תרבות האינקה (פרק מס' 5).

 

כתב: גילי חסקין

קובץ זה הינו חלק ממאמר מקיף: האינקה – עבר והווה, שמטעמי נוחות חולק למספר סיכומים

ראה קודם: האינקה: דרכים וחקלאות

ראו גם, באתר זה: ילדי השמש של פרו

 

 

 

בניית האינקה נחשבת עד היום, לאחד מפלאי תבל. את מלאכת הבנייה למדו כנראה מתרבות הטיהואנקו  (Tihuanaco) שקדמה להם ופרחה באזור הטיטיקקה, אך עלו עליה בהישגיהם. [אם כי קברי סיווסטני Sillastani)) שלחוף הטיטיקקה, שבנו בני הקוייה (Colla), שקדמו לאינקה, מפגינים יכולת בנייה מפליאה שאינה נופלת מזו של האינקה].

סביב העיר קוסקו (Cuzco) שבפרו, שהיתה בירת האינקה, פזורות עדויות מדהימות לכושרם, מיומנותם וחריצותם של האינקה. רחובות קוסקו, מבצרי סקסהויאמן, אויינטיטמבו ועוד, בנויים מאבני ענק שהובאו ממרחקים והורמו לגובה, ללא שימוש בגלגל או בבהמות עבודה, למעט הלאמה, שיכולת הנשיאה שלה לא עלה על עשרים ק"ג. אבני הענק, שמשקלן של רבים מהן עולה על מאתיים טון, הוחלקו, שויפו, והותאמו זו לזו, בדיוק מושלם, שאיננו מאפשר אפילו החדרת סיכה בין האבנים. כל זה נעשה ללא שימוש בברזל! בקירות המבנים  הונחו  אבני גזית שלחלקם שמונה, עשר ואפילו שתים עשרה זוויות. החוקרים מתלבטים מדוע. האם הדבר מבטיח עמידות גבוהה יותר כנגד רעידות אדמה? מסופקני. שהרי הבנייה האימפריאלית המאוחרת יותר, האבנים הן אבני גזית מרובעות. לדעתי נועד הדבר ליצור אפקט רב רושם.

 

 

יש לציין כי הבנייה יבשה, ללא כל חומר מלכד ובכל זאת האבנים צמודות כל כך זו לזו עד שקשה להחדיר ביניהן אפילו סיכה. קשה להסביר כיצד עשו זאת; לעיתים, ההסברים המדעיים נשמעים דחוקים מעט. על רקע התמיהות הללו פרחה גרסתו הבדיונית של אריך פון דניקן, המסביר את הבנייה המדהימה הזו במיומנותם של אסטרונאוטים מן החלל החיצון, מה שלא עומד כמובן בשום קריטריון מדעי. גם צאצאי האינקה, מגחכים לשמע האפשרות שבני השמש נזקקו לעזרה חיצונית… מבני האינקה מצטיינים בארגון פרופורציונאלי ובשיטתיות, לא פחות מאשר בגודל ובעוצמה. מרבית המקדשים והארמונות בנויים אבני גזית מגרניט בהיר, כשהשורות התחתונות בנויות באבנים גדולות, ההולכות וקטנות כלפי מעלה, דבר התורם לתחושת הביטחון של הנכנס אליהם. רוב המבנים, בסגנון הארכיטקטוני האופייני לאינקה, הנראים בסביבת קוסקו אינם מוקדמים לתקופת פצ'קוטי, כי הרי ב-1440 פקד את העיר וסביבותיה רעש אדמה אדיר.

מאידך גיסא, סביר להניח כי פצ'קוטי אשר שיקם את העיר, השתמש באבני הענק שהיו פזורות סביב. החוקרים (למשל לינא) סבורים כי אבני הענק מרובות הצלעות נותרו מתקופה קדומה יותר, בעוד שאת התקופות שלאחר פצ'קוטי מאפיינות אבנים מלבניות, ישרות זווית ברובן. המלך פצ'קוטי שכלל את השימוש בטרפז, כיחידת בנייה בסיסית, כך שכל קיר מקירות הבית, הולך וקטן כלפי מעלה, ובו זמנית נוטה פנימה, כמו פירמידה קטומה; כך השיגו יציבות גדולה שהוכיחה את עצמה בעת רעידות האדמה. אין למקדשי האינקה כרכובים מפוארים, גמלונים מהודרים או פיסול חיצוני. המבנה משדר עוצמה אך פשטות. הקישוטים, דהיינו, ריקועי הזהב, המזרקות והפסלים עיטרו את המקדשים פנימה. קירותיהם החיצוניים של המקדשים, בניגוד לגודש העיטורים של מקדשי המאיה במרכז אמריקה או אפילו לגולגולות המכוירות שעיטרו את אילו של צ'אבין (Chavin) [1], נעדרים כל תבליט או קישוט חיצוני. על חלק מן האבנים מופיעות בליטות שפשרן אינו ברור.

 

 

החוקר היראם בינגהם (Hiram Bingham) מגלה מאצ'ו פיצ'ו, שהיה מעריץ גדול של תרבות האינקה, איננו חוסך מלות שבח בתארו את הקדרות האינקאית ומציגה כהישג נכבד, להבדיל מהקרמיקה הפרימיטיבית והגסה למראה ולמגע של השבטים החיים באגן האמזונס. בינגהם משבח את המיומנות בה נוצרו הכלים, את הסימטריות שלהם. בני האינקה ידעו ללא ספק להבחין בין סוגי חומר שונים ולהתאימם לצרכים שונים. אך גם בינגהם מסכים כי הקרמיקה של האינקה נופלת באיכותה מזו של תרבויות החוף שקדמו להם. תרבויות כגון נסקא, שגם הן כמו האינקה, לא הכירו את האובניים, הגיעו לצורות מושלמות ומהוקצעות הרבה יותר. צורות הקדרות הטיפוסיות לתקופת האינקה היו: קערות שטוחות, שבצידן אוזן בצורת לולאה או ראש חיה; כדים בעלי אוזניים המזכירים כלי חרס שנמצאו בטרויה; ספלים עם מכסים הניצבים על רגל עגולה גבוהה וגביעים בעלי דפנות אחידים. הקישוטים הצנועים שעל כלים אלו הם ברובם סימבוליים, בדרך כלל בעלי צורות גיאומטריות. מרבית כלי החרס מחופים, ממורקים וצבועים בצהוב, כתום, אדום סגלגל, שחור ולבן. צורות אדם על כלי חומר נדירות למדי בתקופת האינקה, אולם אפשר למוצאם על גבי ה"קרו" – (Kero)  גביעי עץ גדולים ששמשו לנסך; מופיעים בזוגות. מרבית ציורי האדם שעל הקרו מתוארכים לתקופה שלאחר הכיבוש. ציורים אלו מתארים בדרך כלל את האינקה נפגשים עם בני העם הפשוט, לעתים גם עם נציגי השלטון הספרדי. כמו כן מתוארים עצים ופרחים.

 

 

האינקה ידועים בחיבתם לזהב, שהיה למעשה המתכת הראשונה בשימוש האדם בחצי הכדור המערבי. מרבית התרבויות באמריקה הפרה קולומביאנית למדו לנצל את עורקי הזהב שבהרים ולהפיק זהב מסחף הנהרות; מלאכה שצאצאיהם ממשיכים בה עד היום. מלאכת הצורפות הגיעה לדרגה גבוהה כבר בתקופת צ'אבין ולימים גם בתקופת תרבות נסקא (Nazca). מתקופות אלו נמצאו חפצי זהב משוכללים עשויים לוחות זהב מעובדים בפטיש, שתכולת הזהב בהם היא 20-22 קאראט. תרבויות אלו הכירו גם מסגי זהב ונחושת ("זהב אדום") ומסגי זהב וכסף ("זהב לבן"). מרכזי חרושת זהב מפותחים פרחו, בתקופה שקדמה לאינקה, סביב אגם הטיטיקקה שבדרום ובתחום שלטון הצ'ימו (Chimu) שבחוף הצפוני. יצירותיהם המוקדמות של בני האינקה כללו דמויות אדם ולאמות; דמויות שהתאפיינו בריאליזם פשוט, בניגוד לתחכום של יצירות אומני השפלה. צורפי הצ'ימו יצרו פסלי חיות ואלים מזהב, וכן גרזני טקס, עגילים, צמידים ועוד, ברמה אמנותית גבוהה ביותר. אולם תרבות הזהב הגיעה לשיאה בימי מלכות האינקה, לאחר שהשתלטו על הצ'ימו ולקחו עמם לקוסקו את צורפיהם. לדמויות האדם תמיד אותם תווי פנים אופייניים. עמידתן היתה אחידה, נוקשה מעט וידיהן משולבות על חזן. גם הייאמות מתוארות תמיד באותה עמידה: רגליהן מתוחות, צווארן מתוח ואוזניהן זקופות. לתקופה זו

אופייניים גם מעשי תשבץ מזהב וממתכות נוספות. כמו כן מופיעים קנקנים קטנים מזהב. מלאכת עיבוד הזהב התפשטה מפרו אל הצ'יבצ'אס   (Cibchas) שבקולומביה ומהם למרכז אמריקה. לפי דברי סופרים מתקופת הכיבוש הספרדי, הובאו לאוצר האינקה כ- 170 טון זהב מדי שנה. הזהב נאגר בארמונות המלכים ובמקדשי האלים כפסילים, תשמישי פולחן ואפילו כציפוי לקירות. האינקה ראו בזהב את זיעתו של אל השמש ובכסף את דמעותיה של אלת הירח. עבור האינדיאנים לא היה הזהב אלא מתכת יפה. עבור הספרדים ששדדוהו – היה העיקר; עיקר שלמענו היה שווה לעשות הכל. (סביב הבהלה הספרדית לזהב צמח המיתוס של "אל דוראדו"   (El Dorado), "העיר המוזהבת".

האינקה, שהתייחסו לזהב כאל סתם מתכת רכה בעלת צבע יפה, בזו לספרדים שחמדוהו כל כך. כאשר המטייל בספרד, ניצב מול הקתדרלות הענקיות והארמונות המפוארים ושואל את עצמו מאין השיגה ידם של רועי הצאן הקסטיליינים, להקים מבני פאר שכאילו – התשובה ברורה: הכסף מפוטוסי שבבוליביה וזהבם של האינקה בני פרו והצ'יבצ'אס של קולומביה.

 

חקר השפה הוא חלק בלתי נפרד מלימוד תרבותו של כל עם, בכל מקום. הדבר נכון במיוחד לגבי האינקה, ששפתם עדיין מדוברת בחלקים נרחבים של ה"סיירה" בפרו. שפת האינקה היתה (ועדיין) הקצ'ואה (Qiuchua)  שמוצאה לדעת חלק מן החוקרים מאזור קוסקו, אם כי מרבית החוקרים, סבורים שהגיעה מאזור הוארז, אשר בפרובינציית אנקש של ימינו.  במקור, דיברו בני האינקה בשפה בשם Puquina, שהיתה מעיין שפת פולחן ובחיי היום יום השתמשו בשפת האיימרה, עד שאימצו את הקצ'ואה.

הקצ'ואה שהיתה שפת אזור מצומצם, במאה ה- 10 או ה- 11, הופצה במשך כמה מאות שנים על פני כל השטח שבין אקוודור לארגנטינה. כיום, מספרם הכולל של תושבי פרו מגיע לעשרים מליון נפש, מתוכם כשמונה מליון מדברים קצ'ואה ושני שליש מהם לא מדברים אף שפה אחרת. לקצואה ניב צפוני וניב דרומי, שדובריהם מתקשים מאד להבין איש את רעהו. כל אחד מהניבים הללו מתחלק לכמה דיאלקטים, הדומים למדי זה לזה. הדיאלקט המלכותי ששמש את שלטון האינקה שייך לניב הדרומי, רונה סימי  (Runa Simi) מילולית: "שפת הגבר". הספרדים השתמשו בדיאלקט זה לכתיבת ספרי הלימוד וכך הפך לדיאלקט הספרותי שאימץ מלים חסרות מספרדית וגם אם לא משמש בשיחה, הפך ל"לינגווה פרנקה" של האנדים. יש הטוענים כי הספרדים עצמם עמלו על הפצת הקצ'ואה כדי ליצור מצב של שפה מדוברת אחת, דבר שייקל על שלטונם. למרות שקיימות הרבה שפות מקומיות, המדוברות בפי שבטי הג'ונגל, הרי קיימות רק שתי שפות אוטוכטוניות באנדים: הקצ'ואה והאיימרה ((Aymara. באזור שסביב אגם הטיטיקקה ובצפון בוליביה, מדברים התושבים איימרה; שפה שהדקדוק והפונטיקה שלה דומים מאד לאלו של הקצ'ואה. אף אחת משפות אילו אינה דומה לאיזו שהיא שפה במזרח הייבשת או מחוצה לה. קרוב לעשרה מליון בני אדם מדברים אפוא את שפת האינקה וזו, ללא ספק, שפת הילידים החשובה ביותר בכל האמריקות. לדעת בלשנים רבים, ניתן ללמוד משפתו של עם על טבעו. כך למשל, מעט מאד מילים בשפת הקצ'ואה מיוחדות למושגים מופשטים, לעומת זאת, כנראה שהיתה זו תרבות לא מיליטריסטית ביסודה, אם קיים מושג זהה למלים "חייל" ו"אויב". עדות לגודל האימפריה היא שהמילה "זר" משמעותה "הגר בעיר מרוחקת מאד". על מרכזיותה של החקלאות בחייהם, מעידה העובדה שקיים מושג אחד זהה ל"עבודה" ול"חקלאות", כלומר עבודת האדמה היתה המושג היחידי הקשור לעבודה. ייתכן שאפשר ללמוד משהו על אורח חייהם מהעובדה שהאינדיאנים מברכים בבוקר  איש את רעהו בברכת "היה ישר", כיום, כבעבר.

 

קשה מאד לנהל אימפריה רחבת מימדים כל כך, ללא כתב. בהיעדר כתב, שהוא בעצם אמצעי להעברת ידיעות, תוך התגברות על זמן ומרחק; השתמשו האינקה בקיפו (Quipu) – מעין כתב קשרים שהיווה אמצעי להעברת אינפורמציה  כמותית בלבד, דהיינו, מספרים ותאריכים. על חבל עבה היו קשורים מאחד עד מאה חבלים דקים יותר באורך ובצבעים שונים. על החבלים היו קשרים, חלקם בגודל שונה, במרחק שונה ובצורה שונה זה מזה. לא ידוע כמעט מאומה על שיטה זו, למעט השערה שהיתה עשרונית ושמספרם של הקשרים, מיקומם וגודלם, היוו אינפורמציה מספרית. בין יועצי האינקה היו "קוראי קשרים" מיוחדים, אולם אלו, כרבים אחרים, חוסלו על ידי הספרדים ולקחו את סודם אלי קבר.