האינקה – ילדי השמש של פרו

כתב וצילם: גילי חסקין.

'הכתבה פורסמה במגזין טבע הדברים, מס' 43:   האינדיאני מחפש את המחר '

למצגת מאזור קוסקו – בירת האינקה

להרצאה על פרו

להרצאה על תרבות האינקה

פרו שוכנת במערבה של יבשת דרום אמריקה, בין האוקיינוס השקט לאגן האמזונס.  זוהי ארץ המציעה למטייל נופים מהממים ומגוונים, אוכלוסייה ססגונית, ותרבות ספרדית קולוניאלית.  אך יותר מאשר כל אלה, שמעה של פרו יצא במיוחד הודות לתרבויות העתיקות שפרחו בה לאורך אלפי שנים.

המטייל בפרו מקדיש חלק ניכר מזמנו לחקר התרבויות המפוארות של ארץ יפהפייה זו.  ארץ ששמה מתקשר, אסוציאטיבית, לתרבויות עלומות, לשרידים מסתוריים בהר ובג'ונגל, לתכשיטי זהב עדינים, להישגים מדעיים ויותר מכל, לסיפור כיבוש אכזרי, של עולם תרבותי ונאיבי, שהוחרב בידי האדם הלבן.

לכן, מובן מדוע מתמרמרים ההיסטוריונים הדרום אמריקאים, נוכח מטבע הלשון הספרדית: "מפגש התרבויות".  "מדוע" שואלים בכעס, "אם אדם נכנס לביתי, שודד אותי, אונס את אשתי ולבסוף רוצח אותי, קוראים לכך 'מפגש' ולא רצח עם?"

עבור מרבית התיירים, פרו היא ארץ האינקה, כשם שמקסיקו היא עבורם ארץ האצטקים. בגלל עוצמתם של השרידים ומיקומם האטרקטיבי, טיול לרו הינו במידה רבה טיול אל צפונותיה של תרבות האינקה.  אך האמת היא שהאימפריה האדירה של האינקה היא רק פרק קטן, רק הספיח לתרבויות פרו.  אך זהו הפרק המפורסם ביותר, כי אותו פגשו בני אירופה, בני "העולם הישן".

רקע גיאוגרפי

למראות הנוף של פרו יצא שם בעולם כולו; ספק אם קיימות עוד הרבה ארצות שהטבע חנן אותן בנוף מגוון כל כך.  בשטח של 1.28 מיליון קמ"ר – לא כל כך גדול במושגים דרום אמריקאים – נמצאים רכסי הרים ענקיים, קרחוני עד, אגמים, נהרות, מדבריות צחיחים וג'ונגלים עבותים, קרובים מאד זה לזה.  הכרת הנוף חיונית למחקר ההיסטורי, כי צמיחתן ופריחתן של תרבויות פרו, מצ'אבין (1,200 לפנה"ס) ועד האינקה, ובעצם עד היום, קשורה מאד לתנאי השטח בו חיו.

ארצות האנדים, מקולומביה ועד צפון צ'ילה, מחולקות לשלש רצועות אורך:

א) החוף (COSTA): בקולומביה הוא גשום ומוריק, ואילו בפרו, למרות קו הרוחב הטרופי, הוא מדברי, בגלל סמיכותו ל"זרם פרו" ("זרם הומבולט"), העובר באוקיינוס השקט.  זהו אזור חרב, מדבר שממה, למעט כ-30 עמקי נחלים פוריים, הגולשים מן האנדים וחוצים אותו בדרכם מערבה.

ב) האנדים (SIERA): רכס הררי גבוה, המשתרע לאורך 8,000 ק"מ, ובו 45 פסגות בגובה של למעלה מ- 6,000 מ'.  הרי האנדים שבתחום האימפריה, שונים ומגוונים.  בצפון הם גשומים מאד ומכונים "האנדים הירוקים", ובדרום, מגבול פרו-אקוודור ועד צפון ארגנטינה – "האנדים הצהובים".  אלו הן שתי רצועות הרים, ברוחב כללי של 500 ק"מ, שגובה פסגותיהן מגיע ל- 6,000-7,000 מ' מעל פני הים, וביניהן רמה בגובה 3,500 מ'.  מהרי האנדים יורדים נהרות ארוכים ומפותלים לכיוון האמזונס.  באזור שתי עונות ברורות: קיץ גשום וחורף קר ויבש.  בימות הגשמים שטחים רבים מוצפים והעבירות קשה ביותר.  זהו שטח בעל הפרשים טופוגרפיים עצומים, מרהיב ביופיו, אך קשה למחייה, וודאי שלשליטה.

ג) הג'ונגל (SELVA): יער הגשם, שעבור האינקה היה אינסופי, מפחיד ונעלם.  גולש מן המורדות המזרחיים, המוריקים, של האנדים, לכיוון אגן האמזונס.  יער הגשם הצפוף קשה לחדירה, חיו פה שבטים אינדיאנים עצמאיים, נאמנים לעצמם בלבד.  האינקה, אפילו בשיאם, חדרו רק לאזורים הגבוהים, העליונים, שבספר היער.  למעט ההרים המושלגים, המדבר והג'ונגל, יתר חלקי המדינה היה מיושב בידי האינקה, הווה אומר, בעמקים הסגורים שנוצרו על ידי הנחלים היורדים מזרחה.  בפרו ישנם חמישה אגנים כאלו, מצפון לדרום: בקעת קחמרקה (CAJAMARCA); קייחון דה ווילס (CALLEJON DE HUAYLAS) שבאזור הוארז של ימינו; בקעת מנטרו (MANTARO), בה יושבת כיום העיר הואנקיו, עמק קוסקו ואגן הטיטיקקה.  אזורים אלו היו מרכזי החיים החשובים בתקופת האינקה, ובהם מרוכזת מרבית אוכלוסיית ההר, עד היום.  את מורשת האינקה לפיכך, נחפש באזור זה.

רק מעטים מבני העולם הישן, מודעים לחוב שאנו חייבים לתושביה הקדמונים של פרו.  הם העניקו לנו את תפוחי האדמה, השעועית, העגבנייה, מיני התירס, החציל וכן תרופות שימושיות כגון כינין, ולהבדיל, קוקאין.  תרבויות עתיקות אלו הצטיינו בכישרון רב, ביכולת אמנותית ובידע חקלאי.  פרו זרועה עשרות אתרים ארכיאולוגיים, המספקים לנו מידע על התרבויות ששכנו בהם.  בהיעדר כתב, אנו נאלצים להסתפק בעדויות האילמות, כמו מבנים, קברים או ציורי סלע.

אין בדרום אמריקה שום סימן ליצור אנושי קודם להומו-סאפיאנס'.  האדם הגיע לאמריקה מאסיה, לפני כ- 35,000 שנה, בתקופת הקרח האחרונה, דרך מיצרי ברינג, שהיו יבשים ואפשרו מעבר ייבשתי.  מכאן מובן מדוע תושביה הילידים של היבשת, האינדיאנים, כפי שכינה אותם קולומבוס, מגחכים באירוניה נוכח הכרזת 1992 כ"שנת אמריקה", 500 שנה לגילוי "העולם החדש"; "אנחנו", הם מכריזים לכל מי שמוכן לשמוע, "היינו כאן הרבה לפני קולומבוס, גילינו את אמריקה 35,000 שנה לפני האדם הלבן…".

התרבויות העתיקות של פרו הגיעו להישגים נכבדים בשטחים רבים.  הן פיתחו חקלאות לתפארת; סללו דרכים רחבות שחצו את המדבר, וחפרו תעלות שהובילו מים למרחקים גדולים.  בפרו העתיקה נמצאו תעלות, שהידע ההידרולוגי הנחוץ לכרייתן, הגיע לאירופה רק במאה העשרים.  הם הגיעו להישגים נכבדים גם בתחום העיור.  כך, למשל, צמחו בחוף הפרואני ערי ענק, ששגשגו והגיעו למספר תושבים שעלה על מאה אלף, פי חמש מאשר בעריה הגדולות של אירופה.  מכל עבר מזדקרים מונומנטים, כמו פירמידות או ערי ענק מבוץ, המעידים על הישגיהם בתחום הארכיטקטורה והאומנות.  'זהב פרו' הפך מזמן לשם נרדף ליופי, עידון ומסתורין.  האריגים שהשכילו לייצר מדהימים בעדינותם ולדעת רבים, עולים על אילו של העולם הישן.  הישגיהם בתחום הקדרות מפליאים במיוחד, לאור העובדה שעמי אמריקה הקדומה לא הכירו את האובניים.

לצערם הרב של חוקרי ההיסטוריה, תרבויות אמריקה הקדומה (למעט המאיה באמריקה המרכזית) לא הכירו את הכתב, לכן את המידע המועט עליהם יש לשאוב בעיקר מן העדויות האילמות כמו מבנים, כלי חרס וציורי סלע.  מעדויות אלו מתברר שהיו מבין התרבויות הללו, שהגיעו להישגים מופלאים גם בשטח האסטרונומיה והמתמטיקה.  תרבויות אמריקה הקדומה, כולל זו של האינקה, היו למעשה תרבויות של תקופת האבן.  כלי העבודה והנשק היו עשויים אבן, עצם או עץ קשה, אך השימוש במתכת היה מצומצם מאד, כמעט ולא ידוע.  גם הגלגל, כאמצעי הובלה או הרמה, לא היה מוכר (היה מוכר כאלמנט עיטורי).  אמצעי התחבורה היחידי, שהיה מוכר ביבשת זו, הוא רגלי האדם.  בהמת המשא היחידה היתה הלאמה (נכון לבטא "יימה" LLAMA), שיכולה לשאת על גבה לא יותר מ- 20 ק"ג.

האינקה לא היו, כאמור, התרבות היחידה בפרו, כנראה שגם לא המפותחת ביותר.  אך ללא ספק, הידועה מכולן ומתקשרת אסוציאטיבית, אל השם "דרום אמריקה".  הן משום שזו התרבות האוטוכתונית האחרונה, בעצם התרבות המאורגנת היחידה בה פגש האדם הלבן; הן בשל המונומנטים המרשימים שהותירה; והן משום סופה הדרמטי.  בעצם, גם עבור הפרואני של היום, שורשיו התרבותיים הם אינקה.  עבורו, ציורי הסלע של מישורי נסקא, הפירמידה העתיקה של פאצ'אקמאק (Pachacamac) ) ועיר הבוץ של צ'אן צ'אן בירת צ'ימו, הם אתרים מרשימים; אך גם אם מעוררי גאווה, הם לא יותר מאשר   אתרים ארכיאולוגיים, בעוד שכל אבן שהונחה על ידי האינקה, היא חלק מזהותו התרבותית.

קרמיקה פרה קולמביאנית

האינקה

"אימפריית השמש" של האינקה פרחה באזור ההר של פרו, בין השנים 1438 ל-1533.  תקופה קצרה אך מטאורית, בכל הנוגע להישגים צבאיים, ארגוניים ותרבותיים.

האינקה, הוא כינוי לשבט אינדיאני, ממשפחת שבטי הקצ'ואה (QUICHUA) שבפרו העילית. בשיאו, בתקופה האימפריאלית, שלט שבט זה על ממלכה אדירה, שהשתרעה על שטח של יותר משני מיליון קמ"ר, באזור ההר ובאזור החוף של האוקיינוס השקט.  האימפריה השתרעה, בערך, מגבול קולומביה של ימינו בצפון, עד נהר מאול (MAULE) שבצ'ילה בדרום.  היא הקיפה את מרבית שטחן של פרו, אקוודור, צילה, וחלק ניכר של בוליביה וצפון מערבה של ארגנטינה; אוכלוסייתה מנתה לפחות שנים-עשר מיליון נפש, יש הטוענים שאפילו עשרים מיליון. במקורו, יוחד המושג "אינקה" למלך בלבד.  המלך נקרא "אינקה" בצירוף תואר, בדרך כלל, "האינקה היחידי" (SAPAN INCA).  הספרדים הרחיבו את המושג גם על האצולה, שנקראו "אינקה קונה" (INCA KUNA).  במהלך השנים, הורחב המושג והוא כולל, גם אם בטעות, את כל העם.  טעות זו היא כה מושרשת, עד שאפילו אנשי מקצוע לא חשים כל צורך לתקנה.  (לפני התהוות התרבות הזו, כלל המושג "אינקה" כל דבר המורכב מארבעה חלקים, ואכן, ממלכת האינקה הורכבה מארבעה חלקים…).

האימפריה העצומה של האינקה נכבשה בידי הספרדים ב- 1532 ונהרסה כמעט לחלוטין, לאחר ניסיון המרד, שלוש שנים מאוחר יותר, שדוכא באכזריות על ידי הספרדים.  בתרבות הפרואנית, אפילו בזו ההררית, יש יותר אלמנטים קולוניאליים מאשר אוטוכתוניים: המחרשה, הברזל, השפה והדת, חלק גדול מן המלאכות, כמעט כל בהמות הבית, למעט היימה ששמשה לעבודה, האלפקה לצמר והקביה למאכל, כולם הובאו ע"י הספרדים.  כך גם הלבוש הלאומי, הפונצ'ו, שהובא מאקסטרמדורה אשר בספרד, שלא לדבר על כובעי הלבד.  חלק גדול מן הלבוש המקומי הוכתב על ידי הספרדים, שסיווגו כך את הכפריים כדי להקל על שלטונם.  חלק ניכר מעבודות היד, שקל לטעות ולראות בהן מורשת אינקה, הגיעו מאוחר, חלקן אפילו מאוחר לספרדים.  ללא ספק, נעשתה פה קולטוריזציה רבת עוצמה והיקף, משהו אותו ניתן להשוות רק לקולוניזציה היוונית באסיה הקטנה; גם כאן הגיעו רווקים שהתחתנו עם המקומיות, פעמים רבות לאחר הרג בעליהן, והשליטו את תרבותם.

כביכול, תרבות האינקה נעלמה.  בטיולי הראשון לפרו, מצאתי את עצמי מהרהר הרהורים נוגים בתרבות שהיתה ואיננה.  אך בכל פעם שחזרתי לארץ מקסימה זו, גיליתי שדי בקלות, אפשר לגרד את המעטה הספרדי, ומפעם לפעם, לגלות יותר ויותר אלמנטים אינקאיים.

ברשימה זו אנו מחפשים את מה שבכל זאת נשאר אוטוכתוני, או לפחות את האלמנטים שהושפעו מן התרבות המקומית.  כך למשל, מופיעים באלטר (מזבח) של הקתדרלה, כמו בבמת ההטפה של כנסיית סאן בלס (SAN BLES), אלמנטים אינקאיים.  הנושאים הם נוצריים, דהיינו מובאים, אך המוטיבים הם מקומיים.  כך למשל, בתמונת "הסעודה האחרונה" נראים על שולחנו של ישו, במקום יין – בקבוק צ'יצ'ה, ובמקום לחם – חזיר ים (קביה).  מרבית הארכיאולוגים המערביים, נוהגים לצמצם את תקופתה של תרבות האינקה, לשלוש מאות וחמישים שנה.  טכנית, הם צודקים; אם מתייחסים רק לתקופה הקצרה יחסית, בה מלכים באנדים נקראו "אינקה".  אך אם מרחיבים את המושג ומחילים אותו על מכלול התרבות הייחודית שפגשו הספרדים באנדים; תרבות אשר קידמה כל כך את החקלאות; את ההצלחה לביית ולשבח (מאב קדמון פראי ולא ידוע), שני מינים נפרדים כמו לאמה ואלפקה; את עושר המינים של תפוחי האדמה, או של הקביה (חזיר ים), שבויתו והתמיינו לאורך תקופה ארוכה, ואת העבודות ההנדסיות רבות הרושם; הרי מגיעים לתרבות בת אלפי שנים, שספק נגדעה על ידי הספרדים וספק ממשיכה עד היום.

המקום הטוב ביותר לאסוף מידע תיאורטי אודות האינקה, הוא בלימה, עיר הבירה, שם מרוכזים רוב הממצאים הארכיאולוגיים ומרבית התעודות ההיסטוריות, שנכתבו סמוך לכיבוש. אך מי שרוצה לדעת מהי זהותם התרבותית של הפרואנים, לפחות של יושבי ההר, לא יכול להסתפק בארכיונים ובמדפי המוזיאון. הוא חייב לצאת לסמטאות, להעפיל בשבילים, להתבונן בחקלאות ופשוט לשוחח עם התושבים, שיותר ויותר מהם, גם אם הם מסטיזוס (בני תערובת), מכריזים בגאווה:  "Tengo sangre de los Incas"- דם האינקה זורם בעורקי.

ממלכת האינקה היתה מחולקת לארבעה חלקים, שכל אחד מהם נשלט על ידי אציל רם דרג. הצפוני נקרא צ'ינצ'ה-סויו (CHINCHASUYU); הדרומי – קונטי-סויו (CUNTISUYU); הדרומי-מזרחי – קויה-סויו (COLLASUYU); והצפוני-מזרחי – אנטי-סויו (ANTISUYU) – מקור השם "אנדים".  מכל מחוז כזה יצאה דרך שהובילה אל טבור הממלכה, טבור העולם, קוסקו, בירת הממלכה הענקית.  האינקה קראו לממלכתם טוונטין-סויו (TAHUANTINSUYU) – "ארץ ארבע כנפות העולם".

אם עובר אורח, המזדמן לפרו, יישאל את תושב לימה לשם ארצו, יענה הלה "פרו", השם אותו העניקו לה הכובשים הספרדים (שיבוש של השם בירו, המחוז בו נחתו לראשונה).  תושב האנדים, לעומת זאת יענה בגאווה: "אני מטווטין-סויו…", כשם שבירתו איננה לימה, שלחוף הים, אותה בנו הספרדים, אלא קוסקו ההררית, מרכז העולם.

ארכיטקטורה

בניית האינקה נחשבת עד היום, לאחד מפלאי תבל.  את מלאכת הבנייה למדו כנראה מתרבות הטיהואנקו (TIHUANACO) שקדמה להם ופרחה באזור הטיטיקקה, אך עלו עליה בהישגיהם.

דומני שלמרות השבר ההיסטורי, הקשר של צאצאי האינקה אל המונומנטים שבנו אבותיהם הוא חזק במיוחד.  שמו של המלך פצ'קוטי, בונה האימפריה במאה ה-15, נישא בפי אנשים, שמעולם לא ביקרו בבית ספר; אף אחד לא טרח ללמד את הכפריים אודות פצ'קוטי, אך הוא, בכל זאת, מושא גאווה לאומית קולקטיבית.  סביב קוסקו פזורות עדויות אילמות לכושרם, מיומנותם וחריצותם של האינקה.  רחובות קוסקו, מבצר סקסהויאמן, אויינטיטמבו ועוד, בנויים מאבני ענק שהובאו ממרחקים והורמו לגובה, ללא שימוש בגלגל או בבהמות עבודה, למעט הלאמה, שיכולת הנשיאה שלה לא עלה על עשרים ק"ג.  אבני הענק, שמשקלן של רבות מהן עולה על מאתיים טון, הוחלקו, שויפו, והותאמו זו לזו, בדיוק מושלם, ללא שימוש בברזל. בקירות המבנים הונחו אבני גזית, שלחלקם שמונה, עשר ואפילו שתים-עשרה זוויות.  בנייה יבשה, ללא כל חומר מלכד.  קשה להסביר כיצד עשו זאת.  לעיתים ההסברים המדעיים נשמעים דחוקים מעט.  על רקע התמיהות הללו פרחה גרסתו הבדיונית של אריך פון דניקן, המסביר את הבנייה האימתנית הזו במיומנותם של אסטרונאוטים מן החלל החיצון, מה שלא עומד כמובן בשום קריטריון מדעי.  גם צאצאי האינקה מגחכים לשמע האפשרות שבני השמש נזקקו לעזרה חיצונית…

מבני האינקה מצטיינים בארגון פרופורציונאלי ובשיטתיות, לא פחות מאשר בגודל ובעוצמה. מרבית המקדשים והארמונות בנויים אבני גזית מגרניט בהיר, כשהשורות התחתונות בנויות באבנים ההולכות וקטנות כלפי מעלה, מה שתורם לתחושת הביטחון של הנכנס אליהם.  המלך פצ'קוטי שכלל את השימוש בטרפז, כיחידת בנייה בסיסית, כך שכל קיר מקירות הבית, הולך וקטן כלפי מעלה, ובו זמנית נוטה פנימה, כמו פירמידה קטומה; כך השיגו יציבות גדולה, שהוכיחה את עצמה בעת רעידות האדמה.  אף אחד לא בונה היום, בעצם אף אחד לא מסוגל כיום, לבנות כמו פצ'קוטי, וגם זה נושא לגאווה, מושא לגעגועים.

קוסקו

קוסקו, במיתארה הכללי, היא עיר ספרדית; במרכזה ניצבת הפלזה דל ארמאס, כיכר הנשק, בשמה הספרדי; "וויקה פטה" (WAYCA PATA), "ככר הדמעות", בפי האינקה וצאצאיהם. גם אם העיר בנויה כולה מבתי חצר ים-תיכוניים, הרי רחובות רבים נשארו אינקאיים, ובסיסי הכנסיות הם עדיין מקדשי האינקה.  עבור ה"קוסקניוס" (תושבי קוסקו), הקתדראלה היא עדיין ארמון וירה קוצ'ה, ארמון הארכיבישוף הוא עדיין ארמון אינקה רוקה, וכל ילד יכול להצביע על מקום משכנן של בתולות השמש.

פצ'קוטי הפך את קוסקו לאחת הערים היפות בעולם.  עיר שנבנתה בצורת פומה והיתה סמל פוליטי ודתי.  על מראה העיר, לפני המרד והחורבן, אנו למדים מתוך ספרו של גראסילאסו דה לה ווגה, "הזיכרונות המלכותיים של האינקה":

גראסילסו דה לה ווגה

"בכל פרו הקדומה כולה, לא היה מקום מכובד ונערץ כמו העיר קוסקו, שכל מלכי האינקה קבעו בה את חצרם וכוננו בה את ממשלותיהם.  כאשר נפגשו שני אינדיאנים על אחת הדרכים המוליכות לעיר זו, היה האיש שהלך אליה, מקדים את פניו של האיש שבא ממנה, כמי שנעלה ממנו עצמו; ובכל הממלכה כולה לא היו ירקות או תבואות או כל מוצר אחר, יהיו משובחים כפי שיהיו, אשר יוכלו להשתוות לאילו של קוסקו. כל קיסרי האינקה רוממו והעשירו את העיר…".

הספרדים שהגיעו בשנת 1532 עצרו את נשימתם נוכח עיר הפלאים האגדית: בגני מקדשיה עמדו שיחי תירס ופרחי זהב וכסף, ובתוכם פנימה היו מפוארים בלוחות פז בדמות השמש והירח ובפסלי זהב כמידת אדם.  גגות העיר היו עשויים קש שנקלע, במיוחד, בדוגמאות שונות.  הזהב היה ואיננו, הפסלים פינו את מקומם לצלמו של ישו אך עבור המקומי, קוסקו היא עדיין הטבור, לב ליבה של הממלכה.  כנסיית סנטו דומינגו היא דוגמא מצוינת לארכיטקטורת הבארוק המאוחר באירופה.  עבור המקומיים, ובעצם עבור כל רומנטיקן, היא עדיין מקדש השמש קוריקנצ'ה (CORICANCHA).  פיזרו, הכובש הספרדי, כינה אותו בתיעוב "מסגד לשמש"; כך כינה בעצם, כל דבר שאינו נוצרי.  גם כאן אנו נזקקים לתיאוריו של גראסילאסו-דה-לה-ווגה:

"מבין בנייני הפאר של העיר, הרבים מספור, היה מקדש השמש, מוקד התעניינותם ודאגתם. תחרות היתה ביניהם מי ירבה לעטר ולקשט אותו בקישוטים יקרים, שכמותם לא ישיג אף הדמיון…. על הקירות היו תלויות לוחיות של זהב מן המסד ועד הטפחות, ומעל למזבח הראשי היתה דמות של השמש. דמות זו היתה עשויה לוחות של זהב, והיא היתה מורכבת מפנים עגולות שהוארכו על ידי קרניים ולהבות.  החפץ היה כה אדיר בממדיו עד שתפס את כל חלקו האחורי של המקדש מקיר לקיר…"

פרנסיצקו פיזארו

האמת היא, שרק מעט חיילים ספרדים ראוהו לפני שנשדד.  בתוך המקדש היו בנויות טרסות זרועות תירס, עליהם ניצבו בקתות; באחו מסביב רעו לאמות, ובשדה עבדו איכרים, הכל מזהב טהור! הספרדים נזקקו לששה שבועות, כדי להתיך את הכל למטילים ולשלוח לאירופה. המטייל בספרד ומשתאה נוכח הקתדראלות המפוארות, ומשתומם מאין מצאו הקסטיליאנים העניים את ההון לבנות את כל אלו; מבין, לאחר סיור באנדים, כי התשובה היא מקדשי פרו ומכרות הכסף של בוליביה.  האינקה, שהתייחסו לזהב כאל סתם מתכת רכה בעלת צבע יפה, בזו לספרדים שחמדוהו כל כך.  המלך פצ'קוטי, שהגדיל את ממלכתו עשרת מונים, שיקם גם את העיר קוסקו, שנהרסה ברעידת אדמה, ובנה מחדש את מרבית המונומנטים המרשימים. בני קוסקו של היום, נוהגים להצביע עליהם ולהכריז בגאווה, "זה מזמן פצ'קוטי".

צאצאי האינקה, המשוטטים ברחובות העיר, שמחים להראות את ההבדל בין בניית פצ'קוטי לבין הבנייה הספרדית, אשר התמוטטה עם כל רעש אדמה.  פצ'קוטי, בשפת האינקה, פירושו: "מרעיד האדמה", או ליתר דיוק, "הופך הזמן והמרחב", שם המתאים מאד לפעולותיו.  מדריכי התיירים המקומיים יודעים שלמושג "אילו" אין מקום בהיסטוריה, אך בכל זאת, אינם מתאפקים מלהיאנח: אילו היו הספרדים מגיעים כמה דורות קודם לכן, למשל בתקופת פצ'קוטי….

המפגש של פיזארו עם מלך האינקה האחרון – אטוולפה

שפה

חקר השפה הוא חלק בלתי נפרד מלימוד תרבותו של כל עם, בכל מקום.  הדבר נכון במיוחד לגבי האינקה, ששפתם עדיין מדוברת בחלקים נרחבים של ה"סיירה" בפרו.  שפת האינקה היתה (והיא עדיין) הקצ'ואה (QUICHUA), שמוצאה לדעת מרבית החוקרים, מאזור הוארז שבצפון.  הקצ'ואה שהיתה שפת אזור מצומצם במאה ה-10 או ה-11, והיא הופצה במשך כמה מאות שנים על פני כל השטח שבין אקוודור לארגנטינה.  כיום, מספרם הכולל של תושבי פרו מגיע לעשרים מיליון נפש, מתוכם כשמונה מיליון מדברים קצ'ואה, ושני שליש מהם לא מדברים אף שפה אחרת.  לקצ'ואה ניב צפוני וניב דרומי, שדובריהם מתקשים מאד להבין איש את רעהו.  כל אחד מהניבים הללו מתחלק לכמה דיאלקטים, הדומים למדי זה לזה.  הדיאלקט המלכותי ששמש את שלטון האינקה שייך לניב הדרומי, רונה סימי (RUNA SIMI), מילולית: שפת הגבר.  הספרדים השתמשו בדיאלקט זה לכתיבת ספרי הלימוד, וכך הפך לדיאלקט הספרותי שאימץ מלים חסרות מספרדית, וגם אם לא משמש בשיחה, הפך ל"לינגווה פרנקה" של האנדים.

למרות שקיימות הרבה שפות מקומיות, המדוברות בפי שבטי הג'ונגל, הרי קיימות רק שתי שפות אוטוכטוניות באנדים: הקצ'ואה והאיימרה (AYMARA).  באזור שסביב אגם הטיטיקקה ובצפון בוליביה, מדברים התושבים איימרה, שפה שהדקדוק והפונטיקה שלה דומים מאד לאילו של הקצ'ואה.  אף אחת משפות אילו אינה דומה לאיזו שהיא שפה במזרח היבשת או מחוצה לה.  קרוב לעשרה מיליון בני אדם מדברים, אפוא, את שפת האינקה, וזו ללא ספק שפת הילידים החשובה ביותר בכל האמריקות.

לדעת בלשנים רבים ניתן ללמוד משפתו של עם על טבעו. כך למשל, מעט מאד מילים בשפת הקצ'ואה מיוחדות למושגים מופשטים; לעומת זאת, כנראה שהיתה זו תרבות לא מיליטריסטית ביסודה, אם קיים מושג זהה למלים "חייל" ו"אויב".  עדות לגודל האימפריה היא שהמילה "זר" משמעותה "הגר בעיר מרוחקת מאד".  על מרכזיותה של החקלאות בחייהם, מעידה העובדה שקיים מושג אחד זהה ל"עבודה" ול"חקלאות", כלומר עבודת האדמה היתה המושג היחידי הקשור לעבודה. ייתכן שאפשר ללמוד משהו על אורח חייהם מהעובדה שהאינדיאנים מברכים בבוקר איש את רעהו בברכת "היה ישר", כיום כבעבר.

חקלאות

כלכלתה של הממלכה התבססה על החקלאות ומרבית תושביה היו איכרים. השלטון עשה מאמץ עילאי להגדלת שטחי העיבוד, על ידי דירוג מדרונות, הקמת טראסות, מילוין באדמה שהועלתה מהעמק, חפירת תעלות ובניית אמות להעברת מים מההרים אל כל נקודה בשדה. הטרסות המרשימות מוסיפות למראה רב ההוד של אתרי האינקה ומשמשות את כפריי האנדים עד היום.  (ראה שיחה עם צבי רון, מסע אחר, גל' מס' 18).  בעמק הקדוש, ליד הכפר פיסק, הוטה מסלולו של הנהר שהתפתל בקרקע הפורייה אל תעלה שנחפרה בצלע ההר, ופינה את מקומו לאדמות מעובדות באינטנסיביות.  המשק החקלאי היה מעורב להפליא; אותו כפר גידל תפוחי אדמה, פלפל, שעועית, דלועיים, עגבניות, תירס וקינואה (QUINOA) – דגן עתיר ויטמינים, הפופולארי באנדים עד ימינו.  כמקור לבשר שימש הקביה, המכונה אצלנו "חזיר ים".  הקביה, "קוי" (CUY) בפי המקומיים, בוית על ידי האינקה, גדל כמעט בכל בית מקומי, על פי רוב בתוך המטבח, ובשרו העדין נאכל באירועים חגיגיים בלבד.  מפעם לפעם הוקצבו לכל משפחה בשר וצמר לאמה, שהיו אגב, רכוש הממלכה.  בהמות הבית היחידות היו הלאמה, ששימשה לעבודה, בשר ולבוש, וכמו שאר-בשרה הרחוק, הגמל, מילאה את מרבית צורכי מגדליה.  האלפקה שימשה רק לצמר משובח, עבור המלך והאצילים.

המשקה החריף של אז ושל היום הוא הצ'יצ'ה, המוכן מתירס מותסס; המהדרין נותנים לסבתות ללעוס קודם את גרעיני התירס, מה שמשפר את איכות הצ'יצ'ה.  לשתיית הצ'יצ'ה נודעה משמעות פולחנית והיא היתה חלק בלתי נפרד מהחגיגות (פייסטות) הדתיות.  בתקופת האינקה כנראה שהקפידו על שתייה במידה, עובדה היא שבשפתם, הקצ'ואה, לא קיימת מילה מתאימה עבור המושג "שיכרות".  היום, לעומת זאת, כשפוסעים בכפרי האנדים, מבשרות מטליות בד המונפות על מוטות מעל הבתים על המצאות צ'יצ'ה חדשה, ומראה אינדיאנים שיכורים עד כלות החושים הוא חזיון נפוץ.

כפריי ההר היו שולחים אנשים אל החוף ואל הג'ונגל, למספר חודשים, כדי לגדל מה שלא יכול לצמוח בהר, ולשוב אחרי שנים עם התוצרת.  באותה שיטה השיגו מתכות, כשכל קבוצה שלחה את אנשיה, לכרות את מה שנחוץ להם.  כל כפר היה מתכנן את כוח העבודה, כך שלא תשארנה תקופות מתות או בטלות.  כל כפר שלט על למעלה מ-40 מחזורי גידול באזורים שונים, מה שחייב שיתוף פעולה וריכוז כוח עבודה.  כל כפר היה מגדל מגוון רב של גידולים, באזורים גיאוגרפים שונים זה מזה מבחינת טיב הקרקע, הטופוגרפיה והאקלים, מה שמלמד על ידע חקלאי עצום, ויכולת שיתוף מירבית.

השיתוף

כפרי האנדים נולדו מתוך שיתוף.  שנים רבות לפני האינקה, דאג כל כפר לנצל בצורה מרבית את כוח העבודה שלו.  תושבי האנדים נאלצו להסתגל לתנאים קיצוניים של חיים: בהרים למעלה קר, ללא צמחייה; במורדות, מצד אחד מדבר ומצד שני ג'ונגל.  הם נאלצו למצוא דרך להשיג אוכל, לבוש ואמצעי ייצור שיתאימו לכל התנאים.  מיעוט העמקים הפוריים מחייב ניצול של המדרונות, דבר שמכתיב עיבוד אדמה בגבהים שונים, בניית טראסות והובלת מים למרחקים.  בשטח כזה, כמעט אין אפשרות לקיום של איכר בודד, והחיים הכתיבו את השיתוף.  לא שיתוף אידיאולוגי כמשנתו של יוסף בוסל איש דגניה, אלא ככורח של החיים. השותפויות התחילו כעבודה משותפת של משפחות, שכל אחת מהן עיבדה אדמה באזור אחר, נעזרה במשפחות האחרות בעונות הבוערות, והתחלקה ביבול עם כולם.  צריך היה להקים טראסות ולתחזקן, צריך היה לחפור תעלות ולהשקות; הדבר הוביל לשיתוף מקסימלי שה"איו" הוא אחד הביטויים שלו.

היחידה הבסיסית של החברה "האינקאית" היא ה"איו" (AYLLU), קבוצת אנשים המשתייכת לאב קדמון משותף, שגופתו החנוטה היא אובייקט להערצה ופולחן.  גברי ה"איו" מעבדים את אדמתם במשותף; החריש, הזריעה ואיסוף היבול, היו מתבצעים במשותף.  בחגים הדתיים היו מתפללים במשותף לאב הקדמון.  העזרה ההדדית וה"איו" כיחידה כלכלית בסיסית, מקובלים בין כפריי האנדים עד היום.  האיו, בוורסיה אחרת אמנם, נקרא "קומונידאד אינדיחינה" (COMONIDAD INDIGINA), כלומר, כפר אינדיאני בו לכל גבר בכפר יש זכות לאדמה, וללקיחת חלק בחברה השיתופית של הכפר.  בכפר צ'ינצ'רו למשל, לא הרחק מקוסקו, ארגנה אישה מקומית מרשימה ויפה, קבוצה גדולה למדי מנשי הכפר, במעין קואופרטיב, כמעט קיבוץ, במסגרתו הן עובדות, מוכרות יחדיו ומתחלקות ברווחים, תוך מחויבות לערבות הדדית. צורת שיתוף זו הועתקה בימינו גם אל שכונות העוני שבערים הגדולות; שם מאורגנת כל שכונה, בצורה שיתופית, כמו בכפר המוצא.  צורה משוכללת יותר של ניצול כוח אדם היתה השאלת כוח אדם בין יחידות העבודה השונות, לצורך ביצוע עבודות עונתיות.  ככל שיחידת העבודה היתה גדולה יותר, כך יכולה היתה לארגן יותר מחזורי גידול, לאחסן כמויות מזון גדולות יותר לשנים קשות, וסיכויי ההישרדות שלה היו גדולים יותר.  האינקה שכללו שיטה זו והביאוה לשיא.  כל ה"איו" אורגנו, בעצם, ליחידת ענק ממלכתית.  כל כפר תיפקד כיחידה שיתופית, כשכל אחד מעבד את אדמתו בעזרת האחרים, כשהוא משלם עבור עבודה בעבודה. כיום מוגבל השיתוף ליחידות בסדר גודל של כפר; השלטון המרכזי לא מנסה לכוון שיתוף כללי יותר.

הפרט והשלטון

האינקה חילקו כל יבול לשלושה חלקים: שליש לשמש, שליש לאינקה ורק שליש נשאר בעצם בידי ה"איו".  בנוסף לכך לקחו האינקה, בעונות ה"מתות", את האיכרים לעבודות פיתוח: סלילת דרכים, מתיחת גשרים, בניית אמות מים, טרסות ומבני ציבור – ממש מס עובד.

מספר האנשים שעבדו בהקמת המבצרים והארמונות היה בל יאומן; האינדיאנים סיפרו לספרדים שבבניית סקסהויאמן (SACSAYHUAMAN) שמעל קוסקו הועסקו 30,000 איש, ובניינים מרשימים רבים פזורים ברחבי הממלכה.  אף אחד ממשלמי המס לא היה פטור מעבודות אילו, שנקבעו על ידי האינקה ויועציו הקרובים, ומכסות העבודה חולקו בצורה שווה בכל האימפריה.  כאן יש להיזהר שלא ליפול למלכודת אליה נפלו, מרצונם, הכרוניקנים הספרדים.

האינקה היו אמנם כובשים, כמו הספרדים; כמותם ניצלו את עבודת האיכרים לתועלתם; אך בהבדל אחד ניכר: הבטן, פשוטו כמשמעו.  האינקה היו אחראים להזנת נתיניהם.  כאשר אדם נלקח למס עובד, היה לבו סמוך ובטוח, שיש מי שידאג למשפחתו; מה שכמובן לא עניין את הספרדים.  כל עניינם של אלו התרכז בשאיפה להתעשרות מהירה.  האינדיאנים, שבזו להם על תאוותם לכסף ולזהב, לא הבינו את גודל האסון המתרחש עליהם.  בחברה האינקאית לא היה כסף עובר לסוחר – על כל דבר שילמו בעבודה.  השלטון הספרדי הביא עמו מושגים חדשים שלא תאמו את המצב בשטח.  הוטלו מסים למיניהם שניגבו בכסף, גויסו עובדים למכרות ועבודות נוספות, כאשר המעסיק לא דאג לספק את צרכי העובד וכל אחד היה אמור לספק את צרכיו ממקורותיו הוא.  הסדרי השיתוף התמוטטו וההתדרדרות היתה מהירה ביותר.  המחלות שהביאו הספרדים (בעיקר אבעבועות הרוח), הפילו באינדיאנים קורבנות רבים והקטינו את מספר העובדים, אך המיסים נשארו כפי שהיו, וכך, כל אחד היה צריך לשלם יותר בעוד שיכולתו לעבד את שדותיו הולכת וקטנה.  לכן נחקק האינקה בזיכרון הקולקטיבי של האנדים כשליט לגיטימי יחידי, למרות שהיה כובש.

פרו של ימינו, במיוחד קוסקו, ידועה לשמצה בשל גנביה הרבים, חלקם נערים רעבים שאין להם מה להפסיד.  בתקופת האינקה, לעומת זאת, "גניבה" היתה מושג כמעט בלתי מוכר. אדם שנתפס בגניבה היה מוצא להורג, למעט במקרה בו גנב בגלל רעב; במקרה כזה השליט המקומי היה נענש.  השלטון נתפס – ראו זה פלא – גם כמערכת של מחויבויות של השליט לאזרחיו. השליט ציווה על שוק, וויסת מזון וחייב היה לדאוג לצורכי הפרט, אפילו להשיא לו אישה.  לכן, לא פלא שהמקומיים מעבירים מפה לאוזן בסיפור, בשיר או בצלילים נוגים, את ימי הסדר החברתי של האינקה.

בכל זאת, כביכול בסתירה למה שנכתב עד כאן, לא כולם אהבו את האינקה.  הספרדים, כזכור, ניצלו בציניות את העובדה, ששבטים רבים ראו בהם כובשים.  אחרון המלכים הגדולים הואינה קאפאק (HUAYANA CAPAC) ניסה לארגן את ממלכתו שגדלה מדי, וחילק את ממלכתו בין בנו החוקי הואסקר (HUASCAR) לבן הפילגש, המוכשר יותר, אטאוולפה (ATAUALPA), מה שהתברר כשגיאה פאטאלית.  הדואליות הובילה לתחרות, התחרות ליריבות, ולבסוף למלחמת אחים, בה אטוולפה ניצח והואסקר נרצח.

היריבות הזו מורגשת עד היום; בקוסקו, מדגישים האינדיאנים, שהם בני האינקה, "נוסוטרוס טודו סומוס איחוס דל אטוולפה" (אנחנו כולנו בני אטוולפה).  הטרגדיה הפרואנית היא, שבעוד הארץ קרועה ומותשת, לאחר מלחמת האזרחים, מגיע הכובש הספרדי.  טוענים שבו זמנית הגיעו אל אטוולפה שיישב בקחמרקה, שני רצים: האחד, בישר לו על מות אחיו-מתחרהו בקוסקו, והשני על נחיתת הספרדים בחוף טומבס, שבצפון פרו.

הטראסות העגולות (תחנת ניסויים חקלאית) ב-Moray

דרכים

אימפריה רחבת ידיים הנשלטת ממרכז אחד, זקוקה למערכת קשר מהירה ויעילה בין חלקיה השונים.  האינקה לא היו מצליחים להשתלט על אימפריה כזו ללא דרכים טובות, שאפשרו להם להעביר מידע, הנחיות או גייסות,          במהירות גדולה.  האינקה פיתחו בממלכתם מערת דרכים ענפה המזכירה במימדיה את זו של האימפריה הרומית, למרות הבעיות ההנדסיות העצומות שיצר השטח.  צירי התנועה, בניגוד למקובל באירופה, היו קווי הרכס ולא הנהרות. לאורך האימפריה נסללו ורוצפו שתי דרכים ראשיות מקבילות: דרך החוף שירדה מטומבס (TUMBES) שבגבול אקוודור, לאורך השטח המדברי השטוח, דרומה, לכיוון צ'ילה וקישרה בין כפרי הדייגים ונאות המדבר.  במקביל לה עברה דרך ההר, החשובה יותר, אשר נמתחה מגבול קולומביה-אקוודור, תוך "תפירת" השטח המבותר, עד קוסקו.  מכאן הדרך התפצלה: ציר אחד הקיף את אגם הטיטיקקה, ודרך דרום בוליביה הגיע לטוקומן (TUCUMAN) אשר בארגנטינה, פנה מערבה, למקום בו נמצאת היום סנטיאגו בירת צ'ילה, ופגש את הציר האחר, שעלה לאורך החוף הצ'יליאני, חזרה לקוסקו.  אורכה הכללי של ה"אוטוסטראדה" הגיע ל- 3,500 ק"מ.  דרך ההר דמתה לאדרה של דג – מכל צומת חשוב התפצלו דרכים אל הג'ונגל ויבוליו הטרופים אשר במזרח, ואל הים שבמערב.  מסלעי החוף ומן האיים הסמוכים, הביאו את הגואנו, לשלשת עופות הים, המוכרת יותר כ"מלחת צ'ילה", ונחשבת לדשן הטוב בעולם. דרכי האינקה, שנועדו להולכי רגל בלבד (על שתיים או על ארבע), היו יכולות להיות צרות (ממטר אחד עד שלושה מטרים), לעיתים קרובות בקטעים התלולים בנויות מדרגות רבות, בדרך כלל מרוצפות באבנים עגולות כשהן בוחרות תמיד את הנתיב והשיפוע הנכון (דבר המתברר מהר מאד למטייל המנסה לקצר את דרכו).  בדרכי המדבר הסתפקו האינקה בנתיבים המסומנים על ידי מוטות התקועים באדמה, ובאזורי ביצות התמשכו על גבי סוללות בנויות עפר.  בהרים הן התפתלו בזיגזגים, נחצבו בקירות סלע מעל תהומות עמוקים ואפילו עברו במנהרות.  נושא למחקר בפני עצמו הם הגשרים, שנמתחו על פני הקניונים המבתרים את האנדים, כשהם תלויים על כבלים עבים במיוחד שנשזרו מצמח מקומי, והגיעו לעיתים לאורך של ששים מטרים.  דרכים כאלו, בשטח מבותר כל כך, תוך מתיחת גשרים, סלילת מעלות ועידון מדרונות, דרשו עבודה עצומה ומיומנות גדולה מאד.  כל כפר היה אחראי לתחזוקת הדרך שעברה בתחומו.  דרכי ההר נותרו כמעט בשלמותן.  עד היום, משמשות הדרכים הללו את האנדיאנים הנוהרים לשוק המרכזי בימי א' או ה' ואת המטיילים בהרים.  עד היום נקרא כל קטע שלהן "קמינו דל אינקה" (דרך האינקה).  הקטע המפורסם ביותר הוא "שביל האינקה" מקוסקו למאצ'ו פיצ'ו, אך למעשה, קיימים בפרו ובבוליביה קטעים מרשימים ומושלמים יותר. (ראה שיחה עם פרופ' נחום מגד, מסע אחר, מס' 24).

הדת

אופן נוסף לשימור התרבות הוא הדת.  האינדיאני הוא קתולי, אך בדרך אחרת.  הוא מתפלל בכנסייה, אך גם במעיינות ובהרים; בין שמותיהם של ישו, מריה וקדושים נוצריים, יתפלל לאלת הירח, לאמא אדמה ולשאר אלי טבע, כשהוא ממולל עלים של קוקה.  הישות העליונה, הבוראת, היא וירה קוצ'ה.  הוא היה ועדיין אל נערץ, אשר באופן מוזר מתואר כבלונדיני ומזוקן, שלפי המסורת הגיע מן הים לפני שנים רבות, לימד את האנשים לבנות מאבן, לעבד את האדמה והבטיח שיחזור.  כאשר נחתו הספרדים בחוף הפרואני, היו האינדיאנים משוכנעים כי חיוורי הפנים המזוקנים הם שליחיו, מלאכיו של וירה קוצ'ה; זו כנראה אחת הסיבות שמאה וששים ספרדים כבשו ארץ, הגדולה פי שניים וחצי מספרד.  כמו במכסיקו, שם המתינו האצטקים לאל הלבן קצלקואטל, וטעו לראות בספרדים את שליחיו; גם כאן המיתוס גרם, או לפחות סייע, להחרבת הממלכה.  כאשר אינדיאני פוגש "גרינגו" (זר) בהיר ומזוקן, הוא מברך אותו: "הולה (שלום) וירה-קוצ'ה".

בכפרי האלטיפלנו מתקיימים לפרקים טקסי שחיטה אכזריים, שבמהלכם משספים גרונה של יימה, אשר בזעקותיה אמורה לפתוח את השמיים, ובדמה להרוות את צימאונה של פאצ'ה מאמא – אמא אדמה.  זוהי ישות כמעט חיה, המוכנה לקלוט את הזרעים; לכן מדי שנה, בשלהי אוגוסט, עם ראשית המחזור החקלאי, מקיימים טקס מיוחד של הגשת מנחות סמליות של עלי קוקה, מעט מזון, צ'יצ'ה וקורבן אישה(ש' בצירה) הכולל עובר של לאמה, עלי קוקה מעוכים וחוטי צמר צבעונים.

קשה שלא להתפעל נוכח אנשים, שחלקם עדויי צלב, כורעים על ברכיהם ומתפללים לאמא אדמה, המוכרת להם כבר אלפי שנים ואותה לא יחליפו בשום משיח: "אנה פאצ'ה מצ'ה (פצ'ה מאמא), קבלי נא את חלקך היום, בפרוס השנה החדשה. את הזנה אותי, קבלי את מנחתי והגני עלי מכל צרה, את המאכילה אותי כאם המניקה את תינוקה"… פעמים מספר, כאשר שאלתי מקומי, אנדיאני או מסטיזו (בן תערובת), אם הוא מאמין באלי הטבע, הוא חייך בביטול; אך לפני שלגם מן הצ'יצ'ה, שפך מעט לקרקע, שיהיה לפאצ'ה מאמה.

ייתכן מאד שקיים קשר בין דתם של עמים לבין האקלים בו הם חיים [האם מקרה הוא שעם ישראל דיבר על אל "שבצלו אחסה", וברוסיה, סטאלין היה "שמש העמים"?]. כנראה שקיים קשר בין האקלים הקר באנדים, לבין הערצת והאלהת השמש.  לצד השמש עבדו, אם כי במידה פחותה, את הירח והכוכבים; מה שהוביל לידע רחב באסטרונומיה ואפילו באסטרולוגיה.  כמו כן העריצו את הברק, הרעם, הרוח, העבים, הגשם, הברד, הקשת בענן, מפלי המים, מפולות השלג ופסגות ההרים; את כולם כיבדו במנחות.  העיר הקדושה מאצ'ו פיצ'ו (MACHU PICHU) היתה מלאה במקדשים למים, לאדמה, לפומה ולקונדור.  כאמור, עבדו לכל כוחות הטבע, אך הרבה יותר מכל, עבדו לשמש, אב כל חי.  בחדשי החורף, עת הצללים הולכים ומתקצרים, עם התקדמות השמש צפונה, היה זה רק טבעי לחשוש, כי הוא ייעלם לעולמים וישאיר את בני האדם לקפוא מקור ומרעב.  למרבית המזל, מדי שנה, ב- 21 ביוני (היום הקצר בחצי הכדור הדרומי), הצליחו הכוהנים לקשור את השמש לעמודי אבן מיוחדים, שהזדקרו לשם כך במקדשים, שנקראו אינטיווטאנה, (מילולית: המקום בו נקשר השמש).  עם הזמן, הפחד פן השמש תיעלם הוליד חג של אור ואש, הדומה במוטיבים רבים, לחג המולד או לחנוכה, שגם הם נחגגים ביום הקצר בשנה (בחצי הכדור הצפוני), ומקורם באותו פחד טמיר, פן השמש תיעלם.  כאשר הצללים היו חוזרים ומתקצרים, היתה לכולם סיבה טובה לשוב ולחגוג.

אלוהויות מרכזיות נוספות היו אמא-ים, שנערצה על ידי הדייגים, ופאצ'ה-מאמא,אמא-אדמה, אם כל חי, שנערצה על ידי האיכרים ולפיכך על כולם.  בראשי ההרים שלטו האפוס (APUS), ישויות ששלטו על כל הנעשה באזורם.  כמו כן עבדו בני האינקה את ההואקס (HUACAS), אז כמו היום.  הואקס הם מקומות קדושים הפזורים ברחבי הממלכה; פסגות הרים, שאדם אינו יכול לחדור אליהם – ארמונו החתום של המלך המת, שדות קרב, מערות, מעיינות ומחצבים.  כנראה שאין גבול למספר ההואקס שהאנדים יכולים להכיל.  כאשר האינקה כבשו כפר כלשהו, הם הביאו אליו את ההואקס שלהם, שהכפריים קיבלום בשמחה.  פאצ'ה-מאמא האפוס והאוקס יכולים להצמיח יבולים טובים ולהבטיח את פריונם של בעלי החיים, לדאוג לצורכי הקהילה ולהגן עליה, אך הם עלולים היו להיות רעבים ולהתכעס, לכן יש לתת להם מה שמגיע להם – מנחות, ולעיתים קורבנות.  מקום של כבוד היה שמור לאוראקל, מגידי עתידות שהביאו את דבר האל.  האצילים לא היו מעיזים לצאת לדרך לפני שקבלו את ברכתם.  האוראקל החשוב ביותר גר בפאצ'אקאמאק,אשר בחוף הפסיפי, ליד לימה של ימינו; אוראקל מפורסם אחר היה אפו-רימאק (APO-RIMAC), שגר בנהר האפורימק, ליד קוסקו, והעניק לו את שמו.  האוראקל היה גזע עץ שקושט בבגדי אישה; כמו בדודונה שביוון, האוראקל לא דיבר ישירות אל מבקש העצה, אלא דרך כהן אשר פירש את תשובותיו, שניתנו דרך אוושת הרוח בעלים.  כיום, פאצ'קמאק קרוב מדי ללימה, אך לקניון האפורימאק שמורה עד היום מסורת של קדושה.

מגידי עתידות מדרגה יותר נמוכה היו הפאקו (PACO), כאלו שלפי האמונה נפגעו מברק ונותרו בחיים.  הפאקו היו נוהגים לגלות את הסיבה למחלות; חלקם הסתייעו בניחוש תוך פענוח האותות המתגלים בעלי הקוקה, אחרים פנו לאלים במישרין.  היקום, על פי תפיסת האינקה, מורכב משלושה עולמות: עולם הפומה – בו חיים כולם, האנשים הפשוטים נקברים באדמה, ללא חניטה; עולם הנחש – אליו מגיעים האצילים והחכמים יותר, נקברים באדמה ללא חניטה; עולם הקונדור – עולם השמיים – אליו יגיעו המלכים; לכן במותם הם נחנטים ואינם נקברים, כדי שיגיעו לעולם זה.

שלושת העולמות מופיעים – בואריאציות שונות, בארכיטקטורה, בדרך כלל בשלוש מדרגות עיטוריות.  ביטוי אחר לשלושת העולמות, במשמעות קצת שונה, הוא: העולם בו אנו חיים; העולם העליון- ינק פצ'ה (YANAC PACHA) – אליו יגיעו אנשי המוסר, והעולם התחתון, השרוי בקרה – אוקו פצ'ה (UCU PACCHA) – אליו יגיעו החוטאים.

במרוצת השנים, התערבבו עולמות אלו עם מושגים נוצריים, והאינדיאני מערבב אותם עם עולם נוכחי, גן עדן וגהינום – כך למשל, ביום הדין האחרון, יחלק ישו את בני האדם לינק פצ'ה ואוקו פצ'ה…

לקונדור שמור מקום מיוחד בפולקלור האינדיאני, בדאייתו המרשימה הוא מסמל חירות, חופש ועוצמה, מקור להערצה ולהזדהות. לא לחינם, מהווה מנגינת " מעוף הקונדור" (EL CONDOR PASA) כמעט המנון לאומי, הן בבוליביה והן בפרו.

בינגהאם: מגלה מאצ'ו פיצ'ו

מורשת האינקה

בלימה, אותה בנו הספרדים ב-1935, פיזרו הוא גיבור, מביא התרבות ליבשת הפרימיטיבית, פסליו נישאים בגאווה במקומות רבים.  בקוסקו, לעומת זאת, לא נראה אפילו פסל אחד של הכובש, כי קוסקו נשארה בהווייתה עיר אינקאית.  פיזרו עבור ה"קוסקניוס" (תושבי קוסקו), הוא אויב.  גיבורו של האינדיאני הוא דווקא מנקו קאפאק השני, המלך האינקאי המורד, אשר הטריד את הכובשים במשך כעשרים שנה.  פופולארי עוד יותר הוא טופאק אמארו – גיבור מקומי שמרד בספרדים במאה ה-17, מרד יותר חברתי מאשר לאומי, אך נתפס כמרד אינקאי. בשוק נמכרים פירות וירקות שמוצאם משני העולמות.  בנוסף לשעועית, לדלועיים, לעשרות מיני תפוחי האדמה ולעגבניות – ילידי פרו, נמכרים מלפפונים, תפוחים, אפרסקים ומינים רבים, שהובאו לפרו לאחר הכיבוש.  כולם עדיין נמכרים ביחידות של חמש, המספר הקדוש לאינקה: ארבע רוחות השמים ונקודת המפגש שביניהם.  אותה חשיבה קוסמופוליטית שהובילה ל"ענך" (סמל החיים המצרי), לצלב הנוצרי ולצלב הקרס הסנסקריטי, הוליד כאן את המספר המאגי חמש, וגם אם רק מעטים מבינים את משמעותו, המסורת נמשכת.

דרך אופיינית לפגוש את תרבות האינקה היא האוכל.  עשרות מינים של תפוחי אדמה, תירס, הקינואה עתירת החלבונים; רוטב חריף הנקרא אחי (AJI), או חזיר הים הנאכל בחגים. האינדיאנים בהרים לועסים דרך קבע את עלי הקוקה, המסייעים להקלת התחושה בגבהים. דומני שלא רק אזור ההר, אלא פרו כולה, הופכת משנה לשנה יותר אינקאית מאשר ספרדית; כך למשל, לפני מספר שנים, המירו את המטבע המקומי "סול" (שמש בספרדית), ב"אינטי" (שמש בקצ'ואה); כך למשל לומד כל ילד את שמות מלכי האינקה; כך היתה יכולה מדריכת תיירים מקומית, אדומת שיער ותכולת עיניים, לומר כי אירוע מסוים התרחש לפני "שהספרדים כבשו אותנו…"

בפרו" של ערי החוף קיימות גם מגמות סותרות, אך הסיירה הופכת, משנה לשנה, להיות יותר ויותר אינדיאנית.  פעם, "אינדיחינו", דהיינו יליד, היתה מילת גנאי; כיום היא מילת כבוד.  יותר ויותר אנשים מכריזים בגאווה כי בעורקיהם זורם דם האינקה.  תקופת האינקה, תוך יציאה מפרופורציה, הפכה עבור רבים, בורים כמלומדים, ל"תור זהב" של ממש.  בתפיסה של האינדיאני, מלך, נשיא, שליט, צריך קודם כל לדאוג לעמו, ומאחר שהאינקה היה השליט האחרון שהתעניין בטראסות ואמות מים, והיה זה שסיפק מזון כשלא היה, ברור שהוא השליט הטבעי, השליט שיחזור וידאג לעמו.  המסורת טוענת כי תחת מגדל הפעמונים של הכנסייה, קבור אחד ממלכי האינקה, וכאשר המגדל יתמוטט, האינקה ישוב למשול בפרו.  כך קרה שבעת רעידת האדמה הגדולה שזעזעה את קוסקו ב- 1953, יצאו תושבי קוסקו, קתולים אדוקים מזה 500 שנה, והציצו במגדל בתקווה…  לצער רבים, תקוות שווא.  הגעגועים לאינקה נוכח החיים הקשים באנדים משתקפים היטב בפולקלור המקומי; אגדות האינקה מסופרות עד היום ברחבי הממלכה.

הפייסטה (חגיגה דתית) המרכזית בקוסקו היא האינטי ראיימי (Inti Raimi), חג השמש, שנחגג בעבר ב- 21 בחודש יוני, ביום הקצר בשנה.  בחג זה מתרכזות עשרות להקות רקדנים הזורמות לקוסקו מכל רחבי האנדים ומחוללות בפלזה, בסימטאות ובסקסהויאמאן הצופה מעל העיר.  פייסטה אינקאית חשובה אחרת, אף היא לכבוד השמש, מתרחשת בטרס קרוסס (TRES CRUZES) שממזרח לקוסקו, שם יוצרים הערפילים שמעל היער פאטה מורגנה – אשלייה של שתי שמשות.

בעצם, אינני צריך להרחיק עדותי עד לחגי האינקה – גם החגים הקתוליים הם אמצעי לסובלימציה של הפולחן הפרה-קולומביאני.  בחגיגות הקרנבל בקוסקו, כאשר נפגשות שתי קבוצות חוגגים בסמטה צרה וכל אחת רוצה שהשנייה תפנה לה את הדרך, ישאל מנהיג אחת הקבוצות את מנהיג הקבוצה שממול: "מי אתה?" והוא ימסור לו את שמו (שמו האינדיאני, לא שמו הספרדי); "מי אביך?" והוא ימסור את שם אביו; "ומהו ייחוסך?" כאן תבוא רשימת מלכי האינקה לפי הסדר.  במידה ויימנה את הרשימה כסדרה, תזכה קבוצתו בזכות המעבר; במידה וטעה, תפנה קבוצתו דרך לקבוצה שממול.

חיי היום יום הקשים של האיכר באים לידי ביטוי בשירים ובמנגינות; המילים מספרות על הקשיים, העוני, חסר התקווה וחוסר הצדק החברתי, וקוראים להתעוררות.  כלי הנגינה המלווים את השירה משתלבים במלים ובנוף. כך, הקנה (QUENA) – חליל מבמבוק או קנה והסמפוניה – חליל פאן, מביאים בצליליהם את יללת הרוח המנשבת בפסגות ואת בכיו של האיכר העני.  הצ'רנגו – מנדולינה בת 4-6 מיתרים, שתיבת התהודה שלה עשויה משריון הארמדילו- מביא את השמחה לה מייחלים האיכרים; כשהתוף הגבוה, ההולם במקצב כבד, מבטא את קצב החיים האיטי, המוכתב על ידי האוויר הדליל שבגובה הרב.

האיכר האינדיאני, מושפע מצאצאי הכובשים כבר עשרה יובלות, לעיתים בבקתתו הדלה, ניצב פסלו של הצלוב, שסבלו מזכיר לו את סבלו הוא.  בו זמנית, הוא מייחס תכונות של אלוהות וקדושה להרים שמסביבו, סוגד להם, מתייעץ איתם ומבקש את עזרתם.  כוחות הרשע באים לידי ביטוי בדמותו של השטן – דמות ססגונית ומפחידה היוצאת לאור היום רק בתקופת הקרנבל, אך הודות לאל ולכוחות הטבע הטובים היא מנוצחת על ידי הכוחות הטובים ונעלמת עד לשנה הבאה; בתקווה שלא תופיע קודם לכן, ולא תקשה עוד יותר על חייו הקשים בלאו הכי של האינדיאני, נין נינו של האינקה.