טרק ללנגטנג – נפאל

כתב: גילי חסקין. 15-09-21.

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לחזי שקד ולאיתי שביט, על עצותיהם. תודה לבקי חרש, על השימוש ביומנו.

לאלבום תמונות

ראו באתר זה: יומן הטרק לאוורסט.

ראו  גם באתר זה:  טרק לקורדיליירה בלנקה בפרו ;  טרק להרי סימיאן באתיופיה  ;  טרק להרי אלטאי שבסיביר ;                     טרק לאילינצ'יק בקירגיזסטן;   טרק סובב מונט בלאן ;   טרק לקילימנג'רו והר מרו  ;  טרק להרי פאן  ;  הטרק בטסמניה;                        טרק להרי פמיר   ;  הטרק הליקי  ; יומן המסע בדרך הצליינים "קמינו סנטיאגו"  ;

באביב האחרון (אפריל 2021), יצאנו לנפאל, לעוד טרק בהימאליה.  מדוע? את התשובה הטובה ביותר נתן כבר ג'ורג' מלוראי (George Mallory) ב-1924, "משום שהם שם". באותה שנה הוא נעלם בהרים, יחד עם שותפו לטיפוס אנדו ארווין (Andrew "Sandy" Irvine) ,כך שכדאי לקחת אותו כמקור השראה, באופן מוגבל.

השם: מורכב מצמד מלים סנסקריטיות: הימה = שלג, אליה= מעון; מערכת הרים החוצצת בין הודו לטיבט; הגבוהים בהרי העולם. הרים אלו, מכונים גם "הימליאס" (Himalayas), כי יש שם כמה שלשלות מקבילות. אורכם של ההימאליה  כ- 2,400 ק"מ, רוחבם 250-360 ק"מ. שטחם לדעת המרחיבים (כוללים עוד שרשרות מצפון) הוא 650,000 קמ"ר. מתוך אחד עשר השיאים הגבוהים ביותר בעולם, עשרה נמצאים בהימאליה  ואחד מהם ברכס קרקוקם (Karakom) שמצפון מערב להם. מכל עשרת השיאים, רק אחד נמצא ממערב לקוו רוחב ˚ 79 והייתר כולם במרכז. בגובה שבין 7,000-8,000 מ',  מוכרים בהימאליה  כ-200 שיאים.

לרכס ההימאליה השפעה גדולה על האקלים באזור. הרכס מונע מהרוחות הקרות של סיביר מלנדוד דרומה להודו; כמו כן חוסם הרכס את גשמי המונסון ההודיים מלנדוד צפונה לטיבט – דבר הגורם לאזור הגובל בהימאליה מדרום (כמו למשל, בקעת קולו שבצפון הודו), להיות גשום במיוחד וירוק במיוחד.

באפריל 2021, יצאנו ששה חברים, בטיסה לנפאל, דרך איסטנבול. קטמנדו נראית ריקה יחסית לימים שלפני קורונה. מעט תיירים, ברחובות כולם עטויי מסיכות. קטמנדו, למרבה הצער, אפופת אובך. האוויר נראה ומרגיש כמו מרק. חלפנו על פני מקדשים הינדים וסטופות בודהיסטיות, בתים שחזיתם מגולפת בעץ והרבה לכלוך. ובכל זאת, רב הקסם על הכיעור ועל ההזנחה. אחרי הטרק שוטטנו בעיר בחברת מדריכה מקומית, בעזרתה גיליתי מקומות שטרם הכרתי. יש בעיר, כמו במקומות רבים, מקומות הנראים כאילו הזמן קפא מלכת, אי שם בימי הביניים.

לקטמנדו גסט האוז יש גינה גדולה, מוזיאון פרטי ואווירה של פעם. יצאנו להחליף כסף מול המלון. ונסענו על פוגי, הספק שלנו, לבדיקת PCR פרטית בבית חולים. אנחנו בימי קורנה והעולם השתנה.

ארוחת ערב ב Northfield kafe. ירד גשם שוטף, הייתה הפסקת חשמל וחלק אכלנו לאור עששיות. אוכל טעים. מנת הדג הייתה נהדרת. עוד נתגעגע אליה.

למחרת בבקר פגשנו את באצ'ו, מדריך מקומי קטן קומה ורב ניסיון, שעם הזמן התגלה כדברן בלתי נלאה. הצטרף אלינו סאודגט, בחור צעיר ואינטליגנטי מן המשרד, ששבה את ליבנו בצניעותו ובפיקחותו. נסענו בשני ג'יפים, נסיעה ארוכה ומייגעת. יצאנו בשעה מוקדמת (07:00), כדי להבטיח די זמן לעצירות בדרך, לצילומים, להליכות ריענון ועוד. בהמשך ירדנו לכביש קיצור שנמצא בסלילה. זה היה נראה כהימור נועז של הנהגים. ירד גשם והיה בוץ ניכר. אך הנהגים עמדו בכך יפה. התחושה לגבי הדרך מעורבת. מחד, עוד הנגשה של הציוויליזציה שתזנק על הכפריים ללא מעצורים ויחד עם זאת תפגע בנוף, מצד שני, יגיעו עם הדרך סחורות, פרנסה ואולי גם השכלה.  קשה לעצור את הקדמה. מה גם שהתושבים המקומיים מעדיפים להגיע בקלות לקטמנדו ולא להישאר אותנטיים. הנסיעה קשה וקופצנית. אך הנוף שנשקף מהחלון שווה את תלאות הנסיעה. כבר בשלביה האחרונים של הנסיעה,  ניתן היה לראות את הנופים שמאפיינים את הטרק כולו.: מצדו האחד של האוטובוס פעורה תהום בעומק עשרות מטרים, ומעליה נראה בבירור רכס ההימאליה  על פסגותיו המושלגות.

בשני מקומות עבר האוטובוס בתוך מפלי מים (כן, בתוך) או בתוך שדות אורז. האמת היא, שבחודש אוקטובר, אחרי המונסון, הכול ירוק יותר ושופע יותר מים.  ככל שעלינו התבהרו השמים והפכו לכחולים יותר והנוף הפך למבותר ודרמטי יותר. הטראסות התשנו בהתאמה, ככל שעלינו הן כלאו בתוכן שטח אדמה קטן יותר. מרבית הנסיעה עוברת במקביל ומעל לנהר טריסולי (Trisuli). עברנו בכפרים Beterwati , אחריו Ramche עד לכפר  Dunche , (גובה – 1,900 מ') הוא שער הכניסה ללנגטנג. משלמים דמי כניסה לשמורת הטבע לנגטנג, שהוכרזה בשנת  1976. במרכזה רכס שמגיע לגובה של 6,450 מ' מעל פני הים ושטחה 1,710קמ"ר . מכאן יש פיצול ל-Sing Gompa, המוביל אל האגמים הקפואים של  גוסאיקונד (Gosainkunda). מה שאמור להיות גולת הכותרת של הטרק. עוד חצי שעה, נסיעה עד ל-  Syabrubesi, הנמצא בגובה של 1,460 מ'.

במקום  מבחר של בתי הארחה. מרביתם של תושבים משבט טאמנג (Tamang), שמוצאם טיבטי וחיים גם בהימאליה ההודיים וגם בסיקים.  למדנו שקיים באזור סיאברובסי טרק חדש יחסית בשם "טרק מורשת הטאמנג", שעובר בין כפרים קטנים , שעדיין שמרו על צביונם המסורתי. רשמנו לפנינו, לפעם הבאה. הסתפקנו בשוטטות ברחוב, קניית ירקות בשוק ומפגש עם נשים הטוות בפלך. לנו במקום הנקרא Buddha G.H, בכלל אין הרבה יצירתיות בקביעת השמות. רובם חוזרים על עצמם ברוב כפרי ההימאליה.  במלון שממול פגשנו אשה טיבטית מקסימה, שדיברה אתנו בגילוי לב על החיים בכפר ובעיקר על הקשיים. רחוק ממודל השלווה המערבי. הכפר הוא כולו טיבטי. מכל עבר מתנפנפים דגלים טיבטים בצבעי תכול, ירוק, צהוב ולבן. ועל קירות הבתים נראים סמלים טיבטיים.

צפון המערב של ההימאליה מיושב בעיקר על ידי שבטים הודו-אריים, האזור שבין לדאך לבוטן, בשבטים מונגולו-טיבטים וקצה המזרח בשבטים טיבטו-בורמנים. הדת הרווחת בצפון המערב היא איסלם סוני, בדרום הינדואיזם ובייתר חלקי ההימאליה  -הבודהיזם, בעיקר בודהיזם טיבטי.

כמו באזורים אחרים באסיה, ולא רק באסיה,  גם בהימאליה מתמיינים האלמנטים האנתרופולוגיים לפי אזורים ולא לפי מדינות. כך לגבי שפות, הדתות, המאכלים, התלבושות, סגנונות הבניה, המוסיקה והאוכל. המציאות במרומי ההימאליה  לא מתייחסת לגבולות המדיניים. המרקם האנושי העדין המרכיב את אוכלוסיית הרכס הוכתב על ידי תנאי אקלים, מאבקי כוחות עתיקים ונדידת עמים בת מאות ואלפי שנים.

לרכס חשיבות היסטורית ותרבותית עליונה. ההרים היוו מחסום רציני בין שתי התרבויות הגדולות – הסינית וההודית – ומנעו מהן מלהתערבב. אף כי קשרי מסחר ונדידת עמים התרחשו דרך מעברי ההרים, קשרים מועטים בלבד נוצרו בין שתי המדינות לאורך ההיסטוריה. צבאו של צ'ינגס ח'אן נבלם על ידי הרכס, וכך נמנע כיבוש הודו על ידי האימפריה המונגולית. גם האימפריה הבריטית, ששלטה על הודו,  היא נעצרה אף היא מדרומו.

בבקר המחרת התחלנו ללכת. מעל בתי הכפר היתמרו הרי ההימאליה במלוא הדרם. מדרונות תלולים ומוריקים, שפע של עצים ומעליהם בצבצו כמה פסגות מושלגות. טרק בהימאליה אינו הליכה בטבע "נקי". בניגוד לשמורות הטבע של ארה"ב, אלסקה ופטגוניה, אין זה טיול ל- Wilderness’ , חבל לא נגוע. כר דשא יהיה ברוקי הקנדיים, מקום אידיאלי לקמפינג. בנפאל ישכון בו כפר. זהו טיול אל עם חי בנופיו. הדרך טיפסה בעליה מתונה, לאורך נהר לנגטנג, עברה דרך ישובים קטנים, חוות חקלאיות ושטחים מעובדים, שמשתנים ליערות אדר ואלון. פה ושם נראים גם עצי אשוח. מעת לעת חצינו את הנחל. בכל פעם נשקף מהגשר נוף אחר. ספרנו במהלך היום, חמישה גשרים ובכול פעם, בנוף אחר. למתבונן מהצד, ממעל, נראה הגשר בפס דק על פני נהר גדול עטור בהרים מושלגים. לא כל השטח היה מיוער. במקומות שונים נראו קרחות יער גדולות. אמנם קטנות מכפיש ראינו במקומות אחרים, אך עדיין פוצעות את הנוף. התושבים כרתו את העצים בחפשם אחר חומר בעירה וקרקע לעיבוד, בקצב מהיר מכפי שיכלו היערות להתחדש. גם רעיית יתר השמידה את הצמחייה. בכפר New Bridge, מייצרים חמוצים. בכפר Domen יש בתי תה – כך מכונים ה"לודג'ים" של נפאל- ולאחד מהם גן ירק יפה. אני אוהב את העצירות הללו, למנוחה, שתיית תה והתבוננות. כעבור 45 דקות טיפוס הגענו לכפר קטן . שם יש כמה בתי תה ומהם נשקפת תצפית על הקניון. Bamboo Lodge נמצא בקניון ומגדלים שם ירקות. למטה, כך למדנו, יש מעיינות חמים. שם חיכינו שעתיים לאוכל והאכלנו בו גם את התרנגולות.

ההליכה נמשכה זמן רב, בין היתר, משום שברובה מטפסים במדרגות לא סימטריות שחצובות בהר. עשינו את דרכנו בכבדות, תחת כיפת שמים כחולה וצלצולה.  המסלול עובר ביער גשם עבות, שמתחתיו זורם הנהר לנגטנג, שנשפך לנהר הטריסולי (Trishuli ), שמקורו בטיבט וכשהוא מגיע לנפאל הוא יובלו הראשי של נהר Narayani. שמו של הנהר, "טריסולי", נובע מ- trishula , הקלשון של שיווה, האם החזק ביותר בפנתיאון ההינדי.

אמנם המסלול הוא במגמת עלייה, אבל מדי פעם יש ירידות, ממש עד למי הנהר השוצפים. בדרך פגשנו פרות ועגליהן. התרגשנו במיוחד נוכח הקופים שקפצו על העצים, זהו מקוק אסאמי (Assam macaque), שצבעם חום ערמוני. קופי המקוק הם הפרימטים בעלי שטח התפוצה הנרחב ביותר, מיפן דרך אפגניסטן ועד צפון אפריקה. עד היום הובחנו 22 מיני מקוק. ועל. אף שכמה מהם הם חסרי זנב – הם שייכים למשפחת הקופים בעלי הזנב ולא לקופי האדם. לאחר שנעלמו, היישרנו מבטנו למרחוק וראינו נהר תכלת, הרים ופסגה מושלגת באותו מבט. אור שמש מסנוור נשקף מעל הרכס.

העלייה בגובה הטופוגרפי, נתנה את אותותיה בנשימה שהלכה ונעשתה כבדה. השיפוע התלול ניכר בשרירי הרגלים. ברגעים כאילו אני נזכר בשורתו האלמותית של נתן אלתרמן: "וסוף אין לדרך הזאת, העולה. סופי הדרכים המה רק געגוע". אחרי תשע שעות הליכה ועליה של כ-1,050 מ׳ בסך הכול, הגענו עייפים ללאמה הוטל (Lama Hotel) –כינוי לצביר של אכסניות עבור המטיילים, הנמצא בגובה של 2,560 מ'. הגענו ל”Friendly hotel” בו ישנו בקומה שניה אחרי ארוחת ערב טובה שבלטה בה עוגת תפוחים בשם ״מומו תפוחים״.

בלילה כבר קר. מקום מאד פשוט, קצת מוזנח, עם מקלחת אותה מאירים בעששית. האוכל הנפאלי מוכר ויחוזר על עצמו בגרסאות שונות, כמעט מדי יום: על בסיס של אטריות, אורז ובצק, בדרך כלל עם שמות מפוצצים, אך הטעם סתמי למדי ונזקק לעידוד בצורת קטשופ וסויה. באזור הזה, הדמדומים קצרים. הלילה יורד במהירות, חרישי. יצאנו החוצה, כדי להאזין לנהר המשכשך על מצע הסלעים שלו.

יום המחרת אף הוא היה במגמת עלייה, אבל מתונה הרבה יותר מזו של יום האתמול.

בדרך ראינו עצי רודודנדרון (Rhododendron), הידוע גם "כשושנת האלפים". זהו  סוג של צמחים ממשפחת אברשיים הכולל יותר מ-1000 מינים, רובם בעלי פרחים בולטים. (הסוג כולל גם שורה של צמחים פופולריים בקרב גננים הידועים כ'אזליאה'). אחד ממיני הרודודנדרון משמש כפרח הלאומי של נפאל.

רודודנדרון הוא סוג מעניין במגוון הגדלים אליהם מגיעים המינים שבו, משיחים ועצים קטנים עד לעצים גדולים מאוד, הוראתה שמו עץ ורוד. (מיוונית  דרך הלטינית: rhodon הוא ורוד ו- Dendron הוא עץ ).  ואכן הפרחים  בהקו בצבע ורוד עז.  אבל היו עצים שפרחו באדום ובלבן. הלכנו בעמק המול ומעלינו זהרו הפסגות המושלגות את אור השמש.

אחרי כשעתיים של הליכה, יער הגשם הסבוך הופך באחת לשדה פתוח ובו שבילים, סלעים פראיים, עצים בצבעים שונים ובעלי חיים. לאורך היום הזה הנתיב עולה בצדו הצפוני של העמק, ונפרד מקרקעיתו. כעת הרכס נחשף היטב במלוא הדרו.

ההימאליה  הם חלק מן הקימוט האלפידי, הקמטה שאירעה בתקופת המיוקן לפני 15-35 מיליון שנה. זוהי ההקמטה האחרונה ולפיכך שיאיה הם הגבוהים ביותר. עוצמת ההקמטה גרמה לכך שהתחוללו כאן קמיטות צניפים. משום כך אין הסלעים מונחים אחד על האחר על פי סדר השתכבותם אלא משמשים בערבוביה. כשיש לחץ פנימי גדול על סלעים אילו הגירניים שבהם נהפכים לשיש והיסוד לצפחה.

ההימאליה  נחשב לאחד מרכסי ההרים הצעירים בעולם. עד למאה ה-17 האמינו רבים כי רוח שנמלטה מתוככי כדור הארץ ניפחה את ההרים וכאילו הם בלוני ענק, זרועי מהמורות. היו שחשבו שההרים הם עצמות האדמה, והם גדלו כפי שגדלות עצמות האדם, מתחת לפני האדמה. ליימים היתה הצעה שכדור הארץ שהחל ככדור אש ענק שניתק מן השמש, התקרר כמו תפוח וכפי שזה הופלך למקומט, כך גם הכדור שלנו. כיום  ידוע כי הימאליה  הם אורוגן נוצרו כתוצאה מהתנגשות של שני לוחות יבשתיים זה בזה. כשלוחות מתנגדים, מזדקרת קליפתו של כדור הארץ כלפי מעלה והרים נוצרים מתוך ההריסות. התאוריה הגאולוגית המקובלת כיום, היא שהרכס נוצר כשתת-היבשת ההודית, אשר הייתה חלק מהיבשת הקדומה פנגיאה, ניתקה ממנה לפני כ-250 מיליון שנים והחלה לנדוד צפונה בקצב של כ-15 ס"מ בשנה;  אשר לפני מיליוני שנים הייתה אי, נדדה באוקיינוס, עד שהתנגשה באסיה והתחברה אליה. דאייו סאמרס ואריק ואלי מתארים בספר "עולמות ההרים", כיצד במקום שייבשת מתנגשת בייבשת, מתחולל ביניהן מאבק אדירים. ניתן להאניש את התהליך ולתאר אותו באופן ציורי כיצד יבשת הודו מגלה התנגדות ואך למרות זאת היא נדחקת בכוח חסר מעצורים, מתחת לשוליה הדרומיים של אסיה, מכפילה את עובי הקרום ודוחפת כלפי מעלה את הרי ההימליה ואת רמת טיבט בתנועתה צפונה. מעוצמת ההתנגשות, נוצר הרכס. ההתנגשות התרחשה לפני כ-70 מיליון שנים בלבד. כשם שהתנגשות הלוחות דוחפת את הנוף כלפי מעלה, פועל במקביל, כוח אחר,שקט ומתמיד, המושך כלפי מטה. כפי שנאמר "והיה העקוב למישור". הגשם, הנחלים, האבנים המוסעות בזרם, הקרחונים. כל אלו מגלפים, חורטים ומעצבים את הנוף.

אורך המסלול עד לנגטנג – הכפר הגדול ביותר בעמק, הוא כ-12 ק"מ, ומשך ההליכה כ-6 שעות. באזור נקודת הביקורת הצבאית בגודאטאבלה (Ghodatabela, 2,972 מ'), מרחק כ-4 ק"מ מלאמה הוטל. היער הסבוך מפנה את מקומו לצמחייה נמוכה יותר המאפיינת אזורים אלפיניים ותת אלפיניים, ועם העלייה ההדרגתית הגיא הופך מצוקי יותר. במהלך הקיץ, האזור משמש ככר מרעה לעדריהם של הרועים המקומיים.

גם כיום ממשיכה הודו לנדוד צפונה בקצב של כ-2 ס"מ בשנה, תוך דחיקת רכס ההימאליה  וכתוצאה מכך – הגבהתו ההדרגתית (כחצי ס"מ בשנה). ב-10 מיליון השנים הקרובות צפויה הודו לנדוד 180 ק"מ לכיוון צפון. נדידה זו גורמת לאי-יציבות סייסמית באזור, דבר המביא לרעידות אדמה תכופות. אמא אדמה נותנת חיים אבל גובה גם את מחירה בחיים. ב-25 באפריל 2015, בשעה 11:56 לפי הזמן המקומי, רעדה האדמה  בעוצמה 7.8 בסולם מגניטודה לפי מומנט.  לרעידה התלוותה סדרה של רעידות עוקבות. ביום ראשון שלאחריה הורגשה רעידה בעוצמה 6.7, שגרמה אף היא לנזק רב. ביום שני שלאחריה הורגשה רעידה בעוצמה 5.1.

איתור הנפגעים התנהל במשך ימים אחדים לאחר רעידת האדמה, ובהתאם לכך מניין ההרוגים והפצועים גדל מדי יום. שבוע לאחר רעידת האדמה נמנו כ-9,000 הרוגים, ומעל ל-23,000 פצועים. אדם קרוב אצל עצמו. בין ההרוגים היה גם מטייל ישראלי בשם אור אסרף.

ב-12 במאי, כשבועיים וחצי לאחר הרעש הראשון, התרחש רעש המשנה החזק ביותר בעוצמה 7.3. לרעידה התלוותה סדרה של רעידות עוקבות. ביום ראשון שלאחריה הורגשה רעידה בעוצמה 6.7, שגרמה אף היא לנזק רב. ביום שני שלאחריה הורגשה רעידה בעוצמה 5.1. ב-12 במאי, כשבועיים וחצי לאחר הרעש הראשון, התרחש רעש המשנה החזק ביותר בעוצמה 7.3.גורלם של אלפי תושבים נוספים בנפאל, המתגוררים בכפרים נידחים, לא היה ידוע שבוע לאחר רעידת האדמה, מועד שבו העריכו שלטונות נפאל שאפסו הסיכויים למציאת ניצולים נוספים. העמק הזה מלא מכאובים של אובדן בית ובדידות. יגון על הורים שניספו וילדים שנפצעו.

המשכנו ללכת, מעת לעת חולפים על פני קירות מאני, אותם מקפידים להקיף כמו המקומיים, מצד ימין, חלפנו על פני סטופה, אותה הקפדנו להקיף בכיוון מחוגי השעון. יצאנו לאתר ההנצחה, סמוך לסטופה. ניסינו להדליק נר נשמה במקום בו מונצח אור אסרף, אבל הרוח שמה לאל את מאמצנו. הסתפקנו בהדלקת נר במלון.

יצאתי לשוטט במבוך הסמטאות, המפרידות בין הבתים.  בכולם כמעט, משמשת קומת הקרקע כדיר לבעלי חיים ולמחסן. מעל נמצא חדר המגורים ומגליו מרפסת גג. לעתים בין הקומות מקשרים גזעי עץ גדולים שהובאו מרחוק, על ידי יאקים או סבלים אנושיים. ניסיתי  לצוד כמה פרצופים בעדשת המצלמה. על הגג הצטחקקו כמה ילדים פטפטנים וצוהלים. שכבות של לכלוך כיסה את פניהם, שערותיהם ורגליהם. מבגדיהם הבלויים נדף ריח של עשן. צבע עורם היה כצבא האדמה. נראה כאילו נולדו ממנה.

בלילה כבר היה קר הרבה יותר. החדרים אינם אטומים, הרוח שורקת, מכה בחלונות בעוז והקור מזדחל פנימה.

ביום המחרת המשכנו לטפס. בלנגטנג גומפה (Langtang Gompa 3,230), יישוב במרחק ק"מ וחצי מלנגטנג ישנו מקדש צנוע, המשמש גם מקום מפגש חברתי לתושבי האזור. מעת לעת נראתה סטופה, היינו מונומנט קדוש בודהיססטי.  ורואים ״קירות מאני״ רבים שהם קירות מאורכים של אבנים, חלק מהאבנים מסותתות, בחלקן צבועות ועם כיתובים הקשורים לאמונה ובהם המנטרה"אום מאני פאדמה הום"   (Om mani padme hum). הו היהלום שבפרח הלוטוס. עמק הלנגטנג נראה יבש יותר. לצדי השביל ניתן לראות המון מרבצים של אירוסים . מעת לעת ראינו תושבים מקומיים. הנשים לבושות יפה יותר. מעיל שחור , חסר שרוולים הקרוי "צ'ובה", סינר מפוספס, מכנסי צמר שקצותיהם תחובים לנעליים ולצווארן הן עדויות במחרוזת של אלמוג וענבר.  ם הגברים עדויים לעתים במחרוזת ובחגורה שלהם, זו שאוחזת בצ'ובה המפוייחת, שידעה ימים נקיים ולבנים יותר, תלויים פגיון בנדן מכסיף ושקית מעור יאק. באחד העיקולים הופיע לאמה, נזיר בודהיסטי לבוש גלימה ומצנפת שצבען כתום.

השקפנו משם על ההרים המושלגים, רבי העצמה. פסגות משונננות מכוסות קרח. על הנאיה קאנגה (5,857 מ') שמדרום, ועל פסגות רכס הלנגטאנג הימאל (Langtang Himal). כולם מרהיבים את העין ומרחיבים את הנפש. השביל עובר בין השדות של כפרי העמק, בהם כוסמת (שפורחת בגוון ורוד בולט במיוחד בחודשי הקיץ), תפו"א, חיטה, שעורה ולפת; ובין שדות המרעה המשמשים את היאקים המקומיים (שמצויים כאן בשפע).

טיפסנו אל אזור אלפיני באופיו, טונדרה של ממש. בדרך ראינו איכר זקן שפניו היו מרושתות בקמטים עמוקים, עיניו שידרו ראב. כי ידו האחת היתה נפוחה. לבו הרחום של בקי לא אפשר לו להתעלם ההוא נחלץ לעזרה וחבש את ידו. בדרך אל הכפר הבא כבר המתינה לנו בעלת האכסניה. מוודאת שנגיע אליה. שומרת על הפרנסה, שאינה מצויה בימים אלו.

עלינו לאט. ראותנו התקשו להתמודד עם האוויר הדל. הדם הלם ברקות. במקומי ההרים עלול גופו של בן השפלה לבגוד בו. בחילה, חוסר תיאבון, כאבי ראש נוראים, תסחיפים בריאות ואי ספיקת לב, עלולים לפגוע גם במטייל צעיר בגופו ובעל כושר גופני תקין.

זהו אחד המסלולים המבוקשים בהימאליה. בימים כתיקנם, השבילים הומי מבקרים. מחד, הם מביאים למקומיים פרנסה. מאידך, דרישותיהם מעמידות בסכנה דפוסים עתיקים של טבע ושל תרבות. הפעם, הטבע חזר לשבילים. קיאנג'ין גומפה Kyanjing Gompa)) הנמצא בגובה של 3,817, הוא מקבץ גדול של אכסניות ובתי תה, שבקיץ הינם מקור ההכנסה היחיד כמעט של התושבים. בחצרות הבתים רעו יאקים. בני הבקר הקשוחים הללו ממלאים תפקיד חיוני בחיי התושבים. מהחלב מכינים גבינה ויוגורט ומוסיפים סידן למזונם. מהגידים מכינים חוטים. מהשיער אורגים בלים, חבלים ושמיכות. מהעור מקינים סוליות לנעליים הגללים משמשים כחומר בעירה ולעיתים אוכלים את הבשר. היאקים הם בהמות משא ועבודה. בלעדיהם לא היו שיירות ולא היה חריש בשדות השעורה. מעבר לכך, היאק הוא תחליף לכסף מזומן. היאק ממלא בחיי הטיבטי, את התפקיד שממלא הסוס בחיי המונגולי, הלאמה בחיי האמרינידי ("אינדיאני"), הגמל בחיי הבדואי ואייל הצפון בחיי הלאפי. תכנית חיסכון. כשהוא צובר מעט כסף, הוא משקיע אותו ברכישת יאק. כשהוא זקוק לכסף, הוא מוכר יאק אחר.

מעל לראשנו התנשא רכס הלנגטנג, שורה של פסגות מושלגות, שיופיין הצחוק מאציל על העמק למטה. הפסגה הגבוהה ברכס היא של Langtang Lirung, המתנשא לגובה של 7,234 מ' . הוא נמצא ברשימת מאה ההרים הגבוהים בעולם, במספר המכובד 99…(לועג אדם שבארצו הפסגה הגבוהה היא 2400 מ',). פסגתו של ההר נכבשה רק ב-1978.

השם "לנגטנג" נובע מהשפה הטיבטית. הלחם מילים של 'Lang', שהוראתה יאק ו-'Teng', שהוראתה "לעקוב". ואכן, המטיילים ואנחנו ביניהם, נתקלים בדרך כלל ביאקים הפוסעים לאורך בקעת לנגטנג, הגובל בטיבט בצפון וברכס קטן יחסית , של פסגות מושלגות מדרום. מין נוכחות רוחנית כאילו היתה שרויה על פני הנוף ומילאה את הלב באושר עילאי. הרגשתי אפסות מול ההוד. בסף הכול בן תמותה, מושלך בין הרים, צוקים וקרח. חשתי לרגע שאני יכול לנדוד לנצח בנוף קסום זה.

מכיוון שהגענו מוקדם, המשכנו ללכת בעמק הלאה, לכיוון קרחון לנגשישה (Langshisha). בהרי ההימאליה  קרחונים רבים, חלקם מהווים מקור לנהרות האזור. מימי הקרחונים הללו מזינים את נהר הטריסולי. גם הנהרות הידועים אינדוס, גנגס וברהמפוטרה מקורם בקרחוני ההימאליה . הקרחונים תורמים לעיצוב הנוף. מכול עבר נראים עמקים שצדודית הרוחב שלהם כצורת האות U, שהותירו עקבותיהם של הקרחונים. העולם שלנו מתחמם. הקרחנים הולכים וקטנים משנה לשנה, בצורה מדאיגה. חוקר הטבע האמריקאי ג'ון מיואיר (Muir), ראה בעיני רוחו את הקרח מזדחל דרומה וכתב ביומנו ב-1873, "ימיו האחרונים של החורף הקרחוני טרם חלפו". הלוואי.

חזרנו לבית ההארחה. ברגע שהשמש שקעה, השתרר קור. דומה היה שהשמים עוטפים את הכפר בשמיכה קפואה. נצמדנו לאח, מנסים להפיק מעט חום מהאש ומהמעילים. בלילה הקר הזה, רק היאקים נמצאים בחוץ. מספרים שתושבי המקום זיהו פעם בשלג, את עקבותיו של הייטי (Yeti), המפלצת ההימאלאית הידועה לשמצה. במהלך השנים, כפריים ידעו לספר על קולות משונים ששמעו בלילה, על עקבות ענקיים ועוד עדויות מפלצת מטילה אימה.

נשארנו לעוד יום בקאינג'ינג גומפה. החלטנו לצאת לטיפוס אל Kyanjing Ri. בגובה של 5,033 מ'. זאת פסגה המשקיפה על העמק, במרחק הליכה קצרה מקיאנג'ין גומפה. יצאנו מוקדם בבקר, במזג אוויר לא מזהיר בלשון המעטה. לרגע נדמה היה שנקרע בשמים חלון, שאפילו נצבע בגוון ורדרד. בדרך פגשנו קבוצה של הודים ביניהם איש מחשבים ואשתו, תושבי בנגלור, הוא פרש מעסקי מחשבים לפני כ-7 שנים ועבר לעבוד עם אשתו ביעוץ מזון, בתם לומדת משפטים ועוד.

טיפסנו כשעה וחצי במשעול תלול, לכיוון הפסגה, אך לשמים היה את הרצון שלהם. אולי היה זה זעמו של האל אינדרה, שכיסה את הכול בערפילים. אִינְדְרָה הוא אל המלחמה ומזג האוויר במיתולוגיה ההינדואית ובעל השפעה גם במיתולוגיה הבודהיסטית. הוא אל בעל ממדי גוף גדולים, חזק במיוחד והוא אחד מהאלים הפופולריים ביותר בהודו. תושבי ההרים והתרמילאים, נתונים לחסדיו ונזהרים בכובדו.

כשהגענו לתצפית הראשונה, בגובה 4,350 מ׳, התמלאו השמיים עננים והחל לרדת שלג .היינו אמורים להתרשם מהנופים המרשימים של הלנגטנג הימאל מצפון, ועמק הלנגטאנג ורכס הקאנג'ה לה הימאל מדרום (Kangja La Himal). אך מה שראינו היה בעיקר עננים וכתם כחול של אגם שנראה מטושטש מבעד לערפל. את הדרך למטה, עשינו כבר בשלג. מכל עבר התעופפו עלינו פתיתים צחורים קטנים, שצבעו את הכול בלבן.

זהו מקום המושך אליו מטפסים, הנענים לאתגר הצפון בראשי ההרים. זהו שגעון שהחל לצמוח ולהתפשט בראשית המאה ה-20. הם מגיעים לכאן מסיבות שונות, החל בסקרנות וכלה במשיכה ליופי, אבל את כולם מוביל האתגר. הם אינם יכולים לעמוד אדישים מול קריאת התיגר שבראשי ההרים. לעתים הם משלמים על כך בחייהם.. לעתים בנפילה, לעתים במפולת שלג. לעתים בריאות שקרסו.

אנגלי בשם וליאם גרהם ( Graham .W) טיפס ב- 1883 לפסגה שגובהה 6,000 מ'. ב- 1907 טיפס אנגלי אחר לפסגת הטריסולי שגובה 7,215 מ'. 1909 יצא מסע איטלקי ענק, בלוויית מאות סבלים, בניסיון לכבוש את ה  K2- בפקיסטן ובסין של ימינו. בשנות ה- 20, הרבה משלחות בריטיות, בעיקר מכיוון טיבט, הגיעו למרחק של מאות מטרים מפסגת האוורסט. בשנות ה-30 פרסמו מטפסי הרים כמו מטפס ההרים הבריטי הנודע טילמן (H. W. Tilman) שהגיע לקאמט (Kamet) ושיפטון (Eric Shipton) שטיפס עמו לננדה דווי (Nanda Devi), הגבוה בהרי הודו, ספרי מסעות מלהיבים. אחרי מלחמת העולם השנייה , חודשו הטיפוסים, עם ציוד משוכלל יותר. ב- 1950, מסעו של הצרפתי מאוריציו הרצוג, שהעפיל לאנפורנה, שהיה מסע קשה במיוחד והפך את הטיפוס לאפוס של הסבל האנושי.

הגבוה שבהרים, אוורסט, מתנשא לגובה של 8,848 מ' מעל פני הים. מכונה בפי תושבים רבים החיים למרגלותיו, בשם "אלת האם של העולם". הטיבטים קוראים לו "צ'ומולומגה"  (Chomolomga), הנפאלים מכנים אותו סגרמטה ((Sagarmata והסינים קומולנגמה פנג ( .(Quomolongma  Feng) והם מיפו את תת הייבשת, כשהם מרחיבים את מדידותיהם לנפאל.

עד שנת 1850 הם מיפו מספר פסגות בנפאל וגובהן הוערך בעזרת חישובי טריגונומטריה, כשמתייחסים אל נקודות ידועות במישורים ההודים. הצבא הבריטי ומחלקת המדידות לא יכלו להיכנס לנפאל אך היתה תחושה כי הר, שנקרא בשם זה, הוא ההר הגבוה בעולם. ב- 1855 הציע מנהל  המדידות של הודו ,Sir Andrew Waugh , לקרוא להר אוורסט על שם  קודמו סיר ג'ורג' אוורסט (Sir George Everest), כהוקרה לפועלו העצום בשטח המדידות באסיה. אוורסט עצמו טען שיש לקרוא להר בשמו המקומי. התשובה היתה שאין אפשרות להיכנס פנימה ולברר את השם המקומי.

לאלבום תמונות מטרק לאוורסט

ב- 1951 יצאה משלחת שכללה את הניו זיילנדי אדמונד הילארי  (Edmund Hillary) וכן משלחת שווייצרית שכללה את המטפס ההודי נורגאי טנזינג ((Norgay Tenzing. בסופו של דבר נכבש ההר ב-29/5/1953 על ידי נורגאי והילארי. בראיון לתקשורת נשאל הילארי איך חש כשהשלים את המשימה, השיב: "לעזאזל, כבשתי עוד פסגה". כשנשאל נורגאי, איך הוא חש כשכבש את הפסגה, השיב: "לא כבשתי. עשיתי עליה לרגל". ההרים הם מקום קדוש. כך למשל, אנפורנה הוא שמה של אלה הינדית. משמעות שמו הנפאלי של האוורסט הוא "אם היקום". משמעות שמו הטיבטי הוא "אלת האם העולם". ננדה דווי פירושו, "האלה הנותנת ברכות". ישנם הרים, כשמטפסים מנועים לכבוש את פסגתם, מפאת קדושתם. כזה הוא הר זנב הדג – מקצ'פוצ'רה שבנפאל והר גאנגק'אר פואנסום שבבהוטן. בתרבויות רבות היו ההרים מסילות לרקיע ומשכן  לאלים. מקומות קדושים לדתות בכול התקופות. אברהם אבינו עקד את בנו על הר המוריה, התורה ניתנה לבני ישראל על הר סיני, אלי יוון שכנו על האולימפוס, הודע התריע נגד עבודה זרה, "על כל גבעה רמה". בני קיקויו (Kikuyu)  עובדים את האל  נג'אי (Ngai) על הר קניה.

מֻחַמַּד, קיבל את ההתגלות הראשונה של סורה בקֻראָאן, על  ג'בל אל נוּר  (جبل النور), הלוא הוא הר האור. ; עבור בני האינקה, ההרים היו ווקאס (Wakas), היינו, מקומות פולחן, הר קאילש (Kailash) שבטיבט, מקודש לבודהיסטים.

ואכן, עבור המקומיים, ההימאליה  הוא מקום קדוש. שם חי האל ההינדי שיווה, שמשערותיו נובע הגנגס. אגדה טיבטית מספרת שבעבר האגדי שכן בהרים אל זועם האנשים עבדו את רוחות האדמה,  השמים, העבים, הנחלים וההרים. יום אחד הגיע לאמה טיבטי, רכוב על אריה שלג מכונף, נלחם באלוהי ההר , הפך אותו לקרח והביא לאנשים את האמונה בבודהא.  יש לציין כי רק עבור מתי מעט חיים, בודהיזם הוא דרך חיים, פילוסופיה. רק מעטים מהם מודעים לכך שבבודהיזם אין אלוהים והוא אינו עוסק בשאלות מטאפיזיות. עבורם הבודהא הוא אל לכול דבר והבודהיזם הוא דת עממית. לפני כמה שנים מדדה ומצאה משלחת גרמנית, כי האוורסט – הגדול מכולם – מתנשא לגובה של שני מטרים נוספים מעל מה שידוע היה עד כה. אולם ההימאליה  נמצאים הרבה מעל זה. היא איננה נמדדים רק במטרים או במעלות. כדי להבין את הרכס אין שום סיכוי להבין ולפרש אותו רק בעזרת קווי גובה, נקודות ציון טופוגרפיות, חתכים גאולוגיים וטבלאות משקעים. הרי ההימאליה נמדדים גם בצבעים, בקולות,  בצלילים, בריחות, בהתארכות צללי ההרים, במחזורי עונות השנה, בנדידת שבטים, בסיפורים הקטנים ובאגדות.

גם מטפסי ההרים יסכימו וודאי, כי ההימאליה הם הרבה מעבר לשרשרת הרים מאתגרת. כי מאחורי ההימאליה המיתי מסתתרת רקמה עדינה של אנשים, דת, תרבות והיסטוריה, ההופכים את הרכס הענק לעולם בפני עצמו, ליישות חיה ונושמת.

לאחר ארוחה קלה, החלטנו להמשיך מטה מטה. הלכנו על פני שביל מכוסה בשלג, בנוף שהפך כולו ללבן. להפתעתנו פגשנו מספר ישראלים, עודדנו אותם שמחר המזג יהיה מן הסתם טוב יותר. הנוף נראה כמו בחלום. אין להכיר כמעט תוואי נוף . גם היאקים עמדו דוממים, חסינים מפני הקור; אדישים לשלג שכיסה אותם.  נכנסנו לבית קטן, שם הצטופפנו על בני המשפחה, מול התנור, שהוסק בגללי יאק. המטבח היה חשוך למדי.

האור היחיד הגיע מהגחלים הלוחשות באח ומהחלון הקטן הקרוע בקיר. קרני אור חיוורות האירו את פניו של הילד הקטן. עיניו המבריקות זהרו כשקדים. שמענו סיפורים עצובים על בני משפחתו שנספו ברעידת האדמה. ירדנו מטה מטה בדרך בה טיפסנו, כמו בסרט, בהילוך חוזר. השמים התבהרו בצהרי היום. עצרנו להפסקה ארוכה של יבוש הבגדים וירדנו לכפר לנגטנג, בו התאכסנו בהלוך.

י

צאנו ב-6:30 לכוון מלון Lama. פתחנו בהליכה בשלג ולעתים ברד עדין ובהמשך גם גשם מחייבת לבוש מתאים וסוג הליכה שונה. אך מפצה בנוף שונה. ההרים היו עטופים בשלג עד גובה מסויים ואנחנו בצבצנו מתחת. בקי עצר לחדש תחבושת אצל הזקן עם האצבע המודלקת (לשמחתו גילה שיפור משמעותי) וחבש אותה שוב עם קרם פוליקוטן. בשל גלישת קרקע בדרך הרגילה עברנו לצד השני  של הנחל וזכינו בקטע יער מקסים. מעלינו עפה להקת ציפורים שצבען אפור. בהמשך עצרנו לתה אצל משפחה בדרך ועצרנו במלון Woodland לצהריים טעימה (פיצה, צ’יפס, גבינות, סלט וגם תה ג׳ינג׳ר עם ובלי לימון). זה היה מקום נהדר לייבש בו את הבגדים. לא הרחק מאתנו קיפצו ציפורים שצבען חום ערמוני ולראשם כיפה לבנה. כל זכר דילג מסלע לסלע וסימן את הטריטוריה שלו.

המשכנו בירידה לכוון Lama ולכל אורך הדרך צומחים קני חִזְרָן – שמו העברי (במקור ארמי – תלמודי של הבמבוק. זהו  שם כולל לתת-משפחה של צמחים ירוקי-עד רב-שנתיים במשפחת הדגניים. כמה מסוגי החזרן הם ענקיים, ומהווים את סוגי הדגנים הגדולים ביותר

.בלבו של יער הבמבו פגשנו מקומי שהאכיל בבמבוק את חמוריו. מספרים שחיה כאן הפנדה האדומה (הקרויה גם פנדה זנובה), אבל לא ראינו אפילו גללים של היצור המקסים הזה. היא מין יונק קטן – אורך הגוף 50–75 ס"מ, אורך הזנב 37-47 ס"מ והמשקל הממוצע הוא 5–20 ק"ג. זהו המין היחיד ששרד מהמשפחה 'פנדות אדומות', שבסדרת הטורפים. בית הגידול שלה הוא יערות במבוק שבהרים סלעיים בגובה 2,100-3,600 מטר. למרות שמה היא אינה קרובה לפנדה הענקית. הפנדה האדומה חיה באזורים קרים. גופה מכוסה פרווה שעירה ארוכה, צפופה ועדינה וכך גם זנבה.

השם פנדה (Panda) משמעו ״אוכל חזרן (במבוק)״ בנפאל ואכן עיקר התזונה של הפנדה האדומה (בדומה לפנדה הענקית) מורכב מעלי חזרן. כדי להתקיים מעלי החזרן בעלי הערך התזונתי הנמוך, הפנדה האדומה עסוקה כשתים עשרה שעות ביממה באכילתו (כעשרים אלף עלים ביום). מלבד החזרן ניזונה הפנדה גם מיונקים קטנים, ביצים, שורשים, פטריות ועוד, כך שהיא אוכלת כל. הפנדה היא חיה בבדידות, לילית בעיקרה והיא מעדיפה לבלות את רוב זמנה על העצים.

הפנדה האדומה היא מין בסכנת הכחדה בגלל איבוד אזורי מחיה וציד בלתי חוקי. היא ניצודה בשל פרוותה המשמשת להכנתם של כובעי פרווה ובגדים. בנוסף לכך, בשל הגידול באוכלוסיית סין, נהרסים שטחי בית הגידול של הפנדה האדומה ומשמשים לצורך בניית מבנים. מעריכים כי כ-10,000 פנדות אדומות מתות מדי שנה, מהם 7,000 בשל בירוא יערות.

בכפר Lama hotel בחרנו (טוב) הפעם מלון אחר Tibet guest house , שבעליו מאוד חביבים, דוברי אנגלית, מבשלים אוכל טוב ויש במקום אפילו  מקלחת חמה. פגשנו גם את זהר וברק מקבוץ שמרת. היא מורה לפילוסופיה יהודית והיסטוריה והוא נגר רסטפר. הם סיפרו לנו על התצפית המרהיבה שהחמצנו בקיינג'ין רי; על שמיכה רחבה של הרים מושלגים, על פסגות עתירות קרח, על מבט ממעוף הציפור אל ארץ קרועה ומבותרת. למרות הקנאה, פירגנו להם ושילבנו אותם בארוחת הערב ובהמשך  גם במשחקי השולחן. אליהם הצטרפו גם סאוגט והסבלים. היה ערב מהנה.

למחרת המשכנו לרדת, ביער גשם, שהזכיר את זה של אולימפיק במדינת ושינגטון. הגזעים היו מכוסי טחב צפוף. עברנו ליד אשה שפלתה כינים משערו של בעלה. כמו גרומינג (חיברות) בעולם החי. ירדנו לגובה של 2,200 מ'. מכאן עלינו לטפס מעלה לכיוון האגמים הקפואים של גוסאיקונד. אך בשל ידיעה מצערת, שהגיע מהבית, נאלצנו לקטוע את הטרק. נקראתי להיפרד מאבא, מי שהוביל אותי לראשונה בשבילים. באותו רגע לא קלטתי באמת שהוא עומד להיקרא לישיבה של מעלה.

ראו באתר זה: פרידה מיגאל חסקין

הבטתי בצער על השביל העולה מעלה מעלה, חשבתי על שביל עולי הרגל אל האגמים המקודשים, אך לא הכול תלוי רק בנו. בני האדם מתכננים תכניות ולמעלה, יושב אלוהים וצוחק. חלפנו על פני גבר שזרה את הדגנים שקצר, כדי להפריד את המוץ מהגרעינים. שתי נשים אחזו בכברה וסיננו את הגרעינים מייתר המוץ. גלשנו מטה מטה, עד סיברובאסי וממנה לקטמנדו והביתה. תם ולא נשלם.