ההיסטוריה של הקווקז

כתב: גילי חסקין; 27-06-19

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

קובץ זה יכול לשמש ככלי עזר לטיול בגאורגיה, באזרבייג'ן, לטיול בדגסטן, בצ'צ'ניה  ובמידה מסוימת גם לטיול בארמניה.

ראו גם, באתר זה: גיאוגרפיה של הקווקז, עמים ולשונות בקווקז, סכסוכים אתניים בקווקז. גאורגיה, ארמניה, אזרבייג'ן.

ראו גם: הקווקז – בין מזרח למערב – מסע אחר און ליין

מצגת תמונות מהקווקז הרוסי – יוני 2019 

מצגת תמונות מדאגסטן. מצגת תמונות מ"ארצות המגדלים" של הקווקז הרוסי; אלבום תמונות מאדיגיאה.

לאורך הדורות היה הקווקז חוליה חיונית בנתיבה של "דרך המשי"  – אלומת דרכי סחר בין שווקים במערב אירופה והמזרח התיכון ובין השווקים במזרח בואך סין[1]  כאזור מעבר יבשתי מאירופה למזרח אסיה דרך טורקיה לאורך החוף הדרומי של הים השחור, וכאזור מעבר ימי מהנמלים בצד האירופי של הים השחור מזרחה בנתיב העובר את נמלי גאורגיה. נמל באקו שלחוף הים הכספי שימש נמל מוצא של מזרח הקווקז למרכז אסיה.

ראו באתר זה: דרך המשי. ; נתיבה של דרך המשי.

בגלל חשיבותו האסטרטגית של רכס הקווקז, בין הערבות הרוסיות לבין אירן, ארמניה ואנטוליה; בין הים הכספי לים השחור, ביקשו המעצמות הגדולות להשתלט עליו ומשום כך היה, לעיתים, זירה למאבקים. האזור נמחץ פעמים רבות על ידי כוחות גדולים שנאבקו עליו, אולם תושבי האזור, שמרו על זהותם הלאומית ומרדו תכופות בכובשים. יחד עם זאת, רק ארמניה ואזרבייג'ן שמרו לאורך זמן רב על ישותן. תולדותיהן החלו במאה ה-12 לפני הספירה והן שומרות עד היום על זהותן הלאומית[2].

הארכאולוגים מצאו שרידי כלים ושלדים מהתקופה הניאוליתית  – מהאלף הרביעי או החמישי לפנה"ס ושרידים מתקופת הברונזה, כגון כדים, נשק, וכלים שונים לשימוש יומיומי. הממצאים הללו מצביעים על צמיחה של תרבות קווקזית ייחודית, שקיימה קשרי מסחר עם המזרח התיכון.  כלי חרס מגאורגיה נמצאו בסוריה ובארץ ישראל.

לקראת סוף האלף השלישי לפנה"ס ועד המאה ה-4 לפנה"ס החלו להגר  שבטים  הינדו-אירופאים מצפון הקווקז והערבות היורו-אסיאתיות אל דרום הקווקז ואל אסיה הקטנה, כשהם מביאים עימם טכנולוגיה מפותחת יותר מזו שהיתה באזור ושבאה לידי ביטוי בין השאר בתכשיטי כסף, זהב, נחושת שנמצאו גם באתרי קבורה בקווקז.

ההיסטוריה של הקווקז מחולקת בין צפון הקווקז לדרום הקווקז. בעת העתיקה, שלטו בצפון הקווקז ממלכת סקיתיה ואלאניה ובדרום הקווקז: קולכיס, איבריה הקווקזית ואלבניה הקווקזית.

סקיתים הם עם ממוצא הודו-אירופאי שישב בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה הראשונה לפנה"ס בערבות אוקראינה הדרומית, לחופיו של הים השחור. לעיתים שימש המושג ככינוי כללי לשבטים הנודדים, פרשים שחיו בערבות רוסיה, דרום סיביר, אלטאי ואסיה התיכונה אזור אסיה התיכונה, יחד עם כל הארצות שמצפון ומצפון מזרח לים אזוב, כונה על ידי הסופרים הקלאסיים "ארץ הסקיתים[3].

ראו באתר זה: הסקיתים.

החל מהמאה השישית לפני הספירה,  היו הסקיתים הכוח הדומיננטי באזור הים השחור. תקופה זו מקבילה, פחות או יותר, לתקופת יוון הקלאסית באירופה המערבית. הסקיתים היו בין הראשונים שהשתמשו, באופן נרחב, בקשתים רכובים. סימן ההיכר שלהם היה הכובע הגבוה המחודד בקצהו (על שמו נקראו בפרסית Tigrahauda"" ,דהיינו, "חובשי כובע חד"). הסקיתים לא השאירו עדויות כתובות אחריהם, וכל המידע שיש אודות עם זה מקורו מחפירות ארכיאולוגיות וממקורות יווניים.

האלאנים היו עם נודד ממוצא איראני ששכן במאה ה-1 בצפון הקווקז. צאצאי האלאנים, האוסטים, חיים עד היום על החוף המזרחי של הים השחור ובגאורגיה, בסביבות העיר בטומי.

בתקופת נדידת העמים, בעקבות לחץ ההונים שראשיתו בסוף המאה הרביעית לספירה, התפצלו האלאנים לשתי קבוצות. קבוצה אחת נותרה בקווקז, תחת שלטון הוני, וקבוצת אחרת נעה מערבה. במעברם דרך האימפריה הרומית התיישבו האלאנים במקומות שונים ושימשו כחיילים שכירים, אך תנועתם מערבה נמשכה ולבסוף, לאחר שעברו את כל אירופה, מרומניה עד ספרד, עברו יחד עם הוונדלים לאפריקה[4].

האלאנים שנותרו בקווקז הקימו ממלכה עצמאית, אלאניה, שחרבה לבסוף במאה ה-12 עם פלישת המונגולים. כנראה שהאלאנים התגיירו ברבות הימים, בהשפעת הכוזרים. הכתב של האלאנים היה קשור בכתב הארמי ובכתב העברי המרובע. אך בניגוד לכתב השמי, הוא נכתב משמאל לימין. הכתב הזה היה בשימוש גם במדינת הכוזרים[5].

כשאנשי הים האגאי חדרו לחבל אנטוליה שבאסיה הקטנה ב-1200 לפנה"ס, הם דחקו את רגלי המקומיים שנדדו מזרחה, אל הקווקז. במאות ה-8 עד ה-6 לפני הספירה, יסדו מתיישבים יוונים ישובים לחופי הים השחור של הקווקז. במזרח הים השחור השתרעה ממלכת קולכיס (Colchis) ,הלוא היא קולחידה, בגאורגיה של ימינו.   קולכיס של התקופה הקלסית כיסתה את רוב חלקה המערבי של גאורגיה כיום. קולכיס היתה ספק הפשתן של מילטוס שבאסיה הקטנה. על הרכס הילכו אגדות, כמו המיתוס אודות האמזונות שחיו לגדת נהר הטרק, פרומתיאוס שנכבל להר קזבגי.  זה היה ביתם של אאטי ומדיאה והיעד של הארגונאוטים, שיצאו להביא את גיזת הזהב מקולכיס,.

האזור העתיק מייצג בערך את הפרובינציות של גאורגיה, מגרליה, אימרתי, גוריה, אג'ריה, סוואנתי, רצ'ה, אבחזיה, והנפות הטורקיות ריזה, טרבזון וארטווין.

אלכסנדר מוקדון פלש לגאורגיה (מקדוניה בזמנו השתרעה על אסיה הקטנה דרך פרס ואפגניסטאן עד להודו) הכרונולוגיה הגאורגית – KARTLIS TSKHOVREBA – מספרת ששלטון השררה שלו הביא למרידות אינסופיות ואחת מהן, שעמד בראשה פארנאואזי, צאצא של כארטלוס אבי הגאורגים. כלכלת האזור החלה להשתנות במעבר איטי מחקלאות למסחר במקביל לצמיחתה של דרך המשי. טובין מיוון הובאו לאזור והמשיכו משם לים הכספי, שם הועמסו על אניות והמשיכו דרך הנהר …לכיוון בקטריה (אפגניסטן של ימינו), שהיתה תחנת משלוח לסחורות, שהמשיכו להודו וסין ומשם שבו טובין אוריינטליים חזרה למערב. במאה השניה,  קולכיס עברה מפדרציית כארטלי-איבריה להיות תחת שליטתו של מלך פונטוס. וכך מערב גאורגיה היתה חשופה להשפעות הלניסטיות בעוד שמזרח גאורגיה הושפע מתרבות פרס.

בסביבות שנת 100 לפנה"ס, החלו הרומאים בהתפשטותם דרך מזרח אנטוליה אל פרס, מביסים בדרך את אנטיוכוס השלישי. ב-65 לפני הספירה כבש פומפיוס חלקים מן האזור.

בשנים 95 עד 55 לפנה"ס, הפכה ממלכת ארמניה לאימפריה והשתלטה על רוב דרום הקווקז. במהלך שנים אלו, הזורואסטריות (דת פרסית) הייתה הדת המשמעותית באזור הקווקז (למעט ארמניה), בנוסף אליה, האזור היה תחת השפעה הלניסטית רבה. בשל היריבויות באזור בין פרס ורומא, אלה האחרונים פלשו מספר פעמים לאזור.

פומפיוס הרומי נלחם בברית גאורגית-ארמנית וההיסטוריון פלוטארכוס מתאר את תבוסתה המוחצת של הברית, שהביאה לכך שרומי השתלטה על מחצית שטחה של גאורגיה. לקראת תום המאה ה-1 לפנה"ס היתה גאורגיה בעלת ברית של רומא, גם במהלך קרבות הרומאים בפרתים, על אדמות ארמניה שנמשכו שלוש מאות שנים.

כ-700 שנה ניטש מאבק על השליטה בקווקז, בין רומא ובהמשך, ביזנטיון, לבין פרתיה ויורשתה פרס הססנית. הססנידים שהחליפו את הפרתים וכרתו ברית שלום עם הרומאים. מיריאן השלישי, בנו של מלך איראן, הפך למלך מזרח גאורגיה ותקופה חדשה החלה כשהוא אימץ את הנצרות (סביבות 300 לספירה)[6].

לפי המסורת, נינו הקדושה מקפדוקיה, הביאה את הנצרות לאזור בשנת 330. ארמניה וגאורגיה התנצרו לפני רומא – ביזנטיון. המסורת מספרת שכאן גם התיישבה הקהילה היהודית הראשונה שהגיעה לאזור בראשית המאה הראשונה ואולי לפניה. ההתנצרות של המלך מיריאן חיזקה את המלוכה שלו כי נתנה לו לגיטימציה לסלק את המטיפים הפגניים שצברו באותה תקופה כוח ועושר בלתי רגילים באותה תקופה.

במאה ה-7, נאבקו איראן וביזנטיון על השטח שביניהן. אחרי מות מוחמד ב-632 הערבים המוסלמיים שטפו צפונה. תחת חליפות עומר' הם הביסו את הפרסים. עד שכבשו ב-645 את טביליסי והושיבו שם אמיר ערבי. הערבים לא היו מעוניינים בקולוניות ערביות במזרח גאורגיה, במקום זאת הם אישרו לנסיך גאורגיה לשלוט תחת ריבונות החליף. התרבות הגאורגית יכלה להמשיך לפרוח בעוד הערבים מתרכזים במסחר, הופכים את טביליסי למרכז בינלאומי משגשג על צומת הדרכים של מספר נתיבי מסחר חשובים.

במאות השביעית עד העשירית, היה הקווקז, בעיקר חלקו הצפוני, לזירת מאבק בין הערבים לבין הכוזרים. השליט העבסי, מרוואן השני (744-749), מושל ארמניה, הכניס רפורמה בארגון הצבא. הוא ביטל את המבנה השבטי שלו וביסס אותו על חיילים שכירים במלוא מובן המילה, שנאמנותם הובטחה לו על ידי תשלומים קבועים עבור שירותם הפעיל. הוא גם שינה את צורת הלחימה. במקום הסתערות בשורות ארוכות, כפי שהיה קודם לכן, הוא הנהיג את השיטה הביזנטית של גדודים מלוכדים, שעליהם פיקדו אנשי צבא מקצועיים ולצדם יחידות טקטיות קטנות וניידות. שינויים אלו הוכיחו את יעילותם במלחמותיו בקווקז[7]. כיבושי הערבים הביאנו להתאסלמות רבה, במיוחד בדגסטן ובאזרבייגן. לאחר שבית עבאס עלה לשלטון, תומכי בית אומיה, הסופיאנים, עוררו מרידות בעלות גוון משיחי. הן דוכאו ביד חזקה ולא שבו להרים את נס המרד, אך התקיימו ככת דתית מוזרה, בהרי הקווקז[8]. העבסים נהגו לגייס לצבאם עבדים מאסיה התיכונה ומהקווקז. לימים הם היו ליסוד התומך בשושלות שליטות ואף ייסדו שושלות. כאילו למשל היו הממלוכים, ששלטו במצרים ובסוריה בשנים 1250-1517[9].

במאה העשירית שקע כוח החליפים והכוזרים כאחד. דבר זה אפשר את עליית כוחן של מדינות מקומיות, במיוחד גאורגיה. שושלת באגראטיאוני שלטה בגאורגיה כמעט 1000 שנה עד שסופחה לרוסיה ב-1801. בימיו של באגראט השלישי התפשטה ממלכתו וזו פעם ראשונה שניתן לומר שמזרח ומערב גאורגיה הפכו לישות אחת (1010). תחת ימיו של בנו, באגאראט הרביעי, גאורגיה הפכה לאחד ממוקדי הכוח בקווקז. השקט היחסי ששרר בימי הביזנטים בא לקיצו עם בואם של הטורקים הסלג'וקים. הם הגיעו מאסיה התיכונה, כבשו את רוב פרס והמשיכו מערבה (1060). הם כבשו את עיר הבירה הארמנית –אני ומחצו את הצבא הביזנטי בקרב מנזיקרט[10]. פלישת הסלג'וקים במאה ה-11, היתה מלווה בהרס רב.

למרות זאת, המאות ה-11-12 היו תור הזהב של גאורגיה. המלך דוד, שכונה "הבונה",  לחם נגד הסלג'וקים, למזלו בתזמון, עם הופעת הצלבנים באסיה הקטנה ובסוריה. הוא הפסיק לשלם דמי חסות ונחל מספר ניצחונות. הוא הגדיל את צבאו על ידי רכישת  40,000 שכירי חרב מערבות הקווקז שנתן להם ולמשפחותיהם אישור לשבת בגאורגיה. בין 1110-1122 נחל ניצחונות רבים נגד הטורקים והאחרון המוחץ באוגוסט 1121 בקרב דדיגורי, בה כבש את טביליסי. הוא החל את מה שכונה לימים "תור הזהב הגאורגי". היחס ההומני לו זכו תושבי העיר המוסלמים היקנו את שמו כמושל סבלני בשלטונו הרב עדתי. כשהוא משתמש בכוחו הצבאי, דויד הרחיב את גבולות ממלכתו למה שהיום ארמניה ומזרחה לים הכספי.

המונרכיה הגאורגית של ימי הביניים הגיעה לשיאה בימי "המלך המלכה" תמרה שאחזה גם בסמכויות הכנסייה, דבר שהיה אסור לאישה ולכן כונתה "המלך". זה היה עידן הפרויקטים הגדולים של הבניה כגון ורדזיה (Vardzia) וגם ספרות מסורתית התפתחה בימים אלו – האפוס הגרוזיני "עוטה עור הנמר" שנכתב על ידי שותא רוסטיוולי, לכבודה של המלכה תמר[11].

במאה ה-13, פלשו המונגולים לקווקז, ושמו קץ לגדולת גאורגיה  גיאורגי עצמו התכוון להצטרף אל הצלבנים בדרכם לארץ ישראל, כששמע על הנחשול המונגולי ששטף את ארמניה. המונגולים התקדמו הלאה וגם 90,000 פרשיו של גאורגיה לא יכלו להם. רק במאה ה-14 היתה הקלה כשגיאורגי החמישי ('המבריק') ניצל את מעמדו כווסאל נאמן לחאן שהלך ונחלש ולאחר שזה נרצח, גאורגיה הפסיק לשלם את מסיו וגירש את המונגולים.

ראו באתר זה: פלישת המונגולים לקווקז.

במפנה המאות ה-14 וה-15, סבלה אזור מכיבושיו של טימור לנג. זה פלש לגאורגיה שמונה פעמים. הוא כבש את טביליסי ושבה את המלך באגארט, הורס כל תיקווה לתור זהב שני (1336-1405).

במאה ה-14 ביקר בקווקז הנוסע הערבי המפורסם אבן בטוטא (בערך 1304-1377). ממסעו ניתן ללמוד על הערים המוסלמיות שהתפתחו באזור ועל חיי הדת המפותחים[12].

ראו באתר זה: מסעות אבן בטוטא

במאות ה-15 וה-16, השתלטו העותמאניים והפרסים על הקווקז. הוא חזר והיה לסלע מחלוקת בין מעצמות, כאילו המשיכו את המאבק הקודם בין פרס לביזנטיון. ב-1453 כבשו העות'מאניים את קונסטנטינופול, צעד זה יחד עם החלשות מעמדה של גאורגיה כנקודה חשובה על ציר דרכי המסחר בים מזרח ומערב, עם גילוי הדרך הימית להודו מסביב לאפריקה ואחר כך דרך יבשת אמריקה, הביא להתדרדרות כלכלית. בסוף המאה ה-15 החלה עלית והתפשטות הסאפווים הפרסים. ב-1541 כבש השאח הצעיר איסמעיל, את אזור שירוון (Shirvan), שלחוף הים הכספי, באזרבייג'ן של ימינו[13].

בקווקז התיישבו טורקיים רבים (Turkik), כשלטורקיזציה שלו וכן להשפעת פרס באזורים אחרים התלוותה התאסלמות רבה. כך למשל, במקרה של הצ'רקסים וחלק מן האבחזים. בתקופה העות'מנית הובאו מתאסלמים חדשים, בעיקר מהבלקנים, אך גם מהקווקז, לחינוך באיסטנבול והיוו את השדרה הצבאית והפקידותית של האימפריה. ארמניה איבדה כליל את עצמאותה. גאורגיה, הצליחה לשמור על מעין קיום עצמאי, אך הצטמצמה. חלק מן העם הגאורגי  התאסלם (אדג'רים).

בסוף המאה ה-15, היתה ממלכת גאורגיה, שבורה לכמה רסיסי ממלכות, שחלקן היו נתונות לשלטון פרס (ממלכות קחתי, וכרטלי) וחלקן היו תחת שלטון העות'מניים (ממלכת אימרתי). לאורך המאה ה-16 היה הקווקז זירה לקרבות בין הכוחות הספאווים והעות'מניים, כשכל אחד מהם נאבק כדי להשתלט על האזור. בין 1530 ל-1550 כמה ערים בטרנס קווקז היו מוקד לתביעותיהם של הכוחות האימפריאליים ועברו מיד ליד[14]. בשנת 1555, נחתם בין שתי המעצמות האזוריות שלום אמסיה, בו חילקו את הקווקז לאזורי השפעה פרסי וטורקי. במסגרתו חילקו הפרסים והטורקים את גאורגיה וארמניה לשני חלקים שווים. בהמשך לאותו הסכם כבשו הפרסים את מזרח גאורגיה מידי ממלכת גאורגיה ובכללם את הבירה טביליסי וגרמו למעשה לחלוקתה של גאורגיה לממלכה מזרחית (ממלכות כארתלי וקחתי) וממלכה מערבית (ממלכת אימרתי)[15].

ראשיתה של המעורבות הצבאית הרוסית בדרום הקווקז, היתה בתקופת פיוטר הגדול (1724-1682). ב-1722, לאחר שהסתיימה מלחמת הצפון הגדולה, החליט  פיוטר על פלישה לחוף המערבי של הים הכספי, במטרה להשתלט על נתיב סחר חשוב. שליטת האימפריה הרוסית על נתיב העברת סחורות מהודו לאירופה, הייתה אמורה להזרים כסף רב לאוצר הרוסי. צאר שאפתן זה, ייחס חשיבות רבה להשגת גישה לדרכי הסחר הימיות כחלק מתכניתו להפוך את רוסיה למעצמה. עד אז, היתה לרוסיה גישה רק אל הים השחור והים הבלטי. שני אלה הם ימים סגורים למחצה ומצרי מים צרים, משמשים בהם מוצא לים הפתוח. לכן נשקפת לרוסיה סכנה של ניתוק דרכי הגישה שלה לים, במקרה של שליטה של מדינה עוינת על מעברי מים אלו.

שאיפתו של פטר הגדול להשיג מוצא נוח לאוקיינוס ההודי והשפעה בגבולה הדרומי של רוסיה עם איראן, היא שהביאה אותו בשנת 1722, לשלוח משלחת לאיראן במטרה לבסס את הנוכחות הרוסית בדרומה בואך האוקיינוס ההודי, שליחות שנכשלה[16].

הסיבה הרשמית לפתיחה במלחמה שלימים תכונה "מלחמת רוסיה-פרס", היו טענות הרוסים, שמורדים מקומיים מפריעים למעבר סחורות תקין של הסוחרים הרוסים באזור ואף פולשים לתחומי רוסיה.

ב-18 ביולי 1722 יצא הצי הרוסי מאסטרחן, לכיוון אזור שירוון (Shiran), בפיקודו של האדמירל הטטרי פיודור אפרקסין. ב-19 באוגוסט הרוסים ניצחו בקרב ליד דרבנט וב-23 באוגוסט העיר נכבשה. אולם לרוע מזלם של הרוסים, מרבית אניות האספקה שלהם טבעו בסערה עזה שפרצה בים הכספי. פיוטר הגדול החליט להפסיק את ההתקדמות דרומה, השאיר בעיר דרבנט חייל מצב וחזר עם הכוח העיקרי לאסטרחן. בנובמבר 1722 הרוסים הצליחו לנחות בחוף הדרומי של הים הכספי ולכבוש את העיר רשט (Resht).

בשנת 1723 יצא ללחימה כוח רוסי קטן באופן משמעותי וללא השתתפותו של פיוטר הגדול עצמו. ב-26 ביולי כבשו הרוסים את העיר באקו.

לאור הצלחותיהם של הרוסים בחוף המערבי של הים הכספי, החליטה  האימפריה העות'מאנית לפלוש לקווקז מכיוון מזרח. לאור המצב, החלו שיחות שלום וב-12 בספטמבר 1723 בסנט פטרבורג נחתם הסכם שלום. בהתאם להסכם זה הערים דרבנט, באקו, רשט וסביבתם עברו לידי הרוסים.ב-1724 נחתם הסכם עם האימפריה העות'מאנית לפיו הטורקים הכירו בשינויי גבול של הרוסים והרוסים הכירו באינטרסים הטורקים במערב קווקז.

בהתאם להסכמים שנחתמו בשנים 1732 ו-1735 הרוסים החזירו לפרסים את כל השטחים. זאת במטרה להבטיח גבול שקט לקראת המלחמות הגדולות עם האימפריה העות'מאנית.

כמו מעצמות המערב באותה התקופה, גם הרוסים רצו ליצור לעצמם אימפריה. רצון זה התבטא בכיבושים רבים לאורך הגבולות. חלק מההתפשטות הרוסית, באה גם על חשבון ארצות הקווקז.

ב-1770 חצו הרוסים לראשונה את רכס הקווקז וכבשו את קוטאיסי שבמערב גאורגיה. מעט מאוחר יותר השתלטה רוסיה על חצי האי קרים, על צפון הקווקז  ועל אזור הנהר קובן (Kuban), וכך התבססה בחלק גדול מהקווקז.

החשש של השליטים בגאורגיה מהאיום שנשקף להם מצד שתי האימפריות המוסלמיות השכנות –  איראן והאימפריה העות'מנית – סייע לרוסים להרחבת שליטתה בו. הראקלה השני, מלכה של הנסיכות הגאורגית קחטי-קרטלי, ביקש ב-1783 את חסותה של יקתרינה הגדולה צארית רוסיה. כך עשה אחריו גם סולומון שליט אמרטי. ב-1799 ויתר אחרון מלכיה של גאורגיה על כתרו לטובת הצאר  ובעקבותיו שליטים נוספים, שקיבלו על עצמם חסות רוסית בדרום הקווקז ובדגסטן.

ב-1783, החלה הצארית יקטרינה הגדולה, בבניית הדרך הצבאית הגאורגית, דרך מעבר דריאל (Darial), יחד עם סדרה של מבצרים צבאיים, כדי להגן על הדרך. פעילויות אלה קוממו את הצ'צ'נים, שראו במבצרים כהסגת גבול על השטחים המסורתיים שלהם וכאיום פוטנציאלי [17]. הסכסוך הצבאי בין שבטי ההרים של הקווקז לבין האימפריה הרוסית הסלים עם פרוץ מלחמת רוסיה-טורקיה (1787-1792). עיקר המלחמה היה ניסיונה הכושל של האימפריה העות'מאנית להחזרת שטחים שנכבשו על ידי רוסיה בעבר[18].

בסביבות הזמן הזה, פעל האימאם הצ'צ'ני, השייח מנסור, לבלום את התקדמותם של הרוסים בקווקז, בעזרתם של עמיתיו המוסלמים העותומנים. מנסור הטיף  לעמי הקווקז הצפוני, שדמו לתשבץ מסוכסך של שבטים, להתאחד תחת כנפי האסלאם, כדי להתגונן מפני האיומים מבחוץ. מכיוון שפעילותו זו נגדה את האינטרסים הרוסיים, יצאו בשנת 1785, כוחות צבא כדי לתפוש או לחסל אותו, אך הוא הצליח להימלט, דבר שגרם לכוח הרוסי המתוסכל לשרוף את כפר הולדתו. חסידיו הממורמרים של השייח', טמנו מארב לכוח המזויין דבר שהוביל לראשיתו של העימות הצבאי בין הרוסים לצ'צ'נים. מנסור ניהל מלחמת גרילה נגד הצבא הרוסי וזה, בתגובה, ביצע פשיטות אלימות על כפרים צ'צ'נים. עד שהצליחו הרוסים ללכוד את מנסור בשנת 1791 וזה מת בשביו כעבור שלוש שנים.[19]. לאחר מכן, רוסיה הצארית המשיכה לבנות את נוכחותה בקווקז, תוך שהיא מדכאת את האוכלוסייה המקומית.

הצאר אלכסנדר הראשון  (1825-1800), הכריז על הקמת הנפה של "גרוזיה", אשר הכלילה בתחומי רוסיה את השטחים של קחטי-קרטלי בגאורגיה וכן שטחים באזרבייג'ן. במקביל, הרחיבה רוסיה, בשנת 1805, את שליטתה בארמניה, חבל ארץ נוצרי שהיה חלק מהאימפריה האיראנית. הצורך האסטרטגי להבטחת אחיזתה בגאורגיה ובארמניה, במרכז הקווקז, הביא את רוסיה להרחיב את שליטתה בכיוון מזרח ודרום-מזרח ולספח שטחים באזרבייג'ן עד נהר ארקס (Aras or Araxes), תוך כפיית חסותה על הנסיכויות באזור[20].

אחרי שרוסיה הביסה את נפוליאון, שוב הפנה אלכסנדר הראשון  את תשומת הלב שלו אל צפון הקווקז. הוא מינה את הגנרל המפורסם שלו, אלכסיי פטרוביץ' ירמולוב, בשנת 1817, למשימת השלטת הסדר באזור. ירמולוב ניסה פעם אחת ולתמיד לפתור את בעיית ההתנגדות של האוכלוסייה המקומית בכוח,[21]. כבר בתחילת הפלישה, הבינו הרוסים שכיבוש ארצות הקווקז לא יהיה פשוט כשחשבו, שכן הפלישה נתקלה בהתנגדות אלימה וחזקה במיוחד. לפי  טקטיקות הלחימה האלימות של ירמולוב, אשר כללו לוחמה כלכלית, ענישה קולקטיבית והגליה בכפייה, התגלו בתחילה כמוצלחים, אבל הוגדרו כלא מועילים לטווח ארוך. האיבה בין העמים נמשכה.[22].

האימפריה הרוסית הרחיבה את שטחיה אל תוך שטחיהן של האימפריה העות'מאנית (1806–1812), שאיבדה שטחים בקווקז, בכללם העיר סוחומי[23]. כמעט במקביל, התחוללה מלחמת רוסיה-פרס (1804–1813)[24], בעקבות ניסיון צבאי איראני כושל לחסום את ההתקדמות הרוסית. שבטים קווקזים רבים כנגד הכיבוש הרוסי התמרדו בתמיכת השאה הפרסי, נגד הרוסים וביצעו פעולות גרילה הידועות גם כ"מלחמת קווקז".

בשנת 1812 נחתם הסכם גוליסטן, אשר מיסד את שליטת רוסיה בגאורגיה ובארמניה ובאזורים אחדים של אזרבייג'ן, שהיתה חלק מהאימפריה האיראנית. גוליסטן הביא להכרת איראן בהכללת שטחים שלה בתחומי האימפריה הרוסית, לרבות דגסטן בצפון הקווקז וחלקים מגאורגיה ובהם אמרטי, גוריה, מנגרליה ואבחזיה. כן סופחו לרוסיה, בעקבות ההסכם, שטחים באזרבייג'ן ובהם קרבח, גנדג'ה, שקי, שירואן, קובה, דרבנט ואזור באקו[25].

במקביל, הרחיבו הרוסים את שליטתם בקווקז, מכיוון צפון. סדרת הכיבושים של האימפריה הרוסית כנגד צ'צ'ניה, דגסטן וצפון מערב הקווקז (צ'רקסיה), בין השנים 1817 ל-1864, מוכרת יותר כ"מלחמת הקווקז"[26]. הסופרים מיכאיל לרמונטוב ולב טולסטוי השתתפו בקרבות וכתבו עליהם, והמשורר הרוסי אלכסנדר פושקין התייחס למלחמה בפואמה האירונית שלו, "האסיר הקווקזי" (1821). התקופה הראשונה של המלחמה הסתיימה עם מותו של אלכסנדר הראשון ומרד הדקבריסטים בשנת 1825 [27]. עד אז השיג הצבא הרוסי מספר הצלחות נגד אנשי הקווקז, שהצאר הגדיר "המון פראי אדם".

במשך השנים 1825-1830 קטנו היקף הסכסוך והפעילות המלחמתית, מאחר שלרוסיה היו באותן השנים חזיתות מלחמה נוספות. בשנת 1826, נעשה ניסיון איראני לעימות צבאי מול הרוסים[28]. איראן הטילה מצור על שטחים, שהיו בשליטה רוסית באזרבייג'ן.  ניסיון זה הסתיים במפלה איראנית ובהרחבת השליטה הרוסית על כל אזרבייג'ן עד טבריז. בעקבות המלחמה נחתם בשנת 1828, הסכם טורקמנצ'אי, שהביא להנצחת חלוקתה של אזרבייג'ן לאורך נהר ארקס[29]. בהסכם נקבע שלטונה של רוסיה על אזור נחצ'יוון (Nakchivan) וירוון (Yerevan). כן נקבע, כי אם לא תעמוד איראן בהסדרים הכספיים שחייבו אותה לשלם לרוסיה סכומים גדולים, כל אזרבייג'ן תעבור לשליטת רוסיה לרבות אזור טבריז. בריטניה, שחששה מהתגברות השפעתה של רוסיה במרחב הים הכספי והקווקז, סייעה כספית לאיראן[30].

הסכם טורקמנצ'אי הביא לעיצוב הגבולות בקווקז ובמזרח הים הכספי במשך כל תקופת הצארים, ואף היה היסוד שעליו נוצקו, אחרי המהפכה הבולשביקית, גבולותיה של בריה״מ. ההסכם ביסס את שליטתה של רוסיה בקווקז ועיצב את הגבולות בין האימפריה הרוסית לאיראן למשך כ-200 שנה. הוא גם הנציח את הפיצול הטריטוריאלי של העם האזרי ושל אזרבייג'ן, והשפעתו ניכרת גם על עיצוב הגבולות, גם בעידן של הקמת המדינות החדשות בעשור התשעים של המאה העשרים.

ב- 1828 כבשו הרוסים  מאיראן את צפון ארמניה ובכלל זה את ירוון. ב-1829 קיבלו מהטורקים את בטומי (כיום בגאורגיה), את קארס וארדהאן (כיום בטורקיה).

נקודת מפנה בסכסוך סומן בשנת 1828, כאשר צמחה תנועת המורידיזם, שהובלה על ידי האימאם שאמיל 1797-1856), מורד ומנהיג דתי אווארי, שהנהיג את ההתקוממות המחתרתית האנטי-רוסית במלחמת הקווקז ונתמך, חלקית, על ידי פרס. הוא עשה שימוש יעיל במלחמת גרילה וטקטיקות מתוחכמות[31].

ב- 1834 הוכר שאמיל כראש האימפריה הצפונית של הקווקז, שהיתה מדינה תיאוקרטית, כלומר המדינה שבה שולטים בה מנהיגים דתיים. סביב האימאם שאמיל, הופיעה הילה של מסתורין, חוצפה והקרבה. למעשה, הוא היה אדם בעל השכלה נמוכה ומפקד בינוני. אבל במשך שנים רבות הוביל את ההתקוממות של עמי ההרים נגד האימפריה הרוסית, ועכשיו הפך לסמל של חופש ומרירות בקווקז. הוא איחד את עמי צפון הקווקז תחת שלטון האסלאם והכריז "מלחמת קודש" על רוסיה. הוא מצא מקלט בצ'צ'ניה וזו הפכה למרכז המאבק ברוסים. ההישג החשוב של שאמיל לטווח הארוך בא לידי ביטוי בכך שהוא הצליח בתקופת ההתנגדות להקים מדינה תחת מסגרת אחת של האסלאם. האסלאם נהפך לנדבך חשוב בזיכרון היסטורי שעליו עתיד להתבסס הרגש הלאומי[32].

בשנת 1845 כוחותיו של שאמיל הוקפו בדארגו, בכוח צבאי רוסי, לאחר שהרגו אלפי חיילים רוסים וכמה גנרלים ונאלצו לסגת [33].

במארס 1855, יזמו הרוסים, בהנהגת הצאר הפסקת אש, עליה חתמו עם האימאם שאמיל. הרוסים עשו את בשל הצורך שלהם לתגבר את הכוחות שלהם במלחמת קרים (במהלך מלחמת קרים של 1853-1856, תמכו הצ'צ'נים ועמים מוסלמיים נוספים, באימפריה העות'מאנית, נגד רוסיה ). ההפוגה לא נמשכה זמן רב והמלחמה חודשה עוד באותה שנה, בהובלת המצביא הרוסי אלכסנדר ביירטינסקי.

ב-1859, בעקבות ההצלחות הצבאיות, חידשה רוסיה בהנהגת הצאר ניקולאי הראשון את פעילותה בקווקז, בהובלת המצביא מיכאיל סיומונביץ' וורונצוב ושוב נתקלה בהתנגדות מחתרתית, שהאחראים העיקריים להן היו "גחי מולא", "גמזט בק", ו"אדג'י מורד". אשרהונהגו בידי האימאם שאמיל. סכסוכי שבט פנימיים החלישו את שאמיל. הוא הסגיר את עצמו לרוסים ויצא לגלות[34]. רבים מתומכיו ברחו לארמניה. נהר הטרק נחשב לגבול בר הגנה, עד לשנות ה-60 של המאה ה-19. ההתנגשויות בין הקווקזים לבין הרוסים, לאורך הנהר, היוו רקע ליצירתו של לב טולסטוי, "הקוזאקים"[35].

עם כיבוש צפון הקווקז על ידי רוסיה, הסתיימה מלחמת הקווקז,  באופן רשמי ב-2 ביוני 1864, עם הבטחה של הצאר אלכסנדר השני, לאוטונומיה לצ'צ'ניה ולקבוצות אתניות נוספות בקווקז. למרות זאת צ'צ'ניה והאזור שמסביב, כולל צפון דאגסטן, שולבו לתוך רוסיה כמחוז טרק. מאות אלפי צ'רקסים (וגם צ'צ'נים), העדיפו לגלות לממלכה העות'מנית המוסלמית, על פני שעבוד לרוסיה.

בתקופה זו השלימה רוסיה גם את כיבוש ארצות העממים המוסלמים תושבי אגן הוולגה, חצי האי קרים וכן את הממלכות המוסלמיות העתיקות באסיה התיכונה. יחד עם צרפת, בריטניה והולנד, חילקה את עולם האסלאם[36]. לימים, ישלול הניתוח המדעי הסובייטי, מידי הבריטים בהודו, או הצרפתים בצפון אפריקה, את "הזכות" לטעון שמילאו תפקיד נאור ומתקדם, בניגוד להאדרת חלקם של הרוסים באסיה התיכונה ובקווקז[37].

רוסיה שמרה על שליטתה בקווקז במהלך המאה ה-19 ובמעבר מתקופת שלטון הצאר לעידן הסובייטי ועד שלהי המאה ה-20.

כשהשלטון הצאריסטי נחלש וריח המהפכה נשב ממוסקבה. בשנת 1917, הכריזה דאגסטן (שכללה את צ'צ'ניה) על עצמאות והפכה למדינה איסלאמית. אולם הסובייטים הזרימו כוחות צבאיים לאזור ומנעו את התהליך.

ב-1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה ואחרי התמוטטות משטר הצאר, הכריזו גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'אן עצמאות, ונעשה ניסיון להקים ארגן מדיני שיאחד את שלושתן, בשם "פדרציה של טרנס קווקז". אך זו לא האריכה ימים. ב-1920 כבשו הטורקים את מחוזות קארס ואדרהאן וברית המועצות כבשה את שטחי ארמניה שהיו בקיסרות הרוסית וכן את אזרבייג'ן ואת גאורגיה.

בשנת 1923, השלימו צבאות ברית המועצות את כיבוש דאגסטן ופיזרו אותו בין מדינות. אחת מהן היא "הרפובליקה האוטונומית הסוציאליסטית הסובייטית של צ'צ'ן-אינגוש", במסגרת הרפובליקה הפדרטיבית הרוסית.

עד 1936, היה דרום הקווקז כלול ב"רפובליקה הסובייטית של טרנס קווקז" וב-1936 הוקמו הרפובליקות הסובייטיות של ארמניה, גאורגיה ואזרבייג'ן. עמים קטנים יותר, קיבלו מעמד של רפובליקות אוטונומיות, או של אזורים אוטונומיים. באותה שנה, הקים סטלין את האוטונומיה המשותפת בין צ'צ'ניה לבין הרפובליקה האינגושטית שממערב לצ'צ'ניה. הסובייטים הסכימו להקמת האוטונומיה, בתמורה לכך שהצ'צ'נים יוותרו על שאיפותיהם לעצמאות ויניחו את נשקם. הרציונל מאחורי המדיניות הסובייטית היה ליצור בסיס לאחדות חברתית על בסיס הרעיון הקומוניסטי של ביטול התרבות, הדת והלאום ששררו ברפובליקות של ברית המועצות וכך גם בקווקז[38].

ב-1942 , במהלך מלחמת העולם השנייה, פלשו הגרמנים לקווקז. כמה לאומנים צ'צ'נים מהבירה גרוזני (Grozny) מרדו בסובייטים, בעת שהצבא הנאצי חנה בשעריהם. גם האוסטים, הצ'צ'נים-אונגושים, הבלקרים ואחרים, שיתפו עמם פעולה. אחרי הדיפת הגרמנים, הענישו אותם השלטונות בחוסר נאמנות ושיתוף פעולה עם המשטר הנאצי, למרות שהיו גם צ'צ'נים שנלחמו בשורות הצבא האדום

כחלק ממדיניות הישוב מחדש של הרפובליקות הלא רוסיות וביעור כל זכר לתרבות ולאומיות, הגלה סטלין את העם הצ'צ'ני כולו (כ-1.1 מיליון בני אדם), וכן חלק מהאינגושטים, לקזחסטן יותר מרבע מהם מתו בדרך או בגלות. ביום אחד של 1944, הודיעו קציני הק.ג.ב לתושבים בכל רחבי חלקי צ'צ'ניה, להיאסף במרכזי היישוב. עם שלם הועלה על משאיות והובל אל מסילות הברזל, מוסע במשך ימים בחורף המרכז אסיאתי אל ערבות קזחסטאן. כשעצרו קרונות הבקר בתחנה האחרונה, היה חלק ממטענן קפוא ומת. היו כפרים הרריים שאליהם לא הגיעה דרך עבירה למשאיות, כמו למשל הכפר חיבאח,. שם  החליט אחד הגנרלים, שיהיה זה מאמץ גדול מדי לפנות את התושבים. ולכן הוביל את תושבי הכפר לסף תהום וירה בהם[39].

רק ב-1957 הכריז ניקיטה חרושצ'וב שהכול טעות, וכחלק ממגמת התנערות מצעדי הדיכוי הקיצוניים של "שמש העמים" התיר להם חרושצ'וב לחזור מגלותם.

תקופת השלטון הסובייטי בקווקז, הטביעה בו את חותמה. עם הקמתו, עיצב השלטון הסובייטי את הגבולות של האימפריה הרוסית הצארית, על פי עיקרון של יחידות פדרטיביות. עקרונות החלוקה הטריטוריאלית נעשו תוך התייחסות לסדרי עדיפות של השלטון המרכזי במוסקבה ללא תשומת לב לגבולות אתניים ולשוניים. המבנה הפדרלי היה מבוסס על הגדרה טריטוריאלית של ישויות אתניות ואוטונומיה למיעוטים שונים.

במבנה השלטוני היו ארבע רמות של אוטונומיה:

1. הרמה הגבוהה ביותר היתה של 15 רפובליקות הברית שהרכיבו את בריה״מ (בשנת 1991 הפכו כולן למדינות עצמאיות בגבולות שמתקופת בריה״מ). הרפובליקות היו גרסה מוקטנת של הברית עצמה, עם סובייטים מקומיים ומבנה שלטוני דומה לזה של מדינה עצמאית.
2. ברמה השנייה היו רפובליקות אוטונומיות שהיו בתחום השיפוט של רפובליקות הברית.
3. הרמה השלישית היתה של אזורים שלא זכו בחוקה ונהנו ממידה מוגבלת של אוטונומיה, בעיקר בתחום התרבות והחברה.
4. הרמה הנמוכה ביותר היתה של מרחב אוטונומי, בעיקר במספר אזורים בסיביר, עם מידה קטנה עוד יותר של אוטונומיה[40].

משנת 1986, עבר המבנה הפדרטיבי הסובייטי, שינויים ניכרים מבחינת מערכת הזיקה והיחסים בין המרכז לפריפריה. מנהיג בריה״מ מיכאיל גורבצ'וב נקט גישה של מתן יתר אחריות על יסוד התפיסה של אחריות הניהול הכלכלי והעברת יותר סמכויות לגופי השלטון המקומיים של הרפובליקות האזוריות. הדבר הביא לתחילת ההתערערות של המבנה הפדרטיבי ולתהליך שסופו התפרקותה של ברית המועצות ותחילת המציאות המדינית החדשה באזור[41].

הערות

[1] שיא פריחתה היה במאה ה-13 וה-14 תחת שליטת המונגולים, שהבטיחו הן את תחזוקת התשתיות של דרכי הסחר והן את ביטחון התנועה בהן

[2] קווקז, האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ט, עמ' 491.

[3] . הידיעות הראשונות על הסקיתים במרחב שלנו הם מכתובות אסרחדון מלך אשור. בתנ"ך הם מוזכרים כ'אשכנז'. בית שאן נקראה 'סקיתופוליס', על שום שכירי החרב הסקיתים שהתיישבו בה.

[4] את עקבות האלאנים אפשר למצוא בשמותיהם של אתרים שונים וגם בשמות של חלק מבני יבשת אירופה. העיר יאשי ברומניה קרויה כנראה על שמם (יאשי היה השם בו קראו הסלאבים לאלאנים), ושמם נמצא גם במחוז הספרדי קטלוניה, שמורכב משמותיהם של שני העמים שהתיישבו בו, הגותים והאלאנים – "Got"+"Alania"=קטלניה. גם השמות Alain הצרפתי ו-Alan הבריטי נותרו מהאלאנים. בצרפת השתמר שם האלאנים בעיר אלנסון ואצילי האלאנים, שהתלוו לנורמנים בחציית תעלת לה מנש, הביאו איתם לאנגליה את גזע הכלבים Alaunt שממנו יצרו את הבולדוג.

[5] יש לציין כי עוד בשנות ה-40, הצביע פרופ' פולק, בספרו "כזריה", על כתובות באותיות עבריות ובלשון לא ידועה, בבית הקברות של פאנאגוריה שבקרים. עם גילוי הכתב העברי של האלנים, נמצאה הוכחה נוספת לשימוש נרחב בכתב העברי באירופה המזרחית, במאות השמינית-עשירית לספירה (ז' רחבעם, "כתובת עברית-כוזרית נתגלתה בברית המועצות", מעריב, 07-08-1964

[6] Roger Rosen, Georgia, a Sovereign Country of the Caucasus,  Odyssey Guide book 13-22

[7] חוה לזרוס יפה, ,פרקים בתולדות הערבים והאיסלאם, עמ' 148.

[8] שם,, עמ' 204.

[9] אלברט חוראני, היסטוריה של העמים הערביים, דביר, תל אביב, 1996, עמ' 140

[10] קרב מנזיקרט (בין האימפריה הביזנטית לכוחות הטורקים הסלג'וקים בראשות אלפ ארסלאן התרחש ב-26 באוגוסט 1071, ובמהלכו הובסה האימפריה הביזנטית והקיסר רומאנוס הרביעי דיוגנס נתפס על ידי הסלג'וקים.

[11] . בפואמה זו בא לידי ביטוי הכבוד הגדול לו זכתה באזורה. וכך תירגם גאפונוב את ההקדשה שבספר שנכתבה ע"י רוסטאוולי: "למלכה תמר נרונה בדימעה בדם נימלחת / שאותה היללתי שבע ברינה לא רע צולחת / סוף זקוף היה לי חרט, דיואי – דימעה קולחת / השומע – תינחת בו כחנית, בלב פולחת".

[12] ההיסטוריה של העמים הערביים, עמ' 151

[13] Fisher, William Bayne; Avery, P.; Hambly, G. R. G; Melville, C. (1986). The Cambridge History of Iran. 6. Cambridge: Cambridge University Press.pp.212, 245

[14] The Reign of Suleiman the Magnificent, 1520–1566, V.J. Parry, A History of the Ottoman Empire to 1730, ed. M.A. Cook (Cambridge University Press, 1976), 94.

[15] 1967-, King, Charles, (2008). The ghost of freedom: a history of the Caucasus. Oxford: Oxford University Press.

[16] אבינעם עידן, דרום הקווקז – סדר גאואסטרטגי חדש", קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה

[17] Schaefer, Robert W. . The Insurgency in Chechnya and the North Caucasus: From Gazavat to Jihad, (Praeger Security International)  pp. 51-54

[18] המלחמה העות'מאנית-רוסית שהתחוללה בין השנים 1787–1792 הייתה המשך ישיר למלחמה הקודמת בין הצדדים, שנסתיימה ב-1774

[19] Dunlop, John B. (1998). Russia Confronts Chechnya: Roots of a Separatist Conflict. Cambridge: Cambridge University Press

[20] אבינעם עידן, דרום הקווקז – סדר גאואסטרטגי חדש", קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה,

[21] Shultz, Richard H. (2006). Insurgents, Terrorists, and Militias: The Warriors of Contemporary Combat. New York: Columbia University Press

[22] Dunlop John B. (1998). Russia Confronts Chechnya: Roots of a Separatist Conflict. Cambridge: Cambridge University Press

[23] המלחמה העות'מאנית-רוסית שהתחוללה בין השנים 1806 – 1812 הייתה המשך ישיר למלחמה הקודמת בין הצדדים, שהסתיימה ב-1792. בנוסף לשטחים שהפסידו בקוקוז, איבדו העות'מנים גם את החלק המזרחי של נסיכות מולדובה – חבל בסרביה

[24] מלחמת רוסיה-פרס (1813-1804) – התנהלה על ידי הרוסים במקביל למספר מלחמות אחרות. כתוצאה מכך הם לא יכלו להקצות לעימות זה כוח צבאי גדול. למרות זאת, בעקבות יתרון משמעותי בטכנולוגיה צבאית ומיומנות צבאית הרוסים הצליחו להגיע לניצחון במלחמה ולהרחיב באופן משמעותי את השטחים שבשליטתם.

באופן רשמי, הסיבה למלחמה הייתה סיפוח של גאורגיה המזרחית לרוסיה שבוצע עוד על ידי פאבל הראשון ב-18 בינואר 1801. ב-12 בספטמבר אלכסנדר הראשון, חתם על צו לפיו הממלכה הגאורגית הפכה להיות גוברניה רוסית. בהמשך, במהלך השנים 1803-1802 לאימפריה רוסית התווספו מדינות נוספות באזור שהיו עד כה תחת חסות הממלכה הפרסית..

[25] Swietochowski, T. (1995). Russia and Azerbaijan: A borderland in transition. New-York: Columbia University Press.

[26] King, Charles (2008). The Ghost of Freedom: A History of the Caucasus. New York City, NY: Oxford University Press.

[27] כינוי למרד של הדֶקַבְּרִיסְטִים (מלשון  החודש Декабрь – "דצמבר"), חברי תנועה מהפכנית באימפריה הרוסית, שכינויה ניתן לה על שם ניסיון ההפיכה שביצעה ב-14 בדצמבר 1825.

[28] מלחמת רוסיה – פרס (1826 – 1828) פרצה ביוזמת ממלכת פרס, מתוך רצונה להחזיר לעצמה את השטחים שאיבדה במלחמה קודמת בין הצדדים. הסיבה הישירה למלחמה היו ידיעות שהגיעו לפרס בהקשר למרד הדקבריסטים ופורשו בצורה שגויה בחצר החאן. יורש העצר הנמרץ שעמד בראש הצבא, אבאס מרזה, חשב שיצליח לגבור על האימפריה הרוסית.

[29] . כמו ההסכם הקודם בין המדינות, ההסכם נחתם לאחר הפסדים כבדים של האימפריה הפרסית בשדה הקרב. ביחד עם הסכם גוליסטן, הסכם זה נחשב אחד המשפילים בהיסטוריה הפרסית המודרנית.

[30] Swietochowski, T. (1999). Azerbaijan: Perspectives from the crossroads. Central Asian Survey, Dec. 18, 419-434.

[31] ,Caucasus and Central Asia Newsletter, pp. 10-11 (עמ' 10-11)

[32] ראה גם: צור שיזף: מסע בצ'צ'ניה, באתר האינטרנט Shezaf.com

[33] Shultz, Richard H. (2006). Insurgents, Terrorists, And Militias: The Warriors of Contemporary Combat. New York: Columbia University Press

[34] אחרי שנלכד, נשלח שאמיל למוסקבה לפגישה עם הצאר, ועונשו היה הגליה לקלוגה, עיר קטנה במרכז רוסיה. ב-1869 ניתנה לו הרשות לסיים את חייו בעיר הקדושה מכה, והוא נסע אליה דרך איסטנבול. הוא מת במדינה ב-1871 בעת ביקור בעיר, והובא לקבורה בג'אנט אל באקי, בית קברות מפורסם במדינה, שם קבורים אנשים חשובים רבים מהעולם הערבי-מוסלמי. שני ילדיו לא הלכו בדרכו, ונעשו קצינים בצבא רוסיה.

[35] הספר נכתב ב-1863 ונחשב לרומן "הגדול" הראשון של טולסטוי. אולינין, אריסטוקרט רוסי צעיר, מחליט לעזוב את החברה במוסקבה ולהתגייס לצבא לשירות בקווקז. הוא ומשרתו, וניושה, מגיעים עם יחידתם לכפר נובומלין. הם  מתארחים בביתו של מפקד, אשתו ובתם מריאנקה. עד מהרה מתיידד אולינין עם הקוזאקים ומבין כי אלו הם החיים בעלי המשמעות שהוא חיפש.

מריאנקה צריכה להינשא גיבור הכפר – לוקשקה. אולינין מתאהב במריאנקה, אבל הוא ידידו של לוקשקה, וליבו נקרע בין אהבתו לחברו. לבסוף סיפר למריאנקה מה הוא מרגיש כלפיה, והיא הביעה את אהבתה אליו והסכימה להינשא לו. בעקבות זה, סיפרה מריאנקה ללוקשקה שהיא רוצה לבטל את החתונה בטענה כי הוא לא שם לב אליה, אלא עסוק רק בקריירה שלו. יום לאחר מכן, נפגע לוקשקה במהלך קרב וכמעט מת. כתוצאה מכך נכנסת מריאנקה לסערת רגשות שבסופה מחליטה שלא להינשא  לאולינין. זה נעצב על לבו, ומאוכזב מהחיים החדשים שנהרסו, נפרד מחבריו שרכש בכפר, ושב למוסקבה. למרות שהקוזקים ראה אור ב-1862, זמן קצר לפני שמחברו החל בכתיבת מלחמה ושלום, נתקבל הספר בהערכה גדולה. אחד מחשובי המבקרים הספרותיים של אותה עת, פאוול אננקוב, הכריז: "הישג אדיר בספרות הרוסית, אפשר להשוותו עם היצירות הגדולות של העשור". טורגנייב עצמו כתב מפריז: "קראתי את הקוזקים ונסחפתי… ההתרשמות הכללית נהדרת…" . גם הסיפור חאג'י מוראד של טולסטוי עוסק בכך.

[36] ברנרד לואיס, האסלאם בהיסטוריה, זמורה ביתן, תל אביב, 1984, עמ' 22

[37] שם, עמ' 50

[38] דניאל שנקמן, צצניה: מלחמה – מאבק שורשי ואסלאמי לעצמאות, מגזין אימאגו

[39] צור שיזף, צ'צ'ניה – טיול קצר בקווקז, אתר האינטרנט Shezaf.net

[40] Cornell, S. (1999). The devaluation of the concept of autonomy: National minorities in the former SovietUnion. Central Asian Survey, 18, 185-196.

[41] אבינעם עידן, דרום הקווקז – סדר גאואסטרטגי חדש", קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה,