ים המלח: מקומו בתרבות ובמחקר.

כתב:  גילי חסקין; 15-01-22 (עדכון: 02-04-22)

תודתי לאיתי בחור על העזרה, על האכפתיות והאמפטיה. תודה לגדעון ביגר, לחיים גורן, ליוסי בן עמי ולאריאל היימן על הערותיהם.

ראו גם, באתר זה: התפתחות המיתוס של מצדה. המדבר; המדבר בתרבות.

"פני ים המלח: המסעות לחקר המקום הנמוך בעולם"

זהו שמו של ספר מרתק, פרי עמלו של חיים גורן, פרופ' אמריטוס לגאוגרפיה היסטורית שמתמחה במחקר המדעי האירופאי של ארץ ישראל בתקופה העות'מנית. אחד מספריו – "לכו חקרו את הארץ" – עוסק במחקר הגרמני של ארץ ישראל במאה ה-19 . גורן נולד בראשון לציון, לאחר השירות הצבאי הצטרף לקיבוץ גונן. ברבות שנים עבר לראש פינה והוא עדיין מרצה במכללת תל חי.

גורן כתב ספר על המסעות ההרואיים לאזור ים המלח, שנקשרה להם הילה רומנטית. את ספרו הוציא לאור איתי בחור, סופר, מו"ל ועורך, שחופר לעומק ונכנס לנבכי נפשו של המחבר, כמו לאלו של גיבוריו. כך עשה ברב המכר "פעמון סדוק", המתאר את תולדותיה של זיכרון יעקב וכך עשה בספרים נוספים. ידוע במיוחד "סתיו בטביליסי" (אותו כתב יחד עם חדוה רוקח), שכולו התחקות אחר הסופרים הגאורגיים בעת החדשה.

ראו באתר זה: טיול בעקבות הספרות הגאורגית

הספר 'פני ים המלח' פורש את סיפוריהם המרתקים ולעיתים מופלאים של החוקרים־הנוסעים, שנמשכו בחבלי קסם לדרמה התנ"כית, שאותה כינו "הקטסטרופה של סדום ועמורה" וירדו לחקור את מסתרי ים המלח. רבים מהם היו אירים, בהם החוקר הרב תחומי, ויליאם ווילד (William Wilde), אביו של הסופר והמשורר אוסקר ויילד. עשרות מעבודותיהם, שנשחקו בשיני הזמן, שוקמו במיוחד לצורכי הספר הזה והן מפארות את דפיו. בספרו, המתחקה אחר תולדות המחקר המדעי של ים המלח ושקע הירדן, הרחיב גורן אודות אנשים וארגונים, שלקחו בו חלק משמעותי; פעילותם נדונה על רקע התקופה בארץ ובסביבותיה, האינטרסים הקולוניאליים של המעצמות והדיון בקשרים שנרקמו בין האישים שהשתתפו במהלכים, עובר כחוט השני בפרקיו.

בעזרתם המסורה של איתי בחור וחדוה רוקח, הוציא גורן תחת ידיו, ספר מקיף ומעמיק, שאינו מסתפק רק בתיאור מעמיק של החוקרים ומסעותיהם, אלא מנתח אותו כפועל יוצא של ההתרחשויות ההיסטוריות והפוליטיות של האזור והמרחב כולו. זה אינו רק ספר מחקרי חשוב ולא רק חומר הדרכה מעולה עבור מורי הדרך, אלא ספר הרפתקאות, בסגנון "אינדיאנה ג'ונס", בגיבוי אקדמי.

הקדמה

כתוצאה מפעילות אנושית, בעיקר ניצול מי הירדן והירמוך, ים המלח נמצא בדורות האחרונים בנסיגה מתמדת. הדבר  גורם לנסיגה של קו החוף מזרחה עד 20 מטר בשנה. קו החוף של ים המלח, אותו ים שאליו ירדו המתרחצים במדרגות האבן, בקושי נראה לעין — הוא מתאחד עם קו האופק של הרי מואב ועם השמים המעוננים — ונמצא כשני קילומטרים מהמדרגות של אמצע שנות ה–80. ההצטמקות המסיבית של ים המלח גרמה נזקים רבים. מה שפעם היה ״ים״, הוא כעת מישורי בוץ מחוררים באלפי בולענים.

בדומה לירידת הים, גם קצב היפערות הבולענים גובר עם השנים. ב-1996 נספרו 220. עשר שנים אחר כך, ב-2006, כבר נמנו 1,808, ובשנה שעברה הגיע מספרם ל-5,548. ד"ר גדעון בר, ראש פרויקט מחקר וניטור ים המלח במכון הגיאולוגי, מעריך כי בכל שנה נפערים כ-500 בולענים חדשים. כלומר, יותר מבולען חדש אחד ביום. בולענים היא תופעה גיאולוגית מוכרת בעולם, אך לעוצמה כזו ולקצב כזה אין אח ורע.

החופים באגן הצפוני פחות ופחות נגישים. ההשפעה של נסיגת הים על נאות המדבר, כמו עינות צוקים, היא גדולה. קודם כל היא פוגעת בשמירת הטבע, כי בית הגידול השתנה בצורה דרמטית. הבריכות מצטמצמות. במקרה הטוב נשארת איזו נביעה שזורמת במקום, ובמקרה הגרוע היא נעלמת לחלוטין. תהליך הייבוש גורם לכל מה שחי בתוך המים, כמו הדגים, פשוט למות. כל חיה שהשתמשה במים האלה כדי לשתות, נאלצה לעבור למקום אחר. הצמחייה העשירה נהייתה דלה, במקומה מקבלים צמחייה אופיינית לאזורים יבשים, ובסוף גם היא תיעלם. המינים היותר עמידים, כמו קנה, משתלטים על כל השטח והמינים הרגישים יותר נעלמים, כך שיש פחות מגוון ביולוגי. בעוד 50 שנה נסתכל על שלולית של מלח, לא על ימה. בעבר היתה קיימת בכנסת שדולת ים המלח. כיום, רק חובבי הטבע מקימים צעקה. כולי תקווה שספרו של חיים גורן, יסב את תשומת הלב הציבורית לאזור זה ובך יתרום להצלתו.

לא לחינם נדרש גורן לגוף המים המיתי הזה, שבמשך דורות הילך קסם על חוקרים ומטיילים. לא לחינם לבו הלך שבי אחר המקום ואחר סיפוריו. לא לחינם הוציא תחת ידו ספר, שהוא גם מחקר מדעי וגם סיפור הרפתקה.

האגם כלוא בין מדבר יהודה במערב, להרי מואב במזרח ומשני עבריו מתנשאים מצוקי העתקים, תוצר תהליכי השבירה שגרמו להיווצרות בקע הירדן והערבה. זהו חבל ארץ עטור הוד קדומים והמשלב בין הניגודים הגדולים ביותר בטבע: מדבר צחיח, סלעי קרטון לבנבנים, קניונים באבן חול צבעונית (בצדו המזרחי), גוף של מים כחולים, נאות מדבר מוריקות, נביעות שחורות של חימר (להבדיל מחומר, המשמש לקדרות), ריחות של גופרית.

את הדרו של האזור היטיב לתאר הקצין הצרפתי פליאן דֶה-סוֹסִי (Louis Félicien de Saulcy;‏ 1807 – 1880), מאבות הארכיאולוגיה המקראית, שמסעו הראשון ארצה, בשנים 1850/1, הוקדש ברובו לחקר ים-המלח. לאחר ששב לפאריס, הוציא ב-1853 את ספרו "מסע סביב ים-המלח", שם כתב: "כאשר התקדמנו באופן רגוע בין הר-סדום לימה, התחוללה סערה בהרי-כנען, שהסעירה גם את גלי ים-המלח עד לאזור מצדה וחצי-האי הלשון. העננים האפורים קשרו את השמיים לים. ולנגד עינינו נשתקף כל החלק הצפוני של בקעה זאת באפלה סמיכה. לפתע נתגלתה קשת מפוארת בענן. מוארת על-ידי הירח, בעלת צבעים מרהיבים, שיד האלוהים הציבה אותה כמעין גשר ענק בכדי לחבר את שני חופי ים-המלח.

קצין הימייה והקרטוגרף ההולנדי ון דה ולדה (van de Velde), שביקר באזור זה בראשית 1852: התפייט אף הוא: "לאחר מסע של שעתיים הגענו לצוק מפחיד. זהו ראש-זוהר, אחד המקומות הפראיים ביותר בעולם. מזדקרים כאן צוקים אנכיים. בצבעי צהוב, אפור ולבן, המורכבים מאבן-גיר ומאבני-סיד, ובהם מעורבות אבנים וולקניות. הן מוערמות אלה על-גבי אלה, סביב לתהום. בעומק של מאות רגל רבות – ואולי אף אלף רגל – נראית חורבה קטנה על-גבי צוק נפרד. זוהי זווירה, שריד של מצודה ערבית חסרת-חשיבות, הבנויה על צוק מאבן-גיר, שגובהו מאה וחמישים רגל. סוגרים עליה סביב, מכל הצדדים, קירות-סלעים ערומים, שהם גבוהים ומסתירים אותה מכל עבר. עד כי ניתן להבחין בה רק מלמעלה. ממקום עמידתנו הנוכחי… במקומות אחרים מצויים בכל זאת שיחים. או קצת טחב, או עשבים… אך כאן הצוקים הם ערומים לגמרי, יבשים ומתים. וסלעים אלה מפחידים ממש. והלב מתיירא ממראה כה פראי ובלתי-אנושי". (תודה לנתן שור עבור התרגומים).

מאה וחמישים שנה מאוחר להגעת החוקרים הראשונים לאזור כתב איתן פרץ את שירו "עין גדי", שהולחן בידי דב (דובי) אהרוני (בשם העט ש. דיבון):

"ים המוות הכחול בלאט ינוע

וממעל עננה קטנה תשוט.

עץ האשל בדממה יזוע

וכל קו בחול יפה חרוט.

האדמה תצהיב בלהט שמש

ואבק מחניק יעוף ברום

אך עין גדי לא תיבול בכמש,

בה ישלוט גוון ירוק וחום.

מאוחר יותר כתב יהודה עמיחי:

"פעם נסעתי

לאורך ים המלח

עם משורר עיוור.

רציתי לתאר לו את המראות

ושתקתי.

הוא ראה,

הוא הבין"

זהו אזור מרהיב, שעד להסכם השלום שנחתם עם ירדן ב-1994, היינו יכולים להתבונן בו ממערב, בעיקר בשעות אחר הצהרים, כשקרני השמש האלכסוניות צובעות את הרי מואב בגוון אדמדם ומעניקות למים גוון כחול עז. מאז חתימת הסכמי השלום, ניתן לצפות בו גם מצד מזרח, בעיקר בשעות הבקר, כשהצבעים מקבלים גווני פסטל ואובך קל שורה על המים.

מבוא

ים המלח הוא אגם מלח סופי (terminal lake), היינו, חסר-מוצא, הנמצא בתחום בקע ים המלח, כלוא בחלקו העמוק ביותר של הבקע. בקע הירדן-ים המלח- הערבה, במובן הרחב שלו, משתרע מהרי אמנוס (Amanos), בטורקיה של היום דרך סוריה ובקעת הלבנון, עד שארם א- שייח' הבקע  החל להיווצר מתקופת המיוקן, לפני כ-18 מיליון שנים, בתהליך של תנועות התרחקות של לוחות היבשות אסיה ואפריקה זו מזו, שנמשך עד ימינו. (הגיאולוג אריאל היימן מסביר שהמושג בו השתמשו פעם, "השבר הסורי אפריקאי", אינו נכון ומדובר על מערכות העתקה שאינן קשורות זו לזו). הבקע הוא הגורם העיקרי לרעידות האדמה, באזורים שבהם הוא עובר.

אורכו של בקע זה, בשטח ישראל, כ-420 ק"מ ורוחבו הממוצע כ-15 ק"מ. זהו אזור שבירה גיאולוגי, המהווה גבול בין שתי פלטות (לוחות), כשצדו המזרחי של הבקע, נע 105 ק"מ צפונה, ביחס לצדו המערבי. בקע זה מאופיין בהיותו מורכב מ'בורות', או בקעים דמויי מעוין (rhomb Shape graben), שהעמוק שבהם הוא ים המלח ומקטעים מורמים, בהם בולט הר חרמון.

בתקופת  הפלייסטוקן (לפני 3-1 מיליון שנה), החל רצף של תקופות גשומות, הקשורות לתקופת הקרח באירופה. לפני כ-60,000 שנה (ועד ל-11,000), נוצרה ימת הלשון, שקדמה לים המלח, הייתה גדולה ממנו ומילאה את הבקע מדרום הכנרת, עד לערבה הצפונית, בגובה של 180 מ', מתחת לפני הים התיכון ומשקעיה הלבנים (חוור הלשון), מכסים את קרקעית הבקעה, מעין גב בצפון ועד חצבה בדרום.

הימה (הנקראת על שם חצי אי הלשון), הצטמקה בשל  אידוי, עד לפני כ-18,000 שנה. או אז פסקת השקעת חוואר הלשון: מי ים המלח שהיו  בתחילה במליחות ים רגילה,  המליחו והלכו עד לפי עשרה ממי ים רגילים.

גובהו של ים-המלח מתחת לפני הים הוא כ- 432  מ' מתחת פני הים (הדבר אינו קבוע. ופני ים-המלח הם בתהליך ירידה; כיום בערך 1.20 מ' בשנה) חלפו שנים רבות עד שהחוקרים הצליחו לקבוע את גובהה המוחלט של היימה והפרשה כולה מרתקת ורבת-תהפוכות. זהו המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם [למרות שטרחנים וודאי יזכירו כי תחתית קרחון דנמן (Denman Glacier), הנשפך אל מדף הקרח שקלטון, בארץ המלכה מרי, שבאנטארקטיקה התגלה ב-2019 , נמצאת בגובה של  3,500 מטרים מתחת לפני הים].

כאמור, ים המלח הוא שריד של ימות קדומות. "ימת הלשון", שהיתה האחרונה שבהן, הלכה והצטמצמה מסיבות אקלימיות וטקטוניות וקיבלה צורה של ימה, בעלת שני אגנים, צפוני ודרומי. קרקעיתו של הים, בקטע העמוק ביותר, היא כ-800 מ' מתחת פני הים התיכון, כ-1,800 מ' מתחת לשיאי ההרים במערב וכ-2,100 מ' מתחת לפסגות ההרים במזרח. המדרון המתון  יחסית של מדבר יהודה, יורד אל הבקע, ומסתיים במתלול העתקים זקוף שגובהו כ-400 מ'. במתלול זה ובאופן חריף ומובהק יותר, במורדות מואב שממזרח לימה, פתחה הבליה קניונים עמוקים שלרגליהם חודרות דלתות קטנות לתוך הימה. בנוף המדברי של חופי ים המלח, פזורות מספר נאות מדבר: עין פשחה,(עיינות צוקים)  עין גדי, עין בוקק, נאות הכיכר ובמזרח מזרעה וצאפי), המתקיימות הודות למעיינות הנובעים מתוך סלעי הגיר של המדרגות.

מי ים המלח מלוחים מאוד. משקל המלחים המומסים בליטר תמיסה – הוא גבוה פי עשרה ממשקל המלחים המומסים בנפח דומה של מי ים "רגילים". בשנת 2021 היה שיעור מליחותם 34.8% (348 גרמים מלח לליטר). מליחות המים דומה מאד למליחותם של אגמי האגם הוא גוף המים אגם ונדה (Vanda) באנטארקטיקה (35%), לגונת גראבוגאזקול (Garabogazköl)  בטורקמניסטן (35%) ואגם עסל (Lac 'Assal) בג'יבוטי (34.8%).

לים המלח שני אגנים: האגן הצפוני ובו נמצא "הים" והאגן הדרומי שבו נמצאות בריכות האידוי של מפעלי ים המלח בישראל וחברת האשלג הערבית בירדן. עד 1976 היו שני האגנים מחוברים כגוף מים אחד בחצי אי הלשון.

באגן הצפוני יש גוף מים עמוק (בעומק ממוצע של 200 מטרים); ובאגן הדרומי היה גוף מים רדוד (בעומק ממוצע של 9 מטרים) שהתייבש והפך לבריכות. עם ירידת מפלס הים נחשפה קרקעית הים באגן הדרומי ונבנו בו בריכות המפעלים. הלשון הוא אזור הנמצא בין שני האגנים והיה בעבר חצי אי בים.

האזורים הנמצאים בשתי קצותיו של ים המלח נקראים בשם "כיכרות", משום ששטחם נראה כמו מישור, בצורת חצי עיגול מוקף הרים. הקצה הצפוני נקרא בשם: "כיכר הירדן" ואילו קצהו הדרומי נקרא בשם: "כיכר סדום".

ים המלח נזכר במקרא בשמות "יָם הָעֲרָבָה" (על שם הערבה הגדולה בו הוא שוכן) ו"הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי (מלשון "קדם" (מזרח) . בפרשת מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים, הוא מופיע בשם "יָם הַמֶּלַח", המכונה גם "עֵמֶק הַשִׂדִּים". היוונים כינו אותו "אגם האספלט" (hē Thálatta asphaltĩtēs.) שמו הערבי הוא "ים המוות" ומכאן באנגלית Dead Sea.

חלק מקסמו של האזור נעוץ בעושר הסיפורים ההיסטוריים העולים בין נקיקיו,  החל מההתיישבות הכלקוליתית, מהאלף הרביעי לפני הספירה, האוצרות של מערת המטמון, דרך פרשת הישוב המקראי בית חגלה, צרת השחר (חמאם א-זארה), שנודעה בשמה היווני 'קלירוהי' (שהוראתו "מעיין יפה"), קנאי מצדה, האיסיים של קומרן, אנשי כת מדבר יהודה, שהקימו להם מקלט בשממת החוף, עין גדי לאורך הדורות, המגילות הגנוזות, אגרות בר כוכבא, מטעי האפרסמון , צמחי הבושם של יריחו, עריפת ראשו של יוחנן המטביל במבצר מכוור, מנזר קרנטל. הלאה, עד תקיעת היתד ההתיישבותית במקום: רבת אשלג של משה נובמייסקי, פלוגת סדום של 'הקיבוץ המאוחד' והקמת קליה ובית הערבה.

ים המלח במקורות

ים המלח וסביבתו נודעו בחיי אבות האומה. האזור כולו נקרא "הכיכר". ובפינה הדרום מזרחית של האגן שכנו הערים צוער, אדמה, צבויים, סדום ועמורה. המקרא מספר כי בשל רשעותם של תושבי הערים הללו, הם התהפכו ובמקומן הופיע ים המלח. וככתובַ "ויהוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן הַשָּׁמָיִם. כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה" (בראשית י"ט, כ"ד). גם אם לא נכתב שבמקומן הופיע ים המלח.

לוט ובני משפחתו ניצלו, אך אשתו שהמרתה את פי ה' והביטה לאחור, הפכה לנציב מלח ועד היום יש המצביעים על הסלע  מצפון לים המלח, המנציח את דמותה (וכמובן בשוני מהסיפור המקראי שהרי עלו מזרחה מסדום, להרי מואב)..

מכיוון שסדום היתה העיר הגדולה והחשובה מבין הערים הללו, חז"ל קראו לאגם "ים סדום". בארמית "ימא דסדום' (הערבים בימי הבינים קראו לו "בחיירת אל מקלובה" – ימת המהפכה). בתיאור המקראי של גבולות הארץ, מסמל ים המלח את הגבול המזרחי של הארץ. הוא נזכר כגבול הפרובינציה המצרית כנען, ערב הכיבוש הישראלי: " הָיָה לָכֶם פְּאַת-נֶגֶב מִמִּדְבַּר-צִן, עַל-יְדֵי אֱדוֹם; וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם-הַמֶּלַח קֵדְמָה" (במדבר, ל"ד, ג). לאחר הכיבוש שימש הים, כמה פעמים, לציון גבולותיה של ממלכת סיחון מלך חשבון וגבולותיהן של נחלות השבטים, במיוחד של יהודה ובנימין: "וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח; זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ, סָבִיב (במדבר, ל"ד, י"ב).  השם "לשון ים המלח", המשמש כנקודת ציון לגבולות השבטים, אינו חצי האי שהיה קיים בדרומו-מזרחו של הים ונקרא בערבית "א-לסאן". "לשון" כאן אינה חלקת יבשה, כי אם חלקת מים.

הנביא זכריה ניבא על אחרית הימים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם-חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל-הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל-הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה." (זכריה, י"ד, ח'). בחזון אחרית הימים של יחזקאל, מנובא כי מי הימה (ים המלח) עתידים להירפא ולשמש בית חיות לדגים "כדגת הים הגדול רבה מאוד", מכוח המים שיצאו מתחת מפתן המקדש. "הים" נזכר בספרות התלמודית ובמדרש ונמנה בין שבעת הימים המקיפים את ארץ ישראל. חז"ל מציינים את תכונותיו הרפואיות ואת הקביעה שאי-אפשר לטבוע בו. יתכן שגיא בן הינום המקראי, נמצא דווקא באזור ים המלח. בספרות התלמודית מדובר על "שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן ביניהם. לדעת נויבאואר (A. Neubauer), חוקר הגיאוגרפיה של התלמוד, השתבש השם "גיא בן הנם", מ"גיא המון", בעברו המזרחי של ים המלח, כי בגיא בן הנם בירושלים, אין מקום לדקלים ול"עשן", של מעיינות מים חמים.

ים המלח היה נחשב בימי קדם כמקום נידח ומרוחק, בשל חוסר הביטחון בדרכים המובילות אליו ובשל הקושי להגיע אליו. מכאן נוצר הביטוי "להוליך אל ים המלח", כאשר רצו לומר" להוביל דבר מה, למקום נידח. חז"ל גזרו: "כל מי שלקח מעות, מטבעות כסף, ביריד עבודה זרה של נוכרים, יוליכום לים המלח".

במקרא לא נותרו ידיעות על ספנות בים זה. רק החל מהתקופה הלניסטית ואילך, יש עדויות על שימוש בכלי שיט, בעיקר כדי לאסוף גושי חימר, שצפו על המים. יוסף בן מתיתיהו מספר כי בימי המרד הגדול רדפו הרומאים בסירות את  היהודים הבורחים וסביר להניח שהובאו מים מתוקים, לצורכי הצרים על מצדה, בצדו המזרחי של הים. במפת הפסיפס של מיידבא נראות שתי ספינות, עמוסות משא, המפליגות באגם אך דגים בורחים ממנו. תנועת הנוסעים הייתה ליישובים בצד המזרחי, למבצרים ולמעיינות החמים. שרדי מעגנים מתקופת אלכסנדר ינאי והורדוס נמצאו במצד קדרון, חמי קלירוהי ומעגנית המלח בצפון הים.

החל מהעת העתיקה גילו אנשים עניין רב באזור זה. הפילוסוף היווני אריסטו סיפר בספרו 'מטאורולוגיקה', אודות הסיפורים ששמע על "הימה בפלשתינה", שמימיה מלוחים וכבדים כל כך, עד כדי כך, שאין בני אדם ובעלי חיים טובעים בה. בין היתר סיפר, שאם מרטיבים בגדים במימיו ומנערים אותם, הם מתנקים. בתקופה ההלניסטית תואר ים המלח רבות על ידי סופרים, שהכירוהו מקרוב, או מסרו עליו ידיעות, שהיו נפוצות בעולמם, מהן מדויקות, מהן אגדתיות. הם סיפרו על כובד מימיו, על מרירותם ומליחותם, על החימר (אספלט) המופרש מהם וצף על פניהם, על סגולות הריפוי שלהם, על המלח והגופרית המצטברים לגדות הימה, על היעדר חיים בה ובחופיה, על התפרצות גזים מצחינים ומרעילים ממנה.

מרבית הדברים מובאים בכתבי ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (Diodorus Siculus) שהעתיק מכתבי קודמיו, במיוחד פוסידיוניוס (Posidonius). הוא ציין בשנת 50 לפנה"ס, בספרו 'ביבליותקה היסטוריקה' (Bibliotheca historica), כי "אגם האספלט" הוא "ים גדול", אשר "יש ממנו הכנסה" וכי יש מסחר ער באספלט, אותו יספקו הנבטים למצרים, לציפוי ספינות, להגנת שורשים של עצי פרי ובעיקר  לצורכי חניטת גופות.

הגאוגרף היווני ארטוסתנס (Eratosthenes) שניהל את הספריה של אלכסנדריה במאה השלישית לפני הספירה,  סבר כי הארץ סביב ים המלח הייתה בעבר גם היא מכוסה במים, והיא נחשפה עקב רעידות האדמה. גאוגרף יווני אחר, פאוסניאס (Pausanias) סיפר, כעד ראייה, על "הים המת" שנמצא "בארץ העברים", שבו "יצורים חיים צפים מבלי לשחות" ואילו "יצורים מתים שוקעים לקרקעית" הירונימוס מקארדיה (Hieronymus of Cardia), ההיסטוריון החשוב ביותר של ראשית התקופה ההלניסטית, ביקר בארץ ישראל כנראה בשנת 312 לפנה"ס ודיווח ש"בארץ הנבטים היה אגם מר שבו לא נולדים דגים ולא שום חיה אחרת החיה במים. לבנים של אספלט נמשות מתוכו על ידי תושבי הארץ". הגאוגרף היווני סטראבון (Strabo) הזכיר את ים המלח ואת גושי האספלט הגדולים שצפים עליו. הוא כתב שהתושבים החיים סביבו מגיעים לאספלט על גבי רפסודות עשויות קנים וחותכים ממנו ולוקחים כמה שיכולים.

ההיסטוריון הרומי טרוגוס פומפיוס (Gnaeus Pompeius Trogus) היה הראשון שכינה את הים בשם "הים המת" (Mortuum Mare), משום שדגים אינם יכולים לחיות בו. חוקר הטבע הרומאי פליניוס הזקן, הזכיר בספרו "תולדות הטבע" מספר פעמים את ים המלח ואת הביטומן המופק ממנו. הוא כינה את הים "אגם האספלט" (Asphaltites) ו"האגם של יהודה". הוא כתב שגופיהן של החיות אינם שוקעים במימיו, ואפילו פרים וגמלים צפים בו, וטען שעובדה זו הביאה לדיווח ששום דבר לא יכול לשקוע בהם.

הרופא היווני גלנוס התייחס מספר פעמים לים המלח וציין שהמלח נקרא "סדומי", על שם ההרים הסובבים את האגם שנקראים "סדום". הוא תיאר את מימיו של האגם וציין שהוא מכונה "הים המת" וגם "אגם האספלט", ובנוסף לכך הדגיש את יופיו של האספלט שלו וציין את איכויותיו התרופתיות. מחיבוריו של גלנוס מתברר כי האספלט של ים המלח כונה גם "האספלט היהודי" והוא נחשב לאספלט הטוב ביותר.

ים המלח נקרא במסורת הערבית גם "בחיירת לוט", היינו, ימת לוט, לזכר אחינו של אברהם אבינו. במאה ה-10 תיאר הגאוגרף המוסלמי אל-מסעודי, "אבנים היוצאות ממי הים ואשר משמשות לטיפול בכאבי כליות". אל-תמימי, הרופא הירושלמי בן אותה מאה, תיאר את ים המלח כ"ים ללא דגים ובעלי חיים, וכמתמלא מנהר הירדן ונהר נוסף". הוא תיאר גם את התייבשותו של הים ואת הירידה במפלס המים כתהליך הולך ומתמשך.

בתחילת ימי הביניים, היו רבים מעולי הרגל, ששמו את נפשם בכפם וירדו מירושלים, דרך מדבר יהודה וערבות יריחו, לאתר הטבילה קאסר אל יהוד, לשפכו של הירדן וים המלח, להתקדם לאורך חופו הצפוני-מזרחי של האגם, לטפס בערוצו של נחל קדרון אל מבצר מר סבאס ומשם לבית לחם וירושלים. במפות ששורטטו בימי הבינים מופיעים ים המלח וחופיו בצורות דמיוניות, שונות ומשונות. חוקר ספרות הנוסעים, נתן שור, מספר כי עולי-רגל נוצרים ביקרו בכל התקופות באוזר ים-המלח. אך מדובר רק בחלקו הצפוני- מערבי. לשם הם הגיעו בתקופת הפסחא. כהמשך למסעם ליריחו ולירדן (במקום טבילתו המסורתי של ישו). לדעתו הם שהו בחופו הצפוני, התבוננו בנופו הנהדר, שהרבה מזיכרונות העבר היו רקומים בו וחזרו לירושלים מבלי ששטו במימיו או תרו את חופיו.

חיים גורן מפנה את תשומת הלב לספרו של הכומר ג'יימס רוברט אדמונד בוגיס (Robert James Edmund Buggis) , לקראת השיט שעשה בקאנו על הירדן ב-1832, עבר על כתבים של עולי רגל מהמאה הרביעית ואילך והופתע לגלות שחלקו התחתון של הירדן ו"ים המלח המסתורי" אותו כינו "ים השדים", היו אטרקטיביים עבור הנוסעים, יותר מאשר "ים הגליל" (הכנרת) ואתריו. לדעת בוגיס, הבדידות, האקלים הקיצוני, המסורת והזיכרונות המקראיים הקשורים לאזור, השפיעו בעצמה על כל אדם – יהא זה עולה רגל, מטייל, אמן, חוקר, איש צבא, מדינאי או איש דת – ועוררו תחושה אפוקליפטית, נוכח חרון אפו של האל.

חלק ניכר מהמבקרים במקום, לאורך הדורות, מתייחסים לחימר שבוקע מסדקים בקרקעית ים המלח וסביבתו. הם מרבים להזכיר את וריחו הרע. גם את התועלת שניתן להפיק ממנו. זהו הכופר ששימש את חרטומי מצרים לחניטת המתים. בשנת 1540 כתב שוויצרי בשם שטומפף (Stumpff) את המילים הבאות: "אם הולכת רוח, לא יכול איש להישאר שם, בגלל הטעם הרע והחיסרון" .

בפי עולי-הרגל היו, בשובם הביתה, סיפורים רבים על נפלאות האזור השומם הזה – על מליחותם הרבה של המים, כוח-נשיאתם והעדר הדגים בהם. מעבר לסיפורים האמתיים, הם הפליגו בסיפורי אגדה חסרי-שחר – שאין יונקים ובעלי-חיים אחרים בסביבות הימה. וכי ציפורים המנסות לעוף מעליה נחנקות מן האדים העולים ממנה ונופלות מתות ארצה. כן סופר על קיומם של איים צפים (לאמיתו של דבר היו אלה גושי-אספלט שהופיעו לעתים על-פני ים-המלח). כך למשל, תיאר הנוסע מבורדו (Itinerarium Burdigalense) בשנת 333 את ים המלח: "מימיו מרים עד מאד ובתוכו אין שום דג ממין כלשהו, וכן ספינה כלשהי וכי יזרוק איש את עצמו כדי לשחות, יהפכו אותו המים. יש לציין כי כמעט אותם דברים נמצאים בתלמוד, כפי שספרם האמורא רב דימי, לאנשי בבל.

כבר ב-1738 סייר בים המלח הכומר האנגלי ריצ'ארד פוקוק (Richard Pococke), לימים הבישוף של אירלנד, שנודע כנוסע סקרן, שעושה ככל יכולתו כדי לחשוף את העבר.את רוב זמנו בילה במסעות. בשנים 1733–1737 נסע ברחבי אירופה, כמיטב המסורת של "הטיול הגדול". ב-1733–1734 ביקר בצרפת ובאיטליה וב-1736–1737 טייל בארצות השפלה, בגרמניה, באוסטריה, בפולין ובהונגריה.פוקוק ביקר בגפו, בשנים 1737–1740 במצרים, בארץ ישראל, בלבנון ובסוריה, וכן במסופוטמיה, בכרתים, באסיה הקטנה וביוון. את מסעותיו אלה סיכם בשני כרכי ספרוֹ "תיאור המזרח וכמה ארצות אחרות" (A Description of the East, and Some Other Countries). על מסעיו ועבודתו נכתב רבות.

הוא היה מראשוני החוקרים הביקורתיים בארץ הקודש. הוא לא קיבל את המסורת הדתית כלשונה, אלא רצה לבדוק אותה. התוצאה היתה, במידה רבה, "העבודה המלומדת ביותר על פלשתינה במאה השמונה עשרה", כפי שמצטט גורן מספר חוקרים. בין הייתר כתב דו"ח מפורט ומסודר על ים המלח. הוא טבל במימיו כדי לבדוק את עדותו של חוקר הטבע פליניוס הזקן.

שיירות עולי הרגל והנוסעים, אורגנו לפני המאה ה- 19 בדרך-כלל בידי מושל ירושלים. לעתים הן אובטחו בידי חיילים מחיל המצב של העיר, אך מקובלת יותר היתה השיטה שבדווים מהאזור נשכרו לשמש כמאבטחים. הרווח שלהם היה כפול: מחד קיבלו סכומי-כסף גדולים יחסית. ומאידך המושל הכיר בדרך זו בשלטונם באזור.

קסמו של ים המלח

ים המלח משך אליו בעבותות של קסם את ראשוני המטיילים העבריים בארץ בעת החדשה, ביניהם רחל ינאית, פסח בר אדון ושמריה גוטמן, שהקיפו אותו ברגל, סביב סביב .ההתקשרות הנפשית אל המדבר היתה מהפכה. מרד במוסכמות. עד אז, כל מה שמעובד, נושב, מיובש, מושקה, נחשב לטוב המדבר נחשב עקרונית למשהו שלילי, מכוער, מיותר. כפי שנכתב בספר דברים: "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם". מקום רע, שמתבקש להפריח אותו, ברוח "נלבישך שלמת בטון ומלט". מדבר יהודה וים המלח בכלל זה, היה רחוק מהעין ורחוק מהלב. זר ואויב; קשה לגישה, ללא דרך לנוע בו וללא מקום ישוב להיאחז בו. בראש ובראשונה היה זה מפגש עם ארץ בראשית. כפי שסיפר עזריה אלון, אפשר היה לנוע באזור שבוע ימים ולפגוש רק סלעים, מצוקים, גיאיות, גבי מים, צמחי מדבר, מעט עופות, בדווים ועדריהם. האזור הכיל דרמה של עימות בין שלושה יסודות: מדבר הסלעים, ים המלח ונאות המדבר. ניגודים אלו רק החריפו על ניגודי הצבעים בין יום ליום, בין שעה לשעה. ניגודים שרק החריפו את תחושת הבריאה. כפי שהיטיב לנסח, מבקר האמנות האמריקאי, ואן דייק (Van Dyke), שב ב-1901 ממסע של שנתיים במדבריות, ממנו חזר אדם אחר ממה שיצא. הוא כתב בספרו "המדבר": "זוהי ארץ זועפת של פסגות מבוקעות, עמקים קרועים לגזרים ורקיע לוהט. בכל צעד וצעד ירמוז לך הפראי, המתריס, המתגונן.  כל דבר במדבר נראה כלוחם בכוחות ההרס. יש כאן מלחמה בין כוחות ומאבק לקיום, שאין כמוהו לפראות ולאכזריות בשום מקום אחר בטבע".

הטיול באזור היה כרוך בתחושה מעורבת של סכנה מצד אחד ותחושת חופש מצד שני. נודע במיוחד מסע רגלי שביצעה קבוצה של ארבעה עשר חניכי תנועת 'המחנות העולים', ה"חוגיסטים" בלשונם, סביב ים המלח בספטמבר 1934. המסע תוכנן על ידם במשך זמן רב, כולל טיול מכין שביצעו בחורף 1931, בהובלת הגשש חאג' עבדאללה, מבית לחם, לעין גדי ולמצדה וטיול נוסף, ב-1932, להרי מואב. אולם  המפה המפורטת ביותר שעמדה לרשותם הייתה בקנה מידה של 1:250,000. מלבד מים ומצרכי מזון, הם הצטיידו גם בתשעה אקדחים לא חוקיים. ארגון ה'הגנה', בו היו חברים, אסר עליהם לצאת למסע המסוכן. אך לאחר ויכוח ארוך החליטו חברי הקבוצה, להפר את הוראות הארגון ולצאת כמתוכנן, תוך שמירה על סודיות. ב-3 בספטמבר 1934 נסעו המטיילים באוטובוס עד סמוך לקליה, ובאותו יום חצו את נהר הירדן, צפונית, לשפכו הדרומי לים המלח, במבצע מסובך, שבמהלכו נסחפו עשרות מטרים. ביום השלישי למסע, הגיעו לשפך ואדי זרקא-מעין, הוא נחליאל, הנשפך בגדתו המזרחית של ים המלח. מטרתם הבאה הייתה נחל הארנון (ואדי מוג'יב), אך הם לא הצליחו למצוא דרך נאותה במצוקים ובקניונים שלחוף הים.

מימיהם אזלו והם התפצלו למספר קבוצות של שלושה-ארבעה אנשים, שכל אחת מהן ניסתה למצוא דרך דרומה. בין הקבוצות לא היה קשר, קצב הליכתן היה שונה ורוב חברי הקבוצות סבלו מתשישות, מהחום הרב ומצמא קיצוני. לבסוף, הצליחו שניים מחברי הקבוצה, שהתגברו על המצוקים, על ידי שחייה לאורך חוף הימה, להגיע לארנון להצטייד במים ולעלות בשביל לעבר חבריהם שהיו מפוזרים בנקודות שונות באזור. לאחר התאוששות ועליה לשם טיול במפלי הארנון, המשיכה הקבוצה דרומה בקצב מהיר והגיעה לכפר מזרעה שבלשון ים המלח. לאחר שמסרו שם סיפור כיסוי, על סירה שהתקלקלה כביכול, ניתן לקבוצה להמשיך בדרכה ואכן, הם הגיעו לסדום ביום השביעי למסע.

לאחר שנחו יום אחד בסדום, יצאו חברי הקבוצה צפונה ובערב היום התשיעי הגיעו למצדה. למחרת בבוקר עלו על הצוק מכיוון הסוללה. לאחר שהמשיכו צפונה לאורך החוף, נקלעו שוב למצוקת מים קשה. בנחל צאלים פגשו ערבים וכפו עליהם לתת להם מעט מים. גם בנחל חבר התפתח אירוע דומה, אלא שהפעם אחד הערבים היה חמוש ברובה והקבוצה העדיפה שלא להיכנס עמם לעימות. בנוסף למחסור במים, התפתחו באזור צעידתם תנאי שרב ושוב התפצלה הקבוצה לקבוצות קטנות וחלק מחבריה שכבו באפיסת כוחות למרגלות המצוק שם מצאו גומחות ובהן מעט צל. שניים מחברי הקבוצה הצליחו להגיע, ביום העשירי למסע, למעיין עין גדי, משם, שלחו מים לחבריהם התשושים באמצעות ערבי עם חמור, ממנו קנו לאחר מכן גם מזון.

ביום ה-11 המשיכו בדרכם צפונה וחצו את ואדי חצאצה, ואדי דרג'ה ונחל קדרון כשמלווה אותם הערבי שפגשו בעין גדי ושנשכר, כדי שחמורו יישא פחי מים לשתייה. כשהגיעו לראש צוקים (מצוק פשחה) עלו עליו וירדו לעינות צוקים ללינה. בבוקר היום ה-12 הגיעו לקליה, השלימו את הקפת ים המלח. המסע, שהקיף את ים המלח בכיוון השעון, ארך כ-180 קילומטר. אחד מהמשתתפים, יצחק אברהמי, תיעד את החוויות ביומן מסע, שלימים תועד בספר "הקפנו את ים המלח ברגל" שחיבר משתתף אחר, רפי טהון .  למסע, שנערך בתנאי אקלים קשים וללא כל אמצעי קשר וחילוץ (כדרכם של כל הטיולים באותה עת), לא היה ערך מחקרי. אולם, הניסיון שצברו בתנאים המדבריים הקשים וההתמודדות עם צימאון, יתושים ובדואים עוינים, שימש חלק מחברי הקבוצה שהפכו בשנים מאוחרות יותר למורי דרך בפלמ"ח.

את תשומת לבם של מרבית המטיילים בעת ההיא, משכו בעיקר שני אתרים: עין גדי על מימיה הזורמים, הירק החי, השפנים, היעלים והשחייה תחת מפלי המים. פופולרי עוד יותר, היה מצדה, שהחל משנות העשרים הפכה לסמל להתחדשות העם בארצו, כפי שכתב יצחק למדן ב-1927 בפואמה המפורסמת שלו, מסדה. השורה "לא נותקה עוד השלשלת", הפכה לחלק באתוס הציוני. מטבע הדברים, היה ים המלח חלק מהעניין.

ידועה במיוחד הטרגדיה של חול המועד פסח תש"ב. 156 חניכי 'השומר הצעיר' מרחבי הארץ, יצאן  למסע רגלי למצדה. את המסע הובילו חנוך רוזנברג מקיבוץ בית אלפא, שהשתתף כשנתיים קודם לכן במסע החלוצי למצדה בהובלת שמריהו גוטמן ושמעון פרס והמדריך הבכיר צבי אטקין מקיבוץ חצור. לאחר שטיפסו אל ההר עם שחר, ירדו ממנו אחר הצהרים והמשיכו לאורך השביל שבין מצוק ההעתקים לים המלך, עד שהגיעו בלילה לעין גדי. החניכים שכבו לישון בפתח נחל ערוגות, על מנת לקום עם שחר ולצעוד לקליה. בשעה שלוש לפנות בוקר התבצעה השכמה והודלקה מדורה, סמוך מאוד למזרן העשבים, שנדלק ועקב כך התפוצצו רימוני היד שהוחבאו בו. מהפיצוץ נהרגו שישה חניכים, חניכה אחת וצבי ריזנברג, המאבטח מן הפלמ"ח. נפצעו עוד 14 חניכים.

חנוך רוזנברג וצבי אטקין יצאו מיד בריצה לכיוון קליה וגמאו את מרחק שישים הקילומטרים בתשע שעות. בהגיעם, ללא יכולת דיבור, דיווחו על המקרה באמצעות כתיבת פתק. במקביל, אותתו קבוצות חניכים לאסדות של מפעל האשלג הארץ ישראלי, שנעו על פני ים המלח. אסדה אחת שמה לב לאיתות ודבר המקרה הועבר בקשר למנהל המפעל, משה נובומייסקי ששלח למקום את רופא המפעל. לאחר כשעתיים הגיעה גם סירה מקליה ועליה ציוד רפואי ושוטר בריטי. ההרוגים והפצועים פונו באלונקות מאולתרות אל החוף ומשם בסירות לקליה ומשם לירושלים.

שנה לאחר המקרה, יצא המשורר נתן יונתן , מדריך החניכים מקן פתח תקווה, עם מדריכים נוספים לעין גדי. הקבוצה הקימה גלעד מאבן מקומית עליה נחרתו שמות ההרוגים ומילותיו של יונתן: "עובר אורח, דום! כאן נפלו בעליית השומר-הצעיר למצדה פסח תש"ב. הם פלסו נתיבות, המסע לא עצר מלכת." לדברי המשורר, הוא שאב השראה ממילות היד שהוקמה לזכר חיילי ספרטה לאחר קרב תרמופילאי, לפי המשורר סימונידאס (Simonides). המשפט האחרון "המסע לא עצר מלכת", הפך לצוו מחייב עבור המסעות, גם דורות אחריו.

למטיילים הללו קדמו חוקרים שבאו לחקור את צפונות האזור. פלישת נפוליאון למצרים ולארץ ישראל העות'מנית, המסמלת את ראשיתה של העת החדשה בארץ ישראל, הגבירו את העניין האירופאי בחלק זה של העולם. אם עד כה המניעים לביקור בארץ היו בעיקרם דתיים – לראות את המקומות הקדושים, להתפלל לידם ולהכיר את ארץ התנ"ך והברית החדשה – הרי עתה נוספו להם גם מניעים חדשים, והסיבות לביקור בארץ-ישראל נעשו לרוב מורכבות הרבה יותר. השינוי  קשור בהתפתחויות המדיניות והכלליות שהתרחשו אז בארץ- ישראל, ובמידה רבה אף מהווה תוצאה שלהן. חלק מעניין זה, הוביל לנסיעות הרפתקניות, רומנטיות ומחקריות זהו בעצם נושא הספר של חיים גורן.

חוקר הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל, יהושע בן אריה מסביר כי המהפכה התעשייתית, הפילוסופיה הפוזיטיביסטית, המדע המשווה של הדתות בגרמניה והתיאוריה הדרוויניסטית – כל אלה יצרו במאה הי"ט אקלים, שבו נוצרה דרישה חזקה להסבר מדעי של כל תופעה. גם לימודה של ארץ-ישראל והכרתה החלו דורשים הסברים שכאלו. עד לראשית המאה הי "ט הייתה ארץ-ישראל , מבחינה מדעית, 'ארץ לא- נודעת' . לחבלים רבים שלה כמעט שלא חדרה רגל אדם מערבי זה מאות בשנים; לעולם הדומם, החי והצומח לא הושטה עדיין כל יד של חוקר; מפותיה לא היו אלא ציורים כלליים נעדרי דיוק ופירוט. בראשית המאה הי"ט גדל מספר החוקרים המערביים הבאים להכיר ולחקור את ארץ –ישראל מבחינה מדעית. ככל שמעמיקה ההתעניינות המדעית, כן גוברת ההכרה, כי נתוניה הטבעיים של הארץ מבחינה טופוגראפית-גיאוגרפית אינם נהירים למלומדים כל עיקר. לפיכך, שאפו חוקרים אלה, שהיו אחוזים ביצר הגילוי והלימוד, לאתר נקודות-יישוב, אתרים היסטוריים או נקודות גאוגרפיות שונות, על-יסוד מדידות אסטרונומיות מדויקות ככל האפשר. הם בחרו בקפדנות את נתיבי מסעם, עברו לאורכם עם מצפן בידם , רשמו ותיארו פרטים שניקרו בדרכם , מדדו מרחקים על-פי שעות-הליכה וניסו לשרטט את אשר ראו עיניהם .

החוקרים הללו עם ביקשו להכיר את ארץ-ישראל של המאה הי "ט. ביניהם אלו שהביאו למיפוי הקרטוגרפי המלא של ארץ-ישראל והניחו את היסודות להכרת מבנה השטח, הגיאולוגיה, האקלים הפאונה והפלורה; הכרת האוכלוסיה והחברה שנמצאה בה, על עדותיה וקבוצותיה השונות. בין אלה בולטים חוקרים, שהיו מעוניינים במיוחד באוכלוסייה הערבית המקומית ובשבטי הבדווים שנדדו במדבריות. חלקם אף למד את השפה הערבית על בוריה, חי בקרב אוכלוסיה זו , למד את אורחות חייה ומנהגיה והניח נדבכים ראשונים לחקר המזרח.

כשהדרכנו טיולים באזור, לבנו הלך שבי אחרי החוקרים החולמים, שלעתים שמו את נפשם בכפם, כדי להתחקות אחר חבלי ארץ לא נודעת. רום פני המים, גודלו של ים המלח, תכולת מימיו המורשת ההיסטורית של האזור, משכו נוסעים וחוקרים, מאז ראשית המאה ה-19. הם הובלו על ידי מורשת תנ"כית, סקרנות בריאה וייצר הרפתקה. כפי שכתב ב-1850, קרל ריטר (Carl Ritter), מאבות הגיאוגרפיה המודרנית: "אין בכדור הארץ, שום מרחב מדברי, שהיה לו ערך כה רב, לאנשים חושבים, באמצעות בחינות שונות, בהקשר לתופעה כולה".

בקרב היורדים לים המלח היו הרפתקנים, רומנטיקנים, אנשי מדע, אמנים ידועים, אנשי צבא, מרגלים, אנשי דת ואחרים חדורי תחושת ייעוד דתי. רובם ניחן בעוז רוח, סקרנות, עקשנות. שלושה מהם מתו במהלך שליחותם.  אמונות דתיות, גורמים מקומיים, הרפתקנות ומניעים אישיים, חברו אלה לאלה והניעו פעילות מחקר. אינדיבידואלים אלה קידמו, במודע או בבלי דעת, גם אינטרסים אימפריאליים וגאופוליטיים, שאיפות דתיות, התפתחות טכנולוגית ותמורות מדעיות בתחומים רבים: גאוגרפיה, גאולוגיה, קרטוגרפיה, טכנולוגיות מדידה, שימוש בקיטור ועוד. לעיתים פעילותם נכרכה במאבקים על יוקרה, הכרה מדעית וזכות ראשונים על תגליות. מבחינת המחקר, מכנה חיים גורן, את המאה ה-19, "מאה של תמורות" ומדגיש שהייתה זו מאה רבת השפעה בתולדות חלק זה של העולם.

ארץ ישראל המקראית, "מדן ועד באר שבע", שכונתה בדרך כלל "פלשתינה" או "ארץ הקודש", נחשבה בעיני אנשי המדע של אז ל"מרחב מקודש" והייתה לכך השפעה ייחודית לא רק על תולדותיה אלא גם על מחקרה. מלומדים חקרו את הארץ "עם ספר תנ"ך בידם, כלומר, התייחסו לסיפורי התנ"ך והברית החדשה, כאל עובדה היסטורית  ורוח זו של "גיאוגרפיה הדתית" , ניכרת בפרסומים רבים. הם הגיעו כחלק מתהליך "גילויה מחדש" של ארץ ישראל, בלשונו של יהושע בן אריה, בראשית המאה התשע עשרה, שהגיע לשיאו בעשורים הרביעי והחמישי של אותה מאה – תקופה, בה מתמקד מחקרו של גורן.

תולדות המחקר

ראשון החוקרים המודרניים של ים המלח, היה הנוסע הגרמני אולריך יאספר זטצן (Seetzen), לפי מקצועו היה רופא, כימאי ותעשיין. הוא היה תלמידו של איש הטבע הבכיר יוהן פרידריך בלומנבך (Blumenbach) וחברו לספסל הלימודים של חוקר דרום אמריקה, אלכסנדר פון הומבולדט (Alexander von Humboldt). הוא התאמן בשימוש בשפה הערבית, החל מהגיעו למזרח התיכון ב-1802. חיים גורן מסביר בספרו הקודם, "לכו חקרו את הארץ", אודות המחקר הגרמני של ארץ ישראל במאה ה-19, שאחת התופעות הידועות בחקר המזרח בתחילת אותה מאה, היא הצורך לנוע ולבצע את המחקרים בהסתר, תוך ניסיון להידמות לתושבי המקום ואף להיטמע בהם. אז גם התאסלם; אולי לכאורה ואולי באמת, התחפש לערבי והתחזה לרופא, כדי לסייר בארץ ישראל ולמפות את ים המלח וסביבתו. סיפורו מזכיר את המקרה של עמיתו לודויג יוהאן בורקהרדט (Johann Ludwig Burckhardt), מגלה פטרה ואבו סימבל. כבר מיכאל איש שלום, בספרו על מסעי נוצרים לארץ ישראל חקר את מסעו של זטצן, ששהה באזור בין 1806 ל-1807. הוא היה כנראה הראשון שערך תצפיות מדעיות על ים המלח והיה הראשון שידוע עליו, כי הקיף את ים המלח סביב סביב, וזאת לא פעם אחת בלבד, אלא כמעט שלוש פעמים. הוא האירופי הראשון, לאחר מסעי-הצלב, שהגיע לעין-גדי, עין- בוקק, סדום, ראש-זוהר, מצד-זוהר, כרך, מכוור וארנון ואף עבר ליד קומראן ומצדה (אך מבלי לבקר בהם). כן הוא עבר במדבר-יהודה. הוא צייר את מפת הימה. הוא מזכיר לראשונה את א-סֶבֶּה – שמה הערבי של מצדה. זטצן ציין כי יש מעבר יבשתי מחופו המערבי של ים המלח, אל "הלשון" שבחופו המזרחי. וכי משני צדי הימה נמצאים "גלי אבנים" המסייעים לחוצים את ים המלח. זטצן המשיך לקהיר  ומשם לחצי האי ערב, כדי לבקר את הערים הקדושות לאסלם. הוא מצא את מותו בספטמבר 1811, בפקודת האימאם של מכה, שהחל לחשוד בו ובכוונותיו. מותו הפתאומי גרם לעיכוב רב בפרסום כתביו. רוב תצפיותיו ומחקריו ראו אור רק ארבעים שנה מאוחר יותר, לאחר היעלמו במדבריות ערב.

בשנים 1816-1818 תרו את המזרח, שני קציני הצי הבריטים צ'רלס לאונרד אירבי (C. I. Irby) וג'יימס מנגלס (J. Mangles). בשנת 1818 הם ירדו מההרים דרך נחל זוהר. הם הקיפו את דרום ים המלח ואימתו את קיום המעבר היבשתי בין ה"לשון" ובין החוף המערבי של הימה. בספרם מופיע שרטוט חשוב של דרום ים המלח.

באותה שנה, קבוצת חוקרים אנגלית, בראשות ויליאם ג'ון בנקס (Bankes) עברה בנחל-זוהר. הקיפה את ים-המלח מדרום, סיירה לאורך 'הלשון' והגיעה לפטרה. מסעם תואר הן בידי קצין הימייה מנגלס  והן בידי תומס לג (Legh) מחברי הקבוצה. אם כי לא בידי בנקס עצמו. רק לאחר הכיבוש המצרי, ב- 1831/2, השתררו בארץ תנאי בטחון סבירים, שאפשרו את חידוש מסעי המחקר בקנה-מידה רחב לאזור ים-המלח. לשלטון המצרי היה חשוב להראות למעצמות האירופאיות, שהוא נאור מתקדם ובטוח יותר מאשר השלטון הטורקי. ב- 1834 ביקר בצפון ים-המלח, המרשל הצרפתי מרמון אוגוסט פרדריק לואי ויס דה מרמון (Marmont, Auguste Federic Louis), הדוכס מרגוזה, ממפקדיו הצבאיים הבכירים של נפוליון ושלישו האישי ועמו ציוד משוכלל יחסית למדידת הלחץ הברומטרי, המאפשר לקבוע את גובהו המוחלט של מקום מסוים. אולם, מתברר כי הדוכס לא השכיל להשתמש בו כראוי,

ביולי 1835 הגיע לים המלח, האירי כריסטופר קוסטיגן (Christopher Costigan), בן 25, שרצה לחקור את האזור מתוך הים. הוא ידוע כאדם הראשון בתקופה המודרנית, שניסע לשוט בים המלח כדי לחקרו. הוא היה אפוף מוטיבציה עזה והונע על ידי כוח מיוחד, שהוביל אותו לסכן את חייו למען מטרה  שהיתה חשובה עבורו. מכיוון שלא היו ספינות בימה עצמה וצריך היה להביאן מבחוץ,

הוא העביר סירה קטנה, אותה רכש בביירות, מן הים-התיכון לכנרת ולירדן התחתון והפליג בה בעזרת מלווה מלטזי בלבד, אותו שכר בביירות. השניים חצו את ים-המלח מצפון ועד ללשון וחזרה, במשך שמונה ימים. בלילות הם ישנו בחוץ, פרט ללילה אחד. כאשר בסביבה נראו בדווים חשודים, הם העדיפו ללון בספינה במרחק העולה על טווח של ירי-רובה. הם נעו בצורת זיגזג וחצו את הימה כמה וכמה פעמים ממערב למזרח וחזור חלילה, בכדי לערוך בה מדידות עומק. בימים שרר חום כבד ובלילות נשבה רוח צפונית חזקה והגלים היו גבוהים. אחרי חמישה ימים נחלש קוסטיגן ולא הצליח לחתור. ביום השישי אזל מלאי המים שלהם. ביום השביעי נאלצו לשתות ממימיה המלוחים של הימה. ביום השמיני חזרו כמעט לצפון האגם. גם המלווה המלטזי נחלש והפסיק לחתור. בליית ברירה, הם הכינו קפה ממימי האגם. רוח דרומית החלה לנשב ובעזרת מפרשי הסירה הגיעו לחוף, סמוך לשפך הירדן. המלטזי יצא ליריחו לחפש עזרה. בהעדרו גילו ערבים את קוסטיגן הגוסס והעבירו אותו ליריחו, שבה ישב חיל-מצב עות'מני. הוא הובא למנזר הפרנציסקאני בירושלים וכעבור יומיים נפטר. למרבה הצער, קוסטיגן לא הותיר ממסעו כל דין-וחשבון רשום.

יתכן שהפרשה הנועזת של קוסטיגן היתה נשכחת, אילולא תייר בשם ג'ון לויד סטיבנס (Stephens), עורך דין במקצועו, שהיה מהאמריקאים הראשונים שביקרו במזרח ותיארו בספר את מסעם. סטיבנס הגיע לאלכסנדריה בדצמבר 1835, התקבל לראיון אצל מוחמד עלי, וסייר במצרים עלית. בחזרו לקהיר, "חלה בו המטמורפוזה", כדברי כותב קורותיו. הפך, בלבוש ובשם, "עבד אל עזיז". מטמורפוזה זו כללה גם חיפוש מתמיד אחר ההרפתקה והניסיון הבלתי נודע. בעת נדודיו בערבות הירדן, בשנת 1836, לאחר שסייר בירושלים וירד לבקעת הירדן, חיפש מקום לינה בחצרו של תושב יריחו. שם ראה להפתעתו סירה קטנה, ניצבת ומשמשת כמעין מחיצה. סיפורו הטראגי של קוסטיגן הפעיל אותו. הוא ניסה לרכוש את הסירה, כמחווה של הערכה לאירי הנועז, אך לא הצליח. כאשר הגיע לביירות, שם שכב חולה מתלאות הדרך, הצליח לפגוש את המלח המלטזי. סטיבנס תיחקר אותו ביסודיות והצליח לשחזר את פרטי השיט ולשרטט את נתיב המסע. הוא תיאר את הפרשה לפרטיה בספרו "אירועים של מסע במצרים, בערביה פטראה ובארץ הקודש". הספר היה הצלחה קופתית. הכסף שצבר הספיק לו כדי לממן את מסעו המפורסם לחצי האי יוקטן שבמקסיקו ולצ'יאפס, שם רכש, בין הייתר, את אתר המאיה פלנקה (Palenque).

במרץ 1837 חקרו במשותף, ג'ורג' הנרי מור (Moore) וויליאם ג'ורג' ביק (Beek), את גובה פני ים המלח. השניים העבירו את סירתם בדרך היבשה מיפו לירושלים וליריחו. לאחר שהשיקו אותה בים-המלח עסקו במדידת חופי הימה בשיטות טריאנגולציה ובאיסוף דוגמאות של צמחים ומינרלים. בגין סירובם ופחדם של מלוויהם החיילים ומורי-הדרך שלהם, נאלצו מור וביק, לסיים את מסעם לפני שהשלימו את עבודתם. עם זאת, הם גילו תגלית חשובה: גובהו של מפלס המים של האגם אינו קבוע. הם שמו לב לכך, כי על החוף היו סימני הצפות של הים, שהיו שם במפלסים גבוהים יותר בעבר. אך תגליתם החשובה ביותר היתה כשמדדו את גובהו המוחלט של ים-המלח באמצעות טמפרטורת הרתיחה של המים. להפתעתם גילו, כי בים-המלח, טמפרטורה זו גבוהה מהרגיל. הטמפרטורה בה רותחים המים מושפעת על-ידי לחץ האוויר. בגובה פני הים, רותחים המים בטמפרטורה של 100 מעלות. ככל שמגביהים, יורד לחץ האוויר ועמו יורדת טמפרטורת הרתיחה. כך גם ההיפך. ככל שירדו, כן עלתה טמפרטורת הרתיחה. הם היו הראשונים שקבעו כי פני ים המלח נמוכים באופן משמעותי מפני הים. הגיאוגרף קרל ריטר הכתיר אותם כמגלים הגדולים של מידותיו וממדיו של ים המלח.

באותו חודש ממש סקר את האזור, החוקר הגרמני גוטהילף היינריך פון שוברט ( von Schubert). הוא נודע במדינות גרמניה כחוקר חשוב בתחום מדעי הטבע. בעבודתו שילב השפעות של הזרם הרומנטי עם "פילוסופיית הטבע" (Naturphilosophie) הגרמנית ומסעו למזרח היה שילוב של עליה לרגל ומסע מחקר. הוא חצה את מדבר סיני, ממצרים לעקבה, במטרה לשחזר את יציאת מצרים הוגיע דרך צפון הנגב, חברון ובית לחם, לירושלים. ממנה יצא לים המלח. הוא היה הראשון שהביא ברומטר- כספית לארץ-ישראל. הוא גילה לתדהמתו , כי קריאת הברומטר שבו הייתה מצוידת המשלחת שלו, גבוהה מאוד באזור ים המלח ומעידה על עומק שהוא מתחת לפני הים. במסעו צפונה מצא שוברט, שגם טבריה נמצאת מתחת לגובה פני הים. תחילה סבר שמדובר בטעות, אך כשחזר לירושלים מצא שהברומטר תקין.  בכך היה הראשון שגילה, כי שקע הירדן בארץ-ישראל נמצא מתחת לגובה פני הים. התגלית הרעישה את עולם המדע. שוברט ערער על זכותה ראשונים של מור וביק על התגלית ותבע אותה למשלחתו.

הערכותיהם של השלושה לגבי מידת העומק היו קטנות בהרבה מן המציאות. בעקבות התגלית, הגיעו לארץ ישראל יחידים ומשלחות ממדינות שונות, ירדו לשקע הירדן ולים המלח וניסו לקבוע את גובהם המדויק. הראשון שהתקרב לקביעת המפלס האמתי (כ-400 מ' מתחת לפני הים) היה הצרפתי ז'יל דה ברטו (Bertou), שמדד את המפלס ב-1838 ואחריו אבי המחקר הגיאולוגי בארץ, האוסטרי יוזף פון רוסגר (Russegger), שהגיע לאזור, כדי לעבוד בשירותו של מוחמד עלי.

משלחות המחקר, שניסו לקבוע את המפלס המדויק של ים המלח, הוסיפו להגיע בעוד המזרח התיכון שרוי במלחמות בין מוחמד עלי לאימפריה העות'מנית, ובמאבקים בין המעצמות האירופאיות על ההשפעה באזור ועל השליטה בימים הגובלים בו ומובילים להודו. ב-1855 יצא לאור ספרו של הקצין הבריטי ויליאם אלן William Allen)), בן שני הכרכים "ים המלח – דרך חדשה להודו". גורן מצטט בספרו משפט שכתב אלן בפתיחה לספר, שמתמצת את ההנעה הבריטית למחקר: "מטרתי היתה להפנות תשומת לב, לאופיו המיוחד במינו של ים המלח, להסביר את אופן היווצרותו האפשרי ולהראות כיצד ניתן לעשותו לאמצעי הקשר שלנו עם נחלותינו בהודו המזרחית".

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19, הכריזה 'החברה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית (The Royal Geographical Society),  על תחרות בין המדענים, לקביעת גובהו המדויק של ים-המלח ביחס לפני הים. האפשרות שטרם הוכחה, כי ים-המלח הוא המקום הנמוך ביותר על-פני כדור הארץ, עוררה עניין עולמי רב, והנושא היה אחד הראשונים בו עסקה החברה הבריטית. במשך כ- שתים עשרה שנה, מ- 1839 – תשע שנים בלבד לאחר הקמתה – עד 1851, לא ירד הנושא מסדר יומה. תרומתה של החברה הבריטית לחקר הנושא היתה מכרעת. באמצעות ביטאונה היא יצרה עניין קבוע הן בנושא גובה ים-המלח והן בפיתוח שיטות-מדידה מתקדמות, שהיו חיוניות לצורך מדידת הפרשי הגובה. עם השנים נוסף לעניין התיאורטי גם היבט מעשי. ככל שהתקדם המחקר, התברר כי לאור ההתפתחויות המדיניות באזור וההתקדמות במימוש הרעיון הנושן, של חיבור ים-סוף עם הים-התיכון, עשויה להיות לתופעה זו גם חשיבות גיאופוליטית.

בלב המדיניות הבריטית של אז עמדה "השאלה המזרחית" כפי שכינה המדינאי הבריטי, הנרי ג'ון פלמרסטון (Palmerston), שעיצב את מדיניות החוץ של האימפריה, בשנים 1830–1865 בהן היתה בשיא עוצמתה. בבסיס הקיום האסטרטגי והכלכלי של בריטניה היה הקשר עם הודו, שכונתה "היהלום שבכתר". הצורך למצוא נתיבים נוספים אל תת היבשת ההודית ולהכיר את המרחב שבינה לבין אירופה, הוביל את בריטניה ואת המעצמות המתחרות בה, למעורבות בשלושה אזורים שהמשותף להם, מעבר למיקומם האסטרטגי, היתה חשיבותם ההיסטורית, והתרבותית: מסופוטמיה, מצרים וארץ ישראל, שנוספה לה, בעיני החוקים ושולחיהם, גם חשיבות דתית.

ראויה לציון גם תרומתו של איש הדת והחוקר האמריקני הנודע אדוארד רובינסון (Edward Robinson), שביקר לראשונה בארץ-ישראל ב-1838 וכונה לימים "אבי המחקר המדעי של ארץ ישראל". שמור לו מקום של כבוד ברוב תחומי המחקר של ארץ הקודש. חיים גורן הקדיש מחקר נפרד על רובינסון ופעילותו.  בין השאר ביקר רובינסון בירושלים ותיאוריו שופכים אור על היישוב היהודי בירושלים באותה תקופה הוא חשף את מיסתריה של נקבת השילוח הקדומה בעיר דוד, וקדם בכך לצ'ארלס וורן (Charles Warren).  קשת רובינסון, קרויה על שמו (אם כי חיים גורן,  במאמר ב"קתדרה" מס' 180, מוכיח שזו טעות). במסעו הראשון, בסיור בנגב בשנת 1838, גילה את חשיבותה הארכאולוגית של באר אברהם בבאר שבע. הוא המשיך דרומה והגיע עד חורבות ניצנה, אותן זיהה בטעות כעבדת העתיקה. אף שטעה בזיהויו, הותיר רובינסון תיאור מפורט וראשוני של עתיקות ניצנה על כל חלקיה, כולל האקרופוליס ועליו מצודה ושתי כנסיות עתיקות.

רובינסון זיהה מקומות רבים בארץ ישראל, המוזכרים בתנ"ך ובברית החדשה, ביניהם גם כפרים ערבים שהוקמו על חורבות יישובים ישראלים קדומים. בכתביו תיאר רובינסון לא רק את החלקים הארכאולוגיים של ארץ ישראל במאה ה-19, אלא גם את הרובד האנושי והעושר התרבותי של ארץ ישראל באותה מאה. בין השאר, לקח חלק במאמצים לקבוע את גובהם של פני ים המלח ולהבין את התופעה הגיאולוגית שיצרה אותו. הוא והמיסיונר אלי סמית (Eli Smith) שהצטרף אליו והיה חוקר בזכות עצמו, ביצעו מחקרים בגאוגרפיה ההיסטורית, בטופוגרפיה ובטופונימיה של הארץ ועבודותיהם קיבלו שבחים רבים. הוא התעניין מאד בגובהו של ים המלח. אך מכיוון שבהיותו שם, לא היו ברשותו מכשירי מדידה ראויים, נאלץ להסתפק באיסוף מידע על כך מחוקרים אחרים. הוא אסף ופרסם כל מידע מחקריו והתייחס לממצאים ולמסקנות. מעורבותו האינטנסיבית תרמה להשאיר את הנושא על סדר היום המחקרי.

אזור ים-המלח מופיע לראשונה בצורה הקרובה מאוד למציאות, במפתו של הקרטוגרף הגרמני היינריך קיפרט (Heinrich Kiepert), שצורפה לספרו של רובינסון והסתמכה על נתוניו. רובינסון ועוזרו סמית, תיארו בהרחבה את שבטי הבדווים שבאזור. רובינסון הוא גם הראשון שזיהה את מצדה, אם כי לא העפיל לפסגתה.

במהלך ההכנות למערכה נגד מוחמד עלי, שלח הצי הבריטי כמה קצינים מחייל ההנדסה, כדי למפות את ישובי החוף של סוריה וארץ ישראל. ב-13 בדצמבר 1840, הגיע לארץ לוטננט ג'ון פרדריק אנטוני סיימונדס ((John Fredrick Anthony Symonds)  ומיד נשלח לעכו, שנכבשה ארבעים ימים קודם לכן. הוא חבר לקציני מטה נוספים וב-15 בדצמבר החלו למדוד את ערי החוף. בחורף 1841 בייקר סיימונדס בירושלים, יחד עם קצין המטה אדוארד אלדריץ (Eduard Aldrich) והם מדדו את העיר ביזמתם ושרטטו מפת מדידה שלה, ששמשה רבות את החוקרים והקרטוגרפים הבאים.

בהמשך החליט לבצע מדידה טריגונומטרית של הארץ  וזו אושרה על ידי שר החוץ הבריטי פלמרסטון (Palmerston). המדידה שלו הראתה הפרש גובה של 1,067 רגל בין הבית הגבוה ביותר ביפו, שם החל לבצע את המדידה ובין פני ים המלח. לאחר שקיזז את הפרש הגובה בין הבית הזה, לפני הים התיכון, העריך שהפרש הגובה בין פני ים התיכון ובין פני ים המלח, עומד על 426.72 מ'. בהרצאתו בשנת 1842, חזר נשיא החברה הגיאוגרפית המלכותית וליאם ריצ'רד המילטון (Hamilton) על הקשיים שסיימונדס התמודד עימם. הוא הדגיש שנעזר רק בתושבים מקומיים ועמד בפני קשיים אדירים. לו היה לו עוזר טוב יותר, קבע, יכול היה לבצע מדידה טובה עוד יותר.

ב-1847 עבר קצין הצי המלכותי הבריטי, תומאס הווארד מולינֶה (Thomas Howard Molyneux) את הדרך מן הכנרת לים המלח בסירה, שתים עשרה שנים אחרי מסעו ההרואי וסופו הטראגי של קוסטיגן. הוא צוות לספינה עליה פיקד תומס צ'ארלס סיימונדס (Symonds), שהגיע לחיפה באוגוסט אותה שנה. סיימונדס יזם משלחת מחקר, שתתקדם מהכנרת דרך הירדן לים המלח, במטרה לחקור את פיתולי הירדן ולמדוד את עומק ים המלח. מתוך הזדהות נלהבת עם מפקדו ועם המטרה, התנדב מולינה למשימה. גורן מדגיש שמולינה שפע ביטחון עצמי ולא הטיל ספק ביכולתו לגבור על כל איום מקומי ולא נתן את דעתו על הסכנות האורבות לפתחו. הוא, שלושה ימאים מתנדבים ומשרת מלטזי, העמיסו את הסירה על ארבעה גמלים והתקדמו לטבריה. הסירה הושקה ב-23 באוגוסט. הם מדדו את שטחה ועומקה של הכנרת, תוך התמודדות עם חום קיצוני. ב-25 לחודש נכנס המשלחת לירדן, ולבריה התפצלו לשתי קבוצות: הימאים המלווה המלטזי שטו בסירה בעוד שמולינה וכמה מלווים, התקדמו במקביל בייבשה. שני הקבוצות נפגשו בנקודות שנקבעו מראש. מולינה תיאר את המסע בשקדנות ובקפדנות. תיאוריו המדויקים והדו"ח המפורט שפורסם בסוף המסע, יש חשיבות ללימוד הגיאוגרפיה והטבע של האזור.

ב-31 באוגוסט, ביום השיט השביעי איתר את הסירה של הקבוצה השנייה, אך לא את צוותה. הוא יצא עם המלווה המלטזי ברכיבת לילה כדי להזעיק עזרה. החיפושים לא העלו דבר (הם הגיעו מאוחר יותר, בכוחות עצמם, לטבריה). משלחת שהוזעקה מירושלים, אליה הצטרף הקונסול ג'יימס פין, אף היא העלתה חרס בידה. למרות היותו מותש, התעקש מולינה להמשיך במשימתו.

הוא הותקף בידי בדווים עוד בטרם הגיע לים-המלח. ציודו נשדד, אך מולינה הצליח, בעזרת חיל המצב העות'מני של יריחו, להחזיר לעצמו את סירתו, ערך רק עוד הפלגה קצרה בצפון ים-המלח, בראשית ספטמבר, תוך ביצוע מדידות עומק. הוא לא יכול היה לשאת עוד את "הכבשן הערפילי"  ואת "התנור המחומם היטב". בניסיון להתקרר, נכנס לים, הרתיח את מימיו ולגם מהם. נוסף על כך, גם הסירה החלה לדלוף. ב-5 בספטמבר החליט להפסיק את השיט והחל לנוע על מלווהו, צפונה לאורך החוף. הוא הגיע לירושלים, נלקח ליפו, הפליג לביירות ושם מת, כנראה ב-30 באוקטובר. הוא נקבר בבירות. הוא קיבל טיפול טוב יותר מזה שקיבל קוסטיגן לפניו, במהלך השיט מיפו לבירות ובעת עגינתה שם, הצליח להשלים את הדו"ח שלו, שהוא המקור העיקרי לתיאור המסע. מסמך זה, שנכתב על סמך יומנו, מכיל תצפיות מדעיות בצד תיאורים מפורטים של הקשיים, המכשולים והבעיות שניצבו בפני המשלחת. הדו"ח התפרסם בכרך 18 של החברה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית.

בשנת 1849 נוסדה 'החברה הספרותית הירושלמית, על ידי הקונסול הבריטי בירושלים ג'יימס פין (James Finn), שמטרתה, כפי שהגדיר אותה פין, היתה 'לחקור וללבן כל נושא מעניין, ספרותי או מדעי, מכל תקופה שהיא בתחומי ארץ הקודש. כל חבר היה אמור להיצג נושא מדעי פעם בחודשיים ועם הזמן הרצו גם מרצים אורחים. שם פרסמו פעמים רבות הישגיהם של חוקרי ים המלח ולובנו קורותיהם.

הפרטים שתוארו ביומנו של  מולינה, אושר בהרצאה שנשא הקונסול פיין בפגישת החברה הספרותית הירושלמית. סירת העץ של מולינה, השריד האחרון מההרפתקה, הובאה לישראל מטורקיי (Torkey) שבאנגליה, על ידי זאב וילנאי. היא הוצגה בתחילה במוזיאון בית היוצר שנסגר בהמשך. כיום היא מוצבת בלובי של בניין מרכז המבקרים של מפעלי ים המלח.

ב-1848 יצאה משלחת של הצי האמריקאי, בת ארבעה חברים בראשות ויליאם פרנסיס לינץ' (William Francis Lynch), כדי לחקור את פיתולי הירדן ואת ים המלח ולמפות את האזור. ללינץ' לא היה רקע מקדים בתחום הגיאוגרפיה היסטורית של ארץ הקודש. הוא היה קצין צי, שנעזר במומחים למדעי הטבע ומחקרו היה מוגבל לתחומים אלה ולמיפוי השטח. הוא היה נוצרי אוונגליסט והרפתקן. חיים גורן מצא שבין הגורמים שהניעו אותו לצאת למסע, היו בעיות בריאות ופרידה מאשתו, עקב חוסר נאמנות שלה. מסע המחקר של לינץ' (לינטש) היה שונה ממסעות של חוקרים אחרים, בכך שהוא נעזר באופן רשמי בממשלת ארצות הברית, למרות שלא היה לה אז ייצוג בארץ ישראל. לינץ' ומשלחתו נלמדו, נחקרו ונסקרו ביסודיות רבה, יותר מכל משלחת מחקר אחרת שהגיעה לארץ ישראל.

המשלחת הביאה אתה שתי סירות שניבנו במיוחד למסע והוכתרו בשמות של גבירות: סירת נחושת ששמה Fanny Mason וסירת ברזל ששמה Fanny Skinner. בדיעבד ייחס לסירות אלה, חלק חשוב בהצלחת המבצע; זאת משום שסירה מעץ, שכונתה "הדוד סם", אותה כשה המשלחת בטבריה, לא עמדה בפיתולי הנהר ואשדיו וטבעה זמן קצר לאחר תחילת השיט בירדן. במחנה שהקימה, הניפה המשלחת את דגל ארצות הברית, ולדברי לינץ' הייתה זו ככל הנראה הפעם הראשונה שהדגל הונף בארץ ישראל, מחוץ לקונסוליה האמריקנית. ב-10 באפריל החלה המשלחת במסעה. נקודת היציאה הייתה בין צמח ותל בית ירח. חלק מהמשלחת שט בסירות וחלק צעד במקביל לאורך החוף. תוך כדי צעידה עסקו חברי המשלחת, במיפוי חופי הנהר ומדידת כמות המים. לאחר שמונה ימים, ב-18 באפריל, הגיעו לים המלח, במהלך סופה. הם שטו לאורך החופים תוך שהם מודדים את עומק הים ואת קרקעיתו. במסגרת השיט הגיעו לעין פשחה, עינות קנה ועינות סמר, למעיינות החמים "קלירוהי" שבוואדי זרקא, סיירה בחוף נחל ארנון ולבסוף חנו בעין גדי. לאחר מכן שטו ללשון ים המלח, שם עלו ליבשה וביקרו בכרכ. לאחר מספר ימים חזרו לים המלח והקיפו את הלשון. במהלך מסעה, ערכה המשלחת סקר מקיף ומיפוי מדויק של קרקעית ים המלח. את רשמיו מהמסע פרסם לינץ' בספר "מסע מחקר אל הירדן וים המלח" (Narrative of the United States' Expedition to the River Jordan and the Dead Sea). הוא היה צריך להיעזר בראשי שבטי בדווים מקומיים, אבל הוא נהג בבדואים באומץ לב, עשה זאת בצורה מכובדת, כיאה לקצין צבא. הוא סירב לשלם שוחד. [רחבעם זאבי מעיר משום מה, ש"לינץ' לא הלך בעצמו לשום מקום חשוב באמת, כך למשל, לא העפיל למצדה" – הערה מיותרת].

בעת הסיור בלשון, החליט לינץ', לכבד את זכרו של כריסטופר קוסטיגן, ביחד עם תומאס הווארד מולינה ולקרוא לכף הצפוני של הלשון על שם קוסטיגן, ולכף הדרומי – על שם מולינה, באומרו: ”קראתי לקצהו הצפוני 'כף קוסטיגן' ולקצהו הדרומי 'כף מולינה', אות של כבוד לשני האנגלים האמיצים שאיבדו את חייהם כאשר ניסו לחקור את הים הזה“ .אך לא נותר זכר מ"כף מולינה". בגלל התייבשות ים המלח. לזכר פועלו של לינץ', כינה הגאוגרף הגרמני קרל ריטר (Carl Ritter) – שגם פעל לפרסום מחקריו של זטצן – את מיצר המים שהיה קיים בין הלשון לחוף המערבי של ים המלח "מצר לינץ'". ריטר סקר את חקר האזור עד לימיו (ראשית שנות החמישים של המאה ה-19) וניתח את הגיאוגרפיה שלו בעזרתם של תיאורי המסע שעמדו לרשותו. אף שלא ביקר מימיו בארץ ישראל, תרם ריטר תרומה משמעותית למחקרה הגאוגרפי. ראשית, הוא הוביל את ההתייחסות המחקרית לארץ כיחידה גאוגרפית נפרדת וייחודית. הוא התמקד בארץ כבר מתחילת מחקרו במטרה לגלות מה במבנה הפיזי של הארץ גרם לה להיות קדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות.

סגנו של לינץ, ג'ון ב' דייל (John B. Dale), שפיקד על אחת משתי הספינות של המשלחת ושרטט את האיורים המרשימים המלווים את דו"ח הסקר, מת בביירות, טרם שהשלים את מלאכתו ונקבר בה. במפות מלחמת העולם הראשונה, ניתן שמו לכף החוף המזרחי של האגם, שנקרא "ראש דייל".

יהודה זיו מציין, כי ניתן למצוא מקבילות רבות בין מסעותיהם של קוסטיגן ומולינה, ראשית, בסיומם הטרגי , שכן שניהם מצאו את מותם זמן קצר אחרי סיום מסעם, וכתוצאה ישירה מהקשיים שסבלו במהלכו. שנית, במטרתם הדומה: שניהם ביקשו לעסוק במחקר הירדן וים המלח, באיסוף עובדות ותשובות לשאלות הבלתי פתורות סביב השקע. שלישית, בשיטה ובמסלול: שניהם הגיעו עם סירה לחוף עכו , העבירוה לכינרת, ניסו (לשווא) לשוט לכל אורך הירדן עד לים המלח, וסיימו בשיט על פני הימה. רביעית, בטעויותיהם : שניהם בתרו לבצע את משימתם בעונה הפחות מתאימה, בשלהי אוגוסט ובתחילת ספטמבר, עת החום בשיאו והשיט בירדן בלתי אפשרי, מפני שכמות המים הזורמים בו היא מעטה ביותר.

בשנים 1850-1851 חקר את האזור פליסיאן דה סוסי שהוזכר לעייל. דה סוסי היה מאבות הארכאולוגיה, בן זמנו ועמיתו של הסופר פרוספר מרימה, ידוע כיום בזכות חפירותיו באתרים שונים בירושלים, לרבות קברי המלכים, אך גם בזכות פרשנויות הנחשבות כיום ללא מדעיות שנתן לממצאיו, כגון זיהוי קברי המלכים בירושלים עם מלכים מקראיים שונים. לאחר מכן עלה אל הגליל ואל לבנון. במאי הגיע לבעלבכ וזיהה בטעות את המבנים שם כשייכים לתקופה הקדם רומית. לאחר מכן שב לאזור ים המלח וחיפש שם את שרידי חמש הערים המוזכרות במקרא

בינואר 1851 ביקר במצדה, וערך חפירות בכנסייה הביזנטית במקום, שם גילה פסיפס. דה סוסי הוא הראשון ששרטט מפה של מצדה והמחנות הרומים הסמוכים.  עם שובו לאירופה, ב-1853 פרסם את מסעו. הוא פיתח בספרו תיאוריות חדשניות אודות מיקומם של אתרים תנ"כיים, שהתבססו על זיהוי שמות: את עמורה, למשל, הוא קשר עם קומראן (שלידה נתגלו מאה שנים מאוחר יותר מגילות ים-המלח); את ואדי זוארה (נחל-זוהר) זיהה עם צוער המקראית ועוד. מאחר שידיעותיו בבלשנות שמית היו מוגבלות. נמתחה על אחדים מזיהוייו ביקורת קשה מצד חוקרים אחרים. הוא ענה להם בתקיפות. אך עם הזמן התברר שהצדק היה בדרך כלל עם מתנגדיו.

ע"ג ראי (E. G. Rey), אף הוא צרפתי, עבר לאורך חופו המערבי של ים המלח בשנת 1858 וגם הוא התקין מפה מעניינת של חורבות מצדה, המצורפת לספרו "מסע בחורן ובחוף ים המוות', שיצא לאור בשנת 1860.

ב-1863 וב-1864 ערך הנוסע הבריטי הנרי בייקר טריסטרם (Henry Baker Tristram), את מסעותיו הנרחבים בארץ-ישראל, בהם שם דגש מיוחד על אזור ים-המלח. הוא הקיף את הימה ממזרח וממערב, ולראשונה תיאר בהרחבה את הצומח והחי שבאזור. טריסטראם היה אחד מחוקרי הטבע הראשונים של ארץ ישראל בדורו. כתביו ואוסף הפוחלצים והאדרים שלו מהווים מקור ידע חשוב בדבר עולם החי של ארץ ישראל במאה ה-19. את סיפורי מסעותיו אסף ופרסם ב-1865 בספרו "מסע בארץ ישראל – יומן 1864–1863".

הוא נחשב ל"אבי הזואולוגיה של ארץ ישראל". ספרו "החי והצומח של ארץ ישראל", שראה אור לראשונה ב-1889, נחשב לאבן יסוד רבה במחקר הביולוגי של הארץ. במיוחד התעניין בציפורים והיה ברשותו לקראת סוף המאה ה-19 אוסף של 20,000 פריטים מכל חלקי העולם, אותם מכר למוזיאון ליברפול. פוחלצי היונקים שאסף במסעו בארץ-ישראל בשנות השישים, הגיעו למוזיאון דרום קנסינגטון בלונדון. וחלק מהצמחים שאסף אל המוזיאון הבוטני בקיימברידג'.

ב-1864 חקרה את אזור ים המלח משלחת צרפתית בראשות ארכאולוג חובב, הדוכס אונורה תאודוריק ד'אלבר דה לואין (Honoré Théodoric d'Albert de Luynes). מלבדו כללה המשלחת גם מומחים לגאולוגיה ולמדידה גאופיזית ואספה חומר רב, אך מסיבות שונות נדחה פרסום החומר שנאסף במסע עד כעשור לאחר שוב המשלחת.

באותה שנה, יצאה משלחת צרפתית מיוחדת, בראשות הדוכס הצרפתי דה לינס (D’Albert Duc de Luynes), לאזור ים-המלח. יחד עמו, השתתפו במסע המחקר, הגיאולוג לרטה (Lartet), האדריכל מוס (Mouss), המזרחן סובייר (Sauvaire) וקצין הימיה לואיס  וין (Louis Vignes). זה האחרון, ניצל ציוד-מדידה חדיש לזמנו, כדי לקבוע את המיקום הגיאוגרפי המדויק של האתרים השונים שמסביב לים-המלח. המשלחת נעזרה גם בסירה. מסעה של משלחת זו היה אחד המאמצים המחקריים המקיפים ביותר שנערכו באזור ים-המלח במשך המאה ה- 19. למרות זאת, ספק אם תוצאותיה יכולות להתמודד בחשיבותן עם אלה של חוקרים בודדים כגון זטצן. אחת הסיבות לכך, קשורה בגילו המתקדם של הדוכס דה לינס, ואמנם הוא מת זמן קצר לאחר שובו לצרפת. אחד מנכדיו שקיבל על עצמו את עריכת החומר, שנאסף בידי המשלחת, נפל חלל במלחמה נגד פרוסיה ב- 1870. לבסוף קיבל על עצמו החוקר הצרפתי הנודע דה ווגי (M. Le Conte De Vogue) את עריכת החומר, כולל תיאור נרחב שיקיף את כל ההיבטים השונים של מחקר האזור. והוא יצא לאור בשנים 1876-1871 בארבעה כרכים (Voyage d’exploration à la Mer Morte, à Petra, et sur la Rive Gauche du Jourdain) וכלל את יומני המסע הנפרדים של חברי המשלחת השונים, וכן אטלס-איורים מהודר. הפרסום כלל אלבום עם 73 תמונות שצולמו על ידי הצלם והדיפלומט אנרי סאווייר (Henri Sauvaire,).  חומר התמונות פגום, משום שרבים מן הצילומים לא עלו יפה (לדעתו של דה לינס, אולי בשל השפעתם של אדי הגופרית על משטחי הזכוכית, ששימשו אז לצורכי צילום).

מדענים הרפתקנים מאמינים אלה, גויסו לא פעם לשירות ארצותיהם; הם מדדו ומיפו את האזור, אספו מידע וריגלו. כמה מהם מתו במהלך מסעם, לפחות אחד מהם הורעל משתיית קפה שהוכן ממי ים המלח ואחר העיד, ששמע קולות של דגים קטנים שוחים במימיו. רבים מהנוסעים הוכשרו בציור (הצילום היה אז בחיתוליו והציור שימש גם לתיעוד מדעי ולריגול), ולפחות ארבעה מהם היו ציירים נודעים (בהם צייר הפורטרטים של בית המלוכה הבריטי ואוצר מוזיאון הלובר בצרפת).

ב-1865 נוסדה קרן החקר הבריטית (Palestine Fund Exploration – PEF) וסמוך לאחר-מכן ערך שליחה, קצין חיל ההנדסה צ'רלס וורן, סקר של אזור בקעת- הירדן והכין מפה שלו. זו הפעם הראשונה שהמפה היתה מושתתת כולה על מדידות של ממש בשטח. מחוף ים-המלח נכלל בה הקטע שבין שפך הירדן למצדה. הסגן קלוד קונדר (Claude Reignier Conder) ניהל את רוב העבודה בארץ-ישראל בכלל. וב- 1873 עמד במשך חודשים אחדים בראש צוות המיפוי שחנה ביריחו ועסק במדידות בדרום בקעת-הירדן ובחוף הצפוני-מערבי של ים-המלח. הוא גילה מחדש את שרידי המצודה החשמונאית-הרודיאנית שבמרומי הר הקרנטל, ממערב ליריחו. כן השתדל לזהות שמות מקראיים בשטח והציע זיהויים לגלגל ול'ערי הכיכר' עמורה (עין פשחה), אדמה (אד-דמיה) וצבועים (שח אד-רובעה).

ב-1882 נפל בחלקו של קונדר לערוך מדידות גם בעבר-הירדן, בעיקר בתחום שבין ים- המלח לרבת-עמון. אך עבודותיו אלה הופסקו על-ידי השלטון הטורקי, כאשר בריטניה הגדולה השתלטה באותה שנה על מצרים, שהיתה עדיין, בעיני השלטון בקושטא, חלק מהממלכה העות'מאנית.

בעקבות השתפרות זמנית של היחסים בין שתי האימפריות, התירו הטורקים, לקרן החקר לערוך סקר בערבה,  בחורף 1885/4, בניהולו של הגיאולוג אדוארד האל (Edward Hull). למסע הצטרף רס"ן הוריישו קיצ'נר (Kitchener), אז רב-סרן, לימים שר המלחמה הבריטי, שעסק קודם-לכן בעבודות מיפוי לצדו של קונדר, והוא זה שערך עתה את עבודות המדידה והמיפוי, שהשתרעו בצפון עד לחוף ים-המלח. אולם בטרם הסתיים הסקר, היה על קיצ'נר לעזוב את קבוצת המחקר ולהתייצב במצרים (לאחר עזיבתו חזרו האל ויתר חברי המשלחת לאזור ים-המלח).

האל הגיע במחקריו הגיאולוגיים למסקנות מעניינות לגבי עברו הפרהיסטורי של אזור הערבה וים-המלח. לדעתו נוצר שבר הירדן וים-המלח, בתקופת המיוקן, בעקבות פעילות וולקאנית, ונתמלא תחילה מים מן האוקיינוסים. רק כעבור מיליוני שנים נותק קשר זה, ונשאר ים-המלח כשריד מבודד. כיום מקובל לתארך אירוע אחרון זה, לפני פחות מ- 3 מיליון שנה, כלומר מאוחר בהרבה מאשר הניח האל בשעתו.

חקר ים המלח המשיך לתוך המאה העשרים.

בסוף שנת 1908, יצאה לשטח, משלחת של נזירים דומיניקנים, צרפתים אף הם. נזירים אלו שטו בספינה במשך 12 ימים סבי בים המלח וחקרו בעיקר את השרידים הקדומים. אחד המשתתפים, הנזיר אבל , המפורסם בחקר ארץ ישראל, פרסם ספר בצרפתית, המסכם את עבודת המשלחת "מסע סביב ים המלח, שיצא לאור בשנת 1911.

עוד בסוף המאה ה-19 תהה הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני כיצד אפשר לפתח את האזור. לשם כך הזמין את הגאולוג הגרמני מקס בלנקנהורן (Max Ludwig Paul Blanckenhorn) לחקור את השטח. האחרון ערך מספר מסעי מחקר בשנים 1894 ל-1908 ובין עוזריו היו  הבוטנאי אהרון אהרונסון, הזואולוג ישראל אהרוני והמהנדס ומודד הקרקעות יוסף טריידל. לחלק ממסעות בלנקנהורן הצטרף גם יחזקאל חנקין כצייד.

בלנקנהורן עצמו עסק במחקר הגיאולוגי. כמו כן, מצא עדות לפעילותם של חיידקים והפריך את הידיעה שמליחות מי הים מונעת את קיומו של כל אורגניזם חי בקרבו. הוא היה איש-מדע מסוג חדש אשר לא התעניין, כקודמיו, רק במדע תיאורטי, אלא באפשרויות הניצול וההפקה המסחריות של משאבי הטבע. כך חיפש באזור ים-המלח מרבצי-נחושת וכן סימנים למציאת נפט. את החשיבות הרבה ביותר ראה במרבצי הפוספטים, שגילה. בצד המזרחי של ים המלח. בין הייתר, ניסה להסביר את פרשת סדום ועמורה, כקטסטרופה של אחת מרעידות האדמה האחרונות שעיצבו את בקעת הירדן. את האש והגופרית שירדו מהשמיים, הסביר כתופעת לוואי של הרעש. לדעתו, גזי המימן הגופריתי הרבים, שפרצו מן האדמה, עם מהפכת סדום ועמורה והתלקחו באש, העלו עשן רב. לכך התווסף החימר שפרץ מן האדמה והתלקח אף הוא באש. בלנקהורן פרסם את תוצאות המשלחת, בספר מיוחד בגרמנית: "מחקרים בטבע ים המלח ועמק הירדן", שיצא לאור ב-1912. למסע זה, שהיה במקור יוזמה של ההסתדרות הציונית, הובטח מימון של הסולטאן, אך בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים, התנערה הממשלה העות'מאנית מהתחייבותה הכספיות ובלנקהורן נאלץ לנהל מאבק משפטי עם השולטן המודח.

משה נובומייסקי נחשף למחקריו של בלנקנהורן, ב-1911 הגיע לסקר באזור, השווה בין הרכב המים של ים המלח להרכב המים של אגמים בסיביר והגיע למסקנה שיש כדאיות כלכלית בים.

נובומייסקי היה אדם נחוש, שרקם שילוב כמעט דמיוני בין חזון תיעושה של ארץ ישראל וישובו של חבל ארץ קשה, בישובים של חרושת.  חברת אשלג ארץ-ישראלית (Palestine Potash Limited) שהוקמה על ידו בשיתוף המייג'ור הבריטי תומאס גרגורי טולוק (Thomas Gregorie Tulloch)., הייתה חברה שעסקה בהפקת מינרלים מים המלח.

בתחילת 1929 רכשה חברת האשלג את ספינותיה הראשונות, החל בספינות מפרש וגמור בספינות-מנוע. חלקי הספינות הובאו מאנגליה ומחופי ארץ-ישראל והורכבו על שפת ים המלח. הללו שימשו בעיקר לחקירת הים ולהכשרת הדרכים להקמת המפעל הדרומי של החברה. עם יסוד המפעל הדרומי בשנת 1934 גברה התנועה בים, תחילה על ידי הובלת חומרי בניה, מכונות, פועלים ואספקה לעובדים, ואחר כך על ידי הובלת התוצרת מקצה הדרומי לקצה הצפוני. ההפלגה ארכה 9–10 שעות. הספינה הייתה טעונה כ-300 קרוניות אשלג. החברה מנתה 16 ספנים עברים.

פעילות המפעל הופסקה במלחמת העצמאות ובשנת 1952 היא הולאמה על ידי ממשלת ישראל שרכשה את נכסיה עבור מפעלי ים המלח.

בשנת 1932 הגיע לארץ ישראל החזן המפורסם יוסל'ה רוזנבלט. ירד לים המלח ומעל סיפונה של סירה שר את שירת הים מספר שמות. חלה באזור, נלקח לירושלים ושם נפטר.

בית הערבה הקיבוץ קם באוגוסט 1939, על אדמות הזיכיון של חברת האשלג בצפון ים המלח קיבוץ בית הערבה, חרף איסור ממשלת המנדט למסור קרקע מהזיכיון ללא רשות ובעיקר בזכות הסיכון שלקח על עצמו משה נובומייסקי.  ב-20 בפברואר 1940 הונחה אבן הפינה ליישוב הקבע בטקס בו נכחו אורחים רבים, בהם בן-ציון ישראלי מכנרת, שאמר כי "כנרת בצפון והיישוב החדש שמדרום ליריחו, מהווים את שני הקצוות של מחרוזת היישובים שייחרזו לאורך הירדן". היה זה קיבוץ לתפארת, שהצליח לשטוף את האדמה המלוחה ולגדל עליה חקלאות.

קליה החל את דרכו כמחנה עבודה שהוקם ב-1929 ושימש את פועלי כריית המלח, שחיו במקום ועבדו במפעל חברת האשלג הארץ-ישראלית.  את השם "קליה" בחרה חברת "קליה: שפת ים ומבראה בע"מ", שפעלה בצפון ים המלח מראשית שנות השלושים ועד למלחמת העצמאות, והפעילה מלון, מסעדה ושאר אתרים באזור, על-שם האשלגן (Kalium בלטינית) שבים המלח. כך הסביר נשיא החברה תומאס גרגורי טולוק בריאיון לעיתון 'דואר היום', בעת טקס פתיחת האתר, הוא הוסיף ואמר "אתמול שאלה אותי ילדה אם השם הוא ראשי תיבות של המילים :"קם לתחיה ים המוות"". כך נוצר הרושם שהשם הוא ראשי תיבות.

אף על פי שצפון ים המלח נפל במלחמת הקוממיות,  אתרים אלה  היו לסימני דרך בהפרחתו של חבל ים המלח ובשלילת תווית ה"מוות", ממנו.

אחרון החוקרים ההרואיים היה ג'ורג' בלייק (George Stanfield Blake), גיאולוג בשירות הממשלה הבריטית בארץ-ישראל. הוא עסק בחקר הגיאולוגיה של ים המלח וחופיו, מטעם "חברת האשלג הארץ ישראלית, במטרה למצוא בו נפט. באחד מסיוריו המדעיים נרצח על ידי ערבים ב-4 ביולי 1940, בקרבת חופו הדרומי-מערבי של ים המלח. לזכרו הוקמה מצבה, בפתח נחל זוהר.

חיים גורן מציג בספרו, כיצד פוליטיקה, מיסטיקה, ריגול, אמנות, מדע, דת ויצר עז של הרפתקנות חברו יחדיו למחקר ים המלח. כל למשל, אינו מסתפק בתיאור המדידות החשובות שערך ג'ורג' הנרי מור , אלא מביא גם את דמותו, אותה הוא מיטיב לשרטט: מהמר אירי חובב מרוצי סוסים, מפונק ושבור לב, שיצא למסע "לשבר הסורי-אפריקני", כדי להתרחק מאמו השתלטנית ולהימלט מאהבה לא אפשרית ונכזבת לאישה נשואה… רק במקרה הוא גילה שפני ים המלח נמוכים מאוד מפני הימים האחרים…. גורן תוהה בספרו, איך התגלית הזאת התנגשה עם האמונות הדתיות של אבות הגאוגרפיה ושל חוקרים רבים, שהאמינו שאלוהים העניש את נהר הירדן בגלל חטאי סדום ועמורה ואסר עליו לזרום לים סוף?

בספר מובאים למעלה משלושים מפות וכמאה רישומים וציורים, רבים מהם נדירים, מעשה ידי האמנים מקרב הנוסעים, בהם דייוויד וילקי (David Wilkie), לאון עמנואל סימון, ז'וזף דה לבורד, יוהן מרטין ברנץ, קרל וילם מרדית ון דה ולדה שהוזכר לעייל ואחרים. חוקרים־נוסעים־אמנים אלה פרסמו אלבומים וספרי מסעות ומחקר מלווים בציורים, תחריטים ורישומים, שהמחישו לקורא המערבי את מראה המזרח כפי שנתפס בעיניהם. ידוע במיוחד דייוויד רוברטס (David Roberts), שהיה אחד האמנים הבריטיים הראשונים שנסעו למזרח התיכון, שם שהה אחד עשר חודשים, בשנים 1838-1839. את מסעו הוא החל באוגוסט 1838 כשהוא יורד בנמל אלכסנדריה שבמצרים. לאחר ששהה בה כחצי שנה, יצא ב-7 בפברואר 1839 אל ארץ ישראל בשיירה בת עשרים ואחד גמלים ומלווה בחמישה עשר שומרי ראש ערביים. הוא עצר בדרכו בסיני, שהה בה ארבעה ימים, ובתום מסע בן מעל חודש הגיע אל חברון, והמשיך משם אל שאר חלקי הארץ, ומשם אל סוריה ולבנון. במהלך המסע צייר רוברטס כמעט כל מה שנקרה על דרכו, ובסופו החזיק באמתחתו 272 רישומים. רישומיו התפרסמו בשישה כרכים בשנים שלאחר מכן, ושימשו בסיס לרבים מציורי השמן שלו. ציוריו של רוברטס זכו להצלחה רבה בחייו, והפכו אותו לעשיר ומפורסם.

רבות מעבודות אמנות אלה שוקמו והותאמו לטכנולוגיית הדפוס המודרני; הן משוות לספר זה אופי ויזואלי של אלבום ספרי מסעות משותף, שמתייחס לספרות הנוסעים בת הזמן ומבליט את סגנונותיהם השונים של הנוסעים־האמנים ואת הדמיון ביניהם. העבודות שובצו כאן תוך התייחסות לכתוב ומצטרפות לקולאז', שמוסיף תוכן ויזואלי ומעורר חוויית התבוננות.

הבנת האנשים האלה, אישיותם ומניעיהם, יחד עם הבנת האינטרסים של הכוחות הפוליטיים העולמיים של אותם ימים, ובתוספת הבנה של ההתפתחות הטכנולוגית המהירה שאפיינה את התקופה, מאפשרות להעמיד תמונת מציאות היסטורית חיה, צבעונית ומהימנה, שמנציחה את ים המלח ההולך ונכחד.

מאתיים שנה לאחר שהגיעו למקום החוקרים הראשונים, ממשיך המקום להלך קסם על רואיו.

באוקטובר 2011, נסעה הזמרת לילה מלקוס לים המלח. היא עצרה בצד הדרך ובעודה יושבת בתוך השקט, שאפה מלוא ריאותיה אוויר רווי ברום וגמעה בעיניה את צל ההרים על מצוקי מדבר יהודה, ומנגד את תכול המים הרוגעים על רקע הרי מואב. בין גלי ההתפעמות מהנוף עלה הרעיון לקליפ מפרגן לים המלח, לקראת ההכרעה בתחרות "שבעת פלאי עולם טבע". בו ברגע התקשרה לילה למשוררת רחל שפירא ושיתפה אותה בחוויה.  רחל נסחפה למיזם, ובאותו ערב שלחה שיר אהבה ששוזר בין שורותיו את מאפייני ים המלח: רוגע ופיוס לצד עוצמת הבריאה. יאיר קלינגר כתב את הלחן, ומשה דעבול את העיבוד המוזיקלי. ים המלח לא זכה בסופו של דבר ולא נכלל בין שבעת פלאי הטבע העולמיים. אך הגביר את המודעות לחשיבותו בנוף והתרבות הארץ ישראלית.

בימים אלו מתנהל מאבק להציל את פלא הטבע הזה מידי הקדמה

מוש בן ארי כתב:

"בירידות סדום על צלע הר נוטף דמעה

כביש מתפתל אנשים בלי מנוחה

רוחות במנוסה,

זה ים המלח.

חצוי בבדידותו לצל הרים ליבו נתן

אנוס משני צידיו מאנשים בלי רחמנא

נתון לחסדינו

ים המלח.

פה הוא מלח אלפים בשנה

ושם המליך מלכים

נתן בריאות לגוף לנשמה

אחד מנפלאות בריאה

עכשיו ממלך הפך לביצה

בדרך אל הבנק

זה ים המלח".

מי יודע, אולי המודעות שייצר ספר זה, תסייע לחובבי הטבע ולאוהבי ארץ ישראל, להציל את הנכס הזה.

קישור לרכישת הספר: פני ים המלח: המסעות לחקר המקום הנמוך בעולם.

ביבליוגרפיה

אילן צבי,  ים המלח וחופיו, מפעלי תרבות וחינוך, תל אביב, 1972

איש שלום  מיכאל, מסעי נוצרים לארץ ישראל: עדויות ורשומות לתולדות הישוב היהודי, תל אביב, תשל"ט.

אלון עזריה, "מה היה מדבר יהודה עבורנו? זכרונות והערכות", בתוך: נאור מרדכי (עורך), ים המלח ומדבר יהודה 1967-1900:,מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן צבי, ירושלים , 1990, עמ' 270-275

אלמוג יהודה  ואשל בן ציון, חבל ים המלח, הוצאת עם עובד, תשט"ז.

ארליך זאב ח' (ז'אבו), קוסטיגן, מולינה ולינץ' בים המלח, 2006

בייט מיכאל, "הגיאומורפולוגיה, הגיאולוגיה והלימנולוגיה של ים המלח" , בתוך: נאור מרדכי (עורך), ים המלח ומדבר יהודה 1967-1900:,מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן צבי, ירושלים , 1990, עמ' 16-23.

בן אריה יהושע, ארץ ישראל במאה הי"ט — גילויה מחדש , ירושלים  1970.

בן יוסף ספי (עורך), מדבר יהודה ובקעת ים המלח, מדריך ישראל החדש, כרך 13,כתר, ירושלים, 2001,.

בלום יונתן " בעוד 50 שנה נסתכל על שלולית של מלח, לא על ים", YNET, 12-03-21

בן אריה יהושע, ‏ספרות הנוסעים המערביים לארץ-ישראל במאה הי"ט כמקור היסטורי וכתופעה תרבותית, קתדרה 40, יולי 1986, עמ' 159-138

בן אריה יהושע, "ספרי מסעות: המקור להכרתה של ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה- 19", בתוך: אברהם פלג ויואל רפל (עורכים), ירושלים במאה ה-19, הוצאת משרד הבטחון, .

1980ברסלבי יוסף, הידעת את הארץ – ים המלח סביב-סביב, כרך ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, תשט"ז, 1956,

גביש דב, מלח הארץ: מחברת האשלג הארץ-ישראלית למפעלי ים המלח: יד יצחק בן-צבי. ירושלים, .1995

גורן חיים, "אדוארד רובינסון – אבי המחקר המדעי של ארץ ישראל", בתוך: ארץ חמדה – ירושלים וארץ ישראל, מאמרים ומחקרים (אריאל 206–207), הוצאת אריאל, תשע"ד

גורן חיים, "‏ניקולייסון ופין על מסעותיהם ומותם של קוסטיגן ומולינה", קתדרה 85, אוקטובר 1997

גורן חיים, "מסע הצלב בדרכי שלום: מסעי הצלב וארץ ישראל במאה התשע-עשרה", קתדרה 135 מארס, 2010.

גורן חיים, "מעורבותן של מעצמות אירופה במזרח התיכון: הערכה מחודשת", בתוך: ישראל ברטל וחיים גורן (עורכים), ספר ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית (1917-1800), ירושלים, יד בן צבי, 2010.

גורן חיים, "קרל ריטר והמחקר הגאוגרפי-היסטורי של ארץ ישראל במאה הי"ט, בתוך: יוסי בן ארצי, ישראל ברטל ואלחנן ריינר (עורכים), נוף מולדתו: מחקרים בגאוגרפיה של ארץ ישראל ובתולדותיה, מוגשים ליהושע בן אריה, ירושלים תש"ס, עמ' 92-113.

גורן חיים, פני ים המלח: המסעות לחקר המקום הנמוך בעולם, איתי בחור – הוצאה לאור, 2022

הרץ טור-סיני פתלי, ייבין שמואל, מזר בנימין (עורכים), אנציקלופדיה מקראית, מוסד ביאליק, ירושלים, כרך ג'.

וילנאי זאב, אריאל, אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, תל אביב , 1977

וילנאי זאב, "כיצד מצאתי את מצבת קוסטיגן", "כיצד מצאתי את סירת מולינה", ואהבת לארצך כמוך, ירושלים תשל"ה, 171-168.

ורדי יוסי, "כיצד נקבע גובהו של המקום הנמוך ביותר בעולם?", עמ' 23-29, בתוך: נאור מרדכי (עורך), ים המלח ומדבר יהודה 1967-1900:,מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן צבי, ירושלים , 1990, עמ' 16-23.

זיו יהודה, ‏"שמות בלתי לגליים: עוד על חללי חקירת ים המלח קוסטיגן מולינה ודייל", קתדרה 86, ינואר 1998

חסון ניר, "ים המלח – היום שאחרי האסון, מסע אינטראקטיבי בארץ הבולענים", אתר האינטרנט של הארץ.

טהון רפי, "ים המלח סביב-סביב, הטיול הנועז והחד פעמי, של חבורת החוגיסטים, בשנת 1934" , עמ' 245-247.

טריסטראם  הנרי בייקר, מסע בארץ ישראל (לחקר חיי הארץ וטבעה), יומן 1864-1863, מוסד ביאליק, ירושלים, 1981.

לייבוביץ' ישעיהו (עורך), האנציקלופדיה העברית, כרך תשעה עשר, הוצאת פלאי, ירושלים ותל אביב, תשכ"ח.

לינטש ויליאם פראנסיס, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, ההדיר רחבעם זאבי, תרגם שלמה גונן, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ד 1984

קןרן דוד, "בית הערבה, סיפורו של הקיבוץ", 1948-1939", בתוך: נאור מרדכי (עורך), ים המלח ומדבר יהודה 1967-1900:,מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן צבי, ירושלים , 1990 ,עמ' 122-135.

שור נתן , "חקר אזור ים המלח במאה ה-"19, בתוך: נאור מרדכי (עורך), ים המלח ומדבר יהודה 1967-1900:,מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן צבי, ירושלים , 1990, עמ' 2-16

שור נתן, תור הזהב של ספרות הנוסעים: רשומות ועדויות לקורות היישוב היהודי בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-19, אריאל, ירושלים, 1986.

שילר אלי, בנתיב עולי הרגל לארץ הקודש, קרדום , 14 — ,13 ירושלים, 1981

רז אלי, ספר ים המלח, רשות הטבע והגנים, 1993

שקד, אברהם ,"מדבריות, מה סוד קסמם", מסע אחר און ליין