געגוע לאפרים .

ערב יום הזיכרון, ניסן תש"ף, אפריל 2020

כתב: גילי חסקין

התחלתי להיפרד ממך במוצאי יום הכיפורים הנורא ההוא. כדורי האויב השיגו אותך, ביום בו נכנסה לתוקף, הפסקת האש המיוחלת. מותך היה אקורד הסיום של מלחמה עקובה מדם.

באותם ימים, דמותך עמדה לנגד עיני, בדיוק כפי שהיית. רחב גרם, בעל חיוך נצחי, שילוב של בן מסור ופוחח. התחלתי לשרטט את קווי המתאר של דמותך, סביב מה שהכרתי ומה שדמיינתי. מאז ועד היום, אתה עבורי מזיגה של מה שהיה ושל מה שהייתי רוצה שיהיה.

נולדת כאן, בארץ הזאת. כמו אליק שבא מן הים. בעזרת תצלומים מצהיבים וסיפורים של הוריך ואחיך, ציירתי אותך בעיני רוחי: תינוק  שמנמן, שנולד בתקופת המרד הערבי הגדול וסבו שחי בירושלים, חושש להגיע לברית המילה שלו, בשל צוק העתים. הגחת לאוויר העולם במאורעות הדמים ועזבת אותו, בטרם עת, שוב בימי מלחמה. שחר וערב של אש והדי יריות.

כנער בגיל התיכון, ניסיתי לעקוב אחרי תמרורי חייך. בדמיוני, ציירתי אותך לנגד עיני: ילד שובב בכפר ביל"ו, נער המגשש את צעדיו הראשונים בתל אביב, נרשם לבית ספר מקצועי, כדי לקבל קצת רקע תיאורטי לידי הזהב שלו. בית הספר לא היה גולת הכותרת של נעוריך; את תנועת הנוער אהבת יותר. מבני הגרעין שלך שמעתי כיצד הגעת לקן של "הנוער העובד", ואמרת להם בפנייה שאין ישירה, מתריסה ומבוישת ממנה: "קוראים לי פרוייקה". ביקשת להצטרף לחבורה והתקבלת בזרועות פתוחות. נולדתי כמה שנים אחרי האירוע הזה ודומה שמכול התמונות שמרכיבות את חייך, אני מתגעגע בעיקר לנער ההוא, ברגע ההוא. אט אט השלמתי את הפאזל של סיפור חייך: גיוס לצה"ל, לנח"ל כמובן. טירון במדי חורף, מחובק עם אמך הגאה.

מאמא שלי למדתי שהיית מגיע לחופשות, היישר כדי לטפל בי כתינוק. כאן נחשף הפן השני שלך: רך, רגיש ומסור. מאז ומתמיד דאגת לי. דומני שלי במיוחד.

ידוע לי שהיית פוחח, בחבורה של בני תשחורת, שהביחד שלהם העניק להם משנה של חוצפה. למדתי על הכלבה הזעירה שגידלת בבסיס. נודע לי שהתערבת עם החבר'ה שתצנח ממטוס, יחד איתה וכך עשית.

ב-1960 קיבלת מסבא כרטיסי כניסה, למשחקים האולימפיים שנערכו אז ברומא. נסעת ועברת את אירופה, לאורכה ורוחבה, בטרמפים, הרבה לפני שטיול השחרור הפך להיות אבן דרך הכרחית במסלול ההתבגרות הישראלי. אבא שלי, אחיך הבכור, נהג לעקוץ אותך, שגילית את נפלאות פריז דרך הרכבת התחתית. אני זוכר אותך מגיב בחיוך ענק. ממיס. לימים, כשחציתי בטרמפים את ארצות הברית, ניסיתי לדמיין אותך לצדי בצד הדרך, עם תרמיל צרפתי מרופט, זוקף אצבע וממתין למכונית שתיקח אותנו הלאה.

עברת את מסלול ההתבגרות הישראלי הקלאסי של אז: תנועת נוער, צבא וקיבוץ. אני זוכר את עצמי במעורפל, ילד בן ארבע, מתארח אצלך בנחל עוז, שהיה אז רחוק יותר מהקוטב הדרומי בימינו. עזבת את הקיבוץ, הקמת משפחה, קנית משק חקלאי בכפר ביל"ו והיית בו זמנית גם חקלאי, גם מכונאי וגם חשמלאי ומה לא? כשעברת לכפר ויתקין, כבר הייתי נער. אז הכרתי אותך היטב.

אבל אני זוכר יותר מכול,  את הגיוס הבהול במלחמת יום הדין. את הצהרתך המחויכת, שאתה כבר "עובר בוטל" ולא זקוקים לך יותר. מאוחר יותר הגיעו הגלויות מ"אפריקה", כפי שקראנו אז לגדה המערבית של תעלת סואץ. כמה ימים אחר כך, הגיעו השמועות, שהלכו והתפשטו כמו ריח רע. אותן שמועות שדחקנו בלעג ובבוז, ככל שהתחזקו. מן הסתם סבורים היינו, שככל שנכחיש יותר, כך נשכיל לברוח מן הבשורה. אבל זו השיגה אותנו והכתה בנו בגל הדף רב עצמה.

אולם ככל שחולפות השנים, הולכת דמותך ומטשטשת בעיני. מעת לעת אני שואל את עצמי, איך היית נראה מה היית עושה? מה היית חושב על החדשות שפוקדות אותנו לבקרים? הוזה בך מלא גאווה בילדיך, שעשו חייל בלימודיהם. מנסה לדמיין את החיוך הענק והעיניים הטובות בהן היית מביט בנכדיך. איך ידייך המיובלות, שידעו כל כך לרתך ולהבריג, היו עושות נפלאות על ראשיהם הרכים. חלפו שנים, ילדיך כבר יותר מבוגרים מכפי שהיית בעת שנפלת. ניסינו להחיות בהם את הזיכרון. אבל הם חווים אותך רק דרך הסיפורים ומשנה לשנה יש לי פחות מה לספר. אתה הולך ונמוג ואנחנו נותרים מאחור, עם חור בלב, שמלא רק בתחושת ההחמצה.

ראו גם באתר זה:

הרהורים על השלום.  איפה היה אלוהים, כשהיה צריך אותו;  יום הזיכרון תשע"ב ; הלנצח תאכל חרב? יום הזיכרון תשע"ח; יום הזיכרון תשע"ט; אפרים היה כעשב השדה ;  ספרי לאפרים; סבתא. לך תגדל בן; ערב יום הזיכרון, 2003; הימים הנוראים שלנו; בכול שנה בסתיו, אפרים  ;  לאפרים ,ערב יום הזכרון  ג'  אייר תשפ"ג  ;

    מצגת שהכין חובב צפריר, באפריל 2020, לזכר בני כפר ביל"ו.