הר גריזים בחג השבועות השומרוני

כתב: גילי חסקין; 13-01-21

עשרות אנשים, לבושי גלימות לבנות, חבושי טורבן לבן שראשו אדום, התגודדו על ההר, כשברקע נשקפו מרחביו ההרריים של השומרון. גבר מזוקן, עטוף בטלית, הניף בידיו ספר תורה, דומה ומלמל משהו. רבים נהרו אחריו בתפילה קולנית. לא יאומן. טקס בעל אופי תנ"כי, המתרחש על הר גריזים, במרחק של שעתיים  נסיעה מהבית. בטיולי בחו"ל, הייתי גומא מרחקים גדולים יותר, כדי לצפות במשהו דומה.

הכול התחיל באימייל, ששלח לי שירין בן יעקב בחודש יוני,  ובו הזכיר לי שהשנה, לא מוותרים על חג השבועות, אצל השומרונים, חל השנה, באיחור של חודש, ביחס ליהודים. שני הלוחות מבוססים על הירח,  אך השנים בלוח השנה השומרוני, אינן מעוברות בסנכרון עם אלו של הלוח העברי.

לחודשים בשנה השומרונית אין שמות והם מוזכרים במספרים בלבד: החודש הראשון השני וכו'. החודש הראשון הוא החודש בו חל חג הפסח והחודש האחרון הוא החודש הסמוך לפסח, בשנה רגילה  הוא החודש השנים עשר ובשנה מעוברת החודש השלשה עשר. החודש הראשון מכונה בתורה כמה פעמים חודש האביב "כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם (שמות, ל"ד, 18)  "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות, י"ג, 4) . לעיתים הוא נקרא "חודש האביב" לעיתים "החודש הראשון" ולעיתים "חודש הפסח", אך ככלל אין שמות מיוחדים לחודשים. לפעמים החודשים מוזכרים בשמותיהם היהודיים (למעשה בבליים) : 'ניסן', 'אייר' וכו' אך אלו מקרים נדירים. כמו כן לפעמים מוזכרים החודשים בשמות החודשים שבלוח המוסלמי: 'מוחרם', 'צפר' וכדומה.

השומרנים הם עדה המציתה את הדמיון. כבר הנשיא השני, יצחק בן צבי, שחקר את נדחי ישראל, גילה התעניינות רבה בשומרונים ולימים יזם את שיכונם בחולון. כיום חיים השומרונים בשני מקומות בלבד: שכם וחולון. אולם בעבר  הם חיו לא רק בישובים רבים ברחבי השומרון, אלא גם בהרי יהודה , כגון אמואס ושעלבים, בירושלים ובחברון. שומרונים חיו בישובים לא מעטים בשפלה, במישור החוף, בין עזה לצור, בנגב, בעבר הירדן המזרחי, בלבנון ובסוריה.

בשנת 1908, שכר יצחק בן צבי, חדר ביפו,  אצל אברהם בן מרחיב צדקה הצפרי, כדי ללמוד את השפה הערבית. בד בבד הכיר את אורח חייה של משפחה שומרונית. בתוך שלושה חודשים למד בן צבי לדבר בערבית ובעברית שומרונית. בן בצי מספר כי מארחו "הכניסני אל תוך חדרי הכת הקטנה, האומללה בכיתות ישראל, אשר נפרדה זה אלפי שנים וכבשה לה מסלול לעצמה. רבות שבעה לעג מרדיפות שכניה תושבי שכם, אולם היא לא ויתרה על דתה, על לשונה ועל מנהגיה, והעיקר – מעולם לא ויתרה על מולדתה ועל הר קודשה. השומרונים לא זזו משכם ומהר גריזים עד היום… מופלא גורלם של השומרונים. כמה גדול כוחו של שבט קטן ודל זה העומד במריו נגד כל העולם במשך אלפי שנה". במחקריו ניכרת המגמה להוכחת קיומם הפיסי והרוחני ברחבי ארץ-ישראל, גם בתקופה שכמעט התרוקנה מבניה היהודים, כפי שניכר בספריו "השומרונים", וכן "א"י ויישובה בימי השלטון העותומני".

נסענו. אספנו בדרך צלמת יפה ומוכשרת בשם ויקה מנשירוב, ובהמשך את נועם בן משה, שותפו של שירין ף להדרכת חוג המטיילים. בשכונה השומרונית שבהר גריזים פגשנו גם את נועם סלע, מדריך טיולים אף הוא. פגישת מחזור של ממש.

השומרונים קוראים לעצמם בשם " שָׁמֶרִים", כלומר, שומרי התורה ומדגישים בכך את  נאמנותם לדת משה. עיקרי אמונתן מתבטאים בנוסח קצר: "אימנתי בך ה' ובמשה בן עמרם עבדך, ובתורה הקדושה, ובהר גריזים בית אל וביום נקם ושילם". בכל תיאוריהם ותרגומיהם על התורה, התרחקו מכול הגשמה וציור אנתרופומורפי. כך למשל, בשירת הים (שמות ט"ו, 3), במקום "ה' איש מלחמה", בנוסח המסורה, הם גורסים "ה' גיבור מלחמה". .במקום "כולה עם רואים את הקולות, שבנוסח היהודי, (שמות, כ', 18), מופיע אצלם: "וכל העם שומע את הקולות".

עיקר שני באמונתם, הוא משה רבנו, שהם מייחסים לו חשיבות גדולה משל היהודים. משה רבנו הוא לא רק אדון הנביאים אלא גם הנביא, כלומר, הנביא היחידי שקם מעולם. הוא יצור מיוחד במינו, הדומה יותר למלאך מאשר לאדם. משה רבנו הוא גם הגואל, המשיח, העתיד לבוא.

השומרונים מתפארים במסירותם לתורה ובקיום חוקיה. התורה היא הספר הקדוש היחידי ואין להם מלבדו. לשיטתם, התורה נבראה לפני בריאת העולם ומובטח לעוסק בתורה, חלק בעולם הבא. אין להם נביאים וכתובים ואין להם תורה שבעל פה. כל שאר הספרים אצלם הם חולין וגם ספר יהושע שלהם, בכלל זה, שהוא בעצם מדרש דברי הימים. בספר התורה שלהם מופיעים כמה שינויים, הקשורים בעיקר להרחקת ההאנשה של האל. לעתים לשם ביאור אך השינוי העיקרי הוא בפרשה המקודשת לבניין המזבח בהר גריזים, הנכנסת אצלם בתור הדיבר העשירי.

חוקרי אומות העולם, המטפלים בשומרונים ובתולדותיהם, יותר מכפי שמטפלים בהם היהודים, מציינים את המאה ה-16, כתקופת "גילויה מחדש" של עדה מיוחדת זו. מי שחשף לעולם את קיומם של השומרונים, היה יוסף סקאליגר (Scaliger), שביקר אצלם והניח ידו על כתבים שומרוניים, ביניהם, ספר יהושע השומרוני.  בעקבותיו יצאו חוקרים נוספים. אולם, העובדה שהשומרונים נעלמו "מתחת לראדאר" של החוקרים האירופאים במשך למעלה מאלף שנה, אין פירושה שהיהודים לא הכירו אותה. כך למשל, מסמכים מהגניזה הקהירית מלמדים שבקהילת ישראל בפוסטאט, התקבצו יהודים רבנים, קראים ושומרונים.  במכתב תשובה של הרב האי גאון, אף הוא במאה ה-11, מספק מידע על הקהילה ועל האלפבית המיוחד שלה. גם הנוסע בנימין מטודילה, בסוף המאה ה-12, גם בכתבי הרמב"ם, אצל יהודה אלחריזי והרמב"ן, מוזכרים השומרונים. אחריהם באו אשתוריה הפרחי במאה ה-14 ורבי עובדיה מברטנורא, בסוף המאה ה-16. מעדותיהם ניתן לקבץ ידע רב על השומרונים באותה תקופה. בשנת 1935 הציג יצחק בן צבי, לראשונה, בפני הקורא העברי, את מכלול המחקר בתולדות השומרונים ותרבותם.  מחברו כינס בו מפרי מחקרם של אנשי מדע שקדמו לו והוסיף מידע שליקט בחקירותיו שלו. חיבתו לעדה הקטנה, שהיתה מרוכזת אז ביפו ובשכם ובזכות הערצת בניה ומנהגיה כלפיו,  נפתחו שערים בפני בן צבי והוא אסף מידע רב, מתעודות היסטוריות ומסיפורים שנמסרו בעל פה.

המילה "היסטוריה" (History) קשורה כנראה לסיפור (Story). לכל אחד יש את הסיפור שלו. את נקודת המבט שלו. גם את הזיכרונות שלו. השומרונים, יושבי שומרון, הם עם וקבוצה אתנית-דתית ייחודית הטוענת להיותה המשך ישיר של בני ישראל.

לפי המקרא, האימפריה האשורית, פעלה בשיטת ההגליה – את תושבי ממלכת ישראל שהחריב בשומרון הגלה תגלת פלאסר לאשור, ואילו בנו אסרחדון הביא לשומרון את הכותים (הנזכרים גם בספרות חז"ל) ועמים נוספים – ככל הנראה כדי להקשות עליהם למרוד: "וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ" (מלכים ב', י", 24).

בספר עזרא, לעומת זאת, מסופר סיפור שונה: כורש מלך פרס, התיר ליהודי הגולה לשוב לירושלים ולבנות את בית המקדש השני. שבי ציון נתקלו בתושבים שלא הוגלו לבבל בתקופת חורבן בית המקדש הראשון היינו דלת העם. יש המפרשים, שאותם התושבים הם השומרונים בימינו, המופיעים  בספר עזרא בכינוי "צרי יהודה ובנימין": "וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי-בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (עזרא, ד', 1).

השומרונים ביקשו להשתתף בבניית בית המקדש ונדחו על ידי היהודים בטענה כי אינם משתייכים לבני ישראל. לפי ספר נחמיה, סַנְבַלַּט היה פחווה של פחוות שומרון מטעם הפרסים ומנהיג השומרונים, אשר ישבו בשומרון, בתקופת שיבת ציון. יחד עם גשם הערבי וטוביה העמוני, סנבלט חתר כנגד שלטונו של נחמיה וניסה לחבל בחידוש בניין חומות ירושלים. בעקבות זאת, לדעת המקרא, חל קרע בין שני העמים והשומרונים הקימו עותק של בית המקדש משלהם, בראש הר-גריזים.

הנראטיב השומרוני שונה. לגבי דידם, הקרע חל עוד מוקדם יותר מימי בית שני, כאשר עלי הכהן, מורו ומחנכו של שמואל הנביא, נטש את הר-גריזים והקים משכן בשילה. כך נוצרו להם שני משכנים בשני מחנות – האחד בשילה בואכה ירושלים, והאחר בהר-גריזים. לאורך כל ההיסטוריה של שתי עדות אלו, יהודים ושומרונים, גרעין הסכסוך ביניהן היה ונותר עד היום – המקום הנבחר – הר גריזים וירושלים. ידוע לנו שכבר דוד המלך, לא רצה לבחור בין שתי הערים המתאימות יותר להיות בירת ישראל – שכם וחברון ולכן בחר בירושלים כפשרה. יתכן שהשומרנים הם צאצאי הישראלים שהתעקשו על מרכזם בשכם ובהר גריזים שמעליה.

הר גריזים (בערבית: جبل جرزيم, ג'בל ג'ריזים ובשפה המדוברת ג'בל א-טור), שמדרום לעיר שכם נקרא בפי עדה השומרונית: "הָרגֶרֵיזֵים", ללא פֶּסֶק בין "הר" ובין "גרזים". ההר בנוי משני רכסים עיקריים הנמשכים מדרום־מזרח לִצפון־מערב. הרכס הדרומי אורכו כ-2.5 ק"מ ורוחבו כ-1.5 ק"מ. הרכס הצפוני אורכו כ-4 ק"מ ורוחבו כק"מ אחד, ובחלקו המזרחי נמצאת פסגת ההר, בגובה 881 מ' מעל פני הים והוא מתנשא לגובה של כ-350 מ' מעל סביבתו. בתחתית ההר, בעיר שכם, נמצאים שלשה מעיינות עתירי שפיעה, המהווים את המקור היציב והחשוב לאספקת המים לעיר וסביבתה, מימי קדם ועד היום.

סמוך לכניסת עם ישראל לארץ ישראל בראשית תקופת ההתנחלות, בתום ארבעים שנות הנדודים במדבר, התרחש על ההר ועל הר עיבל שמולו, 'מעמד הר גריזים והר עיבל', או "מעמד הברכה והקללה". שם, בפסוק כ"ט נאמר "ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל". לא ברור מדוע אם כן בנה יהושע את המזבח על הר עיבל (יהושע, ח' פסוקים ל- ל"ה). המעמד כלל בניית מזבח בהר עיבל והקרבת קרבנות עולה ושלמים עליו, כתיבת חלקים מספר התורה על גבי אבנים, ברכת הלויים את השומר את מצוות ה' וקללת העובר על מצוותיו: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם (דברים, י"א, 25). האזכור האחרון של הר גריזים קשור ליותם בן גדעון, אשר מפסגת ההר גריזים נשא את "משל יותם", בו הוכיח את אבימלך ואנשי שכם על רשעותם ברציחתם את שבעים אחי יותם: "וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים. (ספר שופטים, פרק ט', פסוקים 7-20).

בתלמוד הירושלמי הועלתה הטענה המפקפקת בנכונות זיהויו של הר גריזים עם ההר המקראי. אולי מתוך פולמוס עם השומרונים. לפיה הרי גריזים והר עיבל מצויים בשתי גבעות הסמוכות לגלגל שבעמק הירדן. כך עולה לכאורה מקריאה בספר יהושע, בה מוזכר האירוע לאחר כיבוש העיר עי, הסמוכה ליריחו. גרסה זו גם אומצה על ידי נוצרים – כנראה מאותה הסיבה.

אחרי כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון, בשנת 332 לפנה"ס מרדו בו השומרונים. בין הייתר, משום שגייס שומרונים בכפייה, לשם שירות צבאי במצרים. בעקבות המרד, היה האזור למושבה צבאית מקדונית.

השומרונים עברו לשכם סנבלט השני בנה כנראה אחר כך את המקדש, רק במאה הרביעית לפנה"ס . תלמי הראשון הוליך בשבי רבים מתושבי ירושלים, שומרון)  והר גריזים . כתוצאה מכך, התרחבה המושבה היהודית במצרים ונתחדשה בה מושבה שומרונית מאז נוצרה הגולה השומרונית בארץ מצרים, שהתקיימה עד ראשית המאה ה-17 ומוזכרת בכתבי הרדב"ז (ר' דוד בן זמרא).

הרדיפות הדתית של אנטיכוס אפיפנס פגעו במידה שווה גם בשומרונים. כנראה שהם קיבלו על עצמם את הדין, משופם שלא השתתפו במרד המכבים. בתחילת ימי שלטון החשמונאים סיפחו היהודים מחוזות שומרונים. יוחנן הורקנוס, כבש את שכם ואת הר גריזים והרס את מקדשם בשנת 112 או 111 לפנה"ס . במהלך ההיסטוריה, נתגלעו מחלוקות בעלות אופי דתי בין השומרונים לבין היהודים. יוסף בן מתתיהו מסכם את אופי היחסים בין היהודים לשומרונים בתקופת בית שני:  שכן מטבע השומרונים הוא… כשהיהודים נתונים בצרה, הרי השומרונים מכחישים שהם קרוביהם ומודים אותה שעה על האמת; אולם כשהם רואים, שהמזל מאיר להם (ליהודים) פנים קצת, הריהם ממהרים להתחבר אליהם ואומרים שהם קרובים להם ומתייחסים על אפרים ומנשה".

לאורך ההיסטוריה, שני העמים מרדו בכובשיה של ארץ ישראל. היהודים מרדו במרד הגדול, במרד התפוצות, במרד בר כוכבא, במרד גאלוס (351) וחדלו. השומרונים, לעומת זאת, המשיכו למרוד. אין הרבה עדויות לגבי התקופה הרומית, אבל בשנת 484 פרץ מרד חשמונאי בתגובה לרדיפותיו של  זינון ומרד נוסף, גדול יותר, נגד יוסטיניאנוס בשנת 529.ומרד נוסף בשנת 556 מעריכים שבשתי המרידות הללו  נרצחו מאות אלפי שומרונים. ידוע שכוסרו השני, מלך פרס, אשר כבש את הארץ, עשרים שנה לפני הערבים, טבח אף הוא בשומרונים ניצחון המוסלמים בקרב הירמוך בשנת 636, הוביל לעזיבתם של שומרונים רבים, כמו של יהודים. בשל העובדה כי מוחמד לא שמע על השומרונים או הכיר את דתם, חשבו הכובשים המוסלמים כי השומרונים הם "פגאנים" ואינם "בני חסות", כמו עמי הספר, יש לנהוג בהם כמו שמורה הקוראן ביחס לכופרים ולהשמידם אם לא יתאסלמו, בשל כך שומרונים רבים נאלצו להתאסלם כדי להישאר בחיים. במהלך המאה התשיעית, החריבו המוסלמים בתי כנסת יהודיים ושומרוניים רבים. במאה הארבע-עשרה שלטו בארץ הממלוכים, שפגעו באתרים המקודשים לשומרונים והפכו אותם למסגדים.

בתחילת המאה החמישית לספירה, מנו השומרונים למעלה מיליון נפשות, שהתפזרו בכל רחבי ארץ-ישראל. אולם המרות-דת, לאסלאם ולנצרות, גזרות ורדיפות שונות הלכו וצמצמו את הקהילה. בתקופת הכיבוש הערבי מנו השומרונים כ-135 אלף נפשות. ולאחר 1,300 שנים נצטמצם מספרם ל-200 נפשות בשכם ו-60 נפשות בתל-אביב". ואכן, ב-1918, בעת כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, מנו השומרונים 145 נפש בלבד. הכיבוש הבריטי וקום מדינת ישראל הביאו לגידול בעדה, שמניינה עומד היום על 675 נפשות – גידול של 465 אחוז במשך 85 שנה. הקהילה התאוששה, בין הייתר, בזכות נישואים עם יהודיות.

מרבית השומרונים חיים כיום ב"שכונת לוזה", בשיפולים המערביים של הר גריזים. ובעיר חולון. שפתם של השומרונים דומה לעברית עתיקה. הכתב השומרוני, הדומה לכתב העברי הקדום .הוא קדום יותר מהכתב המרובע, הכתב האשורי שאנו משתמשים בו. כתב השומרונים מייצג למעשה שלב התפתחות של הכתב העברי הקדום, אם כי יש ביניהם הבדלים.. בעבר, רוב הנשים לא ידעו קרוא וכתוב. עם ייסוד בית הספר העברי בשכם בשעתו, כותב בן צבי בספרו, בא שינוי לטובה, כי גם בנות השומרונים החלו ללמוד בו ומקצתן רכשו ידיעות בעברית.

המפורסם מבין חגי השומרונים הוא הפסח, שנחגג בדומה לכתוב במקרא, הוא החג הראשון בשנה השומרונית. הם מבחינים בינו לבין חג המצות, שבא אחריו. חג פסח הוא חג הקורבן, או יותר נכון, "שבח הפסח", שהם מקיימים אותו עד עצם היום הזה, בניגוד ליהודים ולקראים. לפני מלחמת העולם הראשונה, רק יהודים בודדים עלו על הר גריזים לחזות בטקס. מרבית המתקהלים היו ערבים משכם. אולם אחריה הופץ המנהג בקרב היהודים, עד שכבר בתקופת המנדט נכתב על ידי בן צבי, שמספר המבקרים היהודים עולה פי כמה על מספר השומרונים. תמונה מיוחדת זו, של אומה שלמה, מתכנסת סביב שרידי בית מקדשה הקדום, פותחת צוהר לעבר הרחוק, שבו עדה זו לא היתה קהילה קטנה, אלא עם חי, יריב ומתחרה של בני יהודה. בימים ההן כיסו רבבות את הר גריזים. מן הסתם, מזכיר אירוע זה, את "קרבן פסח של דורות" שהוקרב בהר המוריה. ההר שהיה שנוא נפשם של השומרונים.

נסענו לשכם. אמנם, באנו עבור השומרונים, אבל זו אינה "עוד עיר". העיר, המכונה "בירת השומרון", היתה חשובה מאד לאורך הדורות, הרבה לפני בוא בני ישראל לכנען. כאשר משפחתו של יעקב אבינו הגיעה מפדן, הם התיישבו בשכם. לאחר רכישת הנחלה, יעקב ביסס את עצמו וזאת כדי להפוך מתושב ארעי לתושב קבע. המשא ומתן לרכישת הנחלה התנהל מול משפחת חמור בן שכם. יש הסוברים כי שכם דאג נוכח התעצמות משפחת יעקב, והחליט להעביר מסר כוחני ומשפיל' באמצעות אונס דינה ("וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי–נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ. בראשית, ל"ד, פסוקים 1-2).

מסופר שלאחר ששכם אנס את דינה ועינה אותה, הוא התאהב בה. הוא ביקש מאביו חמור, לקחת לו את דינה לאישה. שכם ואביו היו מוכנים לשלם מחיר כבד עבור דינה: "הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד, מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה, כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי; וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ, לְאִשָּׁה". שמעון ולוי, אחי דינה, שרצו להוקיע את שכם על הפשע שעשה, ואת אנשי עירו שהיו שותפים בשתיקה לפשע, הציעו לשכם במרמה שבתמורה למתן אחותם לו לאשה, יתחייב למול את ערלתו, הוא וכל אנשי עירו. בכך ניסו השנים,  להרתיע את שכם מהמהלך. אולם המלך ובנו הסורר, הסכימו למול את עצמם ואת בני. אבל ביום השלישי למילה, עת שכבו אנשי העיר כואבים בבתיהם, פשטו שמעון ולוי על העיר וחרבותיהם בידיהם, והכו כל זכר בעיר. את הנשים והטף לקחו עימם בשבי, ואת רכוש העיר לקחו כשלל.

יעקב נזף בבניו על המעשה בהביעו חשש שמא הערים שבסביבה יתאגדו יחד כדי להכות את בני יעקב פן יעשו כן גם להם, ובכך תיכחד משפחת יעקב. שמעון ולוי השיבו שהמעשה שלהם היה הכרחי לנוכח התנהגות שכם כלפי דינה כאילו הייתה זונה. לקראת מותו, סגר יעקב חשבון עם שמעון ולוי על אירוע הדמים, ונמנע מלברכם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית פרק מ"ט, 5-7)

בימי שלמה המלך היא הייתה כנראה בירת נציבות הר אפרים ובירת המעוז "הישראלי", המתנגד ליהודה.  ניתן ללמוד זאת גם מבואו של רחבעם (בנו של שלמה) להתמנות למלך בשכם, לאחר מות אביו. לאחר פילוג הממלכה הייתה שכם לזמן קצר לבירתו של ירבעם בן נבט, אותה זנח לטובת תרצה. בתקופה הרומית, שינו הרומאים את שמה של שכם ל"ניאפוליס", שמשמעותו ביוונית 'עיר חדשה', כחלק מניסיונם של הרומאים למחוק כל סממן יהודי מארץ ישראל לאחר המרד הגדול בשנת 70 לספירה. לכן עד היום העיר נקראת בפי הערבים "נאבּלוּס".

חג השבועות חל תמיד ביום ראשון בשבוע, כי מניין שבעת השבועות מתחיל אצלם "ממחרת השבת", היינו, ביום א בשבוע, שלאחר שבת, של חול המועד פסח. בערב החג, במוצאי שבת, עורכים השומרונים סעודה משפחתית גדולה. השומרונים חוגגים את השבת בהקפדה מיוחדת, מערב עד ערב והם ממחמירים במצוותיה, בדומה לקראים. הם אינן משתמשים במאור, אף לא בנר שהודלק בערב שבת. הם אינם אוכלים תבשילים חמים ואיש אינו יוצא מפתח ביתו, פרט להליכה לבית הכנסת, שבו הם מבלים את מרבית היום, בשירה ובתפילה. וכבר אמרו רבותינו: "מצווה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מבישראל". משום כך שולחן ערב החג מורכב מסוגי גבינות רבים ומבחר סלטים עשיר. אנחנו הגענו כמה שעות אחרי הסעודה. בין שבת לראשון בלילה, ראינו אותם בטרם שחר, משכימים ומקיימים את מצוות העלייה לרגל, המלווה בשירת הים. התכנסנו ליד בית הכנסת שבשכונה השומרונית, יחד עם רבים מבני העדה, שנראו עצבניים משהו, בשל קרבתם של זרים בימי קורונה. הפעם נבצר מאתנו לטפס עמם אל ההר, אולי מסיבות של קורונה, אולי משום שקצה נפשם במבקרים.

נסענו אל ההר במכוניות ראינו צלליות של מתפללים לבושי לבן וחובשים בתרבושים אדומים. הנשים אינן משתתפות בתפילות. אם מפאת מסורת ואם משום השפעת המוסלמים. אחת החוויות הגדולות היתה לראות את השמים מתבהרים ואת צלליות המתפללים הולכות ומתבהרות על רקע שינוי הצבעים. עוד רגע ופס כתום מעטר את הקסם התנ"כי של הרי שומרון. כדור שמש מגיח לאיטו ומבצבץ בין ההמונים. אנשים רבים כורעים, חלקם קדים עד שמצחם נוגע בקרקע. חווינו את התפילה ואת הזריחה מעל ראשי המתפללים. היה זה מראה אקזוטי רב רושם ורב עצמה. תחושה של עולם אחר. קשה לאתר את בעלי התפקידים. השומרונים נחלקים לפי מוצאם, לבני אפרים ולבני מנשה. מאחר שזרע הכהונה כלה, באו במקומם הלוויים, המתייחסים לעוזיאל בן קהת בן לוי וקיבלו את כול זכויות וחובות הכהונה. חלק ניכר מן הלוויים נוהגים בנזירות, מגדלים שערם פרא ותער לא יעלה על ראשם. אם כי מנהג זה הולך ומתנוון. בין לבין, שוטטנו ושוחחנו עם החוגגים. אנשי חולון, נראים ומדברים כישראלים לכול דבר. אנשי שכם, דומים יותר לפלסטינים. מספרים שלאחר מלחמת ששת הימים הם החלו לענוד במופגן מגיני דוד, אך מהר מאד הבינו שעליהם להיטמע בסביבתם ולא להתריס נגדה.

המתפללים עזבו את הרחבה והמשיכו לגבעה סמוכה, שם ספק הלכו, ספק חוללו במעגלים. הגבעות המעובדות של השומרון, הטרסות הנראות כקווי גובה על גבי מפה, הגלימות הצחורות. כל אילו היו עבורנו הצצה במנהרת זמן, אל תקופת המקרא.

בתום התפילה מבקרים כהני העדה את בתי האב השומרונים ומברכים אותם בברכת חג שמח. האירוח מלא בכיבוד עשיר עשירה כולל כוסית עראק, מעשי ידיהם. לא הזמינו אותנו. לכן ירדנו לשחות בעין עמשא, הסמוך להר, כדי לעכל את הרשמים.

את תחושותינו היטיב לתאר בן צבי, בהקדמה לספרו "השומרונים": "עלינו לזכור שעדה קטנה זו היא היחידה ששמרה על נוסח מיוחד של תורתנו ודברי ימינו, נוסח המתנגד לנוסח המסורתי המקובל אצלנו. בנדון זה לא חשוב כאן ביותר אם הנוסח שלהם צודק או שוגה, חשוב שנוסח זה הוא מקור העומד ברשות עצמו שנשמר על ידי כת ישראלית העתיקה ביותר. במקור הזה ישנן נקודות חשובות מאוד להבנת הנוסח שלנו ולהבנת חילוקי הדעות ונקודות הוויכוח שבין הכיתות הדתיות שבישראל שקמו במשך דברי ימי עמנו הארוכים".