הזיקה בין כנען וארץ ישראל למצרים, בתקופה הפרעונית

כתב: גילי חסקין, ‏07/02/2019

תודה לגדעון ביגר ולמולי ברוג, על הערותיהם.

ראה קודם, באתר זה: תולדות מצרים העתיקה; הנילוס

ראה גם: אלבום תמונות ממצרים עילית

להרצאה על מצרים.

מבוא

טיול למצרים הוא חוויה רבת עצמה. זהו מפגש פורה ומפרה, עם אדריכלות ואמונות, ברמת שימור בל תיאמן. הטיול עוסק גם בספרות, בדת ובפילוסופיה. ארץ ישראל, או כנען, לא היו הדבר החשוב ביותר עבור המצרים. אבל אדם קרוב אצל עצמו ובטיול למצרים, שמים מטבע הדברים, דגש על הקשר בין מצרים לבין ארץ ישראל ועם ישראל.

מאמר זה מוקדש למורי ד"ר צביקה לדרמן שבשיעורי הארכיאולוגיה שלו בבית ברל פתח בפני צוהר לנושא זה ולרבי, פרופ' אדם זרטל ז"ל, שהדביק אותי באהבתו את הנושא.

קיימת זיקה בין עם ישראל, ארץ ישראל לבין מצרים, כמובן שלא מדובר בגופים שווי גודל וערך. מצרים היתה מעצמה נהרית וארץ ישראל היתה פרובינציה הררית בשוליה. בלוח העמים נמנים המצרים על בני חם. המצרים מכונים במקרא גם "נפתמים" ו"פתרוסים". גם שמות מקראיים כמו "פנחס", "פשחור" ו"פוטיאל", מקורם במצרים.

בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל מכונה מצרים "בית עבדים" ו"כור ברזל". בהקדמה לאיסורי העריות שבספר ויקרא, דורשת התורה שלא לעשות כמעשי ארץ מצרים[1].  אף על פי כן אין במקרא יחס של שנאה למצרים. ספר דברים מצווה: |לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ"[2].

על פי המקרא – אף שאין לכך כול תימוכין במחקר ההיסטורי, שני מאורעות, מהחשובים ביותר בתהליך התגבשותה של האומה העברית, התרחשו במצרים: הראשון, "יציאת מצרים" – נדידה שהיתה ל"טקס מעבר" בהיקף לאומי, ובו התנתקה החברה מטריטוריה אחת ועברה לאחרת, במסע גיבוש שבטי במדבר. השני "מעמד הר סיני" – ובו קיבל עליו העם את מרותו של קוד אתי ותיאולוגי- אף שלא ברור אם בכלל התרחש ואין הסכמה היכן היה [מנשה הראל הציע למקמו במערב סיני[3]. והארכיאולוג עמנואל ענתי טוען  כי מקום האירוע היה באזור הר כרכום[4]] –מכול מקום, מדובר באירוע מכונן, שהגדיר את ייחודו של עם ישראל כלפי פנים ועיצב את שונותו הדתית כלפי חוץ.

לא ייפלא אפוא שבעת העתיקה שימשה מצרים לבני ישראל נקודת התייחסות תרבותית, דתית וכלכלית ראשונה במעלה[5].

המחקר הארכיאולוגי היסטורי מצביע על יחסי ארץ ישראל ומצרים ששררו כבר בתקופה הפרה-היסטורית. השפעת ארצות המזרח התיכון על מצרים מורגשת כבר בתקופה הידועה על שם החפירה "נָגָדֵה 2" (Nagada II) במצרים, הנמצאת כ-700 ק"מ דרומית לקהיר.

בתעודות מצריות מכונים אנשי קדמת אסיה "סְתֶתְיוּ" ואולי ממושג זה התפחה המילה "אסיאתים". החל מתקופת השושלת השישית (בערך משנת 2345 לפנה"ס ועד ל-2181 לפנה"ס), מופיעה השם "עאמו", ככינוי לתושבי אסיה. יש הטוענים כי הוא קשור לעילם, הנמצאת באיראן של ימינו. בתקופת הממלכה החדשה (1570-1100 לפנה"ס) נקראת ארץ ישראל "ח'ארו", רמז לחורים שחדרו לכנען בראשית התקופה. הביטוי המצרי "צהי" כרוך במילה העברית "ציה", שמשמעותה  – מדבר[6].

אף שמדבר גדול חצץ בין שתי הארצות, עשו שיירות סוחרים את דרכן מארץ ישראל ועזה לערי הדלתא, בחמישה ימים בלבד. עדויות ארכיאולוגיות לסחר חליפין זה אנו מוצאים כבר מהאלף השלישי לפני הספירה, הן בארץ, באתרים כתל עירני, עין הבשור, ערד ועוד, והן במצרים, בכמה אתרי קבורה של אצילי הממלכה הקדומה בסאקרה, בני חסן ואסואן[7].

היו גם בני שבטים שמיים רבים, ששימשו כמשרתים לבתי האצילים. בעבר, נכתב לא מעט על מכירת שמים לעבדים במצרים. מתברר שבחברה המצרית המקורית לא היה מושג של עבדות. כך, בוני המונומנטים היו שכירים. גם בעלי מקצוע וגם פועלים פשוטים. אבל עם המעבר לפעילות אימפריאלית, במיוחד בתקופת הממלכה החדשה, החלה כניסה של אלפי שבויי מלחמה, שהועסקו בעבודה בכפייה. כך גם הגיעה מהסביבה, התפישה של העבדות.

מכול מקום, יחסי שכנות אלה בין המצרים ועמי האזור גררו השפעות הדדיות בין-תרבותיות, שאפשר לזהותן כיום ביהדות ובעברית, זכר להיותנו במצרים[8].

מצרים מוזכרת במקרא יותר מכול ארץ אחרת. היא הרקע ההיסטורי לרבים מסיפורי האבות עד הכניסה ארצה ומשמשת כמוטיב חוזר באזהרות התורה ומשפטיה. הגישה למשטר המצרי הוא דו ערכי, כמשעבד ויהיר מחד[9] וכמופת לעשרה ועצמתה[10]. חכמת מצרים נזכרת עם חכמת "בני קדם", שרק חכמת שלמה רבתה ממנה.[11] מצרים מוזכרת במקרא כ –  600 פעמים, בעוד שהשם "ישראל" מוזכר במקורות המצריים פעם אחת בלבד – באסטלת מרנפתח (ראו להלן). אם כי ארץ כנען מוזכרת בשמות שונים במקורות המצריים.

הממלכה העתיקה

מתוארכת לשנים 3,000–2,250 לפנה"ס.

כבר במימי הממלכה הקדומה של מצרים, בסוף האלף הרביעי ובתחילת האלף השלישי לפני הספירה, עמדו ארץ ישראל והחוף הפניקי (במיוחד גבל), תחת השפעתה של מצרים[12]. כבר נערמר, -הפרעה הראשון שאיחד את ממלכות מצרים –   מתאר את נצחונו על האויבים השמים, אולי כנענים. בפלטת (לוח) השחיקה שלו (הפלטה מתוארכת לסביבות 3,200 לפנה"ס, עשויה אבן ירוקה קשה, ונמצאה בהיירקונפוליס. היא דומה בצורתה ללוחות ששימשו לשחיקת תמרוקים, אך גדולה מכדי להיות שימושית, ונראה ששמשה לפולחן במקדש. ) מתוארת חומת עיר עם קדמות ונסגות. בחפירות תל ערני שליד קרית גת נמצאו חרסים מצריים רבים הנושאים את שמו. חרס נוסף נמצא בערד. ייתכן מאד המצרים שלטו בדרום הארץ שליטה מלאה. ברור שהתקיים מסחר ער בין שתי הארצות. המצרים ייבאו מארץ ישראל שמן זית ותמרוקים  ומפיניקיה (לבנון של היום) – עצים. בחפירה שנערכה בשטח קיבוץ גלעד אשר ברמת מנשה, התגלה ישוב מהתקופה הכנענית הקדומה. במקום זה נמצא שבר של כד גדול, עליו חרוט סמל המלך המצרי – המהווה עדות, כי קשרים הדוקים בין מצרים וארץ ישראל לא שררו בדרום הארץ בלבד[13].

בתקופת המלך ג'וסר, מייסד השושלת השלישית ובונה פירמידת המדרגות בסקארה, המצרים כרו נחושת וטורקיז באזור מע'רה – לא הרחק מנחל הכתובות המפורסם – ואדי מוכתב, אשר מזרחית לאבו רודס. במקום נמצא תבליט מצרי של האלה סחמחת, מימי השושלת השלישית, שהוא ללא ספק היפה והמרשים מכול מעשי האומנות המצרית בסיני. , סיני אינו חלק מארץ ישראל, tאך עבור בור המצרים, נתפש כמחוז מחוץ למצרים, בדרך לכנען. כוח המשיכה העיקרי של סיני עבור המצרים היה הטורקיז ולא הנחושת כפי שסברו בעבר[14].

כלי אבידוס

באחדות מערי כנען, בשכבות ארכאולוגיות מתקופת הברונזה הקדומה  (ובמצרים, באתרים מתקופת השושלת הראשונה), מופיעים כלי קרמיקה ייחודים, הנקראים "כלי אבידוס" (Abydos Ware). מקור שמה של קבוצתה כלים נלקח מהאתר הארכיאולוגי בו נמצאו לראשונה, באבידוס שבמצרים העליונה. הכלים החלו להופיע במכלולי קרמיקה בתקופת מלכותו של המלך המצרי ג'ר (Djer), המלך הרביעי בשושלת הראשונה (2900/2950 לפנה"ס).  מקור שמה של קבוצת הכלים נלקח מהאתר הארכאולוגי בו נמצאו לראשונה, באבידוס במצרים העליונה. הכלים משמשים כלי חרס מנחה לתקופה זו באתרים הארכאולוגים בארץ ישראל. משפחת הכלים אינה קיימת בתקופה אחרת, ומציאתה באתר ארכאולוגי מהווה אינדיקציה לשייכות השכבה בה נמצאו כלים ממשפחה זו לתקופה זו.

הכלים התגלו לראשונה בתוך קברים של מלכים ושרים מהשושלת הראשונה. החופרים באתר זיהו כבר בעת החפירות שמשפחת הכלים מקורה לא במצרים, במחקר עלה שהכלים שימשו כמיכלים למשלוח תוצרת נוזלית כגון, תמרוקים, שמנים ריחניים או רפואה. מוצרים אלה שימשו את המעמד השליט במצרים והם הונחו בתוך קברי השליטים כדי שישמשו אותם אחר המוות[15].

השערת החוקרים לגבי ארץ המוצא של הכלים היא שהם יוצרו בארץ ישראל[16].

מסע פפי הראשון

יש בידינו ידיעה מפורשת על מסע מלחמה שערך פרעה פפי הראשון לארץ כנען, מימי השושלת השישית (מאות 23-22 לפנה"ס). שר צבאו ווני, וצא למסע עונשין אל "ארץ דרי החולות" (חריושע)[17], כדי להכות את "עאמו" (שמם של תושבי כנען בתעודות המצריות הקדומות), להרוס את עריהם המבוצרות ולקחת שלל ושבויים. הוא מתאר את "הר אף האיילה", שמאחוריו נחתו חילות המצרים, שבאו בספינות וכנראה מכוון לכרמל, המזדקר לעבר הים. יתכן אפוא כי המצרים נחתו בעמק עכו וממנו פרצו לעמק יזרעאל, מקום בו מצאו ישובים בנויים וערי מבצר, וסביבם עצי פרי שונים, בייחוד תאנים וגפנים. ווני עצמו נשלח חמש פעמים לארץ דיירי החולות", כדי לדכא מרידות שפרצו בה[18].

בתעודה נוספת מימי השושלת השישית מספר פפי-נחת על מצרים שנשלחו למקום לא ידוע לבנות " אניות גבל", על מנת לנסוע בהן לארץ פונט (בקרן אפריקה). "אניות גבל" הן סוג מסוים של אניות וגבל (Biblos) נמצאת בצפון כנען, בסוריה של ימינו, שהמצרים קיימו עמה קשר הדוק. בוני האניות נרצחו על ידי האסייתים. ציור קיר מתקופה זו (בדֶשָשֶה) מתאר מצור שהטילו המצרים על עיר כנענית[19].

היחסים בין מצרים לכנען נחלשו מאד בסוף השושלת השישית והאסייתים החלו לחדור לדלתא, דבר שגרם למצרים לבנות שרשרת של ביצורים. לימים שימשו מבצרי גבול אלו כנקודת היערכות למסעות מלחמה לכנען ולארם נהריים.

הממלכה התיכונה

מתוארכת לשנים 2,000–1,750 לפנה"ס. וכוללת את השושלות 12-13.

בתקופת הממלכה התיכונה, במיוחד בשושלת ה-12 (1991 – 1786) פרחו הקשרים בין מצרים לכנען. ברבע הראשון של האלף השני לפני הספירה מתבלט והולך אופייה המיוחד של רצועת הקרקע שבין נהר פרת לבין הים התיכון, עד גבול מצרים. הרצועה הזאת, המכונה "ארץ אמורו" במקורות האכדיים מצטיירת כחבל ארץ מגשר ומפריד בין המעצמות הגדולות שבארצות הפרת והחידקל מחד והנילוס מאידך. ארץ זו, בה עברו הדרכים הראשיות בימי קדם, הפכה לבית מגעי גומלין בין לאומים ותרבויות[20].

בתקופת הממלכה התיכונה כבר הגיעה למרום גדולתה ההשפעה המדינית והכלכלית של מצרים על שכנותיה הקרובות באסיה וגם התבטאה בניסיונם של הפרעונים להטיל את מרותם על גלילי חיוניים למצרים מבחינה מדינית, אסטרטגית וכלכלית.  מצרים ניסתה להכניס חבלי ארץ נרחבים יותר למעגל האינטרסים של ממלכתם. עדויות לכך מוצאים הן בכתובות המצריות והן בממצא הארכיאולוגי בתלי הארץ. מתקופה זו נמצא פסל מצרי במגידו[21] ופסלונים באוגרית (ראס שמרה, סוריה). ארץ ישראל מכונה "רת'נו" (Rtnw), אולי "ארץ הרוזנים". אם כי אפשר לקבוע בוודאות שלשם זה היתה משמעות כוללת ורחבה ומעולם לא התייחד למדינה מסויימת אחת, או לטריטוריה מוגבלת בתחומים צרים.  לעתים היא מוזכרת בהקשרים שליליים כגון "רת'נו העלובה".

שינוסרת השלישי  (Senusret III), מלך בן המאה ה-19 לפנה"ס, החזק במלכי ההמלכה התיכונה, מתאר באסטלת ניצחון שלו, קרב נגד פולשים במחוז שכממ (שכם). כמו כן נמצאו כתובות שלו במקדש בכרנך.

מגילת סינוהאת

מגילת סינוהאת היא יצירה ספרותית המתארת מסעו של פקיד מצרי בכנען ונחשבת למסמך היסטורי מהימן. לאחר שהמלך הראשון של השושלת ה-12, אמנמחאת הראשון, נרצח מטעמים מדיניים כנראה, סינוהאת, שהיה פקיד בכיר בארמונו, נאלץ לברוח. הוא הגיע לכנען [22] והתקבל בביתו של אחד המושלים. הוא צבר רכוש רב, אך עורר קנאה בקרב שכניו ונאלץ ללחום באחד מהם, איש גדל גוף ומצויד בנשק כבד, כדוגמת גוליית. אך סינוהת הזריז ממנו, מצליח להרגו. ככל שסינוהת הזדקן התעוררה תשוקתו לשוב למצריים, ואכן, בסופו של דבר אפשר לו פרעה להפוך בחזרה מכנעני למצרי. ארץ ישראל נקראת בתעודה זו "קדם". [אם כי, בספר בראשית נקראת בשם זה הארץ רחבת הידיים שהשתרעה מן הספר המזרחי של ארץ ישראל ועד לחרן]. סיפור זה במקורו היה כתובת אוטוביוגרפית על קבר והפך במרוצת הימים לסיפור עממי אהוב, כי שרדו ממנו העתקים רבים[23].

בימי השושלת ה-12 פרח אזור מכרות הטורקיז בסרביט אל ח'אדם שבמערב סיני, שכאמור, היה עבור המצרים השער לארצות רת'נו העלובה. שם הקימו המצרים מקדש עשיר עבור האלה חתחור, בעלת הטורקיז, אשר מלאה תפקידים רבים אצל המצרים. אלה זו היתה אלתה שמים, האהבה, היופי, הנגינה ולעתים גם אלת בית הקברות. כבר בתקופה קדומה מאד, ראו בה המצרים, אלה המגינה עליהם בארצות ניכר[24].

כתבי המארות

בסוף תקופת הממלכה התיכונה, נוצרו "כתבי המארות" (Aechtungstext) [תרגום מלה זו לעברית הוא "טקסט או כתבי האזהרות" ולא המארות – הקללות. (באנגלית: execration texts התרגום לעברית הוא ישן ולא מתאים)]. מדובר בקללות שנכתבו על צלוחיות חרס, שתפקידן פולחני[25]. [כתבי ברלין על חרסים. כתבי בריסל – על צלמיות, שעל אחת מהן כתוב "רושלימום" – Rushalimum היא ירושלים. המטרה בנוהג שבירת החרסים לאחר כתיבתם בטקס מאגי, הייתה בבחינת "זה יהיה גורלו של המורד במצרים..", מעין קללה נמרצת שתחול על  מי שימרוד בשלטון המצרי.. בחרסים נזכרות ערים רבות, וכן נמצאו עליהם ציורים של שבויים ושלל מלחמה המובאים לפני פרעה המנצח. המצרים נהגו לשבור אותם והאמינו שהקללה תעבור מהצלחת אל העיר. הכתובות, על גבי קערות ופסלים, פורשות רשימה גיאוגרפית של ערים ושבטים ומציירות תמונה של ההתיישבות בארץ. ברשימה מופיעות ירושלים, ליש (דן), עכו, אשקלון, אפק, גבל, רחוב, חצור ועוד. השמות אינם מעידים על שליטה מצרית, אלא מבטיחות כישלון בכול לכול אויב שיתמרד כנגד מצרים. ערים כגון מגידו, שהיו קשורות למצרים, לא מופיעות בכתבי המארות[26].

בערי כנען מוצאים מתקופה זו פסלים, שהחשוב שבהם פסל של תחותחותפ, פקיד גבוה בשירותם של אמאנממחת השני ושינוסרת השלישי, שנמצא במגידו. סביר להניח שאם היו פקידים מצריים בארץ, התקיים כאן שלטון מצרי ושמגידו היתה מגדל עוז מצרי. בקברי בני חסן (ליד מיניא של ימינו) נמצא ציור קיר המתאר שיירה של כנענים, המביאה לשם סחורות, בהן בולט פוך לעיניים. במקדש לאלה חתחור, שהקימו כורי הטורקיז המצריים בסרביט אל ח'אדם, מתוארים האסייתיים כעוזרי המשלחות המצריות ולא כאויביהם, כפי שתוארו בתבליטי הממלכה העתיקה. בתקופה זו הגיעו עבדים רבים מכנען למצרים וכיהנו בתפקידי מפתח במשק ובבית, כמו בסיפורו של יוסף, שעבד בבית פוטיפר. סיפור דומה מופע גם בפאפירוס מצרי המכונה "פפירוס האריס"[27]. כמו כן שוטטו באזור הדלתא רועים כנענים, שבאו לרעות שם את עדריהם. פפירוס מימי השושלת ה-13 –  החותמת את תקופת הממלכה התיכונה –  המכונה  "פפירוס ברוקלין ", מכיל רשימה של עבדים באחוזה מצרית טיפוסית[28]. בראשית המסמך, מובא צוו מלכותי של המלך סוֹבְּקוֹטְעֶפּ השלישי, המורה להעביר קבוצה של עבדים מאזור אחד במצרים לאזור אחר. בצדו השני של הדף, מופיעים שמות העבדים ולמרבה הפתעה, לכמה מהם שמות עבריים: "יִשָׂשְׂכַר", "אֲשֶׁר", "שִׁפְרָה", "מְנַחֵם" וועוֹד[29].

תקופת החיקסוס

בתקופת הביניים השנייה נתפס השלטון במצרים על ידי גורמים זרים, המכונים במצרית "ח'אקה חסות" היינו, מושלי ארצות זרות, שהיוונים כינו "חיקסוס"[30]. החל מהשושלת ה-12 (1900 לפנה"ס לערך) התיישבה בדלתא, אוכלוסייה שהגרה לשם מכנען ובעלת מאפיינים של תרבות הברונזה תיכונה II A. אבל אולי המדובר במשפחות ממוצא כנעני, שישבו זמן ניכר במצרים, התבססו בחיי החברה והכלכלה. (ישנן תעודות עוד משלושת אלפי שנים לפני הספירה  המדברות על שבמצרים באזור הדלתא ישבו שמים שהגיעו מכנען) .

ההיסטוריון המצרי מנתון (Manetho) , מהמאה השלישית לפנה"ס, תיאר פלישה מאסיבית וברוטאלית של זרים מן המזרח, בתקופת שלטונו של מלך בשם טימַיוס. "ופתאום באו מארצות המזרח אנשים בני-בלי-שם, וגברו חילים, ועלו על ארצנו למלחמה וכבשו אותה באפס יד ותפשו את נשיאי הארץ ואחרי זאת שרפו את הערים באכזריות חמה ואת מקדשי האלים החריבו עד היסוד, ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה את אלה הכו נפש ואת אלה כבשו לעבדים עם טפם ונשיהם."

הוא דיווח כי החיקסוס התיישבו בדלתא בעיר בשם אווריס (Avaris) , שיש המזהים אותה עם צוען (טאניס) וכי יסדו שושלת ששלטה במצרים, ביד קשה במשך למעלה מ-500 שנה. מחקרים מודרניים מצביעים על כך, ש"פלישת" החיקסוס היתה תהליך הדרגתי ולא מסע בזק צבאי[31].

המהגרים מכנען היו רועי צאן, חיילים, מלחים ובעלי מלאכה בשירותו של פרעה. בקברי התקופה מצאו חמורים, שייתכן ושימשו כמנחת קבורה[32]. בתקופת השושלת ה-13 (1770 לפנה"ס) טיפסו המהגרים מכנען בהיררכיה החברתית בעיר, וצברו עושר רב. בתקופה זו הוקם רובע מיוחד שבו, על פי השקפת החוקרים, ישבו המהגרים וריכזו בידיהם את הסחר של מצרים עם המזרח. באותה תקופה נבנו בעיר מקדשים במאפיינים כנעניים, ובפתחו של אחד מהם נמצא שריד גזע עץ אלון, אשר שימש ככל הנראה לצורך פולחן האשרה. מקובל להניח שהאשרה הכנענית זוהתה עם האלה המצרית חתחור, ואילו הבעל זוהה עם האל המצרי סת.

כשהשלטון המרכזי נחלש, הם גברו על בעלי האחוזות באזור הצפון ולמשך כמאה שנה שלטו גם בכנען.

החיקסוס פיתחו את הטכנולוגיה ואת חרושת הברזל והנשק במצרים, והנחילו למצרים את הקשת  ואת מלחמת המרכבות, בהן עשו המצרים שימוש רב. המילים "מרכבה" ו"סוסים", שהפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה המצרית הקדומה, באות למעשה משורש של שפה שמית שהובאה יחד עמם למצרים בתקופת החיקסוס. בתקופת שלטון החיקסוס הוקמו גם החלקלקות, שהן חומות ביצורים מרשימות סביב יישובים בכנען.

ייתכן מאד שאם בני ישראל אכן ירדו מצריימה – כפי שכתוב במקרא-  זה קראה בתקופת החיקסוס (1786 – 1567); אולי בסופה. מהמקורות המצריים והמקראיים וכן מהממצאים הארכיאולוגיים, אנו למדים שזרם של מהגרים מהמזרח, ובכללם משפחות רועים הלך ונקלט, מאז ומתמיד בארץ הדלתא. למן שחר ההיסטוריה, ולכול אורך העת העתיקה, קרצה מצרים לאנשי כנען במקום מפלט וביטחון בעתות בצורת, רעב ומלחמה.  כך למשל סיפורי המקרא אודות אברהם[33] ויעקב[34]. המקורות המצריים מספרים על העסקת בני אסיה ובכללם "עפירו" בעבודות המלך השונות, כפי שמתואר במקרא: יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה–אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס (שמות א', 11).

רבים מהמהגרים המשיכו לדבוק באמונת אבותיהם, נחשבו לגורם נחות דרגה ושלמו לשלטונות מס עובד. חלק מן המהגרים גויסו לבניית מפעלים ציבוריים. בתקופות אחרות, אפשר שבאו פשוט מפני שמצרים הציעה להם הזדמנויות כלכליות טובות יותר[35].

יוסף בן מתיתיהו בחיבורו "נגד אפיון" ניסה לזהות את החיקסוס עם בני ישראל ואת המנהיג אוסרסיף, עם יוסף המקראי[36]. מכול מקום, תרבויות מצרים וכנען מעולם לא היו כה קרובות כפי שהיו בתקופת החיקסוס. קירבת תרבויות אלו מתבטא בכלי חרס, בחרפושיות ובשיטות הביצור. העברים הושפעו מאד מהתרבות המצרית, כפי שאפשר ללמוד ממעשה המשכן[37] ובכך הם שונים משבטי המדבר. שמים אלו השתלטו על האזור והקימו שושלת שמלכו במצרים. יוסף שהיה שמי, יכול היה להשתלב במערכת השלטונית השמית ששלטה אז במצרים.

בני יעקב במצרים

התנ"ך, כמו רשימות מצריות, מעיד כי אנשים ממוצא שמי הגיעו למצרים מסיבות שונות. היו שהביאו את עדריהם אל עמק הנילוס עקב בצורת בארצותיהם, למשל, אברהם (בראשית י"ב: 10), 2) ויעקב (בראשית מ"ב: 3).

ארץ גושן המקראית היא השם השמי של האזור, המזוהה עם ואדי טומילת שבמזרח הדלתא, בואכה איסמעיליה; חבל הארץ המשתרע מ"שדה צוען"[38] ל"ארץ רעמסס"[39] ועד פיתום, אותה יש לזהות עם כפר אתום, הלא היא תל אל מסח'וטה שבואדי תומיליית, שבמזרח הדלתא.

משפחת יעקב היתה עוד משפחה שמית אחת מני רבות. לא היה הבדל בין משפחת יעקב ליתר משפחות השמים באזור הדלתא, אותו לבוש אותם מנהגים אותה שפה ואותו פולחן. גם במראה היה דמיון, בציורים נראים השמים עם זקן קצר על קצה הסנטר ככתוב: "ולא תשחית את  פאת זקנך"[40]. אולם,  באף אחת מן התעודות הקשורות בתקופת החיקסוס, או בתקופה אחרת בתולדות מצרים, לא נזכר השם "ישראל".

באין מקורות מצריים, קשה לברר את שאלת שהותן של משפחות בני יעקב בארץ גושן[41]. המקרא מתאר את התקופה הזאת כהתבססות והתעצמות. אם כי רבים חולקים על המסורת המקראית בדבר שהותם של בני ישראל בארץ היאור. יש המערערים בכלל על ירידת בני ישראל מצרימה[42]. אחרים טוענים  כי רק חלק מבני ישראל ירדו מצרימה ושהו בה, וייתרם נמצאו מחוץ למצרים. כך למשל, מפרשים את מציאות הח'בירו במאות ה-14-15 לפני הספירה.  הרמז ההיסטורי היחידי העשוי להעיד על שיעבוד בני ישראל במצרים הוא הכתוב: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס (שמות א', 11).אזכורה של רעמסס, בקשר לעבודת ו בני ישראל במצרים, מצביעה על ראשית ימיו של רעמסס השני, כאשר הועסקו פועלי כפייה רבים, בבניין  "פר-רעמסס" שנקראה על שמו. (יתכן מאד, שאין המדובר בערי מגורים אלא במכלולי אסמים לתבואה).

על פי מקורות מצריים ואחרים, תושבי האזור, ובעיקר שבטי השוסו שביניהם, נאבקו נגד השלטון ומאבקם הגיע לשיאו בימי פרעה רעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס). מקורות אלה מציינים כי מוצא שבטי השוסו בהרי אדום, וכי את הפשיטות על ארץ ישראל ומצרים ביצעו בין השאר מעיר ששמה "יהוה בארץ שוסו" או "בית יהוה", כפי שמוסר לנו הסופר המקראי. מעניינת מאוד בהקשר זה קריאתה של דבורה הנביאה: "יהוה בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום…" (שופטים ה: 4), הרומזת על זיקה אתנית תרבותית בין האדומים לעברים, נוסף לקרבת האחים המייסדים, יעקב ועשו. וכן אין לשכוח שלאחר מלחמתם בעמלק, פנו בני ישראל ונדדו לאדום.

בסיפורי יוסף מופיעים יסודות מצריים  המעידים על הכרת ההווי המצרי, לעתים עד פרטי פרטיו. יתכן שהמושגים טבעת ושש, אברך (שמשמעם אינו ברור) הם מצריים.  סיפור יוסף ואשת פוטיפר דומה מאד לאגדה קדומה שנמצאה על גבי פפירוס מצרי, בה מסופר על שני האחים באתא ואנפו ומתארת את קורותיהם של שני אחים, האחד נשוי, השני רווק, וביניהם מצויה הרעייה הנפקנית[43]. המספר המקראי נוקב גם בתואר המצרי " צפנת פענח" שיוסף התכבד בו לאחר שגבר על חרטומי מצרים, שלא ידעו לפתור את חלום פרעה. השוואת מעמדו של יוסף למעמד הווזיר במצרים, כפי שידוע לנו מקברו של רח'מירע, שהיה וזיר בימי תחותימס השלישי, מלמד שכנראה יוסף היה וזיר במצרים, או שסיפורו מתאר דמות של וזיר בחצר פרעה. גם סיפור חניטת יעקב, חניטת יוסף, מותו בגיל 110 שנחשב לאורך ימים אידיאלי במצרים וכמובן הפיכת מטה אהרון לתנין, הדומה להפליא לסיפור המצרי הקדום על תנין השעווה שהפך לתנין, במחרוזת הסיפורים על המלך ח'ופו והחרטומים.

בין סיפורי ירידת החיקסוס למצרים וגירושם לכנען, לבין סאגה המקראית על בני ישראל במצרים יש הקבלה מאלפת. מנתון, כמו גם מקור מצרי בן המאה ה-16 לפנה"ס, מתארים את עלילות המלך יעחמס, מן השושלת ה-18, שכבש את אווריס וגירש את החיקסוס.

הממלכה החדשה

מתוארכת לשנים 1550–1070 לפנה"ס, כוללת את השושלות ה-18–20.

"כנען הגדולה" (Grater Cannan), בלשונה של הארכיאולוגית קתלין קניון, היא כנען שקדמה לתקופת הברזל, נוצרה במידה רבה בהשראה מסופוטמית. בהשפעת המסורות הצפוניות נבנו ביצורי הערים הכנעניות ועוצבו תכניותיהן הפנימיות. כך גם עוצבו המבנה החברתי והתרבות החומרית. וכך גם אלי כנען המוכרים, כמו בעל ועשתורת, הדד ודגן, אל הירח סין  והאל תמוז היורד מדי קיץ אל השאול וקם לתחייה בחורף.  הם, כמו המיתוסים המכוננים בספר בראשית הבריאה, המבול), מסופוטמיים. מצד שני, מצדו השני של הסהר הפורה, עומדת מצרים הפרעונית, ששלטה בכנען בכול התקופה הנקראת ברונזה מאוחרת (מ-1550-1250 לפנה"ס). שליטתה של מצרים היתה בעיקר פוליטית ומבחינה תרבותית השאירה רק חותם כללי. האוכלוסייה המשיכה לדבר בשפות שמיות-מערביות והתרבותה חומרית השפעה הרבה יותר ממסופוטמיה, מחוז צמיחתן של המעצמות שבצפון[44].

עם הצלחתו של יעחמס, הנסיך מדרום מצרים להדוף את החיקסוס בשנת 1570 לפנה"ס, כל גורם שמי היווה אויב למצרים. ומכאן ניתן להבין את "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף" והיחס העוין אל השמים שנשארו במצרים. ההיסטוריון המצרי מנתון, שהוזכר לעייל, ניסה לקשור את גירוש החיקסוס עם יציאת מצרים. זיהוי החיקסוס עם היהודים על ידי מנתון, מהוה את אחד משני סיפורי היסוד הקדומים, בגרסה המצרית-יוונית, לסיפור המקראי והמסורתי-יהודי של יציאת מצרים[45].

מרבית המקורות המצריים המספרים על ארץ כנען הם מתקופת הממלכה החדשה, במיוחד מימי השושלת ה-18 (מאות 14-15 לפנה"ס) והשושלת ה-19 (המאה ה-13 לפנה"ס). המקורות המצריים הם אנאלים (יומני מסע), תבליטים, רשימות טופוגרפיות, פפירוסים ספרותיים, פפירוסים מינהליים, כתבי מארות וארכיוני מכתבים.

קצין מצרי ששמו יעחמס, ששירת במחצית השנייה של המאה ה-16, בצבאו של יעחמס מייסד השושלת ה-18, יצא לארץ ישראל לאחר גירוש החיקסוס ממצרים וכיבושה של אואריס. במשך שלוש שנים צר על תל שרוחן[46] (תל אל פרעה – דרום), אחד התילים הגדולים בנגב, שבו התגלו ביצורים חזקים מתקופת החיקסוס.  זו הפעם היחידה בתולדות מצרים כששושלת המתנגדת לאויב ששלט בארצה, נלחמת בו באמצעות תפיסת מבצר בכנען.

אחד ממצביאיו של תחותימס השני מספר שלקח שבויים מבני השוסו, שבטים נוודים המוזכרים רק בתעודות מצריות, שכנראה שועבדו למצרים, בדומה לבני ישראל.

קרב מגידו

תחותימס השלישי, גדול מלכי השושלת ה-18 (1490-1479) ערך לפחות 16 מסעי מלחמה לארץ ישראל ולסוריה והגיע עד לפרת. הידיעות המפורטות ביותר הן ממסעו הראשון, שבו נלחם בברית של ערי כנען, באזור מגידו. מאחורי הברית עמדה ממלכת מיתני, אויבתה הגדולה של מצרים, שהתבססה בצפון-מערב ארם נהריים ושליטיה היו חורים[47]. מיתני, שהתחרתה במצרים על השלטון בכנען,  ארגנה ברית רחבה מאד להתקפה על מצרים, שכוחותיה התבצרו במגידו, בשל מיקומה האסטרטגי. המרד הקיף את כול הארץ, "מירזה (כנראה תל גמה) ועד קצוות תבל", כלומר, מדרום ארץ ישראל ועד קצה גבול השלטון המצרי בסוריה. היתה זו, כפי הנראה, אחת המלחמות המכריעות לייצוב השלטון המצרי בכנען. לפי כתובותיו של המלך המצרי, השתתפו במלחמה יותר ממאה ערים[48]. לאחר התלבטות עם המצביאים שלו, שנערכה ביחם, הלא היא ח'רבת ימה שבשרון, החליט המלך לבחור בתוואי המסוכן ביותר, דווקא דרך וואדי ערה והפתיע את הכנענים בצאתו לנחל קינה שליד מגידו[49].

תחותימס השלישי שהיכה את הצבא הכנעני וכבש את מגידו לאחר מצור של שבעה חודשים, הכריז שכיבושה שקול כנגד כיבוש אלף ערים. לאחר הניצחון, מינה בארץ נציבים מצריים. נקודות המפתח היו מגידו ובית שאן. גם עזה ותענך היו בסיסים מצריים. המצרים נהגו לתאר על קירות המקדשים את מסעות המלך, שהיו מסעות למען האל. האל שולח את המלך, מגן עליו ועל צבאו בקרב ומקבל את שלל הניצחון. המלך החוזר מן הקרב מתואר על גבי קירות בצורות אחדות החוזרות על עצמן: אחת הצורות מראה את המלך מכה באלה קבוצת אויבים, כשהוא מחזיק אותם יחד ("אשכול אויבים") בציציות ראשיהם. מול המלך עומד האל אמון והוא מביא קורבנות נוספים, כדי שהמלך יקריב אותם. האויבים מתוארים עם ראשי בני אדם והגוף הוא ציור של חומת עיר ושם העיר כתוב בתוך מסגרת זו. רבות מן הרשימות הן של ערי כנען ונותנות תמונה של הישוב בארץ, בימי המלך שבזמנו נרשמה הכתובת[50].

תחותימס השלישי השאיר את ניהול רוב הערים הכנעניות בידי השליטים הכנענים. אולם כמה ערים נכבשו והוקמו בהם מרכזים שלטוניים ישירים של מצרים. ביניהם ביניהן: יפו, בית שאן וערים נוספות. עזה נקבעה כמרכז השלטון המצרי בכנען. פרשת יפו בולטת במיוחד, בשל המסורת הקשורה באופן בה נכבשה. סיפור מצרי עתיק (מופיע בפפירוס האריס 500), מסופר על צחותי, אחד משרי צבאו של תחותימס השלישי, שצר על יפו, לאחר שמושלה מרד בשלטון המצרי. כיוון שלא עלה בידו לכבוש אותה, גמר אומר לתפוס אותה בדרך עורמה. תחילה, הצליח לשדל את מושל העיר הנצורה להגיע למשתה שערך לכבודו מחוץ לחומות. לאחר המשתה הכריז צחותי בפני מושל העיר, כי הוא עצמו מאס במצרים ובתחותימס והציע לערוק עם משפחתו ליפו. מושל יפו מצחותי, שימסור לידיו את שרביט פרעה, כהוכחה לאמינות דבריו. באופן מפתיע, חבט צחותי עם השרביט, במצחו של השליט, וזה התעלף מעוצמת החבטה. צחותי ציווה שיכבלו את ידיו ורגליו בכבלי ארד. לאחר מכן פקד על 600 מאנשיו לקחת 200 סלים מלאים במתנות ושיגר אותם לעבר העיר. כאשר התקרבו נושאי הסלים לשער העיר נמסר לאשתו של המושל כי הצבא המצרי הובס על ידי המורדים, ובתור מחווה החליט צחותי להגיש להם תשורה גדולה. תושבי יפו לא ידעו כי  בכל אחד מ-200 הסלים, התחבא חייל מצרי (כפי שמוכר מסיפור עלי באבא). הם  הכניסו בשמחה את הסלים דרך שער העיר. זמן קצר אחר כך הגיחו מתוך אותם הסלים 200 החיילים המצרים, הכו ולכדו את כל התושבים אשר סביבם, פתחו את השער ואפשרו לצבאו של צחותי לכבשה ללא התנגדות. החוקרים מפקפקים באמיתות הסיפור. למרות שידוע כי לתחותימס השלישי היה שר צבא בשם צחותי, כנראה מדובר באגדה,  שביקשה לפאר את כיבושיו של הפרעה בכנען ובסוריה. הטקטיקה אותה יישם צחותי – לפי הסיפור לפחות –  שיושמה על ידי האכאים  בעת כיבוש טרויה כפי שיתואר ב"איליאדה" של הומרוס, מאות שנים יאוחר יותר.

אמנחותפ השני, בנו של תחותימס השלישי, הוביל שלושה מסעות צבאיים לכנען ולצפון סוריה (ארצות ח'ארו). רשימת השבויים שהביא עמו חזרה למצרים, בשובו מאחד ממסעות המלחמה שלו, בשנת 1429 לפנה"ס, משקפת היטב את אוכלוסיית הארץ ומעמדותיה. הוא הביא עמו למצרים 3,600 עפירו, 15,200 שוסים (שבטים נודדים מאדום ומהנגב) ו-36,300 חורים (ציון כללי לתושבי א"י). כמו כן, אנו למדים על הרבה של שכבת בעלי ההון, הסוחרים והמריינו, כלומר, אצילי הרכב[51].

יש לשים לב לכך שבאזור מופיעים שבטי נוודים המכונים "ח'בירו" או "עפירו", שהתבדלו במידה רבה מחוץ למסגרת החברתית הממוסדת, שייתכן לזהות אותם עם העברים[52].

מאותה תקופה נמצא בחפירות תענך, אוסף מיוחד במינו של מכתבים שנכתבו בכתב היתדות האכדי – בדומה למכתבי אל עמארנה (ראה להלן)- שנשלחו למושל תענך.

אמנחותפ השלישי לא הרבה לצאת למלחמות, אך על מקדשו מופיעה רשימת ערים "כבושות", שהעתיק כנראה מתחותימס השלישי. פקידים מצריים ישבו במרכזים אזוריים כגון עזה ופקידים מצריים או מצביאים היו אחראים שערי כנען ישלמו את המיסים ולא יקשרו קשר נגד מצרים. לתחותימס הרביעי היו קשרים הדוקים עם כנען ונודעה להם חשיבות מדינית ובעיקר תרבותית. ידוע שהביא עמו שבויים מגזר והגיע עד צידון[53]. בסוף המאה ה-15 חלה התמוטטות השלטון המצרי בקדמת אסיה, אולי בלחץ החיתים. השלטון המצרי בכנען בימי השושלת ה-18 היה שלטון "אימפריאלי" בראש המנהל עמדו פקידים שישבו בבירות אזוריות כמו עזה. פקידים נמוכים יותר ומצביאים היו אחראים כי ערי כנען ישלמו את המיסים, לבל יקשרו קשרים זו עם זו, או עם כוחות חוץ, נגד מצרים. על המנחות שהביאו הכנענים למצרים, ניתן ללמוד מציורי קברים. לא רק תוצרת מקומית הגיעה בדרך זו למצרים. אפשר לראות בציורי הקברים, נסיכים כנעניים המביאים חפצי נוי שמקורם באזור האגאי[54].

אח'נתון והמהפכה הדתית

בתקופת המלך אמנחותפ ה-4, המכונה "אחנתון" התבצעה רפורמה דתית, של מעבר לפולחנו של אל אחד מרכזי. ייתכן מאד והדבר השפיע על אמונתם המונותיאיסטית של בני ישראל. סביר להניח שהמהפכה הדתית התבצעה, כדי להשתחרר מכוחו של ממסד הכוהנים. הוא העביר את בירתו מנוא אמון לאל עמרנה וקרא לה "אחתאתון".

אמנחותפ זה כתב מזמור לאחנתון, המזכיר להפליא את מזמור ק"ד בתהילים[55].

האגיפטולוג הגרמני יאן אסמן (Jan Assmann) טוען בספרו "משה המצרי" (Moses the Egyptian) שאחנתון היה מבשר המונותאיזם, בכך שהיה הראשון בכך שהצהיר כי אתון הוא לא רק האל העליון, אלא האל היחיד. הרעיון של אח'נתון כחלוץ המונותאיזם קוּדם על ידי זיגמונד פרויד בספרו "משה האיש ואמונת היִיחוד": וכך נכנס לתודעה הציבורית. פרופ' יהודה אליצור הציע כי יוסף הוא זה שהשפיע על אחנתון לעבור לאמונה באל אחד. לעומת זאת יש הטוענים שהיו אלה אשתו נפרטיטי ואמו, שהיו שתיהן ממוצא כנעני, מסביבה שבה נפוצו רעיונות מונותאיסטיים-מונולטריים. בחינ המדוקדקת יותר, מראה שלא מדובר במונותיאיזם, אלא בהנותאיזם, היינו, קיומו של אל מרכזי, לצד אלים אחרים. רעיונות שהחלו לחדור כבר בתקופתו של תחותימס הרביעי.

מכתבי אל עמארנה

בתקופת שלטונו של אח'נאתון , מופיעים מכתבי אל עמארנה, שהם מכתבי שירות החוץ המצרי המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס. הם כתובים על לוחות חומר, בכתב היתדות ובשפה האכדית, שהיתה ה"לינגווה פרנקה" (השפה הבינלאומית) של הימים ההם. היו אלו מכתבים שנכתבו על ידי שליטים שונים, ברובם שליטים כנעניים, ונשלחו אל מלך מצרים במשך תקופה של כ-20 שנה, בימי המלכים אמנחותפ השלישי, אח'נאתון ותות ענח' אמון. חלק מועט מהמכתבים נכתבו על ידי אמנחותפ השלישי לשליטים אחרים. מכתבים אלה שהתגלו בבירתו של אחנתון, אל-עמארנה שבמצרים, מהווים מקור עיקרי להכרת ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת[56]. כמו כן, מופיעה תעודה מצרית ובה מוזכר השם "אשר",יתכן והכוונה לשבט אשר וייתכן שאפשר להסיק מכך ששבט זה או חלקו לא ירד כלל מצרימה. במכתבים מכריזים השליטים על נאמונתם המוחלטת למלך מצרים ומתלוננים על עמיתיהם. מכך אנו למדים על התרופפות השלטון המצרי בכנען. עם ייצוב היחסים עם מיתני, לא היה צורך בעריכת מסעות מלחמה לכנען וכתוצאה מכך התרופפה מרותה של מצרים באזורים שונים.

העפירו

במכתבי אל-עמארנה מתלוננים השליטים הווסלים בערי כנען, מטעם המצרים, על חדירת העפירו, אשר כובשים את הארץ, ומבקשים מפרעה שישלח את צבאו לתקוף אותם לפני ש"הארץ תיפול לשליטתם". העפירו היו אויביה המושבעים של מצרים והמלכים השונים שלה, האשימו זה את זה, על שהתחברו עם העפירו. המונה "עפר" עצמו אמנם עתיק יומין ומשמעו העיקרית שכבה חברתית מסוימת של נכרים, שאין להם זכויות קבע על אדמה ורכוש[57]. אך בתקופה האמורה,  התייחס לגל השמי, שהחל חודר לארצות הסהר הפורה ולימים התגבש לגל הארמי-עברי. הופעת העפירו בתקופת אל עמרנה, היא ראשית העברים בארץ. תיאור זה מקביל לתיאור המקראי של כיבוש הארץ בידי העבריים בתקופת יהושע בן נון (גם אם במקרא כתוב שהעברים הגיעו ממצרים). פרט נוסף, שמשתלב עם המקרא, הוא במכתב ששלח מושל העיר שכם לפרעה, שהתגלה באל-עמארנה, בו הוא טוען בפניו כי בנו התחבר עם החבירו (העפירו והחבירו חד המה) ועוזר להם במסע הכיבושים שלהם בארץ כנען, טענה זו משתלבת עם המתואר בספר יהושע שלפיו הגיעו בני ישראל לעיר שכם ללא קרב. גם במכתבו (המסומן במספר 287) של עבדיחבה מושל ירושלים מופיעה תלונה על תקיפת העפירו:

"ראה, ארץ גזר, ארץ אשקלון ול[כיש] נותנים להם ל<עפירו> מזון, שמן ואת כל מחסורם. לכן ידאג נא המלך לצבא הסדיר וישלח נא צבא סדיר נגד האנשים הפושעים במלך אדוני! אם יהיה (עוד) בשנה הזאת צבא סדיר, יישארו הארצות ומושלי הערים נאמנים למלך אדוני; אולם אם אין צבא סדיר, למלך לא יהיו ארצות ומושלי ערים. ראה, את ארץ ירושלים זו – לא אבי ולא אמי נתנו לי (אותה). – ראה מעשה מִלכֲּאִלֻ ומעשה בני לַבּאַיַ: אשר נתנו את ארץ המלך לעפרו[58]."

יתכן והקבוצה המכונה "בני-ישראל", או חלק ממנה, אכן השתייכו מבחינת הגדרתם למעמד החברתי המכונה 'עפירו', מתוקף היותם גרים ועקורים שלא היו אזרחי ערי המדינה בכנען. אם כך הדבר, הרי זה הגיוני שבפי הכנענים והמצרים הם אכן כונו באופן מכליל "עפירו"/"עברים", כשאר האנשים שהשתייכו לסטטוס חברתי זה, אף-כי הם עצמם הגדירו את עצמם באופן ספציפי יותר כקבוצה המכונה בני ישראל. כלומר בני ישראל נחשבו גם כעפירו, אבל לא כל אלו שנחשבו עפירו היו גם בני-ישראל. יש מקום להניח, כי קבוצות של עפירו, שחדרו בתקופה זו לאזורי ההר, התחברו אל שבטי ישראל, שחדרו לשם כמאה שנה לאחר מכן וכי בסופו של דבר התערבבו בהם[59].

מתוך תעודות אל עמארנה ומקורות מצריים נוספים, ניתן ללמוד על שרשרת ארוכה של ערי נמל בחופי כנען, שלכמה מהן נודעה במרוצתה זמן, חשיבות מדינית וכלכלית מרובה. להתפתחות רבת תנופה זו שבחוף, מקבילה גם השתלשלות בפנים הארץ. במיוחד לאורך דרכי התחבורה הראשיות. זו התקופה בה הוקם המבצר המצרי בבית שאן (שכבה מס' 9). באותה תקופה היו השפעות גומלין חזקות בין החוף הפניקי לבין מצרים. יש עדות ארכיאולוגית על זרם בלתי פוסק של מוצרי תעשיה וחפצי מלאכת מחשבת ממצרים לכנען ושל תוצרת כנענית למצרים[60]. ידוע על סוחרי כנען, שהיו מגיעים בספינותיהם לנמלי הדלתא ועל יורדי ים כנעניים, בשירותם של פרעה ושל המקדשים המצריים. השפעות גומלין אלו מורגשות במידה רבה גם בספרות, בדת ובאומנות. שירה פיניקית, דוגמת המיתוס על מלחמת בעל וים, תורגמה למצרית. אלים כנעניים, כדוגמת בעל-צפון, שהיה פטרונם של הימאים, רשף, עשתרת, ענת ועוד, חדרו לפנתיאון המצרי.  היתה זו תקופת שגשוג של הממלכה המצרית, שהפרובינציה כנען נכללה בתחומיה ובקדמת אסיה שררו תנאי שלום וביטחון[61].

אין הרבה ידיעות על כנען מהמחצית השנייה של המאה ה-14 לפנה"ס ורק עם עליית השושלת ה-19, התחדשו מצבות הניצחון המצריות המתפארות בכיבושיהם בכנען.  מטרתם של פרעוני שושלת זו היתה החייאת האימפריה המצרית, שכללה גם את ארץ ישראל ואת סוריה. לשם כך העבירו את בירתם לצפון הדלתא. לעיר פר-רעמסס, הלוא היא רעמסס המקראית, מקום בו שכנה לפנים, אואריס, בירת החיקסוס. גם במסורת הדת התקשרה שושלת זו לימי החיקסוס, שכן כיבדה את האל סת, שהי האל הראשי של החיקסוס ושמו כלול בשם סתי.

המלך סתי הראשון, בן השושלת ה-19 יצא למסע ראשון לכנען, כדי לדכא מרד שפרץ בבית שאן. לזכר ניצחונו הציב שתי מצבות בבית שאן, אחת מהם מדברת על ניצחון על החבירו מרמות יששכר[62]. בציור קיר מרשים ממקדש כרנך, מתוארות מלחמותיו בקדמת אסיה ובכללם צירי המבצרים שכבש. ברשימות הטופוגרפיות שלו, מתואר מסלול התקדמותו, לפרטיו. במסע אחר, הגיע לארץ אמורו שבאזור הלבנון, שם התנגש עם החיתים[63].

קרב קדש.

הקרבות עם החיתים הגיעו לשיאם בראשית ימיו של רעמסס השני (1290—1224 לפנה"ס). מלך זה חצה את כנען בדרכו למלחמה נגד קואליציה של מלכים כנענים בהנהגת החתים, עמם הוא התנגש בקדש אשר על נהר האורנטס, שבראשם עמד המלך החיתי מותווואלי השני (Muwatalli II). רעמסס השני מתאר את קרב קדש כאחד הגדולים שבניצחונותיו, אך ברור שהסתיים בשוויון ואף יש לראות בו מפלה מצרית. הישגו העיקרי של רעמסס, היה שיצא בשלום ממלכודת קטלנית שטמנו לו החיתים. האחרונים השליכו את יהבם על התקפת פתע של רכב, בדומה למארב שהכינו הכנענים לתחותימס השלישי ליד מגידו וכך עשו שמות בצבא מצרים.

רעמסס השני ערך מסעות נוספים לכנען, לשם חיזוק שלטונו שם, שכנראה התערער בעקבות מלחמת קדש. אחד התבליטים מתאר את כיבושה של אשקלון, דבר המעיד שרוח המרד חדרה גם למרכזי השלטון המצרי שבדרום כנען. עם הזמן ביסס רעמסס את שלטונו בכנען ובשנתו ה-21 (1270 בקירוב), כרת ברית שלום עם המלך החיתי חַתוּשִילִיש השלישי (Hattusili III) שהשלים עם הסטטוס קוו בארץ ישראל ובסוריה.

פפירוס אנסטזי

בתקופה זו נכתב "פפירוס אנסטזי", שהוא אגרת שנשלחה על ידי פקיד מצרי אל מלך מצרים  רעמסס השני בסביבות 1270 לפנה"ס (נרכשה על ידי המוזיאון הבריטי מסוחר ארמני מדמשק, בשם Giovanni Anastasi , בשנת 1839).

באיגרת זו, שכתב סופר מצרי ליריבו, בצורת שאלות, מתוארות הדרכים בארץ כנען ומובא תיאור של הצפוי לנוסע בודד ובלתי מנוסה. הפקיד מתפאר בידיעותיו הגיאוגרפיות הרבות על כנען ואגב כך, שופך אור על הקורה בה. מובא שם דיווח, מאחד המבצרים בגבול מצרים, על מתן רשות מעבר נודדים מכנען לדלתא המזרחית: "סיימנו העברת שבטים דרך מבצר מרנפתח אשר בת'כו (מזוהה עם סוכות בארץ גושן) אל פר-אתום" (היא פיתום). שומרי הגבול נותנים רשות לשמיים להיכנס למצרים להחיות נפשם ובקרם מבלי לקבל רשות מראש, ובכך מסיק המחבר שזה היה הנוהל[64]. זוהי ארץ כנען המתוארת גם בימי המקרא על תקופת ההתנחלות. התיאור המפורט של גבולות ארץ כנען בדברי ה' למשה[65], עולה בקנה אחד עם גבולות הפרובינציה המצרית כנען, בתקופה הנדונה.

ברית המילה

מנהג יהודי מובהק, אולי המובהק ביותר הוא ברית המילה, שגם הוא מקורו במצרים. הנכנס לקברו של האציל אנח-מא-חור, בן השושלת הששית, בסאקרה, מתרשם במיוחד מתיאור של טקס ברית המילה החרוט על הקיר, שהתקיים לפני כחמשת אלפי שנים. את הניתוח, כך אנו למדים, עשה בנער כוהן או מומחה, בסכין מאבן צור. חוקר ארץ ישראל מולי ברוג מדגיש כי ברית המילה היה אחד מסדרה של טקסי בגרות, שהכשירו את הצעיר לחיי נישואים והקמת משפחה. בהקשר זה כנראה יש להבין את מעשיה של צפורה אשת משה, שמלה את בנה בכורה ומכריזה "כי חתן דמים אתה לי" (שמות ד: 26). משמעותו של השורש "חתן" בערבית היא "מול"; מכאן הזיקה שבין טקס המילה לטקס הנישואים. אגב, בשפה המצרית ה"רעמססית", "להקים בית" ו"לשאת אשה" הם ביטויים נרדפים, וכך במקורותינו: "ביתו זו אשתו" (יומא ב' ע"א)[66].

מהתיאור שבקבר אנו למדים, כי מנהג המילה, לא זו בלבד שהיה נקוט במצרים אלפי שנים קודם ליציאת בני ישראל, אלא אף נשמר בקפדנות עד אז ולא ייפלא אפוא "כי מלים היו כל העם היוצאים (ממצרים)" (יהושע ה: 5). באותה מידה של היגיון אפשר להניח כי ההתנתקות ממצרים תוביל לביטולו של מנהג נוכרי זה. ואכן, המשכו המיידי של הפסוק הנ"ל מבהיר: "וכל העם הילדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו".

לא ברור מדוע שבו העברים למול את בניהם בכנען. האם כדי להבחין בינם לבין הכנענים, שחלקם לפחות לא מלו את בניהם (פרשת חמור בן שכם). מכול מקום, כבר בגלגל, לאחר חציית הירדן והכניסה לארץ המובטחת, מצווה יהושע למול את העם ומחדש את מנהג אבותיו במצרים.

מנהג אחר הקשור בעורלות ומופיע אצל שני העמים, חקוק על קיר מקדש המתים של רעמסס השלישי, בן המאה ה-12 לפנה"ס, המכונה מדינת-האבו. רעמסס מציג שם את ניצחונו על הלובים ומתאר בגאווה כיצד סופרים אנשיו כפות ידיים קטועות. כפי שעשה דוד במלחמתו על אנשיו של אבנר בן נר: " וַיְצַו דָּוִד אֶת-הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם וַיְקַצְּצוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם וַיִּתְלוּ עַל-הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן וְאֵת רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת לָקָחוּ וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר-אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן.  (שמואל ב, ד', 12). כמו כן, נראים של אברי מין קצוצים של לוחמי האויב, כסמל להישגם המרשים. שימוש דומה בסמל זה עושה שאול המלך, המבקש לעמוד על טיבו של חתנו לעתיד, דוד בן ישי: "אין חפץ למלך במוהר, כי במאה עורלות פלשתים, להינקם באויבי המלך שאול" (שמואל א' י"ח: 25) הוא מודיע לו. דוד יוצא למשימה, "וייך מאתיים איש ויבא דוד עורלותיהם וימלאם למלך" (שם, פסוק 27).

השפעות הדדיות על הפולחן

לא רק בעניינים כגון אלה מוצאים השפעות הדדיות. אולי במפתיע נראה כי מידת ההשפעה המצרית המכרעת על היהדות היא דווקא בתחומי הדת והפולחן.

מולי ברוג מצטט את מחקרו של ג'ון טוודטנס (J.A. Tvedtnes) בנושא זה. טוודטנס מצביע על מונחים מתחום עבודת המקדש המצרי שאומצו לטענתו כלשונם, בהקשר לאוהל מועד; בית המקדש ובגדי הכוהן הגדול של היהודים. החוקר מסביר כי לגבי ה"דביר", קודש הקודשים, מקובל אמנם המקור השמי: "החדר האחורי", אך מתאים יותר המונח המצרי "דבר", שפירושו "משכן אל". "ים" (ובהקשר המקדש, "ים הנחושת") – כינוי סתום זה מתבהר אם נקבל את מקור המלה בשפה המצרית הדימוטית (שהיתה בשימוש החל באלף הראשון לפני הספירה לערך) ופירושה "כד מתכת". את הפסוק: "ועשו את האפר זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה חושב" (שמות כ"ח: 6) מפרק החוקר לגורמים: "אפוד" הוא מסביר, מקורו במלה "יפד" שפירושה במצרית בד. מכאן שיש לקרוא את סוף הפסוק "מעשה חבש", כלומר, לובשים אותו. "תכלת", ייתכן שמקור המלה בצורה המצרית "דכל" המתייחסת לצורת עיבוד הסיבים על ידי פיתולם. כפי שנאמר שם בפסוק 28: "וירכסו את החושן מטבעותיו אל טבעת האפוד בפתיל תכלת…" "שש" פירושו במצרית "גזור". ומלה אחרת מאותו השורש פירושה "אריג". נזכיר כי כאשר הנביא יחזקאל מונה כל ארץ וטוב תוצרתה, הוא מציין: "שש ברקמה ממצרים היה מפרשך" (כ"ז: 7).  החוקר מוצא הקבלה בין "האורים והתומים"[67] לבין אבני החושן של הכהן המצרי. טוודטנס מסביר במאמרו, כי אבני האוראקל המצריות נקראו "ירי" ו"תם". הראשון פירושו עשה, פעל, הצג; והשני הוא שלילתו: אל תעשה, אל תפעל וכו'. ההתאמה שבין השמות ואופן השימוש הזהה באבנים בשתי התרבויות מצביע, לטענת החוקר, על אימוץ טכניקת פולחן מצרית בעבודת המשכן של בני ישראל.

משה ויינפלד, במאמר בשם "הוראות למבקר במקדש – בתנ"ך ובמצרים העתיקה", משווה מקורות תנ"כיים של חוקים וכללים המוטלים על הנכנס למקדש בירושלים עם החוקים המקבילים שנמצאו במצרים. לדוגמה, הוא מביא את הכתוב בתהילים פרק ט"ו, ובו רשימה של התכונות הנדרשות מאדם כדי שיורשה להיכנס למקדש[68], ומראה כיצד מקבילה הרשימה, בתוכן ובמבנה, לכתובת הקבועה על משקוף אחד משערי המקדש באדפו שבמצרים העליונה.

אפשר לציין עוד מקבילות, כגון זו שמביא החוקר בנימין אורוטיה. הוא מצא כי פרק נ"א בתהילים[69] כולל אלמנטים זהים לגמרי לקטעים מתוך טקס "פתיחת הפה" בספר המתים המצרי[70];

השפעות תרבותיות מצריות

ההשפעה המצרית ניכרת בתחומים רבים נוספים. המושג "חבל ארץ" שפירושו "אזור גיאוגרפי". בארץ ישראל, שאופיה גבעי והיא משופעת בעצים ואבנים, היתה חלוקת הגבולות נעשית על-פי ערוצי הנחלים – ומכאן המונח נחלה – וכן בעזרת עצמים בולטים בשטח שנשארו כציוני קבע לימים רבים, ככתוב "זיתים יהיו לך בכל גבולך" (דברים כ"ח: 40). רק בתקופה הרבה יותר מאוחרת אנו שומעים על המושג "חבל המידה" (זכריה ב': 6). הרודוטס הציע כי מקור השימוש ב"חבל ארץ" הוא מצרים, שבה היה הנילוס חוזר ומציף את השטחים מדי שנה והיה הכרח למדוד ולהגדיר מחדש את החלקות. המצרים עשו זאת בעזרת חבלים, שנמתחו מנקודות בולטות ומרוחקות לעבר השדות המוצפים שכבר יבשו ועל פי הקשרים שבחבל, ידעו לסמן שוב את תחומי החלקות. כעבור חודשים מספר, בעונת הקציר, היו שבים פקידי המלך וחבלים בידיהם למדוד את השדות, כדי לדעת את שיעור המס שיש לגבות מבעליהם. מולי ברוג הציע, כי עבודת הפקידים, המתוארת תיאור צבעוני בקבר האציל מינה בלוקסור, מצביעה על האפשרות שהמלה "גליל", כלומר כריכת חבל ארוך במיוחד, היתה בהשאלה ל"חבל", " כגון, 'גליל הגויים' ובקיצור 'הגליל', כנהוג בשפה העברית עד היום[71].

כמה מלים חדרו מהשפה המצרית לעברית. למשל המלה "חרטום", שבמצרית עתיקה פירושה מנחש, קוסם; "אסם" שפירושו ממגורה; השם פנחס, "פא נחסי" במצרית, שפירושו: הכושי. כך גם השם אסנת. גם השם "משה" ייתכן שמקורו במצרית: מס או מסס, שפירושם "נולד מ…" ו"בנו שלו…" והוא משמש סיומת לשם שתחילתו מציינת אל. למשל: רע-מסס; תחות-מס ועוד. גם המילה "פענוח" מקור במצרית (יוסף כונה "צפנת פענח"). תנין במצרית עתיקה הוא ת-מסח, כלומר תנין ממין נקבה, והיאור הוא "יארו" – המקבילה התת-קרקעית של הנילוס, הנהר הגדול הזורם בעולם שלאחר המוות ומשקה את ערוגות המצרי לנצח. מכאן שמות הנחלים יר-דן, יר-קון ויר-מוך.

באזור מכרות הנחושת בתמנע התגלה מקדש מצרי קטן. שני עמודים עם ראש האלה המצרית חתחור ותגליות אחרות, הזכירו את המקדש בסרביט אל ח'אדם שבסיני. המלך סתי הראשון מיוצג בשמו , על לוחית מזוגגת קטנה ועל חרסים אחרים מופיעים שמותיהם של רעמסס השני, מרנפתח וסתי השני. כך גם שמו של רעמסס הרביעי והחמישי.  כמו כן נמצאות שרידי כתובות הירוגליפיות וחלקים של ספינקס אבן[72]. לקיום מבנה כזה, באזור שמם, הרחק מדרכי המלך החשובות יכולה להיות רק סיבה אחת: הוא שירת את צרכיהם הרוחניים של המצרים, שניצלו את מכרות הנחושת הסמוכים.  גילוי המקדש המצרי בערבה מצביע על כך שלמלכי מצרים היה עניין כלכלי בחלק עולם זה. [73].

הופעת העברים בכנען

במאה ה-12 לפני הספירה, מופיעים העברים בכנען. מאורע זה, שהוא בגדר מפנה בקורות ישראל, לא נזכר כלל במקורות מצריים. אזכור ראשון ויחידי של בני ישראל בכנען מופיע על מצבת ניצחון של פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני, בערך משנת 1220 לפנה"ס. באסטלה, התפאר המלך המצרי בניצחון במסע שערך לארץ כנען, בשנת מלכותו החמישית. בעקבות נצחונו על הלובים, חוברה שירת ניצחון, שבסופה מופיעה פיסקה, המנציחה גם את נצחונו הקודם בכנען, בשנת 1120, בקירוב. בפסקה כתוב: "נבוזה כנען בכול רע, לוקחה אשקלון, נתפשה גזר. ינועם היתה כלא היתה, [עם] ישראל הושם (היה לשממה), אין לו זרע, חורו היתה כאלמנה למצרים…". אופן האזכור מלמד כי "ישראל" עדיין לא היה גורם שליט בארץ, אלא אחד ממרכיבי אוכלוסייתה[74].  מתקופתו נמצא בגזר שעון שמש מצרי.

החוקרים מדורם של יגאל ידין ויוחנן אהרוני לא הטילו ספק בעצם התרחשותה של יציאת מצרים, אם כי סברו שמספר היוצאים לא עלה על כמה אלפים[75]. להשקפת בני דורם, הכיבוש הישראלי של כנען לא התנהל במסע אחד, אלא בגלים אחדין, שהתמזגו במסורת למסע כיבוש אחד[76]. מרבית החוקרים של ימינו, כמו ישראל פינקלשטיין, זאב הרצוג ואחרים, שוללים את סיפור יציאת מצרים מכול וכול. ידוע שהחל מהתקופה שלאחר גירוש החיקסוס הידקו המצרים את הפיקוח על זרם המהגרים מכנען אל מצרים. הם הקימו לאורך גבולה המזרחי של הדלתא שרשרת מצדים ואיישו אותם בחיילות מצב ואנשי מנהל.  מכאן שהגבול בין כנען למצרים היה נתון לפיקוח קפדני. אילו עבר המון גדול של בני ישראל הנמלטים, את ביצורי הגבול של המשטר הפרעוני, היה הדבר נזכר בתעודות. במצרים אין כל ממצאים שניתן לקשור אותם עם קבוצה אתנית זרה ונבדלת, שהתגוררה בדלתא, במאה ה-13 לפני הספירה. זאת ועוד,, מצרים באותה תקופה היתה בשיא כוחה ושליטתה. המעצמה החזקה בתבל. אחיזתה בכנען היתה איתנה. מאד לא סביר שעם רב יצליח להימלט משליטת המצרים. אם נתעלם ממעשי ניסים, קשה לקבל את הרעיון שקבוצת עבדים גדולה נמלטה ממצרים, דרך ביצורי הגבול המשורים בקפידה, אל המדבר וממנו אל כנען, בתקופה של נוכחות מצרית כה מרשימה. הארכיאולוגיה סותרת גם את האפשרות שקבוצה גדולה של בני אדם, נדדה ברחבי חצי האי סיני, בתקופת הברונזה המאוחרת[77].

רעמסס השלישי (1190-1159)  גירש את גויי הים שחלקם (הפלשתים ואולי גם אחרים) הגיעו לארץ ישראל. אחד מיורשיו, רעמסס השישי השאיר בסיס של פסל ברונזה במגידו, עדות לכך ששלט בארץ בצורה כלשהי. הוא היה אחרון הפרעונים שהספיק לשלוח משלחות לסיני וששלט בכנען בצורה כלשהי.

במקביל בארץ כנען, התקופה היא תקופת ברזל I המתוארכת לשנים 1200 לפנה"ס – 1000 לפנה"ס. זו התקופה המקבילה לספר יהושע ושופטים אשר במקרא, כלומר כניסת שבטי ישראל לארץ כנען ממזרח ופלישת גויי הים ממערב.

מגילת ון אמון

אחד המסמכים החשובים ביותר להכרת ארץ ישראל במאה ה-11 לפני הספירה, היא מגילת ון אמון, שהיא בעצם סיפורו של כוהן אמון, בשם ואן אמון, שיצא ממצרים בשליחות רעמסס האחד עשר, מן השושלת ה-21, לעיר גבל אשר שכנה בלבנון, שהיתה קשורה כלכלית עם שליטי הדלתא במצרים (בתעודה המופיע המושג "ח'בר", שמשמעו שיתוף כלכלי של חברות סחר חזקות בכרכי הים)[78]. מטרת המסע הייתה רכישת קורות עצי ארז לצורך בניית סירה לאל אמון. אחת לשנה, בעת גאות היאור יצא אמון למסע שיט מלווה בכוהנים על גבי הנהר לצורך התאחדות עם בת זוגו מות. המגילה היא פריפלוס (מדריך מסע ימי) מוקדם, ממנו ניתן ללמוד על ערי נמל, מנהגי שיט, אניות, משפט ימי שהיה מקובל בתקופה ועוד[79]. מתוך המגילה ניתן ללמוד על הרקע ההיסטורי ועל מצבה של מצרים ביחס למדינות אחרות באזור באותה תקופה, וגם על יחסי הכוחות בתוך מצרים עצמה. היחס לו זוכה ון-אמון מצד שליטי הערים השונות בהן הוא עובר, מלמד על ירידת כוחה של מצרים בתקופה זו. בתקופה זו, ראשיתה של תקופת הביניים השלישית הנמשכת כ-350 שנים. בתקופה זו היו חילופי שושלות, שלטון של מלכים במקביל וירידה בכוחה של מצרים במרחב.[80].

סיפור המסע נכתב על פפירוס בכתב היראטי בשפה המצרית. הפפירוס שהתגלה בשנת 1890 באל-חיבה שבמצרים התיכונה, הוא העתק לא שלם של סיפור המסע. ב-1891 נרכש הפפירוס שנקרא "פפירוס מוסקבה 120", על ידי האגיפטולוג הרוסי ולדימיר גולנישצ'ב. הפפירוס הוא חלק מאוסף מוזיאון פושקין לאמנות יפה במוסקבה.

מסע שישק

פרעה סי אמון, מן  השושלת ה-21 ניצל את מסע דוד נגד ארם, כדי לכבוש את גזר, אותה ייתן אחר כך כנדוניה למלך שלמה, לרגל נישואיו עם בתו. סמוך לשנת 945 לפנה"ס, התחוללה מהפכה במצרים: שישק, שהיה מפקד הצבאות השכירים הלוביים, הדיח את המלך מן השושלת ה-21 וייסד שושלת חדשה. אך טבעי הדבר שהיה עוין לשלמה, שהרי הלה היה קשור קשרי נישואין עם השושלת הקודמת. משנתגלו ניצני הפילוג בממלכה היהודית, תמך שישק בכול מעשה שנועד לזרוע פילוג בין יהודה לישראל.[81]. המלך שישק עודד את  ירבעם בן נבט ונתן לו מחסה כשברח מפני עונש המוות שהטיל עליו שלמה[82]. כנראה שבניין המצודות וערי המסכנות כגון גזר, בית חורון ובעלת, על ידי שלמה בשנות מלכתו האחרונות, בא בתגובה למדיניות התוקפנית שניהל שישק כנגד ישראל[83].

בשנת 924 לפני הספירה בקירוב, בשנת מלכותו החמישית של רחבעם בן שלמה, עלה שישק לארץ ישראל וכבש 150 יישובים, רובם בממלכת ישראל. במקרא נשתמרה רק ידיעה קצרה, שלפיה עלה שישק על ירושלים ונטל את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך[84]. תבליט של שיישק במקדש אמון בכרנך, מכיל רשימה טופוגרפית ארוכה, ממנה ניתן ללמוד רבות על המסע[85]. לא ברור מדוע ראה צורך לתקוף את יהודה וגם את ישראל אחרי מות שלמה ואחרי הפילוג שהתרחש בממלכה. שישק שרצה להופיע ככוח פוליטי חשוב בקדמת אסיה, השאיר אחריו מצבה גדולה במגידו. הוא לא צפה מראש שיהודה וישראל יתנגדו דרך קבע להתקדמות אשור ובבל לטובת מצרים[86]. סע זה של שישק היווה פגיעה צבאית, מדינית וכלכלית חמורה הן לממלכת יהודה והן לממלכת ישראל. לאחר פלישה מצרית זו, הקים רחבעם מערכת ביצורים חזקה ויתכן שהודות לכך, עלה בידי המלך אסא, לעמוד בפני פלישתו של זרח הכושי, בשנת 902 לפנה"ס, שסביר להניח שהוא אוסרכון הראשון, בנו של שישק[87].

בתקופה זו ההשפעה המצרית היתה בעיקר תרבותית והתבססה בעיקר על מסחר. כך למשל, רוב הנושאים המגולפים בשנהבי שומרון הם מצריים באופיים. לספר משלי נכנסו פתגמים שמקורם בספרות החכמה המצרית שהחלה עוד בימי הממלכה הקדומה. כמה מפתגמי ספר משלי, בשינויים זעירים נמצאים בספר המצרי "אמן-אמ-אופה". מכיוון שאין בספר התייחסות לאלים המצריים השונים, ניתן היה "לייבא" אותו לישראל. יהושע גרינץ מצא זהות מלאה,  בין הכתוב במשלי כ"ב: 17 ואילך, לבין קטע מס' 3 בכתבי החוכמה של הכהן המצרי הנ"ל[88]. הפניקים סחרו בגלילי אבן מצופי זהב ועליהם מוטיביים שמקורם מצרי, ועובדו לפי הטעם הפניקי. גלילים כאילו הגיעו עד ספרד[89].

ארץ ישראל בין אשור למצרים

במאה ה-9 היו ממלכות ישראל ויהודה נתונות בצבת בין אשור מצפון לבין מצרים בדרום. בגבור הלחץ האשורי התעוררו ויכוחים רבים בקרב עם ישראל בשאלת האוריינטציה הגיאופוליטית. קמו מפלגות פרו מצרית ופרו אשורית כך למשל מתואר בספר ישעיהו : א הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים, נְאֻם-יְהוָה, לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי, וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי–לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת, עַל-חַטָּאת.  ב הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם, וּפִי לֹא שָׁאָלוּ; לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה, וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם.  ג וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה, לְבֹשֶׁת; וְהֶחָסוּת בְּצֵל-מִצְרַיִם, לִכְלִמָּה.  ד כִּי-הָיוּ בְצֹעַן, שָׂרָיו; וּמַלְאָכָיו, חָנֵס יַגִּיעוּ"  (ישעיהו ל' 1-3).

הנביא ירמיהו היטיב לבטא את הדילמה: יח וְעַתָּה, מַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת, מֵי שִׁחוֹר; וּמַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר, לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר.(ירמיהו ב' 18).

במרד האחרון של ממלכת ישראל נגד אשור (724-721 לפנה"ס), שלח הושע בן אלה "מַלְאָכִים אֶל-סוֹא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וְלֹא-הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה. השם "סוא" אינו ידוע והסברה היא כי הכוונה למלך תפנאח'ת, מייסד השושלת ה-24. מדיניות מצרים הושתתה על הושטת עזרה לבעלות ברית בארץ ישראל ובסוריה נגד אשור. אולם היא לא עצרה כוח להתמודד נגדה. בשנת 733 כבש סרגון השני את שומרון והחריב את  ממלכת ישראל. שנתיים אחר כך, היכה קשות את צבא מצרים ברפיח.

בשנת 713 תמך המלך המצרי פרעה שובכה, מייסד השושלת ה-24, הכושית (נובית) במצרים, במרידה נגד אשור, שבראשה עמדה העיר אשדוד. מרידה שדוכאה על ידי סרגון מלך אשור[90]. יהודה ניצלה הודות לכניעה מוחלטת לסרגון. עתה היתה יהודה אחת הממלכות הווסליות האחרונות שנותרו בארץ ישראל והייתה מוקפת בפחוות אשוריות. סרגון פתח את הדרך למסחר עם מצרים, בחסותו. מצב זה משתקף גם במשא מצרים של ישעיהו: "ביום ההוא תהיה מסלה ממצרים אושרה ובא אשור במצרים ומצרים באשור ועבדו מצרים את אשור" (ישעיהו, י"ט, 23). ישעיהו מתאר חזיון של אחרית הימים, עת תנהג מצרים כיהודה, ובכך הוא מתאר, למעשה, את מצבה של יהודה בזמנו: יח בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן, וְנִשְׁבָּעוֹת, לַיהוָה צְבָאוֹת:  עִיר הַהֶרֶס, יֵאָמֵר לְאֶחָת.  יט בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה, בְּתוֹךְ, אֶרֶץ מִצְרָיִם; וּמַצֵּבָה אֵצֶל-גְּבוּלָהּ, לַיהוָה.  כ וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַיהוָה צְבָאוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  כִּי-יִצְעֲקוּ אֶל-יְהוָה מִפְּנֵי לֹחֲצִים, וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם.  כא וְנוֹדַע יְהוָה לְמִצְרַיִם, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת-יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא; וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה, וְנָדְרוּ-נֵדֶר לַיהוָה וְשִׁלֵּמוּ.  כב וְנָגַף יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם, נָגֹף וְרָפוֹא; וְשָׁבוּ, עַד-יְהוָה, וְנֶעְתַּר לָהֶם, וּרְפָאָם. (ישעיהו "י, 18) כג בַּיּוֹם הַהוּא, תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה, וּבָא-אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם, וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר; וְעָבְדוּ מִצְרַיִם, אֶת-אַשּׁוּר.  (ישעיהו י"ט, 18-19).

מפלת שומרון הבליטה עוד יותר את הסכנה שנשקפה לממלכת יהודה. המלך חזקיהו המשיך לדבוק במדיניות הפרו מצרית, נגד אשור.

במסע סנחריב, לדיכוי המרידות במסופוטמיה וארץ ישראל,  בשנת 701, שילם חזקיהו מחיר כבד על המדיניות הפרו מצרית: "יְהִי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת–וַיִּתְפְּשֵׂם.  ב וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-רַבְשָׁקֵה מִלָּכִישׁ יְרוּשָׁלְַמָה אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, בְּחֵיל כָּבֵד; וַיַּעֲמֹד, בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, בִּמְסִלַּת, שְׂדֵה כוֹבֵס.  ג וַיֵּצֵא אֵלָיו אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת–וְשֶׁבְנָא, הַסֹּפֵר, וְיוֹאָח בֶּן-אָסָף, הַמַּזְכִּיר.  ד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, אִמְרוּ-נָא אֶל-חִזְקִיָּהוּ:  כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר, מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה, אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ. ה אָמַרְתִּי, אַךְ-דְּבַר-שְׂפָתַיִם, עֵצָה וּגְבוּרָה, לַמִּלְחָמָה; עַתָּה עַל-מִי בָטַחְתָּ, כִּי מָרַדְתָּ בִּי.  ו הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ:  כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו" (ישעיהו, ל"ו, 1-6).

צבא מצרים, בהנהגת תהרקה, אחד ממלכי השושלת ה-25, המכונה במקרא "תהרקה מלך כוש", נחלץ לעזרה[91]. הוא התערב במסע סנחריב וזה יצא לקראתו ונלחם בו ליד אלתקה, מצפון ליבנה. כתובות סנחריב מספרות על ניצחון מוחץ של צבא אשור בקרב זה[92].

אשור הגיעה לשיא גדולתה בימי אסרחדון (681-699) ואשורבניפל (669-633). אסרחדון הגשים את חלומה הישן של אשור – כיבוש מצרים. שנים מספר היתה ממלכת יהודה שרויה במצב של עצמאות רופפת, אולם אחרי כיבוש מצרים, שוב לא יכלו מלכי יהודה לנהל מדיניות עצמאית.

הישראלים הכירו היטב את הנעשה במצרים. כך למשל, בנבואתו של נחום האלקושי,  מתוארת עוצמת ה', ומובא עידוד לאנשי יהודה הכורעים תחת עול אשור, ובהמשכו מתואר חורבנה הצפוי של נינוה בבהירות ובפירוט, תוך השוואה לחורבן נא אמון שבמצרים: ח הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן הַיֹּשְׁבָה בַּיְאֹרִים מַיִם סָבִיב לָהּ אֲשֶׁר-חֵיל יָם מִיָּם חוֹמָתָהּ.  ט כּוּשׁ עָצְמָה וּמִצְרַיִם וְאֵין קֵצֶה פּוּט וְלוּבִים הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ.  י גַּם-הִיא לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת וְעַל-נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל וְכָל-גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים. (נחום, ג', 8-10). נבואה זו נאמרה אחרי חורבן נא-אמון בשנת 661.

מצרים השתחררה בימי המלך האשורי אשורבניפל (669-633) ובשנת 655 בקירוב, ייסד בה פסמתיך הראשון, את השושלת ה-26.

עם נפילתה של אשור החלה התחרות בין בבל ומצרים, על ירושת השלטון האשורי הארץ ישראל ובסוריה. במאבק איתנים זה, נשחק כוחה של יהודה, תוך זמן קצר.

יהודה בין בבל למצרים

בשנותיה האחרונות כרתה אשור ברית עם מצרים, במגמה לבלום את עלייתה של בבל ואת ניסיונה לרשת את השלטון בארץ ישראל ובסוריה. בשנת 616 הופיע במסופוטמיה צבא מצרי, שעבר בארץ ישראל. היו אלה ימי גדולתה האחרונים של יהודה. הם נמשכו כל ימי גסיסתה של אשור, עת נוצר בארץ ישראל חלל מדיני, שהמלך יאשיהו ניצל במלוא יכולתו. בשנת 612 נערך קרב כרכמיש. בגבול הפרת הצפוני (טורקיה של היום) בין בבל, בפיקודו של נבוכדנצר השני, לבין אשור ומצרים העתיקה , בהנהגת פרעה נכו השני. הקרב היה אחד הקרבות המכריעים של המזרח התיכון העתיק, והוא הסתיים בניצחון בבלי, אשר סלל את הדרך להקמת האימפריה הבבלית. בשנה זו נחרבה נינווה, כפי שניבא הנביא נחום.

בשנת 609 חזר ועלה נכו על כרכמיש, כדי לסייע לאשור-אובלט לכבוש את חרן, שנכבשה מידיו. יאשיהו התייצב מול נכו בסביבת מגידו, נקודת המפתח החשובה שעל "דרך הים", כדי לחסום בפני המצרים את המעבר במקום זה[93]. לא ידוע אם יאשיהו כרת ברית עם בבל, או פעל בתיאום עמה, כמו חזקיהו בשעתו. מטרתו העיקרית היתה כנראה למנוע את השתלטותה של מצרים על ארץ ישראל, אך הדבר לא עלה בידו. יאשיהו נפל בקרב בבקעת מגידו ועם מותו בא הקץ על ימי עצמאותה הקצרים של יהודה.

ייתכן ולהחלטה של יאשיהו, למנוע את המעבר של המצרים בארץ ישראל הייתה משמעות סמלית רבה, שכן הייתה זאת הפעם הראשונה, מאז יציאת מצרים, בה יזמו מלכי ישראל או יהודה,  מערכה מול מצרים [אם כי אין כול דיווח מקראי על קרב בין יאשיהו לפרעה נכו]. מכול מקום, בהנחה שאכן היה עימות צבאי, לבחירת שדה הקרב הייתה חשיבות רבה היות שבדרך זאת יכול היה יאשיהו להפגין את העדיפות של צבאו על פני הצבא המצרי בקרב בשטח פתוח (בקעת מגידו) על פני לוחמת גרילה (נחל עירון, ואדי מילק). יתכן וניצחון של יאשיהו, היה יוצר הרתעה כנגד כל פולש עתידי. חיים הרצוג ומרדכי גיחון בספרם "מלחמות התנ"ך" מציינים, כי מנקודת מבט טקטית, התכוון יאשיהו, ככל הנראה, לתקוף את נכו, בטרם יספיק צבאו להתארגן בצאתו מהמעברים הצרים לעמק יזרעאל, ולאחר מכן ילחץ את המצרים אל רכס הכרמל בפעולה משולבת של חיל רגלים ומרכבות. לרשותו של יאשיהו עמדה האפשרות לסגת אל העיר מגידו, לו היה מתקשה להביס את המצרים בקרב ישיר. נכו הצליח, ככל הנראה, לנחש את תכניתו של יאשיהו וסביר להניח שקידם את קשתיו על מנת שאלה יוכלו לתת מענה ראשוני להתקפה של צבא יהודה. מחברי הספר מוסיפים כי בדומה לפקודת בן הדד השני, מלך ארם, לקשתיו לפגוע באחאב בקרב ברמות גלעד[94], כך נהג גם נכו ופקד על קשתיו לאתר ולפגוע במרכבה המלכותית. מותו של יאשיהו חרץ למעשה את גורל הקרב [95].

יוסף בן מתיתיהו מתייחס בספרו קדמוניות היהודים לקרב מגידו. תיאורו של מתיתיהו דומה אמנם לזה המתואר בדברי הימים ב', אולם כולל פרטים נוספים על שהתרחש:

נכו מלך מצרים אסף צבא ויצא אל עבר נהר פרת להלחם במדים ובבבלים… וכשהגיע לפני מגידו העיר, שהייתה שייכת למלכות יאשיהו, נעצר על ידי יאשיהו וחילו מלעלות דרך ארצו על המדים. ונכו שלח אליו כרוז ואמר לו, שאין הוא יוצא למלחמה עליו, אלא שדרכו היא אל נהר פרת; וגזר עליו שלא יקניטו… אולם יאשיהו לא שעה לדברי נכו ונהג כך, כאילו אין בדעתו להרשות לו לעבור בארצו… כי כשהיה עורך את חילו ורץ במרכבתו מאגף לאגף, ירה בו אחד המצרים חץ והפסיק את התלהבותו לקרב. כי הפצע גרם לו כאב גדול, והוא ציוה לתקוע ולהחזיר את הצבא וחזר ירושלימה. שם מת מן המכה ונקבר בקברי אבותיו בפאר רב…"

תבוסתם של המצרים בחרן לא מנעה מהם את ההשתלטות על ארץ ישראל וסוריה במשך ארבע שנים[96]. בצידון נמצא שבר של מצבה של פרעה נכו.

על פי התיאור המקראי, לאחר מות יאשיהו, ירש אותו בנו יהואחז, כנראה בהשפעת תומכי הבבלים. יהואחז מלך במשך שלושה חודשים בלבד, עת זומן על ידי פרעה נכו לריבלה שעל גדות נהר האורונטס, שם הודח והוגלה למצרים. נכו המליך את אחיו הגדול יהויקים, שנאלץ לשלם מס כבד ותפקד הלכה למעשה בתור שליט בובה של המצרים[97]. יהויקים ובנו יהויכין קידמו מדיניות פרו-מצרית מובהקת. נכו צמצם את שטחה של יהודה והעמיד אותה על היקפה מלפני תקופת יאשיהו. כנראה השאיר בתחומה את הר בית אל, שהיה לחלק מיהודה, כפי שמלמדים המקורות מתקופת שיבת ציון. יחד עם זאת, הטיל נכו מס כבד על יהודה .

בשנה הרביעית ליהויקים (605 לפנה"ס), היכה נבוכדנאצר את צבא מצרים בכרכמיש[98] ובאזור חמת, ניצח אותו שנית[99]. יהויקים השתעבד לבבל באותה שנה והעלה מסים במשך שלוש שנים[100]. בשנת 601 לפנה"ס נכשל נבוכדנאצר לכבוש את מצרים והמסע גרם לו לאבדות כבדות. הדבר עודד את יהויקים להפסיק את תשלום המס. אך בעודו משקם את צבאו, שלח נבוכדנאצר ליהודה "את גדודי כשדים ואת גדודי אדום, ואת גדודי מואב ואת גדודי בני עמון"[101]. סביר להניח שפעילות זו מסבירה את חורבנם של מוצבי גבול קטנים ביהודה. בשנת 598-597 ערך נבוכדנאצר מסע עונשים נגד יהודה והגיע עד ירושלים. יהויקים מת (או נרצח) בתחילת המסע (ירמיהו כ"ב 18-19 ובנו יהויכין מלך תחתיו. יהוֹיָכִין (שנקרא גם כָּנְיָהוּ, יְכָנְיָה, יכוניה, יוֹיָכִין) היה מלך יהודה למשך שלושה חודשים בשנת 597 לפנה"ס כאשר היה בן 18. בסוף תקופה זו הוגלה יהויכין על ידי נבוכדנאצר השני לבבל, יחד עם האליטות של יהודה[102].  גלות זאת נקראת במקורות גם "גלות יהויכין"[103].

נבוכדנאצר המליך תחת יהויכין את צדקיהו דודו. גבולות יהודה קוצצו. נקרעו ממנה הנגב וחלק מן השפלה. הקיצוצים הללו והדיכוי הבבלי הציתו את המרד ביהודה, שפרץ לבסוף בשנת 589, בסיוע מצרים.

המלך יהויכין מרד בנבוכדנאצר וזה המליך תחתיו את צדקיהו: יא וַיָּבֹא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, עַל-הָעִיר; וַעֲבָדָיו, צָרִים עָלֶיהָ.  יב וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה, עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְאִמּוֹ, וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו; וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל, בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ (מלכים ב', כ"ד). צדקיהו נענה לקיצונים בעם  ובא בברית עם פסמתיך השני מלך מצרים.

בשנת 588 עלה נבוכדנאצר על ירושלים ושם עליה מצור. בשנת 586 נכבשה ירושלים, חרב בית המקדש ואבדה העצמאות היהודית בארץ למשך כ 450 שנים.

מושבת החיילים היהודים בייב

במאה השישית לפני הספירה ואולי קודם לכן, התקיימה מושבה של חיילים יהודיים באי ייב (אלפנטינה) שליד סוונה (אסואן), שהיו שומרי הגבול מטעם השליט הפרסי. כתוב: בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה, בְּתוֹךְ, אֶרֶץ מִצְרָיִם; וּמַצֵּבָה אֵצֶל-גְּבוּלָהּ, לַיהוָה. כ וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַיהוָה צְבָאוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (ישעיהו י"ט 19). אם כי ידוע שיהודים התיישבו שם קודם לכן, היינו, כמה עשרות שנים לפני חורבן בית ראשון[104]. בהתאם לדברי הנביא ישעיהו: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם. (ישעיהו כ"ז, 13). מהתעודות שנמצאו במקום אנו למדים כי כנבוזי מלך פרס בזמן מסע הכיבוש שלו במצרים ב-525 לפנה"ס, שמר על מקדש היהודים, אף על פי שאת מקדשי המצרים החריב. היחס הזה של כנבוזי למקדש יהודי יב ניתן להתפרש בעובדה, שאת אלה לא ראה כמסוכנים למגמת הכיבוש שלו בארץ הנילוס, ומשום כך מינה אותם כחיל מצב לשמור על הגבול הדרומי.

אחרי החורבן, ברחו למצרים מורדים בראשות יוחנן בן קרח. את אלה הזהיר ירמיהו הנביא, כי יישמדו, אם לא ישמעו בקול ד', להישאר בארץ יהודה אחרי הריגת גדליהו בן אחיקם: ה וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֵת כָּל-שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר-שָׁבוּ מִכָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם לָגוּר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה.  ו אֶת-הַגְּבָרִים וְאֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הַטַּף וְאֶת-בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הִנִּיחַ נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וְאֶת-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ. ז וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה וַיָּבֹאוּ עַד-תַּחְפַּנְחֵס. (ירמיהו מ"ג).

היו שני נימוקים לנבואת ירמיהו זו:

א) שארית של תושבי יהודה היתה נחוצה לארץ ישראל שלאחר החורבן, למען לא יתפשו את מקומם עממים זרים ויהפכו אותה לארץ הגויים עובדי אלילים.

ב) קיבוץ קטן מאד של יהודים הבורחים למצרים עלול להיטמע שם בתוך הקלחת של הסביבה האלילית, המצרית.

ואמנם, אזהרת ירמיהו לשארית יהודה, שברחה למצרים בראשות יוחנן בן קרח, נתגלתה בכל חומרתה. כשהייתה עוד השארית הזו בשטח ארץ יהודה, לא העיזו הכופרים שבקרבה להכריז, כי הם נכונים "לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ-לָהּ נְסָכִים, כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ, בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם[105]. להפך, הם הבטיחו לירמיהו, כי אמונתם בד' חזקה, ולכן הם מבקשים, כי גם הוא יסכים לבריחתם למצרים. אולם עד מהרה התברר כי לאחר שהשתקעו במצרים, מצבם הרוחני נפגע עד מאד. משום כך הם היו  מסוגלים להתריס כנגד ירמיהו: הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ, בְּשֵׁם יְהוָה–אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים, אֵלֶיךָ.  לא ארך הזמן, עד אשר נתקיימה נבואת הפורענות של ירמיהו, עם כיבוש מצרים על ידי הבבלים: הֹבִישָׁה, בַּת-מִצְרָיִם; נִתְּנָה, בְּיַד עַם-צָפוֹן. כה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמוֹן מִנֹּא, וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם, וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ; וְעַל-פַּרְעֹה–וְעַל הַבֹּטְחִים, בּוֹ.  כו וּנְתַתִּים, בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם, וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, וּבְיַד-עֲבָדָיו; וְאַחֲרֵי-כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי-קֶדֶם, נְאֻם-יְהוָה[106]. מובן כי אם חיל נבוכדנאצר היה מגיע למצרים, היה רואה בקבוצת הבורחים משארית יהודה, מעין בוגדים במרות מלכות בבל.

לסיכום

מצרים, היתה המעצמה הגדולה בעולם של אז, התחרתה לעתים במעצמות שהתפתחו במסופוטמיה ובאנטוליה. כנען ואחר כך ארץ ישראל, לא היתה יותר מאשר ארץ מעבר עבור המצרים.
לבד חשיבותה האסטרטגית, נודעה לארץ חשיבות כלכלית רבה בשל מיקומה בנתיב הסחר העיקרי בין מרכזי הציוויליזציה הגדולים. מיקום זה נוצל כהלכה והיה גורם עיקרי לצמיחתו ולשיגשוגן של ערי ממלכה מקומיות כמו חצור ומגידו, שפרחו באלף השני לפנה"ס. הקרבה לים וניצול קרבה זו להובלת מטענים באוניות הביאו לצמיחתם של מרכזי סחר חשובים לאורך החוף וביחוד לאורך החוף הפיניקי (לבנון וסוריה של ימינו), בערים כמו צור, צידון ואוגרית. מרכזים אלו תרמו תרומה ניכרת לכינון הקשרים הכלכליים עם מצרים מזה, אך גם היו יעדים מושכים למסעות כיבוש וביזה שערכו המעצמות הגדולות, מזה.
מצרים שלטה בכנען במשך כמה מאות שנים וראתה בה מחוז מצרי. המספר המקראי היטיב להכיר את הקורה במצרים אם כי כנען, מעולם לא הפכה להיות חלק מן התרבות המצרית ואימצה ממנה מעט מאד.

הערות

[1] ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא י"ח, 3).

[2] דברים, כ"ג, 8

[3] מדובר בהר הנמצא בחלקו המערבי של ואדי סודר במערב סיני. על פי החוקר פרופסור מנשה הראל ההר נמצא במרחק של כ-75 ק״מ מהאזור המזוהה על ידו כארץ גושן, ולטענתו, מרחק זה מתאים לכתוב בספר "שמות" ״מהלך שלושת ימים״, כלומר הליכה של כ-25 ק״מ ביום. הוא מחזק את טענתו גם בהתבסס על שם ההר: סין-סונא (תורה בערבית), בישר – בשורה. כלומר מקום אשר בו ניתנה בשורת התורה.

[4] ענתי עמנואל, "כרכום, הר", האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל כרך 3, עמ' 829

גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), הר כרכום לאור התגליות החדשות, הוצאת אריאל, 2001

צבי אילן, "הר כרכום-הר סיני שבנגב?", דבר, 18/04/86, עמ' 16

[5] מולי ברוג, "זכר ליציאת מצרים", הארץ, 14/04/1995

[6] רפאל גבעון, עקבות פרעה בכנען,  קובץ מאמרים על קשרי ארץ ישראל ומצרים העתיקה, ספריית פועלים, תל אביב, 1984, עמ' 75.

[7] ראה בהרחבה: א' מלמט (עורך), מקורות לתולדות ישראל בתקופת המקרא, ירושלים, כ"ה.

[8] מולי ברוג, "זכר ליציאת מצרים", שם.

[9] דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו:  אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי (יחזקאל, כ"ט, 3).

[10] מִי-זֶה כַּיְאֹר יַעֲלֶה כַּנְּהָרוֹת יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו.  ח מִצְרַיִם כַּיְאֹר יַעֲלֶה וְכַנְּהָרוֹת יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם (ירמיהו מ"ו, 7).

[11] וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם (מלכים א, ה, 10).

[12] בנימין מזר, כנען וישראל, מחקרים היסטוריים, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1980, עמ' 11.

[13] עקבות פרעה בכנען, עמ' 7.

[14] שם, עמ' 87.

[15] מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, עמ' 46.

[16] בדיקות כימיות של הרכב הטין מהם יוצרו כלי המשפחה שנמצאו במצרים ובארץ ישראל מצביעות על זהות כמעט מוחלטת.

[17] כך כינו המצרים הקדמונים את כול האזור שממזרח לדלתא של הנילוס.

[18] יוחנו אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 111.

[19] עקבות פרעה בכנען, עמ' 8.

[20] ראו בהרחבה: בנימין מזר, כנען וישראל, מחקרים היסטוריים, ירושלים תש"ם, בעיקר עמ' 11-18.

[21] מגידו נהנתה מיחסים קרובים עם מלכי השושלת ה-12 אשר שלטה במצרים במאות ה-20-19 לפנה"ס

[22] הכוונה כנראה להרי מול הלבנון

[23] עקבות פרעה בכנען, עמ' 8.

[24] עקבות פרעה בכנען, עמ' 88.

[25] ישנן שתי קבוצות של כתבי מארות: קבוצת ברלין שנכתבו על גבי חרסים, וקבוצת בריסל שנכתבו על גבי צלמיות.

[26] אהרון קמפינסקי, מבוא לארכאולוגיה של תקופת המקרא, יחידה 6 עמוד 12, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1989

[27] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A1_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%A1_%D7%90

[28] https://en.wikipedia.org/wiki/Brooklyn_Papyrus

[29] אתר האינטרנט דעת אמת: חיקסוס

[30] שם יווני עתיק לקבוצה אתנית שהורכבה ממהגרים כנענים, אמורים וחורים (לפי העולה משמותיהם וממנהגי הלבוש והקבורה שלהם) שהשתלטה על מצרים העתיקה עם התרופפות כוחה של הממלכה התיכונה, בתקופה המכונה "תקופת הביניים השנייה". המצרים קראו לפולשים אלה בשם חקה-חסת ופירושו "שליטי ארצות זרות".

[31] ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל, ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, תל-אביב, 2003, עמ' 69.

[32] Booth, The Hyksos Period in Egypt, p. 33. בשנים האחרונות  נעשתה עבודה רבה ביותר בידי הארכיאולוג האוסטרי Manfred Bietak ואחרים (חפירות תל ד'בע ואחרות)

[33] . וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ (בראשית י"ב 10).

[34] . ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (בראשית מ"ב 3).

[35] ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן,  ראשית ישראל, ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 2003, עמ' 67-68 .

[36] יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרקים יד-טז, כו-כז; נגד אפיון א יד-טו

[37] שמות כ"ה

[38] תהילים, ע"ח, 12

[39] בראשית מ"ז 11.

[40] לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ ( ויקרא, י"ט, 27)

[41] " לג וְהָיָה, כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה; וְאָמַר, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם.  לד וַאֲמַרְתֶּם, אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה–גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבֹתֵינוּ:  בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן. (בראשית, מ"ו, 28-34)

[42] כך למשל ישראל פינקלשטיין, בספרו "ראשית ישראל".

כך גם, ישראל קנוהל , מאין באנו – הצופן הגנטי של התנ"ך, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר,  2008

[43] ראו הבלוג של יהודה בלו: https://benhateva.wordpress.com/2007/01/20/27831/

[44] אדם זרטל, סודו של סיסרא, מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה,  הוצאת דביר, 2010, עמ' 21.

[45] רן שפירא, בצאת ההיקסוס ממצרים, באתר הארץ, 1 באפריל 2007

[46] ו וּבֵית לְבָאוֹת, וְשָׁרוּחֶן:  עָרִים שְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. (יהושע, יט, 6)

[47] מיתַני – ממלכה חורית קדומה ששכנה בצפון מסופוטמיה. מרכזה היה באזור נהר חבור והפרת העליון. בעת העתיקה חלק מהאזור בו שכנה ממלכת מיתני היה ידוע בעת העתיקה בשם: חַנִיגַלְבַּת, שהיה שמו הקדום של האזור, נהרין ונַהרִימ כלומר: נהריים, כמו בשם האזור ארם נהריים, במכתבי אל-עמארנה הופיעה גם בשם סֻבַּרֻ, וכן חֻרִי – ארץ החורים. מיתני התקיימה מאמצע המאה ה-16 לפנה"ס ועד אמצע המאה ה-13 לפנה"ס. בירתה של מיתני הייתה "וַשוּכַּנִי" אשר מקומה המדויק אינו ידוע. אחת ההשערות היא שהעיר שכנה ב"תל אל פחריה" (Tell el Fakhariya). תושבי הממלכה היו ברובם חורים. לעומת זאת מלכיה היו ממוצא הודו-איראני. אלים הודיים המוזכרים בריג-וודה כמו מיתרא ואינדרה היוו חלק מרכזי מהפנתאון שלהם (ויקיפדיה)

[48] הרשימה הטופוגרפית של הערים שכבש במסע זה כוללת 119 שמות.

[49] ש' ייבין, מחקרים בתולדות ישראל וארצו, תל אבי, תש"ך, עמ' 125 ואילך.

[50] עקבות פרעה בכנען, עמ' 11.

[51] ארץ ישראל בתקופת המקרא, עמ' 138

[52] חַ'בִּרוּ או עפירו הוא כנראה כינוי לאנשים מסטטוס חברתי מסוים, שהיה קיים במזרח הקרוב הקדום בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, המאה ה-18 עד המאה ה-12 לפני הספירה. אזכורים רבים של אנשים וקבוצות המשתייכים לסטטוס זה נמצאו במכתבי אל עמארנה ממצרים, וכן בארכיון שנמצא בעיר מארי שבצפון סוריה. האותיות ח' וע' וכן גם האותיות ב' ופ' מתחלפות בשפה האכדית, על כן אפשרויות נוספות להגיית שמם הם "'חַ'פִּרוּ", "ח'פירו" או "עבירו". (משה גרינברג, הערך "חַ'בִּרוּ (חַ'פִּרוּ)", האנציקלופדיה העברית, כרך יז, עמ' 83, חברה להוצאת אנציקלופדיות, ירושלים – תל אביב. משה גרינברג, לחקר בעיית הח'ברו (ח'פרו), תרביץ כ"ד ד (תשט"ו); מיכאל אסטור, בעיית החבירו וכיבוש כנען, 1958, תרגום והערות מ' ויינפילד, חמו"ל, ירושלים, 1971).

[53] ארץ ישראל בתקופת המקרא, עמ' 139.

[54] עקבות פרעה בכנען, עמ' 12

[55] עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים    שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ. כ   תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה   בּוֹ-תִרְמֹשׂ כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר. כא   הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף    וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. כב   תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן    וְאֶל-מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. כג   יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ    וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב. כד   מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה   כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָמָלְאָה הָאָרֶץ    קִנְיָנֶךָ. כה   זֶה הַיָּם גָּדוֹל   וּרְחַב יָדָיִםשָׁם-רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר    חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם-גְּדֹלוֹת. כו   שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן    לִוְיָתָן זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ. כז   כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן   לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. כח   תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן    תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב. כט   תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ    יִבָּהֵלוּןתֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן    וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. ל   תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן    וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה. לא   יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם    יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו. לב   הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

[56] צבר המכתבים מכיל 382 תעודות, חלקן בשברים קטנים. 350 מתוכם הם מכתבים או רשימות של מתנות, ואילו 32 לוחות מכילים מסמכים אחרים: ספרות מיתולוגית מסופוטמית, חיבורים דידקטיים, מילונים ורשימות אלים. רוב המכתבים נשלחו על ידי שליטי כנען, שהייתה תחת חסות מצרית, ומקצתם ממעצמות אחרות באזור.

[57] H.H. Roeley, From Joseph to Joshua, London, 1950, p 45/

[58] ציפורה כוכבי רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, מוסד ביאליק, ירושלים; והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ה, עמ' 214-213

[59] M. Greenberg, The Hab/Piru, New Haven 1955, P. 586-588

[60] רות עמירן, ארץ ישראל ו' (תשכ"א), עמ' 25 ואילך.

[61] בנימין מזר, ערים וגלילות בארץ ישראל, מחקרי טופוגרפיים-היסטוריים, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1975, עמ' 256-257.

[62]  יוחנן אהרוני, תולדות ארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1986, עמוד 112

[63] אהרוני, התנחלות, עמ' 55-64.

[64] אהרוני, התנחלות, עמ' 120-125

[65] ג וְהָיָה לָכֶם פְּאַת-נֶגֶב מִמִּדְבַּר-צִן, עַל-יְדֵי אֱדוֹם; וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם-הַמֶּלַח קֵדְמָה.  ד וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, והיה (וְהָיוּ) תּוֹצְאֹתָיו, מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְיָצָא חֲצַר-אַדָּר, וְעָבַר עַצְמֹנָה.  ה וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן, נַחְלָה מִצְרָיִם; וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו, הַיָּמָּה.  ו וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל יָם.  ז וְזֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן:  מִן-הַיָּם, הַגָּדֹל, תְּתָאוּ לָכֶם, הֹר הָהָר.  ח מֵהֹר הָהָר, תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת; וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל, צְדָדָה.  ט וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן.  י וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם, לִגְבוּל קֵדְמָה, מֵחֲצַר עֵינָן, שְׁפָמָה.  יא וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה, מִקֶּדֶם לָעָיִן; וְיָרַד הַגְּבֻל, וּמָחָה עַל-כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה.  יב וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח; זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ, סָבִיב (במדבר ל"ד 3-12).

[66] מולי ברוג, זכר ליציאת מצרים"

[67] בתנ"ך, האורים והתומים הם פריטים מסוימים שהונחו בדרך קבע בתוך החושן שלבש הכהן הגדול על חזהו, ונועדו לקבלת מסרים מאלוהים בתשובה לשאלות. אופיים של פריטים אלו ומנגנון קבלת המסרים אינם מפורשים במקרא. מן הכתוב בתנ"ך (שמואל א', י"ד: 40-43) אנו למדים על דרך השימוש באורים והתומים, שהיו עונים לשאלות הן ולאו; רצוי ולא רצוי; מותר ואסור, אך לא הכריעו בין אפשרויות רבות. קיומם של האורים והתומים ואפשרות השימוש בהם מוזכרים כבר בתורה, וסיפורים על שימוש בהם מוזכרים בספרי התנ"ך, בעיקר בתקופת השופטים והמלכים הראשונים.

[68] א   מִזְמוֹר לְדָוִד    יְהוָה מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ. ב   הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק    וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. ג   לֹא-רָגַל עַל-לְשֹׁנוֹ לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה    וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ. ד   נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס   וְאֶת-יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּדנִשְׁבַּע לְהָרַע    וְלֹא יָמִר. ה   כַּסְפּוֹ לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ   וְשֹׁחַד עַל-נָקִי לֹא לָקָחעֹשֵׂה-אֵלֶּה   לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

[69] תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר    תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין. י   תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה    תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ.

[70] זכר ליציאת מצרים

[71] מולי ברוג, שם

[72] בנו רותנברג, "מקדש מצרי לאלה חתחור בדרום הערבה", שנתון מוזיאון הארץ, 12 (1970), עמ' 20-15

[73] רפאל גבעון, עקבות פרעה בכנען,  קובץ מאמרים על קשרי ארץ ישראל ומצרים העתיקה, ספריית פועלים, תל אביב, 1984, עמ' 83-85.

[74] הסימן המגדיר את השם "ישראל",  הוא גבר ואשה ברבים, כלומר קבוצה. ח  חנוך רביב, מבית אב לממלכה, ישראל בתקופת המקרא, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ"א, עמ' 34-35

[75] א' מלמט, ארץ ישראל, י', ירושלים תשל"T, עמ' 176.

[76] אנציקלופדיה מקראית, א, טור 694 ואילך.

[77] ראשית ישראל, עמ' 72-75.

[78] מזר, הפניקים, עמ' 259.

[79] הפפירוס שהתגלה בשנת 1890 באל-חיבה שבמצרים התיכונה, הוא העתק לא שלם של סיפור המסע.

ב-1891 נרכש הפפירוס שנקרא "פפירוס מוסקבה 120", על ידי האגיפטולוג הרוסי ולדימיר גולנישצ'ב. הפפירוס הוא חלק מאוסף מוזיאון פושקין לאמנות יפה במוסקבה.

[80] משה אילת, קשרי כלכלה בין ארצות המקרא בימי בית ראשון, מוסד ביאליק, ירושלים, 1976 עמ' 136

[81] יוסף נדבה, "בין ישראל למצרים", בתוך: לאיונל קאסון (עורך), מצרים העתיקה, ספריית מעריב, 1974, עמ' 186

[82] וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת-יָרָבְעָם וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל-שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד-מוֹת שְׁלֹמֹה. (מלכים א', י"ד, מלכים אד, י"א, 40)

[83] וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר, וְאֶת-בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן.  יח וְאֶת-בַּעֲלָת וְאֶת-תמר (תַּדְמֹר) בַּמִּדְבָּר, בָּאָרֶץ.  יט וְאֵת כָּל-עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה (מלכים א', ט', 17)

[84] כה וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שושק (שִׁישַׁק) מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עַל-יְרוּשָׁלִָם.  כו וַיִּקַּח אֶת-אֹצְרוֹת בֵּית-יְהוָה וְאֶת-אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת-הַכֹּל לָקָח וַיִּקַּח אֶת-כָּל-מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה.מלכים א', י"ד, 25-28).

[85] בנימין מזר, כנען וישראל, עמ' 234-244

[86] ראו בהרחבה: בנימין מזר, "מסע שישק לארץ ישראל" בתוך י' ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, תל אביב, תשכ"ד, עמ' 33-39.

[87] מצרים וישראל, עמ' 186.

[88] זכר ליציאת מצרים.

[89] עקבות פרעה בכנען, עמ' 14.

[90] ארץ ישראל בתקופת המקרא, עמ' 191.

[91] וַיִּשְׁמַע אֶל-תִּרְהָקָה מֶלֶךְ-כּוּשׁ לֵאמֹר הִנֵּה יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר.  י כֹּה תֹאמְרוּן אֶל-חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה לֵאמֹר אַל-יַשִּׁאֲךָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בּוֹ לֵאמֹר  לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלִַם בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר (מלכים ב', י"ט 9-10)

[92] ארץ ישראל בתקופת המקרא, עמ' 299.

[93] כט בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עַל-מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל-נְהַר-פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ. ל וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ וַיִּקַּח עַם-הָאָרֶץ אֶת-יְהוֹאָחָז בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו. (מלכים ב', כ"ג, 29-30).

[94] וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב כִּי-לֹא-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וַיָּשׁוּבוּ מֵאַחֲרָיו.  לד וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן-הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי.  לה וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב. (מלכים א', כ"ד, 33-36)

[95] חיים הרצוג, מרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, הוצאת ידיעות ספרים, ירושלים, 1981, עמ' 181-182.

[96] Cline, Eric H, The Battles of Armageddon: Megiddo and the Jezreel Valley from the Bronze Age to the Nuclear Age. University of Michigan Press. 2002, p.95.

[97] בֶּן-עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה, יְהוֹאָחָז בְּמָלְכוֹ, וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ, חֲמוּטַל בַּת-יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה.  לב וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה, כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשׂוּ, אֲבֹתָיו.  לג וַיַּאַסְרֵהוּ פַרְעֹה נְכֹה בְרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת, במלך (מִמְּלֹךְ) בִּירוּשָׁלִָם; וַיִּתֶּן-עֹנֶשׁ, עַל-הָאָרֶץ, מֵאָה כִכַּר-כֶּסֶף, וְכִכַּר זָהָב.  לד וַיַּמְלֵךְ פַּרְעֹה נְכֹה אֶת-אֶלְיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ, תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו, וַיַּסֵּב אֶת-שְׁמוֹ, יְהוֹיָקִים; וְאֶת-יְהוֹאָחָז לָקַח, וַיָּבֹא מִצְרַיִם וַיָּמָת שָׁם. (מלכים ב', כ"ג, 31-34).

[98] ב לְמִצְרַיִם עַל-חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר-הָיָה עַל-נְהַר-פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה (ירמיהו מ"ה) )

[99] א' מלמט, בתוך: י' ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, תל אביב תשכ"ד, עמ' 296-314

[100] מלכים ב', כ"ד, 1

[101]מלכים ב', כ"ד, 2.

[102]  בכרוניקה בבלית נכתב: שנה 7: בחודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל ארץ חת. הוא חנה על עיר יהודה. בחודש אדר יום ב' כבש את העיר ולכד את מלכה. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה קיבל והעביר לבבל" (מרדכי כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט-ו לפסה"נ, בהוצאת ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק ירושלים. כתובת 41, עמ' 130 – 135).

[103] בוסתנאי עודד, מיכאל קוכמן, עולם התנ"ך (מלכים ב' עמ' 213, דודזון-עתי, תל אביב (1994)

[104] כך מוכח מתוך אחד הפפירוסים, המספר, כי מקדשם שבעיר יב היה קיים עוד לפני כיבוש כנבוזי מלך פרס

[105] ירמיהו מ"ד, 17

[106] ירמיהו מ"ו, 24.