גילי חסקיןחיווה, יום חמישי, 7 בספטמבר 2006
עמית שלום,
אני מקווה שאתה חש בטוב וממצה את הזמן בחיק משפחתך האוהבת.
חלפו מספר ימים מהערב הנפלא שנערך במוזיאון ארץ ישראל. ערב שכולו למענך. ערב בו מאות מטיילים התכנסו עבורך.
אני כרגע באוזבקיסטן, מוביל מטיילים בדרכים המאובקות של אסיה התיכונה וחושב עלייך. לא מסוגל להתנתק מהקולות, מהמראות ומהאווירה המכושפת של הערב במוזיאון ארץ ישראל. למען האמת גם לא כל כך רוצה. למרות שלא נוכחת שם, רוחך ריחפה מעל ודימיתי לראותך מחייך אלינו מכל פינה, אפילו סונט בנו בחיוך, שלא להתייחס לאירוע בייתר רצינות.
אהבתי את מכתבך שהוקרא באוזני המשתתפים. האזנתי ברוב קשב לכל מילה. הוא היה חם, אופטימי ואפילו מחויך, כפי שאתה בדרך כלל. נוגע ללב ונמנע מלהשתמש במילים מפוצצות ובמשפטים דביקים.
רציתי להודות לך על הערב שנערך קודם כל בשבילך, אך במידה רבה גם בזכותך. הערב הזה החזיר אותי לימי החלומות של פעם. הוא כינס כל כך הרבה דמויות שעבדו פעם ב'חברה הגיאוגרפית', שלא היתה רק שם אלא גם מושג. זו היתה עבורי הזדמנות פז להתחכך בעצמתה של האימפריה, טרם שהתמוטטה. הם התאספו שם, מדריכים ומֵתָפְעֶלים, שצמחו בחברה שהיתה ואיננה עוד. דומה ומרביתם של אלו שיצאו ממנה, לא הצליחו להוציא אותה מתוכם. רוח החברה של פעם, הרעיונות, החזון, נשאר בלבם, גם אם הם מנסים להגשימם במקומות אחרים. גרמת להם, לנו, לדחוק הצידה כעסים, עלבונות ישנים וייצר תחרות ולהתאחד מול מטרה חשובה באמת. ראיתי אותם שם מביטים זה בזה, צמאים למשותף, שרב על המפריד.
הערב הזה הפגיש אותי עם ציבור רב של אורחים, חלקם הגדול נמנו על מטיילי החברה וגם אלו שפרשו ממנה, עוד בימים הטובים, לטובת מסגרות רעננות יותר, עדיין זכרו לה חסד נעוריה, ואם לא לה, הרי למה שייצגה.
הרציתי פעמיים, שתי הרצאות שונות בנושא הקרנבל. היה בהרצאות הללו משהו מיוחד. מעבר לשקופיות ולמלים. היה שם היזון חוזר ביני לבין הקהל שריחף עמי למחוזות עלומים, אל הפסטיבלים עליהם דיברתי, אל האיים הכאוטיים שבים השגרה, אל טקסי ההיפוך, אל המסכות ואל הליצנים. חשתי שאני נסחף באהדה של הקהל ורוצה להמשיך ולהסתחרר עמו. חברי, המרצים האחרים, דיווחו על תחושה דומה. על סיפור של אהבה שנרקם בינם לבין הקהל.
זה לא קרה רק בזכות המרצים כמובן. זה קרה גם בזכות המאזינים והרבה מאד בזכותך. הם התמסרו אלי ולמרצים אחרים בכזאת אהבה, כי אתה היית שם, מרחוק, נאבק במחלה בעוז רוחך.
הערב הנהדר הזה היה תזכורת לצדדיה היפים של החברה הישראלית. אני סבור שאנו חברה מקוטבת מאד, קיצונית מאד. יש בנו צדדים גסים, יהירים ולעתים אלימים, אך בו זמנים ניחנו בחום, באהבה וביכולת עצומה של נתינה.
אינני חייב להרחיק את עדותי מעבר לניסיוני הפרטי. לפני מספר חודשים שבתי מהודו, שם הייתי כלוא ארבעה חודשים, על לא עוול בכפי, שבוי בקסמה. באותם ימים קשים, הם היו שם עבורי: המשפחה המורחבת, החברים, העמיתים, המתחרים והמטיילים. גם כאילו שלא הכרתי. הם חתמו על עצומות למען שחרורי, כתבו לי מכתבים ועשו הכול לבל תיפול רוחי. הם היו אחת הסיבות שעבורם רציתי כל כך לחזור. הם, חידדו בי את תחושת השייכות. הם, כמו משפחתי החמה, הזכירו לי את הדברים החשובים בחיים, שלעתים נתפשים כמובנים מאליהם.
המקרה שלי שונה כמובן מהמקרה שלך, אך המשותף לשניהם היה תגובתו האוהבת והמחבקת של הציבור הזה. אני סבור שהם הגיעו למוזיאון לא רק למענך. הם באו קודם כל להושיט לך יד, אך גם כדי להיפגש, גם כדי להתחכך בזיכרונות וגם כדי להתחבר לחברה הישראלית של פעם. הם באו, כי אתה אפשרת להם להתחבר לרבדים היפים שבנשמתם.
אנו חיים בעידן חומרני, תועלתני. החברה הישראלית של היום היא חסרת חמלה, ביחס למה שידענו בעבר. את מקום הסולידאריות החברתית החליף האינדוודואליזם, את מקום השיתוף החליפה התחרות, אך מתחת למעטה הזה רוחשות גם גחלים אחרות.
אתה, עמית, הפחת בהן רוח.
שתהיה לי בריא,
שלך
גילי חסקין
_________________________________________________________________________________
26/10/2006
עמית יקר
עוד מעט נובמבר, האוויר כבר מלא בניחוח סתיו. הסתווניות פורחות בוורוד והעגורים נחתו בעמק החולה. בחצי הכדור הדרומי שכה אהבת, פורצת בימים אלו פריחת האביב. מרבדי תורמוסים מכסים בכתמים צבעוניים את החוף המערבי של ניו זילנד. אני מסרב להאמין שלא תחזה בכול אלה.
לפני מספר ימים, הכנתי טיול לאוקיאניה והתקשיתי לשלב במסלול גם את איי וונואטו. לשם כך רציתי להתקשר אליך, כי עבורי היית שם נרדף למחוזות העלומים של האוקיינוס השקט. הייתי סמוך ובטוח שתמצא לי את התשובה; שתפתור את הבעיה, או שלפחות תגמד אותה בחיוך רחב ענק. כפי שאתה מיטיב לעשות. כעבור רגע נמלכתי בדעתי והחלטתי להמתין מעט ולאפשר לך לנוח מתלאות הנסיעה. עצמתי לרגע את עיני והעליתי באוב את דמותך המחויכת מתחת לסכין הגילוח של ספר הודי, מוקף בעשרות סקרנים. גם במרכז וגם מצטנע. תמונה שבעיני סמלה אותך יותר מכול.
חלפו כמעט חודשיים מהערב הנפלא שנערך עבורך במוזיאון ארץ־ישראל ואינני מסוגל להתנתק מהקולות, מהמראות ומהאווירה המכושפת. למען האמת גם לא כל כך רוצה. היה זה ערב שכולו למענך. למרות שלא נוכחת שם, רוחך ריחפה מעל ודימיתי לראותך מחייך אלינו מכל פינה, אפילו סונט בנו בקריצה, שלא להתייחס לאירוע בייתר רצינות.
אהבתי את מכתבך שהוקרא באוזני המשתתפים. האזנתי ברוב קשב; למילים כמו למנגינה. הוא היה חם, אופטימי ואפילו מחויך, כפי שאתה בדרך כלל. נוגע ללב ונמנע ממליצות. המכתב שלך הרגיע אותי, שיהיה בסדר, שלא תעזוב אותנו כך בלעדייך, הן היו לך המון חלומות שלא הספקת להגשים. הזכרת לנו שהחיים יפים והבטחת לנו שאתה נחוש לחיות אותם.
אני מוצא נחמה פורתא בכך שהספקתי להודות לך על אותו אירוע שחווינו בזכותך. הערב ההוא החזיר אותי לימי החלומות של פעם. גרמת לנו, יוצאי 'החברה הגיאוגרפית' של פעם, לדחוק הצידה כעסים, עלבונות ישנים וייצר תחרות ולהתאחד למען מטרה חשובה באמת.
בהרצאות שנתנו באותו ערב היתה אווירה ממגנטת, מעבר לשקופיות ולמלים. האורחים התמסרו אלינו, המרצים, בכזאת אהבה, כי אתה היית שם, מרחוק, נאבק במחלה בעוז רוחך. גרמת לנו ולהם להתחבר לחלקים היותר יפים של עצמנו ולהיזכר שיש בנו חום, אהבה ויכולת עצומה של נתינה.
בערב הנפלא ההוא, כשהאוויר הוצת באש של אחווה, נטע בנו מוש את התקווה שבמאבק בו הגוף מתמוטט, מנצחת הרוח לבדה. רצינו להאמין שהאופטימיות וההומור שלך ינצחו את התאים הארורים שפשטו בגופך. קיווינו שגלי האהבה ששלחנו לך יסייעו לך להדוף את מה שנראה באותו רגע כמטרד חולף. טעינו. ברגע מסוים גופך לא עמד עוד יותר במאבק. אני רוצה להאמין שמתחת לרגבים שוכנת רק הקליפה החיצונית שלך. הנשמה, כך אני רוצה לקוות, עדיין שורדת. הן לא יכול להיות שהפסדת. הן לא יכול להיות שסיימת את תפקידך בעולם הזה. הן טרם הספקת לשרת את המטייל המיליון שלך. הרי התכוננת לקבל פרס נובל לעידוד התיירות, לעודד היכרות ואחווה בין עמים ותרבויות. אני כולי תקווה שאתה עמית מתבונן בנו מלמעלה מוחים דמעה, אוהבים ומתגעגעים אלייך ואולי גאה בנו על שבזכותך הפכנו, ולו במעט, להיות טובים יותר.
מרגש