תולדות איסטנבול בתקופה העות'מנית והטורקית

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו קודם, באתר זה:

תולדות ביזנטיון, מהשושלת הפלאולוגית ועד לכיבוש הטורקי.

ראו גם, באתר זה: איסטנבול – הזמנה לטיול; סיור באיסטנבול;  ; טורקיה – טיול במסלול הקלאסי.

להרצאה על איסטנבול; להרצאה על מערב טורקיה, להרצאה על מזרח טורקיה

קובץ זה רלוונטי קודם כול לטיול בטורקיה ובפרט לטיול באיסטנבול. כמו כן, יכול לעניין כל מי שיוצא לטיול ביוון, בבולגריה, בסרביה, במונטנגרו ועוד.

כבר בשנת 1391 הקים השולטן העות'מני בייזיד הראשון (Bayezid), מבצר סמוך לקונסטנטינופול, בצד האסייתי של מצר בוספורוס, שכונה אנאדולו היסארי (Anadolu Hisarı), כלומר "המבצר האנטולי". בייזיד הראשון, כונה "ילדרם" (Yıldırım), שמשמעותו "הברק" וזאת משום מהירות מסעותיו הצבאיים ויכולתו לעבור בין מספר חזיתות בתוך זמן קצר להפליא[1]. האפיפיור בוניפקיוס התשיעי קרא למסע צלב נגדו[2]. הצבא הצלבני שם מצור על ניקופול  (Nicopolis), בבולגריה של ימינו, בשנת 1396, כדי לאלץ אותו  לצאת לעזרת העיר. בקרב שהתרחש ב־25 בספטמבר סבלו העות'מנים אבדות כבדות מהצבא הצלבני, אך הצלבנים נטשו לבסוף את שדה הקרב.

המצור על קונסטנטינופול נמשך עד 1398. הוא פסק באופן זמני לאחר שהביזנטים העלו לבאיזיט מס כבד, אך לבסוף נאלץ השולטן להפסיק את המצור באופן חד-צדדי, בעקבות פלישתו של טימור לנג לאנטוליה בשנת 1400. טימור לנג פלש לממלכתו בשנת 1400. בקיץ 1402 נחל באיזיט תבוסה מוחצת בקרב אנקרה ונפל בשבי.

חמישים שנים לאחר מכן, בשנת -1453, הטיל הסולטאן מהמט השני "הכובש" (Fatih Sultan Mehmed) מצור על קונסטנטינופול.

בבוקר יום שלישי ה-29 במאי 1453, החלה התקפה מכרעת של העות'מנים, בסיוע הרעשה ארטילרית כבדה, מלווה בגלי חיילים המתפרצים פנימה לחומה. המגינים לא הצליחו לעצור את הפורצים. הקיסר הביזנטי קונסטנטין ה-11 נלחם בעוז עד לרגע האחרון, אך נהרג בקרב (גופתו לא נמצאה מעולם ויש המאמינים שיחזור ויחזיר לנוצרים את העיר !!). 85,000 החיילים  העות'מניים הכריעו את 7,000 מגיניה של העיר וכבשו אותה.

כיסי ההתנגדות האחרונים חוסלו עוד באותו בוקר. האימפריה הביזנטית באה אל סופה. כמנהג המוסלמים, התיר הסולטן לקחת שלל לבזוז את העיר, וכן לקחת עבדים יווניים במשך שלושה ימים. אך אסר עליהם לפגוע במבנים, שהיו לרכושו. בשעות אחר הצהריים, רכב השולטן במסע ניצחון מלווה בחייליו כ"פאתיח'" (כובש), כפי שיקרא להלן, היישר לכנסיית האגיה סופיה. כאשר נכנס לכנסיה, הוא הכריז: "ניצחתי אותך רומא". אחר כך כרע על ברכיו והניח חופן של עפר על מצנפתו, כסמל לכניעותו בפני אללה.

מחמת פאתיח' ציווה לנקות את כנסיית האגיה סופיה ולהפכה למסגד איה סופיה. מיד לאחר הכיבוש ה

ר ההרוסה. כשנה אחר כך העביר את ממשלתו מאדירנה לקונסטנטינופוליס, אשר הפכה לבירתה השלישית של האימפריה העות'מנית ונקראה "איסטנבול". הוא יישב מחדש את העיר, אשר רבים מתושביה אבדו במהלך הקרבות, בהביאו טורקים יוונים וארמנים מרחבי אנטוליה ופטר את תושביה ממסים. התושבים הלא מוסלמים התארגנו בקהילות על פי דתם. מונו פאטריארכים ארמנים ויוונים, שקיבלו את שכרם מאוצר המדינה ובראש הקהילה היהודים הוצב החכם באשי, שהיה בעצם פקיד עות'מני. הראשון שבהם היה משה קאפסלי.

העיר העות'מנית התפתחה סביב מכלולי המסגדים שבנו אנשי המפתח בממשלת השולטן. פאתיח' בנה מסגד הנושא את שמו, באתרה של כנסיית השליחים הקדושים. זהו למעשה קולייה (Külliye) – מכלול של מבנים דתיים ומוסדות צדקה לטובת הציבור – שכלל שמונה מדרסות, אכסניה, בית תמחוי, בית חולים, קרוון סראי (ארמון שיירות הנקרא בטעות "ח'אן"), בית ספר, ספריה, בית מרחץ ובית קברות, שם נטמנה גם גופתו. מכלול זה היה מרכז לימוד, של תאולוגיה, משפטים, רפואה, אסטרונומיה, פיסיקה, ומתימטיקה, אשר נוסד על ידי האסטרונום הפרסי עלי קושי (Ali Qushji), שהוזמן על ידי מחמת' פאתיח', לחצרו אשר באיסטנבול. לאחזקת המכלול הוצמד לו הקדש ובו 280 חנויות ו-32 בתי מלאכה. השולטן בנה את הבזאר הגדול והתחיל בבנייתו של ארמון טופקאפי, (Topkapı Sarayı – "ארמון שער התותח"), בגבעה הראשונה של העיר. הארמון מורכב ממספר רב של מבנים קטנים המוקפים על ידי ארבע חצרות. בתקופת השיא התגוררו במתחם הארמון כ-4,000 נפש פרט למשפחת המלוכה.

כיבוש קונסטנטינופול, שנקראה מאז איסטנבול, ביסס את מעמד האימפריה העות'מאנית כמעצמה בדרום-מזרח אירופה ובמזרח הים התיכון. המדינה התעשרה משליטתה על דרכי היבשה בין אירופה לאסיה, בעזרת צי סוחר גדול. שמונה שנים לאחר כיבוש איסטנבול, עלה מחמת השני בקיץ 1461 על טרפיזונד (טרבזון)[3] וכבש אותה. בכך הקיץ הקץ על שרידי הטריטוריה  הביזאנטית??  האחרונה. עם מותו של השולטן ב-1481, השתרעה האימפריה העות'מאנית על כל הבלקן (למעט החוף האדריאטי), על רוב אסיה הקטנה ועל חופו הצפוני של הים השחור .

את מחמת השני ירש בנו בייזיד השני, בן ה-33. אשר בנה בעיר מסגד הנושא את שמו. מסביב למסגד התפתח מרכז העסקים הראשי של העיר ובו פונדקים, שווקים ובתי מלאכה, המהווים עד היום את לבה המסחרי של העיר העתיקה.

בעשור האחרון של המאה ה-15, קיבל בייזיד השני בברכה, מספר גדול של פליטים יהודים ספרדים, שיושבו ברובע גלטה וב"סטמבול" (העיר העתיקה). מאז נקראה העיר, במקורות העבריים בשם "קושטנדינא" ובקיצור "קושטא". בסוף המאה ה-15 היתה כבר איסטנבול מלאה בתושבים. בשנת 1512 הודח בייזיד מהשלטון, על ידי בנו סלים הראשון ("הקודר").  שולטן זה עסק רוב זמנו בהרחבה של הממלכה. בשנת 1515 הוא כבש את מזרח אנטוליה וניצח את הפרסים. ב-1517 גבר על הממלוכים וכבש את סוריה, ארץ ישראל ומצרים. הוא נטל לעצמו את התואר "ח'ליף" וכך הפך את עצמו, לפחות בעיני העות'מנים, למנהיג הראשי של העולם המוסלמי. לאחר שכבש את טבריז שבפאס, הביא משם אומנים שתרמו לאמפריה את תעשיית האריחים הצבעוניים, שנודעו לימים כאריחי אזניק. ביולי 1520 מת סלים במהלך מסע מלחמה כנגד הונגריה. בנו סוליימן (Süleyman), אשר נקרא לימים "סוליימן המפואר" (1520-1566) עלה לשלטון[4]. במשך שלטונו הארוך הגיעה האימפריה לשיא עושרה, והפכה למדינה החזקה בעולם של אז. הוא חיזק את הצי הימי, כבש את האיים האגאיים, ופלש לצפון אפריקה.

סוליימן היה סולטאן האימפריה העות'מאנית בין 1520-1566 והביא את האימפריה לשיא היסטורי, בכבשו את בלגרד ב-1521 ואת ממלכת הונגריה ב-1526, ובכך הרחיב את השלטון המוסלמי מעבר לבלקן, אל מרכזה של אירופה והנהיג את צבאו עד פאתי וינה. במזרח התקדמו העות'מאנים וכבשו את בגדאד ב-1534 וכך השלימו את השתלטותם על מסופוטמיה, עד לחופי המפרץ הפרסי. הוא בנה את חומת העיר העתיקה בירושלים והקצה ליהודים את רחבת התפילה באתר הכותל המערבי.

כאשר סולימאן עבר בדרכו בערי הבלקן, הותירה דמותו רושם רב: הוא הגיע מלווה בכוחותיו הצבאיים הרבים, רכוב על סוס בעל אוכף מזהב, לבוש במיטב בגדיו המפוארים, עטור בתכשיטים ועל ראשו חבש קסדה מוזהבת עצומה, שהיתה חריג בקרב העות'מנים. הצופים זיהו את הדמיון שבין הקסדה של סולימאן לכתריהם של שליטים אירופאיים אחרים מכאן כנראה נדבק לסולימאן הכינוי "המפואר", בו הוא נודע בכל אירופה במאה השש-עשרה.

גדולתה של האימפריה בימיו של סולימן, לא נבעה רק מהמסעות הצבאיים ומהרחבתה של האימפריה, אלא גם מהבשלתה של האדמיניסטרציה העות'מנית, שהשכילה לעצב את המערכת המנהלית והשיפוטית של המדינה, לשלבה במסורת המוסלמית ולעגנה במערכת קנונית (תחוקתית), דבר שאפשר להם לחלוש על האימפריה הגדולה שלהם. סולימן חיבר קובץ חוקים תוך התייעצות באנשי הדת ובראשי הבירוקרטיה. הוא כלל את כל הזכויות והחובות של נתיני האימפריה שאינן מופיעות בהלכות האסלאם (השריעה). ברבות השנים הסולטאנים הבאים ביקשו, בעתות מצוקה, לחזור ולהפעיל את האימפריה על פי הספר של סולימאן ולבצע רפורמות לשם כך. בשל כך כונה "אל קנוני," – המחוקק,  בעיני העולם המוסלמי ולא "המפואר", כפי שמכונה בעולם הנוצרי.

בראש הפירמידה השלטונית עמד השולטן ומטעמו פיקח הווזיר הגדול על הדיוון – המועצה המלכותית שניהלה בפועל את ענייני המדינה.

אשתו של סולימן, היתה רוקסלנה, שהתחילה את דרכה כשבוייה אוקראינית אדומת שיער, שהפכה לפילגשו. השולטן הצעיר התאהב בה, כינה אותה " הורם סולטן" (Hürrem Sultan) ולאחר שמתה אמו, הרשה לעצמו לגרש את אשתו גולבהאר ולא שת את לבו לנשות הארמון. הווזיר הגדול שלו, איברהים פאשה (Pargalı İbrahim Paşa), היה ממוצא ונצייני, שאף הוא החל את דרכו כעבד, והיה ידידו מנוער של סוליימן וניהל את ענייני הממלכה בכישרון רב. הוא נשא לאשה את אחותו של סוליימן  ובהמשך אף קיבל את תואר שר המלחמה (Serasker) ותארים נוספים אשר הרחיבו את סמכויותיו לכמעט זהות לאלה של הסולטאן עצמו. הוא הוכיח כשרונות צבאיים ודיפלומטיים גדולים, אולם מכיוון שצבר עושר וכוח רב, עורר דאגה אצל סולימן. בעקבות סדרת אירועים, ששכנעוהו כי איברהים מהווה איום על שלטונו ואינו נאמן לו יותר, שלח את אנשיו לרצוח אותו[5] והחליף אותו בתפקיד הווזיר הגדול בחתנו, ממוצא קרואטי, רוסטם פאשה (Damat Rüstem Paşa).

זו הייתה גם תקופת הזוהר של האדריכלות העות'מאנית וגדול אדריכליה, מימר סינאן (Mimar Sinan), שהחל לפאר את איסטנבול וסביבותיה במחצית המאה ה-16. סינאן נולד בשנת 1489 בעיירה הסמוכה לקייסרי שבאנטוליה למשפחה ארמנית נוצרית, ובגיל 23 גויס בכפייה לחייל היניצ'רים של הצבא העות'מאני. כעבור זמן קצר התאסלם והחליף את שמו הפרטי מיוסף לסינאן. במסגרת שירותו הצבאי החל ללמוד נגרות ומתמטיקה. היה מפקד בצבאו של סלים הראשון, קצין הנדסה, בצבאו של לוטפי פשאה, מפקד צבאו של סולימן המפואר. במהלך הקרבות שבהם השתתף, עקב סינאן אחר כושר עמידותם של מבנים בפני ירי רובים או תותחים, ויישם את המידע הזה מאוחר יותר, כאשר עסק בפועל באדריכלות. במהרה התגלה כישרונו הגדול באדריכלות, והוא החל להתמקצע בתחום זה, והפך לאחד הקצינים הבולטים בחיל ההנדסה של סלים הראשון. הוא גילה יכולת מרשימה בתכנון גשרים מהירי בנייה; מתקני הגנה ותקיפה; ואף הצליח לבנות ספינות שאפשרו לצבא העות'מאני לחצות נהרות. לאחר שבנה גשר מושלם על נהר פרוט במולדובה, סלל את דרכו להיות אדריכל החצר של הממלכה. באופן פורמלי הצטמצם תפקודו בשיפוץ אמות מים, טיפול במבנים ציבוריים ועוד. אבל בדרכו של סינאן ניכרה הזדמנות להיכנס להיסטוריה, כאשר הורה לו סולימן, לבנות קולייה (מכלול מבני ציבור, סביב מסגד), שישא את שמה של הוראם שולטן, אשתו האהובה. הקולייה שבנה כלל בית חולים, בית ספר לרפואה, מדרסה, בית תמחוי ומסגד. למעט המסגד, ששופץ ברשלנות במאה ה-17, שאר מבני הקולייה נותרו כפי שהיו והם מעוררים התפעלות גם בימינו.

אולם ההזדמנות הגדולה של סינאן להוכיח את כישוריו באה בשנת 1543, לאחר שסולימן הורה לו לבנות מסגד לזכר בנו האהוב מחמת. סינאן ניגש לבנות את מסגד שחזאדה ((Ṣehzade Mehmet), היינו "הנסיך", לאחר שהתבונן ארוכות בכנסיית הגיה סופיה, שבנה יוסטיניאנוס ובינתיים הפכה למסגד. כאן למד לחקות את התפיסה הכללית, שגרסה חלל כמה שיותר גדול וחופשי , ככל שניתן, מעמודים שיחצצו בין המאמינים. אולם בניגוד להגיה סופיה, שם תומכים בכיפה המרכזית שני חצאי כיפות, במסגדו של סינאן, תומכים ארבעה חצאי כיפות, שיוצרים סימטריה מושלמת. באופן זה הגדיל סינאן את חלל המסגד, אולם נאלץ להשתמש לשם כך בארבע אומנות, שניצבות בלב המסגד ותומכים בכיפה. דבר שפוגע מעט בתחושת המרחב. בפינות המערביות של המבנה, בנה סינאן שני מינרטים אלגנטיים, מעוטרים בנטיפים דמויי פרחים, הנחשבים ליפים שבעיר. בגן הקבר שמעבר למסגד, ניצב הטורבה (מאוזוליאום), בעל צורה מתומנת. כיפתו מרשימה להפליא והיא ניצבת על גבי שלושים ושש צלעות. האפריז שלו מעוטר בלן רב. החלונות מכילים את הדוגמאות המושלמות ביותר של זכוכית עות'מנית צבעונית. בגן הקברים השתמש באריחים הצבעוניים המפורסמים של איזניק, שצבעיהם ירוק – צהוב על מבנה הקבר חקוקה כתובת מכמירת לב: "מכל בני, הנעלה מכולם – הנסיך מחמת".

האדריכל הגאון סינאן, ניצח על תנופה של בנייה מלכותית ומפוארת  עיקר פעילותו היה בבניית מסגדי פאר ענקיים, מרובי כיפות וצריחים, ובכולם פתרונות מאלפים לקשיי יציבות וחולשה מבנית. סינאן הצליח להטות את כובד משקל הכיפות והתקרות אל הקירות החיצוניים, ובכך לצמצם ככל שניתן את הצורך בעמודי תמך פנימיים. כך יצר חללים עצומים בתוך המבנים שלו, המעוררים השתאות עד ימינו.

גולת הכותרת של בנייתו, היא מסגד הסולימנייה, שנבנה כמרכזה של קולייה בגבעה השלישית. בשנת 1557, לאחר שבע שנים של בניה, ניצב המבנה המוסלמי הראשון בעולם, שכיפתו הענקית הצליחה  להתמודד עם זו של הגיה סופיה. הכפה אדירת הממדים מתנשאת לגובה של 53 מ' מעל הרצפה וקוטרה 26.5 מ'. הסיטראות אינן מוסתרות על ידי טורי עמודים כמו בהגיה סופיה, דבר המעצים את תחושת הגודל. עמודי התמך החיצוניים המחזקים את הקירות הנושאים את הכיפה, משתלבים במבנה ואינם מפריעים להרמוניה, כמו בהגיה סופיה. על הקיר, כתובות יפהפיות, מעשי ידיו של האומן הצ'רקסי חסן צ'לבי. על הכיפה נכתב: "אלוהים הוא האור של השמיםוהארץ". האור חודר למסגד דרך 138 ויטראז'ים מרהיבים[6].

בכל פינה של המסגד, הציב סינאן ארבעה צריחים, שאולי מסמלים את היותו של סוליימן, השולטן הראשון שמושל באיסטנבול. לכול המינרטים יחד, עשר מרפסות, המעידות כי סוליימן הוא השולטן העשירי באימפריה העות'מנית. מסגד זה מסמל ואת עצמתה של איסטנבול, את ימיו של סולימאן המפואר, ממש כפי שהגיה סופיה מסמלת את ימיו של יוסטיניאנוס. הקולייה של הסולימנייה כוללת ארבע מדרסות-אחת לכל מדהב (ענף) של האיסלם הסוני, בית תמחוי, בית מחסה לחולי נפש, בית חולים, בית ספר לרפואה, פודק וטבחאנה (אכסניה ללא תשלום, לשלושה ימים, עבור עוברי אורח), חמאם ושורה של חנויות[7]. במהלך השנים, היו היסטוריונים עות'מניים מתארכים את כתיבתם ביחס למועד השלמתו של המסגד, תחליף לספירה הנוצרית ולהג'רה המוסלמית. המסגד של סולימן הינו האלמנט הבולט ביותר והמשמעותי ביותר בקוו הרקיע של איסנטבול העתיקה. במהלך בניית הסולימנייה, השלים סינאן את בנייתו של מסגד נוסף, בגבעה שישית של העיר, לכובדה של מיח'רימה בתם היחידה של סולימן ורוקסלנה, במקום בו ניצבה בעבר כנסיית סינט ג'ורג'. הצלחתו זו של סינאן הייתה לא רק מקצועית, אלא בעיקר דתית, והוא טען כי בכך "ניצח את הנוצרים".

סינאן בנה 477 מבנים, מתוכם 336 באיסטנבול ובסביבתה. יפה במיוחד הוא המסגד רוסטם פאשה, ההרמוני בצורתו, שנבנה בסמוך לגשר גלטה, שאריחיו הכחולים הופכים אותו לחינני במיוחד. לטעמי, יותר מזה של סולטן אחמט, שייבנה במאה ה-17. כמו כן הוסיף שני מינרטים לכנסיית הגיה סופיה, שיפץ את ארמון טופקאפי והוסיף לו את המטבחים, הנראים למרחוק גם בימינו. הוא נחשב לגדול האדריכלים של האימפריה העות'מנית והיווה פריצת דרך. לימים הכריז האדריכל האמריקני פרנק לויד רייט: "אני האדריכל השני הכי טוב בעולם, אחרי סינאן." הוא גם תיכנן את חומת ירושלים ואת חומת דיארבקיר הדומה לחומת ירושלים להפליא.

בעקבות שרשרת של מזימות שרקחה רוקסאנה, כולל עלילות נגד איברהים, בנו הבכור של סולימן, הפך בנם סלים השני (1566-74) ליורש הקיסר. ההיסטוריונים טוענים שזו היתה נקודת התפנית בהיסטוריה העות'מנית, משום שמימי סלים החלה האימפריה בשקיעתה הארוכה. השולטן החדש היה רוב הזמן שיכור ומסומם והפקיד את ניהול הממלכה בידי הווזיר הגדול (ממוצא בוסני), סוקולו מחמת' פאשה. אשתו הראשית של סלים (הקאדין), ניצלה את שכרותו, לעריכת שנויים בארמון, לפי ראות עיניה.

סוקולו מחמת פאשה הרחיב את תחומי הממלכה. בשנת 1568 חתם על הסכם שלום עם הקייסר ההבסבורגי פרדיננד ושנה אחר כך, לאחר שפלש לרוסיה, חתם על הסכם שלום עם איוון הרביעי ("האיום"). בעקבות כיבוש קפריסין ב-1571, הקימו המדינות הנוצריות באגן הים התיכון, ברית צבאית, שכונתה "הליגה הקדושה". הצי המשולב של ספרד, ונציה, אבירי מלטה ומספר מדינות איטלקיות, היכה את הצי העות'מני בקרב לפנטו באוקטובר 1571 (קרב בו איבד מיגל דה סרוונטס – שלימים כתב את "דון קיחוטה" – את ידו). תוך חצי שנה, נבנה צי עות'מני חדש, ששב לפטרל בים התיכון ואף כבש את טריפולי.

לאחר שסלים השני התמוטט באמבט, גרמה אשתו נור באנו, לרצח חמשת ילדיו, כדי שבנה, אחיהם, מורט השלישי, יהיה לשולטן. אשתו הבכירה של מורט, סאפיה, ונציאנית במוצאה, שאפה לגדולות וכך החלה תקופה, שכונתה לימים "שולטנות הנשים" (Kadınlar saltanatı)".

שנמשכה עד שנת 1648. היתה זו סידרה של נשים חזקות, שנטלו את השליטה בארמון מידי בעליהן החלשים. רבים מהסולטאנים בתקופה זו היו קטינים והיו אלו האמהות שלהם, הוולידה סולטאן, או נשותיהם, ההאסקי סולטאן, ששלטו בפועל באימפריה. רוב הנשים הללו היו שפחות, שהיו לעיתים קרובות הפילגשים של הסולטאנים העות'מאנים.

מורט השלישי הוליד לנשותיו ופילגשיו 103 ילדים. הוא הרחיב את הארמון בטופקאפי והוסיף לו אולם ענק ועשרה מטבחים. ב-16 שנות מלכותו התחלפו עשרה וזירים ראשיים. הממלכה סבלה מחוסר יציבות, מאינפלציה וממרידות בצבא. עם מותו, רצחה אשתו סאפיה 19 מבניו, כדי לאפשר לבנה, אחמט השישי, להיות לשולטן. בשנה השישית לשלטונו, בנה הארכיטקט הראשי שלו, מח'מת אגא, את 'המסגד הכחול', בעל ששת המינרטים. פרויקט שהסתיים בשנת 1616. שנה אחר כך מת השולטן והחלו כמה עשרות של שנים, שעמדו בסימן של "קלקולים". ארבע פעמים הודחו שולטניים, בשנת 1622 נרצח השולטן עות'מן השני וב-1648 נרצח שולטן נוסף שכונה אברהים "המשוגע".

לאחר רצח איברהים, נטלה על עצמה קוסם (Kösem Sultan),את תפקיד העוצרת לבנה, יורש העצר מוראט הרביעי, שהיה אז בן חמש שנים בלבד. קוסם, שמלאו לה רק עשרים שנה, שלטה בממלכה ביד רמה, קרוב לחמישים שנה. עד שבשנת 1652, ציוותה האדיג'ה טוראן (Turhan Hatice Sultan), כלתה לחנוק את קוסם למוות. האדיג'ה טורהאן תפשה את מקומה של קוסם, עד שבנה מחמט הרביעי (כונה גם "מהמט הצייד" – "Avcı Mehmet" בשל חיבתו לספורט זה) יתבגר דיו כדי לאחזו במוסרות השלטון. היא הקדישה סכומים נכבדים לבניית ייני ג'מי (Yeni Cami).מילולית: המסגד החדש, לגדת קרן הזהב[8]. קוסם שולטן והאדיג'ה טוראן היו הנשים הבולטות בתקופה הידועה כ"שולטנות הנשים".

אחד המאורעות המשמעותיים בשקיעת האימפריה העות'מנית, היה הכישלון בכיבושה של וינה ב-1683. סלים הודח ובשנת 1687 עלה לשלטון בנו סולימן השני, לאחר מאסר של שנים רבות ב"קאפס", דירה מיוחדת בארמון, בה נכלאו הטוענים לכתר. דגם זה של החלפת שולטנים אפיין את גם את סוף המאה ה-17 ואת המאה ה-18. לשלטון עלו שולטנים מבוגרים, לאחר שנים ארוכות של מאסר, שלא היו כשירים לשלוט בממלכה, שסבלה משחיתות ומאנרכיה. משלב זה החלו העות'מנים להפסיד ביותר קרבות מאשר ניצחו. ב-1699 חתמה האימפריה העות'מנית על חוזה קרלוביץ, עם "הליגה הקדושה", שכללה את האימפריה הרומית הקדושה (אוסטריה), האיחוד הפולני-ליטאי, הרפובליקה של ונציה ורוסיה הצארית. היה זה חוזה שלום ראשון עליו חתמה האימפריה העות'מנית, כצד מובס ונאלצה להעביר שטחים נרחבים לידי הנוצרים.

במהלך המאה ה-18 הפכה רוסיה לאויבת העיקרית של האימפריה העות'מאנית. בסדרת קרבות שנמשכו לסירוגין, במשך כמה עשרות שנים הצליחו הרוסים לכבוש שטחים נרחבים לאחר מפלה שהנחילו הרוסים לעות'מנים וחדירת הצי שלהם לים התיכון, נחתם חוזה קוצ'וק קאינג'רה (Küçük Kaynarca Antlaşması) ב-1744. ההסכם היה מכה קשה לאימפריה העות'מאנית ולעומד בראשה באותה עת – השולטאן עבדול חמיד הראשון. ראשית ויתרה האימפריה בהסכם, על שליטתה הכלכלית בים השחור שנחשב מאז ימי מחמת השני ל"אגם עות'מאני". המונופול על הים השחור היה אחת מהכנסותיו של האוצר האימפריאלי. כמו כן חצי האי קרים, היה ידוע בלוחמיו המעולים שגויסו לצבא העות'מאני בשיטת ה"דוושירמה". בנוסף נאלצה האימפריה לראשונה להסכים להתערבות של מעצמה אירופית בתוך שטחה ובתוך אוכלוסייתה (אוכלוסיית הנוצרים האורתודוקסים). אך הדבר המשפיל ביותר עבור האימפריה העות'מאנית בהסכם היה הוויתור חסר התקדים על שטחים שבהם חיו מוסלמים. אחד מתפקידיה המרכזיים של האימפריה היה להגן על המאמינים המוסלמים ועל האומה האסלאמית. הוויתור על שטחים "מוסלמים" הוכיח כי האימפריה אינה מסוגלת עוד למלא את התפקיד שנטלה לעצמה, דבר שפגע ביוקרתה בתוך העולם האסלאמי ומול אירופה.

האימפריה העות'מנית הפכה להיות "האדם החולה" של אירופה, ונראה היה כי זה רק עניין של זמן, עד אשר תיעלם מן העולם. המפלות של הצבא העות'מני העלו רעיונות שמודרניזציה ואולי אפילו קבלת אורח החיים המערבי, יאפשרו לאימפריה העות'מנית להיגמל מחולשותיה. כבר בשנת 1721, עם פתיחתה של השגרירות הטורקית הראשונה בפריז, הגיעו לאיסטנבול סגנון ומנהגים צרפתיים, גנים צרפתיים, ורהיטים צרפתיים. אפילו השולטן בכבודו ובעצמו , שהוגדר כמגן האיסלם, בנה מחוץ לשערי הארמון שלו, מזרקה בסגנון רוקוקו. המהפכה הצרפתית שהיתה אירוע לא דתי, מצאה מסילות ללבם של העות'מנים. היו אנשים בעולם המוסלמי, שקיוו בעזרת רעיונות מערביים, להגיע לעצמה של המערב, מבלי לסכן את מסורת המזרח. בשנת 1755 הושלמה בנייתו של מסגד נורעות'מנייה (Nuruosmaniye Camii) ליד הבזאר הגדול, שהוא המסגד הראשון שהצליח לאמץ את אומנות הברוק, מבלי לקבוע בצורת הריבוע ההכרחית. החצר דומה בצורתה לפרסת סוס, תכנון שהיה חסר תקדים. המראה הריבועי של המסגד טושטש על ידי קשתות ענק, שתומכות את בסיס הכיפה בעיטורים רבים.

מלחמת העצמאות היוונית נפתחה ב-25 במרץ 1821 והיוונים זכו לתמיכה בינלאומית. בשנת 1826 ניסה השולטן מחמוד השני, לחולל רפורמות בממלכה בעיקר בצבא. לאחר שנתקל בהתנגדות של הייניצ'רים, ריכז אותם בהיפודרום וחיסל אותם. מחמוט השני פתח בתי ספר חילוניים, שיפר את מערכות הסחר, ערך רפורמות במערכת השלטון והטמיע טכנולוגיה מערבית. אך היה זה מאוחר מדי ומעט מדי. באוקטובר 1827 נערך, סמוך לחוף  היווני, קרב נאווארינו (Navarino) בים, בין ציי המלחמה של בריטניה, צרפת ורוסיה, לבין הצי העות'מאני, ובו הובסו העות'מאנים. הקרב נחשב לאחד המהלכים המכריעים במלחמה, ובסופה נחתמה אמנת קונסטנטינופול ביולי 1832, בה הכירו העות'מאנים בעצמאות יוון. במקביל איבדה האימפריה את אלג'יריה, עליה השתלטו ב-1830 הצרפתים.

ב- 24 ביוני 1839 הוכו צבאותיו של השולטן על ידי המצביא איברהים פאשה, ממצרים; בנו של מוחמד עלי, שליט מצרים, שהחל דרכו כנציב של העות'מנים ומרד בהם. איברהים פאשה כבש את ארץ ישראל וסוריה וצבאותיו הגיעו עד אנטוליה. הם נאלצו לסגת ממנה, בלחץ המעצמות הוציא השולטן עבדול מג'יד צו שהבטיח את זכויותיהם של כל נתיני הממלכה, ללא הבדל של מוצא ודת, דבר שהיווה סטיה ממסורת האיסלם וגרם לזעזוע קשה.

ב-3 בנובמבר 1839 פרסם עבדול מג'יד את הצהרת הטנזימאט (Tanzimat Fermanı), שמטרתה "להביא את יתרונות הממשל התקין לרחבי האימפריה, באמצעות הקמתם של מוסדות חדשים". חידושים רבים בתחום הכלכלי, האזרחי והצבאי נכנסו לתוקפם, החוק הצרפתי האזרחי והפלילי אומץ, והונהג מעמד אזרחי אחיד לכל תושבי המדינה ב-1869.

שולטנים אחרים ביצעו תיקונים קוסמטיים בלבד, כמו בניית ארמון דולמבחצ'ה (Dolmabahçe) שהוא שיאו של הברוק הטורקי, בשנת 1854, אליו עברו השולטנים, מארמון טופקאפי. כמו כן, חלו כמה שיפורים משמעותיים בתחום התחבורה, בדרך אל איסטנבול ובתוכה פנימה. ב-1837 הוקם לראשונה גשר על קרן הזהב, המחבר את אזור גלטה, עם העיר העתיקה. עד אז נעשה המעבר בין שני אזורי העיר, בסירות. ב-1875 נחנכה הטונל (Tünel), הרכבת התחתית של איסטנבול, שהיא גם אחת הראשונות בעולם. הרכבת עלתה מקרן הזהב למרומי הרובע האירופי בפרה. עבדול חמיד השני, שעלה לשלטון ב-1876, לא אהב את ארמון דולמבחצ'ה (ועבר לגור בארמון יילדיז (Yldiz). בשנת 1877 התכנס הפרלמנט העות'מני הראשון בארמון דולמבח'צה. אולם עבדול חמיד לא הצליח להסתגל לשלטון תחוקתי ופיזר את הפרלמנט תוך שנה. ב-1889 הגיעה לראשונה רכבת ה'אוריינט אקספרס', מפאריז לאיסטנבול. ב-1908 התחוללה מהפיכת 'הטורקים הצעירים", שהפקיעו מן השולטן את מרבית סמכויותיו. ב-1914 הצטרפה האימפריה העות'מנית המתפוררת לגרמניה במלחמת העולם הראשונה, ומצאה את עצמה בכוח המפסיד, דבר שגרר פלישת כוחות בריטים, צרפתיים ואיטלקים לאיסטנבול, עם תום הלחימה. ב- 1923 העביר מוסטפא כמאל, את בירת טורקיה מאיסטנבול הקוסמופוליטית לאנקרה שבלב אנטוליה. ב-3 במארס 1924, ביטלה האסיפה הלאומית הטורקית את מוסד החליפות וגירשה את השולטן העות'מני האחרון מאיסטנבול. בחירת הבירה החדשה בלב אנטוליה, העידה על הרצון להתנתק מהעבר, שנתפש כבוגדני. אך איסטנבול המשיכה להיות מרכז העצבים הכלכלי והתרבותי של המדינה. מוסטפה כמאל עשה ככול יכולתו להפוך את המדינה הטורקית החדשה, למודרנית ומערבית. בשנים הראשונות לכהונתו, העביר את טורקיה, בתהליך קיצוני של חילון. מוסדות הדת בוטלו, רכוש הווקף הולאם ונושאי המשרות הדתיות הפכו לפקידים. בוטלו בתי הדין של השאריעה והונהג קודקס חוקים אזרחי. הכתיב של השפה הטורקית נעשה באותיות לטיניות והחליף את הכתיב באותיות ערביות.

את השפעתו החזקה של האסלם, תפשו הלאומיות שנתנה לעם זהות חדשה והכמליזם שהיה לאידאולוגיה שדגלה בממלכתיות וניהול המשק על ידי המדינה. מטבע הדברים, השינויים הורגשו פחות בכפרי אנטוליה ויותר בערים הגדולות, שבראשן איסטנבול. ב-1957 פתח הנשיא עדנאן מנדרס בתנופת פיתוח מאסיבית, שכללה סלילת מערכת כבישים מהירה ויישוב מיליוני אנשים סביב העיר.

פעולות פיתוח אלה נעשו בלי מחשבה על שימור אתרים היסטוריים בעיר, והובילו להרס של בניינים רבים. בשנות ה-70 של המאה העשרים, בשל הגירה נרחבת מאנטוליה ועיור נרחב, גדלה העיר במהירות. מצוקת הדיור הובילה לבניית שיכונים רבים בבנייה זולה ולא מוגנת מפני רעידות אדמה, וכן לצמצום רב של השטחים הירוקים סביב העיר.

ב-1973 נבנה גשר תלוי ראשון מעל מיצרי הבוספורוס, שמחבר את אסיה ואירופה.

למרות מגמות של סגירות כלפיי המערב תחת שלטון ארדואן, השפעתה הבינלאומית – כמרכז פוליטי, עסקי ותרבותי בצומת הדרכים שבין אירופה ואסיה – מקנה לאיסטנבול מעמד של עיר עולם[9]. יש בה נמל תעופה בינלאומי גדול, הכרה בינלאומית כעיר חשובה, מערכת תחבורה מתקדמת, השפעה ממדינות זרות וקהילות אתניות . תשתית תקשורתית מתקדמת, מוסדות תרבותיים וחינוכיים מן המדרגה הראשונה (כגון מוזיאונים, אוניברסיטאות, פסטיבלי קולנוע, דרמה ומוזיקה תוססות, תזמורת, אופרה, וחיי רחוב ססגוניים). תשתיות ספורט נרחבות, נבחרות מקומיות בליגות העל, ויכולת לארח תחרויות ספורט מרכזיות. בשנת 2014 נחשבה לאחת הערים המתפתחות ביותר במובן זה, על פי מדד הערים הגלובליות.

במאה ה-21 , סבלה העיר מסדרה של פיגועי טרור. החל מסדרה של פיגועים בנובמבר 2003, בהם נרצחו כ-57 בני אדם ונפצעו כ-700., דרך פיגוע התאבדות בו נהרגו ארבעה בני אדם ונפצעו שלושים וששה. ב-28 ביוני 2016, ספגה איסטנבול פיגוע קשה בנמל התעופה על שם אטאטורק , שבו נרצחו 45 בני אדם ו-238 נפצעו. בדצמבר אותה שנה, חוותה העיר אירוע טרור נוסף, שבו נרצחו 38 בני אדם ו-155 נפצעו. ב-1 בינואר 2017, התרחש  פיגוע ירי במועדון לילה ,בו נרצחו לפחות 35 בני אדם.

בעשור השני של המאה ה-21, נבנה בעיר שדה תעופה חדש – בשאיפה לבנות את שדה התעופה הגדול בעולם – אשר נפתח בשנת 2019. בניית שדה התעופה יצרה מתח רב בעיר, כאשר במהלך שנת 2018 הפגינו אלפי עובדים במחאה על תנאי העסקתם בבניית שדה התעופה, לאחר שבמהלך השנה נהרגו – לכאורה בגלל תנאי העבודה – 27 עובדים, ושהפועלים שעובדים במיזם עושים זאת "תחת לחץ ואיומים". ההפגנה פוזרה באלימות על ידי המשטרה, שהשתמשה בגז מדמיע כנגד המפגינים, ועצרה, על פי עדויות שונות, כ-500-400 מהמפגינים. איסטנבול היא עיר תוססת. מכיוון שרבים ממשכילי טורקיה ובני המעמד הבינוני שלה, חיים בה, כל תמורה פוליטית מורגשת ברחובותיה.

הערות

[1] היה סולטאן האימפריה העות'מאנית בשנים 1389–1402. באיזיט עלה לכס המלכות לאחר ההתנקשות באביו מוראט הראשון, וחנק למוות את אחיו – יעקוב, על מנת שיוכל לדרוש את הכס העות'מאני

[2] לקריאה נענו זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מספר דוכסים צרפתיים, הרפובליקה של ונציה, הרפובליקה של גנואה בעברית ובאיטלקית !! ומסדר אבירי רודוס; סך הכל כ־100,000 איש.

[3] טרפיזונד הייתה ישות עצמאית ביזנטית-יוונית אשר הוקמה בשנת 1204 בעקבות כיבושה של קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי, על שטח שהיה חלק מהאימפריה הביזנטית לאורך חופיו הדרום מזרחיים של הים השחור.

[4] סולימאן נולד בטרבזון שלחוף הים השחור, ככל הנראה ב-6 בנובמבר 1494. אביו – סלים הראשון, ואמו – חפזה סולטאן, מיוחסת לשושלת ג'ינגיס ח'אן. סולימאן קיבל חינוך, ככל ילדי הנסיכים, בחסות האם, ואז עבר לחסות אביו, שככל הנראה הטיל עליו את מרותו. מוריו לימדוהו קרוא וכתוב, את הקוראן, ערבית, פרסית, מתמטיקה, מוזיקה, אומנות הלחימה בקשתות וכן תכשיטנות.

בן 17 מונה לתפקיד מושל איסטנבול, ואחר כך מושל סרוחאן. אביו מת פתאום בעת שהיה במסע מאיסטנבול להונגריהה, והעדים למותו חויבו לשמור את הדבר בסוד, עד אשר שהגיע סולימאן למקום. ב-30 בספטמבר 1520 הוכתר סולימאן לסולטאן האימפריה העות'מאנית.

[5] רוני אגסי, איך הפך הסולטאן סולימאן למפואר?, אתר האינטרנט של "הארץ".

[6] יעקב שקולניק, "סינן, בונה תור הזהב של העות'מנים, מטרופוליס, חורף 98-99, עמ' 46-50.

[7] סינאן, שם.

[8] ג'ון פרילי, "איסטנבול של העות'מנים", מטרופוליס, חורף 1998-1999, עמ' 39-44

[9].עיר עולם או עיר גלובלית (באנגלית: Global City או World City) היא עיר מתמחה המהווה נקודה מרכזית בעלת השפעה כלכלית, חברתית תרבותית או פוליטית ישירה ומוחשית על הזירה הבינלאומית, בעידן הגלובליזציה. ערי עולם מוגדרות כבעלות קשר ישיר, שאינו מוגבל למיקומן הגאוגרפי, עם העולם החיצוני למדינת הלאום.