גאוגרפיה וטבע של האיים הקנריים

כתב: גילי חסקין; 27-02-2025

ראו באתר זה: מבוא לטיול באיים הקנריים; האיים הקנריים – המלצות לקריאה

"סערה שהתאבנה", כך תיאר הסופר הספרדי מיגל דה אונאמונו (Unamuno) בתחילת המאה העשרים את הנופים הפראיים של גראן קנריה (Gran Canaria), האי השני בגודלו מבחינת אוכלוסייה והשלישי מבחינת שטחו בארכיפלג האיים הקנריים (Las Islas Canarias) שבאוקיינוס האטלנטי.

האיים הקנריים הם קבוצה של שבעה איים עיקריים ושישה איים קטנים נוספים, הממוקמים באוקיינוס האטלנטי, ממערב לחופי מרוקו. האיים הללו הם איים געשיים, אשר נוצרו בתהליך גיאולוגי מורכב שהתרחש לאורך מיליוני שנים.

אורך החופים הכולל של האיים הקנריים  הוא 1,583 קילומטרים ומכיוון שהם מציעים שמש כמעט כל השנה, הם הפכו ליעד נופש נודע. אולם יש בהם הרבה יותר: מגוון של נופים: הרי געש, אזורים צחיחים לצד יערות עבותים, עצי דרקון ענקיים ושפע של גנים בוטניים. כמו כן קיימים בהם יערות מחט ויערות סובטרופיים. הנוף ההררי המבותר מצטיין במספר רב של חרוטים געשיים. יש בהם ערים יפות, כפרים ציוריים, אדריכלות ייחודית ופולקלור מעניין.

אין נהרות באיים, אך ישנם נחלים רבים.

חלוקה מנהלית

הארכיפלג מורכב משבעה איים: טנריף (Tenerife), לה פלמה (La Palma), לה גומרה (La Gomera), אל היירו (El Hierro), – מרכיבים את מחוז סנטה קרוס דה טנריפה. מנגד, גראן קנריה (Gran Canaria), פוארטוונטורה (Fuerteventura) ולנזרוטה (Lanzarote) ועוד שישה איונים, מרכיבים את מחוז לאס פאלמס (Las Palmas). האי טנריף הוא הגדול ביותר (2,059 קילומטרים רבועים). אל היירו הוא הקטן (268.51 קילומטרים רבועים) והמערבי ביותר.

האיים נמצאים  מעט צפונית לחוג הסרטן (קו רוחב 28˚), כשהם קרובים פי עשרה לחוף מרוקו (115 קילומטרים), מאשר לחוף ספרד (1150 ק"מ), לה הם שייכים. מרחקם מהאי המערבי למזרח, הוא 500 ק"מ ולקרבה לאפריקה יש משמעות גדולה לגבי האקלים וכתוצאה מכך גם הצמחייה.

האיים הקנריים הם אחת הקהילות האוטונומיות של ספרד. שטחם הכולל של שבעת האיים, ביחד עם ששת האיונים הקטנים יותר, הוא 7,447 קילומטרים רבועים.

מספר התושבים כ-2 מיליון. (כ-4.5% מאוכלוסיית ספרד).

לקהילה האוטונומית הקנרית שתי ערי בירה החולקות שטח וסמכויות. הן: לאס פאלמס דה גראן קנריה (Las Palmas de Gran Canaria) – בירת מחוז לאס פאלמס, וסנטה קרוס דה טנריפה (Santa Cruz de Tenerife) – בירת מחוז סנטה קרוס דה טנריפה.

השם

השם "האיים הקנריים היה מוכר בתקופה הרומית. מקורו של השם נותר מעורפל. לדברי פליניוס הזקן, השם Canaria, היינו, "אי הכלבים" ניתן להם בשל ריבוי הכלבים (Canes) שבהם והתייחס בתחילה רק לגראן קנריה.

יש הטוענים שלא מדובר בכלבים, אלא בכלב הים הנזירי (Monachus monachus), שהוא כיום אחד היונקים הנדירים בעולם.

הסבר אחר טוען שהתושבים המקוריים, הגואנצ'ים העריצו את הכלבים וחנטו אותם. יש הטוענים שהם העריצו את אל החניטה המצרי אנוביס (Abubis), שראשו ראש תן.

במאה ה 14 הביאו מהאיים הקנריים כלבים גדולים לתערוכה ובעקבותיה נקראו האיים "גרנד קאנס" ומכאן "גראן קנריים". השם הקודם היה "תמראנ"ה – מהמילה תמר[2]. יתכן והשם נובע מ-Canarios, כפי שנקראו הילידים של גראן קנריה (גואנצ'ס זהו שמם של ילידי טנריף).

מכל מקום, האיים לא נקראים על שם הציפור הקנרית, נהפוך הוא, הן נקראות על שם האיים.

קנרית או בַּזְבּוּז קָנָרִי (שם מדעי: Serinus canaria; מקובל גם הכתיב כנרית) היא מין ציפור שיר קטנת גוף ממשפחת הפרושיים. הקנרית מצויה באופן טבעי באיים הקנריים, האיים האזוריים ומדיירה. רוב גופן של הקנריות החיות בטבע צהוב-ירקרק, וגבן מפוספס ברצועות חומות.

כך גם האורן הקנרי (ראה להלן)

מקארונזיה

האיים הם חלק מאיי מקארונזיה (Macaronesia), שם שהוראתו ביוונית עתיקה – "האיים המבורכים". הכוללים בנוסף לאיים הקנריים, גם את האיים האזוריים, מדירה וכף ורדה.  כל האיים הללו נוצרו מפעילות געשית תת-ימית הקשורה לשינויים בלוחות טקטוניים ותהליכי היווצרות הרי געש תת-ימיים.

למרות המרחקים הגאוגרפיים בין הארכיפלגים, הם חולקים היסטוריה גאולוגית, אקולוגיה ייחודית וצמחייה מיוחדת הכוללת צמחים רליקטיים שרידיים מהתקופה הטֶרְצְיָרִית [עידן השלישון (Tertiary) הוא תקופה גיאולוגית שהחלה לפני כ-66 מיליון שנה והסתיימה לפני כ-2.6 מיליון שנה. זהו העידן הראשון בתוך הקנוזואיקון, העידן הגיאולוגי שבו אנו חיים כיום. ].  כל האיים וולקניים ונוצרו כתוצאה מהתפרצויות געשיות שהתרחשו במשך עשרות מיליוני שנים. הפעילות הגעשית נמשכת עד היום, במיוחד באיים האזוריים ובאיים הקנריים.

הארכיפלגים מעולם לא היו מחוברים ליבשות, מה שהוביל להתפתחות של מינים אנדמיים, אשר התפשטו באמצעות זרמים ימיים, רוחות, וציפורים. איי מאקארונזיה מתאפיינים באקלים סובטרופי וים-תיכוני, אך השפעות גיאוגרפיות וגובה השטח יוצרות מגוון רחב של אזורי אקלים, כולל:

יערות הלאורוסילבה – שרידי יערות עתיקים המתקיימים בעיקר במדיירה ובחלק מהאיים הקנריים (כגון לה גומרה וטנריף).

מדבריות צחיחים – בעיקר באיי כף ורדה ובדרום האיים הקנריים.

מישורים געשיים – עם נופים המזכירים את הירח, כמו בלנזרוטה ובאיים האזוריים.

האקלים באיים הוא סוב טרופי .קבוצות איים אלה נמצאות כיום בשליטתן של שלוש מדינות – פורטוגל, ספרד וכף ורדה (נהגה: קָבּוּ וֶרדִי)), שעד 1975 היתה שייכת לפורטוגל.

גיאולוגיה

אלו איים געשיים. הגבוהה בפסגות האיים היא פיקו דה טיידה Pico de Tieda) , המתנשאת באי טנריף לגובה של 3,718 מ' והיא גם הנקודה הגבוהה ביותר בספרד. הר משוכב (Stratovulcan) זה מתנשא אם כך לגובה של מעל ל 7 ק"מ, מעל סביבתו (מקרקעית האוקיאנוס), דבר הופך אותו להר הגעש השלישי בגובהו היחסי בכדור הארץ ,אחרי Mauna Loa ו- Mauna Kea שבהוואי. גובהו ויופיו (סלעי בזלת שחורים וצבעוניים המזדקרים מתחתית לועו, הפכו אותו לאתר מורשת עולמית).

הילידים שחיו באיים האמינו שבתוך ההר שוכן הגיהינום ובו חי גואיוטה (Guayota), מלך הרשע. הוא חטף אליו את מאג'ק (Magec) – אל האור וגרר אותו פנימה. תפילותיהם של בני האדם, גרמו לאצמאן (Achamán), האל העליון, להציל את מאג'ק ולסתום את הלוע בפקק הגעשי שנראה למרחוק. היוונים הכירו היטב את הר הגעש הגבוה שבאמצע הים. טוענים כי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, בן המאה החמישית לפני הספירה, המכונה "אבי ההיסטוריה" הכיר את ההר ונתן לו את השם "אטלס". הוא טען שההר הוא כה גבוה, עד שלא ניתן לראות את שיאו, בגלל העננים המקיפים אותו בקיץ ובחורף.

נקודות החיכוך שבין הלוחות, המרכיבים את קרום כדור הארץ, גורמות לרעידות אדמה לאורכן ולהתפרצויות וולקניות ב"נקודות חמות", הנמצאות במוקדי חיכוך בין הלוחות.

. ישנם תשעה לוחות טקטוניים עיקריים: הלוח האירואסייתי, הלוח ההודי, הלוח האוסטרלי, הלוח הערבי, הלוח האפריקאי, הלוח האנטרקטי, הלוח הצפון-אמריקאי, הלוח הדרום-אמריקאי והלוח הפסיפי.

היווצרות האיים הקנריים מיוחסת לנקודה חמה (Hot Spot) – אזור פעיל מבחינה געשית המצוי מתחת ללוח הטקטוני האפריקאי.

נקודה חמה היא אזור גיאולוגי בליתוספרה (קרום כדור הארץ) שבו מתרחשת פעילות געשית אינטנסיבית הנגרמת כתוצאה מעליית מגמה חמה ממעמקי מעטפת כדור הארץ. בניגוד להתפרצויות געשיות, הקשורות לתנועת לוחות טקטוניים (למשל, באזורים של גבולות לוחות), נקודה חמה היא אזור מקומי ויציב יחסית שממשיך לפעול במשך מיליוני שנים.

לסרט על היווצרות הרי געש מעל נקודה חמה

נקודה חמה נגרמת עקב תימרת מעטפת (Mantle Plume) – עמוד של חומר מותך חם שמקורו במעמקי המעטפת, קרוב לגלעין כדור הארץ.

תהליך זה כולל מספר שלבים:

א. חומר חם עולה ממעמקי כדור הארץ בשל הבדלי טמפרטורה ולחץ.

ב. הליתוספרה (קרום כדור הארץ) אינה חוסמת את התנועה של התימרה החמה, ולכן המגמה פורצת כלפי מעלה.

ג. המגמה חותכת את קרום כדור הארץ ויוצרת פעילות געשית אינטנסיבית.

כאשר ההתפרצויות נמשכות לאורך זמן, נבנים הרי געש תת-ימיים שיכולים לעלות מעל פני הים וליצור איים געשיים.

בניגוד לאזורים געשיים אחרים, הנוצרים לאורך גבולות לוחות טקטוניים (כגון טבעת האש באוקיינוס השקט), איים געשיים שנוצרים כתוצאה מנקודה חמה, מתהווים באמצע הלוח עצמו (במקרה של האיים הקנריים, בלב הלוח האפריקאי). כאשר נקודה חמה מייצרת פעילות געשית, היא גורמת להצטברות מגמה (סלע מותך) מתחת לקרום האוקייני, אשר מתפרצת בהדרגה ויוצרת הר געש תת-ימי. כאשר ההתפרצויות חוזרות על עצמן במשך מיליוני שנים, הר הגעש גדל ומתנשא עד שהוא עולה מעל פני הים, וכך נוצר אי חדש.

מכיוון שהלוח האפריקאי זז לכיוון צפון-מזרח, הנקודה החמה נשארת במקומה אך יוצרת איים חדשים בתנועה ממערב למזרח. האיים המערביים של הארכיפלג (לה פלמה ואל היירו) הם הצעירים ביותר, ואילו האיים המזרחיים (למשל, לנזרוטה ופוארטוונטורה) הם העתיקים ביותר.

האיים  בנויים מחומר וולקני, שפרץ לפני כ-80 מיליון שנה. הרכס המרכז אטלנטי, שהתגלה כבר ב-1871, על ידי צוות של חיל הים הבריטי, באניית הוד מלכותו "צ'לנג'ר' (Challenger). זהו רכס תת ימי ארוך, שנמשך לאורך 40,000 ק"מ (הארוך בעולם), בין אמריקה לארואסיה ואפריקה וצורתו כקו המתאר של היבשות הללו. בשנות החמישים של המאה העשרים, התברר שהרכס מורכב לא רק משדרה הררית מרכזית, אלא גם מרכסי משנה ומעמקי שבר פנימיים.

התפרצויות של הרי געש, חיברה כמה איים קטנים לאיים גדולים יותר, כך למשל, האי טנריף, נוצר מחיבור של שלושה איים שונים.

האיים ה"זקנים" ביותר נמצאים במזרח והצעירים יותר, במערב. הבלייה שיטחה את האיים המזרחיים, לכן הם נמוכים יחסית, בעוד שהאיים המערביים תלולים, ודרמטיים יותר. לה גומרה וגראן קנריה הם בעלי צורה חרוטית טיפוסית ורוב האיים, למעט פוארטוונטורה ולנזרוטה, הם הרריים מאד וקצותיהם נופלים במצוקים על הים. עומק הים סביב האיים כ-3000 מ'. כך שהגובה של הרי הגעש בקנריים, מגיע ל-4,000-5,000 מעל בסיסם.

בעבר הגיאולוגי הלא מאד רחוק, התנשא הר געש, במקום בו שוכן האי טנריף,  לגובה של מעל 5,000 מטר מעל פני הים. לפני כ-170,000 שנה, ארעה התפרצות רבת עוצמה באי. כתוצאה מכך, התמוטט ההר כולו לתוך הים. מכתש גדול (Caldera) נותר במקום ומעיד על האירוע הדרמטי שהתרחש שם. במקביל נוצר הר געש חדש, הר טיידה (Taide), שמתנשא כיום לגובה של 3,718 מטר מעל פני הים.

לחששם של גיאולוגים רבים, גורל דומה מאיים על האי הסמוך La Palma. אם האי יתמוטט, ייווצר גל צונאמי גדול, שעלול לפגוע קשות בחוף המזרחי של ארה"ב. תיירים אמריקאים נוהגים לדרוש בדאגה רבה לשלומו של האי, כאשר הם מבקרים בו…

ב-19 בספטמבר 1921 התפרץ הר געש קומברה וייחה (Cumbre Vieja ), שהוא חלק מרכס געשי שנמצא בפארק הלאומי קומברה וייחה (Cumbre Vieja Natural Park). בדרום האי הספרדי לה פלמה, מעט לפני ההתפרצות, בעקבות אזהרות המדענים, פונו כ-40 חקלאים ותושבים הסובלים ממוגבלות בניידות וחיים ביישובים בקרבת ההר. אחרי ההתפרצות נשלחו חיילים ושוטרים לסייע לתושבי הכפרים הסמוכים למוקד ההתפרצות להתפנות למקלטים באזור. כאלף תושבים התפנו לחמישה מקלטים. ההתפרצות בדרום לה פלמה הייתה בסביבות 15:15 שעון מקומי, הר הגעש התפרץ אחרי שבוע של פעילות סיסמולוגית ערה: במשך כשבוע דווח על כ-22 אלף רעידות אדמה באזור הפארק הלאומי, שהגיעו לעוצמה של 3.8 דרגות. ההתפרצות נמשכה שלושה חודשים.

ההתפרצות הראשונה שתועדה בהר הגעש הייתה ב-1430, ההתפרצות האחרונה הייתה בשנת 1971. באותה שנה נהרג גבר שהתקרב ללוע הר הגעש וצילם תמונות בסמוך ללבה. לא נגרם נזק לבתים באותה התפרצות. חלק מההרים עדיין פעילים ההתפרצות האחרונה הגדולה בזמנים ההיסטוריים אירעה באי לנזרוטה, בין השנים  1730-1736. ההתפרצות האחרונה של הר הגעש טיידה היתה ב-1909. ב-1949 התפרץ הר הגעש לאס מנצ'אס (Las Manchas), שבאי לה פלמה.

האיים עשירים בתופעות וולקניות שונות. המפורסמת שבהן היא המנהרות הוולקניות, שנוצרו כאשר זרימת הלבה היתה איטית ונמשכה בהפסקות. הזרימה האיטית אפשרה לקרום החיצוני של הלבה להיקרש, שאשר זרם של לבה המגיע בהמשך, דוחף את הלבה הצמיגית החוצה, לאורך פנים המנהרה שנוצרה.

הקרקע הוולקנית עשירה במינרלים והיא פורייה מאד. ההשקיה מאפשרת לגדל מספר רב של צמחים. מים שמקורם בפסגות ההרים נאגרים  בבורות ענקיים. מטעי בננות מכסים את השפלה בצפון האיים גראן קנריה וטנריף (בדרום גדלים עגבניות. כמו כן מגדלים תבואות, הדרים וטבק.

טראסות

בחלק מהאיים מופיעות טראסות על מדרונות ההרים.

במדרונות הרים תלולים, הקרקע עלולה להיסחף מטה עם מי הגשמים. במטרה למנוע את הסחף, סיקלו התושבים אבנים מהמדרון  והשתמשו בהן כדי ליצור שורות של מדרגות בהר, בבניה יבשה, כפי שעשו עמיתיהם באזורים הרריים רבים ברחבי העולם.

טראסות חקלאיות (מדרגות חקלאיות) הן מבני קרקע מדורגים המשמשים לעיבוד חקלאי במדרונות תלולים. תפקידן העיקרי כולל:

מניעת סחיפת קרקע – הטראסות מאטות את זרימת המים, מקטינות את שחיקת הקרקע ושומרות על פוריותה.

שימור מים ולחות – הן מסייעות באגירת מים והשקיה יעילה יותר, במיוחד באזורים יבשים או הרריים.

הגדלת שטח לעיבוד חקלאי – המדרגות מאפשרות ניצול שטח חקלאי במקומות בהם השיפוע היה הופך אותו לבלתי ניתן לעיבוד.

שיפור היציבות של הקרקע – הטראסות מצמצמות סכנת מפולות קרקע על ידי חיזוק המבנה של המדרון.

שימור המגוון הביולוגי – בשיטות מסוימות של חקלאות מסורתית, הטראסות יוצרות מיקרו-אקלים המאפשר מגוון צמחים ובעלי חיים.

טראסות חקלאיות נפוצות ברחבי העולם, במיוחד בהרי האנדים, דרום-מזרח אסיה (כגון בשדות האורז המדורגים בפיליפינים ובווייטנאם), ובהרי הים התיכון.

אי הצטברות מים, חשובה כדי למנוע את התמוטטות המדרגה. את הגידולים החקלאיים פורסים על פי קווי גובה טופוגרפי ושיפוע הקרקע. לרוב ינצלו את המדרגות עד המקום בו ניתן לבצע עיבוד חקלאי לגידולים עוצרי סחף (גידולי שורש ועצי פרי). המרחב שמעל שטח העיבוד ישמש למרעה. שיטת הטראסות מחייבת ארגון חברתי מסודר לחלוקת המים.

ראו באתר זה: טראסות

באיים הקנריים אין טראסות במובן הרגיל והמקובל אצלנו, יש יותר גדרות אבן מאשר טראסות ( בלנזרוטה, לגדרות האבן יש תפקיד של הגנה על הצמחים מרוח וספיחת לחות).

אקלים

האקלים הוא סובטרופי, המשקעים נדירים באיים המזרחיים, ואילו בלה פלמה שבמערב הארכיפלג, כמות המשקעים השנתית עולה על 1,200 מילימטרים.

רוחות האליסיום

באיים המרכזיים והמערביים גדל יער סובטרופי, שהוא תוצר של האקלים הייחודי לאיים הקנריים,

הרוח הנקראת "אליסיום" (Elisiom), מביאה עננים ספוגי מים הנתקלים בהרים הגבוהים של גראן קנאריה וטנריפה ומותירים את חלקו הצפון מזרחי תחת עננות לחה במרבית שעות היממה. זהו מקור המים העיקרי של האיים הללו. רוחות האליסיום הן למעשה הרוחות הטרופיות היציבות שמגיעות מהאטמוספירה של האוקיינוס האטלנטי אל האיים הקנריים, ומשחקות תפקיד מרכזי בעיצוב האקלים הייחודי של האזור. הרוחות מביאות קרירות יחסית לאזור, ובכך עוזרות לשמור על טמפרטורות נוחות לאורך כל השנה.

הרוחות הללו נובעות ממערכת לחצים גבוהה באזור האוקיינוס האטלנטי, המכונה לעיתים "לחץ האזורים", היוצר זרם אוויר יציב שמוביל את האוויר הקריר וספוג הלחות, לכיוון דרום-מזרח. כשהן נעות לעבר האיים הקנריים, הן מתמודדות עם השפעת הטופוגרפיה – הרי האי, צוקים ותוואי הקרקע – ובכך נוצר חלוקה ברורה בין אזורים שמקבלים יותר לחות לאזורים יבשים יותר.

כאשר הרוחות מתנגשות במבנים הטופוגרפיים של האי, הן מעלות עננים וגורמות לגשם מקומי באזורים מסוימים, מה שתורם לשימור מגוון ביולוגי ועצים ירוקים. במקרים מסוימים, הרוחות יכולות לגרום לתופעות כגון "נוסח הגשם" באזורים הפתוחים, או להשפיע על התפשטות ערפל ימי בדגמים משתנים.

["נוסח הגשם" הוא מונח שמתאר את דפוס התפרקותו והופעתו של הגשם באזור מסוים, והוא מתייחס לאופן בו מתרחש האירוע הגשמי מבחינת עוצמה, תדירות, והתפלגות המשקעים. כלומר, זהו "הנוסח" – או ה"פורמט" – של הגשם, אשר יכול להשתנות בהתאם לגורמים כגון,

תנאי אוויר ולחות, זרמי אוויר ורוחות: במקרה של האיים הקנריים, הרוחות הטרופיות היציבות עשויות לגרום לחלוקה ייחודית של הגשם – למשל, כאשר הן גורמות להתקבצות עננים באזורים מסוימים, וכך נוצר דפוס מסוים של משקעים. באופן כללי, כשמדברים על "נוסח הגשם" מתכוונים לאופן המיוחד שבו נופל הגשם באזור מסוים, אשר הוא תוצאה של האינטראקציה בין תנאי האוויר, הלחות, הטמפרטורה, והטופוגרפיה המקומית.

הרוחות אינן משפיעות רק על האקלים, אלא גם על חיי התושבים והפעילות הכלכלית באזור:

הטמפרטורות הנעימות והלחות הנכונה מאפשרות גידול מגוון של תוצרת חקלאית, במיוחד גידולים שמזוהים עם האקלים הטרופי. האקלים הנוח, עם טמפרטורות מתונות ורוחות מרעננות, מהווה גורם משיכה עיקרי לתיירים מכל העולם המחפשים חופשה נעימה ובלתי סוערת. בעשור האחרון, משקיעים באזורים עם רוחות יציבות אלו גם בפרויקטים של אנרגיה סולארית ורוח, מתוך רצון לנצל את המשאב הטבעי לקידום אנרגיה מתחדשת.

לעתים מגיעה רוח מזרחית מאפריקה הנקראת קלימה (Calima).

קלימה

רוחות הקלימה הן תופעה מטאורולוגית ייחודית שמקורה במדבריות הצפוניים של אפריקה, ובעיקר בסהרה. תופעה זו מתבטאת בנשיאת חלקיקי חול ואבק מהמדבר, כאשר הרוחות נעות במהירות גבוהה וחודרות אל תוך האזור האטלנטי, עד שהן מגיעות לאיים כמו הקנריים. תופעה מורכבת שבה מתקיימים יחסי גומלין  בין תנאי האוויר במדבר הסהרי לבין האזור האטלנטי והאקלים באיים הקנריים

כאשר התנאים האטמוספיריים מתאימים – בעיקר הבדלי לחות ולחץ בין המדבר לאזור האטלנטי – נוצר זרם אוויר נושא חלקיקים עדינים שמתחיל את דרכו מהמדבר.

הרוחות הנושאות את האבק, חולפות  על פני האוקיינוס האטלנטי ומגיעות לאיים הקנריים והאזורים הסמוכים. במהלך תהליך זה הן עוברות שינוי בטמפרטורה ובלחות, דבר שמשפיע על עצמתן ועל כמות האבק שהן מעבירות.

האוויר החם מהמדבר, מעלה  את הטמפרטורה המקומית באיים. תופעה זו יכולה להביא לתחושות של יובש וחום מוגבר. האבק המועבר עם הרוחות,  עשוי לגרום לירידה באיכות האוויר. בערפל האבקי ניכרת ריכוז גבוה של חלקיקים זעירים,. אלו עלולים  להגיע למערכת הנשימה ולגרום להחמרה במצבים כמו אסטמה, או לגרום לגירויים בעיניים ובמערכת הנשימה.

יחד עם זאת, האבק הוא מקור של חומרים מזינים לקרקע ולמים.

האיים  נהנים מאקלים נוח בשל שני מאפיינים:

הרוחות הקבועות המנשבות לעבר קו המשווה והנוכחות של זרם קר בחופים. ללא ההשפעות הללו, האיים היו הרבה יותר חמים. המשקעים אינם רבים, אבל מאד אפקטיביים. בשל משטר הרוחות, מגיעים עננים מכיוון דרום מערב, ונוכחים על האי, דבר הגורם לרסיסים של גשם, המכונים "גשם אופקי". מפגש מערכות האקלים האטלנטית והסהרית, יוצר אקולוגיה מיוחדת. אדי המים מתלכדים סביב עצמים (בעיקר גזעים ועלים) וזורמים טיפה טיפה. המים נאספים בתעלות ומובלים לשדות. אם נתבונן במפה של טנריף למשל, החלק המערבי, שמקבל הרבה עננים, מניב צמחיה עשירה. להבדיל, החלק המזרחי, החופשי מעננים, צחיח.

למעלה מ-250 ימים בשנה פסגות ההרים מכוסות עננים. מראשי ההרים, נראים העננים כשמיכת פוך צפופה. העננים, הנוצרים כתוצאה מאינוורסיה -היפוך-של חום . האוויר הקר מטפס מעל האוויר החם ויוצר עננות), בגלל מפגש המערכות האטלנטיות עם הרמה הסובטרופית של הסהרה. קו עננים נמצא בגובה של 2,000 מ'. הלחץ הגבוה אינו מאפשר להם לעלות. מעל הקו הזה השמיים נקיים. האיים נחשבים לאידיאליים עבור צפייה בכוכבים. לכן הוקמו בטנריף ולה פלמה, מצפים אסטרונומיים, המושכים אליהם חובבי כוכבים מרחבי תבל.

ככל שמתקדמים מערבה, כמות המשקעים עולה ואיתה מספר מיני הצמחים. בכיוון ההפוך, הצמחיה מדלדלת, ובאי לנזרוטה, גדלים בעיקר צמחים קסרופיליים (חובבי יובש), היינו, כאילו שהסתגלו למיעוט מים.

בחלק מן המקומות גדל יער שרידי של יערות ער עבותים, שמכונים 'לאורוסילביה, (Laurissilva –בלטינית "יער הער"). זהו הלחם מילים של לאורוס = ער- אציל; סילביוס = אל היער הרומי. [הער-אציל (Bay laurel), שגדל בארץ ישראל, המכונה בפי העם "דפנה", הוא בן למשפחת העריים, קרוביו הרחוקים הם האבוקדו והקינמון, אך להבדיל מהם, מקורו בים התיכון. הוא צמח ירוק עד רב שנתי הגדל כעץ או כשיח]. מקור השם "ער" הוא בתלמוד. עליו המיובשים משמשים כתבלין ונקראים עלי דפנה. מקור השם "דפנה" הוא מיוונית. זר עלי דפנה מסמל מן העת העתיקה ועד היום ניצחון ותהילה ולכן החל משנת 2,000 מחולק פרס בינלאומי לספורטאים מצטיינים – Laureus World Sports Awards, על שם הצמח. הער האציל כמעט ולא מופיע בקנריים ואם כן הוא נדיר, יש מיני ער רבים אחרים].

כמו כן, גדלים ביערות אלו כמה מינים של משפחת האברשיים ומיני שרכים רבים, שיוצרים יחד יער צפוף.

יערות הלאוריסילבה כוללים בעיקר עצים בעלי עלים רחבים וירוקי-עד, המגיעים לגובה של עד 40 מטרים. רבים ממיני הצמחים הגדלים ביערות אלו אנדמיים לאיים אלו, והם נותנים מחסה למגוון עשיר של צמחי תת-היער (צמחים נמוכים הגדלים "בצילה" של צמחיית השכבה העליונה), של חסרי חוליות, של עופות ושל עטלפים, כולל מספר מינים אנדמיים. בעבר, יערות הלאוריסילבה כיסו חלק נרחב מהאיים האזוריים ומאיי מדיירה, ואף חלק מהאיים הקנריים המערביים, אולם היקף היערות הצטמצם משמעותית כתוצאה מכריתתם, שנועדה לפינוי מקום לחקלאות ולמרעה, וכן כתוצאה מחדירתם של מינים מתורבתים (מינים שהגיעו לסביבה שאינם שייכים אליה באופן טבעי, והועברו אליה במתכוון או בשוגג בשל פעילות אנושית). מיקומם של האיים המקרונזיים, בצפון האוקיינוס האטלנטי מיתן את השפעות התנודות האקלימיות, ושמר על האקלים המתון והגשום שאפשר ושמאפשר את קיומם של היערות עד היום.

יערות העד האלה, שחלקם נחשבים ליערות עננים, מהווים שריד של היערות הסובטרופיים שחיו באירופה בתקופת הפליוקן (לפני 15 – 40 מיליוני שנים), כאשר האקלים באזור היה גשום יותר וכיסו חלקים נרחבים באגן הים התיכון ובדרום אירופה.

יערות הלאוריסילבה נסוגו בהדרגה, כשאת מקומם תפסו צמחים קסרופילים (חובבי יובש), בעלי עמידות גבוהה יותר לבצורות. מרבית יערות הלאוריסילבה, שעוד נותרו באירופה, לאחר תהליך נסיגת קרחונים, נעלמו לפני כ-10,000 שנים לערך בסוף עידן הפלייסטוקן (לפני 3-1 מיליון שנים), בתהליך תהליך התייבשותו (היחסית) של אגן הים התיכון ונעלמו. יערות הער נותרו לפליטה באזורים ממוזגים יחסית כמו הקנריים, מדירה והאזוריים.

יערות הלאוריסילבה הרחבים ביותר נמצאים באיי מדירה, שם הם נמצאים בגבהים שבין 300 ל-1,400 מטרים במדרונות הצפוניים, ובגבהים שבין 700 ל-1,600 מטרים במדרונות הדרומיים. באיי מדירה מכסים היערות כ-150 קמ"ר[4]. באיים הקנריים, לשם השוואה, מכסים היערות כ-60 קמ"ר בטנריפה, כ-27 קמ"ר בפארק הלאומי גאראחונאי (Garajonay) שבאי לה גומרה, וכן שטחים קטנים באיים לה פלמה וגראן קנריה. באיים האזוריים, חלקים קטנים של יערות לאוריסילבה, נשארו באיים פיקו (Pico), טרסיירה (Terceira) וסאו מיגל (São Miguel).

מכיוון שהם כבר בני 40 מיליון שנה, הם מכונים בפי האקולוגים "מאובנים חיים"; להבדיל ממרבית הצמחייה המוכרת באירופה, שראשיתה בתקופה שלאחר נסיגת הקרחונים.

מכיוון שמינים רבים של צמחים השתמרו הודות לבידוד, האיים הקנריים מכונים "גלפאגוס בוטני". בהקשר זה יש להזכיר כי אניית הוד מלכותו "ביגל" (HMS Beagle), בה שט צ'ארלס דרווין, לא הורשתה לרדת באיים הקנריים, בגלל חשש להפצת מגפת כולירה.

כמו שקרה באיי גלפגוס, שם הבחין דרווין בשוני שבין מקורי הפרושים, החיים באיים השונים, קרה באיים הקנריים עם צמחים בני הסוג חֲבַלְבַּ, שהתמיינו אחרת, באיים שונים. כך גם עם הטבוריטיים  (Crasulacea) הבשרניים. ביניהם ניצחה (Eonium), ששותלים בבתי קברות.

באיים הקנריים יש כ-30 מינים של פרחים דמויי חרצית. עמיתי אליק שחף שואל בקול רם, אם יתכן שדרווין היה מגיע לרעיון של "מוצא המינים", באיים הקנריים.

קיימים לא מעט  מיני צמחים שהגיעו מספרד, כמו העכנאי (מקור שם הצמח הוא בדמיון שבין מראה הפרח לבין פה פעור של נחש (עכן), המודגש על-ידי צלקת העלי המפוצלת כלשון של נחש), שהתמיין באיים למינים שונים מעט, זה מזה. ביניהם מין שהסתגל לאקלים המיוחד של הטיידה, מעל לגובה העננים מינים רבים נכחדו על ידי המתיישבים האירופאים. למרבה המזל, כומר בשם חוסה קלביחו (José de Viera y Clavijo), הבין את חשיבות הפלורה הייחודית, כתב ספר אודות הצמחים (Diccionario de Historia Natural de las Islas Canarias" שהוראתו : "מילון ההיסטוריה הטבעית של האיים הקנריים" שפורסם בשנת 1799 עוסק בתיאור מקיף של הטבע באיים הקנריים בוטניקה, זואולוגיה, גאולוגיה , אקולוגיה ואקלים..

קלביחו והקים בסוף המאה ה-18, גן בוטני באי גראן קאנריה (שכיום נקרא על שמו). מכול מקום, גם כיום האיים הקנריים הם אחת מחזיתות המחקר הבוטני בעולם.

אורן קנרי

מעבר ליערות העד, ידוע במיוחד הוא האורן הקנרי – מין אנדמי של האיים הקנריים. זהו עץ זקוף וגבוה, ירוק עד, המגיע לגובה של 30 – 45 מ' ולקוטר גזע של 1.5 מ'. צמרתו איננה צפופה, הענפים מסודרים זה מעל זה ונוטים לצדדים כעין נברשת, יוצרים צמרת חרוטית אשר מקבלת צורה רחבה במשך השנים. בניגוד לייתר מיני האורנים, "מחטיו" ערוכים בקבוצה של שלוש. אורן קנרי הוא עץ ממוצא סובטרופי, שאיננו עמיד באקלים קר. הוא יכול לשאת טמפרטורות רק עד 6 – 10 מתחת לאפס. הוא חי בבתי גידול השונים מאוד זה מזה מבחינת כמויות המשקעים. הוא נחשב לעץ שעליו קולטים ערפל, שעולה מהאוקיינוס, והמים מטפטפים אל הקרקע מתחתם. קליטת מים זאת יכולה להכפיל את כמות המשקעים במקום ומאפשרת את צמיחת העץ גם בתנאים של מיעוט משקעים. העץ הוא בעל איכות מיוחדת. הוא ריחני ויחד עם זאת קשה ועמיד מאוד. זהו האורן היחידי שמקורן באיים. המינים האחרים הם מיובאים. תכונה מיוחדת למין זה הם ענפים הנושאים עלים יובניליים (עלים המופיעים בשלבים הצעירים בלבד) קצרים יחסית, בצבע כחלחל הפורצים מהגזע כתגובה לשריפה או פגיעה אחרת בעץ. מין זה הוא עמיד ביותר לשרפה בהשוואה למיני אורן אחרים. בשנים האחרונות יש מגמה לנטוע את האורן הקנרי לישראל, בשל עמידותו נגד שריפות.

חזזיות

חֲזָזִית (בלטינית ובאנגלית: Lichen) היא אורגניזם סימביוטי[ שתואר לראשונה בשנת 1867 על ידי החוקר סימון שוונדנר (Simon Schwendener). זהו אורגניזם המורכב מהתחברות של אורגניזם אוטוטרופי (אוטוטרוף ("Autos" ביוונית פירושו "עצמי", ו-"Trophe" פירושו "תזונה"; Autotroph פירושו "מזין את עצמו"; בעברית: יצרן) מתייחס ליצור המייצר את מזונו בכוחות עצמו והראשון בזרימת האנרגיה לעולם החי.) כגון, אצות מיקרוסקופיות , עם פטריות שהן אורגניזם הטרוטרופי (מתייחס ליצור אשר מוכרח לצרוך תרכובות אורגניות מן הסביבה כדי להתקיים (ולכן הטרוטרופים מכונים גם "צרכנים").). צורת החזזית נקבעת לפי החלק החיצוני של הסימביונט הפטרייתי, ולכן כל חזזית נקראת על שם הפטרייה. בדרך כלל, הפטרייה מהווה את עיקר המאסה של החזזית

העננים מספקים את הלחות לחזזית מסוג אוסניאה (ocinea), שנחשבת לחזזית הארוכה ביותר בעולם רואים אותה על הענפים מלווה בעוד מין אחד או שניים. אלו חזזיות שיחניות, שמכיוון שהן  שוכנות על גבי העץ, הן נקראות "חזזיות אפיפיטיות"[5]. כל עץ נושא על ענפיו  כמות גדולה של פיטומסה (מסה של חומר צמחי), שלעתים מגיעה למשקל של עשרות ק"ג. הסוג אוסניאה נחשב לסוג רגיש מאד לזיהום אויר. בוטנאי פיני בשם מילנדר (Milander), היה הראשון לזהות שאוסניאה ועוד חזזיות מסוימות, נעלמות מגני לוקסמבורג בפריס והסיק שהחזזית משמשת כמין היגיומטר (מהמילה היגיינה) – מודד בריאות של האוויר[6]. הכמות השופעת של אוסיניאה באיים הקנריים, מלמדת שהאוויר פה נקי מאד. כמוכן נראות חזזיות   אפיליתיות  החיות על סלעים, וחזזיות אפיגאיות, הגדלות על הקרקע. גבוה יותר, בהרים גדלים גם עצי הערער (Juniperus communis). התנאים הייחודיים והבידוד הולידו מספר רב של מינים אנדמיים. 40% ממיני הצמחים הם אנדמיים (לשם השוואה: בישראל, רק 10% מהמינים הם אנדמיים)[7].

באיים הקנריים גדלים עצים מיובאים רבים. בולטים במיוחד עצי הגרבילאה החסונה (Grevillea robusta), ממשפחת הפרוטאיים (Proteaceae), שהובאו מהחוף המזרחי של אוסטרליה. כך למשל האלוורה (Aloe vera) ובני משפחתה (Asphodelaceae), הבולטים בצבעים צהובים.  כמו כן, הובאו לכאן מיני סוּקוּלֶנטים ( Succulentus) – צמחים בעלי עלים וגבעולים עבים ובשרניים המכילים תאים אוגרי מים[8]. חלבלוביים מאפריקה וקקטוסיים מאמריקה. על אחד ממיני הקקטוסים גדלת כנימת הקוצ'ינל (Cochinel), ממנה יצרו העמים הילידים שחיו במקסיקו, את הצבע האדום[9]. היה זה מוצר היצוא השני בחשיבותו מאמריקה, אחרי המתכות היקרות.

העץ המיוחד ביותר האיים הוא הדרקונית (Dracaena), או "עץ הדרקון". בן למשפחת האספרגליים (Asparagales); בה נכללת גם האגבה. לעץ  גזע גבוה מאוד וענפים שמזדקרים מכל צדדיו. העץ שונה מרוב העצים המוכרים. רומנטיקנים טוענים שהוא מקרין איזו סמכות.

המקומיים טוענים שיש לעץ תכונות רפואיות, קוסמטיות, עליו משמשים בסיס לצבע נפלא לשיער ואפילו איכויות מיסטיות – אם שורפים כמה זרדים שנקטפו ממנו השדים והמכשפות נמלטים על נפשם. העץ הגדול והמפורסם מכולם נמצא בעיירה הקטנה איקוד דה לוס וינוס (Icod de los Vinos), אשר בטנריף. גובהו 17 מטרים, רוחב הגזע שישה מטרים והשם הספרדי שלו "דראגו מילנאריו" (Drago Milenario ) -דרקון אלף השנים -מלמד על המוניטין שיצא לו. המקומיים גאים  להציג אותו כ"יצור החי העתיק ביותר בעולם". התואר המרשים הזה נובע מהבחנה שעשה במאה ה-18 המדען הגרמני הנודע אלכסנדר פון הומבולדט (Humboldt), שקבע שהעץ בן 6,000 שנים. מהר מאוד התברר שהיתה כאן כנראה הגזמה מופלגת. בוטנאים נוטים היום להעריך את גילו של הדרקון הענק בין אלפיים ל-3,000 שנה. בכמה מקומות כתבו בוטנאים אוהבי מחלוקות שמדובר בשטות גמורה והעץ של איקוד הוא בן 500 שנים לכל היותר. איש מהם לא מעז כיום לבקר במקום. גם הם יודעים שמדובר בעיירה שהכנסתה השנתית מבוססת בעיקר על חובבי העץ. הבעיה העיקרית בהערכת גילו של העץ נובעת מכך שבמין זה (Dracaena draco) אין בגזע טבעות שנתיות המצביעות על הגיל המדויק . עץ זה גדל לאט מאד. אך מאחר והוא מאריך ימים, התפתחה אמונה, שאם אדם יאכל את הדם (השרף) הניגר ממנו,  גם הוא יאריך ימים.