טיול ספרותי בנאפולי ובאיסקיה

החידות של פרנטה  –  טיול ספרותי בנאפולי ובאיסקיה בעקבות סדרת ספרי "החברה הגאונה"

 בהדרכתה של ד"ר מימי חסקין – חוקרת ספרות, מרצה בסמינר הקיבוצים ומדריכת טיולים ספרותיים בארץ ובחו"ל

ארבעת הרומאנים הנאפוליטניים של אלנה פרנטה, עוררו סנסציה עולמית, תורגמו לעשרות שפות והפכו לרבי מכר בכל העולם. גם סדרת הטלוויזיה המעולה שלHBO  הגבירה את הטרנד. להלן קווי המתאר של טיול ספרותי בהדרכתי בעקבות "החברה הגאונה"  בנאפולי ובאיסקיה. השילוב של הסיור במקום עצמו, עם הקריאה, או הצפייה, יוצר סינרגיה – איחוד שבין היצירה האמנותית, חווית הקריאה שלנו והמקום הממשי.
נפתח את הטיול בסיור התרשמותי ברובע ההיסטורי של נאפולי Spaccanapoli) ) כדי לחוש את קצבה של העיר: נשוטט ברחובות הצרים והתוססים, נטעם ממאכלי הרחוב שיקרצו לנו מכל עבר ונבקר בכנסיית סנטה קיארה עם החצר המעוטרת.  נסיים את היום במצודת סנט אלמו, ממנה נשקף נוף מרהיב של העיר, הנמל והמפרץ. רק אחרי הפתיחה הרכה נגיע לליבת יצירתה של פרנטה.

סנטה קיארה. צילום: מימי חסקין 2018

לילה ואלנה

לכאורה, זהו בסך הכול, סיפורן של לילה ואלנה, שגדלות בשכונה נידחת בנאפולי ומהלך חייהן מגיל 6 עד 66. עלילת הספרים שזורת פערים, סודות וחידות לא מפוענחות. נתחיל מהסוף: לאן ולמה לילה נעלמה? נתחיל מההתחלה: מי באמת רצח את דון אקילה, ה"מפלצת מן האגדות"? נמשיך: מה הדומיננטה בדינמיקה המניעה את החברות – תחרות או אהבה? ובעיקר: מי זאת החברה הגאונה? האם זו לִילה, שאינה לומדת מעבר לכיתה ה', אך מלמדת את עצמה לטינית ויוונית ואנגלית, קוראת את מחצית הספרייה המקומית ובגיל 12 מעצבת נעליים מסוגים שלא ראתה מעולם? או שמא זו אֶלנה, השקדנית והמלומדת, שתגיע רחוק ותהפוך להיות סופרת? האם נכון לומר שכל אחת מהן היא גאונה בעיני האחרת? מה ביצירה הזאת מושך כל כך הרבה קוראות וקוראים? מה יצר את הטרנד? את ה"פרנטה מאניה"?

אומנות הסיפור
כדי לפצח את סוד הקסם המסתורי של פרנטה,  ראוי להתייחס תחילה לאמנות הסיפור שלה. מה מאפיין את מלאכת הכתיבה של פרנטה? ראשית,  פרנטה יודעת לתאר, באופן מרתק ומדוקדק, מערכות יחסים. היא מתבוננת בעיני רנטגן ומשלבת פיסות חיים פשוטות ביחד עם רגשות עזים, המתוארים בדקות פסיכולוגית, תוך השתהות על פרטים, על הבעות פנים ותחושות. דוגמה לכך יכולה להיות המובאה הבאה. אלנה, המספרת, עסוקה בשאלה מי היפה יותר מבין השתיים – היא או לילה:

"לילה נראתה לי, בשלב מסוים, יפהפייה. בדרך כלל אני הייתי היפה, ואילו היא הייתה כחושה כמו אנשובי במלח, הדיפה ריח של פראות. היו לה פנים מאורכות, צרות באזור הרקות, שמיסגרו אותן שתי רצועות של שיער חלק ושחור מאוד. אבל כשהחליטה לסלק מדרכה את אלפונסו ואת אנצו היא זהרה כמו לוחמת קדושה. סומק עלה בלחייה וכמו סימן להבה שהשתחררה מכל פינה בגופה, וחשבתי אז לראשונה: לילה יפה ממני. הייתי איפוא שנייה בכל דבר. איחלתי לעצמי שאיש לא יבחין בכך לעולם." [1] (47)

אלנה מבחינה בזוהר שעולה מגופה של לילה, רואה כיצד להבת הנחישות מייפה אותה, וחשה, שגם במישור היופי החיצוני, לילה עולה עליה. ולא זו בלבד, אלא שמוטב לה להסתיר את הקנאה, את תחושת היותה "שנייה בכל דבר". הכתיבה של פרנטה רצופה אבחנות כגון זו, כמו מחרוזת חרוזים מבריקים, עד שבמהלך הקריאה נוצרת ציפייה לחרוז הבא. וכך, הקריאה בספריה יוצרת דריכות וציפייה להתפעמות. כמעט בכל עמוד טמונה איזו הברקה.
דוגמה נוספת: בתחילת הספר הראשון, לילה זורקת את הבובה של אלנה דרך פתח המרתף של דון אקילה, המאפיונר המאיים. אחרי שלילה זרקה את בובתה האהובה, אלנה מתארת:

"חשתי כאב בלתי נסבל. ראיתי בבובת הצלולויד שלי את הדבר הכי יקר שיש לי. ידעתי שלילה ילדה רעה מאוד, אך לא ציפיתי שהיא תעשה לי דבר כה מרושע […] למדתי אמנות שבהמשך הצטיינתי בה מאוד. בלמתי את הייאוש, עצרתי אותו בקצות העיניים המלוחלחות…" (50)

את עצירת הייאוש אלנה מכנה "אומנות" והיא מגלה באירוניה, כבר בשלב העלילתי המוקדם הזה, שב"אומנות" הזו היא עתידה להצטיין.
הבובות שנזרקו למרתף של דון אקילה נעלמו. שתי הילדות בנות השש, אוזרות עוז ומטפסות לדירתו של הלה ותובעות את השבתן. במקום הבובות הן מקבלות ממנו כסף שבו הן קונות את הספר "נשים קטנות". בדיעבד, לילה תחשוב שזאת טעות גורלית, להשתמש בכסף נגוע. אבל בילדותן הן צמאות לספרים ולקריאה ורוצות לכתוב ספר בעצמן, מעין "נשים קטנות" משלהן, תוך אמונה שבדרך זו הן יוכלו להתעשר ולצאת מהשכונה. לימים, לילה תינשא לסטפנו, בנו של דון אקילה. זאת בחירה תמוהה. היא מסרבת לחיזוריו של מיקלה סולארה, כי הוא שייך למאפיה והוא מטיל אימה בשכונה. היא מסרבת גם לחיזוריו הנואשים של פסקולאה, המרדן, הקומוניסט. מדוע אם כן היא בחרה בסטפנו, הבן של המאפיונר? האם זאת לא בחירה בכסף נגוע? ואולי היא הגיע להכרה שהחבירה לבעל הממון היא הדרך היחידה להיחלץ מהעוני? מילדותן הצעירה הילדות ישאפו להתנתק מהסגירות של השכונה, מהכלא של הנחשלוּת, הגסות, האלימות.
השכונה היא מרחב שבו לא חלים כללי נימוס, הבלגה, איפוק או תקינות פוליטית. האירועים מסופרים כהווייתם, גם אם היא נמוכה, מכוערת או אלימה. אבל דווקא בגלל עיצובן האותנטי, ללא התייפייפות, איפור או מסכה, אפשר להתקרב אליהן, אפילו להתאהב. למשל, כשאלנה מתבגרת ומצמיחה חזה, ג'ינו, הבן של הרוקח, מי שעתיד להיות בן זוגה של אלנה לתקופת-מה ובהמשך אחד הפשיסטים השנואים, שואל אותה אם השדיים שלה אמיתיים או שהיא ממלאה את החזיה בצמר גפן. היא עונה בתום שהם אמיתיים והוא מבקש לראות כדי להיווכח שהיא דוברת אמת. אלנה שואלת מה תקבל בתמורה וכשמובטחות לה עשר לירטות היא מרימה את החולצה ומראה את חזה לג'ינו המתועב ולחברו (94).

אינאיס ודידו
מצד שני, הרביעייה הנאפוליטנית שפרנטה כתבה מלאה באזכורים, מחוות ודיאלוגים סמויים עם פסגותיה של הספרות הקלאסית: הומרוס, אפלטון ובעיקר עם ורגיליוס מחבר "אינאיס". כידוע, ביצירה זו יוצא מייסד הגזע הרומי, להגשים את גורלו כמייסד איטליה. אינאיס נלחם במלחמת טרויה והצליח להימלט. בחלום נמסר לו שהוא ייסד "ארץ מערבית", לימים איטליה. בדרכו לשם הוא פוגש את דידו היפה, מלכת קרתאגו, והם מתאהבים. דידו אמרה לו שהיא ועירה שלו הן וביקשה בתמורה רק את אהבתו. אולם, בצו האלים, הוא ממשיך במשימתו לייסוד רומא, נוטש את דידו, והיא, בתגובה, מתאבדת. סיפורן של לילה ואלנה מואר דרך האפוס הקלאסי בכמה רמות: ראשית, הילדות לומדות את היצירה. אלנה לומדת בתיכון ללימודים קלאסיים ולילה לומדת באופן עצמאי, באמצעות ספרים שהיא שואלת מהספרה השכונתית. היצירות הקלאסיות מהדהדות בחייהן והן מותחות קווים אנלוגיים בין גורלן לגורל הדמויות הפנתיאוניות. למשל, אלנה מספרת על שיחה עם לילה:

"היא שאלה אותי גם על אינאיס, יצירה שהלהיבה אותה. היא קראה את כולה בימים מעטים, בעוד אני, בבית הספר, הייתי רק במחציתו של הספר השני […] באחר צהריים אחד פלטה הערה שהרשימה אותי מאוד. […] היא התחילה לקנטר אותי: את עושה אהבה עם הבן של הרוקח…. בסוף נכנעת והתאהבת כמו אהובתו של אינאיס." (161).

באמצעות האנלוגיה לדידו עולה שלילה מעדיפה לשמור על עצמה מפני התאהבות ולהימנע ממצב של תלות רגשית. הנוכחות של הספרות הקלאסית בעולמן של הנערות מעלה את השאלה  מדוע יש תשוקה כל כך חזקה למעין היטמעות בפסגות היצירה האיטלקית? האם הדבר נובע משום שהן מניחות שיש בכוחה של הספרות, וההשכלה בכלל, להשפיע על הזהות? האם  ההשכלה עשויה לייצר עידון במקום גסות? האם הן יצליחו בעזרת הספרות לצאת באמת מהשכונה? כי מצד אחד, ההשכלה היא אכן הפתח דרכו אלנה יוצאת מהשכונה, ונעשית לסופרת גדולה, אך מצד שני, לא רק שהשכונה (או הקיבוץ, או הישראליות, או הזהות) לא יכולים לצאת ממך, אלא שאלנה עצמה, גם אחרי שחייתה בפיזה או בפירנצה, חוזרת שוב ושוב אל נאפולי ואל השכונה. יש לנאפולי כוח ממגנט, מדכא ומעצים גם יחד, ואלנה בורחת ממנה אליה. המתח קיים גם בשפה. בנאפולי, ברומא ופיזה לא מדברים את אותה שפה. מתוך גיבורי השכונה, רק אלנה ולילה יודעות גם איטלקית טובה, כך שהבחירה באיטלקית על פני הדיאלקט הנאפוליטני מהווה מעין אפשרות לצאת מהשכונה. ואולם, כשהן כועסות, השפה האיטלקית מהן והלאה. בשעה זו ה"נאפוליות" מתפרצת מתוכן בצורת דיאלקט גס, המוני ונמוך.

נאפולי כגיבורה בספר
נאפולי היא גיבורה בספר, לא פחות מהילדות, והמרחב הסתירתי שלה, מהדהד את נפשן. הטיול ברחובות נאפולי משלב הן את חבלי הכביסה המתנופפת, המתוחה על חבל בין שני קירות מתקלפים, והן את הנוף המרהיב הנשקף ממרומי הגבעה שבראשה ניצבת מצודת סנט אלמו.

צילום: מימי חסקין 2018

השוטטות בעיר לעיתים נעשית בסמטאות צרות, צפופות, כגון אלו שמאפיינות את החלק העתיק של העיר, ספקה נאפולי; ולעיתים היא נעשית במרחבים ירוקים, פסטורליים, מהם נשקף נוף שמיימי. גם הווזוב נושא בתוכו סתירה ותעתוע. מצד אחד, הוא אחד מהרי הגעש האלימים ביותר על פני כדור הארץ. בשנת 79 לספירה התפרצותו הרסה לחלוטין את הערים פומפי והרקולנאום. רעידת האדמה של 1980 שגבתה 2000 קורבנות מתוארת בכרך הרביעי של סדרת הספרים. האלימות של הווזוב מהדהדת את האלימות שבשכונה. בה בעת, קו המתאר היפהפה של הווזוב מתואר בשגב מרומם. הנה, תיאורו כשאלנה מגלה לראשונה את הים:

"זה היה רגע בלתי נשכח. […] הווזוב היה צורה מעורבת בצבע פסטל, שלרגליה נערמו האבנים הלבנות של העיר, הצדודית בצבע אדמה של מבצר דל'אובו, הים. […] הגלים צנחו והתמוטטו כמו צינורות מתכת כחולים ונשאו בפסגותיהם קצף ביצים לבן, ואז נשברו לאלפי נתזים מנצנצים והגיעו עד לרחוב" (136-7)

הווזוב. צילום: מימי חסקין  2018

נאפולי היא עיר תוססת וצבעונית. במיוחד בולטים בה צירופי לבן-אדום-ירוק, הלא הם צבעי הדגל האיטלקי. בניינים רבים צבועים באדום ובלבן ומעוטרים צמחיה ירוקה. וכמובן, הפיצה הנאפוליטנית, הטובה ביותר בעולם, משלבת את צבעי הדגל: גבינת המוצרלה הלבנה, הבזיליקום הירוק והעגבניות האדומות.

השכונה הנידחת
אבל העלילה מתחילה בשכונה הנידחת, שהיא, בעצם, מחוץ לנאפולי. פרנטה ממפה בפירוט רב את המרחב ללא שם שבו הילדות גדלות, אך אינה נוקבת במדויק בשמה של השכונה. ואולם, התיאור הולם לגמרי את השכונה שמעבר לתחנת הרכבת – ריונה לוצאטי. השכונה, שאינה  מופיעה במפה הסטנדרטית של התיירים, היא אקס טריטוריה בתוך נאפולי והיא לגמרי חצר אחורית, עלובה ומוזנחת. נשוטט בשכונה, בין הבלוקים העלובים. נגלה את פתח המרתף של דון אקילה לתוכו נזרקו הבובות, נחפש את דוכן הירקות של אנצו סקאנו, מי שיהיה לימים בן זוגה של לילה; נגיע לספרייה השכונתית, ממנה לילה שאלה ספרים ולשם כך ניצלה את כרטיסי הספרייה של כל משפחתה. נבקר בבית הספר היסודי ונדון במשמעותו עבור הילדות. עבור אלנה בית הספר מהווה את כור המצרף הבסיסי בו היא מתחילה את דרכה כסופרת:

"בית הספר, מיומו הראשון, נראה לי מקום יפה הרבה יותר מהבית שלי. זה היה המקום בשכונה שבו חשתי הכי בטוחה, והייתי הולכת אליו נרגשת מאוד. הקשבתי בשיעורים, ביצעתי בשקדנות את מה שהורו לי, למדתי." (39)

עם זאת, שיטות החינוך הנוקשות בבית הספר מעוררות אי נוחות ואף כוללות השפלות על ידי המורים. למשל, הקטע הבא:

"לילה צמצמה כדרכה את שתי עיניה לשני חרכים ושקעה בבעיה. היא הייתה האחרונה שוויתרה. היא אמרה בטון מבויש, לא רגיל אצלה, שזו בעיה שלא ניתנת לפתרון, כי יש בה איזו טעות בנתונים, אך אינה יודעת מהי. אז נפתחו ארובות השמים ואוליביירו (המורה) שטפה אותה כהוגן. ראיתי את לילה הצנומה עומדת ליד הלוח ובידה הגיר, חיוורת מאוד, ומטר של משפטים מרושעים ניתך עליה. חשתי את סבלה, לא הצלחתי לשאת את הרעד בשפתה התחתונה וכמעט פרצתי בבכי." (69)

וכמובן, במהלך הסיור בשכונה, נגיע למנהרה המקשרת בין השכונה לנאפולי האחרת. רינו, אחיה של לילה, אמר לה שאם הולכים דרך המנהרה מגיעים אל הים. לילה מפתה את אלנה ללכת בדרך הזאת ולראות סוף סוף את הים, שלמרות קרבתו הגיאוגרפית הילדות לא ראו אותו. המעבר במנהרה וכל הכרוך בה מהווה אירוע של צמיחה, בו הילדות לומדות כל אחת על עצמה ועל רעותה.

המנהרה. צילום: מימי חסקין  2018

נאפולי האלגנטית

בדרכנו חזרה מהשכונה למרכז נאפולי, נעבור דרך ציור הקיר הענק של הכדורגלן דייגו מראדונה, שצויר על ידי Jorit Agoch. מראדונה זיכה את נאפולי באליפות אירופה ומאז הפך לגיבור תרבות שתהילתו הולכת וגדלה. משם נמשיך לנאפולי האלגנטית כפי שהיא נחוותה בחיי הילדות כשהן גילו את הרבעים העשירים של העיר. נתחיל מגלריה אומברטו פרימו,  עם הכיפה העשויה ברזל וזכוכית וריצוף השיש המעוטר ונמשיך לכיכר פלבישיטו, מהכיכרות הידועות של העיר.

כיכר פלבשיטו. צילום: מימי חסקין  2018

הכיכר בנויה בצורת חצי אליפסה. במרכז נמצאת כנסייה ניאו קלאסית, המזכירה את מבנה הפנתיאון הרומי. שתי זרועות של עמודים תוחמות את הכיכר. שמה של הכיכר, "משאל העם", ניתן לה על שום משאל העם שנערך כאן בשנת 1860 – אם להצטרף לממלכת איטליה המאוחדת. בכיכר המרשימה ניתן לראות עוד כמה מבנים מרשימים: בית האופרה, תיאטרון די סן קרלו וארמון הפלאצו ריאלה. אחרי שנקנח בשוקו חם עם קצפת בקפה גרמבינוס היוקרתי, הפועל משנת 1860, נמשיך לרובע קיאיה. אלנה, המגיעה למקום לראשונה, נדהמת מהניגוד בין המרחבים:

"נכנסנו לרחוב קיאיה. זה היה כמו חציית גבול. אני זוכרת גודש של עוברים ושבים, וסוג של שוני משפיל. לא הסתכלתי בבחורים, אלא בבחורות, בגברות: הן היו שונות לגמרי מאתנו. נראו כנושמות אוויר אחר, אוכלות מאכלים אחרים, מתלבשות באיזו פלנטה אחרת, וכאילו למדו ללכת על חוטי רוח. נותרתי בפה פעור." (194)

השינוי באווירה מוחשי במיוחד עם הגיענו לפיאצה דיי מארטירי. שם, בכיכר המוקפת חנויות אלגנטיות, מתחת לעמוד השיש המרכזי, המוקף באריות מפוסלים, יש תחושה של מקום אחר. כמה מרגש יהיה עבור לילה, שהנעליים שהיא עיצבה, יימכרו בחנות שתיפתח ממש שם. ננוח מהמסע הסתירתי בגן של וילה פלורידיאנה – אי ירוק של רוגע ושלווה.

איסקיה

מפרץ מארונטי, מבט מסנט אנג'לו. צילום: מימי חסקין  2018

בהיותה תלמידה מצטיינת אלנה מתקבלת ללימודים בנוׄרמָלֶה – המכללה היוקרתית שבפיזה. משם היא עוברת להתגורר בערי הצפון – מילאנו ופירנצה. אבל כשהיא נערה, היציאה המשמעותית הראשונה שלה מחוץ לשכונה נעשית לאִיסְקְיָה – אי הנופש המועדף על הנאפוליטנים. באיסקיה יתחוללו כמה תמורות משמעותיות בחיי הנערות ולכן גם בטיול שלנו לא נוותר על איסקיה. אלנה הנערה מגיעה לאי כשהיא נשלחת על ידי המורה שלה, הגברת אוליביירו, לבת דודתה נלה, הגרה שם. עצם היציאה מהשכונה, הפרידה מנאפולי, ההפלגה לבד – מעוררות באלנה תחושת חירות פנטסטית. היא מגלה את צבעיו הטורקיזיים של מפרץ מארוׄנְטִי, נהנית מהשיזוף וכשהיא רוחצת בים היא חווה עולם מאושר ללא גבולות:

"עמדתי והבטתי ארוכות בגוש המים האדיר. אחר כך התיישבתי על המגבת, לא בטוחה מה לעשות. לבסוף קמתי וטבלתי את כפות הרגליים במים. איך יכולתי לחיות בעיר כמו נאפולי ולא לחשוב אף פעם, אפילו לא פעם אחת, על הליכה להתרחץ בים? […] התקדמתי בזהירות, נתתי למים לעלות מכפות הרגליים עד לקרסוליים, עד לירכיים. אחר כך החליקו רגלי ושקעתי" (213)

אבל, באותו אי קסום, מתרחש אחד האירועים המזעזעים בחייה, כשהיא חווה הטרדה מינית מתועבת ובעטיה היא אורזת את חפציה וחוזרת הביתה, לשכונה. בפעמים האחרות שאלנה תגיע לאי גם לילה תגיע ואלנה תתבונן בעיניים כלות אחריה ואחרי נינו, אהוב לבן של השתיים, שבוחר דווקא בלילה ונבלע איתה בכחול המפרץ בתנועות שחייה הרמוניות מושלמות.
כדי לקבל תמונה מלאה של יפי המקום נעפיל לתצפית מאחת הפסגות שבעיירה סנט אנג'לו הצופה אל המפרץ. נהנה מהשלווה של איסקיה – הים, הנמל, החנויות הקטנות שבסמטאות המתפתלות ונקנח בטבילה באחד מאתרי המרחצאות החמים המרשתים את האי. נלון באיסקיה כשרחש הגלים יערסל את לילנו.

מפרץ מארונטי, איסקיה. צילום: מימי חסקין  2018

לראות את נאפולי ולמות
כשנשוב לנאפולי נבקר במוזיאון הארכיאולוגי המפורסם. הילדות לא מבקרות במוזיאון אבל אנחנו לא נוותר על האוסף העשיר של ממצאים מחפירות פומפיי והרקולנאום, כולל, כמובן, הצצה לחדר הסודי. נמשיך לרובע פוזיליפו –  הרובע היקר ביותר בנאפולי שרק מיליונרים יכולים להרשות לעצמם לגור בו. מקור המילה Posillipo במילה היוונית  paosilypon שפירושה הפוגה מדאגה. הנופים הם שמיימיים. מיקלה סולארה, בעל הכוח בשכונה,  המאפיונר, המנצל והמתעמר, קנה בית בפוזיליפו, ברגע שהוא הצליח לעזוב את השכונה. נערוך תצפית אל הנוף היפהפה הנשקף מפארק וירגיליאנו ומשם נרד למפרץ. נסיים בטיול נינוח לאורך הטיילת של העיר שלא בכדי זכתה באמרה "לראות את נאפולי ולמות".

צילום: מימי חסקין  2018

מימי תדריך טיול כזה ב-  13.9.19 – 9.9.19

פרטים על הטיול – [email protected]

[1] אלנה פרנטה (2015). החברה הגאונה. תרגום: אלון אלטרס. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.