הסזון-תפישתם של אנשי אצ"ל על ידי הפלמ"ח

 

 

פרשת ה"סֶזון" (מילולית: "עונה", כאסוציאציה לעונת צייד השועלים באנגליה)[1], שבמסגרתו הוחלט לשתק את פעולות האצ"ל, נידונה רבות בספרות המחקרית והעיונית ופצעיה טרם נרפאו עד תום. באופן פרדוכסלי, דווקא פעולת לח"י גרמה להחרפת הצעדים כלפי האצ"ל.

 

אליהו חכים ואליהו בית צורי, לוחמי הלח"י, רוצחי לורד מוין.

 

לאחר רציחתו של הלורד מוין ואיומו של צ'רצ'יל בשינוי הקו הפרו-ציוני שלו, רצתה הנהגת התנועה הציונית להוכיח לממשלת בריטניה כי היא הנהגה שקולה, המסוגלת לאכוף את מדיניותה על קבוצות מתמרדות. ב-16/11/1944 נפגש נחום גולדמן עם איש השגרירות הבריטית בוושינגטון, ג'ון ראסל, ודרבן אותו לשיתוף פעולה כזה. הוא הטיל ספק ביכולתה של המשטרה הבריטית להדביר את הטרור בכוחות עצמה וטען שרק כוחו המאורגן ותבונת רוחו של היישוב היהודי ישכילו לחסל אותו[2].

נראה כי החלטת הסוכנות היהודית לשתף פעולה עם הבריטים במלחמה נגד "הפורשים", היתה אחד הטעמים לדחיית ממשלת בריטניה את הצעת מפקדי הצבא, לנקום ביהודים ולבצע פעולות עונשין [כפי שנקט לורד אלנבי ב-1925, בעקבות רצח המושל הכללי למצרים וסודאן, סר אוליבר (לי) סטאק (Stack) עם נהגו האוסטרלי][3].

הרעיון לעצור ולכלוא מאות אנשים במסגרת היישוב לא היה מעשי: לא היו למדינה שבדרך סמכויות של מדינה, בתי סוהר וכוח אדם דרוש. פעולת העצירה והכליאה היתה חייבת להתבצע על־ידי השלטונות[4]. משום כך הודיעו נציגי הנהלת הסוכנות, באופן רשמי לשלטונות הבריטים, על נכונותם לשתף פעולה כנגד הטרוריסטים ולהסגיר את אנשי אצ"ל לידי הבולשת[5]. הפעלתה של יחידה צבאית, המתמחה בשימוש באלימות, נגד יריבים פוליטיים, היתה חידוש בדרכה של ההנהגה, שכבר ראתה את עצמה באותו הזמן כמייצגת את "המדינה בדרך". למשימה נשלח כוח מיוחד של אנשי פלמ"ח ושירות הידיעות של ה'הגנה' והוטל עליו לעקוב אחרי אנשי האצ"ל ולעצרם. הם עקבו אחרי אנשי האצ"ל, הורידו מהקירות את כרוזיהם, פרשו חסותם על אנשים שהאצ"ל איים לפגוע בהם, הכו, חטפו ואסרו אנשי אצ"ל והעבירו אותם למקומות מסתור[6]. מדריכי תנועות הנוער קיבלו הנחיות לפעול נגד תלמידים הידועים כאנשי אצ"ל ולהביא לסילוקם מבתי הספר[7].

 

 

את ה'סזון' אפשר להבין על רקע המרד של האצ"ל, בפיגועיהם נגד הבריטים והערבים, שהיה בהם משום קריאת תיגר מפורשת נגד הנהגת היישוב. פרשת הסֶזוֹן פגעה כמעט אך ורק באצ"ל[8]. דווקא הלח"י, הקיצוני יותר, כמעט ולא ניזוק אולי משום שהעמיק לרדת למחתרת לאחר פרשת הלורד מוין ולמעשה פסק לפעול כנגד הבריטים, למעט מקרה בו שני חברי הארגון, דרוקר ולונץ, ירו למוות בשוטרים כשניסו לערוך עליהם חיפוש בחיפה, בפברואר 1945 ושמו קץ לחייהם בעת מעצרם[9]. אך ניתן לראות בפעולה זו משום הגנה עצמית ולא טרור.

 

ייתכן גם שה'הגנה' נמנעה מלהסגיר את אנשי לח"י היא משום שחבריו איימו בפעולות נקם קיצוניות אם ייפגעו בהם[10]. סביר יותר להניח שאחת הסיבות המרכזיות  להימנעות זאת היא שמפקד הלח"י פרידמן־ילין הבטיח לגולומב, כי יימנעו מפעולות לאחר רצח הלורד מוין[11], דבר שהיה ידוע גם לבריטים[12]. הנהגת היישוב ובראשה בן גוריון, ראו בלח"י רק כנופיה של קנאים, היינו, ארגון טרור קלאסי לפי הדוגמא האירית[13]. ייתכן אפילו שהסיבה לאפליית האצ"ל לטובת הארגון המסוכן ממנו, היתה במידת מה גם רגשית[14]. שמעון אבידן עצמו העיד כי לחברי פלמ"ח רבים והוא בתוכם, היה יחס שונה לחברי לח"י והוא מודה בכך שהיסוד לכך היה אמוציונאלי. הן משום שהלח"י התנתק מהמפלגה הרוויזיוניסטית על מאפייניה שהיו זרים לאנשי ה'הגנה' והן משום שלאחר הפילוג עברו חברי לח"י מהפך האידיאולוגי שקירב אותם לאידיאולוגיה הסוציאליסטית. אנשי ה'הגנה' שמו לב לכך שרדיפות הבולשת הבריטת הפכו את לח"י למחתרת מסוגרת בעלת רמת מידור גבוהה, שיצרה בקרב חבריה יחסי רעות וערבות הדדית, יחסים שעוררו הערכה וכבוד[15]. ייתכן אפילו שקיוו לכרות עם הלח"י  ברית פוליטית[16]. האצ"ל לעומת זאת נתפס כסכנה המדינית העיקרית והיה חשד שמא הם רוצים לכבוש את השלטון בישוב ולכן הוא מסוכן[17]. הסוכנות ראתה בפעולותיו של האצ"ל סכנה חמורה למעמדה ולמימוש סיכוייה המדיניים בזירה הבינלאומית[18]. האצ"ל השיג את האמצעים הדרושים לו על־ידי איסוף כספים מאוהדיו ובדרכי איום וסחיטה אצל מתנגדיו וכך יצר לעצמו פריפריה שהתנגדה אולי למעשיו אך נשמעה להוראותיו. מכאן ועד להשתלטות אלימה על הרחוב היהודי הדרך היתה קצרה מאד[19]. לבריטים נמסר כמובן אחרת: כישלונם של אנשי הסוכנות לספק מידע שיוביל למעצר חברים חשובים ב"קבוצת שטרן" הוסבר על ידם במידור ובחשאיות הקבוצה[20]. מקורות רבים של ה-C.I.D. טענו שהכישלון מול "קבוצת שטרן" היה כתוצאה מהסכם בין ה"הגנה" ל"קבוצת שטרן": ה"הגנה" לא תמסור אנשי שטרן תמורת הפסקת פעילות טרור מצד הקבוצה[21].

באותם ימים המשיכו השלטונות בפעולתם השגרתית כנגד המחתרות. בשלב מסוים, הצטרפה וה'הגנה' סייעה לבולשת במידע, שהוביל למעצרם של רבים. ראשון למוסגרים לבולשת הבריטית היה[22] אליהו לנקין, חבר המפקדה ומפקד סניף ירושלים[23]. כמו כן הוסגרו חברי המפקדה שלמה לוי ויעקב מרידור[24]. תוך תקופה קצרה נמסרו לידי השלטונות כמאה אנשי אצ"ל[25]. היה ניסיון לחטוף את מנחם בגין, אך ללא הצלחה.

רבים מחברי האצ"ל רצו להשיב מלחמה שערה, אך בגין סבר שמלחמת אחים תשרת את האינטרסים הבריטיים ופסק להימנע[26]. בגין  הורה לאנשיו: "לא תרימו יד ולא תשתמשו בנשק נגד צעירים עברים. לא הם האשמים. הם אחינו"[27]. למעט מקרה חטיפה של איש הסוכנות בחיפה על ידי אנשי בית"ר, שהוסע להר הכרמל, הופשט ונחקר באכזריות בליל חורף[28], מלאו אנשי הארגון ותומכיו בקפדנות אחרי הוראתו של המפקד. לימים, אמר בגין, זו היתה ההחלטה החשובה של חייו[29].

 

בסוף ינואר 1945, הודיע שר המושבות א' סטנלי בבית הנבחרים, על "שיפור בשיתוף הפעולה מצד הסוכנות היהודית באמצעים נגד קבוצות הטרוריסטים בארץ־ישראל"[30]. ב- 24 באפריל 1945 יצא סיכום מס' 8/45 שכתב ג'ילס, מפקד הבולשת הבריטית, אשר היווה מעין מאזן ביניים לגבי פעילות הטרור היהודי לתקופה שבין הראשון בינואר 1945 לבין מועד כתיבת המסמך. עד כמה שידוע ל-C.I.D., כתב ג'ילס, כל אנשי אצ"ל שנחטפו על ידי ה'הגנה' שוחררו, מלבד יעקב פרשטיי, עליו נאמר שהיה ראש המודיעין של האצ"ל. ה"הגנה" עדיין האמינה שבאמצעותו ניתן היה להגיע למנחם בגין. הסוכנות טענה, אליבא דג'ילס, שכתוצאה ממידע שסופק על ידיה השלטונות יכולים היו להתקדם במטרה לשבור את האצ"ל. במידה ונקודה זו [שבירת כוחו של האצ"ל] אולי עוררה ויכוח, אזי העדר פעילות טרור מצד האצ"ל מהסתיו החולף, הייתה נקודה שהראתה על הישגיות בעצמה. המידע שהגיע לידי ה-C.I.D., מהישוב המאורגן, נכתב בסיכום, למרות שהיה כרוך במה שהוגדר [אפילו על ידי גורמים ביישוב] כפעולת טרור [כמו חטיפות, חיפושים לא חוקיים, גירוש ממקומות עבודה, מבתי ספר וכדומה] – בהחלט הפיק תוצאות במלחמה נגד האצ"ל. המידע הוביל למעצר חברים חשובים באצ"ל כמו מרידור ולתפיסת חומרי נפץ ותחמושת. הבריטים עצמם חשדו של'הגנה' יש אינטרסים משלה בפעולות ה'סזון', כך למשל, העריכו בבולשת, שחלק מה"סליקים" של הנשק של אצ"ל, נפלו בידי ה"הגנה" ולא הועברו לרשויות[31].

 

מקום בו הוחבאו ונכלאו עצורי אצ"ל

 

למרבה האירוניה, היתה קרבה רעיונית בין בן גוריון לבין "הפורשים" בראיית הכורח להקים מדינה יהודית לאלתר, בעוד שחברי סיעה ב' למשל, לא ראו את ההכרח הזה עד 1947, ואף על פי כן ניטש מאבק חריף בין גוריון ובין אצ"ל ולח"י בגלל עצם הפרישה. בן גוריון סבר שקיומם של ארגונים צבאיים נפרדים מחבל בתהליך גיבוש הסמכות הלאומית-ציונית, אחד התנאים העיקריים להצלחת המאבק למען הקמת המדינה[32].

למרות זאת, חוגים  רבים ביישוב, כולל מרבית השמאל הציוני, התנגדו ל'סזון' והיו שהאשימו את בן גוריון במלחמה מטעמים מפלגתיים[33]. פרץ ברנשטיין למשל, עורך 'הבוקר', ראה בכל המסע נגד האצ"ל "מזימה של השמאל, להרחיק הצידה את כל מי שעלול להפריע להשתלטותו על הישוב והתנועה"[34]. אולם יש לראותו גם מן ההיבט של המאבק על המטרה: מגמתו של בן גוריון היתה לחסל – או לפחות להגביל – את הכוחות הצבאיים והפוליטיים שהיו יכולים להעמיד בספק את מדיניות הפשרה של עם ערביי ארץ־ישראל, עם הבריטים ועם גורמים בין לאומיים ואת נכונותו להקים מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל בלבד. אחת הסיבות לגיוס מתנדבים לפעולה זו היתה שהיה קשה מאד, או בלתי ניתן, להעביר החלטה כזאת במפקדה הארצית, בה ישבו נציגי 'החוגים האזרחיים' שלבם היה חצוי בנושא זה[35].

 

 

היו חברי פלמ"ח, כמו למשל שמעון אבידן, שהשתתפו בכל שלבי ה'סזון' בלב שלם ומתוך הכרה והתנגדו להפסקתו טרם שיחוסלו הארגונים הפורשים[36]. היו שסירבו לקחת חלק ב'סזון' ובין המבצעים היו שעשו זאת בלב חצוי, ושפרשו (כיגאל אלון) מהמבצע כשהחלו ההסגרות לבריטים[37]. הפיקוד העליון, שהיה מודע למצוקה הנפשית שעורר שיתוף הפעולה עם הבריטים בקרב אנשי השורה, החליט שביצוע הסזון לא יוטל על ההגנה אלא על "מתנדבים שלא בפקודת הארגון"[38]. בסופו של דבר הפלמ"ח הוא זה שהפסיק את הסזון[39], לא בגלל התנגדותו למאבק באנשי האצ"ל, אלא בשל התנגדותו לשיתוף הפעולה עם הבריטים.

אין ספק שה'הגנה' חששה שפעולות האצ"ל נגד הבריטים יסכנו את היישוב כולו. יש בכך כדי להצדיק, ולו מנקודת מבטה, את מאבקה האלים באנשי האצ"ל. סביר להניח שהנהגת היישוב ראתה ב'סזון' הזדמנות לסכל את דרכו של יריב פוליטי, דבר המעמיד בסימן שאלה את מוסריותה של הפעולה. כך למשל, בינואר 1945 נחטף דניאל ינובסקי, חטיפה שעוררה הד ציבורי רב. ינובסקי, היה מפעילי המפלגה הרוויזיוניסטית וחטיפתו עוררה חשדות שמא באה גם כדי לשרת חשבונות פוליטיים[40]. אולם מעבר לצורך המדיני והרווח הפוליטי, נראה שה'סזון' היה זירה לפריקת יצרים ולסגירת חשבונות. למרות שנמצאו אך מעט מסמכים או עדויות השופכים אור שלילי על התנהגות אנשי השורה (פלמ"ח או ש"י), אל אנשי האצ"ל, בין חטיפתם לבין הסגרתם לבריטים. אין ספק שלא היה מדובר רק במאבק רעיוני וטקטי, אלא גם רגשי, אחרת אי אפשר להסביר את גילויי האכזריות שנלוו לחטיפות:

ב-11 בדצמבר 1944 נחטף אליהו רביד ("דוד"), האחראי על הדפוס והמחסנאי הראשי של אצ"ל באותו זמן. הוא הובל למערה באחד הקיבוצים, נכבל בשלשלת אל המיטה ורק כשהיה נלקח לחקירות, היו מתירים את אזיקיו[41]. ינובסקי הוחזק במעצר 17 יום ולאחר ששוחרר מסר שכל הזמן החזיקוהו חוטפיו כשעיניו קשורות[42]. באופן דומה הוחזק מרדכי קרונגולד[43]. חיים בינארט ("אוריה"), ממפקדי סניף ירושלים, נחקר תוך כדי פגיעות פיזיות, שהיו גם מנת חלקו של מנחם שיף. מרדכי קויפמן ("רענן"), הוכה מכות קשות[44]. יעקב תבין, ראש שירות הידיעות של האצ"ל, נחטף לאור יום בחוצות תל-אביב, על ידי אנשי 'הגנה' שהתחפשו לשוטרים, הוסע לקיבוץ עין חרוד שבעמק יזרעאל, והוחזק שם בתא מעצר מאולתר במשך למעלה מחצי שנה. הוא הוכה בשיניו (לימים נמסר באצ"ל ששיניו נעקרו), עכברושים הוכנסו לתאו ובמשך חודש לא הותר לו להתרחץ. הוא עבר טקס מבויים של הוצאה להורג. ושוחרר מכלאו רק עם קום "'תנועת המרי העברי'[45]. אפילו ביום השחרור לא ויתרו שוביו על מנת המכות היומיות שהרגילו אותו בהם[46]. חיים גורי סיפר בראיון, 18 שנים מאוחר יותר, מספר שבהיותו קצין מודיעין ביגור נעצרו שלושה צעירים וצעירה, והוא זוכר אותם שוכבים על בטנם עקודים: ידיהם כפופות לאחרו, בטרם הוסגרו לבריטים[47].

 

אישי ציבור לא מעטים התנגדו למהלך הזה. ישראל רוקח גינה את החטיפות בישיבת מועצת עיריית תל־אביב ותבע להפסיקן מיד[48]. גם מקרב מתנגדיהם המושבעים של האצ"ל, קמו להם סנגורים. כך למשל פרופ' שמואל הוגו ברגמן, מאנשי 'ברית שלום', שטען ששיטת החטיפות קוברת את "חיי הציבור הדמוקרטיים"[49] וכינה את המצב שיווצר "משטר אימים"[50]. אם כי מותחי הביקורת לא הציעו כל דרך אלטרנטיבית[51]. ההאשמות של הרוויזיוניסטים ושל "האזרחים" על הנגיעה הפוליטית של החלטות אלו לא היו רחוקות מן המציאות. ישראל גלילי למשל, לא קיבל את הנימוקים המדיניים כסיבה העיקרית לפעול נגד "הפורשים", אלא העמיד את הדברים על חודם המעמדי והסביר בפירוש ש"יש להילחם בחבורות הללו בגלל אופיין האנטי-פועלי"[52]. אם כי התנגד בכל תוקף לשיתוף הפעולה עם הבריטים[53]. מה גם ששיתוף הפעולה עם שלטונות המנדט השנואים, עורר משבר קשה בשורות ה'הגנה' והפלמ"ח והחליש את החברה היישובית, שלא נענתה לקריאתן של בן גוריון, שלא לתת הסתר ומחסה לטרוריסטים[54].

בסוגיית ה'סזון' מרובה הנסתר על הנגלה. ככל הידוע לא נמצאו כמעט מסמכים בני התקופה הנוגעים לפרשה. ספק בכלל אם נרשמו הדברים בזמן אמת. נותרו עדויות של אנשים, שנגבו שנים רבות לאחר מעשה, בעדויות אלו ניכרת השפעת הזמן והשינויים שגרר בעמדות המרואיינים. שמעון אבידן העיד כי החקירות היו עבורו החלק הקשה ביותר במבצע זה וכמפקד ה'סזון' הורה באופן חד משמעי שלא להשתמש באלימות כנגד הנחקרים, גם לא ב"לחץ פיזי מתון", כפי שנהוג היה לומר בהקשרים אחרים, כמה עשורים מאוחר יותר. אבידן מעיד כי נקט באמצעי משמעת חמורים כלפי ימי שהפר את ההנחיות שהוציא. אבידן העריך כי היו חריגות ומציין בעדותו כי הדבר מצער אותו[55]. גם אנשים נוספים, כמו יהודה אראל, הגם שאינם מתחרטים על הסזון, מציגים אותו כרע הכרחי ומדגישים כי פעלו מתוך כורח ולא מתוך שנאה[56].

יחד עם זאת, מקריאה בין השורות, עולה התחושה כי אנשי הפלמ"ח לא רצו להחמיץ את ההזדמנות, שניתנה להם, להפגין סוף סוף את מיומנותם הצבאית[57]. למרות שאנשי הפלמ"ח התנגדו להסגרת אנשי אצ"ל לבריטים, הציע יגאל אלון ללכוד מאות חברים באצ"ל ולאסור את כולם בעת ובעונה אחת[58]. הוא אף השתמש בכינוי שאול "ליל ברתולומאוס"[59]. אלון לא התכוון למבצע של הרג, אך כך פירשו זאת אנשי האצ"ל[60].

אפשר לראות בפלמ"ח את קבוצת הסטאטוס אשר נאבקה על הכרה במיומנותה, ושנתקלה בהתנגדות רבה לקיומה העצמאי. ה'סזון' היה עבור קבוצה זו משום מפנה; הזדמנות להכרה ותמיכה מצד ההנהגה. אולי מסיבה זו פעל הפלמ"ח נגד "הפורשים", לא רק ביעילות אלא גם בנוקשות ואפילו באכזריות[61]. בהקשר זה ראוי לתת את הדעת לדברי הסוציולוג רנדל קולינס שטען כי האכזריות בחברה משמשת אמצעי לקבוצה להגדיר את השוני בינה לבין האחרים, שנגדם מופעלת האכזריות, ולהבלטת עליונותה עליהם[62]. מחקרים נוספים הראו, שקבוצות אשר הסטאטוס שלהן מעורער, מנסות לשמר את מעמדן, בין השאר, באמצעות התנכלויות ורדיפה אחרי קבוצות המאיימות על הסטאטוס שלהן. בדרך כלל מאבקים כאלו הם חריפים הרבה יותר ממאבקים בין קבוצות המתחרות על משאבים כלכליים למשל.  המתחרים על סטאטוס, נותנים תוקף עליון ומוחלט, לעקרונות מופשטים ולמוסר[63]. כך עסקו עלוני הפלמ"ח בייצור תרבות, שנועדה להציג את ההבדל בין ה"אנחנו" לבין ה"הם" ואגב כך לצבוע בצבעים מוסריים מלחמת אחים, שמטרתה בעיקר פוליטית[64].

לקראת סיום "הסזון הגדול" כונסו משתתפיו הפלמחאים, באפריל 1945, לפגישת סיכום בקיבוץ יגור, בנוכחות אליהו גולומב. הפלמחאים, שזעמו על כוונת המוסדות להפסיק את ה"סזון" העלו שתי טענות:

א. לא היה צריך להסגיר אף איש אצ"ל לבריטים ולא היה צידוק לשום שיתוף עם הבריטים.

ב. לא צריך להפסיק את ה"סזון" ומן הראוי לשתק, סופית, גם את האצ"ל וגם את הלח"י.

שני שירים נכתבו על ידי חיים חפר, כביטוי לתסכול ולכעס של הפלמחאים על ההחלטה לשתף פעולה עם הבריטים ועל ההחלטה להפסיק את ה”סזון”. האחד – קואופרישן, המסתיים במשפט – "יתחסל הקואופרישן מייד![65]" השני – "שיר הסזון", שבסופו התלונה: "כן, הכושי (הפלמ"ח) יכול כבר ללכת, כי הכושי עשה את שלו"[66].

הביקורת הפנימית מזה והתאפקות האצ"ל מזה אילצו את הנהגת הישוב להפסיק את ה'סזון' באביב 1945, טרם שהאצ"ל נשבר לחלוטין וקודם שנלכדו מרבית מפקדיו[67]. בסופו של דבר הפעולה לא הושלמה ומרבית מטרותיה לא הושגו. הגרעין הפעיל של האצ"ל ניזוק קשה, אך לנרדפות היה כוח משיכה משלה. ה'סזון' הגביר את ההזדהות עם האצ"ל והגדיל את יוקרתו ביישוב, מה גם שהסוכנות וה'הגנה' לא השיגו את התוצאות המקוות, שכן האצ"ל חידש את פעולותיו באביב 1945, לקראת תום מלחמת העולם[68]. בקיץ 1945 נפסקו כליל היחסים עם הבולשת והשינוי במצבו המדיני של הישוב, שחל בחודשים אלו, הביא קץ לכל אפשרות של שיתוף פעולה עם השלטונות הבריטיים, בשטח זה כבשטחים אחרים[69].

אחת התוצאות הבולטות של ה'סזון' היתה פרדוכסלית: הוא שלל מן הבריטים את העילה להכות באצ"ל בכל כוחם. עובדה זו הצילה את האצ"ל בחורבן גמור ואפשרה לו להתאושש, ביחד עם לח"י, שניצל מפורענות בזכות החלטתו לחדול לזמן מה מפעילות[70]. אולם המטרה המדינית של ה'סזון' הושגה. ה'סזון' הוכיח לממשלת בריטניה, שיש הבדל למעשה, ולא רק להלכה, בין הנהגת היישוב וההגנה ובין ארגוני "הפורשים"[71]. מבחינת הפוליטיקה הפנימית ביישוב, לטווח הקצר ניצח בן גוריון בעימות עם האצ"ל, אלא שלטווח הרחוק היה זה ניצחון פירוס, שהשאיר פצעים פתוחים וקיטב עמדות מנוגדות וליבה את אש השנאה[72].

את ה'סזון' יש לראות לא רק בממד הכוח שלו, במאבק על הנהגת היישוב, או על קביעת המדיניות הציונית, אלא גם בממד הטראגי שלו, שהרי חברה וולונטרית, הניצבת לפני משימה המחייבת מרות עליונה ומשמעת חמורה, בעוד היא חסרה אמצעי אכיפה ממלכתיים, נאלצת להשתמש בשיטות כפייה קשות, ולעתים אלימות[73]. אך אין ספק שפעולה שנויה במחלוקת זו, שהיו לה כאמור היבטים פוליטיים, נבעה גם ממניעים מוסריים. גם את עמדתו של בגין, שלא להשיב מלחמה שערה, כדי לא להביא למלחמת אחים, אפשר לתלות בתפישתו המוסרית. מה גם שהיא זיכתה אותו באהדת הציבור ושמשה כקלף תעמולתי חשוב במאבק על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי[74].