דן בן אמוץ

כתב: גילי חסקין; ‏10/01/2024

מצאתי לנכו,ן לדון באישיותו השנויה במחלוקת של דן בן אמוץ, משום שאנו מבקרים בקברו, שבבית העלמין בשדות ים, כחלק מהסיור שנושאו "שדות ים ועיצוב הזיכרון".

ראו באתר זה: סיור בשדות ים

הנקודה החשובה מבחינתי, היא שדן בן אמוץ, איש הבוהמה התל אביבית, בחר להיקבר דווקא בשדות ים, בשל שירותו קצר המועד בפלי"ם (הלחם מילים של פלוגות ולים) ואולי גם בשל הקשר (קלוש במקרה של בן אמוץ), אל האתוס של ההעפלה. מאותה סיבה שיוסי (המבורגר) הראל, מפקדה של אניית המעפילים "אקסודוס", בחר להיקבר שם.

שניהם בחרו להיזכר במה שהיה גולת הכותרת של מפעל חייהם.

דן בן אמוץ נחשב בחייו לאחד הכותבים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל. הגיגיו, תפישותיו, רעיונותיו ומריבותיו מילאו את החלל הציבורי. הוא היה יוצר קולני, רב פעלים, ושנוי במחלוקת, שהקפיד להמציא את עצמו מחדש ללא הרף, תוך שהוא גורף אחריו חברה, שפה ותרבות המצויים בשלבי התהוות.

במשך שנים סימל בן אמוץ את דמות הצבר האולטימטיבי והביוגרפיה שלו מספרת את סיפורו של כור ההיתוך האכזרי של הארץ הזאת. הוא נולד בשנת 1923 , בעיר רובנו בפולין (כיום באוקראינה), כ"מוּסיה (משה) תהילימזאָגער" ("קורא תהילים"). הוא נשלח על ידי משפחתו ב-1938, במסגרת עליית הנוער, לכפר הנוער בן שמן ובזכות זאת ניצל מהשואה. בהגיעו לבן שמן שונה שמו ל"משה שעוני", אך לבסוף אימץ את השם "דן בן אמוץ" (שהיה פסבדונים של שמעון פרס). הוא מחק את עברו הגלותי. זה היה צו השעה. לימים סיפר, שנתקל ברחוב באשה זהיהה מעיר הולדתו, אך התעלם ממנה, כי רצה למחוק את הפרק הגלותי בחייו. בבן שמן לימד אותו, בין היתר, הסופר יזהר סמילנסקי, שהיה גם המדריך של הקבוצה וחש אליו תיעוב, אחרי שזה התעלל בכלבה, כשהכה על זנבה בכוח. (לימים, לא נעתר לתחינתו של דב"א שימחל לו לפני מותו)[1]. ב לאחר סיום לימודיו בבן שמן, שהה בהכשרה בקיבוץ דגניה א'  (ספרו התרברב דב"א כי פיתה בדגניה את אחת הנערות כשהתיימר לפניה כי הוא שכתב את "אפריים חוזר לאספסת".) ועבד תקופה מסוימת בנהלל. מדריכו בתנועה היה זהר (זוריק) דיין, שגם הוא לא חיבב אותו, בלשון המעטה. גם שם, נתקבע יחסו השלילי של המדריך לחניכו, מאותה סיבה בדיוק. התעללות בכלב.

לימים, בתקופה הקצרה בה שירת בצבא הבריטי, כתב מכתב מתחנן למדי, ליזהר סמילנסקי, בתקווה שזה ימחל לו, אך לשווא.

יזהר מיאן לסלוח, גם כשערך בן אמוץ את מסיבת הפרידה מחברין, לפני מותו..

בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התגייס לצי הבריטי, לאחר בעיות משמעת קשות ערק מן הצי הבריטי, הצטרף לקיבוץ בית קשת, הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי חיילי הפלמ"ח. משם הצטרף בן אמוץ לפלי"ם שבפלמ"ח (שבסיסו הקבוע היה בקיסריה), אך גם שם לא החזיק מעמד.

בפלי"ם פגש בן אמוץ את המדורה הפלמ"חית, שהפכה, לא מעט בעזרתו, למיתוס. מעבר לפעילות המבצעית של ארגון העלייה הבלתי-לגאלית, במסגרת המוסד לעלייה ב', התגבש בפלי"ם, סביב דן בן אמוץ, גרעין של פעילות תרבותית עשירה. יחד עם חבר אחר בפלוגה, שייקה גולדשטיין, לימים שייקה אופיר, ובסיועו של חבר נוסף, חיים פיינר, לימים חיים חפר, כתב בן אמוץ שירים ומערכונים וארגן מופעים וערבי הווי. מכל רחבי ישראל נהרו אל "לילות השלושה עשר" המפורסמים בקיסריה, בהם היה בן אמוץ הרוח החיה. כיוון שאחד מוותיקי הפלי"ם ניצל שנתיים קודם לכן מטביעה, כשהיה על אניית סוחר בריטית, ששקעה פתאום בליל 13 בחודש, נקבע כי מדי חודש, יהיה זה יום שמחה לאנשי הפלי"ם, וייחגג ברוב עם (לימים נקראה כך "שייטת 13"). הדבר אף הונצח בפזמון "שושנה" (אודות אניית המעפילים 'שבתאי לוז'ינסקי'), מאת חיים חפר, בשורה הבאה: "ב-13 דן [בן אמוץ] הרים עוד כוסית, לפתע הגיחו ספינות המשחית". שירותו בפלי"ם, שבסיסו היה בקיבוץ, היה בעיניו אחת מפסגות חייו.

אף שלא נולד בארץ והגיע אליה רק בבגרותו, הפך מהר מאוד מוסיה תהלימזייגר, עולה חדש מפולין, ליותר צבר מצבר. בכתביו הנועזים והייחודיים, כמו גם באורח-חייו, הוא כבש עוד במחציתה השנייה של המאה החולפת את ליבו של כל ישראלי מצוי.

בן אמוץ התבלט בכתיבת פיליטונים, מערכונים, מדורים עיתונאיים וקטעי הומור והווי. הוא התפרסם כאשר השתתף בתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת". בתוכנית זו היה בן אמוץ הכוכב הראשי, בזכות שורת פיליטונים, כמו "אוכל לציפורים" ("ירצו – יאכלו, לא ירצו – לא יאכלו"), "ההספד" ("אח, יא דן, יא דן"), "קללות בעלי מקצוע", "יומנו של ילד בן תשע", "מיומנה של נערה מתבגרת" ("היום פגשתי את תירס"), ועוד.

בראיון רדיו עמה, סיפרה הזמרת חוה אלברשטיין, כיצד הייתה מאזינה בדבקות לבן אמוץ בתוכנית הסטירית "שלושה בסירה אחת" ששודרה משנת 1955 ואילך, כייצוג הישראליות המושלמת, שהייתה מנוגדת בתכלית להוויה הגלותית, הפולנית, שבתוכה חיה.

הפיליטונים המובחרים מן התוכנית לוקטו בספר "איך לעשות מה" (1963), שהיה לרב מכר. בן אמוץ התמקד בהומור, ובמיוחד בזה הקשור בשפה ובאופני ביטוי, גם בשנים הבאות. הוא כתב עם חיים חפר את "תל אביב הקטנה", מופע נוסטלגי שחגג וביכה את נעוריה של העיר העברית הראשונה,  יחד עמו כתב ב-1956 את "ילקוט הכזבים". הספר כולל 167 "כזבים" שנבחרו מתוך קרוב ל-400 סיפורים. לבד מחפר ובן אמוץ, תרמו לילקוט גם חיים לבקוב שתואר כאלוף מספרי הכזבים בארץ, וכן שאול ביבר (תחת הכינוי "עופר"), ואחרים[2].  אוסף זכה להצלחה גדולה ונחשב לאחד ממייצגיה החשובים ביותר של תרבות הפלמ"ח.

הכריזמה שלו השתלטה באורח מוחלט גם על סגנון שפת העבר. פעולתו החשובה ביותר בתחום זה הייתה כתיבתו (יחד עם נתיבה בן-יהודה) של "מילון עולמי לעברית מדוברת" (1972), שאותו חיבר בעזרתה האדיבה של חברתו לפלמ"ח, נתיבה בן-יהודה . היה זה מילון סלנג של השפה העברית, שהיה בו שילוב חינני של מילון רציני עם הומור. יחד עם שלמה שבא כתב את "ארץ ציון ירושלים" שליקט סיפורים, מודעות וכרוניקה מראשית המאה ו"סיפורי אבו נימר", שהיו ליקוט של מעשיות המסופרות, כביכול, מפיו של ערבי.

בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, עשה בן אמוץ מספר ניסיונות לכתוב רומנים בעלי משקל ספרותי. במיוחד זכורים מאותה תקופה הספר "לזכור ולשכוח", ספר שנפתח במשפט: "בספטמבר 1959, לאחר התלבטויות רבות, יצאתי לגרמניה כדי להסדיר את תשלום הפיצויים המגיע לי. אילו ידעתי אז, לפני שהפלגתי למסע הארוך אל עברי, את אשר אני יודע היום, ספק אם הייתי טורח לתבוע פיצויים וספק אם הדברים שעכשיו איני מוצא מפלט מהם, היו נכתבים אי פעם…". זהו ספר הגות, העוסק בשואה באופן מקורי ונועז (והוכנס לתוכנית לימודי הספרות של משרד החינוך)[3]. מיכאל אוהד כתב עליו ב'הארץ': "לזכור ולשכוח אינו ספר מצחיק ואינו ספר נוח. זה מסע ארוך מאוד לתוך הלילה. אך מי שיפתח את הספר בפרק א' לא יניחו עד שיגיע לפרק ל"ה, האחרון."

ספר מפורסם אחר הוא "לא שם זין" העוסק בפצועי מלחמה (בהמשך נעשה סרט המתבסס על הספר). כאן סופסוף נותן בן אמוץ גט כריתות לספרות העברית וללשון העברית התקנית, ובוחר בחיים הספרותיים האמתיים והטבעיים שלו, דרך השפה המדוברת. קילומטרים של מלים מוצלחות ללא לאות, תוך שחרור השפה הספרותית מִכַּבְלֵי המליצה[4].

בשנת 1979 הוציא בן אמוץ את הספר "זיונים זה לא הכול", שהיה לרב מכר. הספר, ששילב אנקדוטות אוטוביוגרפיות, סיפורים בדויים (כך לפי בן אמוץ) ושלל משגלים והגיגים, היה לאקורד פרידה של בן אמוץ מניסיונות כתיבת רומנים רציניים יותר. בשנת 1980 פרסם מבחר מצומצם מתוך שפע המכתבים שהגיעו אליו כתגובה לספרו "זיונים זה לא הכול" תחת הכותרת "נשים כותבות לדן בן אמוץ" . ספר ההמשך משנת 1981, "זיוניוני הדרך", היה הרומן האחרון שכתב.

בן אמוץ עורר תהודה רבה. לא תמיד אוהדת. כך למשל, כשראיין חייל שקיבל צל"ש במלחמת ששת הימים והתייחס לאויב בתור "ערבוש", אמר לו דן בן אמוץ: "אני מתבייש בך ואני בטוח שגם הקהל מתבייש בך. הקהל הגיב בשריקות בוז ובן אמוץ הוסיף: "אני מתבייש בך ובקהל".

בשנת 1969 עורר סערה ציבורית בעקבות דברים שאמר בריאיון בטלוויזיה. בריאיון, במסגרת התוכנית "טנדו" עם ירון לונדון, הוא נשאל "האמנם היית יורד מהארץ לו היית היום בן עשרים?". בן אמוץ השיב שיש מקום לדון בנושא. מבקרת הטלוויזיה הדה בושס כתבה על בן אמוץ כי "קשה לי להבין מה מונע אותו לרדת מן הארץ. אך אני מבטיחה לו שאם אמנם ירד, איש לא ישתטח על המסלולים בשדה התעופה למנוע זאת בעדו, ואולי גם לא נרגיש בחסרונו"[5].

ביולי 1970, הופסקה התוכנית "על טעם ועל ריח" שהנחה בן אמוץ בגלי צה"ל, משום שלא הייתה פטריוטית דיה ועוררה את זעם הציבור..

בינואר 1971, נפסל קטע מתוכנית רדיו של בן אמוץ ובו ריאיון מדומה עם ראש הממשלה גולדה מאיר, שהורכב מסרטי שידור שונים. משה חובב, אז מנהל 'קול ישראל', הסביר בכנסת כי "הרכבת הקטעים כפי שנעשתה הציגה את הנושא הפוליטי בריאיון באורח מעוות ובלתי הוגן. גם לא הייתה זו, לדעתו, סאטירה". במארס 1974 בוטל שידור של דן בן אמוץ, לאחר שח"כ גאולה כהן (ליכוד) טענה שהוא "קרא לא לשרת בצה"ל ועודד הגירה מן הארץ".

בשנים 1961–1966 ניהל ביחד עם חיים חפר, את מועדון החמאם ביפו. הם כונו בלעג: "החטא ועונשו".

דן בן-אמוץ היה איש-אשכולות וברוך-כישרונות: גם סטיריקן, גם סופר, גם פובליציסט, גם איש-רדיו, גם מנחה, גם שחקן-קולנוע וגם אמן. אפשר היה לאהוב או לשנוא אותו, והיו רבים כאילו, אבל אי-אפשר היה, להתעלם מנוכחותו.

דורו של בן אמוץ העריך אותו בעיקר כסטיריקן ופובליציסט אך דחה אותו כסופר. עמוס קינן כתב לו: "דֵעה על ספר, בייחוד של ידיד, היא דבר חשוב. אבל לא כל כך חשוב כמו הידידות עצמה. אני אותך אוהב, וחושב אותך לסופר גרוע"[6]. לימים, ב-1981, כינה עמוס קינן את יצירתו של בן אמוץ כ"ירידה לזנות" . הדה בושס, המבקרת הספרותית של עיתון הארץ, ביקרה את יצירותיו באופן חריף. כך למשל, על ספרו "לא שם זין", כתבה: ספרות גרועה, קיטשית, פלקטית, לפעמים מביכה…החשיפה המכוונת של בן- אמוץ היא מן העלובות ביותר שקראתי מעודי והספרות אליה היא משתייכת היא ברמתם של רומנים בהמשכים וסיפורים מן החיים מזילי הדמעות. גישתו חסרת תרבות ובגרות והוא מטיף בשער בנוסח חוברת תעמולה. בן- אמוץ נוגע בסנטימנטליות דביקה ופסאודו-רומנטיקה של נער בגיל התבגרות שאין לו כלים מתאימים למחשבה"[7]. "שלמה גרודזנסקי, כתב ב'דבר'. "בשורתו, עומקו ואיכותו האמנותית אינם מתעלים מעל לרמת פיליטון קברטי או רפורטאז'ה עיתונאית". אלי תבור, כתב עליו ב"העולם הזה": " "המימיקרי ההיפאר-מוסרנית של בן-אמוץ נושא בקרבו אפשרויות משחיתות באמת בשעה זו של מבוכה רבה." ירון גולן, כתב ב"פי האתון": "זהו מין אגו-טריפ מבחיל…כל כך בולט לעין כמה אתה נאיבי כסופר ושחצן כסופר וכמה חסר הבנה לגבי דברים אלמנטריים כמו כיצד עושים הונאה ספרותית כהלכה."

בן אמוץ לא היסס לעלוב היטב במי שהעז לסטור (מטאפורית) על לחיו. ממש כמו שייעשה לימים דודו טופז, רק בהבדל גדול אחד: לא באלימות פיזית, כי אם במלל ובהומור שחור. כך למשל, ירד נמוך, כשכינה את הדה בושס, בטורו "הנהלת חשבונות": "המבקרת בעלת הקרחת". בהזדמנות אחרת, לאחר שבושס "ירדה" עליו, הוא לא היסס להתקשר לביתה ולשאול בתמימות: "האם הגעתי לבית בושס" [בית בושת]?[8]. בתגובה לעמוס קינן, שכינה את יצירתו "ירודה [מטאפורית] לזנות" ענה בן אמוץ בחריפות, שהוא [בן אמוץ] זונת צמרת ואילו קינן, זונת רחוב….

ובכול זאת, דן בן אמוץ חולל שינוי ניכר בתרבות הישראלית. בעקבות הספר "לזכור ולשכוח", נכתב עליו, עשרים שנה מאוחר יותר, באתר "בוקספר":  "באותה תקופה, נחשב כל דבר הקשור או שיצא מפיו של בן -אמוץ כחצוף, כגס, מתמרד ומה לא אבל לעומת העברית המזובלת של היום בדשן פרה אמריקאית, שמחרבן ערוץ 2 היישר למוחנו -דן בן-אמוץ היה תהילים זוייגער!"[9]. חיים פסח כתב על ספרו של בן אמוץ, 'יופי של מלחמה': "בקיצור, אם אתם רוצים הומור, אם אתם מחפשים את הבסיס לעברית הקסחנית, אבל הטובה והתקנית חפשו אצל בן אמוץ".

כשיצאו לאור הספרים "זיונים זה לא הכל"… וואו. השימוש הזה במילים כמו "זין" ו"זיונים" , שעד אז רק "פושטקים" אמרו אותה, ובלחש… פתאום היא מופיעה על כריכה של ספר…פתאום, נערה מבית טוב, הייתה יכולה לומר לספרנית בקול רם, שהיא רוצה את "זיונים זה לא הכל"… ובהמשך גם את "זיוניוני הדרך". הוא לקח מילים גסות והפך אותן ללגיטימיות.  דומה ואז מחיה הלשון העברית, אליעזר בן-יהודה, לא קם עוד מישהו שהצליח כמוהו להטביע על השפה המתפתחת את רישומו המיוחד.

החל בתחילת שנות השמונים, התמקד בן אמוץ בלקטים של סיפורי פולקלור מקוריים ומתורגמים ובמיוחד בכתיבה עיתונאית במדורו האישי בעיתון "חדשות", בן אמוץ תבע ואף קיבל חופש יצירתי מוחלט, אותו ניצל לפרקים לצורך עימותים, הטפות או לקסיקונים לתהילת איבר הזכרות, אך גם לעירוב מקורי של רצינות והומור. לבן אמוץ היה גם במשך מספר שנים טור קבוע בשבועון "כותרת ראשית", שהופיע בשני העמודים האחרונים של כל גיליון. בחודשים האחרונים לחייו, דבק בכתיבה ופרסם, כמעט מדי יום, קטעים קצרים ומאמרונים ב"חדשות".

קוציו העוקצניים של בן אמוץ, שרטו כל מי שנקרה בדרכו. הוא היה הראשון שהעז לשחוט פרות קדושות, שאיש לפניו לא העז לפגוע בהן. כך נהג במשה דיין משום שחמס ממצאים ארכיאולוגיים השייכים למדינה; כך נהג כשבא חשבון עם עורכי העיתונים במדינה, שפרסמו בשקיקה את הגיגיו השנונים, רק לאחר שנאבק עימם על "צדקתו הייחודית" לפרסמם, אך נאלץ בסופו של דבר לנדוד מעיתון לעיתון.

דן בן אמוץ התהולל והשתבח בחיי מין פרועים. בספריו הרבה לתאר בהשתבחות עצמית, את מעלליו ונאפופיו.

לימים אמר עליו בהתפעלות יהונתן גפן: "אתה שומע על כיבושיו ונהיה צהוב", חרז, "תגידו, מתי יש לו זמן לכתוב? אחרי כל הקטינות והגרושות, עוד לרוץ להכניס לפרות הקדושות…". עמוס עוז אמר: האיש עם הכי הרבה אהבה לחיים וחשק לחיים ותיאבון לחיים זה דן בן אמוץ, החבר שלי", אמר עוז. "זה הבנאדם שלוקח את החיים בכל פה, ובכל לב, ובכל יד, ובכל איבר תמיד". עמוס אילון אמר עליו שהוא הוריד לעברית את המחוך כדי שכולנו נוכל להתמזמז אתה. פתאום היה  מותר לדבר בשפה כזאת, הוא כאילו נתן לגיטימציה".

ביוני 1984 הורשע בן אמוץ בעשיית מעשה מגונה בילדה בת 12 ונידון לארבעה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 50,000 שקלים[10]. "דן בן אמוץ עשה מעשים מכוערים ומגונים. אין כל הסבר למעשה שלו, זולת המניע של יצר הרע', כך פסק שופט בית משפט השלום בתל אביב, יהושע בן שלמה, כאשר הרשיע את בן אמוץ, בן 60, בעשיית מעשה מגונה בקטינה בת 12. בן אמוץ הורשע בכך שנשק לחזה, ליטף את גבה ואת רגליה בשיער ראשו וליקק את רגליה.

הסיפור הזה לא נותר חשאי. הוא היה גלוי. הוא פורסם בעיתונות. לא משהו שמישהו מחבריו של בן אמוץ יכול היה לספר לעצמו שהוא לא מכיר. אלא שעד כמה שהדבר נשמע בלתי נתפס, הסיפור הזה לא הזיז לאיש. הוא לא הרחיק את חבריו של בן אמוץ. הוא לא הפך אותו אישיות לא רצויה בעולם התרבות. הוא לא מנע מא"ב יהושע, מסמי מיכאל, מיהושע סובול ומסופרים נוספים לנסוע אתו זמן לא רב אחר כך, למפגש של סופרים בגרמניה.

שבועיים לפני הכרעת הדין בעניינו, אחרי שהוגש נגדו כתב האישום המזעזע, אחרי שנשמעו העדויות והיה ברור במי ובמה מדובר, לא עצר אותו אף אחד מלככב באירוע חגיגי של "שבת תרבות" שנערך בתאטרון הקאמרי, לרגל חגיגות ה־75 לתל אביב, בהנחייתו של העיתונאי דן מרגלית ובהשתתפותו של ראש העיריה שלמה להט[11]. שנה אחרי פסק הדין, ניצח על מסיבת יום ההולדת ה־ 60 למפיק אברהם דשא פשנל, וגרם לכל עולם התרבות הישראלי להתגלגל מצחוק מתחת לבמה שבהנחייתו. סיפור נוסף הובא בסרט התיעודי של לוי זיני[12] (ראו להלן). שתי נערות בנות 16 טענו, שהתארחו בדירת האירוח של דן והתעוררו באמצע הלילה כאשר הוא הזדחל ביניהן למיטה. התנהגות זו גרמה להוקעה של בן אמוץ לאחר מותו[13]. נדמה שדבר הזין דבר – הגאונות המילולית שצמחה על טראומה אישית ושבאה לידי ביטוי, גם בפרץ יצירתי עצום אבל גם ביחס אנושי פגום, ואולי אף פלילי.

גם אחרי מותו של בן אמוץ, עד שיצא ספרו של אמנון דנקנר, עשו חבריו הכול כדי להתעלם ממעשיו, כאילו ישנו הכותב המוכשר וישנו האיש המתועב ההוא, וניתן בקלות להפריד ביניהם ולהתחבר רק לאחד מהם. ספי רכלבסקי כותב בספרו "אין גבול", בהגזמה רבה, כי בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים היו שתי הדמויות המשפיעות על הישראלים, משה דיין ולצדו דן בן אמוץ. השפעתם הייתה רבה בהעלמת ה"אנחנו" של ימי ראשית המדינה, ובהעלאת קרנו של "האני".[14].

אחר ממערכוניו הזכורים ביותר של דן בן אמוץ היה "ההספד". זהו מונולוג סאטירי אותו נושא, כביכול, חברו הקרוב של בן אמוץ על קברו של הכותב. זה היה אמנם מערכון שהיווה פרודיה על הספדים (וגם על הסופדים עצמם), אבל הכותב השכיל לשזור בו כמה פנינים ספרותיות "[15]. יש בו, בטקסט הזה (שהושמע לראשונה בתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת"), שילוב של עברית צברית, הומור פלמ"חניקי, כמה ביטויים בערבית, אי-אלו קללות עסיסיות ואפילו ציטוט או שניים מהמקורות.

דן בן אמוץ השאיר אחריו מורשת עשירה: 25 ספרים פרי עטו, שמונה תערוכות, שש תכניות רדיו, 980 ערבי ראיונות, כתיבה לשישה עיתונים, תרגום חמישה ספרים, משחק בשלושה סרטי קולנוע, שני תסריטים, ארבעה מחזות זמר.

ב-1987, כשהיה ברור שהוא חולה אנוש, התבטא בן אמוץ, בעיתון "חדשות", נגד המתת חסד ועשה זאת, כדרכו,  במידה גדושה של סרקזם: "התנגדות – לא חסרים אנשים שירצו לעשות לי את הטובה הזאת של המתת חסד. הממזרים יתחילו לחלק ביניהם את שארית חסכונותיי מימי ארידור [יורם ארידור, אז שר האוצר- ג"ח). לא אכפת לי שאת האחרים ימיתו. אני רוצה לסבול את החיים המזוינים האלה עד הסוף…[…] אם כולם (רוב האנשים הטובים, החכמים, הנאורים ויפי הנפש) בעד המתת חסד – אני, כמובן, נגד. הרוב מעולם לא צדק, ולא יעלה על הדעת שדווקא הפעם, דווקא בנושא כל כך חשוב כמו המתת חסד, נושא שהוא, אפשר להגיד, בנפשנו – הרוב פתאום צודק. אני מתנגד בכל תוקף, ובעניין זה לא אכפת לי להימצא במחנה אחד אפילו עם הדוסים שנואי נפשי.

הילדים היקרים שלי, שסוף סוף ייאספו מארבע כנפות תבל, יעמדו מהצד, ובשיניים קפוצות וחורקות (בעודי בחיים, בעודי מחובר לאינפוזיה, למוניטור ולמכונת הנשמה. בעודי מעולף, חיוור, חסר הכרה, אך עדיין מתנשם ומחרחר כמו שור מובס). הממזרים האלה כבר יתחילו לחלק ביניהם את שארית חסכונותיי, שאותם, עוד בימי ארידור, הצלחתי איכשהו להבריח לשוויץ.

והחברים הטובים שלי (בתיה המתוקה, אלכס הנחמד, שאול הממזר, איצ'ה החכם, שרי האישה, חפר הקשיש, ליזה הטובה, עזריליק השד, אהרוני הקוסם) ייאספו בדומייה סביב עו"ד פלדמן (המופקד על צוואתי), ועד כמה שאני מכיר אותם, לא אתפלא אם הם ימחו דמעות מעיניהם, כדי שיטיבו לקרוא מתוך הנייר שבידיו את רשימת החפצים שהורשתי להם ברגע של חולשה. הם אולי לא יביעו דעה מפורשת בסוגיה החמורה של המתת חסד, אבל כשהרופאים ייכנסו לחדר, וכשעמוס קינן, מייברג, ברונובסקי, הדה בושס ושוקן (הזקן) יתחילו שוב, בפעם המי יודע כמה, לנדנד לרופאים שינתקו אותי מהמכשירים וימיתו אותי סוף-סוף בהמתה של חסד – אני בהחלט אבין אם החברים הטובים שלי (לפחות אלכס, איצ'ה, שאול וחפר) יצטרפו לבקשתם, פשוט מתוך רחמים על עצמם. "אתם לא רואים שהוא סובל?" אלכס ישאל בקול רדיופוני, וכולם יסבו ראשיהם מן הרופאים כדי להסתיר את חיוך ההנאה שוודאי יאיר את פניהם" . אז זהו, רבותי, אני נגד המתת חסד. אל תעשו טובות. אני רוצה לסבול את החיים האלה עד הסוף. וחוץ מזה אני רוצה לראות אתכם מחכים, סובלים, מתענים ומתפללים שסוף-סוף תיפסק גסיסתי הנמשכת ללא קץ. רבותי, תבינו אותי: גם אני רוצה ליהנות ממשהו ברגע האחרון. אם אתם דווקא מתעקשים להביע את רחמיכם הרבים ואת גודל לבבכם על ידי ביצוע אקט של המתת חסד, בבקשה! תעשו את זה ל[עמוס] קינן. הוא לא נראה כל כך טוב בזמן האחרון. אני חושב שהוא סובל מאד. לו אתם יכולים לעשות טובה. לא לי. תודה רבה. אני כבר אמות לבד [16].

בן אמוץ מת ממחלה ממארת בשנת 1989, בהיותו בן ששים וארבע שנים. טרם נאסף אל אבותיו, ערך מסיבת פרידה מחברים, אותה ערך במועדון החמאם ביפו, מקום שהיה מאז שנות החמישים מבצר של הומור, מוסיקה, תיאטרון וסאטירה, בה נכחה, העידית שבעידית של הבוהמה הישראלית. האירוע הזה, שבדרכו היה מרגש למדי, אף צולם לטלוויזיה ושודר בערוץ היחיד דאז[17]. רגע לפני שהוא יוצא לטיפול ניסיוני במחלת הסרטן שמתפשטת בגופו, ערך בן אמוץ מסיבת מוות', בה כינס את אוהביו לדינמיקה קבוצתית מטלטלת.  רק 300 איש, שראו את עצמם בני מזל, הוזמנו אליה. מי שלא הוזמן נעלב, מי שהוזמן קיבל את החותמת הרשמית – הוא חשוב[18].

ב-2012 יצר הבמאי לוי זיני, סרט דוקומנטרי ששמו "דב"א – סיפורו של גיבור מקומי'[19]. הסרט חוזר אל אותה מסיבה מיתולוגית, כדי לספר את סיפורו של אייקון רב השפעה וזכויות אשר נשלח יחד עם חבריו – מעצבי התרבות הישראליות של אז – אל סל האשפה של ההיסטוריה. בהערכה גדולה ובאמפתיה אמיתית, מציג בפנינו לא מפלצת, ולא אליל, אלא אדם מוכשר בטירוף, כריזמטי בצורה יוצאת דופן, ועם צל אפל שרדף אותו כל חייו.

זיני משתמש בקטעים מרתקים מהמסיבה ההיא: דברים שאומרים עמוס עוז ומאיר שלו, התפרצויות הזעם של בן אמוץ על נתיבה בן יהודה ואריק לביא, שניסו לחרוג לרגע מהתוכנית המוקפדת מאוד שלו, ומפגש בלתי נשכח בינו לבין עמוס קינן. אבל בנוסף לדמותו של דן בן אמוץ, מעמיד זיני לבחינה מחודשת את  התקופה כולה. את הדור שפעם נערץ ואחר כך נבעט ואפילו נמחק.

אורי אבנרי, חברו, סיפר בסרט: "אנשים היו נותנים חצי מהחיים שלהם כדי להיות מוזמנים למסיבה הזו". רינו צרור תיאר את הערב הזה כ"אירוע קוסמי" והסביר ש"התרבות הישראלית לא הכירה התכנסות כזו". חוה אלברשטיין הסבירה כך את הנהירה למקום: "אנשים כאילו רצו לחסות בצלו… כאילו זכית בחותמת כזו של נצח, של ישראליות".  אורי אבנרי הוסיף ואמר שזו הייתה מסיבת הסיום של הדור, לא רק של בן אמוץ. העיתונאי רינו צרור אמר: "זה ממש הפילים הזקנים מתכנסים כמו בסרטי טרזן הישנים, והפיל החזק הולך לאט לאט לבית הקברות, כדי למות שמה רחוק". רק אמנון דנקנר – אז אורח מכובד, ולימים המחרב הרשמי של החגיגה – אומר שהאנשים שהיו במסיבה במידה רבה ביכו את עצמם: "אנחנו מדברים על שנת 1989, זו כבר השנה שש"ס התחזקה, שהמזרחיות הרימה ראש בארץ. זאת תקופה של מהפכה, של חילופי משמרות, וזאת הייתה המסיבה של המשמרת היוצאת"[20].

למרות שמרבית המבקרים "קטלו" את כתיבתו הספרותית, למרות שעורר התנגדות זרה אצל רבים ובעיקר למרות פסק הדין המהדהד של שופט שהרשיע אותו, במילים קשות, במעשה מגונה בקטינה, נותר דן בן אמוץ, אייקון תרבותי. הוא גילם את הישראליות, הוא היה מהבולטים שבמודלים לישראליות גם משום שהוא היה קולני וגם מפני שהוא התפזר על המון תחומים.

בתוכנית הרדיו שלו, בבוקר של 8 באפריל 1989, סקר אלכס אנסקי את העיתונים בזו הלשון: "…. והנה הכותרת הראשית של היום: אין התקדמות בשיחות השלום עם הפלסטינים. ראש הממשלה יצחק שמיר יוצא לשיחות קשות בוואשינגטון. ועוד משהו. בכל עיתון שתיקחו הבוקר לידיים ובכל מהדורה של חדשות ברדיו יספרו לכם בהרחבה על האירוע שמדברים בו כבר כמעט שבועיים: מסיבת הפרידה מהחיים של העיתונאי והסופר דן בן אמוץ. לוויה בלי מת. והנפטר בעצמו הוא המראיין"[21].

סימה קדמון, שסיקרה את הלווייתו ב-1989 עבור "מעריב", סיפרה על חברי הכנסת, אנשי התקשורת, הסופרים והאומנים שעברו על פני ארונו. דב"א  תכנן את לווייתו בקפידה ואף הורה על נגינת קטע קלאסי מסוים על ידי רביעיית מיתרים בסיום הטקס. חיים חפר ספד לו" קינאנו בך על אהבתך לנשים ועל אהבת הנשים אליך".

שמעון פרס פרסם, עם פטירתו, מכתב פרידה על "חבר מיוחד במינו, איש שהיה מבורך בהתבוננותו, פורץ גבולות בכוח ביטויו, כובש לב בחוכמתו, ברגישותו ובצחוקו", ש"הישראליות מילאה את כל כולו… ופרצה ממנו בחן ובשפע".

למרות כל זאת, דן בן אמוץ כמעט ונשכח לחלוטין בתודעה התרבותית הישראלית. הסיבה העיקרית לכך היא הביוגרפיה שלו, שפרסם ב-1992, אמנון דנקנר, לאחר שלדבריו נתבקש מבן אמוץ לעשות זאת[22]. זהו מסמך צהוב ושערורייתי שכלל פרטים חודרניים במיוחד על חיי המין של הנפטר.

בין השאר, סופר שם שלא זו בלבד שבן אמוץ, נהג לבעול קטינות בשנות העשרה המוקדמות שלהן בניגוד לרצונן, אלא שאף הפעיל לשם כך חברים וקרובים, שעסקו באיתור הילדות הללו ובשידולן לשכב עמן; ואם לא די היה בכל אלה, נוסף בספר זה הסיפור שדן בן אמוץ אף בעל בצעירותו את אמו יולדתו. מהביוגרפיה הזאת עולה תמונה לא רק של פדופיל ומטרידן, אלא של אדם עלוב. עצלן, נצלן, חסר כישרון, נטול היגיינה אישית. אדם שנודע לשמצה בכפר הנוער בן-שמן, בכך שהיה מסרב להתקלח ומתעלל בבעלי חיים, שכל עשייתו למען תקומת המדינה הסתכמה בארבע יריות שירה בגמל בנגב ובשליחות אחת לבדוק ספינת המעפילים במרסיי שהסתכמה בכך שתקע מברג בקרשי הספינה ודיווח ש"המברג לא נתקע עד הסוף אז היא בסדר". הוא הסתופף בסביבתם הכללית של שועי עולם, כגון מרלון ברנדו וצ'רלי צ'פלין. עד שנמאס עליהם, שסרח מסביב המאורות הספרותיים בבתי הקפה כדי שיזרקו לו עצם.  היה מסתובב בג'לבייה בסינמטק הישן, מחפש לעצמו טרף קל. הוא אגואיסט, שרלטן, נטול ערכים וכמובן – אנס ופדופיל.  דנקנר עצמו צוטט: "אמר לי פעם חיים באר שהחברה הישראלית חייבת לי המון, כי אלמלא אני היו קוראים על שמו של דן בן אמוץ רחובות וכיכרות"[23]."

הספר עורר רעש אדיר ובזכות הרייטינג הגבוה, אכן הוכפש שמו של דן בן-אמוץ לבלי הכר. מי שהיה אחד המנסחים הבולטים והמשפיעים על הישראליות, הפך בן לילה למנסח-לשעבר. רבים התאמצו להשיג הזמנה למסיבת הפרידה, שערך לאחר שחלה בסרטן, אבל זמן קצר לאחר מכן סירבו רבים מהם לאפשר את שידור הקטעים שבהם הופיעו. נדמה שברגע אחד התהפכה הקערה על פיה ורבים ביקשו למחוק את הקשר שלהם אל המנוח, שהיה נטוע בלב הישראליות במשך עשרות שנים. ספריו, שהפכו מוקצים מחמת מיאוס, נגנזו באחת ואיש לא ההין עוד לעיין בהם. אחת הדמויות הבולטות בתרבות הישראלית של שנות החמישים, שישים, שבעים וגם השמונים התאדתה וכאילו מעולם לא הייתה כאן. אנשים שבמהלך חייו, חיפשו את קרבתו והצהירו על היותם מקורבים ומחוברים אליו ואל ביתו,  שפכו עליו אש וגופרית . חבריו, אוהדיו ומוקירי זכרו, העדיפו לרכז לנקז את תסכולם אל אמנון דנקנר . מאז שהאל היווני אפולו העניש את העורב, על שגילה לו שהנימפה קורוניס, בוגדת בו, נוהגים להאשים את השליח.  העיתונאי יונתן שם אור, כתב : "אמנון דנקנר עמד מאחורי התותח, משך בפתיל ועף מההדף. השנה הייתה 1992. לפגז הקטלני קראו " דן בן אמוץ, ביוגרפיה", אבל המטרה שסומנה עליו סימנה משהו גדול בהרבה: הפלמ"ח. דנקנר הוא לא אורי מילשטיין. מה אכפת לו מקעקוע מורשת הקרב של שלוש חטיבות חי"ר? הוא כיוון אל הרוח ופגע. במו ידיו, ממש כמו אליק של משה שמיר, דנקנר שינה את מפת התרבות של ישראל". שם אור מרחיק לכת ולא רק שהוא משווה את בן אמוץ למשה שמיר, אלא כורך אותו עם כל סל התרבות הארצישראלי, מורשת דור הפלמ"ח: "הפלמ"ח אולי לא חוסל, אבל רוחו כבר הפסיקה להפרות. מרגע שפורסמו תולדות חייו של בן אמוץ האנשים הביטו על דמותו בזעזוע וגועל והפנו את המבט הצידה. מהספר, מהאיש שפעם העריצו וחיקו, ומכל החברים שלו. דור הפלמ"ח הובס. דנקנר ניצח".

אורי קציר כתב בבלוג שלו 'האייל הקורא': דן בן אמוץ נודה ממדף התרבות הקולקטיבי שלנו. יצירתו כמעט ואינה מוזכרת או מושמעת; ספריו אינם נדפסים; מערכוניו אינם משודרים[24]. מבחינת האנשים המעצבים את סדר היום התרבותי שלנו, הוא הפך כמעט לטאבו. דומה כאילו השתררה כאן נורמה בלתי כתובה, אבל ברורה מאוד: מי שהתעסק בבעילת קטינות חייב להיענש. מאחר ומותו בא טרם שנודעו פשעיו, יוטל החרם על יצירתו. וכך, נראה כאילו גרפה יד גדולה ונעלמה את כל שכתב במשך השנים והטילה אותן אל מגרסת השכחה של ההיסטוריה. האם זה מצודק? היכן עובר הגבול" האם היה צדק בקריאה להחרים את מאיר אריאל ואת יצירותיו, בגלל התבטאויות הומופוביות שטופות שנאה? האם ראוי להחרים יצירות של אנטישמים מוצהרים כמו הסופר הפורטוגלי ז'וּזֶה סאראמאגוּ (José de Sousa Saramago‏), או מיקיס תאודוראקיס? האם יש להתעלם מתרומתו התרבותית של ריכרד ואגנר, שהייתה לו השפעה גדולה על התרבות העולמית? שלוש עשרה האופרות שיצר השפיעו רבות גם על גדולי הסופרים, ההוגים והמשוררים, בהם תומאס מאן, שארל בודלר  (Charles Pierre Baudelaire) ופרידריך ניטשה. גם חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, ציין במכתביו את התרשמותו העמוקה מהאופרה "טנהויזר". האם נכון להחרים אותו בגלל שנודע באנטישמיות החריפה שלו?  בגלל שיצירתו הייתה אהודה במיוחד על הנאצים?

השאלה, מן הסתם, תישאר פתוחה.

הערות

[1] עדות של בנו של יזהר סמילנסקי, ישראל לולי סמילנסקי

[2] ירוחם כהן, חיים זינגר, מוסה פינקל

[3] https://retro.education.gov.il/tochniyot_limudim/bchira2.htm

[4] רן יגיל, לא שם זין על החברה הפטריוטית־בגרוש והמנוולת, אתר האינטרנט של הארץ 22-02-18

[5] עפרי אילני, דן בן אמוץ יוצר סערה – אינו פוסל ירידה מהארץ, ,23.11.1974 היום לפני 35 שנה", הארץ, 23 בנובמבר 2009

[6] רן יגיל, לא שם זין על החברה הפטריוטית־בגרוש והמנוולת, אתר האינטרנט של הארץ 22-02-18

[7] הביקורת מופיעה גם על הכריכה האחורית של ספרו "קריעה תמה"

[8] ראובן לייב, " הבומרנג של "ילקוט הכזבים", מחלקה ראשונה, 23/10/2009

[9] https://www.booksefer.co.il/index.php?dir=site&page=catalog&op=item&cs=12107&langpage=heb

[10] איה אורנשטיין, "דן בן אמוץ לא הסתפק בעיסוי", מעריב, 11 ביוני 1984

[11] קלמן ליבסקינד, מה חשבו לעצמם חבריו של דן בן אמוץ, כשעצמו את עיניהם מול מעשיו האיומים?, מעריב, 12-10-2018

[12] דן בן אמוץ – סיפורו של גיבור מקומי, באתר "הבמה"

[13] "איזה פנים, איזה תום": הצד האפל של הסופר דן בן אמוץ, כאן-תאגיד השידור הישראלי

[14] רכלבסקי כותב כי הטפתו של בן אמוץ למין חופשי, ובשורת האגואיזם מבית מדרשו של משה קרוי, הם שעמדו מאחורי הרס המרקם התרבותי הנורמטיבי של הציונות של שנות החמישים והשישים ספי רכלבסקי, אין גבול, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2008, עמ' 83 ואילך

[15] איך לעשות מה – דן בן אמוץ 1962

[16] דן בן אמוץ, "לא תודה. אני כבר אמות לבד", חדשות, יום ו' כ"ח חשוון תשמ"ח / 20.11.1987

[17] לאן נאלם דן, אתר האינטרנט האייל הקורא

[18] בין המשתתפים:  מאיר שלו ועמוס עוז, גילה אלמגור ויעקב אגמון, יוסי בנאי ומוטי קירשנבאום, יהודית רביץ ונורית גלרון, חיים טופול ונתן זהבי, שולמית אלוני ויוסי שריד, רבקה מיכאלי ושלמה ארצי, יהונתן גפן, שייקה וגברי, טומי לפיד ושאול ביבר, חיים חפר ונתיבה בן יהודה ואורי אבנרי ורינו צרור ותיקי דיין ועמוס קינן ויאיר גרבוז ועוד רבים.

[19] https://www.edb.co.il/title/t0028435/

[20] קלמן ליבסקינד, מה חשבו לעצמם חבריו של דן בן אמוץ, כשעצמו את עיניהם מול מעשיו האיומים?, מעריב, 12-10-2018

[21] הציטוט מובא ממיה סלע, " למה נשכח דן בן אמוץ", הארץ, 01 בנובמבר, 2012

[22] בתיה אפולו, אלמנתו של בן אמוץ, טוענת שהיה בדיוק ההיפך: https://www.haaretz.co.il/gallery/1.3358387

[23] מה אין רחוב דן בן אמוץ?, מסגרת בתוך הכתבה של שירי לב ארי על אמנון דנקנר, "הארץ", 12/9/2008;

[24] במידה שהם איכשהו כן משודרים, זה משום שהם אינם מזוהים עימו ישירות (כמו "ספרים, רבותי, ספרים", בביצוע הגשש החיוור).