סיור בעקבות ההתיישבות בעמק יזרעאל (בקעת יקנעם)

 זהו טיול בעקבות חלוצים וחולמים.

מבט על העמק המערבי. צילום: גילי חסקין

כתב: גילי חסקין

מצגת מהסיור שנערך בפברואר 2020

ראו באתר :  תולדות עמק יזרעאל בשלהי  התקופה העות'מנית (1920 – 1800) 

  לייתר הסיורים בארץ 

טיול בעקבות אנשי העלייה השנייה, שהקימו בעמק את ביתם, בתקופת העלייה השלישית. נעמוד על פרשת רכישת אדמות עמק יזרעאל על ידי יהושע חנקין ונעסוק בפרשיות שונות בתולדות היישוב. במהלך הסיור נסתייע בספרו של מאיר שלו, "רומן רוסי", רומן הביכורים שלו, שפורסם ב-1988 והפך לרב מכר. תולדותיה של משפחת איכרים, מראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל, מסופרות בפי הנכד, שהתייתם מהוריו בגיל רך וגדל בבית סבו ובצל אישיותו. עולמו הוא עולם המיתוסים של ראשית ההתיישבות, תעלומות משפחתו, אגדות העמק וחיי הטבע שבתוכו גדל. (הספר אף תורגם לאנגלית, תחת הכותרת "The Blue Mountain").

טיול בעקבות ספרו של מאיר שלו – רומן רוסי

זהו טיול על קוו התפר שבין להיסטוריה לפואטיקה. היסטוריה עוסק במה שהיה. פואטיקה עוסקת במה שיכול היה להיות.

עמק יזרעאל

זהו עמק, התחום בין הרי הגליל התחתון בצפון והרי השומרון בדרום, חלק מסדרת עמקים שבין מישור החוף לבקעת הירדן. הגדול בשברי המשנה של השבר הסורי אפריקני. בערבית מכונה העמק "מארג' אבן עאמר" (مرج بن عامر ) או "מישור זרעין" (سهل زرعين סַהְל זִרְעין).  פרשת המים הארץ ישראלית מחלקת את העמק הגדול לשני עמקי משנה: עמק חרוד במזרח ובקעת יקנעם במערב, שבה יתקיים סיורינו. לעמק חרוד נקדיש את הסיור: "בדרך לעין חרוד".

חשיבותו האסטרטגית על העמק נבעה מכך שבו עברה "דרך הים" למן המאה ה-15 לפני הספירה. בתקופת התנ"ך נתחמה הדרך על ידי הערים מגידו ויזרעאל ובעמק התרחש סיפורה של דבורה הנביאה וסיסרא. בתקופת שבטי ישראל התחלק העמק בין נחלותיהם של שבט יששכר, שבט זבולון, שבט נפתלי ושבט אשר, בתקופת מלכי ישראל היה העמק מחוז חשוב ואחאב אף הקים בו את ארמון החורף שלו.

ראו גם: סיור בעקבות שאול המלך.

עמק חרוד. מבט מהגלבוע . צילום: גילי חסקין

בתקופה ההלניסטית הוזנחה דרך הים והעמק החל לשקוע. כנראה שכבר בתקופה הרומית הופיעו הביצות, כתוצאה מהזנחת תעלות הניקוז.

סיורינו מתמקד בתולדות ההתיישבות החדשה, החל מהתיישבות הטמפלרים בבית לחם ובאם אל עמד. להבדיל מתקופת המקרא, בה שמו בני ישראל את פעמיהם אל ההר, בתקופת הציונות המתחדשת, היעד היה עמקים. כך עמק הירדן עבור העלייה השנייה וכך עמק יזרעאל, ההופך למרכז עולמם של בני העלייה השלישית.

כבר בראשית המאה ה-20 שמה התנועה הלאומית היהודית את לבה לעמק יזרעאל והמוסדות החלו לרכוש קרקעות מהערבים. היישוב היהודי הראשון שעלה על הקרקע בעמק היה מרחביה שהוקמה בסוף 1910, על בסיס הכפר הערבי "פולה". עם סיום מלחמת העולם הראשונה התחדשו המאמצים לרכוש קרקעות בעמק וב-1921 הוקמו נהלל ועין חרוד ולאחריהם עוד עשרות יישובים על הקרקעות החדשות שנרכשו והוכשרו.

מבט על רמת דוד וגבעת עודד, על שם "עודד הנודד".

יש לציין, כי השיר "שדות שבעמק" שנכתב על ידי לוי בן אמיתי (1937), המעטר ספרי לימוד רבים העוסקים בעמק יזרעאל, מתייחס דווקא לעמק הירדן….

שָׂדוֹת שֶׁבָּעֵמֶק

קִדְּמוּנִי הַלַּיְלָה

בְּרֵיחַ הַזֶּבֶל,

נִיחוֹחַ חָצִיר.

הַלַּיְלָה לָעֵמֶק

אֲנִי אֲזַמֵּרָה,

כִּי אֹשֶׁר בָּאַנִי

וְחֶסֶד הַשִּׁיר.

מסלול הטיול

פסלו של אלכסנדר זייד, בשייך אבריק. צילום: גילי חסקין

שייח' אברק

ניסע מקריית עמל (כיום חלק מקריית טבעון), אל פסלו של אלכסנדר זייד, שנחשב ל"אחרון השומרים". אדם שזכה שיעשו לו פסל בדמותו והציבו במקום מכובד, דבר שאין לו אח ורע בכל הארץ.

זייד היה דמות ציורית, שונה באופיו מחבריו ל'השומר', הן במוצאו (סיבירי), בחזותו (כשל קולאק רוסי), בנטיית ההתיישבות שלו ובאופיו המוסרני, שלימים התנגש עם חבריו בכפר גלעדי. למעשה, בכל מקום שהייה אלכסנדר זייד הוא עורר עימותים, אולי בגלל שונותו, אולי משום שהיה נוהג לומר את דבריו בצורה ישירה ונחרצת . מלעיזיו טענו כנגדו שכאשר עבד בכרמיה של שפיה, נפל מסוסו ונחבל בראשו, דבר שהפך אותו לשונה, עצבני ויותר מופנם. ברל כצנלסון הגדיר אותו "ישר עד כדי זוועה". אדם שסירב לעגל פינות. ביומנו הוא מתלונן על חיי אהבה חופשית שניהלו חבריו בכפר גלעדי. ידוע שהם לא חיבבו בלשון המעטה את אשתו ציפורה, (הגם שהיתה אחותה של קיילה, רעייתו של ישראל גלעדי). יתכן שציפורה היתה מטרה נוחה, כי קשה היה להתמודד עם אלכסנדר זייד.

הקיטוב בינו לבין חבריו, גרם לו לעבור לקיבוץ תל חי ומשהיישובים אוחדו ב-1926, חשף במר לבו את פרשת הקיבוץ החשאי ב'הגנה' (התארגנות מחתרתית של קבוצה מחברי כפר גלעדי, שהתארגנה סביב ישראל שוחט). מכיוון שסירב להתפשר, לקח כמה מזוודות, את ציפורה וארבעת ילדיהם (גיורא, יוחנן,יפתח וכוכבת) והגיע לשייח' אבריק כדי להיות שומר קרקעות מטעם הקרן הקיימת לישראל באזור. המקום והאירוע הונצחו על ידי המשורר אלכסנדר פן בשירו "אדמה אדמתי", שהולחן על ידי מרדכי זעירא. [על אדמות חרתיה המוזכרת בשיר נמצא קיבוץ שער העמקים. "חרתיה" פירושו חרישה. לעתים כינוי לקבוצת עובדים שהיו שוכרים אותה לחרוש את האדמה]. אלכסנדר זייד היה מושא להערצה. המשוררים אלכסנדר פן ואברהם שלונסקי אמרו עליו "הוא בעצם חלומנו שחי חיים אמתיים". הם הגיעו לסייע לו בבניית ביתו, שם חיות נכדותיו, בנותיו של גיורא.

מקברו של זייד נוכל לצפות על עמק יזרעאל המערבי, היינו, בקעת יקנעם. זה המקום לספר את סיפור רכישת הקרקעות בעמק יזרעאל. במקום שכנו 26 כפרי אריסים, שעיבדו אדמות של בעלי קרקעות עשירים ובתהליך שראשיתו ב-1891 וסופו לאחר תקופת העליה הרביעית, נרכשו מרבית אדמות העמק.

ראו באתר זה: רכישת הקרקעות בעמק יזרעאל

ראו באתר זה : אלכסנדר זייד – האיש והאגדה                                                               

טלי זייד – רווה, בתו של יפתח זייד. צילום: גילי חסקין

זייד היה מיוזמי הקמת קיבוץ אלונים ונרצח על ידי ערבים במרד הערבי של 1938 [כאשר ראה מודעות אבל על רצח יהודים היה אומר "אין לבכות על יהודים שנהרגו בא"י, יש טעם וערך לחיים וטעם למוות"]. ב'דבר' נכתב עליו "אמיץ לב אשר הגבורה לא מולדת חוץ היא לו אלא קניין טבוע בדם מהמעטים השלמים שיש להם דרך אחת, דוגמה ומופת שלאורה מחנכים". חמש שנים אחר כך, נקמו חברי הפלמ"ח, בהוראת יגאל אלון ובאישור יצחק שדה, את מותו, והרגו את רוצחו קאסם טאבש, במאהלו שבקוסקוס טבעון. דווקא אלכסנדר זייד, שהיה מראשי המתנגדים לנקמת דם וגם כשהותקף בכרמי שפיה וגם כשהיה בסכנת חיים נמנע מלהרוג, דווקא הוא ש"זכה" לכך שייקחו נקם מדמו.

ראו באתר זה: נקמת דמו של אלכסנדר זייד.

שיך אברק הוא שיבוש של המילה "איבריק" שפירושו כד אישי למים (לפי האגדה,  הכד נשבר ובמקום צמח עץ והנה קברו של שיך איבריק). היהודים שמחפשים קברי צדיקים הצביעו עליו כקברו של ברק בן אבינועם. השמועה הגיע לערבים, מיד באו למקום צבעו אותו והוא הפך למקום תפילה.

נכדתו, טלי זייד רווה, בתו של יפתח, עורכת במקום סיורים בעקבות סיפורו.

ביתו של אלכסנדר זייד. צילום: גילי חסקין

ניתן גם לבקר בבית הקברות , לבקר את קברריהם של אלכסנדר וציפורה זייד ולספר שם את סיפורה של אגודת השומרים. בית הקברות נמצא סמוך למקום בו נרצח זייד.

אגודת השומרים (או אגודת השומרים הארץ ישראלית) היתה ארגון שמירה ועבודה שהוקם על ידי יוצאי תנועת 'השומר' בסוף 1932. חברי האגודה היו חברי הסתדרות והם ראו באגודה, לא רק תנועה מגשימה, אלא גם איגוד מקצועי של שומרים ועובדי אדמה. חברי האגודה התנגדו לדרך 'השומר' (קבוצת גלעדי) ורצו להקים כפרי רועים, כך שהשמירה לא תהיה המשימה היחידה שיש "לכבוש". האגודה קמה על רקע התנכלויות הערבים לרכוש יהודי והיא הקימה משק בשייח אבריק ובו פנסיון לבָ‏קָּ‏ר. עד מהרה פרס הארגון את שלוחותיו גם לדרום‏ ולשרון. עליהם כתב אליעזר שמאלי את ספרו "אנשי בראשית".

למרגלות הגבעה, נמצאות אדמות "יפה יזרעאל", אגודה שפעלה במקביל לאגודת "מנור" (ראה להלן: רמת ישי) עד שהתמזגו ב'מנור'.

 ב. תל שמאם.

נפתח את הסיור בתחנת הרכבת של כפר יהושע בתל א-שמאם (כפר אריסים, שבקתותיו פורקו לאחר שאדמותיו נרכשו לשם הקמת כפר יהושע).  "רכבת העמק" הוא השם הנפוץ של שלוחת מסילת הרכבת החיג'אזית אשר נבנתה בתחילת המאה ה-20 וקישרה בין חיפה לסמח' (כיום צמח) ומשם לדמשק בירת סוריה. זו תחנת הרכבת השלישית מבין שמונה התחנות המקוריות שנקבעו בשנת 1905.

הסולטאן העות'מאני גייס את המהנדס הגרמני מייסנר, שתכנן את כל תחנות הרכבת בארץ בסגנון גרמני זהה. לרשות מייסנר העמיד הסולטן עשרת אלפים חיילים , המתחילים בעבודה ב-1902 ומסיימים ב-1905. לכבוד המאורע החגיגי הוקם אובליסק בכניסה לעיר חיפה, הניצב שם  עד היום. הרכבת נקראת "ג'אחש אל שולטן" היינו, "העייר של הסולטאן" כי היא נסעה במהירות של 20 קמ"ש, קצב הליכת החמור. או שנועד פשוט ללעוג לשולטן.

השם "רכבת העמק" לא ניתן מעולם למסילה באופן רשמי אך היה בשימוש נרחב ביישוב היהודי בארץ ישראל. משך בנייתה של המסילה, אשר הייתה אחת ממסילות הברזל הראשונות בארץ ישראל, למן הגיית הרעיון הראשוני ועד לחנוכת הקו, כארבעים שנה.

תחנת הרכבת בתל שמאם. צילום: גילי חסקין

זמן קצר לאחר פתיחת המסילה התגלה גם הפוטנציאל התיירותי הגלום בה. ב-1906 החלה חברת "תומאס קוק ובנו", שעסקה בשיווק חבילות נופש במצרים ובארץ ישראל עוד מ-1869, לשווק חבילת תיור אל תוככיה הבתוליים של ארץ הקודש. החברה הציעה ללקוחותיה האירופים חבילת תיור במסגרתה ישונעו התיירים ברכבת העמק עד לצמח ומשם יפליגו בספינת הקיטור "נורדוי" אל טבריה ואתרי הקודש הנוצריים שבצפון הכנרת. עם תחילת היותה של רכבת העמק רכבת תיירותית, שופרו תנאי הנסיעה ללא הכר לטובת המכובדים האירופאים שהגיעו כדי לטעום מטעם הלבנט. מפעילי הרכבת דאגו לרכישתם של קרונות מחלקה ראשונה אשר בהם תאי שינה מרווחים וב-1912 נוספו גם קרונות מחלקה שנייה שאפשרו נסיעה נוחה יותר מאשר זו המבוצעת בקרונות המחלקה השלישית אך ללא דרגשי שינה כגון אלו שבמחלקה הראשונה.

הביקוש הגדול שהביעו תושבי צפונה של ארץ ישראל הביא להגברה מתמדת בתדירות הרכבות, הגברה שהשפיעה באופן מיידי על בטיחות הנסיעה ברכבת. באותה התקופה לא היה בנמצא מוקד מרכזי שניהל את תנועת הרכבות ומנע התנגשויות צפויות ותיאום מעבר הרכבות בנקודות המפגש השונות נעשה על ידי הודעות טלגרף ששוגרו במערכת שנבנתה בסמוך למסילה. שיטת הבקרה המיושנת, יחד עם העלייה בתדירות תנועת הרכבות הביאה לא פעם למפגשים אשר נסתיימו באסון. בגיליון עיתון "החרות" שהופיע ב-7 ביולי 1909 הופיעה הידיעה הבאה:

"רכבת חיג'אז התנגשה ברכבת חיפה-טבריה. הרכבת החיג'אזית הבאה מדמשק פגשה ברוצה את הרכבת הבאה מחיפה, מכונת (קטר) האחרונה נשברה, המכונן (נהג הקטר) נרצץ ראשו ומת מיד ושני מכוננים אחרים נפצעו קשה. פקיד הטלגרף ששכח להודיע לפקיד התחנה את צאת הרכבת – הודח ממשרתו. אומרים כי יתבעו אותו לדין עבור הנזק הקשה."

הרכבת האיטית והצפופה יצרה אינטימיות ומכיוון שהיו באזור מעט תושבים ומרביתם הכירו זה את זה, כשהיו נפגשים היו מספרים את הרכילויות האחרונות. הרכבת ממתינה למי שלא הספיק ואפילו עוצרת לא בדיוק בתחנה, כדי  להוריד נוסע אם חפץ בכך. סיפורי היולדות בדרכן לבית החולים בעפולה, מקפלים פרק עיקרי בתולדות רכבת העמק, בימים ההם הנשים עבדו בשדות עד הרגע האחרון כאשר כבר הגיעו צירי הלידה, כדי לעלות לרכבת צריך כסף מזומן, והמזומנים נמצאים רק אצל הגזבר, מחפשים את הגזבר ועד שמקבלים, היולדת כבר ילדה או שהיא יולדת בקרון בהשתתפות ובסיוע כל הנוסעים. על איטיות הרכבת מרכלים שאדם רצה להתאבד ושכב על הפסים, הרכבת לא הגיעה כדי לדרוס אותו, אבל הוא מת בצמא. או שניים רוכבים על חמור וכשנשאלים מדוע לא ברכבת, הם משיבים אנחנו ממהרים.

ראו גם: היסטוריה של רכבת ישראל.

התחנה הנוכחית הוקמה בחלקו המערבי של עמק יזרעאל שהיה אז אזור ביצות שומם, ושימשה בתחילה כנקודת תספוק ותיקון לקטרים. במקום מולאו דודי הקיטור של הקטרים במים. וכן נבנתה סדנה לתיקון קטרים וקרונות תקולים. במתחם התחנה שמונה מבני אבן בסגנון גרמני. המבנה המרכזי בן שתי קומות, ובו שכנו משרדי התחנה. קומתו העליונה של מבנה זה שימשה כמקום מגוריה של משפחת מנהל התחנה. בפאתו המזרחית של בניין זה מצויה כתובת מסולסלת בערבית המציינת את שם התחנה. ממזרח למבנה המרכזי נבנה מגדל מים עגול אשר בו נשמרו המים למילוי הקטרים. שאר המבנים בתחנת כפר יהושע שימשו כמקום מגורי עובדי התחנה, שירותים ציבוריים לנוסעים, מחסן פחמים ובתיהם של הבומבג'י (מפעיל המשאבה, שיבוש ערבי של המקצוע הטורקי "פומפג'י" מ"פומפה" – משאבה) ושל קוון המסילה.

אתר האינטרנט של תחנת הרכבת

בפניה לכפר יהושע עוברים ליד השער של בסיס חייל האוויר ברמת דוד, השער החל את דרכו כשער פרטי של מנחם בר (מי שהיה לימים סגן מפקד ח"א), חקלאי מכפר יהושע,  ששירת כטייס ברמת דוד והחליט לפתוח שער פרטי משלו עם מנעול. לימים הפך השער לשער רשמי נוסף של שדה התעופה.

מגדל המים של כפר יהושע. צילום: גילי חסקין

ג. כפר יהושע

גרעין מייסדי כפר יהושע נוסד ב-1927 על ידי חבורת חלוצים בשם "ארגון א". רוב חבריו היו חלוצים אנשי העלייה השלישית, ביניהם שרה כפרי לבית קפלן, לימים חברת כנסת, ומיעוטם אנשי העלייה השנייה. גרעין המייסדים ראה במושב נהלל יישוב לדוגמה; הן מבחינת ניסוח העקרונות, והן מבחינת צורת ההתיישבות. מייסדי כפר יהושע סברו כי השיתוף הוא תנאי הכרחי לחיי מושב תקינים, אפילו על חשבון חופש הפרט. על כן, ניסו ליצור צורת יישוב שהיא סינתזה של מושב וקיבוץ. בכפר יהושע נוצרה שיטת אשראי מיוחדת: בראש המושב עמדה ועדה כלכלית, שסיפקה לכל חבר את צרכיו ההכרחיים לקיום ולייצור, על בסיס שוויוני, ללא קשר למצב חשבונו ולהכנסתו. משק חלש קיבל אשראי גדול יותר, על מנת להגדיל את כושר הייצור שלו.שנים רבות נחשב כפר יהושע לאחד המושבים האידיאולוגיים מבחינת ההקפדה על עקרונות המושב, עד למשבר הארגוני שפקד אותו בשנת 1998. בעקבות המשבר פורקה האגודה השיתופית, ועמה השיווק המאורגן והערבות ההדדית. האדריכל ריכרד קאופמן תכנן את כפר יהושע כצורת האות יו"ד,  כמחווה ליהושע חנקין של שמו נקרא המושב. חנקין זכה ונקרא מושב על שמו עוד בחייו. טקס הנחת אבן פינה היה הפתעה ליום הולדתו הששים.

יהושע חנקין. באדיבות ויקיפדיה

ראו גם: גאולת אדמות בארץ ישראל

נבקר במגדל המים של כפר יהושע, שהפך לסמלו של המושב ונפגע במאורעות תרפ"ט. מגדל המים מסמל מספר ישובים. מסמל גם את היכולת הציונית להתרחק ממקור המים. לשלוט בטבע

במרכז היישוב מצויה שדרה לזכרו של קאופמן ובמרכזה פסיפס אמנותי שתכנן הצייר אלי שמיר. בפסיפס משולבים שמות עשרות היישובים שתכנן קאופמן, דיוקן שלו ומפת כפר יהושע. נספר את סיפורו של האדריכל ריכרד קאופמן ואת תרומתו לבניין הארץ.

פסל לבני כפר יהושע, שנפלו במלחמות ישראל. צילום: גילי חסקין

סמוך למגדל ולדיוקן, נמצאת אנדרטה לנופלים מעשה ידיה של האמנית בתיה לישנסקי. ליד האנדרטה, לוח זיכרון, עליו חקוקים שמות הנופלים במערכות ישראל, כולל שמה של גילה בן עקיבא, שנרצחה בדרכה לפטרה. הכללתה באנדרטה היתה בהוראתו של המחנך המיתי דוד ברש, שראה בטיולים חלק מכיבוש הארץ.

מבט מרמת ישי לכיוון צומת אלונים. צילום: גילי חסקין

ד. רמת ישי

ניסע דרך השדות אל רמת ישי, שנבנתה על אדמות הכפר הערבי ג'דה. נצפה על האדמות שנרכשו בשעתו על ידי 'קהילת ציון האמריקאית' ונספר את סיפורו של ישוב המפעל 'מנור', שהיה ניסיון חדשני וחלוצי לבנות ישוב מפעל שיתבסס על תעשיית טקסטיל, עד שהפך להיות לרמת ישי, ישוב יוממות מצליח בפריפריה של חיפה. על שרידי המפעל ביש המזל הוקמה משחטת העופות. כמו כן, נספר את סיפורה של העלייה הרביעית, שהיתה בורגנית באופייה, להבדיל מהשתים שקדמו לה, אולם חלקה קופח בהיסטוריוגרפיה הציונית.

ראה בהרחבה: מ'מנור לרמת ישי'.

ה. נהלל

נהלל שוכן בצפון עמק יזרעאל, בצד כביש חיפה – נצרת עלית. ראשון מושבי העובדים בישראל נוסד בח' אלול שנת תרפ"א (11 בספטמבר 1921).

שמו ניתן לה על שמה של העיר המקראית בנחלת זבולון (יהושע, י"ט , ט"ו ; כ"א , ל"ה), שנשמרה עפ"י חז"ל- בתלמוד הירושלמי "מהלול", שמה אף נשתמר בשמו של כפר ערבי סמוך: "מעלול". המושב בנוי על גבעה נמוכה בגובה של כ- 100 מ' מעל פני הים ושטחה משתרע על שטח של כ-9,000 דונם .

רעיון מושב העובדים נהגה לראשונה באופן תיאורטי על ידי יצחק וילקנסקי במאמרים שפורסמו בעיתון הפועל הצעיר. בשנת 1919 פרסם אליעזר יפה – שב-1911 הגיע לחצר כנרת בראש חבורת 'האיכר הצעיר" – את 'החוברת ליסוד מושבי עובדים'. בחוברת זו נוסחו לראשונה באופן פרקטי עקרונות מושב העובדים בצד תכנון מפורט להקמתו[1]. עקרונות היסוד כפי שנוסחו בחוברת ואשר על פיהם הוקמה נהלל הינם:

1. קרקע לאומית
2. אמצעי ייצור שווים: המושב הוקם כחברה המעניקה שוויון הזדמנויות לחבריה. כל חבר קיבל משבצת קרקע בגודל שווה, מספר זהה של בהמות, מכסת גידול זהה וכו'
3. עבודה עצמית
4. עזרה הדדית
5. קניה ומכירה משותפת

בהמשך כשהחלו לקת הלוואת חיצוניות מהבנקים, נכנס עקרון הערבות הדדית. נכנסה גם הערבות ההדדית. הדברים האחרים הוליכו את המושב, אבל לא נחשבים עקרונות המושב הם דיבור בשפה העברית ומשק מעורב. בניגוד למושבות יהודה, שהתבססו על מטעים ולמושבות הגליל התחתון, שהתבססו על פלחה, נקבע כי בכל משק יהיה מגוון של ענפים חקלאיים וזאת על מנת למנוע תלות בענף אחד ועונתיות.

ההתיישבות

הגרעין הראשוני של חלוצי נהלל הוקם במושבה כנרת בשנת 1919. אל גרעין ראשוני זה נבחרו להצטרף חברים נוספים ממושבות וישובים חקלאיים נוספים. מרביתם של המתיישבים היו כבר בעלי משפחות, חברים במפלגת הפועל הצעיר ובעלי ניסיון חקלאי רב יחסית של כעשר שנים או יותר. אזהרות המומחים, ביניהם גם הרופא הלל יפה, מפני המלריה, הביאו את המתיישבים להתגורר זמנית בגבעה סמוך לכפר מעלול, שכונתה 'גבעת הכיבוש'. למרות האזהרות, החלו התושבים בעבודות לכריית תעלות שינקזו את מי הביצות ויאפשרו התיישבות במקום המיועד. העבודה נעשתה כולה על ידי המתיישבים עצמם ובעזרת פועלים יהודים.

נהלל נבנתה בצורת עיגול על פי תכניתו של האדריכל ריכרד קאופמן. מטרת התכנון הייתה לתת מענה לדרישות ביטחוניות ומעשיות אך היא שיקפה בעיקר את הרצון להקים מושב שיושתת על עקרונות השוויון. בצורה זו מרחק כל משק מן המרכז הינו שווה וניתן לחלק את החלקות כך שגודלן יהיה שווה גם כן. בטבעת החיצונית של העיגול הוכשרו החלקות החקלאיות, צריפיהם של החקלאים נבנו בטבעת הקרובה לחלקות אלו ובחלק הפנימי של המעגל נבנו מוסדות הציבור וצריפיהם של עובדי הציבור. תוכננו 80 יחידות משקיות ובכל יחידה 100 דונם. בנהלל 75 משקים חמישה משקים ניתנו לחנה מייזל שוחט להקים בית ספר חקלאי לבנות, שכעבור מספר שנים פתח שעריו גם לבנים (כיום בית ספר תיכון אזורי – עם 500 דונם אדמה). הפולקלור המקומי מספר שכאשר יצחק טבנקין הגיע כדי לברך את אנשי נהלל, הוא הכריז  "נהלל זה כמו ערמה של זבל". לאחר שתבעו את עלבונם הוא טרח להסביר כי  "זבל הוא דבר טוב שיש בו הכול לדשן את האדמה".

סביר להניח שבדמות גיבורי "רומן רוסי" נשתמרו דמויותיהם של מייסדי נהלל. מאיר שלו מזכיר את "חבורת העבודה על שם פייגלה". יתכן שמקור ההשראה היו אהרון בן ברק, נחום סנה (שלימים נשא לאשה את ציפורה, הבת של אליהו ובתיה דיין), ויצחק בן יעקב (שנשאר בדגניה), שקרו לעצמם "חבורת העבודה". יחד עם זאת, איש העקרונות  ליברסון מזכיר דווקא את יעקב אורי או אליעזר יפה.

נעצור בבית הספר החקלאי, שהוא בעצם שער הכניסה לנהלל. בית הספר הוקם בשנת 1923 בתור "בית ספר חקלאי לנערות" על ידי חנה מַ‏יְזֶ‏ל שוחט, אגרונומית במקצועה, שהייתה ממייסדי המושב נהלל. לאחר הקמתו היא ניהלה את בית הספר וכיום בית הספר נקרא על שמה. רעיונה של מַ‏יְזֶ‏ל היה "להקים חוות-לימוד חקלאית לבנות ישראל".

בית הספר החקלאי של נהלל. צילום: גילי חסקין

ממול שני המבנים הראשונים, שתכננה תלמידתו של קאופמן, לוטה כהן. בעבר היו להם מרפסות פתוחות, שהזכירו מבנים בסגנון "באוהאוס". הבית הראשון נבנה ב-1926. את אבן הפינה הניח חיים וייצמן. בבניין הימני למטה, גרה חנה מייזל. הבית השני נבנה ב-1934. את אבן הפינה הניחה ורה וייצמן. זה היה אפוא פרוייקט פמיניסטי: ההוגה ומנהלת – מייזל; המתכננת – לוטה כהן והמממנות – נשות 'הדסה'. תקופת הלימודים נקבעה לשנה אחת. לבית הספר היה תנאי אחד לקבלה: "שתהיינה בעלות כשרון ורצון לעבודה". צעירות רבות ניסו להתקבל לבית הספר, אך נאלצו לחכות זמן רב, שנה- שנתיים ויותר, עד שיתפנה מקום. למרות שהיה זה בית ספר לבנות, גם בני נהלל (וביניהם משה דיין), למדו כאן. החל מסוף 1945, התקבלו לפנימיה גם בנים.

נבקר במגדל המים, עליו היה אורי מירקין, נכדו של מייסד המושב,נוהג לחטוא עם נשות הכפר. ראו: פרק ראשון בספר "רומן רוסי".

מולו נמצא בית העם, המתואר בספר כמקום מוזנח ומאובק שסנוניות מקננות בו. התחנה הבאה היא הסליק הנמצא ליד בור השתן בחצרו של יאני אבידב, מי שהיה מפעיל "הבריחה". ייתכן שאבידב הוא בן דמותו של רילוב השומר, מגיבורי "רומן רוסי".

את הסיור בסליק מדריך עפר אבידב, נכדו של יאני אבידב. בנוסף לסיפור הסליק, נוכל לספר במקום את סיפור הבאת התמרים לארץ ישראל, שהגה בן ציון ישראלי מקבוצת כנרת והושלם על ידי סבא יאני .

ראו באתר זה: הבאת התמרים על ידי התנועה הציונית

עפר אבידב, נכדו של יאני אבידב, בפתח הסליק

ה. תל שמרון

התל, השוכן למרגלות הישוב הקהילתי תמרת, מתנשא כ-60 מ' מעל סביבתו מצפון-מזרח למושב נהלל, בגבול עמק יזרעאל והגליל התחתון ונקרא בערבית "תל סַ‏מוּ‏נִיֶ‏ה".

שִׁמֶ‏רוֹן הייתה אחת הערים החשובות בצפון ארץ ישראל בעת העתיקה. היתה אחת מכמה ערים כנעניות מבוצרות בשולי  עמק יזרעאל וחלשו על הדרכים המרכזיות שהובילו אליו. יש המשערים כי בתקופת הברונזה הקדומה הייתה הגדולה בערי עמק יזרעאל. העיר נזכרת במקורות חוץ מקראיים כגון מכתבי תל אל-עמארנה וכתבי המארות, בשם "שמע'ון". בתנ"ך מופיעה שימרון ברשימת הערים הכנעניות שהכה יהושע בן נון (יהושע י"ב 20), וברשימת הערים בנחלת שבט זבולון (שם, י"ט 15). בתקופה ההלניסטית הוקם היישוב למרגלות התל, ושמו שונה ל"שמעוניא" או "סמוניה". בשנת 66, יוסף מתיתיהו, אז מפקד הגליל, תקף שם פלוגה רומאית. היה זה אחד הקרבות הראשונים במסגרת המרד ברומאים.

ב-1867 הגיעה למקום קבוצה של טמפלרים גרמנים, אולם הם נאלצו לעזוב לאחר תקופת זמן קצרה, מחמת המלריה.

כפי שמספר ספי בן יוסף בלשונו הציורית: "בח' באלול תרפ"א עלו 20 איש ואישה על הקרקע הביצתית למרגלות הגבעה וזרעו בלבול ומבוכה במפה ובספרי השמות: היה היתה נהלל של ימי התנ"ך, שיש ונקראה גם נהלול. מול מקומה היתה עיר בשם שימרון. משנעלמה נהלל מעל במת ההיסטוריה, וגם שימרון ירדה מגבעתה, נולדה עיר גדולה וחשובה, קרוב לנהלל של ימינו – סימוניה. לימים צמח כפר ערבי במקום ושמו מעלול, ומה שהיה מקומה של שימרון הפך תל-סמוניה. משבאו לכאן אנשי הפועל הצעיר, התיישבו על אדמות סמוניה וקראו ליישובם נהלל, ואת קבורתם קבעו בשימרון העתיקה".

ב-1935 הגיעה למקום קבוצה של 15 בני נהלל, בהנהגת נחמן בצר. הם רצו להקים ישוב חדש ולשם כך הם קיבלו שטח במורד התל, עליו הקימו את "קבוצת שמרון". עם הזמן התווספו אליהם בני הדור השני של דגניה ובני ישובים נוספים. במארס 1938 הם נענו לצוו מהמוסדות והצטרפו לגרעין שעלה לחניתה. ביניהם איתמר וביניה (בנימין), בניה של אהרון ושושנה בן ברק. לאחר מכן, הגיע לשם גרעין "היוגב", שהקים את בית אשל ולאחר שבית אשל נהרס במלחמת העצמאות, הם הקימו את מושב היוגב. גרעין נוסף היה ארגון "הגליל" שהקים את רמת צבי. הם עבדו במשקי נהלל ולמדו איך מנהלים משק במושב.

בשנת 1948 הוקם על הגבעה הסמוכה לתל, קיבוץ תימורים, שהפך ב-1953 למושב שיתופי ובשל מחסור בקרקעות עבר כעבור שנה, דרומה לאזור קסטינה.

מעברת שמרון הוקמה ב-1949. עד היום רואים את ריבועי הבטון, של הבסיס. משם הגיע בוסקילה, שומר בית הקברות ב"רומן רוסי". בחדרים בגודל 2.5 X 6 מ'. חיו משפחות שלמות. לא רק מצפון אפריקה, אלא גם מרומניה ומפולין. למרבה התימהון הם החזיקו מעמד בחורף הקשה של שנת 1951, כשירד שלג בעמק יזרעאל. חלק מאנשי מעברת שמרון ייסד את מגדל העמק. המעברה חוסלה ב-1958.

מבט על עמק יזרעאל, מביתו של עפר אבידוב. צילום: גילי חסקין

ז. בית הקברות

למרגלות תל שמרון קבורים חלוצי נהלל ובניהם.

זמן קצר לאחר העליה לקרקע, התמודד הישוב הצעיר עם מקרה המוות הראשון. אמו של אחד החברים נפטרה, ואנשי המקום התכנסו על מנת להחליט על מיקומו של בית הקברות. המקום שנבחר, תל שמרון, שנמצא מצפון למושב וצופה אל העמק, הוכרע בנימוק: "יהיו מתינו לנגד עינינו". דבורה דיין כתבה: "כך נעשינו לשני ישובים – אחד עמל, טורד, דואג מזריחת החמה עד שקיעתה, ושם למעלה אלה שליווינום למנוחת נצח".

נתעכב ליד קברם של הזוג הרב זכריה ואשתו ברכה הכהן. כאשר הגיעו הוריהם של המתיישבים, נהלל חיפשה רב שיבין לרוחם של החקלאים ויהיה גמיש.

גדולתו של הרב זכריה הייתה בהיתריו, כי להקשות כל אחד יכול. כך למשל, חיתן נערה שכרסה בין שיניה ואמר עליה שהיא בתולה. אכן. הרב מת באורח טרגי. הוא עמד ביציאה מנהלל, ליד בית הספר החקלאי והמתין לטרמפ לעפולה. אביבה גפן, מתושבי נהלל, הסיעה אותו הרכב התהפך והוא נפצע אנושות ונפטר כעבור כמה ימים. ברמת ישי יש חלקת כהנים, אבל הוא רצה להיקבר ליד הקהילה אותה שירת. הקבר בצמוד לשביל המרכזי. לכוהנים מותר ללכת על השביל המרכזי בשיש הניצב על קברו חרוטות שתי ידיים מושטות אל על כברכת כוהנים. אשתו ברכה נקברה לידו. בשיש הניצב לקברה, חרוטים שתי ידיים המברכות על הדלקת נרות. הקבר הזוגי בנוי דמוי שתי קוביות, תפילין של ראש ותפילין של יד.

את הרב הסיעה השכנה אביבה – דור שני בנהלל, אחותם של זוהר ומשה דיין, בנים למייסדים שמואל ודבורה. זוהר ("זוריק") נפל בקרב על רמת יוחנן. בנו הוא האלוף במילואים עוזי דיין. לאביבה וישראל גפן נולדו ארבעה: יונתן, נורית, זוהר וענת.

אביבה הייתה יפהפייה, אך היו לה קשיים, שכיום היו נפתרים בקלות בטיפול פסיכיאטרי. בניגוד לרמזים שבספרו של גפן, "אמא יקרה", היא לא התאבדה. אישיותה השברירית לא הצליחה להתמודד עם תאונת הדרכים בה נהרג הרב. היא נטלה תרופות רבות ולקתה בלבה כשקראה סיפור לבתה ענת. יונתן גפן קרא לבנו "אביב" על שם סבתו.

• קבר שמואל ודבורה דיין

נאמר על המייסדים לבית דיין כי סבתא דבורה הייתה הכישרונית והקובעת. שמואל היה אמנם מכובד ולימים גם ח"כ, אבל הוא לא היה הגבר במשפחה. דבורה הייתה משכילה, כתבה שירים וידעה לדקלם בעל פה את דוסטויבסקי . כנראה שהיא זו שנתנה לצאצאיה את הכישרון וגם את הדיכאון.

• קבר זוריק דיין

כאשר הודיעו על נפילתו, אמו דבורה  לא הזילה דמעה, רק קנאה בנשות המזרח שיודעות להוציא את כאבן החוצה. .זוהר דיין, נפל בקרבות נגד הגדוד הדרוזי ברמת יוחנן, טרם  שקיבלו החלטה אסטרטגית לתמוך ביהודים

אחיו משה, נאבק על כך שהדרוזים יעברו לתמוך ביהודים.

• קבר חנה מייזל

חנה מַ‏יְזֶ‏ל שוחט (25 בדצמבר 1883, גרודנו, רוסיה הליטאית – 1972, נהלל) הייתה מחלוצות העלייה השנייה וממייסדות ומנהיגות תנועת הפועלות בארץ ישראל.

מייזל למדה לימודים גבוהים בבית הספר לגננות בעיר נידרליץ בשווייץ, לאחר מכן למדה לימודי טבע באוניברסיטה בבזנסון בצרפת ועבדה בתחנת ניסיון לירקות ומטעים. כן השתתפה בקונגרס הציוני ה-7 בשנת 1905. בשנת 1909 סיימה את לימודיה בתואר דוקטור למדעים ועלתה ארצה.

עם עלייתה ארצה בשנת 1909, עבדה מייזל ביהודה, ולאחר מכן בחוות סג'רה בגליל, שם קיבלה היא ובחורות נוספות רשות מד"ר אליהו קראוזה מנהל החווה, לעבוד בשדה לצד הבחורים. אולם היא סברה שלא אלו הם הענפים המתאימים לנשים. הכשרתה החקלאית (ככל הנראה הייתה האגרונומית הראשונה בארץ), יחד עם ההזדהות עם מטרות האישה הפועלת, הביאה אותה להגות פתרון חדש: עבודה בענפי חקלאות מיוחדים, שאינם מצריכים כוח פיסי רב, אולם דורשים ידע חקלאי מעמיק ומיומנות רבה. כעבור זמן ניתן לקבוצת הבחורות בסג'רה לטפח חלקת אדמה בשטח החווה. הירקות והפרחים שהניבה תוך זמן קצר הוכיחו כי ביכולתן לגדל גידולים חקלאיים ולהיות פרודוקטיביות וחיוניות למשק.

ראו גם: סיור בעקבות 'השומר' באצבע הגליל'.

חנה מייזל, באמצע, שלישית משמאל

בשנת 1911 הקימה חוות לימוד חקלאית לנערות בשם "חוות העלמות" בחצר כנרת, שפעלה עד 1917. שלא כחוות כנרת, "חוות העלמות" לא הוקמה כדי לספק עבודה לנשים, אלא לחנכן לעבודה חקלאית ולניהול משק בית. בראש ובראשונה, ביקשה מייזל לחנך "אשת עבודה פשוטה". מטרתה הייתה "לחנך נערות יהודיות לסדר, לניקיון ולשיטתיות. "רציתי שהנערות תלמדנה גן- ירק, שתילת גינה, עצי פרי ומעט פרחים, מעט עופות ובמידת הצורך אף טיפול בפרה. עליהן ללמוד אף בישול ותפירה". לצידם של פועלי העלייה השנייה, שעלו רווקים ברובם, החלה אף עליית נערות. גם הן, כמו הגברים מארצות מזרח אירופה, צמחו במפלגות הפועלים. כך, שאיפתן לעבודת האדמה המביאה להתעלות הפרט הייתה זהה לשאיפתו של הפועל החלוץ. שאיפתה זו של הפועלת מוצאת ביטוי בדבריהן של קבוצת פועלות מחוות כנרת: "אנו הפועלות כמו הפועלים שואפות קודם כל להבריא על ידי העבודה את רוחנו ואת גופנו ולהשיג על ידה את אותם החופש, היופי ושלמות הנפש… ואין אנו בפני עצמנו אך ורק חומר לתעשיית מעמד איכרים בארצנו… ההפלגה בים הגדול כשהיא לעצמה והישיבה על חופו המזרחי, מבלי שינוי יסודי באופן חיינו, אינם מוציאים אותנו מן הגלות".

מייזל הייתה חדורת תחושת שליחות ציונית-חלוצית. היא גרסה כי נשות האיכרים צריכות ללמוד ולדעת חקלאות, כדי שתגענה לארץ עם השכלה ויכולת עשייה פרקטית. כך, תוכל הפועלת החלוצית לעסוק בעבודת השדה לצד הגבר, בנוסף לתפקידה כבעלת משפחה. המוטו שלה היה: "יש לדעת להשתמש במעדר ובמזמרה, לפני שיודעים להשתמש במיקרוסקופ".

ראו באתר זה: חצר כנרת.

ראו גם: אידיאולוגיות סביב הכנרת.

ה

הבית הראשון של ביתה ספר החקלאי בנהלל. צילום: גילי חסקין

מייזל היתה ממייסדי המושב נהלל, בו התגוררה עם בעלה, אליעזר. הקימה וניהלה את בית הספר החקלאי, הנקרא היום "בית ספר חקלאי מקיף ויצ"ו קנדה נהלל".

• קבר יצחק-אביגדור ווֹלקני-אלעזרי (וילקַנְסקי) (1880 –1955), שנודע גם בשמות העט א. ציוני ו-בן אבויה, היה סופר, אגרונום ובוטנאי, איש העלייה השנייה, חלוץ המחקר החקלאי בארץ ישראל ומהוגי רעיון מושב העובדים. על שמו מכון וולקני, המוסד הגדול ביותר בישראל העוסק במחקר חקלאי. את רעיונותיו סיכם בספרו "בדרך", שאותו פרסם ב-1918. לדבריו: "האדמה העוברת לרשותנו היא מדולדלת מאות בשנים. חלוצינו באים מהעיר ועמוסים מני לידה בכל הרגלי העיר. דרך הסתגלותם לעבודת אדמה תהיה, אפוא, ארוכה וקשה. גם כשיבואו להיאחז ב"ארץ זבת חלב ודבש", מה תקוותם בבואם להחיות אדמה עזובה מדורי דורות? הפלח נשען על מסורת עתיקת ימים. מסורת זו יכולה להיברא מחדש על ידי מכון חקירה מודרני ולא בידי עובד אדמה מקרי".

• קבר יעקבי. אב ובנו שנרצחו בשלהי 1932, על ידי עז א – דין אל קאסם. מקרה שנתן השראה למאיר שלו, לדמותו של ברוך, הילד שהוריו נרצחו והוא גדל אצל סבו.
• בחלקה הצבאית כמה קברים:
• קבר איתן אבידב, בנו של יאני אבידב, שתחזק את הסליק לצד לבור השתן. איתן יצא לאירופה לפעול במסגרת "הבריחה". אנשי האצ"ל פרצו למחנה גנדנוואלד במסגרת "מלחמות היהודים". איתן ראה שלושה מחבריו פצועים, עם ידיים מורמות. הוא החליט להוציא את האקדח מידו של אחד התוקפים והאיש ירה בו מטווח אפס.

חבריו ב'הגנה' ביקשו נקמה אך האב יאני אבידב קבע: "לא ירים כאן איש יהודי יד על אחיו" וכך נסגרה הפרשה ללא נקמת דם.

ראה בהרחבה: פרשת גנדוואלד

זאבל'ה עמית ויוסל'ה רגב. צילום: גילי חסקין

• זאב עמית (סלוצקי)

זאב עמית – איש המוסד ששרת ברחבי העולם . אריק שרון לא הפסיק לדבר עליו כחבר וכרע לנשק. כמוהו היה יוסף רגב – "יוסלה". בעת שירותם בפריז נפגשו עם נעמי שמר, כשלמדה שם מוסיקה. בהשראתם כתבה את השיר "אנחנו מאותו הכפר", שלימים שונה ל"אנחנו שנינו מאותו הכפר".

"אנחנו שנינו מאותו הכפר:

אותה קומה, אותה בלורית שיער

אותו חיתוך דיבור – מה יש לומר

הן אנחנו מאותו הכפר

אנחנו שנינו מאותו הכפר

שדה ירוק חצינו עד צוואר

בערב שבנו יחד לכיכר

כי אנחנו מאותו הכפר

אני זוכר בקרב שלא נגמר

פתאום ראיתי איך אתה נשבר

וכשעלה השחר מן ההר

אז אותך הבאתי אל הכפר

ובלילות שישי…

כמה שנים חשבו רבים שמדובר על בחור שנהרג באחת המלחמות, בעוד ששני הגיבורים היו בחיים. כמה שנים אחר כך, נבואת הזעם הגשימה את עצמה. זאב עמית נהרג בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.

ראה גם: מי אתה אבא

ראו באתר זה: אנחנו שנינו מאותו הכפר

בבית הקברות של נהלל קבור גם האסטרונאוט הישראלי אילן רמון.

כשאילן רמון שירת ברמת דוד, אשתו רונה למדה עולים באולפן לעברית ששכן בנהלל, מקום בו פעם היה מוסד להכשרת מורי כפר (שהתמזג עם מכללת "אורנים). שם הכירה את איילת שליין, בת המושב.

ב-1 בפברואר 2003, איילת ובעלה טסו לארה"ב, לצפות בשיגור מעברת החלל. מיד לאחר שהתבשרו על האסון, טסו חזרה לפגוש את רונה בארה"ב. רונה בקשה לקבור אותו בנהלל, כי התקופה שהיו בעמק, היתה היפה בחייהם. רוני התקשר לנהלל והביע את בקשתה של רונה. בנהלל החליטו לחרוג ולאפשר את קבורתו של אילן שם. מכייון שרונה בקשה להיקבר לצדו ביום פקודתה, הוא נקבר מחוץ לחלקה הצבאית. קבורתו בנהלל נותנת למקום ייחוס, אלפים עולים לקברו. על העיסוק הציבורי באילן רמון.

כאמור, רונה בקשה להשאיר לעצמה חלקת קבר. אולם בספטמבר 2009, בנם אסף, שנהרג בתאונת אימונים, נקבר ליד אביו.

צילום: גילי חסקין

מול בית הקברות מערת קבורה עתיקה, שכוסתה בצמחיה צפופה. למערה הזאת התייחס משה דיין, במשאלת המוות שלו

בספרו האחרון, "הלנצח תאכל חרב?" – שהופיע חודשים אחדים לפני מותו, מתאר דיין את החלום ששב ופקד אותו פעמים אחדות, בתקופה שלפני הניתוח להסרת הגידול הסרטני:

"בחלומי אני צועד במעלה הר, משתדל להתרחק ולהימלט ממשהו שרודף אחרי, ושואף להגיע אל ראש ההר אשר שם, אני יודע, אמצא את מבטחי. אני יגע ותשוש וההליכה קשה עליי אבל אני צועד וצועד, עולה ומטפס על צלע ההר ללא הפוגה. הדרך שאני הולך בה ידועה לי, גם המקום שעליי להגיע אליו ידוע לי. אני עולה לגבעת בית-הקברות של נהלל, המתנשאת צפונית לכפר מעבר לכביש חיפה-נצרת. משמאלי גבעת שימרון ומימיני מגדל העמק. הדרך שאני הולך בה היא הדרך המובילה אל בית-הקברות, אבל לא אליו פני מועדות. מטרתי היא הגבעה המתנשאת מעל לבית-הקברות, צפונית לו, זו שילדי נהלל קוראים לה 'היער'. גבעה המכוסה צמחייה עשירה, שיחי אלה ועצי אלון. בחורף פורחות בין סלעיה רקפות, כלניות ושרביטי נץ החלב, וגם בקיץ, כאשר גבעולי הירק קמלים, עוד נותר בה מזון למחייה לעדרי הבקר והעיזים של הבדווים משבט המזאריב, השוכנים בוואדי שמעבר לגבעה. לבסוף אני מגיע אל ראש הגבעה ושם, ליד השביל הפונה מערבה, חצובה בסלע מערה.

בגבולו של בית-הקברות גולשת אל העמק חורשה של עצי שיטה מלבינה, שזה להם הגבול הצפוני לתפוצתם בעולם, זהו עץ אפריקאי שלא ברור מה הוא עושה באזור זה. ייתכן והוא שריד לימים בהם שרר בארץ אקלים טרופי ואולי שמא טיפס ועלה העץ צפונה לאורכו של עמק השבר הגדול ההולך מאפריקה לאסיה.

[1] אליעזר יפה, יסוד מושבי עובדים, הוועד המרכזי של מפלגת הפועל הצעיר, יפו, תרע"ט-1919.