הקרנבל של כף ורדה

כתב: גילי חסקין; ‏11/03/2023

תודה ליובל נעמן על ההגהה. תודה לבן קציר על נתוני המנצחים.

ראו קודם: קאבו ורדה – רשמי מסע . ראו גם: מבוא לטיול באיי כף ורדה.

ראו גם: מאפייני הקרנבלים בעולם הרחב; שורשי תופעת הקרנבלים. מדריך למטיילים בנושא קרנבלים. עונת האביב וחגיה.

קרנבל בריו דה ז'ניירו, קרנבל בסלבדור- בהיה, קרנבל בטרינידד, קרנבל השטן באורורו; קרנבל המסכות של וונציה, קרנבל הניוקי של ורונה, קרנבל בויארג'ו; קרנבל בלוצרן. קרנבלים של חורף באירופה. עדלאידע – הקרנבל של תל אביב.

כמו בכל העולם, הקרנבל של קאבו ורדה (האופן בו קוראים המקומיים, לאיים שנקראים בעברית 'כף ורדה'), הוא אירוע שמח, מלא קצב וצבע. בו ניתן ביטוי לא רק ליכולת של התושבים לשמוח ולא רק לכישורי המחול שלהם, אותם קיבלו מאבותיהם האפריקאים, אלא בעיקר לחיבתם למוסיקה, שהיא הסצנה העיקרית של הסיור באיים.

הקרנבל של המדינה הצעירה, אותו קיבלה בירושה מהפורטוגלים, הולך ומתפתח ונחשב לאירוע פולקלוריסטי רב רושם, שלא רק מתבל את הביקור באיים, אלא מהווה מוקד משיכה בזכות עצמו. זאת החגיגה הגדולה והשמחה ביותר של קאבו ורדה, של המדינה האם פורטוגל, ולמעשה של כול העולם הקתולי. את הקרנבל מציינים במספר מקומות. החשובים שבהם הם פראיה (Praia), שבאי סנטיאגו, מינדלו (Mindelo) שבאי סאו ויסנטה (São Vicente) ובאי סאו ניקולאו (São Nicolau). הגדול והמרשים ביותר הוא הקרנבל של העיר מינדלו, שבאי סאו ויסנטה (São Vicente), המכונה גם "הבירה התרבותית של קאבו ורדה".

הקרנבל, על רקדניו הלבושים ברוב דמיון וצבע, המתופפים באקסטזה, המולטיות המחוללות הם תוספת מרשימה נהדרת לטיול רב גוני. ראשיתו של הקרנבל ב'אנטרודו' (Entrudo) הפורטוגלי, שהיה פרק זמן של פריקת עול ושחרור יצרים, בארבעה הימים שקודמים ל-Lent; אותו צום של ארבעים ימים, בו מתנזרים מאכילת בשר ומקדישים את הזמן לחזרה בתשובה. הקרנבל הוא אפוא פסק זמן, בו החיים עוצרים אל הילוכם הרגיל, לטובת כמה ימים של צחוק, שמחה, שתיה לשוכרה, זלילה וניאוף. ההשתוללות ברחובות, בעיקר לאחר שחרור העבדים, גרמו לפרנסי הערים, כאן ובמקומות רבים אחרים, לתעל את השמחה למחוזות מרוסנים ונשלטים יותר. בהם ניכרו פחות יצר ויותר יצירה.

הקרנבל נמשך ארבעה ימים, שמסתיימים ביום רביעי, הפותח את ה"לנט" (Lent), היינו, הצום הקתולי. מדובר בארבעים ימי צום, שעם הזמן "רוככו" להתנזרות מבשר בלבד, המנציחים את ארבעים הימים בהם התבודד ישוע במדבר והתמודד עם פיתויי השטן. אם המאמינים אנוסים להתנזר במשך כמעט ששה שבועות, מה יותר טבעי מאשר לפרוק עול קודם לכן? זהו פתיחתו של שסתום המאפשר ל"איד", היינו, ליצר, לקרוא תיגר, מול ה"סופר אגו", המנהל את האדם בימים שכתיקונם ובלעדיו לא תתיכן חברה אנושית. בכול העולם, נסוג סדר היום הרגיל, בפני חגיגה של צבע, זלילה, סביאה ומין. בימים אלה נהגו הצעירים להשתולל, להתיז מים על עוברים ושבים, להטריד נערות ועוד. לכן, במאה האחרונה, בתהליך הדרגתי נעשה עידון של ההשתוללות הייצרית והסבתה לאירועים מאורגנים.

האירועים, בכול העולם הקתולי, מתחילים בשבת, וממשיכים עד יום רביעי לפנות בקר. יום בו מתחילים הקתולים להתנזר מבשר ולחזור בתשובה. החוטאים היו מצטרפים לקהילה כשהם לבושים בשקים ואפר מפוזר על ראשם. לכן יום זה מכונה "יום רביעי של האפר".

ראשיתו של הקרנבל קודמת לאירועים הקשורים לישו. הם נעוצים באירועים עממים שנחגגו במזרח הקדום, ביניהם חג אוסיריס במצרים, הנרווז של איראן ואירועים דומים שהתרחשו בבל ועדיין מתרחשים בהודו. לאורך ההיסטוריה ובמגוון תרבויות, הקרנבל הקתולי, כמו הבכחנליות היווניות, חגיגה של אמביוולנטיות והיפוך, ביטוי של מודעות עממית, שהציבה מראה עקומה של הומור אל מול הרצינות, שוויון מוחלט אל מול ההיררכיה המעמדית, פריעת הסדר הקיים והרס אל מול יצירה ובנייה מחדש.

יסודו של הקרנבל בטקס היפוך (Reversal ceremony). כפי שמסביר האנתרופולוג מקס גלקמן, בטקסים מסוג זה, יש פרדוקס. בטקס יש מחאה נגד סדר חברתי אך יחד חיזור ושימור של הסדר עצמו. הוא טוען שדווקא המחאה וביטוי הקונפליקט דרך הטקסים תורם לשימור הסדר החברתי. ההסבר הוא שהטקס מהווה כשסתום בטחון. יש כאן שחרור מבוקר של תחושות התסכול והכעס של הנתינים. האפקטיביות של הטקס מותנת בקבלה של הצדק החברתי, הסדר מחוץ לטקס, ומראה שכולם מקבלים את הסדר. דווקא ההיפוך והמרידה מצביע על הסדר הרגיל, הידיעה שהמרידה היא לא נורמלית והסדר הוא הנורמה. על פניו, נדמה שהקרנבל הוא חגם של העניים, אך בפועל הוא חגם של העשירים, כלומר, של האדונים. ברצותם יתירו את החבל וברצותם יהדקו אותו שוב.

בחברות רבות, מתהפך הסדר החברתי באופן יזום ומאורגן, במועד קבוע ובמתכונת ידועה מראש. לפיכך לטקס יש תפקיד כפול: הוא ממסד את החתרנות ומקבע אותה, ובכך הוא מאשר את קיומו של הסדר החברתי בשאר ימות השנה. לדוגמה, המינוי של "רב פורים" בישיבות בחודש אדר מונע התפרצויות אנרכיסטיות לאורך כל השנה ומעניק הצדקה לכך שבשאר חודשי השנה מתנהלים העניינים על ידי ראש הישיבה ה"רגיל".

כבר ביום שישי, נראות תהלוכות באיים השונים. היו שם בעיקר תלמידי בית ספר מקושטים ומחופשים, קבוצות של רקדניות לבושות ירוק ולהן שיער מלאכותי מסולסל בצבע כתום, מלכת קרנבל עדויה בשמלה תכלת ובנוצות יען צבועות בכחול. ולהקות של מתופפים שניגנו בעוז. היו כמובן גם רקדני מנדינגה (Mendinga), אותם לוחמים מושחרים, שהפגינו ריקודי מלחמה ונערות עירומות למחצה, שהפגינו את הרעדת ישבניהן במיומנות רבה, כל פלח עכוז לחוד, בקצב המוסיקה. נדמה לי שדווקא האירועים הללו, הלא מאורגנים, המאד עממיים, משקפים טוב יותר את רוחות העולצת של הקרנבל, יחסית לאלה הגדולים בהם נדחק הכאוס, מפני צורכיהם של פרנסי הערים.

בקרנבל זה יש מעט מאד מאפיינים ייחודיים. הוא למעשה חיקוי של הקרנבל הברזילאי, אם כי פחות ממוסחר, פחות מתועש. הקרנבל של מינדלו הושפע מאד מזה של ריו דה ז'ניירו, אם כי קטן ממנו בהרבה. משום כך הוא מכונה Brasilinho, היינו, "ברזיל הקטנה". מאידך, הכל קרוב ונגיש. הקרנבל עשיר בתהלוכות צבעוניות וקולניות של עגלות מקושטות, רקדנים בלבוש צעקני ומתופפים, המכונות “Glamorous”, או כפי שהן נקראות בברזיל, "בית ספר לסמבה". גם כאן, כמו בריו, לא מדובר בבתי ספר ללימוד סמבה. אלא בנבחרות שכונתיות, שבריו דבק בהן כינוי זה, משום שאת אימוניהן היו עורכות באולמות של בתי ספר, בתקופת החופשה.

ראו באתר זה: קרנבל בריו דה ז'ניירו

האירוע המאורגן, מתחיל ביום שני בערב. ברחוב הראשי פסעה בסך תהלוכה של בית הספר לסמבה 'טרופיקל' (Tropical). התהלוכה עברה מתחת לבית המלון בו התאכסנו, כך שאפשר היה ליהנות ממבט קרוב על הרוקדים ועל התחפושות. אחר כל להקה, ניתן היה לרדת למטה, אל הרחוב, ליהנות ממפגש בלתי אמצעי. בניגוד למצעד המנצחות המוכר מריו דה ז'ניירו, היינו קרובים מאד למחוללים. נגישים מאד. מיד לאחר שעברה התהלוכה לידינו, ניתן היה להסתנן בקלות מבעד לחגורת השוטרים, שלא השתדלו במיוחד ולהתערבב ברוקדים, לצלם אותם ואף להצטלם עמם.

מסתבר שתהלוכת יום שני, היא רק הקדמה. בלילה של יום המחרת, יום שלישי, המכונה במקומות רבים "מארדי גרא' (Mardi Gras), היינו, יום ג' של השומן, צעדו בסך ארבעה בתי ספר לסמבה, שהם בעצם נבחרות רקדנים של שכונות ומושא ההזדהות שלהן. היו שם קבוצות של מתופפים ורקדנים שרקדו בתיאום נהדר. לעתים נראו הקבוצות כגוש אחיד בצבע צהוב, ירוק, או אדום, לפי הנושא והעניין.

הנושאים היו כלליים מאד. היו שם נערות בית ספר שהרעידו את שדיהן לקול המוסיקה, רקדנים עטויי נוצות ובעלי לבוש יצירתי. בכול קבוצה נראו כיאוגרפיים מחלקים הוראות. בכול קבוצה נראו טרנסווטיסטים, דראג קווינס ועוד לא מעט דמויות על הרצף, מככבות. כמו בברזיל, האנשים הללו המופלים בחברה בשל נטייתם המינית, מנצלים את הקרנבל, להתריס, להפגין. כמו כן, בכול קבוצה, בלטו כמה יפהפיות בלבוש מינימלי, שכנראה רכשו אותו יחד עם סכין גילוח…. הרקדניות הפגינו את יופיין ואת כישורי הריקוד שלהן, כשהן מרטיטות את עכוזיהן לתשואות הקהל. הן חוללו, השתחוו ונישקו באופן סמלי את הצופים. מה שהפתיע לטובה, שבנוסף ליפהפיות החטובות, פיזזו בלהט גם רקדניות עבות בשר, שיכלו לשמש כפרסומת ל"מרזי מורית". הן רקדו חשופות, הפגינו את אבריהן השופעים, ללא בושה, שלמות עם גופן, ללא רגש נחיתות. במו כן, בכל קבוצה, ניכרו שתי דמויות בלבוש המאה ה-18', שנראה כאילו נלקחו מהקרנבל של ריו: "הרקדן הראשי" ו"נושאת הדגל", שנחשבים לרקדנים המשובחים ביותר. להפתעתי, נראו עגלות, המזכירות את ה"אלגוריאס (Alegorias) של ריו דה ז'ניירו, שהפתיעו בגודלן, ביצירתיות וכנראה גם בכסף שהושקע בהן. בין הייתר, חלק מהקבוצות, העבירו מסרים אקטואליים, כולל ביקורת פוליטית על הפוליטיקאים. מתברר שהאמון בנבחרי הציבור אינו גדול.

יודעי דבר טענו שבנוסף לשופטים שישבו על במה מכובדת, שוטטו בשטח גם שופטים מוסווים שבדקו את השירה והריקודים לאורך המסלול. כדי לוודא שההשקעה אינה רק מול הבימה המכובדת. מה שעשה את הקרנבל הזה לכל כך מיוחד, היה בהיותו יותר עממי, פחות פורמלי, יותר קרנבלי. אכן, סוללה של שוטרים גברתניים אדומי כומתות עמדה כחוצצת בין הרקדנים לבין הקהל שרקד בעקבותיהם, אבל בנקל הצלחתי "להשתחל" ולשוטט בין הרקדנים, לצלם ולהצטלם עמם. המנצחת הגדולה היתה הקבוצה הרביעית בסדר הצעידה, "מונטה סוסגו" (Monte Sossego), שכבר קיבלה את שרביט המנצחים בקרנבל של 2020 (האחרון, שלפני הקורונה). למקום השני טיפסה קבוצת 'קרוזיירוס דו נורטה' (Cruzeiros do Norte). במקום השלישי 'פלורס דו מינדלו' (Flores du Mindelo) ובמקום האחרון 'אסטרלה דו מאר' (Estrela do Mar) כמו כן נבחרה מלכת הקרנבל, הלוא היא קתרינה קרדוסו, מ'מונטה סוסגו', ומלך ההילולה איגור מירנדה. כמו כן, נבחר השיר הטוב ביותר "Djôndjôn ca ta vergá, של קונסטנטינו קרדוסו, שעוסק בעניים ועשירים, על הממשלה והמיסים שמטילה על העם. על זכויות לבית, לתחבורה, מים, חשמל וכבוד. כמו כן נבחרו נושאת הדגל המוצלחת ביותר, המתופפת הטובה ביותר, אמן הטקסים הטוב ביותר ועוד.

בין התהלוכות שוטטו המנדינגא'ס (Mandigas), אותם לוחמים- מחוללים אפריקאים, עדויים מכף רגל ראש, צבועים בשמן שחור ומעוטרים בתכשיטים. למותניהם חצאיות העשויות מסיבי חבלים ובידיהם חניתות ועטויים בכלי מלחמה. משום כך, הקרנבל של מינדלו מכונה גם בשם 'הלוויה של בני המנדינגה'. הם נראו באירועים קדם קרנבליים גם באיים אחרים, אבל מקורם בסאו ויסנטה. בניגוד לאיים האחרים בקאבו ורדה, לאי סאו ויסנטה אין היסטוריה של עבדות, בהתחשב בעובדה שהוא יושב מאוחר יחסית. אולם, בעקבות הגעתם של אנשים שהתגוררו באיים האחרים של קאבו ורדה, וממדינות אחרות באפריקה, מורשת העבדות הושרשה כחלק מההיסטוריה של העם. רוב תושביו של ארכיפלג קאבו ורדה ותושבי סאו ויסנטה מזדהים כשחורים או בני תערובת, שבברזיל מכונים 'מולטים' וכאן 'קריאולים'.[1]

הקשר של המנדינגה למינדלו רופף במקצת: מקורם ב-Bigoas, שבגינאה ביסאו שבמערב אפריקה. באמצע המאה ה-20', הזמין הרודן הפורטוגלי אַנְטוֹנִיוֹ דֶה אוֹלִיבֵיירָה סָלָזָאר (Antonio de Oliveira Salazar), קבוצה של רקדנים, בני שבט מנדינגה המקורי, כדי להשתתף בחגיגות שנערכו לכבוד עצמאותה של פורטוגל. בדרכם עברו במינדלו. ביקורם הטביע את חותמו על בני התערובת של העיר, הזכיר להם את מוצאם האפריקאי והפך להיות חלק ממורשתם.

פולקלור אינו מדע מדויק. טענה אחרת גורסת כי שורשי התופעה נעוצים במלך מוזמביקי בשם גונגונהאנה (Gungunhana), שעבר במינדלו, בשלהי המאה ה-19', בדרכו לגלות באחד האיים האָזוֹריים, מאחר שהוא התמרד נגד השלטון הפורטוגלי. תושבי מינדלו התרשמו מאופיו האצילי, התנגדותו לשלטון הקולוניאלי, והתאמצו להשתוות אליו.

כך או כך, כיום המנדינגה הם חלק מחשוב בקרנבל של מינדלו וממנה התפשטה המסורת גם לקרנבלים באיים אחרים.  הקרנבל של מינדלו הוא גם הזדמנות שניתנת למנדינגא'ס (Mendingas), צאצאי העבדים, לחלוק כבוד לאבותיהם השחורים, בעת שהם מתאבלים על סופו של הפסטיבל . בדרך כלל, הם יוצאים לדרך משכונת העוני – רִיבְּיֵֵירָה בוֹטֶה (Ribeira Bote), נושאים שני ארונות קבורה שחורים, ואחריהם פוסע קהל גדול. כמה מהאנשים בקהל לבושים בתלבושת הדומה לתלבושתם של בני המנדינגה. הקהל קורא מזמורים, שר ורוקד בשעה שהמנדינגה צועקים: "האררררייה!". קריאה זו היא הגייה משובשת, הלקוחה משירו של המוזיקאי האמריקאי אגדי, הארי בלפונטה (ממוצא ג'מייקני), שפעל באמצע המאה ה-20'. בשיר זה קורא הארי בלפונטה לאנשים השחורים Hurry Up! [תזדרזו!] מאחר שהמהפכה מגיעה.

הצעדה לאורך הרחובות נמשכת כל היום ומגיעה לשיאה בזמן השקיעה – הזמן שבו נקברים ארונות הקבורה באוקיינוס. הקהל נסחף בטירוף כשהלמות התופים גוברת ומשתלטת עליו אנרגיה אוֹרְגִיאַסְטִית; אנרגיה מעולם אחר. כמה מהאנשים בקהל קופצים לאוקיינוס ועוקבים אחר ארונות הקבורה.

לא ברור לי מדוע נעדר אירוע זה השנה, אבל גם מה שראינו לימד על המקום שהעבר "השחור" תופש ביטוי בתודה הקולקטיבית של בני האיים. השילוב בין המגע הבלתי אמצעי עם הרוקדים, לבין המפגש עם המנדינגא'ס, שנהנו לעוות את פניהם ולחרוץ לשון, הפך אל הקרנבל להרבה יותר מאשר מופע רב רושם, אלא לאירוע שמח, כאוטי מעט, עם תחושה אמתית של קרנבל.

מה שעושה את הקרנבל של קאבו ורדה, לקרנבל של ממש, מה שמבדיל בינו לבין הקרנבל של ריו דה ז'ניירו, ממנו הוא מושפע, הוא הרקדנים השחורים ובעיקר הפשטות, הבלתי אמצעיות. כל הרקדנים כמעט, נראו מותשים לקראת הסוף. אלו שסיימו לרקוד, הצטרפו לקהל שברחובות, כשתחפושותיהם בידם.

כולם השתדלו למצות את השמחה, לרקוע ברגליים, לשכוח שבחוץ ממתינה להם עוד שנה שלמה, ללא קרנבל.

הערות

[1] "מולטים" הם בני תערובת. המילה מגיעה מהביטוי הספרדי לפרד (Mulo), שהוא הכלאה בין סוס לחמור. המילה "קריאולים" ניתנה לאנשים אירופיים שגדלו בקולוניה, מחוץ לארץ האם. היא מגיעה מהביטוי הפורטוגלי "קריאולו" שמגיע מהפועל "לגדל" (Criar).