הודו – דת הג'יין – הג'ייניזם

   

בכתבי הקודש הבודהיסטיים, מהמאה החמישית לפני הספירה,  מוזכרת כת המתחרה בבודהיזם, בשם "נירגרהאנטה" (מילולית: "חפשי מכבלים") והכוונה לג'ייניזם, אולם המסורת הג'ייניסטית מייחסת את ראשיתה לדור קדום הרבה יותר.

המאה ה- 6 לפנה"ס, תקופה בה העולם כולו עסק בעניני רוח: פילוסופים יווניים, בודהא בהודו, קונפוציוס בסין, זרתושטרה בפרס.  צפון הודו של המאה ה-6 לפנה"ס היה נתון בתסיסה חברתית, מדינית ורוחנית.  המבנה השבטי התפורר.  המעבר למבנה חברתי ריכוזי לא היה קל; הסדר החברתי התערער ואנשים חשו עצמם מבולבלים מבחינה חברתית ומוסרית.  המבוכה שררה גם בתחום הדת, עקב המגע בין תפיסות דתיות שונות והמאבק ביניהן.  ממאבק זה צמחו אותם מורים, שנחשבו לכופרים, כי סירבו לקדש את הוודות ולקבל את שיטת הקסטות והקרבת הקורבנות.

המנהיג והמייסד בפועל היה וארדהאמאנה מאהאווירה (Vardhamana Mahavira) מילולית: "הגיבור הגדול", שהיה בן דורו של בודהא ומבוגר ממנו.   הוא פעל באזור ביהאר ואוטאר פרדש של ימינו.  הסיפורים הנקשרים בו אינם עסיסיים כמו אלו של בודהא, אך ללא ספק גרעינם אמת.  הכתבים הבודהיסטיים מזכירים אותו בשם "ניגאנאתה נאטאפוטא", כלומר, "הסגפן הערום ממשפחת ג'נאטריקא", עליו נאמר כי היה האחרון בשורת עשרים וארבעת ה"טירתאנקארים" (Tirtankara), היינו "חוצי המים", הם מורי ההלכה הגדולים של הג'ייניזם.

המסורת הג'ייניסטית מונה עשרים ושלושה קדושים, לייתר דיוק כובשים,  שקדמו למאהאווירה ומכונים: "טריתנקרה", היינו,  "סוללי מעברות הנהר" (המעבירים את מאמיניהם על פני נהר גלגול הנשמות). נקראים "ג'ינה" ("הכובשים"; אשר ידעו לכבוש את ייצריהם. יחיד – ג'יין).  מרביתם כנראה דמויות מיתולוגיות.

המסורת הג'ייניסטית, כמו הכתבים הבודהיסטים, מזכירים גם את הטירתאנקארה שקדם למאהווירה, פאראשווא Parsva)), שחי 250 שנה לפניו וייתכן מאד כי היה אף הוא דמות היסטורית.  ייתכן גם שפארשווה, הוא אשר ייסד את הדת, 250 שנה לפני מהאווירה ואילו האחרון אימץ את הרגלי הפרישות שלהם.

מהכתבים הבודהיסטים עולה כי מאהווירא נולד בווישאלי (כ- 30 ק"מ צפונה לפטנה), בשנת 540 לפסה"נ, כבנו השני של סידהרתה, ממעמד הקאשטרייה.  הוא חונך כנסיך, והיה רווק כל חייו (מסורת אחרת טוענת שהתחתן עם נסיכה שילדה לו בת).  בגיל 28, עם מות הוריו, הוא ויתר על חיי משפחה ונעשה סגפן (וקבצן), אשר חיפש אחר שיחרור מהחיים הללו.  הוא נע ונד תריסר שנים, עירום, כדי להיות חופשי מהאזיקים החומריים.  הוא עשה מספר שנים בחברתו של גושאלא, מייסד דת האג'ויקא –  כת אזוטרית שפרשה מההינדואיזם והתקיימה עד המאה ה-14 לספירה. בסופו של דבר נפלה מחלוקת בין שני הסגפנים והם נפרדו.  בשנה ה- 13 לנזירות של מהאווירא,  והוא כבן 40, הגיע בתום צום ממושך, לשחרור ולהארה שלימה.  הוא הגיע לשלב הדעת והאינטואיציה השלמים והבהירים המכונה "קוולה" והפך לנפש מושלמת -"קוואלין" (Kevalin) ול"כובש" – ג'ינה (Jina).  על שום כינוי אחרון זה, מכונים גם תלמידיו בשם "ג'איינים" (Jaina), היינו, "תלמידי הכובשים".  הוא הגיע לידיעת הכול והשתחרר מהכוחות (קרמה) שחברוהו לגלגל הלידה מחדש.   לאחר שהפיץ את תורתו במשך שלושים שנה לערך, והעמיד אחד עשר תלמידים ומת בגיל 73, בשנת 476/7 לפנה"ס, לאחר שצם עד מוות [דרך זו של הרעבה עצמית, מכונה "סאליכאנא" (Sallekhana)].  מקום מותו, בכפר פאווה, הסמוך לפטנה), משמש עד היום כמרכז לעלייה לרגל.

אחרי מותו התקהלו סביב דמותו קבוצת מאמינים קטנה, בעיקר מקסטת הקשטריה, שיתכן כי ראו בדרכו הקיצונית את הכיוון האמיתי לגאולה.  השפעת הג'ייניזם בהודו היתה גדולה מאד, במיוחד בצפון. בתקופה מסויימת היה לתנועת עם; כאשר מייסד השושלת המארינית הגדולה, הקיסר צ'נדרגופטה (297-321 לפנה"ס) מייסד השושלת המאריאנית הגדולה, ויתר על כסאו והצטרף לג'ייניזם. הכת היתה מעיקרה מיסדר נזירים שמאסו בכל ענייני העולם הזה, אפילו בלבוש.  אילו הם ה"גימנוסופיסטים" ("החכמים העירומים") ביוונית, עליהם מספרים גם מקורות הלניסטיים.  בניגוד לבודהיזם, שכוחו נשען על המנזרים העשירים בחלקם, נשען הג'ייניזם על ציבור ממושמע של מאמינים אמידים, שתמך בנזיריהם ושמר על דתו בקפידה.  אחרי המאה החמישית התפשט הג'ייניזם ממזרח מערבה. מדי פעם נהנה מחסותם של מלכים שבחסותם הוקמו מקדשים מן היפים בעולם.   בתקופה זו תפש הג'איניזם עמדה בכירה בחלקים שונים של הודו, אך חשיבותו פגה בימי הביניים,  לאחר שקמה בהינדואיזם תנועת הבהקטי, שמשכה אליה מאמינים רבים, על חשבון תנועת הג'איין.

 

הדמיון לבודהיזם רב.  קווי הדמיון חיים על תולדותיהן:  מהאווירה וגווטאמה היו בני מלכים שעזבו את חצר המלכות כדי להיות נזירים; גווטאמא עזב את ארמונו בגיל 29; מהווירה בגיל  28.  גווטאמא נולד בשנת 543 ומהווירה בשנת 526.  מניין הבודהא עד להופעתו של גווטאמא הוא 23; כך גם מספר הג'יין, לפני הופעת מהאווירה.  שניהם הופיעו עלי אדמות כ"גואלים מושלמים".

קווי דמיון נמצאים גם ברוח שתי התנועות: השתיהן לא הכירו בחלוקת החברה לקסטות, אך הושפעו ממנה (מעמד הברהמינים קיים אצל הג'יין).  שתיהן לא הכירו באלוהות הוודות; שתיהן אוסרות להשחית דבר חי ("אהימסא"); שתיהן דומות גם בפולחן:  קורבנות פרחים, צמחים וכו'.  מאמיני שתי הדתות משתמשים בפעמונים; שתיהן מכירות בווידויים לפני הכוהנים; בשתיהן דומה היחס אל נשים (במשך תקופה ידועה התירו לנשים חיי נזירות, היתר שבוטל לאחר זמן).

א. נירוונה – הבודהיזם רואה בנירוונה את "המקלט הסופי", בעוד שהג'ייניזם אינו מאמין בסופיותו, אלא בכך, שבסוף הימים, לאחר "נופש ארוך", עתידה הנשמה לחזור למקור, אל נשמת ה"אטמן".

ב. דוואאיטה – הג'ייניזם הכיר בשיטת הדואליזם שביצירה (כשהנפש נפרדת מן המקור ה"אטמני" ("הנשמה האוניברסלית"), היא עומדת בפני עצמה כיחידה מושלמת. הבודהיזם מתנגד.

ג. נזירות:  הבודהיזם מתנגד לנזירות מופרזת.  הג'ייניזם טוען כי יש צורך ב-12 שנות התנזרות כדי לכפר על העוונות.  מטבעה, הנשמה בהירה ויודעת כל, אבל כל פעילות מעכירה אותה, ובייחוד מעשים ומחשבות בלתי מוסריים.  סיגופים הם הדרך להחזיר את הנשמה לשמים הגבוהים ביותר, שם תוכל להישאר לנצח ללא פעילות.

עבודת אדמה:  אסורה על הג'ייניסטים, מחשש שתגרום להשמדת יצורים חיים (לכן עוסקים במסחר ועושים בו חייל).

הפילוסוף ראדאקרישנאן טען שהג'ייניזם, יותר משהוא דומה לבודהיזם, הוא דומה לכת הפאראשוואנטא, שפרחה בהינדואיזם במאה ה-8 לפנה"ס וכנראה שהוא קדום בהרבה לבודהיזם.

 

המאמינים התפלגו בשל חילוקי דעות על קיצוניות ההסתגפות, לבוש, היקפם ואיכותם של המקורות הכתובים ומעמדה של האשה, לשני זרמים עיקריים:

א. דיגאמבארא (Digambara): "לבושי אוויר" (או "לבושי שמים").  היו מהלכים עירומים. בעיקר בדרום. כפי שנהג מאהווירא בתקופת התנזרותו.

ב. סיוואטאמבארא (Svetambara): "לבושי לבן". בעיקר בצפון.

העירומים חיו בדרום הודו ובמרכזה, וה"עוטי לבן" בצפון הודו ובמערבה, דבר שלא תרם לאיחודם.

החלוקה נעשתה מסיבות היסטוריות.  200 שנה נותרו הג'ייניסטים קהילה קטנה, עד שבעקבות רעב נדדו דרומה, לדקאן, שם ייסדו מרכזים חשובים של אמונתם (סרבנבלגולה).  לימים התברר שאילו שנשארו בצפון, זנחו את ההליכה בעירום ועברו ללבוש לבן.   לכל אחד משני הענפים יש כתבי קודש משלו.  בדורות הקודמים הם הרבו להתפלמס, אך המחלוקות ביניהן לא נסובו על עקרונות יסודיים (כמו בין התרוודה והמהיינה בבודהיזם), אלא  בעיקר על נוהגי הסגפנות.

מאמיני הג'יין נחלקים בדרך כלל לשני "מעמדות":

א. סראוואקים – חילוניים.

ב. יאטים (נזירים). הם קיצוניים מאד. אוחזים דרך קבע מטאטא ביד, כדי להסיר רמשים מדרכם, מהלכים על גבי עקבים גבוהים, לא שותים מים בחשיכה, נמנעים מאכילת דבש וחובשים מטפחות על אפם.

במאות ה- 11 וה- 12 לסה"נ, לאחר תקופת פריחה לג'ייניזם, התחילה האוכלוסייה הג'יינית לקטון ותפוצתם הגיאוגרפית הצטמצמה לאזורים בהם הם מרוכזים היום.  מגמה זו המשיכה עד המאה ה- 16 לסה"נ בה גם נוצרו פלגים נוספים.

   פסל באבולו בסרבנבלגולה

המקורות הכתובים, שנכתבו במשך מאות בשנים, מחולקים לשלש קבוצות:

1. הספרים הקדומים.

2. הכתבים בסנסקריט

3. הספרים החדשים.

הספרים הקדומים שבהם נכתבו במספר שפות הודיות עתיקות, אוחדו בקנון (סידהנטה).  קנון זה אינו מקובל במלואו על כל הג'יינים – חלקם מאמינים רק בחלק ממנו.  הכתבים, שנכתבו בסנסקריט, החל מ- 700 לסה"נ, כוללים פרושים על הטכסטים, מסות חינוכיות, מאמרים פילוסופיים, קבצי סיפורים וכתבים טכניים.  ברובם הם מופנים לקהילה ולא לנזיר הבודד והם מציגים את התמונה של ההיסטוריה הכללית (כמו בריאת העולם) והיווצרות מסגרות מאוחרות יותר. הכתבים המאוחרים, שנכתבו עד למאות האחרונות, עוסקים בסוגיות שעניינו את הקהילה הג'יינית.

 

למרות שהג'יינים מייחסים את היווסדה של דתם לאדם מסויים, הם רואים ביקום דבר נצחי ובלתי נברא. בניגוד להינדואיזם, הם מאמינים כי לא חל על עולמנו תהליך של פרלאיא (Prelaya), כלומר, גלגל של יצירה וחורבן.  אלא יש בו מחזור של עליה וירידה.  התקופה בה אנו חיים היא תקופת ירידה גדולה והיא עתידה להימשך כך עוד אלפי שנים.  אולם, על ידי התנהגות ישרה וכנה ברוח הג'ייניזם, אפשר יהיה להשפיע עליה, כי בסיומה תתחיל תקופה חדשה ועמה הטבה.

מהווירא, כמו הבודהא, כמו הוגים אחרים בני זמנם, ביקשו דרך להציל את בני האדם מסבל גלגול הנשמות.  התורה הג'יינית טוענת כי כל מה שהאדם משיג בחושיו הוא נפש המעורה בתוך תוכו של חומר, כי מהות הישועה היא שחרורה של הנפש מתוך החומר, למען תוכל ליהנות משלווה נצחית.

במרכזה של הדת עומד עקרון הז'יווא – קדושת החיים.  לפיה יש להתייחס ברגש לכל ייצור חי ונושם (מכאן נובע גם רעיון ה'אהימסה' – Ahimsa- שבמרכזו הימנעות מכול אלימות).  עקרון מיוחד נוסף הוא האז'יווא – עולם הדומם.  גם לדוממים יש "רוח" משלהם ויש להתייחס לטבע באחריות (ייתכן שמקור ההשקפה הזאת ברעיונות אנימיסטיים קדומים. בכל משב רוח, בכל חופן עפר חבויה נשמה  הג'ייניסטים מאמינים כי העולם הוא אינסופי וכי לא נוצר על־ידי אלוהות.  הג'איינים רואים את העולם כעמק הבכא, כמקום של צרות וייסורים. הם גם מאמינים בגאולה רוחנית או "מוקשה", שתבוא בעקבות ההליכה בדרך הייסורים, דרך ה'טיראתאנקראס'  – האבות המייסדים.

 

לג'ייניזם חמישה נדרים:

     א. אהימא: לא להשחית דבר חי.

     ב. סונריטי: לא לשקר.

     ג. אסטיא: לא לגנוב.

     ד. ברהמאצ'ריה: להיות טהור (מינית) במחשבה ובמעשים.

     ה. אפאריגראהא: לא לחשוק בדבר שאינו מוסרי.

1.  אי אלימות כלפי ג'יוות אחרות (אהימסה).

2.  לחשוב ולדבר בכנות; להמנע מגניבה; להיות צנוע; להתנתק מנכסים ארציים או להגביל את הבעלות עליהם.

3.  סיוע  להתנהגות הנאותה  (הקרויה חמשת הנדרים הראשוניים), על ידי שמירה  על נדרי העזר: להימנע מנסיעות (צמצום חטא עם צמצום מרחב); להמנע משימוש בדברים מסויימים (מפחית את הפיתוי, הגניבה והתאווה); זהירות בלשון הרע, בהרג, בכלי נשק, ובהשפעה רעה; הקדשת 48 דקות ביום למדיטציה (סמייקה), לא לחשוב רעות, להשלים עם העולם, להגות בייעדה של הג'יווה; יש לחזור על תרגיל זה שלוש פעמים ביום.

4.  הקדשת יום אחד לפחות להרהורים על המנעות מנסיעה ועל המדיטציה.

5.  לחיות חיי נזיר במשך יממה, עם כל ההגבלות הקיימות על כך; לתמוך בקהילת הסגפנים על ידי מתן דברים שהם  יקבלו ללא הסתייגות: מזון, מים, בגדים, שמיכות, מגבות, מיטות…

מאמין רגיל הרוצה להגיע לדרגה יותר גבוהה צריך:

לסגוד לדווה אמיתי (טירתנקרה); לכבד גורו אמיתי; להאמין בתורה אמיתית; להימנע משבעת המעשים הרעים: שתיית יין, ניאוף, צייד, אכילת בשר, הימורים, גניבה והוללות; לקיים את שנים-עשר הנדרים; להתייצב מול המוות על ידי הרעבה עצמית ושלווה גדולה; להימנע מאכילת ירקות בלתי מבושלים; להימנע משתיה במשך היום (כדי לא לבלוע חרק בטעות); להימנע מהדלקת נרות (לבל יגרום לחרקים להישרף באש); להימנע מאשתו ולא להתבשם, כדי לא לפתותה; לא לעשות מעשים שיגררו רדיפה אחר דברים חומריים; להשאר נזיר עד סוף חייו; לאכול רק שאריות; ללבוש בגדי סגפן (סהאדו); לחיות באתר דתי או ביער.

מכאן, עליו לפתח את התכונות המאפיינות נכבד ג'ייני: טוב מזג, מתון, עדין, חרוץ, ישר ואמין, נקי בגופו ובבגדיו, חברותי ואהוד, רחום, מקפיד בלשונו, ענו, נדיב ומכיר תודה, רציני, חולק כבוד למבוגרים ממנו, וכן מכבד את הלפחות פעם בשנה, ביומה האחרון של שנת הפולחן הג'ייני, (החל על פי רוב בחודש אוגוסט), מצווה על ג'ייני, נזיר או חילוני, לצום, להתוודות על חטאיו ולבקש סליחה כללית. מנהג זה של סיגוף וחרטה כללית מכונה פריושאנא (Paryushana) ולמחרת בא יום של שמחה. זהו היום החשוב ביותר בשנה הג'יינית.

 

המקדשים בערי הפולחן הם בין היפים בעולם.  בבתים מוחזקת פינת פולחן מעץ.  המקדשים מלאים בדמויות של 'טריתאנקרות'. הג'יינים סוגדים גם לאלים ההינדיים ואת טקסי החתונה והקבורה שלהם מקיימים הברהמינים.  במקדשים הג'יינים נמצאים פסלי האלים בעמדות נחותות מפסלי הטירתאנקרות.   כפי שהתבטא אחד החוקרים:  "כאשר אתה מתבונן בדמותו נטולת התשוקות של האל במקדש הג'ייני, אתה מתמלא ברגשות של וויתור… ההתבוננות והסגידה ל'טירתאנקרות' מטהרות את הנפש".  הג'ייני האדוק מתעורר לפני עלות השחר ומשתחווה כשידיו שלובות, לעבר ארבע רוחות השמיים. בעמדו על מפתן המקדש, הוא מסמן את מצחו בזעפרן וחוזר על ה'ניסהי', העוזר לו לשכוח חטא ודאגה.  הוא מתקרב אל המזבח ומנסה לזכות ברחיצת הטירתאנקרה הראשי. הפסל נשטף במים, חלב ובחמישה מיני נקטר, ולאחר שמתייבש מסומן בארבע עשרה נקודות, תוך השמעת שירי הלל, העלאת קטורת ונענוע מנורות.  לאחר סדרה של השתחוויות יוצא המאמין, כשהוא חוזר על ה'אווסהי', מעיין מנטרה, המאפשרת לו לחזור לחיים הארציים.

למרות מיעוטם המספרי, השפעת הג'אייניזם על הדת ההינדית היתה רבה.  בין הייתר משום שהמאמינים משכילים ואמידים ברובם.  [אם כי חוקרי דת הג'יין תמהים, כיצד יכלה כת קטנה כזו להשפיע במשך תקופות ארוכות על התפתחותה של המחשבה הינדית, אבל לא הצליחה לחרוג אל מעבר לגבולות הודו, בעוד שהבודהיזם "כבש את רוב ארצות אסיה].  הפסימיזם הג'ייניסטי שהוביל להתאבדויות של יאטים (אם הנזיר לא מוצא את גאולתו לאחר 12 שנות התנזרות, מותרת ההתאבדות), הפחיד את הברהמינים וגרם להם ללחום בו.  גם הבודהיזם נלחם בג'ייניזם ובין הדתות הדומות ברוח ובצורה הגיעו ההתנגשויות לשפיכות דמים. להזכיר, שתיהן מאמינות באהימסה…

הימנעותם הקיצונית של הג'ייניסטים, מכל אלימות, השפיעה על החברה ההודית.  אין ספק שהיתה אחד הגורמים המכריעיעם שעיצבו את השקפת עולמו של מהטמה גהנדי. שכן גנדי נולד במחוז קאתיאוור (Kathuawar), שהיה אחד ממרכזי הג'איניזם. בנעורין פגש גהנדי כמה סגפנים ג'יינים והושפע מהם. גהנדי מזכיר בספרו האוטוביוגרפי "נפתולי עם האמת" את ראיצ'אנד בהאי  (Raichand Bhai) , גדול מורי הג'איינים במאה ה-19. גהנדי וקיבל מהג'איינים  את רעיון האמיסהא, כבוד לכל חי, שהוביל לתפיסת אי האלימות.