יומן הצלילה באי קוקוס

כתב: גילי חסקין.

ברצוני להודות לאילן ורד מחברת Wild dive שסייע בחיבור אל צוות הספינה.

ראו גם, כתבה מקוצרת, שפורסמה במגזין האלקטרוני של "YNET" אי גן העדן

ראו גם, באתר זה:  צלילות באי יאפ; האי פונופיי, טיול לפלאו, צלילות באיי סימיליאן – תאילנד`

ראו מצגת תמונות: סאפארי צלילה באי קוקוס. ראו גם גם: בורה בורה מתחת למים.

פוסט זה חולק לשנים, מסיבות טכניות בלבד.

חלק א'

27/12/14

לאחר שלושה ימים בבקעה המרכזית, שכללו טיול ביערות גשם וביערות עננים, טיפוס על הר געש אירזו (Irazu) וצפייה בקצאלים המצויצים, אני יוצא לעבר המטרה העיקרית – צלילה באי קוקוס. בשעת בקר מוקדמת יצאתי מאורוסי (Orosi), פרידה מהעמק הירוק, האפוף ערפילים. מבט נוסף על הצמחייה העשירה וחיש קל אנו בקרתגו, הבירה העתיקה. עברנו ליד הכנסייה שנהרסה ברעידת אדמה, אבל מזג האוויר הקודר הוציא ממני את החשק לצלם.

נפרדתי מאוסקר הנהג, שליווה אותי שלושה ימים והמשכתי באוטובוס מקומי לסן חוזה. נסיעה של חצי שעה ואני בעיר הבירה. עיר מכוערת למדי. ככר התרבות (Plaza de la Coltura), עלובה יחסית לכיכרות בערים אחרות. קפוצ'ינו לעידוד, אינטרנט לנשמה ובשעה 10:00 אני במוזיאון הזהב (Museo del oro pre Colombiano), הסמוך לתיאטרון הלאומי (Teatro Nacional). המוזיאון, הנמצא בבעלות הבנק, שוכן במפלס תת קרקעי, שעריו ככספת ענקית והתצוגה בו מרהיבה ודידקטית. יש בו קרמיקה מעודנת ובעיקר תכשיטים ופסלונים מזהב. להבדיל ממקבילו שבלימה, הוא משולט היטב וכל מוצג זוכה להסברים מפורטים בספרדית ובאנגלית. דומני שהמוזיאון, והתיאטרון בתוספת השוק המרכזי, הם האתרים היחידים ששווים ביקור בסן חוזה.

משם, מונית לרובע סנטה אנה (Santa ana)[1], עד לנקודת המפגש במלון Indigo. צוות המלון קיבל אותי בסבר פנים יפות להפליא. למרות שאינני אורח במלון, הסכימו לאחסן את חפצי למשמורת, לתת לי קוד לאינטרנט, להתקשר עבורי ואף לסרב לגבות על כך תשלום. זהו אזור מודרני. בסביבת המלון מסעדות רבות. מעבר לכך, אין הרבה מה לעשות. אט אט החלו להתקבץ אנשים, שניכר עליהם שפניהם מועדות לשיט. לאחר ארוחת צהרים הגיע צוות החברה לאסוף אותנו. המזוודות הועלו למשאית ואנו למיניבוס. התבוננתי בחשדנות לעמיתי לנסיעה ומיהרתי לסמס הביתה שאני "מוקף אמריקקים". תוך זמן קצר יתברר לי כמה טעיתי. נהג-מדריך בשם רודי, שסיפר לנו ניסים ונפלאות על השיט ובישר לנו שהחל מיום רביעי, כלומר ביום השלישי לשהותנו שם, נהיה הספינה היחידה בשטח. הוא גם לימד אותנו כלל חשוב: תמיד, את הסצנות המרהיבות ביותר, את הכרישים הרבים ביותר, את האורקה, אם תגיע, ייראו החבר'ה מהפנגה (סירה) השנייה…

רודי לא הפסיק להסביר בהתלהבות ובגאווה על האזור. ניכר עליו שהיה מדריך טיולים. ידיעותיו על קוסטה ריקה מופלאות והוא לא חדל מלפלוט נתונים מקצב מהיר וקליט כאחד. נסענו על שדרת ההר, מזרחית להרי הגעש הגולשים לאוקיינוס השקט. מטעי הקפה התחלפו ביער יובשני, חצינו קניון גדול וראינו את המדרונות הגולשים לאוקיינוס השקט. 45 דקות נסיעה מסן חוזה ואנו במקום אחר לחלוטין. עצירה ראשונה במסעדת El Jardin  שם מגישים מיצים שמימיים, על בסיס מים, חלב ומיץ תפוזים שטעמם אלוהי כמעט…

המשך נסיעה עד לחוף. בדרך מנדב לנו בחור אמריקאי בשם פרנק, מידע רחב על אחיו צ'אק ובעיקר על ביאנקה, אשתו הגרמנייה, שיצטרפו אלינו לצלילה. לאחר ששיתף את כולנו בגניאולוגיה המשפחתית ובמספר המזוודות שארזה גיסתו, הגענו לאסוף את המטיילים האחרונים במלון שבפונטרנס (Puntrenas) וכעבור דקות מעטות היינו במעגן, עולים על סיפונה של ספינת הצוללים Okeanos Aggressor, המופעלת על ידי חברה אמריקאית[2]. הספינה בגודל של 10X40 מ', במשקל של 215 טון. על הסיפון בלוני אוויר. ריח של הרפתקה. צוות חייכן מאיר לנו פנים. לא מניחים לנו לגעת במזוודות. לכול אחד ממתין בלון האוויר שלו, המאזן, הווסת וכול מה שהזמין מראש. במקרה שלי, גם חליפת צלילה, מחשב צלילה ובלון גדול. אנו נאספים בלובי הקטן והממוזג, לתדריך מפי ווארי (Warren) ראש המשלחת. על מסך הטלוויזיה מוקרן סרט פרסום של החברה המבצעת ובו נראים פטישנים, כרישי לוויתן ולהקות ענקיות של דגים. מאחד המשתתפים שהיה כאן בעבר למדתי שהעונה הטובה ביותר היא יולי – ספטמבר, העונה הגשומה דווקא. זו עונה לא מוצלחת בכול הקשור לצילומים, השמש כמעט ואיננה מנדבת להאיר מבעד לעננים, אבל המים קרים ב-4-5 מעלות, דבר המעודד את הגעת הכרישים. בצילומים מהעונה הזאת נראים שמי האוקיינוס, מלאים בעשרות רבות של כרישים פטישנים שהתקבצו יחדיו. הפטישן הוא כריש שמתחת לאפו בליטה גדולה המעניקה לו צורה של פטיש. בבליטה הזאת ישנן שערות חישה המאפשרות לו לגלות יצורים החיים מתחת לחול או מכוסים בו, כמו טריגונים מסוימים.

לראשונה פוגשים את כול המשתתפים. 21 במספר. תפוסה מלאה של הספינה. ארבע נשים ושבעה עשר גברים. כמעט כולם צוללנים מנוסים. כמה מהם עבדו כמדריכי צלילה. לאחד מהם יש רזומה של 5000 צלילות. לאחר, ג'ים ואן גוך[3], אמריקאי חייכן , שמנמן ומשופם, יש ניסיון אדיר והוא מציג במחשב שלו תמונות מצלילות ברחבי תבל: צלילה בכלובים באזור של כרישים מסוכנים (Great White Sharks) באי גואדלופה שבמקסיקו, שחייה עם לווייתנים ברפובליקה הדומיניקנית ועוד.

ניכר עליהם שהם מבוססים כלכלית. התא הזול ביותר בספינה הזאת עולה 4700$ לאדם… שני גרמנים – פרנק ומנפרד מגיעים לכאן זו הפעם הרביעית. בנוסף להם יש כאן זוג צעיר מספרד, אוסקר ומיידר, הוא ספרדי גאה מארגאון והיא בסקית בדלנית, חמודה להפליא. ז'וליין ואיב מפולינזיה הצרפתית. ז'וליין, הוא מדריך צלילה, כמו טי ג'יי, אמריקאי שחור עור מניו יורק. מייקל ואלווירה (הבוסנית) מאוסטריה; פרנק, שכבר הוזכר הגיע מפלורידה ואילו אחיו צ'אק ואשתו ביאנקה, באו מסן פרנסיצקו. מארק ושלי מקולורדו, ג'ון ובנו טיילור, שכניהם מקולורדו, סנטו, שהגיע מוונצואלה לבדו וכך גם בלז שבא לבדו מהקנטון הצרפתי של שוויץ. תיבת נוח אנושית. אוסה (Osa) המלצר מגיש לכול אחד כוס שמפניה, על השולחן תרכובת ואנו מקבלים סקירה כללית על הספינה. בקומה התחתונה שבעה תאים ובסיפון העליון שלושה. לעשירים יותר. בכול החדרים מקלחת ושירותים פרטיים. אני משתכן בחדר של הפלבאים. ארבעה שותפים. לכול מאתנו אחד ארונית קטנה, ומתחת למיטה, ארון לאחסון חליפת ההצלה. עד שהתארגנתי הבנתי ששותפי לחדר, המנוסים ממני, תפשו את המיטות התחתונות. לפני שהבנתי איך ומה, הספינה הרימה עוגן. הספקתי לחזות בשקיעה והחלנו להפליג. ראשיתה של ההפלגה, במפרץ Nicoya. הים שקט לפי שעה. נראה לי שעבור הים הפתוח נדקק לכדורים נגד בחילה. לפנינו 36 שעות הפלגה.

צלצול חזק מקפיץ אותנו ללובי, עם חליפות ההצלה, לתרגיל ותדריך מפי רב החובל אלברטו (Alberto)  איש חביב וחייכן שמנסה להיות גם מצחיק. הוא הציג בפנינו את שמונת אנשי הצוות, כולם לבושים במדי יצוג לבנים. בראש ובראשונה את האיש שהוגדר כחשוב ביותר בספינה, הלוא הוא דוגלאס הטבח, את הקצין הראשון מרווין, את המכונאי הראשי לואיס, את משיטי הסירות, סבייר ואסטבן, את אוסה המלצר,  ואת מוביל המשלחת, ווארן.

 בנוסף, הצטרפו לצוות, גבר ואשה צעירים, מוייסס ואנדראה הם פקחי הפארק, שילוו אותנו מעת לעת. האי כולו הוא שמורת טבע (Parque Nacional Isla del Coco) וקוסטה ריקה משקיעה מאמץ רב בשמירה על המקום. להקות הדגים הענקיות אטרקטיביות עבור צוללים, אבל גם עבור דייגים. שלא לדבר על ציידי כרישים, שהורגים אותם עבור סנפיריהם.

ראשית כל, כללי בטיחות. התדריך נעים, קליל, קצת ארכני, מתובל בבדיחות אמריקאיות. בלובי מודעה המפרטת את הארוחות. עם אפשרות לכול אדם בעל צרכים וטעמים מיוחדים, לקבל את האוכל המתאים לו. הכול ברוחב לב, כולל שתיה חריפה. חופשי.

ארוחת הערב מוגשת בשעה 18:30. בזמן השיט ההגשה היא במזנון. הארוחה – דג ענק, פרי ציידו של צ'אק שיום קודם שכר סירת דייג בפונטרנס. עלות הסירה, אגרות ותשר כ-אלף דולר ליום. מכיוון שאספנו אותו ממלון הילטון, אני מניח שהדייג הזה לא ימוטט את תקציבו. באופן לא מפתיע, השיחה סביב השולחן, נסובה על צלילה. צלליות באיים הקריביים, בבאלי, בפולינזיה, במוזמביק. היכן לא? אחד המקומות הפופולריים הוא חצי האי סיני. אני שומע על אתרי צלילה במצרים, כמו דהב ושארם א- שייח' וחש צביטה של קנאה. למעלה מ-30 שנה חלפו מאז שישראל השיבה אותנו למצרים ועדיין לא נגמלתי מתחושת השייכות.

לאחר ארוחת הערב החלו נדנודים חזקים יותר ואני הולך לישון, נרדם כמו תינוק בעריסה. אולי בזכות הנדנודים, אולי בגלל הכדור, שנטלתי נגד תחושת הבחילה.

28/12/14

אני מתעורר משינה עמוקה. הנדנודים לא קלים. לא מדובר בסערה חלילה. אבל לא קל. הכדור כנגד בחילות גם מרדים. יוצא לרגע לסיפון ורואה רק עיגול כחול מושלם. איי קוקוס רחוקים 550 ק"מ מהחוף.

אנו מפליגים נגד הזרם, במהירות של 10 קשר לשעה. בסביבות 10:00 מתקיים תדריך מפורט בנושא צלילה. בן הזוג שלי לצלילה יהיה אדם, פרקליט יהודי ניו יורקי, ששהה שנה בארץ. מוביל המשלחת בודק דרכונים. תעודות צלילה.

ייתר היום עובר בבטלה. אנשים מכינים את ציוד הצלילה, שותים בירה, משוחחים. לאחר ארוחת הצהרים הדשנה רובם פורשים אל יצועם, בעיקר בגלל האפקט המרדים של הכדורים. במזנון מוגשים דרך קבע חטיפים, יין, פירות טריים, קפה מסוגים שונים, שתיה קלה. אף אחד לא מאביס, לא מעמיס. לא זולל.

לקראת ערב, הפנתה שלי החייכנית, את תשומת לבי לשקיעה שבחוץ. מזגתי לעצמי כוס יין לבן וישבתי עמם מול השמים, שהפכו לכתומים. העננים שרטטו קווים מרוסקים בצבע אפור, שהעצימו את הדרמה של השקיעה. אם לא היה די ביופי הזה, הגיח שחף משום מקום ונפנף בכנפיו, על רקע הכתום שהאדים.

סטרוגנוף משובח לארוחת ערב. שתי כוסות של יין אדום, שיחד עם הכדור ואפקט הנדנודים, זורקים אותי למיטה.

29.12.14

נרדמתי כתינוק בעריסה והתעוררתי מנדנודים רכים. מבט אל החלון מבהיר, הגענו אל היעד. האי קוקוס, "מכה של הצוללים". אי מבזלת שחורה, מיוער בצפיפות ולצדו, מולנו ממש, נמצא האיון Manugolito. עוד חלום התגשם. ההתרגשות אחזה בכולם. להוטים לצאת לצלול.  

האי קוקוס (Isla del coco) , המכונה לעתים "גלפגוס של קוסטה ריקה". האי הינו אתר שמור על ידי "אונסק"ו. נמצא במרחק של 535 ק"מ מדרום מערב ליבשת, בחלקו המזרחי של האוקיינוס השקט. איים אחרים באותה שורה הם: מלפלו (Malpelo), השייך לקולומביה, קליפרטון (Clipperton) שבמקסיקו ואיי גלפגוס. קוקוס מוקף במים עמוקים, שמהווים מקום חיות לכרישים פטישנים, מנטות, טריגונים, דולפינים ויצורים ימיים נוספים. איי קוקוס נמנו על ידי איגוד הצלילה ""PADI כאחד מעשרת יעדי הצלילה שצולל "חייב" להכיר. זה האי היחידי באזור זה של האוקיינוס השקט, המקבל כמות גשם מספקת לצמיחתו של יער גשם טרופי. 300 אינצ' בשנה. בחישוב פשוט, 7500 מ"מ.

ראו גם, באתר זה: שיט לאיים המכושפים.

האקלים האוקייני הרטוב מאד, יוצר ייחוד אקולוגי שאין לאיי הגלפגוס או לאיים אחרים באזור, כמו מלפלו (Malpelo) או קויבה (Coiba) שבפנמה. בשל בידודו הרב, התפתח בו מקום חיות ייחודי לצמחים ובעלי חיים. במקום 235 מיני צמחים, מתוכם 70, או 30% אנדמיים. בוטנאים טוענים שישנם מיני צמחים שטרם התגלו. באי חיים 400 מינים של חרקים, מתוכם 65 אנדמים. כמו כן חיים כאן שני מיני לטאות אנדמיות. לא ידוע על דו חיים. אבל באי הזעיר הזה חיים 90 מיני ציפורים. הסלעים משמשים כמקום קינון לציפורים רבות, ביניהן הסולה החומה (Brown Booby), סולה אדומת רגלים, פריגטה גדולה, שחפית לבנה ועוד. באי שלושה מיני ציפורים אנדמיות. אחד המינים המפורסמים הוא ציפור קטנה, אוכלת חרקים, שנקראת "לוכד הזבובים של קוקוס"(Coco Flycatcher)

ראו באתר זה: סולות

המקום מושך אליו חובבי ציפורים שמגיעים לכאן כדי לצפות בעופות המים, שרבים מהם מקננים כאן. אולם האטרקציה העיקרית היא החיים התת ימיים, במפגש של שני זרמים, חמים וקר, בדומה לאיי הגלפגוס. בין השאר, נתן לראות כאן למעלה מ-18 מיני אלמוגים, 57 מיני סרטנים, שלושה מיני דולפינים ושפע עצום של דגים. למעלה מ-250 מינים. כולל הריכוז הגדול בעולם של פטישנים (Hammer headed Sharks).  הנוף גבעי. הנקודה הגבוה ביותר באי היא סרו איגלסיס (Cerro Iglesias), שגובהה מגיע ל-634 מ'. הוא מיוער בצפיפות ומוקף מפרצים מרהיבים. זהו אי געשי שהסלעים הגדולים שבו העניקו לו את השם "אי הדינוזאורים". לא לחינם בחר בו סטיבן שפילברג לסצנת הפתיחה של  סרטו "פארק היורה". האוקיינוגרף המפורסם ג'וקס קסטאו  (Jaxques Cousteau) , שביקר במקום כמה פעמים , הגדיר ב-1994 את קוקוס כ"אי היפה ביותר בעולם". הדבר מסביר את הדחיפות שיש להגן על המקום מפני דייג לא חוקי, זיהום ועוד. מבחינה גיאולוגית קוקוס הוא לוח טקטוני בפני עצמו. גיל הסלעים מוערך בין 1.9 ל-2.4 מיליון שנה (פליוקן מאוחר) שטח האי 25 קמ"ר והוא האי הבלתי מיושב הגדול בעולם. למרות זאת, הוא אינו מופיע במרבית המפות.

ב-1535 דיווח ההיסטוריון הספרדי גונזלו פרננדז דה אביידו (Gonzalo Fernandez de Oveido), בספרו "היסטוריה כללית והטבע של ארצות הודו" (Historia General y Natural de las Indias, Islas y Tierra Firme Oceano), על גילוי האי בשנת 1526 בידי הספן הספרדי חואן קבסאס (Juan de Cabezas), אך נרשם במפות רק בשנת 1542 בתור "Isle de Cocues", לאחר שהגיע אליו הקרטוגרף הצרפתי ניקולאס דסליאנס  (Nicolas Desliens). בשנים שחלפו מאז, שימש העיר כתחנת מנוחה וריענון למלחים, שודדי ים וציידי לווייתנים. הם יכלו להצטייד במים טריים ולאכול אגוזי קוקוס. האגדות מספרות כי במשך שנים נהגו שודדי הים להחביא באי את האוצרות ששדדו. החלה בכך אשה בשם מרי וולש (Mary Welsh), שהיתה חברה בקבוצה של פירטים שהונהגו על ידי האדמירל בנט גרהאם (Benneti Graham), נתפשה ונשלחה למושבת העונשין שבאוסטרליה. היא טענה ש-350 טון של זהב, שנשדדו מספינות ספרדיות הוחבאו באי. לאחר שחרורה הנהיגה משלחת לכאן אך לא ידוע אם מצאה משהו. פירט מפורסם אחר היה בפורטוגלי בניטו בוניט (Benito Bonito), שהחביא כאן אוצרות. אך למרות שהוא נתפס והוצא להורג, המטמון לא התגלה. מפורסם מכולם הוא מטמון שכלל לוחות זהב שקולפו מכיפותיהן של כנסיות, מטילי כסף וזהב ואפילו פסלה של מריה הקדושה, בגודל טבעי, מזהב טהור. המטמון מכונה "אוצר לימה". כאשר צבאו של חוזה סן מרטין הגיע לעיר בשנת 1820, מיהר המשנה למלך ספרד, חוזה דה לה סרנה (Jose de la Serna) , להבריח את האוצר לידי האדמירל הבריטי וויליאם תומפסון  (William Thompson), כדי שישמור עליו עד יעבור זעם. אבל במקום להמתין בנמל, הרג תומפסון את אנשי המשנה למלך והפליג לקוקוס, שם החביאו את האוצר. זמן קצר אחר כך הם נתפסו על ידי ספינת מלחמה ספרדית. כל אנשי הצוות, למעט תומפסון והקצין הראשון שלו הוצאו להורג בעוון פירטיות. הם הבטיחו לספרדים שיראו להם היכן המטמון, תמורת חייהם, אך לאחר שהגיעו לקוקוס, נמלטו אל היער. יתכן שמכאן שאב רוברט לואי סטיבנסון את ההשראה לספרו "אי המטמון". את האי סקרו למעלה מחמש מאות משלחות שהעלו חרס בידן. את המשלחת האחרונה ארגנה ממשלת קוסטה ריקה בשנת 1869, היא לא מצאה דבר. אבל בעקבות המסע החליטה ממשלת קוסטה ריקה לספח את האי לשטחה. המתיישבים הראשונים הגיעו לאי בסוף המאה ה-19 אולם לא החזיקו מעמד, זמן רב. למרבה הצער, כמה מחיות המשק שלהם, בעיקר חזירים וחולדות, התפראו, התרבו והם גורמים לאי נזק רב. החזירים עוקרים צמחים, מאיצים את סחף הקרקע וגורמים להשקעת חומרי סחף הפוגעים בשוניות האלמוגים. החולדות אוכלות ביצי ציפורים ופוגעות באפרוחים. לאי נשקפת סכנה נוספת, מעשה ידי אדם והיא הדייג הבלתי חוקי. משום כך התלוו אלינו פקחים של רושת שמורת הטבע המקומית. מיכאל קריצ'טון (Michael Crichton), מיקם את ספרו "פארק היורה", באי הדמיוני Nuvlar, שמול החוף המערבי של קוסטה ריקה. ייתכן שאת השראתו קיבל מהאי קוקוס. הרי השם "איסלה נובר", פירושו "האי המעונן" וקוקוס הוא האי היחידי במזרח הפסיפיק, המיוער ביער עננים.

יצאתי לסיפון כדי להתבונן בקירות הסלע הזקופים. את עיני שבו סולות שצבען חום שחור וכמה פריגטות שחזן לבן. המים מבטיחים הפתעות. ההתרגשות גדולה. וורי, ראש המשלחת מתדרך קצרות ואנו יורדים לסירות. אני מאדם מצוותים לסירה מספר 2. אני מתבונן במצלמות המשוכללות של כמה מעמיתי ושולח מבט עגום אל ה"גו פרו" שלי. לאחר ארוחת הבקר, התארגנות מהירה. אני מקבל מחשב צלילה, חליפה שבקושי עולה עלי ומיכל של ניטרוקס, אוויר מעושר בחמצן (33% במקום 21%). ירדנו לצלילה במפרץ צ'אטאם (Chatam). הפעם צלילה לעומק של 15 מ' בלבד, בעיקר כדי להכיר את הציוד. חיש קל ירדתי אל סלעי הבזלת. באופן מפתיע, כמעט ואין אלמוגים. רחוק מהעושר של הים האדום. אבל כמות הדגים שובה לב. מצאתי את עצמי שוחה בתוך להקה ענקים של דגים צהובים מפוספסים באפור. מתחתי ראיתי "אבו נפחא" המקומי (Pacific Boxfish), שמתאר גופו כקופסא מלבנית והוא מנוקד בשחור על רקע לבן. דג אחר, אף הוא נראה כקופסא, אם כי קוויה רכים יותר, הוא ה-Golden Phase , שצבעו זהוב. מולי, קרוב מאד ראיתי את "דג התנין" (Crocodile Needlefish). על הקרקעית נראו כמה כרישי שונית (Whitetip Reef Shark) והנה, צב מים ענק, שלגבו אנטנה, שחיברו לו פקחי הפארק לצורכי מחקר. עבור הצבים אי קוקוס הוא רק תחנה בדרך נדודים ארוכה. הם ניזונים בעיקר מאצות. אך לעתים הם נהנים גם מעלים ושרכים שנסחפו מהאי אל הים.

צבים הם הסדרה הקדומה ביותר במחלקת הזוחלים החיים בימינו. אבות הצבים הופיעו בתקופת פרם[4] לפני 210 מיליוני שנים. הצבים עצמם מופיעים החל מהטריאס התיכון, לפני כ-190 מיליון שנים.

הצבים הקדומים ביותר היו בעלי חיים יבשתיים. בטריאס הם הגיעו לגמר התפתחותם ובזכות סגולותיהם המיוחדות לא חל בהם כמעט שינוי עד ימינו אלה. אף על פי שהיו ביניהם כאלה שעברו במהלך התפתחותם כמה פעמים מחיי יבשה לחיי מים, עבור וחזור, כשהם מפסידים את שריונם אגב הסתגלות לחיי מים ורוכשים אותו אגב הסתגלות לחיי יבשה. רבייתם של כול המינים מתרחשת בייבשה. גם נקבות הצבים הימיים עולות לחוף כדי להטיל. ההזדווגויות נערכות במים או בייבשה. תאי הזרע נאגרים בגוף הנקבה והם שומרים על פוריותם במשך תקופה של עד ארבע שנים. בשנים הללו הנקבה עשויה להטיל ביצים מופרות מבלי שתזדווג. הביצים מוטלות בגומה שהנקבה חופרת בקרקע ברגליה האחוריות. כאשר הקרקע קשה מפרישה הנקבה נוזלים מפתח הביב ומרככת אותה. נקבות מן המינים הקטנים של הצבים היבשתיים מטילות 5-6 ביצים בתטולה אחת ולהן תטולה אחת בשנה. הנקבות של צבי הים מטילות עד 300 ביצים בתטולה ולהן 2-3 תטולות בשנה. לאחר ההטלה מכסה הנקבה את הביצים בחול או באדמה ונוטשת אותן. אין טיפול בביצים או בצאצאים.

ראו באתר זה: צבים

האטרקציה של השייט היה כריש טגריסי ענק (Tiger Shark), שאורכו למעלה מ-4 מ'. כמעט 5. משקלו מוערך ב-180 ק"ג. כולם התחילו לשחות לעברו בהתרגשות אך הוא נעלם. הכריש הטיגריסי הוא טורף על שמסוגל להגיע עד לאורך של 5.5 מטרים ושמו נובע מהפסים והנקודות שמזכירים את הטורף היבשתי. מדענים טרם מצאו הסבר לדוגמאות העור האלו, וזאת משום שככל שהכריש מתבגר, הפסים הולכים ודוהים עד למצב שבו בקושי ניתן לראותם. סביבת הצייד של הכריש הטיגריסי מפגישה אותו לעתים תכופות עם בני אדם, וזהו הזן שנמצא במקום השני ברשימת מספר התקיפות על בני אדם, אחרי העמלץ הלבן.

ראו באתר זה: כרישים.

הספקתי לראות טריגון שיש (Marble Ray) גדול, שזנבו נעלם, אולי בקרב עם דג אחר. נפרדתי מהמים בצער ועליתי לסירה.  חיש קל התקבצו ייתר הצוללים, איש איש ויכולת ניצול האוויר שלו. על הסיפון המתינו לנו מגבות יבשות ומגשים של עוגות ופירות טריים.

בשעה 11:00 ירדנו לצלילה נוספת והפעם סמוך לאיון Manualita. בשמים חגו עשרות סולות חומות ולא מעט פריגטות, שקל לזהותן הודות לזנבן הממוזלג, מקורן החד וכנפיהם המזוותות כמעט. ירדנו חיש קל לעומק של 30 מ', לתוך להקה של דגים שחורים. ביניהם בלט Golden Jack שגבו אפור, גופו צהבהב ובטנו זוהרת בצהוב זהוב. כמו כן ראינו Blue Spotted Jack, שצבעו אפור וחלק גופו העליון בצבע צהבהב. מולי קרוב בקרוב, שחה דק שמתאר גופו כדיסק, לרוחב גופו פסים שחורים על רקע צהוב וכמו אנטנה מתרוממת מעל סנפירו העליון (Moorish Idol). התקרב פטישן.

זהו אחד ממיני הכרישים המוכרים ביותר בעולם, וזאת בשל צורת הראש המיוחדת שלו שעל שמה הוא קרוי. הפטישן הוא צייד מדהים וקולטנים מיוחדים בצידי ראשו עוזרים לו לצוד דגים קטנים וסרטנים, על סמך חוש הריח וחושי איתור תנועה שמתבססים על שדות חשמליים ועל תנועות המים. הפטישן הממוצע יכול להגיע לאורך של עד 4.5 מטרים וניתן לראותו אפילו  באזור אילת. בהמשך ראינו כריש גדול, כנראה כריש גלפגוס, שאורכו כ-3 מ' ומשקלו כ-80 ק"ג. נהניתי לרדוף אחר להקות הדגים ולצלמן מקרוב, אך מתברר שהפעילות הזאת, מאומצת יחסית, דבר שבא לידי ביטוי במד האוויר שלי. בצער נאלצתי לעלות למעלה, מתבונן בקנאה בעמיתי המעלים לעברי בועות אוויר. התנחמתי בלהקה מרשימה של ברקודות ובדג מרהיב, בעל מבנה של דיסקוס, שקדמת גופו צהובה, בהמשך שני פסים שחורים לרוחב גופו, החלק האמצעי של גופו כסוף ושוליו האחוריים שחורים. הזנב, כסוף אף הוא (Cortez Angelfish). עליתי לסירה והתנחמתי בעופות המים שחגו ממעל. כאשר התקלחתי על הסיפון הבחנתי על בזכוכית חשודה על השולחן. שאלתי את עמיתי למי היא שייכת, עד שגילית ששעון היד שלי פשוט לא עמד בלחץ והתפרק. צריך להתחיל לתפקד ללא שעון.

אחרי שתי צלילות, הגענו רעבים לארוחת הצהרים, רק כדי לגלות שהטבח מקפיד שלא לחזור על אותה ארוחה פעמיים. טרפתי שתי מנות מבלי להרגיש שבאו אל קרבי ויצאתי לסיפון עם כוס אספרסו בידי. לצפות בציפורים.

לאחר תנומה קצרה (הצלילות מעייפות) יצאנו לצלילה שלישית, שוב מול האי מנואליטה, שיכול לקבל את הכינוי "אי הציפורים". האי רחש כמויות עצומות של פריגטות וסולות. להקה גדולה חוללה באוויר בתרמיקות מרהיבות, עשרות אחרות חגו מעל האי ורבות נראו על העצים. ירדנו למים, הפעם לא ראינו כרישי ענק, למעט כרישי שונית, אותם הפסקנו לספור. נכנסנו בתוך המחילות, הנקרות, יחד עם להקות הדגים הצהובים. ביניהם בלטו כמה דגים גדולים שצבעם תורכיז; דג ירקרק גדול שעל מצחו מעיין "חבורה" בולטת (Bumpheadead Parrotfish), דג כחול גדול ששמו Blue fin Trevali וכמובן "אבו נפחא" (box fish) המוכר והחביב. פחות מוכר הוא דג שמתאר גופו פחות מלבני. החלק העליון של גופן אפור מנוקד בלבן והחלק התחתון כתום. ייתכן שאפו המחודד הוא זה שהעניק לו את שמו (Spotted Sharpnose Puffer). לא ראיתי הרבה מינים, אבל הכמויות היו עצומות. בשובנו לספינה המתין לנו אוסה, עם נקניקיות בבצק אפוי ועם קקאו חם.

עברנו לנוהל אי. שונה מנוהל האוקיינוס: המלצר מסדר את החדרים ומציע את המיטות וארוחת הערב מוגשת לשולחן, כמו במסעדה.

30.12.14

אנו מתעוררים לנדנודים חזקים. אם חשבתי שבאי נהיה מוגנים מאלה, התבדיתי. הים נראה שקט. אבל בספינה קטנה כשלנו, כל גל מורגש.

התעוררנו לבקר נהדר. השמש זרחה במלוא עוזה ושלחה קרניים מיטיבות אל האי שזהר אלינו במלוא גווני הירוק שבו. אי געשי, בעל מתלולים שחורים ומיוערים בצפיפות. ממש מולנו, נשפך לים מפל מים מרהיב שגובהו כ30 מ'. יצאנו לעבר פונטה מריה (Punta Maria), והתבוננו בצוקים המיוערים, כשאני מקונן על שלא הבאתי עמי את המצלמה. הפלגנו בזודיאק כרבע שעה מופלאה, כשאני סופר בדרך עוד ארבעה מפלים, מפרצים זעירים נטועי דקלים והמון סולות שנסקו מעלינו ממש. השייט שלנו , חבייר (Xavier) הסביר לי שאינו אוהב את הציפורים, משום שהן מטנפות את הסיפון. הכרישים לעומת זאת, לא מייצרים עבורו עבודה.

באזור זרמי מים חזקים. ירדנו לאורך חבל העוגן, לעומק של 32 מ'. הקרקעית מלאה בצווארים וולקניים ובלועות קטנים. ירדנו לתוך להקות ענק של דגים צהובים שחורים, כמו דגי חליל צהובים (Chinese Trumpet fish) מתעלמים כמעט מכרישי השונית, עד שיישרנו קוו מול כריש טגיריסי שהגיע לתחנת ניקוי, שם הדגים מנקים מעורו את הטפילים. בהמשך ראינו כריש גלפגוס ענקי. יש משהו מרגש בכרישים. מבנה גופם פשוט מושלם. דמוי פלך ומותאם לתנועה מהירה. תכונה נוספת שהופכת אותם לציידים מצטיינים, היא חוש הריח המפותח שלהם. הכריש יכול לחוש ריח שמקורו במרחק מאות מטרים ממנו. גם חוש הראייה מפותח, וחלק מהכרישים מצטיינים בראיית לילה. באזור האף של הכריש ישנם חללים המכונים "האמפולה של לורנצי". בתוכם נמצא חומר צמיגי דמוי ג'לי הקולט את השדות החשמליים הנפלטים מדגים אחרים הנמצאים בקרבתו. זוהי דרך נוספת בה מקבל הכריש התרעה על נוכחותו הקרבה של טרף פוטנציאלי.

הם ציידים מושלמים ולכן הם לא השתנו במשך 250 מיליון שנה. אם נקדים את שורשיו של המין האנושי לנקודה בה האדם החל ליצור כלים, נגיע ל-5 מיליון שנה. היצור האנושי השתנה מאז לבלי הכר ואילו הכריש, היה מוכן רבע מיליארד שנים לפנינו. הם מהטורפים היעילים ביותר באוקיינוסים והם מהחולייתנים העתיקים ביותר בים. אבות הכרישים של ימינו התפתחו כבר לפני יותר מ-400 מיליון שנים.

כמו כן, נודעים הכרישים ברגישותם לתנודות במים הודות למה שהביולוגים מכנים "מערכת קו הצד". אלו תאי חישה מיוחדים, הנמצאים בתוך תעלות זעירות הנמתחות מן הזנב ועד לראש, כאשר בכל אחד מהם ישנה שערה עדינה, הרגישה לכל תזוזה במים ומתפקדת למעשה כמערכת התראה. דבר המאפשר לכריש להיכנס לכוננות תקיפה. לאברוני החוש יש כושר להבחין בין תנועות הרמונית של שחיה לבין לתנועות עצבניות. כאשר הטרף הפוטנציאלי שוחה בצורה לא רגולרית או מכה בזנבו במים, דבר שמתרחש בדרך כלל שהטרף פצוע, הכריש מבחין בכך ותוקף את מקור התנודות הבלתי מסודרות. מכיוון שלמים יש כושר הולכה מצוין לגבי קולות, מתפשטים רעשים אלה למרחקים ומגיעים לאברוני החוש של הכרישים. משום כך רוב התקפותיהם של הכרישים על בני אדם מתרחשות כשאילו יוצרים אי שקט בעת השחייה.

 ישבתי בתוך לוע געשי ממול צלופח ענק (Moray), שצבעו ירוק צהבהב (Jewel Moray). כמותה דגים היתה בלתי נתפסת. להקה גדולה של דגי Elagatis Bipinnulata  שצבעם תכול, דגים כחולים מאד ((Bluefin Trevevally, סי באס (Sea Bass) שצבעו כסוף. להקה ענקית של דגי Jaclfish, וכמה דגים שגודלם כמטר אחד. היו כמובן "דגי קופסא" (אבו נפחא) ודג בצבע כתום זוהר (Panama Soldierfish). למרות שהצלילה היתה מרהיבה, הדבר האמיתי היה השייט חזרה. שטנו במקביל לקוו החוף, כשהשמש מאירה בדיוק במקומות הנכונים. המים הכחולים הפכו לתורכיז כמעט. עמדנו מול מפל שוצף שנשפך לים, כמעט במרחק נגיעה. הסירה נכנסה למערה וולקנית, ששורשי האוויר התנדנדו מעליה ומעל ראשנו. במצוקים הזקופים העיקו מעל ראשנו. על הסיפון המתין לנו סלט עוף ופירות, לימונדה. ואחר כך שיזוף על הסיפון העליון.

עם שובנו, אסף רב החובל דמי כניסה לביקור בפארק, ועוד אגרת צלילה, ס"ה 490$ ועוד 30$ לביטוח מיוחד, 520$ בסך הכול. סיפור יקר. יקר מאד.

בשעה 11:00 יצאנו לצלילה נוספת והפעם ל-Dirty Rock. זהו איון קטן במרחק של כמה מאות מטרים מהאי הגדול. הפעם, למוד ניסיון ותסכול, לקחתי את המצלמה, ויכולתי להנציח את האיון השחור, שדומה ועלה מתוף הקצף. השמש האירה לנו פנים ויכולנו ליהנות מחגיגה של צבעים: הכחול של הים, התכול של האוקיינוס, הירוק של האי, השחור של הבזלת והחום כהה כהה, כמו קפה עם טיפה של חלב, צבען של הסולות. מרבית הצוללים היו אדישים לציפורים ולמעופן ולא חדלו מלהתפעל נוכח שאגות השמחה שלי. ירדנו למים, היישר לעומק של 33 מ'. שם התבוננו בתחנת  ניקוי: כריש גלפגוס ולצדו שוחה להקה גדולה של דגים שמנקים את עורו. לצדי ממש, צלופח ענק (Moray) נענע  בראשו וטריגון גדל ממדים שכב בלי נוע, עד שהבחין בי והחל לשחות ב"מעוף" כבד. כעבור זמן מה, ראיתי טריגון גדול יותר, שמתחתיו, צמוד לגחונו, חבוי דג, המשתמש בו כמטרייה, מעין מסווה, שמסייע לו להתקרב לדגים אחרים מבלי שירגישו בו ואז, להתנפל עליהם במפתיע. לעתים, משתמשים דגים אחרים, הצמודים למנטה, בטכניקה דומה, הם דווקא נצמדים לגבה.

טריגון הוא סוג דג סחוס במשפחת הטריגוניים (Dasyatiidae), הניכרת בחסרונם של סנפירי גב ושת. מוכר גם בשמו העממי "חתול-ים".

הטריגון, כמו מרבית בני המשפחה, הוא דג שטוח שצורתו מזכירה מעוין. הראש אינו מובחן ומוגדר. הפה ופתחי הזימים ממוקמים בגחון. סחוס קשה "מחליף" את עצמות השלד. העור עבה ועליו מצויים קשקשים קשיחים. סנפיריהם מוצקים וחסרי גמישות ומספרם אינו זוגי. נחיריהם מצויים בקדמת הראש ופיהם בדרך כלל בתחתיתו. לזימים אין מכסים; המים חודרים לזימים דרך שני נקבים בצד העליון של הראש. הם חסרי שלפוחית אוויר ולכן בתוך המים הם חייבים להיות בתנועה או לרבוץ על הקרקעית.

לטריגון אין סנפירי גב וזנב, ואיבר השחייה המרכזי הוא סנפירי החזה המפותחים מאוד ונראים כ"כנפיים". בכמה מינים יכול רוחב הסנפירים להגיע ליותר ממטר וחצי. הטריגוניים מתניידים במים במעין תנועת "תעופה", נעים קדימה ומאיצים בעזרת סנפירי החזה הגדולים שלהם.

מאחר שעיניהם נמצאות בחלק העליון של גופם, ואילו פיהם נמצא בחלקו התחתון, הטריגוניים אינם מסוגלים לראות את טרפם. במקום זאת, הם משתמשים בחוש הריח שלהם ובקולטנים חשמליים, בדומה לכרישים. תזונתם מתבססת בעיקר על רכיכות וסרטנים ומדי פעם על דגים קטנים אחרים. הפה מכיל שיניים חזקות המסוגלות לפצח את קונכיות טרפם. הטריגוניים משתקעים בקרקע בעת האכילה, כך שלעתים קרובות רק עיניהם וזנבותיהם נראים לעין.

הם חיים בקרבת החוף, עד עומק של 60 מ'. מעדיפים מים שקטים וקרקעית של חול וטין.

הזנב דמוי שוט, צר וארוך, ובקצהו קבוע קוץ או כמה קוצים ארסיים שפגיעתם מכאיבה. כ-40 ס"מ אורכו ובקצהו בלוטת ארס. כאשר מנוחתו של הטריגון מופרעת, הוא מכה בזנבו מצד לצד. הטריגוניים אינם תוקפנים, אך כשהם בסכנה העוקץ הארוך מזדקר ופגיעתו עלולה להיות קטלנית למי שבא עמו במגע, לפעמים על ידי דריכה עליו. כמו אצל דגים "רעילים" אחרים, הרעל משמש להגנה בלבד, כלומר כדי להיפגע ממנו צריך להיות בקרבה (מאיימת), קירבה שתאפשר צליפת זנב, שכן הרעל משוח על קשקשים מסומרים בחלקו העליון של זנב הטריגון, (במס' מינים על "קוץ" שנשלף כאשר הזנב מצליף). זנב "דוקרני" זה הוא שנתן לו את שמו אנגלי Stingray

בהמשך ראינו כמה דגי ענק, טונה גדולת עין והפתעת היום – פטישן. המשכנו לשחות לאורך המצוק, תוך התמודדות עם זרם חזק. עוד כריש טגריסי הופיע בדרכנו ונעלם. כמה דגים שחורים ששוליהם צהובים, שמגוון הצבעים שלהם וצורת הדיסקוס שלהם העניקו להם את השם Rock Beauty. לארוחת הצהרים כין לנו הטבח המבורגרים משובחים כשכול אחד הרכיב את הקומבינציה הרצויה: לחמניות, קציצה, עגבניה, בצל, חסה, גבינה ורטבים שונים.

להמשך קריאה: יומן הטיול באי קוקוס – חלק ב'. 

הערות

[1] אפשר לנסוע במונית עד ל-Mercado del Coca Cola ומשם באוטובוס. התעצלתי ונסעתי במונית.

[2] חברה נוספת, מתופעלת על ידי ישראלי בשם אבי קלאפפר (Avi Klapfer):
 http://www.underseahunter.com/index.html#.VC2UD2ddXeI

 המייל: [email protected]

[3] Jim Van Gogh, tel: +1(408)3938611, E-mail: [email protected]. Web: www.vangoghscuba.com

[4] . פרם, תקופה גיאולוגית האחרונה בעידן הפליאוזואיקון. תחילתה לפני 270 מיליון שנה וסיומה לפני 245 מיליון