גילי חסקין15 בספטמבר 1998
לכב'
ח"כ יוסי שריד
ח"כ שלמה בן עמי
הכנסת
ירושלים
הנדון: הפגנת "שלום עכשיו"
א"נ
הייתי שם, בככר רבין, בעת הפגנת ההמונים. חזרתי הביתה, אחוז תסכול ומרירות, ורציתי לכתוב לך כמה שורות, שיעבירו את תחושת החמיצות שחשתי בפי. כדרכו של עולם שקעתי בענייני, אך לאחר ששמעתי בתכנית "הכל דיבורים" את מוסי רז, מזכיר "שלום עכשיו" מתמוגג משביעות רצון, אני חייב לבטא את האמת שלי. מוסי רז מדבר בשביעות רצון מופגנת על הרבבות שיפילו את שלטון הרשע. מדבר על הצלחה, אך משום מה, אני נושא בפי את טעמו הצורב של הכישלון. הייתי שם והסתכלתי סביבי. היו שם נערות נאות, המון צעירים עדויי עגילים, קיבוצניקים, סטודנטים עגולי משקפיים מהפקולטה למדעי הרוח וכמה שלטים מעלי חיוך כמו "יוחלף ביבי בג'ונתן פולארד", או "ביבי תמורת שלום." היה שם קצת הומור. היו כמה שירים שקטים לשלום, ואפילו תזכורת לעולם הנאיבי של פעם.
מה לא היה שם? לא היו שם יצר, להט, שנאה בעיניים. לא שמעו שם את רקיעת הששים אלי קרב. כולם שם חשבו, כמוני, שיש להעביר את ממשלת הזדון מהארץ, אך לא מפילים ממשלה עם שיריו של רמי פורטיס. איפה ההפגנות הזועמות של הימין? איה הקריאות משולחות הרסן "ממשלת יודנראט"? כבר אמר עיתונאי אחד, שברגע ששמעון שבס סטר לבריון בשוק מחנה יהודה, הוא הבין שמשהו זז פה. סוף סוף מישהו מתחיל לדבר עם הרחוב בשפתו שלו.
היתה שם איריס מזרחי. אותו מעיין שנאה משולח רסן שנהג להפיץ ארס סביב סביב, בעיקר כנגד הקיבוצים, ממשלת העבודה, וכנגד כל מי שלא נראה כמוה. ייתכן שכדי להביא את הבשורה יש להשמיעה גם מפי מצורע, אך איזו נדוניה הביאה עמה לוחמת השוויון ונושאת דגל הקיפוח? את מי היא הביאה מקריית שמונה ומחצור? כמה מזרחיים היו שם? לא ראיתי
אף אחד עם כמות פיגמנטים צפופה משלי. אף אחד לא בא. אנחנו מדברים בשם המובטלים והם מצביעים ביבי. נוער השמנת מדבר על שוויון והרעבים זועקים "ליכוד". כל תושב נתיבות יוכל להעיד כי אף ממשלה לא השקיעה בה כמו ממשל רבין-פרס-שוחט ובכל זאת, %89 מהם הצביעו ביבי. לא בגלל שהם טיפשים חלילה, אלא בגלל שהם שייכים. תושבי עיירות הפיתוח יצביעו לרשימת הימין גם אם יעמוד בראשה אורי אור.
היה שם נאום פולסני של יוסי שריד, שהתחיל מבריק כתמיד, אך נסחף ברטוריקה של עצמו )יוסי, ההתנחלויות אינן מקומות ארורים כמו שהכרזת, אפילו אם יושבים שם כמה אנשים ארורים. הם חבלי מולדת, גם אם נגזר עלינו לוותר עליהם). היה שם גם נאום נפלא של שלמה בן עמי, שעימת את המציאות העגומה עם "ציונות עם נשימה" של המפד"ל, והוכיח עד כמה ישראל תחת שלטון נתניהו רחוקה מחזון "להשיב עטרה ליושנה" של ש"ס. בן עמי היה נפלא, אך אל מי הוא דיבר? כמה דתיים היו שם? ספרתי בקושי עשר או עשרים כיפות סרוגות של תנועת "נתיבות שלום". מספר זעום, שרק העצים את השסע שקיים בחברה הישראלית.
המארגנים הסימפטיים לא הצליחו להביא אפילו רב לרפואה. אך לפחות הביאו את הגב' לאה רבין, שרק מותו הטרגי של בעלה הפך את האשה הזו למנהיגת ציבור. היה זה כמעט גרוטסקי לשמוע את הגברת מ"אולימפיה"; הלידי שמסתופפת בקרב שועי הארץ במדשאה של דב תדמור, הופכת לנושאת את דבר המדוכאים. הגברת ששגרה פלוגה שלמה כדי לחפש את הסיכה שלה מדברת פתאום על רגישות חברתית. כמה אירוני, מי שהסבירה לרזי ברקאי ב- 1992 כי "זה לגיטימי לפוצץ אספות", מדברת על דמוקרטיה ועל סובלנות. האשה שסננה קללה אל עבר אהרון ברק מופיעה כממלכתית. מדוע אני, פעיל שלום, צריך "לאהוב את האשה הזו", כפי שהתבטא המנחה בהפגנה?
היה שם זמר רוסי סימפטי, ששר כמה שירי "ארץ ישראל" ברוסית, שירים שכה אהבנו, ושעולי רוסיה כה סולדים מהם. הם שונאים אותנו. מרביתם, כולל רוב פעילי זכויות האזרח שבהם, אינם מבינים באמת מהו שוויון. הם מכרו לנו שהם נאבקים לא רק למען העלייה, אלא למען זכויות האדם. מהר מאד התברר שעבור רבים מהם, זכויות אדם ושוויון לא היו עבורם ערך אלא מכשיר. הם באים לכאן ולא מצטרפים לתנועה לזכויות האזרח, אלא דווקא לימין ופעמים רבות מהווים בו סמן ימני. לא היו שם עולי רוסיה, לא עולי אתיופיה ולא פעילי שכונות. לא היו שם מגזרים שמרגישים דפוקים. כאילו יעדיפו תמיד להפנות את רגשי הקיפוח שלהם כנגד ציבור מקופח עוד יותר.
לא הצלחנו להביא רב מתון, חרדי שוחר שלום, או מנהיג שכונות סוחף, לא פעיל עלייה ולא איש ימין מרכזי ש"חזר בתשובה". לפחות הבאנו ערבי איש חד"ש, לשעבר רק"ח. אולי הוא ייחבר אלינו את הדתיים, את המזרחיים, את הרוסים…
כך לא בונים חומה!
בכבוד רב,
גילי חסקין,