האמזונס – הכביר בנהרות העולם

כתב: גילי חסקין . עדכון: 29 באוגוסט 2020

תודה לגדעון ביגר על הערותיו ולאריאל היימן על הבהרותיו.

ראו גם, באתר זה: יער הגשם הטרופי

ראו גם, מאמריו של עמיתי, פרופ' משה אגמי:

1. יערות הגשם הטרופיים. חלק א'. משה אגמי. טבע הדברים גיליון 9 (אפר.- מאי 1995 ) עמ' 77-62. 
2. יערות הגשם הטרופיים. חלק ב'. משה אגמי. טבע הדברים גיליון 9 (אפר.- מאי 1995 ) עמ' 93-78. 

מפגש ראשון

היה חם. האוויר עמד בלא נוע. אף לא משב רוח קל. הזיעה נזלה מכל מקום, החולצה נדבקה לגוף, הנשימה הלכה וכבדה הרגליים בוססו בבוץ והיתושים היו בבחינת המכה האחרונה. אמרתי לחוליו שאינני אוהב ג'ונגלים. חוליו חייך בסלחנות, כמכיר את ה'גרינגוס', בעיקר בשעת חולשתם. סיפרתי לו שאני מעדיף את הדרם של ההרים המושלגים, או את הודו העצוב של המדבר, אך חוליו הצביע על האֱליקוֹניה שפרח באדום וצהוב ועל הפרפרים שכיסו את השביל בכנפיהם הססגוניות. חוליו מיטיב להכיר את היער, הוא מפליא לדלג בעזרת הליאָנוֹת[1]  שורשי האוויר המוכרים מסרטי טרזן, הוא יודע להפיק צבע אדום מפרי מסוים, למצוא תולעי מאכל בגזעו של עץ אחר. הוא מכיר עשרות מיני תרופות שאפשר להפיק מצמחי היער. פרי זה מוריד את טמפ' הגוף, עלים אלו מסייעים לעיכול, שורש זה מסייע להפרעות בבלוטת הערמונית ואבקה המכינים מפרח זה מגבירה את האון המיני. צייד ביער הגשם הטרופי חייב להכיל בראשו מידע עצום. עליו להכיר את אורחותיהם של בעלי חיים רבים, להבדיל מצייד באזור הממוזג, שיכול להתמחות במין אחד בלבד. כמה שנים קודם לכן התלוויתי לצייד ביערות קנדה. מייקל גבה הקומה התמחה בצייד מוס, היינו – אייל קורא: הוא הכיר את עקבותיו בעשב הרמוס, הוא ידע לזהות את ערגתו למרחוק והכיר את עשבי המאכל האהובים עליו. האייל הקורא, והיידע שצבר מייקל אודותיו, הספיק לכלכל משפחה שלמה. לעומת זאת, צייד ביער הגשם הטרופי איננו יכול להרשות לעצמו את הפריבילגיה הזאת, וכדי לשרוד עליו להכיר בעל פה את אורחותיהם של בעלי חיים רבים.  חוליו גדל כאן ביער הגשם של האמזונס. הקרקע האדמדמה, האגמים הקטנים, הבוץ, הלחות הם תבנית נוף מולדתו, לנו זה היה חדש, אקזוטי, מסעיר וגם מעייף.

יותר מאוחר, כשישבנו בסירה והתבוננו בשפע הצמחייה החיים נראו אחרת. היו שם קופים שקפצו מעץ לעץ, ציפורים צבעוניות שהתקשיתי לזהות, להקה של תוכים גדולים, ותחושה של מקום בתולי ומסתורי כאחד. ריו טיפוטיני (Rio Tiputini) שבאגן קוקה (Coca) אשר באקוודור, הוא אחד המקומות האחרונים בעולם. כאן עדיין פועמת האשליה שהטבע יישמר, שהפראות תנצח את הקדמה. במהלך השנים הספקתי לבקר ביערות גשם לא מעטים באגן האמזונס, בבוליביה, בפרו, בקולומביה, בוונצואלה, בברזיל ובאקוודור, אך אינני זוכר – בשום מקום, כזאת עוצמה של חווייה ירוקה.

הפלגנו עשרה ימים בקאנו של רודריגז, אחיו של חוליו. הליכה וחתירה במקום בו אפשר לשכוח שיש בעולם טלקס או טלפון (בימים ההם של קיץ 1981 לא הכרתי את הפקס והמחשב הביתי). אך ניתן היה להתמכר לעומק הירוק הירוק הזה. בניגוד לחבלי אמזונס רבים הנגועים בתעשייה, חקלאות, כריתת יערות, או למצער בתיירות מאסיבית, ריו טיפוטיני הוא עדיין מקום מפלט מאימי הציוויליזציה. עשרה ימים ללא צפירת מכוניות, ללא פיח, ללא שלט המכריז על רשות זו או אחרת. רק הטבע ואנחנו.  קרוב לאלוהים.

מאז לא שבתי לשם, לריו טיפוטיני, אך חזרתי פעמים רבות ליער הגשם הטרופי של האמזונס, שהוא חלק בלתי נפרד מטיול בדרום אמריקה: בריו בני (Beni) שבבוליביה, בריו מדרה דל דיוס (Rio Madre del Dios) שבפרו, בריו נאפו  (Napo) שבאקוודור ועוד.

מפגש שני

לטיסיה (Leticia), במשולש הגבולות קולומביה-פרו וברזיל. הגעתי לכאן בטיסה מבוגוטה, עיר האביב הנצחי. גל של אוויר חם קיבל את פני ותוך רגע חישבה החולצה להידבק לעורי. ביום המחרת, כבר הייתי על סיפונה של ספינה היורדת לאורכו של האמזונס. הספינה, עמוסה בנוסעים, מרביתם מקומיים, מיעוטם תיירים, רבצו באפס מעשה על גבי ערסלים, בוהים, כמוני בגוף המים העצום, בפס הירק שבאופק, מתקשים להכיל את הגודל. כעבור ארבעה ימים עגנו במנאוס. מעבר חד מריק של ארבעה ימים, לעיר הומה, לשוק סואן. המבנים המפוארים שנבנו במאה ה-19, בזמן ה"בום" הגדול של הגומי, היו תופעה מאד ברזילאית, אבל נראו כבלתי שייכים. כעבור מספר שעות היתה הספינה אמורה להרים עוגן ולהפליג אל בלם. לא עצרתי כוח. ויתרתי על החוויה הזולה והמתישה וסיימתי אותה בשעתיים של טיסה.

נהר האמזונס, הוא הנהר החשוב והגדול ביותר באמריקה הדרומית ואולי הגדול שבנהרות העולם. הוא משתרע בתחומי תשע מדינות באמריקה הדרומית.

הנהר הוא חלקה המרכזי של מערכת הידרוגרפית ענקית המונה ארבעה נהרות: אמזונס, פאראנה, סן פרנסיסקו ואורינוקו. שני באורכו רק לנילוס – 5,940 ק"מ. ישנה מחלוקת בין גאוגרפים ביחס לאורכו, המוערך בין 6,259 ל-6,800 קילומטר. כך למשל, הגיאוגרף משה ברוור כותב שנהר הנילוס אורכו 6671 והאמזונס .6570 ק"מ

אולם, בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20,  איתרו גיאוגרפים פרואנים, ערוץ הגולש מהאנדים שבאזור ארקיפה (Arequipa) שבפרו אל האמזונס והופך אותו לארוך יותר מן הנילוס. בעקבות מסע מחקרי שארך 14 ימים, "הוסיפו" חוקרים אלו 284 ק"מ לאורכו של האמזונס, מכפי שהיה מוכר עד אז. בעקבות גילויו של נהר מנטרו (Mantaro)  היורד מרכס רומי קרוז (Cordillera Rumi Cruz) שבפרו ונשפך לאגן האמזונס, מצאו שנהר האמזונס,  ארוך ב-105 ק"מ יותר מהנילוס[2].

לאמזונס יש די שיאים עולמיים. אין שני לו בשטח אגן הניקוז ובספיקה. האמזונס  מנקז את שיפועי האנדים המזרחיים, מ-°40 רוחב צפוני, עד °20 רוחב דרומי, וחלק מחבל ההרים של גויאנה וברזיל. הילוכו כמעט מקביל לקוו המשווה. גליל מימיו ומימי היובלים שלו, נמצא כולו באזור הטרופי הגשום; אזור בו כמות המשקעים מגיעה במקומות רבים ל- 4000 מ"מ גשם בשנה.

זהו הנהר בעל אגן הניקוז הגדול ביותר – 7,180,000 קמ"ר.

[אגן ניקוז: אוסף של כל הנקודות, שהנגר העילי העובר בהן, זורם למקום אחד]. האמזונס והאורינוקו יחדיו מנקזים כ-% 40 משטחה של דרום אמריקה – שטח הגדול יותר משטחה של ארה"ב. במהלך השייט בנהר, במיוחד ברגעים הרומנטיים שלו, כאשר גלגל השמש הלם בנהר בצבעים אדומים וצבע את האופק בגווני וורוד וכתום, היינו נוהגים לשיר את מה שיכול להיות להמנון המטיילים הישראליים בדרום אמריקה – השיר "וונצואלה" שכתב דן אלמגור. באותם שנים שדרום אמריקה נראתה מעבר להררי החושך, היו שרים "נשוט על פני האורינוקו המשתפך לאמזונס. האורינוקו אכן קרוב מאד לאמזונס, אך נשפך בכלל לים הקריבי…

לאמזונס שמור שיא עולמי נוסף: זהו הנהר בו זורמת כמות המים הגדולה ביותר עלי אדמות. ספיקת מימיו השנתית של הנהר היא כ – 5,519 מיליארד ממ"ק (מטר מעוקב) כלומר  כ-209 אלף מטר מעוקב בשנייה בעונת הגאות, היורדת ל-35 אלף מטר מעוקב בשנייה בעונת השפל. כמות עצומה זו אפשר שתמלא את הכנרת בחמש וחצי שעות בלבד, אם הייתה ריקה ממים. בשעה אחת זורמת בנהר כמות מים רבה יותר מאשר זורמת בכל ימות השנה בירדן. באמזונס זורמת % 20 מכמות המים המתוקים על פני כדור הארץ. הוא גדול יותר מכל שבעת הנהרות הבאים אחריו גם יחד! כמות המים היא כה גדולה, עד שברדיוס של  100 ק"מ מעבר לשפכו לאוקיינוס האטלנטי, המים באוקיינוס עודם מתוקים. ברדיוס גדול יותר, של 500 ק"מ, עדיין מורגשת השפעת המים המתוקים. שטף המים הגדול גורם לירידת המליחות באוקיינוס ומשנה את צבע מי הים עד מרחק של 320 ק"מ ממקום שפכו של הנהר. מדי יום מזרים הנהר אל האוקיינוס סחף בכמות של 1.3 מיליון טון[3].

האמזונס הינו גם הנהר העמוק ביותר בעולם. עומקו בין 20 ל-100 מ'.

שיא נוסף השמור לאמזונס הוא ניקיונו: זהו הנהר הנקי בעולם מבחינת כמות החומר המרחף. זהו נהר הנקי כמעט ממלחים, מים כמעט מזוקקים. לדבר השפעה הרסנית על הבריאות, משום שאינם מכילים כמעט פלואור וכאשר ילידי האזור עברו לתזונה מערבית, המכילה הרבה פחמימות וסוכרים, נודעה לכך השפעה הרסנית על השיניים; ילדים הגיעו לגיל בגרות שבפיהם מחצית מכמות השניים. לנהר נשפכים נהרות עכורים יותר המגיעים מן ההרים ומכילים חרסיות ונהרות שחורים בשל הטנין – תרכובת תמיסה של צמחים הנמצאת במים. הנחלים הנקיים והנחלים נושאי הסחף, למרות סמיכותם זה לזה, הם שתי מערכות אקולוגיות נפרדות (כך למשל, קיימים דגים עיוורים, החיים במים העכורים בלבד).

הבליה באזור הטרופי היא תהליך מהיר ותוצריה נשטפים ומוסעים ביעילות באזור שופע מים זה. נהר האמזונס, מעביר במשך שנה 2000 טון לקמ"ר לשנה, של חומרי קרקע ומביא בכך לירידת פני הקרקע בשיעורים גבוהים. ערכים אלו גבוהים במספר סדרי גודל מנהרות מקבילים באזורים הממוזגים (ומשמעותיים לסוגיית כריתת היערות). תנועת המים הגדולה אחראית לתהליכי השטיפה, שהוא אחד המאפיינים הבולטים של הקרקע הטרופית. תוצרי ההידרוליזה הראשוניים הם בסיסים מומסים, הנשטפים בקלות ומותירים קרקע חמוצה וענייה באלמנטים החיוניים לצמח. מינרלים סיליקטיים וחרסיתיות קאוליניות נשטפים גם הם ולעומתם מינרלים ברזליים קשי תמס שאינם נשטפים ועקב כך, כמותם היחסית גדלה.

האמזונס מנקז כאמור את מרבית מדינות הייבשת, למעט צ'ילה, אך מקורו העיקרי של האמזונס באנדים הפרואניים, במרחק של כ- 250 ק"מ מן האוקיינוס השקט. שם הוא ניזון מהגשמים המרובים ומהפשרת השלגים. הוא זורם תחילה בשם מאראניון (Maraňon) [4]בגיאיות עמוקים, בנגר חזק, תוך יצירת מפלי מים, שהידוע שבהם הוא הפונגו (Pongo).

נהר אוקאיאלי (Ucayali)  נשפך למרניון דרומית לאיקיטוס ועד היכנסו אל תחומי ברזיל ממשיך הנהר להיקרא מרניון. בברזיל הוא קרוי סולימואס (Rio Solimões), ורק לאחר שהריו נגרו נשפך אליו סמוך למנאוס, נקרא הנהר אמזונאס. הנהר זורם דרך מישור ענקי המכוסה יער עד סבוך. מישור זה נוצר ע"י הנהר עצמו, כאשר הטיל את הסחף שלו לתוך זרוע ים קדומה. במהלך זרימתו במישור זה הוא מסתעף לזרועות רבות, היוצרות איי נהר גדולים, שהגדול שבהם איליה דה טומבינאבארנאס Ilia Do Tumbinambaranas)). ששטחו כ- 15,000 קמ"ר (שלשה רבעים משטח מדינת ישראל !!) . במקומות מסוימים הנהר מתרחב למעין אגם, או מלווה באגמים נרחבים דמויי לגונות, כשהם מחוברים אליו באפיקי מים קצרים.

הנהר מתפתל בפשט (המרחב אליו מתפשטים מי הנחל בשעת גאות. אזור הפשט הוא המרחב בו שוקע סחף הנחל)  שרוחבו עד 150 ק"מ וגדותיו ביצתיות לרוב. במקומות רבים מגיע רוחבו לעשרות ק"מ עד כי צופה בגדה אחת אינו יכול להבחין במראה הגדה האחרת. אף במרחק 3,000 ק"מ מן השפך גדול רוחבו מקילומטר. בחודש יוני מזרימים היובלים היורדים מן האנדים כמויות מים עצומות לאפיק האמזונאס. הנהר עולה על גדותיו ומציף שטחים מישוריים ברוחב של מאות קילומטרים. פני המים עשויים לעלות בשמונה מטרים בעונת ההצפה. אחר מספר שבועות נסוגים המים לאפיק הקבוע בהדרגה.

בהיכנסו לברזיל ליד טבטינגה (Forte de São Francisco Xavier de Tabatinga) , נמצאים מי הנהר בגובה 81 מטרים מעל פני הים. משם זורם הנהר בשיפוע של 21 מ"מ לק"מ. במרחק של 1,600 ק"מ מן השפך גובה הנהר הוא רק 30 מטר, זו גם הסיבה לאיטיות זרימתו ולקיבולת המים העצומה הזורמת באפיקו. כתוצאה מכך ניכרת השפעתם של מי הגאות על מפלס מי הנהר גם במרחק 750 ק"מ מן השפך.

יובלים:

לאמזונס נשפכים יובלי ענק שהם נהרות כבירים בזכות עצמם:: ריו נגרו (Rio Negro) המגיע מצפון[5], מדיירה (Madeia)[6], פורוס (Rio Purus), טפז'וס (Rio Tapajós), ז'פורה (Rio Japurá), ז'ורואה ושינגו, המגיעים מדרום ומדרום מערב. למעלה מ-1,100 יובלים ו-14 אלף יובלי משנה זורמים לנהר, מהם ארוכים מ-1,500 קילומטר. איי נהר רבים מצויים בו וביובליו

מלבד זה הוא קולט למעלה ממאתיים יובלים שיותר ממחציתם משמשים למעבר ספינות ושל- 15 מהם, אורך שעולה על 1,500 ק"מ (כל אחד)! בשל הנהרות הרבים, העניים בסחף, הנשפכים לתוכו בחלקו התחתון, האמזונס נשפך לאוקיינוס במערכת של תעלות בעומק של  70 מ', היוצרת אֱסטוּאָר ענקי, האופייני לשפכי נהרות הזורמים באזורים טרופיים.

אסטואר- קבוצת איים הנוצרת כתוצאה ממאזן סחף שלילי (אסטואר נוצר במקומות בהם יש הבדל גדול בין הגיאות והשפל של ים, כמו במערב אירופה וצפון אמריקה). , להבדיל מדלתה שהיא מניפת סחף, החודרת לים בצורת האות היוונית דלתא.

זרועותיו הרבות של הנהר יוצרות איים רבים מאד שהגדול שבהם הוא האי מרז'ו  (Marajo), ששטחו כ- 19,000 קמ"ר. דרך זרועות השפך המרובות של האמזונס מורגשת גאות האוקיינוס האטלנטי עד מרחק של כ- 750 ק"מ מן החוף. לעתים עולה במעלה הנהר גל ענק, הנקרא בפי המקומיים פורורוקה  (Pororoca)' שגובהו כ- 6 מ'. בעונת הגשמים אשר באנדים (מנובמבר עד מרס), עולה מפלס הנהר והמים מתפשטים ברחבי היער.

מהלך הנהר

ייתכן שלפני התרוממות הרי האנדים, האמזונס זרם מערבה, ונשפך לאוקיינוס השקט, במקום לאוקיינוס האטלנטי. רעיון זה עלה במחקר כבר לפני עשרות שנים, כאשר ביולוגים שמו לב שדגים רבים החיים באמזונס, קרובים גנטית, דווקא לדגי האוקיינוס השקט ולא לאלו שחיים באוקיינוס האטלנטי. גיאולוגים אמריקאים וברזילאים הציגו בכנס שנערך בפילדלפיה שרידי מינרל בשם זירקון[7], שנמצא בלב אגן הניקוז של האמזונס בברזיל. הזירקון הוא מינרל השומר על תכונותיו הכימיות גם לאורך מיליוני שנים, ולכן משמש כאמצעי לתארוכן של תופעות גיאולוגיות קדומות. כאשר התרוממו האנדים נחשפו המינרלים של הזירקון. החוקרים אומרים כי המינרלים שנמצאו בסלעי המשקע והסחף, שנאספו במרכז היבשת, הם קדומים מאוד, ולפיכך מקורם צריך להיות ברכסי ההרים שהיו בעבר בחלק המזרחי של דרום אמריקה, ולא ברכס האנדים הצעיר שבמערב היבשת. לפי תיאוריה זו, המינרלים הקדומים נשטפו מאזור הררי גבוה שנוצר במזרח  היבשת בעידן הקרטיקון[8] – תוך כדי היפרדות הלוחות הטקטוניים של יבשת דרום אמריקה ויבשת אפריקה. הדבר גרם להסטת זרימת הנהר מערבה, וכך הגיעו סלעי סחף ומשקע בני כשני מיליארד שנים, למרכז היבשת. כל עוד ורמות האנדים היו עדיין צעירות ונמוכות יחסית, והנהר זרם דרכן אל האוקיינוס השקט[9].

הגיאולוג אריאל היימן מסביר כי ההרמה של האנדים החלה במרכז האנדים לפני 65 מליון שנה, וצפון האנדים החלו להתרומם כמה מיליוני שנים מאוחר יותר. אבל, האמזונס לא קיבל את צורתו הנוכחית עד לפני 10 מיליון שנה. בעבר נהרות רבים זרמו מערבה לאוקיינוס השקט. בנפרד. אבל, בעקבות ההרמה הלא אחידה של האנדים, נוצר מצב שכל הנחלים התאגדו לנהר ענק אחד, ולא כל אחד שינה את כיוונו בנפרד. בנוסף מוצע, שכשהאנדים רק החלו להתרומם, המים שעדיין זרמו מערבה, הצטברו באגמים גדולים (בשטח הניקוז הנוכחי של האמזונס). האגמים הללו התנקזו צפונה לים הקריבי. כל זאת, בתקופה שבין תחילת ההרמה של האנדים ועד להתגבשות המבנה הנוכחי של האמזונס, כאמור לפני 10 מיליון שנה.

הטענה על נתיבו הקדום של האמזונס,  קיימת כבר עשרות שנים, אלא שצוות חוקרים בינלאומי, טוען כי עשרות מיליוני שנים אחר כך, בעידן המיוקן[10], התרומם במרכז היבשת רכס נוסף, המכונה "קשת פורוס" (Purus), שנמתח מצפון לדרום. דבר זה גרם לחלוקה של זרימת האמזונס, כך שחציו החל להתנקז מזרחה לכיוון האוקיינוס האטלנטי וחציו השני המשיך לזרום מערבה. באותה תקופה גם הלכו וגבהו הרי האנדים, עד שלמעשה הם חסמו את הזרימה מערבה וכך נוצר אגן סגור בין האנדים לבין קשת פורוס. סלעי משקע וסחף החלו למלא אט אט את האגן, עד שבשלב מסוים הצליחו המים לפרוץ בחזרה דרך קשת פורוס ולזרום מזרחה. התפתחות זו קבעה את כיוון זרימתו הנוכחית של הנהר[11].

תופעה זו, המכונה "שביית נחלים" מוכרת גם מארץ ישראל. לפני שנוצר ים המלח זרמו הנחלים שנובעים בעבר הירדן של היום, היישר אל הים התיכון. מאז שנוצר בקע ים המלח, נחלי מדבר יהודה החלו זורמים 'אחורה'". נהר האמזונס מועד במיוחד לשינויים כאלה, כפי ששמואליק מרקו, בעבר מדריך טיולים וכיום חוקר, הסביר ליובל אל בן עמי, מהמגזין הווירטואלי "מסע אחר און ליין": "האמזונס הוא יותר אגם מנהר. במרחק של 1,200 קילומטרים מן הים עדיין מורגשים בו הגאות והשפל של האוקיינוס האטלנטי. זהו גוף מים גדול ורדוד, שהרמה קלה של שולי היבשת יכולה לשנות את כיוונו"[12].

יער הגשם של האמזונס

יער הגשם הטרופי של האמזונס, מכונה בטעות "ג'ונגל" ["ג'ונגל" הוא שם הודי מקומי ליערות העד הטרופיים (jangla בסנסקריט) בגבעות הטראי (Terai) שלרגלי ההימלאיה ובחלק הדרומי של דלתת הגנגס)].  בספרות הגיאוגרפית המדעית ממעיטים להשתמש בשם זה ככינוי ליער הגשם הטרופי, בגלל הקונוטציה השלילית של המושג. אך הוא נעשה מאד רווח בקרב הציבור בלשונות רבים, כנראה הודות לספריו של רויארד קיפלינג ומשמש כינוי לאזורים טרופיים נרחבים, הדומים בנופי הצומח שלהם, לתנאי החיים השוררים ביער הגשם הטרופי של הודו[13].

יער האמזונאס מכסה קרוב ל-7,769,994 קמ"ר (אף על פי שגבולותיו המדויקים שנויים במחלוקת), ומשתרע על פני תשע מדינות: ברזיל שבה כ-60% משטחו הכולל, קולומביה, פרו, ונצואלה, אקוודור, בוליביה, גיאנה, סורינאם, וגיאנה הצרפתית. יער זה מתמשך מזרחה לאנדים עד לגויאנות (Guyana) שבצפון מזרח ועד לסוואנות של הסרטאו (Sertão) שבמזרח ברזיל. האזור משמש בית גידול לכ-2.5 מיליון מינים של חרקים, ולמעלה מ-400 מיני יונקים. בנוסף לכך יש בו 1,300 מינים של עופות (יותר מינים מאשר בכול אפריקה), אחד מכל חמישה עופות בעולם חי ביער האמזונאס. 5,500 מינים של דגים, בנהר הזורם ביער. למעלה מ-1,000 מינים שונים של דו-חיים ו-400 מיני נחשים. גם הצמחייה בו עשירה במיוחד: מספר העצים המשוער ביער מגיע ל-400 מיליארד, והם מורכבים מ-16,000 מינים שונים.

ביער הגשם הטרופי (להלן: יג"ט) של דרום אמריקה חיים מאות מיני דקלים, למעלה מאלף מיני ברומלייה, מאות מיני סחלבים. ביג"ט של האמזונס, גדלים 100 מינים שונים של עצים, בממוצע לכל  10 דונם! מגוון ללא אח ורע בעולם. כך למשל: בברזיל לבדה (כולל אגן הפרנה) גדלים  40,000 מיני צמחים, שרובם אינו גדל בעולם הישן. חוקר הטבע אלפרד ראסל וולאס ((Alfred Russel Wallace, המוכר מניסוח התיאוריה על האבולוציה בתהליכי הברירה הטבעית, במקביל לצ'ארלס דרווין[14] וממנסחי "קו וואלס"[15], כתב ב-1878: "אם הנוסע שם ליבו למין מסוים ורוצה למצוא פרטים נוספים כמותו, הוא מפנה עיניו לכל הכיוונים. הוא יראה מסביבו עצים מכל הסוגים, הגדלים והצבעים, אך רק לעתים רחוקות יראה שניים מאותו המין. פעם אחר פעם הוא הולך לעץ הדומה לעץ אותו הוא מחפש, אך ממבט קרוב יגלה שזהו עץ אחר. אם יתמיד ימצא אולי לאחר זמן, עץ נוסף במרחק מחצית המיל, ואולי לא יצליח כלל ורק בהזדמנות אחרת יתקל במקרה בפרט נוסף".

התמחות זו, לגומחות אקולוגיות כה ספציפיות, היא כנראה תוצאה של יציבות התנאים האקולוגיים במשך שנים. האזורים היחידים על פני הגלובוס אשר לא הושפעו משינויי האקלים החריפים, אשר היוו את תקופות הקרח הפלייסטוקניות, הם האזורים הטרופיים המשווניים (בהם מדובר על ירידה של º3 בלבד). לדעת חוקרים רבים, אזורים אלו נהנו מיציבות אקלימית לאורך עשרות מיליוני השנים האחרונות! בנוסף ליציבות האקלימית, נתקיימה גם יציבות טופוגרפית באזורים הטרופיים השטוחים של אגן האמזונס,. מיליוני שנה של יציבות יוצאת דופן, ללא אסונות אקולוגיים כדוגמת תקופות הקרח או התפרצויות געשיות, אפשרו לצמחים להתמיין לעשרות אלפי מינים ותתי מינים.

מגוון מיני הצמחים הוא מהגבוהים בעולם; מומחים מעריכים כי קמ"ר אחד יכול להכיל מעל 75,000 מיני עצים ו-150,000 מיני צמחייה גבוהה. קמ"ר אחד ביער האמזונאס יכול להכיל כ-90,000 טון של צמחייה חיה, ולכן היער מהווה את אוסף מיני הצמחים ובעלי החיים הגדול בעולם. הפלורה ביער האמזונאס גדולה מאוד וכוללת מיני צמחים רבים, ככל הנראה מעל 430 אלף מיני צמחים שונים בריכוז גבוה בהרבה מכל מקום אחר.

מגוון מיני האורגניזמים החיים בו הוא הגדול בעולם. בשנת 2011, לאחר תהליך בחירה שנמשך ארבע שנים, נבחר היער והנהר הזורם בו לאחד משבעת פלאי עולם הטבע.

על המארג האקולוגי של יערות גשם טרופיים,  ראו  באתר זה: יער הגשם הטרופי

חלוקת היער:

יש להבחין בין יערות עד שמוצפים מדי שנה למספר חדשים (לעתים עד חמישה חדשים) על ידי הנהר וקרויים "גאפו", לבין אלו שאינם מוצפים (יער הגדות). הגאפו מאופיינים בעצים נמוכים יותר ובמספר מינים קטן יותר. מכיוון שההצפה מקשה את חיי הצמחים וגורמת למחסור בחמצן בקרקע הגידול. ככל שמתרחקים מהאזור המוצף, מתעצם היג"ט. העצים גבוהים ומופיעים במספר מינים רב. ביער הגדות בולטים בין השאר מיני הדקל, האגוז הברזילאי ,(Bertholletia excelsa) הרבה מינים ממשפחות העריים, הסאפוטיים ועוד. מבין המטפסים בולטים השעונית (Passiflora) וחבלבליים. בשכבת הקרקע גדלים דגניים, גמאיים, לופיים המוכרים לנו כצמחי נוי, שרכים וטחביים למכביר. בתוך היער יתווספו לרשימה חלקית זו, דקליים ומטפסים נוספים, בני משפחות הקסאלפיניים, התותיים וחלבלוביים.

צמחי תועלת:

ביג"ט בולטים צמחי תועלת, חלקם צמחי רעל שהאדם למד בשימוש נכון להכין מהם משקה (יוקא) או תרופות. פרי הדקל וליבתו האגוז הברזילאי, הפפיה והאננס מנוצלים למאכל. ממטפס הקוררה מפיקים רעל קטלני המשתק את שרירי הנשימה. מדקל הצ'ונטה מכינים משקה חריף, כדוגמת הצ'יצָ'ה. (בצ'ונטה מתפתחים זחלים הנחשבים למאכל טעים). פירות מסוימים משמשים לצביעה, אחרים להזיות. הבוטנאי דן בולוטין, מאוניברסיטת תל-אביב סיים עבודת שדה מקיפה בנושא ניצול צמחי תועלת. המשפחה הראשונה בחשיבותה לתושבי יערות הגשם היא משפחת הדקליים, המונה כ- 4,000 מינים, חלק מהם צומח ביערות האמזונס בדרך כלל לגובה של  18-20 מ'.

עושר בגומחות אקולוגיות

מה שנכון לגבי צמחים נכון מאד גם לבעלי חיים, במיוחד בקשר לחרקים. מגוון המינים  גדול בהרבה מהמוכר באזורים גיאוגרפיים אחרים [לדוגמא: אם יצאו שני אנטמולוגים לציד שלושים פרפרים כל אחד; האחד ביער העד הצפון אמריקאי וחברו ליג"ט בדרום אמריקה. מבחינה סטטיסטית סביר להניח כי שלושים הפרפרים הצפון אמריקאיים יהיו בני  3-4 מינים בעוד מספר מיני הפרפרים הדרום אמריקאיים יעלה על 20]. מספר מיני העופות  החיים באקוודור (לא מספר הפרטים) עולה על זה של אירופה כולה. מספר מיני העופות החיים ביער הגשם של האמזונס, גדול יותר מאשר בכל אפריקה.

באגן האמזונס יש מגוון בעלי חיים עצום. באזור מתקיימים כ-10% מכל המינים הידועים בעולם, אף על פי ששטח זה מכסה רק קצת יותר מאחוז אחד משטחו של כדור הארץ. בנהר ישנו מגוון דגים רחב מאוד, והדגה באמזונאס מהווה מקור פרנסה שופע לתושבים סביב הנהר ובית גידולם של מדגי הנוי רבים מאוד הוא באמזונס.

הסתגלות:

ביג"ט, של האמזונס, קיים שילוב מיוחד של עצים גבוהים, קרקע מוצפת מים וכו'. הגירוי האבולוציוני גרם ליונקים רבים לפתח כושר שחיה וכושר טיפוס, כך למשל היגואר, שהוא דוגמא קיצונית לבעל חיים בעל מיומנויות רבות (מולטי פוטנציה) – מסוגל לזנק למרחוק, לרוץ מהר, לטפס על עצים, לשחות, לצלול, לקפץ על בולי עץ הצפים בנהר ולהרוג דגים במכת זנב. כך למשל אופוסום המים שהוא חיית הכיס היחידה בעולם שהיא שוכנת מים. לעומת זאת, בשל היציבות האקלימית,  לא נוצרה התמחות מיוחדת לתנאים קיצוניים – לתקופות של קטסטרופה. לעומת מספר המינים העצום, מספר הפרטים של כל מין ומין הוא קטן מאד ומספרם הכללי של בעלי החיים קטן עד להדהים. הגירוי האבולוציוני מפתח תופעות כמו טפילות (חלקית או מלאה) וכן תופעות של סימביוזה: הן סימביוזה בין מינים בוטניים, הן סימביוזה בין צמחים ובעלי חיים והן תופעות של יצורים חברתיים כדוגמת טרמיטים ונמלים. בתנאים אלו יש יתרונות רבים לבעלי חיים גמישים מבחינת אורח החיים.

יציבות:

יער הגשם הטרופי הוא מצב של חברת שיא (קלימקס), כלומר, מצב בו כלל האורגניזמים בבית גידול מסוים נמצא בשיווי משקל, כך שכל אורגניזם שמת מוחלף באורגניזם דומה. המערכת הגיעה לשיווי משקל, בו אין עוד שינוי בתנאים, והחברה לא משתנה עוד. חברה זו נקראת חברת קלימקס, או חברת שיא.

בנוסף למורכבות הרבה, יוצר היג"ט גם רושם של יציבות. אין הוא פתוח להתיישבות של מינים מחברות אחרות [למרות שבראשית הפלייסטוקן (3 מיליון שנים טרם זמננו), עת התחברו שתי הייבשות האמריקאיות לאחר 70 מיליון שנות ניתוק, חדרו בעלי חיים מסוימים מצפון אמריקה וחלקם הצליח לחדור ליער הגשם של האמזונס ואף להשמיד מינים מסוימים שחיו בו]. בניגוד למקומות אחרים, רק מינים מועטים היותר שהביא האדם, הצליחו להיאחז ביער הגשם הטרופי. מאידך, צמחים ובע"ח מיג"ט, הם בעלי כושר הישרדות נמוך מאד מחוץ לחברה שלהם. מספר רב של צמחים אינם מסוגלים לחיות בגני נוי ואפילו לא בגנים בוטניים. הם זקוקים ליג"ט ולמורכבותו כדי להישאר בחיים. כמה מינים כאלו הם בעלי חשיבות כלכלית גדולה (כמו למשל, קקאו, גויאבה ובעיקר עץ הגומי), אך הניסיונות לגדל אותם בצורה מרוכזת כגידולים חקלאיים, זכו להצלחה מועטה. מונוקולטורה (גידול של מין אחד) נכשלה לעתים באזורים הטרופיים. יש מקרים שבהם הנביטה מעוכבת כאשר העץ גדל במונוקולטורה, אך אינה מעוכבת בחברת עצים אחרים. כאן יש דוגמא של קשרים התלויים בצפיפות, צפיפות המשרה עיכוב בגידול על ידי הפרשת כימיקלים שעדיין לא בודדו או זוהו. אפילו בעלי חיים בעלי כושר תנועה גבוה, כמו עופות וחרקים מעופפים החיים ביג"ט, ממעטים לנוע יחסית לבע"ח באזורים ממוזגים. צפורי היג"ט אינן נודדות. הן נעות בסביבה בלהקות גדולות אך נמנעות מלעזוב את יער הגשם. צפורים הנודדות מאירופה לאפריקה, או מצפון אמריקה לדרומה, בחיפושן אחר מזון, נמנעות מלהיכנס ליער הגשם. הן מצויות בסוונות ובאזורים מעובדים. דומה כי יער הגשם הטרופי של האמזונס, מלא ואין בו מקום לשכן מהגרים.

מינים בולטים:

יג"ט האמזונס הינו חלק מהממלכה הניאוטרופית וקיימים בו הרבה מינים אנדמיים רבים, היינו, מינים החיים רק כאן. כנראה שייבשת דרום אמריקה נפרדה מייבשת אפריקה הרבה לפני שייבשת צפון אמריקה נפרדה מאירופה ולכן חיים בה הרבה יותר מינים אנדמיים. מה שנכון לגבי הצמחים, נכון גם לגבי בעלי החיים. כמעט מחצית מ- 9,000 מיני העופות בעולם, חיים ביבשת דרום אמריקה. מרביתם ביערות הגשם של האמזונס. באקוודור לבדה, ששטחה  270,000 קמ"ר בלבד, חיים כאלף מינים של ציפורים. בעוד שבכל יבשת אירופה, למשל, חיים רק כחמש מאות מינים.

אבולוציה קונוורגנטית:

תנאי החיים הדומים (היעדר אור, סביבה קרקעית עוינת וכו'), מפתחים אבולוציה קונוורגנטית (קונוורגנציה = התפתחות מתכנסת), כלומר, בעלי חיים ממוצא גנטי שונה לחלוטין, מפתחים במהלך האבולוציה, צורה דומה, העונה לאילוצי סביבה דומים[16]. אזור הצמרות, שהוא נישה אקולוגית נפרדת והיא הפורייה ביותר. רוב החיים, לפחות של החוליתניים, מתרכזים בצמרות. החיים בסביבה הבטוחה יחסית של הצמרות גרמו לבעלי חיים מסדרות שונות, לפתח למשל זנב ארוך המשמש כאיבר תנועה ומאפשר להם לחיות רק על העצים. כך אפשר לראות את קוף העכביש (פרימאט), דורבן דרום אמריקאי (מכרסם), דב הנמלים הבינוני (דלשינאי), והקיקאג'ו (טורף), כשהם משתלשלים בזנבותיהם מענפיו של אותו עץ.

גילוי הנהר: 

האירופאי הראשון שגילה את שפך הנהר ואת כפרי הילידים ששכנו לידו היה ויסנטה פינסון בתחילת המאה ה-16 והוא קרא לו "ים של מים מתוקים".  אולם האירופאי הראשון ששט לאורכו היה בשנת 1541  פרנסיצקו דה אורליאנה ( ,(Francisco De Orleonaשיצא לחפש את "אלדורדו" (ארץ הזהב האגדית). הכול התחיל עם פרנסיצקו פיזארו, הכובש החמדן של פרו. רועה חזירים בור, בן חבל אקסטרמדורה שבספרד שהשקיע את הונו המועט בדרך להגשים את החלום – לכרות כמה שיותר זהב. פיזרו ניצל את היריבות הפנימית שמלכות האינקה ואת העובדה ששבטים רבים ראו באינקה משעבדים. חמוש במידע מודיעיני ומצויד בניסיונו של קורטז כובש מקסיקו, ניצל בצורה צינית את חלומם של בני האינקה על האל המזוקן בהיר העור שיגיע מן הים. פיזארו לא הסתפק בזהב פרו. הוא שלח את דייגו דה אלמרגו לכבוש את צ'ילה, ממנה שב במפח נפש ואת אורליאנה לאגן האמזונס.

אורליאנה זה, שכונה "האביר שתום העין", הגיע לדרום אמריקה בגיל 16, הצטרף לכיבושי פיזרו, כבש את גוויקיל  (אקוודור) ומשל בה. יחד עם גונזלו, אחיו של פרנסיצקו פיזרו. הוא טיפס מגוויקיל מזרחה,, העפיל אט אט להרים האנדים. מן הסתם חזה בנוף המשתנה במהירות, והופך לירוק מרגע לרגע, היערות בהם פסע הלכו והתדלדלו עד שהגיעה לטונדרה המקפיאה, למחסומי הקרח, הוא חצה את הרכס וירד בצדו המזרחי לכיוון יערות הגשם של האמזונס, והפליג בסירה במטרה לגלות את העושר האגדי. "אל דורדו" (El Dorado) – הארץ המוזהבת. אורליאנה וחבריו היו האירופאים הראשונים ששטו לאורך הנהר. עברו עליהם צרות מרובות בצורת יתושים, ערפדים, רעב, רעידות אדמה ומחלות ולבסוף גם רעב. בליל חג המולד של 1542 התנדב אורליאנה לצאת לחפש מזון והבטיח לגונזלו לשוב תוך 12 יום, אך בושש לחזור.

גונזלו חיכה לו  40 יום, אך לשווא. משתש כוחו, שב על עקבותיו לכיוון קיטו שבאקוודור. בינתיים, ירד אורליאנה במורד הנהר נאפו .(Napo) הוא כבר לא יכול היה לשוב נגד כיוון זרמי הנהר. בדרכם תקפו אותם אינדיאנים ורעב כבד. הוא רצה להמתין לגונזלו, אולם חייליו בקשוהו להמשיך ולהגיע למקום בטוח. הם המשיכו במסע ורק בחודש אוגוסט, שמונה חודשים לאחר שנפרדו מגונזלו, הגיעו לים הפתוח. אורליאנה המשיך לספרד שם סיפר סיפורי נפלאות על "אל דורדו" ועל שבטי האמזונות. נראה שלא היה לו די בהרפתקה. האם היה זה קסמו של הנהר, סביר להניח ששיחקה כאן תאוות הבצע. הוא לא כבש את ייצרו והחליט להתגרות שוב בשר המזל ובשנת 1545 יצא שוב למסע, הפעם היה חסר מזל. כמה מספינותיו טבעו בדרך וכאשר הגיע לאזור השפך, לא מצא את הכניסה לנהר. יום אחד עזב את מחנהו כדי להביא מזון ולא שב[17].

בשנת 1560 ירד לאורך הנהר הכובש (conquistador) הספרדי לופה דה אקירה (Lope de Aguirre,), שהיה כנראה האירופאי השני שירד לאורך האמזונס. (יש היסטוריונים החלוקים על קביעה זו וטוענים שמסעו זה , לא היה לאורך האמזונס, אלא לאורך האורינוקו). החוקר הפורטוגלי פדרו טישיירה (Pedro Teixeira) היה האירופאי הראשון שהפליג לכול אורכו של הנהר. בשנת 1637 הגיע לקיטו , הפליג לאורך הנהר עד שפכו וחזר באותה הדרך.

הפורטוגלי אנטוניו רפוסו  טוורס (António Raposo Tavares), מאותם חוואים שביקשו להרחיב את גבולה של המדינה וכונו "בנדריינטה" (bandeirante), יצא מסאו פאולו ב-1648 ובמשך ארבע שנים חקר את אגן האמזונס וגילה יובלים רבים שלו, כגון הריו נגרו. עד שנת 1652, הוא כיסה שטח של 10,000 קמ"ר[18].

מקור השם 

מקור השם "אמזונס" במילה "אמאזונו" (בפי הילידים: "המיית ענני מים").

פרנסיצקו דה אורליאנה הבין את השם שלא כהלכה. הוא הבחין בילידים ("אינדיאנים") ארוכי שיער ששיגרו חצים לעברו, סבר שמדובר בנשים לוחמות וקרא לנהר "אמזונאס", על שם האמזונות, הלוחמות האכזריות כרותות השד מן המיתולוגיה היוונית[19].

ביומן המסע של אורלאנה משנת  1542 כתוב:

"ראינו נשים אינדיאניות ובידיהן חץ וקשת שנלחמו כמו הגברים ודרבנו אותם בקרב. הן היו מנהיגות וניהלו את הקרב. בטוח שנשים אלו, שנלחמו כמו הגברים ודרבנו אותם בקרב הן המקור לספורים הנפוצים בין האינדיאנים, על גזע נשים לוחמות המנהלות ממלכה ללא גברים. הן גבוהות, בנויות כהלכה ומתהלכות עירומות בעת קרב. אך בעת שלום, הן לובשות גלימות מבד כותנה שמאד הולמות אותן".

תיאור אחר כותב הכרוניקן הספרדי לופס דה גומרה ,( Francisco López de Gómara) בספרו "היסטוריה כללית של האינדיאנים " (Historia general de las Indias y todo lo acaescido en ellas dende que se ganaron hasta agora y La conquista de Mexico, y de la Nueva España (1553))  , שנכתב במחצית המאה ה- 16 ומתאר את ארצות דרום אמריקה ומכסיקו ואת כיבושן בידי הספרדים:

"בין השטויות שהוא (אורלאנה) אמר, היתה ההנחה הברורה שישנן אמזונות בנהר זה, בהן גם נלחמו אנשיו. יכול להיות שהנשים שם נושאות נשק ונלחמות, שכן כך נהוג ברחבי האנדים. אך אינני מאמין שאשה תכרות את שדה הימני כדי שתוכל להשתמש בקשת, כי אין הן יכולות לעשות זאת…אין הן הורגות או מגרשות את הבנים הזכרים או חיות בלי בעלים…: [20]"

אך מסתבר שהמיתוס חזק מן המציאות וכך כ-  120שנה לאחר מסעו המיתי כמעט של אורליאנה, כותב ההיסטוריון הספרדי כריסטובל דה אקונה (Cristóbal Diatristán de Acuña) בשנת 1639:

"נשים אלו, הדומות לגברים, שוכנות ביערות גדולים ועל גבעות נישאות, ומבין הגבעות, יש אחת שהיא גבוהה יותר מן האחרות ועל כן מכות בה הרוחות כגמול על אהבתה והיא נקראת "אקאחיאבה". האמזונות הן נשים אמיצות לב והן התקיימו כל העת בלי המגע המקובל עם גברים, ואפילו כאשר באים אלה, לפי הסכם, לארצן מדי שנה, הן מקבלות את פניהם כשנשקן בידן והן מנופפות בו עד כי בטוחות הן שאינדיאנים אלה אינם חורשים כל רעה נגדן. אז הן מנמיכות את הנשק ויורדות אל הקנואים של אורחיהן, ושם בוחרת לה כל אחת את הערסל הקרוב ביותר אליה. אחר כך הן מביאות את הערסלים לבתיהם ותולים אותם במקום, באופן שכל אחת תוכל להכיר את שלה, ומארחות את האינדיאנים למשך ימים אחדים. את הבנות הנולדות מהזדווגות זו, מטפחות ומגדלות האמזונות בעצמן, אך אין זה ברור כל כך מה עולה בגורל הבנים"[21].

ההתיישבות

תחילה גרו לאורך הנהר שבטים אמרינידים. עם הזמן החלו מתיישבים ברזילאים להקים ישובים לגדות הנהר.  משסללה ממשלת ברזיל במעבה היער, את הדרך מן החוף האטלנטי עד לגבול הפרואני , שכונתה "טראנס אמזוניקה" (Rodovia Transamazônica)[22], הוקמו לאורכה הערים הגדולות: בלם בברזיל המצויה סמוך לשפך על גדת מפרץ פארה. סנטרם (Santarém) בברזיל, במקום המפגש של נהר טפז'וס (Tapajós) עם האמזונאס. מנאוס (Manaus) בברזיל[23] שהוקמה על גדתו הצפונית של הריו נגרו, סמוך למקום מפגשו עם האמזונאס.  היה שם נמל עצים גדול כבר בראשית התקופה הקולוניאלית. בשנת 1669 בנו מתיישבים פורטוגלים  מבצר קטן, ובו ארבעה תותחים  לצורך התגוננות מפני פשיטות ספרדיות לתוככי ברזיל בדרך נהר האמזונאס[24]. אבל סלילת הדרך גרמה לגדילתו עשרת מונים.  איקיטוס (Iquitos) בפרו, שבה הנמל הרחוק ביותר מן השפך, המשמש אניות גדולות. מקאפה (Macapá) [25]בברזיל על גדת התעלה הצפונית של שפך האמזונאס.

ערים אלה שגשגו בעקבות המצאת תהליך הגיפור[26] ופריחת תעשיית הגומי, שהופק מעץ הוואה ברזילאית ((Hevea brasiliensis [27] ומהקאוצ'וק ("עץ הגומי" Castilloa elastica)[28], החל משנת 1890. באגן האמזונאס צמחו טייקונים של גומי, שנעשו לעשירים מופלגים. אחד מהם, חוליו אראנה, שלט על מטעים בשטח של קרוב ל-30,000 קמ"ר. העובדים בתעשייה זו חוו עבודה בתנאים קשים ובתשלום מינימלי. הערים פרחו כתוצאה מהסחר. הגדולות שבהן היו בלם (Belen)  ופורטו וליו (Porto Velho) שבברזיל , איקוטוס שבפרו ובעיקר מנאוס. מהגרים מצפון מזרח ברזיל שנמלטו מבצורות ומעוני הציפו את העיר וביקשו להתעשר מסחר בגומי. שנות הפריחה הביאו לשינויים ניכרים בפני העיר, שנחשבה למפותחת ביותר בברזיל. נבנו בה שדרות ותשתיות ביוב; היא נהנתה מתאורה חשמלית וקרוניות חשמל שטרם נראו בערי ברזיל האחרות. בשנת 1882 נבנה על גדת הריו נגרו השוק העירוני[29], תיאטרון האמזונאס – בית אופרה גרנדיוזי, שהשלמת חלקו הפנימי ארכה עוד 15 שנים. בשנת 1902 נבנה הנמל הצף, העולה ויורד עד 14 מטרים, יחד עם פני הנהר.  בשיעור ניכר ככל שמחיר הקאוצ'וק היה מניב רווחים, אולם עם העלייה בתפוקתו במקומות אחרים בעולם, ופיתוח הגומי המלאכותי, הפך השוק הברזילאי למשני, וגדולתן של הערים צנחה באותה מהירות תלולה בה עלתה. עתה אין עוד מהוות ערים אלו מרכזי כלכלה מובילים, והן בעיקר משרתות את האוכלוסייה המתגוררת בהן ואת תושבי עיירות היער הרחוקות[30].

כאשר הגיעו המתיישבים האירופאים הראשונים ונתקלו בשפע הצמחייה, היו סבורים שבקרקע המצמיחה כל כך הרבה צמחים ניתן יהיה לגדל כל דבר. נשמעו התבטאויות רבות כגון: "בקרקע כזו אפילו מטאטא יכה שורשים ויהפוך לעץ". הערות כאילו נשמעות עד היום מפי מטיילים ביג"ט. תפיסתם החקלאית של המתיישבים היתה אירופאית מעיקרה. המשוואה של מים + חום הבטיחה לכאורה גן עדן. הטכניקה היתה " Sweeden" – כרות ושרוף" המשמשת את אנשי השבטים בדרום מזרח אסיה והובאה על ידי הקולוניאליסטים לאמריקה הלטינית. הם כרתו את היער ושרפו את עציו. האפר שטייב מעט את האדמה, הביא להעשרה זמנית של הקרקע מחומרי מזון וסייע להצמחת היבול הראשון. אך תוך זמן קצר הקרקע התדלדלה והכמות שגדלה היתה קטנה הרבה יותר, ושנה אחר כך, כמעט ולא צמח דבר. קרקע זו, החסרה מאגרים עצמיים של חומרי מזון, חשופה עם בירוא היער, לשטיפה חזקה ביותר ולעיתים אף לסחיפה. תוצאות שהתרחשו באופן מתון ביותר כשהיער כיסה את פני הקרקע. בנוסף לכך, בעת שריפת היער, הושמדו חלקית, הגורמים האחראים לפירוקו של החומר האורגני ומחזורו – פטריות ובקטריות. השטיפה המהירה מסלקת תוך שנתיים-שלש את חומרי המזון שנוספו לקרקע וזו לא תצלח יותר לשימוש חקלאי, אלא אם יוסיפו לה כמת גדולה של דשנים קשיי תמס.

תוצאות

כריתת היער:

יש לזכור ולהזכיר כי היג"ט הוא מערכת מורכבת ומסובכת הנמצאת בשיווי משקל עדין אך יציב עם מרכיביה האחרים של האקוסיסטם (Ecosystem). כי שכבר הוזכר, היג"ט פיתח חברת שיא שכזו הודות ליציבות התנאים ששררו בו במשך מיליוני שנים. האדם גם הוא היה מחוץ למערכת הזאת עד לפני כמאה שנה, עת התחיל בהשפעתו ההרסנית על היער. האדם פוגע ביג"ט על ידי מגמות של התפשטות חקלאית ושימוש במוצרי העץ. למרות שיג"טים עדיין מכסים חלק ניכר משטח היבשות, קיימת סכנה שקצב השמדתם יביא לחיסולם המהיר. במקרה של ברזיל למשל (אם כי אפשר להביא גם דוגמאות מאגן הקונגו), כבר בראשית התיישבותו של האדם הלבן בארץ זו, כאשר הבין שלא יוכל למצוא כאן זהב זמין כמו בפרו ובקולומביה, פנה לניצול אוצר הטבע הזמין ביותר של אז, דהיינו העץ (מכרות אבני החן של מינאס ג'ראיס התגלו מאוחר יותר). העץ הפופולרי ביותר היה הפליסנדר, שכונה "ברסיל", על שם צבעו האדמדם, כגון הגחלת ("ברסה" בפורטוגזית). בעשורים האחרונים מתרחשת באגן האמזונס כריתת יער מאסיבית. כריתה שמטרתה, בנוסף לניצול העץ, גם הכשרת שטחים נוספים למגורים ופיזור האוכלוסייה וגם חיפושי אוצרות טבע נוספים. נושא כריתת היער קיבל פרסום נוסף בעקבות סלילת אוטוסטרדה החוצה את ברזיל ממזרח למערב והורסת בדרכה יערות רבים. לכריתת היער כמה תוצאות מרחיקות לכת.

• התייבשות הקרקע: לאחר שהיער נכרת, נותרת הקרקע הלטריטית[31] הקשה, לפיכך האזורים החשופים לא ישובו להיות יערות טרופיים. חברת השיא (קליימקס) נעלמת. במקום זאת, עובר עליהם תהליך של סוקסצייה משנית (Secondary Succession)[32], כולל התבססות של מינים עשבוניים של צמחים עשבוניים, בעיקר עשבי פיל, ועצים מהירי צמיחה, דוגמת המינים השייכים לסוג צקורפייה ((Cecorpia – עץ שגזעו חלול, עליו בעלי חמש אצבעות והוא גדל במהירות. את היער הטרופי עתיר המינים אשר בורא, מחליפה סוואנה המאופיינת במספר מועט של מינים.

ב. שינויי אקלים: כאשר העקירה נעשית בממדי ענק, קיימת סכנה שהקרקע החשופה תחזיר בייתר שאת את קרני השמש, תגרום להתחממות ולהתייבשות. כפי שקרה במערב אפריקה, שם הובילה פעולה זו להתקדמות הסהרה ולייבוש חלקים מאגן הניז'ר. בדרום אמריקה המערכת סבוכה עוד יותר. זוהי מערכת אקלימית סגורה, כאשר מרבית המשקעים מקורם ממים שהתאדו מן היער עצמו, לפיכך, הגשם אכן מצמיח את היער, אך היער הוא הגורם לגשם ובכריתה מאסיבית של יערות יש סכנה בשינויי אקלים.

ג. אובדן חמצן: סכנה נוספת היא איבוד חמצן. מעריכים, כי בתהליכי ההטמעה (פוטוסינתיזה) מייצרים יערות הגשם הטרופיים, כ-% 20 מכמות החמצן עלי אדמות. לכריתת היער עלולה להיות, בטווח הרחוק, השפעה גדולה על עתיד האנושות.

ד. פגיעה במאגר הגנטי העולמי: בית הגידול של יער הגשם הטרופי ובמיוחד זה של האמזונס,  הינו המעבדה המשוכללת ביותר לשונות גנטית ומקור לצמחים שהופצו בעולם כולו. חלק ניכר מצמחי האזורים הממוזגים הם בעלי קשר ישיר או עקיף ליג"ט. באזור זה שהתאפיין בתנאים יציבים ובשפע של בתי גידול, נוצרה קרקע נוחה לקיום מוטציות שהעשירו את המאגר הגנטי העולמי. היג"ט הוא אחד המקורות והמניעים לתהליכים אבולוציוניים בעולם. הצומח עומד להיפגע פגיעה שהשלכותיה על הצומח בכלל קשות להערכה.

ה. הפסד למדע: ליג"ט ערך מדעי רב. חיוני להבנת תהליכים בעולם הצומח המודגמים ביג"ט ברמות של הדגמה ויעילות שאין שני להם.

ו. הפצת מחלות: מדענים מזהירים כי כריתת יערות מעודדת התפרצות מגפות (בירוא יערות באגן הקונגו, לדוגמה, נקשר להתפרצות מחלת האבולה), וכי משבר האקלים, המואץ דרמטית בשל פגיעת האדם במערכות הטבעיות, מחריף את הסיכונים להפצת מחלות זואונוטיות.

מבט לעתיד:

בתחילת האלף השלישי, דומה היה כי מצב יער הגשם של האמזונס, הוא רחוק מלהיות קטסטרופה, אלא שתהליכי הפיתוח של האזור הואצו. בעיקר נוכח הניסיון למצוא שם כמויות גדלות והולכות של נפט. אם זאת, בעולמנו ההולך ומתפתח, בארצות של "עולם שלישי" בעלות שיעור ריבוי גדול, נוכח המספר הרב של הפיות הרעבים, יקשה על ממשלה ולו גם אחראית, להתחשב בצרכים אקולוגיים, משום שאינם לוחצים בטווח במידי[33].

יער הגשם הטרופי נחשב היום לספק העץ הגדול ביותר בעולם. שטחי ג'ונגל עצומים נכרתו ואינם עוד[34]. שטחים ביער הגשם בוראו כדי לגדל סויה עבור סין. שטחי ענק משמשים לרעיית בקר לבשר[35]. כשליש מייצוא הבשר של JBS (חברת הבשר הגדולה בעולם.) מקורו באמזונס, וחלק ניכר מקורו באספקה עקיפה שכמעט ולא ניתן לעקוב באופן מלא אחר מקורותיה[36].

קצב בירוא יער האמזונס בין חודש אוגוסט 2018 ליולי 2019 עמד על 9762 קמ"ר – קצב של 3,820 מגרשי כדורגל ביממה. מדובר בעלייה של 29.54% מהתקופה המקבילה אשתקד והקצב הגבוה ביותר של הרס יער הגשם שתועד משנת 2008. למרות מצבו מעורר הדאגה של האמזונס עם גידול בשריפות, בבירוא היער, בפלישות לשטחים מוגנים ואלימות כלפי שבטים ילידים, ממשלת ברזיל לא הציגה תכנית רצינית ועקבית להגנה על היער ואנשיו אלא להפך – היא ממשיכה ליישם מדיניות המאפשרת לברא שטחי יער בהיקף רחב למען פעילות כלכלית אנושית.[37] .

מאחר שנשיא ברזיל הנוכחי, זָ'אִיר מֶסִיאָס בּוֹלְסוֹנָארוּ  (Jair Messias Bolsonaro) דוגל במדיניות של עידוד עסקים, הוא מאפשר בירוא יערות נרחב, שיניב רווחים כספיים למגזר העסקי. בשלהי שנת 2019,  ניסתה הממשלה להעביר מעין חוק סיפוח שיאפשר למי שבירא שטח והתיישב בו, להכשיר באופן חוקי ההשתלטות ולהפוך אותו לשלו. נכון לעכשיו, החוק נבלם בשל מחאה ציבורית ולחץ עולמי, אך ישנו חשש כי עוד ישוב לשולחן הדיונים בעתיד, בזמן שחברות ופורעי חוק בשטח כבר החלו במרוץ של השתלטות על שטחים, מתוך תקווה שמהלכם הלא חוקי יוכשר על ידי הממשלה עם קידומו.

בסוף יוני 2020, גדשו תמונות האמזונס הבוער את העיתונים והרשתות החברתיות, וזעזעו מיליוני אנשים ברחבי העולם, שקראו למנהיגים להציל את הריאות הירוקות הבוערות. המצב ביער הגשם הגדול בעולם מחמיר, כשהעיסוק העולמי בקורונה מאפשר לממשלה הברזילאית להפחית רגולציה, ולחקלאים לכרות שטחים גדולים באמזונס, ולקרב אותו לנקודת האל חזור. מחקרים מראים כי אם המצב יימשך כפי שהוא, בתוך כ-20 שנה לא יוכל עוד היער לספק את כמות המשקעים שלהם הוא זקוק כדי לשגשג, יגווע ויסיים את חייו, כפי שקרה לשטחים נרחבים של נהר הניז'ר במערב אפריקה.

סרטון על סיכויי האמזונס לשרוד

בחודשי הקורונה, ינואר עד אפריל 2020, נרשמה עלייה של 55% בקצב בירוא היערות באמזונס בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. זהו הקצב הגבוה ביותר של בירוא היערות מאז 2008, וההערכות הן כי 1,200 קמ"ר נכרתו – פי 20 מגודלה של מנהטן. ממידע שפרסם לאחרונה המכון הברזילאי לחקר החלל ( INPE ) עולה כי עד ה-28 במאי עלה מספר התראות על כריתת יערות ב-34% בהשוואה לאפריל. במבט רחב יותר, מאוגוסט 2019 ועד מאי 2020, ההתראות מצביעות על השיעור הגבוה ביותר בשנים האחרונות של בירוא יערות – 80% לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת.

בנוסף, לפי המכון הברזילאי לחקר החלל, 72% מכריית הזהב שנערכה באמזונס בין ינואר לאפריל התרחשו באזורים מוגנים. בזמן הזה, נתון אחד ממחיש את תנועת הדחפורים בשטח: לפי חברת ניתוח השוק הברזילאית anfavea, מכירות הבולדוזרים בברזיל הכפילו עצמן בינואר-אפריל לעומת התקופה המקבילה אשתקד[38].

יער הגשם הינו חלקת אלוהים שהאנושות הורסת במו ידיה. לבעלי החיים של היער אין מקום מחוצה לו וכך גם לאוכלוסייה האנושית המוצאת לה מקום בין עציו. הברזילאים (כמו אנשי זאיר ואינדונזיה) רואים בהתרעות האקולוגיסטיות, אנינות מערבית נהנתנית ועשירה המעדיפה לשמר מינים נדירים של פרפרים, או דואגת לחמצן שלה עצמה, על חייהם של ילדים רעבים בפבלות (משכנות העוני הנוראיים של ערי ברזיל). ההתרעה שקמה בעולם בראשית שנות ה- 70 והקריאה הנואשת להצלת יערות הגשם, נתפשה בארצות הרלוונטיות כ"יפי נפש" הבטל בששים לעומת אינטרסים כמו ניצול מחצבים או פיזור האוכלוסייה. האמת היא שהעולם המערבי המתועש איננו מזרים כספים חליפיים אלא מסתפק בהטפת מוסר במקרה הטוב וחבלה בעקיפין ביער הגשם (על ידי צריכת עץ למשל), במקרה הרע.

האמזונס מתקרב בצעדי ענק לנקודת האל חזור, ולאחר שנשיא ברזיל הצהיר בגלוי כי מדיניותו דוגלת בהרס היער על פני שימורו, התקווה העיקרית של הילידים המתגוררים במקום ושל ארגונים הנאבקים עבור האמזונס היא הפעלת לחץ מצד ממשלות, חברות וצרכנים על שלטונות ברזיל.

ארגונים סביבתיים נאבקים שנים רבות כדי להניע חברות וצרכנים להיאבק נגד בירוא יערות, ולהקפיד על רכישה מוסרית של מוצרים. בזמן שהציבור נאבק במגפה המתפשטת, מזכירים הארגונים כי הגנה על הטבע היא חיסון ארוך טווח עבור בני האדם. למרבה הצער, אנחנו בדרך הבטוחה לקראת שנה נוספת של שבירת שיאים בקצב של הרס יער האמזונס, המקרבת אותו אל נקודת האל חזור. הנתונים חושפים את המדיניות האנטי-סביבתית הברורה של ממשל בולסונארו, ואת ההתעלמות הבוטה שלו מצרכי הסביבה, היערות וחיי העם הברזילאי.

הערות

[1] ליאנה (Liana)  היא תת סוג של מטפס. הוא צמח מעוצה בעל מבנה מעוות יחסית למטפסים הרגילים. ליאנות נפוצות ביערות טרופיים, והן מסוגלות לצמוח לגובה רב, כדי להגיע ולפרוש עלים במקומות מוארים בצמרות העצים.

[2] https://www.nationalgeographic.com/science/2007/06/amazon-longer-than-nile-river/

James Contos; Nicholas Tripcevich (March 2014). "Correct placement of the most distant source of the Amazon River in the Mantaro River drainage"

[3] Smith, Nigel J.H. (2003). Amazon Sweet Sea: Land, Life, and Water at the River's Mouth. University of Texas Press. pp. 1–2

[4] אורכו 1,600 ק"מ. הוא מתחיל בהרי האנדים שבפרו, כ-140 ק"מ בלבד מן האוקיינוס השקט, אולם מימיו נשפכים לאוקיינוס האטלנטי במרחק אלפי ק"מ משם. הוא זורם בתחילה צפונה, בהתאם לכיוון רכסי האנדים הגבוהים, ודרך נקיק פונגו דה מנסרוצ'ה, ואז משנה את נתיבו מזרחה אל מישורי האמזונאס. במפגשו עם נהר אוקיאלי השניים יוצרים את נהר האמזונאס

[5] אחד הנהרות האדירים בתבל. אורכו 2,255 ק"מ, שטח אגן הניקוז שלו 720,114 קמ"ר וספיקתו 26,700 מ"ק לשנייה. רק ארבעה נהרות בעולם, אמזונאס, קונגו, אורינוקו ויאנגצה עולים עליו בשפעת מימיהם.

[6]  מדיירה  מתחיל בגבול ברזיל–בוליביה, בנקודת המפגש בין נהר בני לבין נהר ממורה, ואשר אליהם מתלכדים מימיהם של שלושה נהרות גדולים נוספים: סן מיגל, גואפורה, ומדרה דה דיוס. הנהר נשפך לאמזונאס 160 ק"מ מזרחית למנאוס. מפלי מדיירה נמצאים במעלה הנהר ומסילת ברזל באורך 350 ק"מ עוקפת אותם. הנהר חולף בפורטו וליו, בירת מדינת רונדוניה בברזיל ומן הנמל של העיר יכולות ספינות לשוט עד האוקיינוס האטלנטי. הנהר כשיר לשיט לאורך 1,070 ק"מ. מי הנהר עכורים וצבעם חום-צהוב

[7] זירקון הוא מינרל יוצא דופן. הוא נפוץ מאוד בקרום כדור הארץ ונמצא בסלעי יסוד, בסלעים מותמרים ובסלעי משקע. גבישי זירקון גדולים נדירים מאוד. הגודל הממוצע של גבישי זירקון בסלעי גרניט הוא 100–300 מיקרומטר, אך הם יכולים לגדול לגודל של כמה סנטימטרים, במיוחד בפגמטיט (סלע יסוד, בעיקר גרניט, שהתקרר לאט ואפשר היווצרות גבישים גדולים בתוכו). צבעו משתנה משקוף לצהוב-זהוב, אדום, חום או ירוק, בדרך כלל זירקון שקוף מהווה תחליף ליהלומים. מקור שמו של המינרל מפרסית (זארגוּן زرگون) ופירושו "זהוב".

[8] בין 145 מיליון שנה טרם זמננו ועד 65 מיליון שנה טרם זמננו

[9] יובל בן עמי, "אמזונס – שינויים בהרגלי הזרימה", מסע אחר און ליין.

מאמר טוב של ה BBC, עם אילוסטרציות שמסבירות את התאוריה שמוצגת. Amazon river 'switched direction

[10] 23 מיליון עד 5 מיליון שנים טרם זמננו

[11] oão carlos Cruzjoão carlos Cruz and Pedro Chira Oliva, . Federal University of Pará, Three-dimensional structural, stratigraphic and velocity models by integrating geology, two-dimensional seismic and well data: Example from Amazonas Paleozoic Basin – Brazil

[12] שינויים בהרגלי הזרימה, מסע אחר און ליין

[13]ר ודיארד קיפלינג, (1865 – 1936). מספר סיפורים קצרים, סופר ומשורר אנגלי שהתפרסם בימיו כמפארה של האימפריה הבריטית וחייליה והיום הוא מפורסם בעיקר בזכות ספרי הילדים שלו ובמיוחד "ספר הג'ונגל".

[14] ב-1858 קיבל דרווין עותק מקדים של מאמר שוואלס עמד לפרסם ברבים המתאר את עיקרי התאוריה שלו. דרווין הבין שוואלס למעשה הקדים אותו בפרסום תיאורית האבולוציה על ידי ברירה טבעית. אולם, ידידיו צ'ארלס לייל וג'זף הוקר שכנעו אותו שאסור לו לוותר על הבכורה, והם ארגנו מושב באספת האגודה הליניאית ב-1 ביולי 1858, שבו הוקראו מאמריהם של דרווין ושל וולאס ביחד, כשהם חולקים את הבכורה. כל זאת אירע כאשר וואלס נדד בארכיפלג המלאי ולא היה מודע להתרחשות. וולאס טבע את המונח "דרוויניזם" באחד ממאמריו הבאים, ואת ספרו "הארכיפלג המלאי" הקדיש לדרווין (דייוויד קוואמן, "אלפרד ראסל וואלאס ניסח, במקביל לדרווין, את תורת האבולוציה", נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 127, דצמבר 2008).

[15] וולאס הבחין במעין קו דמיוני (הקרוי קו וולאס על שמו), שעובר בארכיפלג המלאי בין בורנאו ומזרח באלי ומפריד מבחינה זואולוגית בין יבשות אסיה ואוקיאניה. כל היצורים ממערב לקו זה, נמצאים באסיה, ואלה שממזרחו נמצאים באוקיאניה. האזור בו ההפרדה היא הצמודה ביותר הוא המצר שבין האי באלי והאי לומבוק, שרוחבו פחות מ-25 קילומטר

[16] כך למשל תנאי החיים הדומים במקצת, בסוונות של אפריקה ובמדבריות פטגוניה, והצורך לרוץ מהר תוך התגברות על רוחות חזקות, גרמו ליען האפריקאי, לנינדו (Ňandu) הדרום אמריקאי ובעצם גם לאֱמוּ האוסטרלי, לפתח תכונות פיזיות דומות

[17] Taylor, Isaac (1898). Names and Their Histories: A Handbook of Historical Geography and Topographical Nomenclature. London: Rivingtons. ISBN 978-0-559-29668-0. Retrieved October 12, 2008.

[18] Graham, Devon. "A Brief History of Amazon Exploration". Project Amazonas. Archived from the original on 25 July 2014. Retrieved 18 July 2014.

[19] מקור השם המקורי "אמזונות" הוא במילה היוונית "א- מזונה", מילולית: ללא שד. המיתוס סיפר על נשים לוחמות אשר היו נוהגות לכרות את שד ימין כדי שלא יפריע להן לדרוך את הקשת. לפי ה"איליאדה" להומרוס, האמזונות סייעו לטרויינים במלחמתם כנגד היוונים האכאים וניצחון היוונים עליהם סימן את נצחון התרבות על הברבריות. הסצינה בה הורג אכילס את פנתיסיליאה מלכת האמזונות ומבטיהם המצטלבים, היא נושא פופולרי באומנות הקלאסית. אחת ממשימותיו של הגיבור הראקלס, היתה להשיג את חגורתה של היפולטה, מלכת האמזונות בזמנו. לפי המיתולוגיה, גם תזאוס, מייסדה האגדי של אתונה, ניצח את האמזונות אשר פלשו לאתונה. מאוחר יותר, גם האל דיוניסוס ניצח את האמזונות בכיבושיו במזרח

[20] Wagner, Henry R. (1948). "Francisco López de Gomara and His Works" (PDF). American Antiquarian Society. 58 (2): 263–282.

[21]  "Acuña, Christoval de". Encyclopædia Britannica. 1 (11th ed.). Cambridge University Press. p. 166.

[22] אורכה של הדרך 4,380 ק"מ, והיא השלישית באורכה בברזיל. הדרך מסומנת כ-BR230.

הדרך נחנכה ב־30 באוגוסט 1972, במטרה לחבר את מדינות פארה ואמזונאס, אותן היא חוצה, עם יתר ברזיל, וכן עם פרו ואקוודור. הקמת הדרך לוותה בקשיים לוגיסטיים, בשל מרחקם של חלקים רבים ממנה מנקודות יישוב.

בתחילה תוכנן לסלול כביש לאורך 8,000 ק"מ, אך תוכנית זו ירדה מן הפרק. למעשה, בשל עלויות הסלילה, רק חלק קטן מן הדרך נסלל, ורובה דרך עפר. הדבר מקשה על הנסיעה בה, ובעונה הגשומה (בין אוקטובר למרץ) השימוש בה בלתי אפשר

[23]  בירתה של מדינת אמזונאס שבצפון מערב ברזיל, הגדולה ביותר בשטחה במדינות ברזיל.. מספר התושבים ב-2019 היה 2,182,763.

[24] ראשיתה של מנאוס במבצר קטן בעל בשם סאו ז'וזה דה ברה דו ריו נגרו שנוסד בשנת 1669 על ידי מתיישבים פורטוגזים. הוא נבנה בעזרתם של שבטי ילידים שחיו באזור, ועברו להתגורר סביבו, ביניהם שבט המנאוס (Manaós – "אֵם האלוהים" בשפת השבט). עד 1695 גדלה אוכלוסיית האינדיאנים סביב המבצר כדי כך שהתעורר הצורך בבניית כנסייה שבה יוכלו המיסיונרים לנצר אותם ולהדריכם בדרכי הדת.

ב-13 בנובמבר 1832 זכה היישוב למעמד של יישוב עירוני (Vila) ולשם "מנאוס" (Manaus). ב-24 באוקטובר 1848 קיבלה מנאוס מעמד של עיר תחת השם "ברה דו ריו נגרו". בשנת 1850 הוקם מחוז האמזונאס. מנאוס זכתה לשמה הנוכחי המלא, "העיר מנאוס", ב-4 בספטמבר 1856.

[25]  בירת מדינת אמאפה שבברזיל. העיר קרויה על שם פרי הדקל המקומי, בשפת הטופי.בעיר חיו ב-2018, 493,634 תושבים.

[26] גִּפּוּר (או ווּלְקָנִיזַצְיָה) הוא תהליך של יצירת תרכובת עם גפרית תוך כדי חימום גבוה, מה שמקנה לגומי תכונות של קושי, גמישות ועמידות. בשנת 1834 החל צ'ארלס גודייר לערוך ניסויים בגומי, על מנת לעשותו עמיד לכל מזג אוויר. הוא ניסה לשפר את תכונותיו של החומר על ידי ערבובו עם חומרים אחרים. נתניאל הייוורד גילה כי גומי המעורב בגופרית אינו נעשה עוד דביק. גודייר שכר את הייוורד כדי שימשיך לעבוד על תגליתו וישכלל אותה, וגם רכש את זכויותיו. לאחר שגודייר שיפר את ההמצאה, הוא רשם עליה פטנט בשנת 1844. גודייר ניסה לערבב בצורות שונות גומי חם עם גופרית, ולשיטה המשוכללת ביותר הוא קרא "וולקניזציה" (גיפור) על שמו של אל הנפחות וולקן. לאחר ניסיונות רבים הוא גילה דרך לייצר גומי שהוא קשה, חזק וגמיש.

[27] שימוש בעץ היה ידוע לאינדיאנים בני המקום והם יצרו מוצרים שונים מהלטקס. חוקר הטבע הצרפתי שארל מארי דה לה קונדמין (Condamine) הבחין בעץ ובאופן שימושו וכבר ב-1745 הביא כמות קטנה מהלטקס לאירופה ופרסם מחקר מקיף אודותיו. ב-1770 הובא הגומי לראשונה לאירופה, כחומר גלם למחקים.

[28] בשונה מההוואה הברזילאית ,הפקת הקאוצ'וק איננה נעשית על ידי חריצת חתכים בגזע ואיסוף החלב אלא על ידי גדיעת העץ כולו וניקוז הנוזלים שבו.

[29] מבנה אר-נובו שהוא העתק של השוק הפריזאי לה-האל. לא הרחק משם, במרכז העיר, נחנך בשנת 1896

[30]  Bradford L. Braham and Oliver T. Coomes, Prosperity's Promise: The Amazon Rubber Boom and Distorted Economic Development, WestviewPress, 1996, pp. 35 – 7.

[31] לטריט היא סוג קרקע הנוצרת מבליה, בעיקר באזורים בעלי אקלים טרופי חם וגשום. תהליך היווצרותה נקרא "לטריטיזציה" (Lateritization), והוא מורכב מהמסה ופירוק של סלעים. המסה ופירוק אלה כוללים גם את המינרל קוורץ, העמיד בדרך כלל בפני בליה. המרכיבים הנותרים היוצרים את הקרקע הם קאוליניט, אלומיניום ותחמוצת ברזל – המעניקים לקרקע את גווניה האדומים.

לטריטיזציה מתרחשת בעיקר באזורים בעלי טמפרטורה כלל שנתית גבוהה ומשקעים רבים, דוגמת יערות הגשם של אפריקה ודרום אמריקה.

[32]סוקסצייה היא השתנות קבועה בהתאם לחוקיות מסוימת שבה מינים מחליפים זה את זה לאחר, שחלה הפרעה בשטח. במקרה של שריפה ביער, למשל, היער נהרס והצמחים מתים, ובעקבות ההרס, יופיעו צמחים חדשים בסדר מסוים, קבוע למד

[33] כך למשל הקרב האבוד סביב איטאיפו  (Itaipu) תחנת הכוח ההידרואלקטרונית, שהקימה ברזיל על נהר הפאראנה, אשר חיסלה את מפלי גוואירה (סטה קדס, מילולית: שבעת המפלים), שנחשבו למפלי המים הגדולים ביותר עלי אדמות. מפלי פאולו אלפונסו  (Paulo Alphonso)  אשר בנהר סן פרנסיצקו, אף הם בדרכם לעבור מן העולם, לטובת סכר ענק שהוקם באזור. וייתכן שבטווח הארוך, גם חלקים נכבדים מעולם החי והצומח של האמזונס

[34] יערות הגשם של קלימנטן (Kalimantan) שבאינדונזיה (בורניאו),הפכו למישורים מכוסי שיח, היערות של של תאילנד נכרתו ובימים אלו ממש, חברות תאילנדיות כורתות יערות בבורמה. י

[35] פעילי " גרינפיס" (Greenpeace) אף מצאו מוצרי בקר שמקורם בשרשרת אספקה לא נקייה העוברת בהרס בלתי חוקי של שמורות טבע ביער הגשם, המגיעים לישראל. ב-2019 ייבאה ישראל 26,880 טונות של מוצרי בקר מברזיל, בשווי 125 מיליון דולר.

[36] על פי מסמכי הובלת בקר רשמיים שבחנו בגרינפיס, בשנת 2019 ייבאה ישראל כמעט 5,000 טונות של בשר בקר שמקורם במטה ורדה, על חורבות שמורת הטבע של הקהילה הילידית האיטונא איטאטא ביער האמזונס  (שני אשכנזי, כשיש מגפה לא צריך שריפה: בולסונרו מקרב את האמזונס אל סופו 4-7-2020)

[37] שני אשכנזי, "קצב בירוא יערות האמזונס הוא הגבוה ביותר מזה שנים", גלובס, 18-11-19

[38] שני אשכנזי, כשיש מגפה לא צריך שריפה: בולסונרו מקרב את האמזונס אל סופו 4-7-2020