גילי חסקיןדרך המשי – 2012. רשמי מסע
יומן הטיול ב"דרך המשי" – מחוזות שינגיג'אנג' וגנסו שבמערב סין, אסיה התיכונה. בהדרכת גילי חסקין, בביצוע "שביל הדרקון".
ראו גם: מדריך למטיילים בדרך המשי.
כתב וצילם: גילי חסקין.
באדיבות "שביל הדרקון".
למתכננים טיול עצמאי ב"דרך המשי", ראו: המלצות לטיול בשינג'יאנג'; המלצות לטיול בגאנסו.
03/08/2012
13:00: אנו נפגשים בנתב"ג, טיסת "טורקיש איירליינס" מביאה אותנו לנמל התעופה המהודר, העמוס והיקר של איסטנבול, ובסביבות שעה 21:00 אנו טסים לאלמאטי, בירת קזחסטן
04/08/2012
לאחר טיסה של שש שעות נחתנו ב-Almaty, העיר הגדולה והחשובה של קזחסטן ובירתה עד שנת 2007. עדיין חושך. מילוי טפסים, המתנה בתור ולאחר שיצאנו מבית הנתיבות, בשעה 06:00 לערך, פגישה עם אלכס, מדריך ממוצא רוסי, עמו עבדתי לאחרונה לפני 12 שנים. אנו מתחילים בנסיעה מזרחה, כשמימיננו הרי טיין שאן (Tien Shan), הרכס המלכותי, שעתיד ללוות אותנו במהלך הטיול. אנו כבר ב"דרך המשי".
ראו באתר זה: דרך המשי.
לאורך הדרך איכרים מוכרים את מרכולתם: ענבים, נקטרינות, ותפוחים שמקורם כנראה באזור הזה. מקור המילה "אלמטי", ב"אלמה אטה", שהוראתה "אבי התפוחים". מכאן ואילך משתרעות הערבות האירו-אסייתיות עד הונגריה. המילה "ערבה" שמשמעה בעברית "מדבר", אינה תרגום מדויק למונח Steppes, שהוראתה מישור עשבוני. עצרנו בבזאר מקומי, להתרשם משפע הפירות ומהפרצופים שמרביתם מלוכסני עיניים ובעלי עצמות לחיים בולטות. לא רואים כמעט פרצופים רוסיים. הקזחים הם עם טורקי (תורכי), שהגדיר את עצמו במילה שהוראתה "אנשים חופשיים", היינו נוודים.
ראו באתר זה: העמים הטורקיים.
ניצלנו את ההזדמנות לטעום את ענבי אסיה התיכונה והמשכנו בדרכנו. מעת לעת נראית אנדרטה בסגנון סובייטי מנוכר, המנציחה את גבורת הלוחמים הקזחים במלחמתה עולם השניה. חצינו את יובליו העליונים של קניון צ'ארין (Charyn), המכונה גם ה"גרנד קניון של קזחסטן". אם כי בקטע זה אינו עמוק עדיין. הדרך נעשית יבשה יותר, ברקע רואים את הרי דזונגריה(Dzungaria) , שסיפורם של תושביהם עוד ילווה אותנו במהלך הטיול. חצינו את נהר היילי (Illy), המגיע מסין. נהר שמוגדר בכמה מקומות כ"ערש התרבויות התורכיות". הנהר מגיע מסין ונשפך לימת בלחש, הנמצאת כ-300 ק"מ צפונית לאלמטי. לימה, שצורתה כנקניקיה, מיצר המחלק אותה לחלק צפוני רחב, שמימיו מתוקים וחלק צפוני צר שמימיו מלוחים. הסינים מתכננים בניית סכר שיעצור מי הנהר מלהגיע לימה, ייבש אותה ויחזור למעשה על האסון האקולוגי של ימת אראל (Aral) .
ראו באתר זה: האסון האקולוגי של ימת אראל
המשך נסיעה עד כ-15 קילומטר לפני קוקטאל (Koktal) עצרנו לפיקניק בצל העצים, עם סלט ישראלי למהדרין. שמה הרוסי של העיירה הוא פנפילוב, שנקראת על שמו של גנרל פנפילוב, מפקד החטיבה של בני אסיה התיכונה, שלחמה בגבורה בקרב על מוסקבה. גבורתם הונצחה בספר "אנשי פנפילוב" שהיה מבחינת ספר חובה באוהלי הפלמ"ח ולימים בבה"ד 1.
ממשלות סין וקזחסטאן בונות במעבר הגבול בחורגוס את אחד ממעברי הגבול המשוכללים, הגדולים והמתקדמים ביותר בכל מרכז אסיה, שיקל על תנועת הסוחרים והסחורות ממדינה למדינה. התנועה תזרום בחופשיות בין יינינג לאלמאטי, תוך מעבר גבולות חלק ומסודר. חיילי משמר הגבול ואנשי ביקורת הגבולות הקזחיים, במאמץ עליון לנצל את ההזדמנות האחרונה לנסות ולעשות רווח קל מנוסעים המחפשים לעבור את הגבול מקזחסטאן לסין, החליטו בצעד פתאומי, שהחל בסוף יוני, לחסום את 15 הקילומטרים האחרונים המובילים אל תחנת המכס. הדרך היחידה להגיע מנקודה זו לתחנת המכס היא ברכב שהם מקצים לטובת העניין בתמורה לסכום שאינו סמלי כלל ועיקר. לאחר המתנה של כשעה, הגיע אוטובוס שבמקום כיסאות הותקנו בו מיטות וכך, החלנו לנסוע, בתנוחה שהיא ספק ישיבה, ספק שכיבה. על הנסיעה פיקחה ביד רמה אישה קזחית גדולת ממדים. מעת לעת עלו שוטרים קזחיים כדי לבדוק דרכונים. במקום אחר ירדנו מהאוטובוס, הסתדרנו בטור, כדי ששוטר קזחי, בעל כובע גדול ומגוחך, יבדוק אותנו, אבל בסך הכול, השד לא היה נורא כל כך.
המנהלת הקחזית הצביעה אל האופק וקראה "קטאי" היינו, סין. הגענו לתחנת הגבול הסינית, המסודרת הרבה יותר, החתמת דרכונים ואנו בסין. מעבר לגבול המתין לנו המדריך הסיני סטיב, שלא ראיתי מאז אוקטובר האחרון. נהגי הגיפים הסיניים קיבלו אותנו במאור פנים וחילקו לנו מים, אפרסקים עסיסיים ואבטיחים מתוקים להפליא. התחלקנו לג'יפים, שהיו ממוספרים מ-1 עד 8, ללא הספרה 4, המסמלת בסין מוות.
נסענו כשעה וחצי מזרחה, בכביש מס'G30 , בנוף מדברי למחצה, עד ליינינג (Yining), העיר המערבית בסין, מקום שלמרבה הצער, עלה לכותרות בנסיבות מפוקפקות של חכוכים בין האויגורית לסינים ההאנים. ברוכים הבאים לשינג'יאנג' (Xinjiang), "המחוזות החדשים הסיניים". אנו בתורכסטן (טורקסטן Turkestan) המערבית.
ראו באתר זה: גיאוגרפיה היסטורית של תורכסטן
למרבה ההפתעה, מלון מהודר, מסעדת מזנון עשיר להפליא. אין ספק, בסין עדיף להיות עשיר מאשר עני.
05/08/2012
נסיעה ארוכה מזרחה, בדרך מספר 218. כעבור כשעה עצרנו בשוק שנערך במקום מדי יום א'. על הכביש עמדו מוכרי מטאטאים מזרדים, שהציגו לראווה את מרכולתם. מרבית הפרצופים הם קזחים, אויר גורים ובני החווי (Hui), היינו, מיעוטים סיניים. שוטטנו ברחובות האחוריים של הבאזאר, שם נמכר מכול טוב, החל בנעליים וכלה בבשר טרי.
המשך נסיעה בנוף מדברי למדי, שבהדרגה התחלף לנוף הררי יותר. המשך נסיעה אל אחד מיובלי נהר היילי Ili)), שם עצרנו לארוחת פיקניק מפוארת ליד כמה יורטות קזחיות. סטיב רכש למעננו פיתות טריות והתורנים הכינו סלט ישראלי נפלא, עם שמן זית וטחינה שיונתן טרח להביא מישראל. לכמה מאיתנו קצת הזכיר את נופי הר הנגב. כעבור כשעה נוספת הנוף החל להוריק ומצאנו עצמנו בבקעה פורייה של היילי. בנוף שהלך והוריק. מצדי הדרך ראינו שדות תירס בשיא יבולם ומשטחים צהובים נהדרים של חמניות.
ראו באתר זה: גידולים חקלאיים באזור הטרופי.
העמק דמה לשמיכת תשבץ ובה ריבועים בצבעים שונים, כל יבול וצבעו. לקראת ערב הגענו לנאראט )Narat) הנמצא בגובה של 1700 מ' מעל פני הם. הגובה ניכר באוויר הקריר והנעים. במקום, כרי דשא אינסטנט שנבנו במיוחד עבור התיירים הסיניים, כדי שלא יצטרכו לטרוח בחפשם אחר תמונות יפות.
אנו בלב האזור האוטונומי הקזחי – Ili Kazakh Autonomous Prefecture Xinjiang.
בית המלון, היה צנוע יחסית לקודמו ולאחר התארגנות חפוזה נסענו באוטובוס מקומי של השמורה, המתמלא בשיטת הסרט הנע. למזלנו, ללא מדריך אוטובוס חמוש במגאפון. האוטובוס כמעט שלנו, למעט שלושה תיירים סיניים והתחלנו להעפיל אל כרי הדשא (Grassland) של נאראט. נהגינו האויגורי, עבדול כרים, מתגלה כסימפטי ומוכן להתאמץ עבורנו. העפלנו אל כרי הדשא. ליד פסל ענק של האשה הקזחית (בסגנון סטליניסטי), עצרנו לתצפית ממעוף הציפור על העמק של נאראט. במקום אחר, טיפוס תלול במדרגות, לתצפית על העמק, שם פגשנו מאלף עיטים, שאפשר לנו להצטלם איתו ועם העיט. לצורך הצילום חפשנו כיסוי מיוחד לזרוע, אך גם דרכו ניתן היה לחוש את טפריו של העיט ולשמוח שאינני מרמיטה או שועל.
לאחר נסיעה קצרה נוספת עצרנו שוב ליד יורטות קזחיות, כשאיננו חדלים מלהתפעל נוכח הצבא הירוק הנהדר של ההרים, היערות וכרי הדשא. כרי הדשא של נאראט, טעמו את נחת זרועה של התיירות הסינית. במקום תחנת אוטובוסים, שירותים מתוחזקים בסטנדרטים סיניים, קיוסק המוכר שתייה במחירים גבוהים וסייסים המנסים להרוויח כמה פרוטות מרכיבה. כדי לחוש מעט מהערבות הקזחיות התרחקנו מההמולה וכעבור כמה מאות מטרים מצאנו עצמנו בכרי הדשא כפי שהיו מפעם. מדרונות ירוקים, יערות של אשוחים ועשרות נקודות לבנות, כלומר יורטות שעדרי בקר וצאן סובבים אותם. שלושה רועים קזחים ששעטו לעברנו לא זכו לפרנסה, אבל גם עוגיות שוות משהו. קשה היה להתנתק מהיופי, אלא שהרודן המתקתק אילצנו לשוב אל האוטובוס, אל המלון, ומשם למסעדה מקומית, לארוחת הערב. לטעמי היה זה אחד משיאי הטיול. הגעה למלון לקראת חצות.
06/08/2012
בקר נפלא של ראות טובה. נסענו דרומה, בכביש מס' 217, כשאנו נעצרים בכול סיבוב כמעט. לא הרחק מנאראט השקפנו על מאהל של יורטות שזהר באור נפלא של בקר. מפתחן של כמה מהן היתמר עשן. הפתח, דרכו יוצא העשן ונכנס האור, מסמל את השמים בתרבותם של הרועים ומהווה את סמלה של קירגיסטן המודרנית, אף היא ביתם של עמי הערבות. במקום אחד עצרנו לראות כיצד חולבים סוסה, בתרגיל ערמומי, מגישים הרועים הקזחים את פי הסייח לעטיניה של אמו ולאחר שזה מתחיל לינוק מזיזים אותו וידיים נשיות מחליפות את פיו.
העצירה הבאה היתה מעל מכלאת צאן, שם ראינו את המקומיים גוזזים את כבשיהן ומסמנים אותם בצבע כחול. סלילת הכביש הסתיימה רק השנה. עד לפני שנתיים התנהלו המבקרים באזור בדרך עפר ומשום כך מיעטו התיירים לעבור כאן. הדבר מורגש בהתנהגותם של המקומיים שאינם דורשים כל תמורה עבור צילום. אין ספק, הפיתוח מגיע, הגישה קלה יותר, בתי המלון נוחים יותר, אך יש לכך מחיר. התיירות ממסחרת את המקומיים. לפי שעה המקומיים אינם מתייחסים לתיירים כאל כספומט. הגוזזים שמחו להזמיננו אל היורטות ולהצטלם עמנו.
העצירה הבאה היתה ליד אובו (Ovoo), במת פולחן מונגולית, אתר פולחן שאמאניסטי. זהו גל אבן גדול ,שמשמש כמשכן הרוחות. אורח מונגולי שמגיע למקום מקיף את המזבח שלש פעמים ומניח עליו אבן. גלי האבן הללו הם אתרים לעלייה לרגל והמונגולים מקפידים להגיע אליהם, מי ברגל, מי על גבי סוס, על גבי גמל או אפילו על גבי טרקטור ישן. הצליינים יוצקים משקאות על האובו, מציגים לפניהם מזון ומנחות, שרים מזמורים לשמים, לעצים ולנהרות, ונעים הלאה בדרכם אל המקדשים.
אנו בגובה של כ-3000 מ', מעל לקוו העצים. לאחר קטע של הליכה ראינו אויגורים מנגנים על כלי מיתר ואחד מהם רוקד. הצטרפנו אליהם בצעד תימני משלנו. בדרך ראינו עדרי ענק של כבשים שכיסו את כר הדשא הירוק בנקודת חומות. עוד עצירה במאהל מונגולי, מול עדר של יאקים. כנראה שמדובר בבעל רכוש רב, עדריו כיסו את כול כר הדשא במאות כתמים שחורים או חומים. היאקים התנהלו בכבדות, בולטים בפרוותם העבה ובהילוכם המגושם וזהיר כאחד. הצצנו לגר, האוהל המונגולי ולקראת שעה 15:00 הגענו למלון פשוט בבאינבולק (Bayanbulak), מילה מונגולית שהוראתה "המעיין השופע". בגלל עונת התיירות הקצרה והריחוק מכול מקום כמעט, מועטים המבקרים במקום ולכן שירותי התיירות צנועים, במקרה הטוב.יונתן מ"שביל הדרקון" טרח לרכוש בעוד מועד מצעים צחורים, מגבות מעומלנות, סבון ושמפו לכול חדר. ניצלנו את הזמן למקלחת ומנוחה קצרה.
בשעה 17:30, יצאנו לכיוון השמורה. בכניסה, מבנה מפלצתי למדי שאמור לסמל ברבור. לסינים כוונות טובות של שמירת טבע ועשיית רווח, אלא שהסטנדרטים שלהם לגבי אקזוטיקה וטעם טוב שונים משלנו. עלינו על אוטובוס מיוחד ונסענו בערבות בצבע ירוק צהבהב, בגובה של 2700 מ', כשמעת לעת אנו רואים בשמים, די מקרוב, עיט מרהיב, דיה הניכרת בזנבה הממוזלג ועקב, שמתחת לכנפיו "חלונות" לבנים. עצרנו לביקור במקדש למאיסטי. היינו, מקדש בודהיסטי טיבטי- מונגולי, שזהר בצבעיו הזהובים – אדומים על רקע הירוק צהבהב. טיפסנו לגגו של המנזר לתצפית על הנוף ובצאתנו קיבלנו מן הנזיר סרט לבן, כיאה לביקורם של אורחים חשובים.
ראו באתר זה: מונגוליה –ארץ השמים הכחולים.
עוד נסיעה קצרה ופגשנו את המראה הסיני הרגיל: מגרש חניה, אוטובוסים ועשרות סייסים משכנעים את המבקר לעלות למעלה על גבי סוס. כמה מאיתנו משתכנעים והייתר מטפסים רגלית, בגרם מדרגות תלול למדי עד לנקודת תצפית. קשה לברור את המילים. כמה פעמים אפשר לומר" מרהיב", או "עוצר נשימה"? אני סבור שמדובר במראה מצמרר. הרקע, הרי טיין שאן המושלגים ולמרגלותינו, מתפתל בפס של תורכיז, נהר קדו (Kedu). מעל הנהר ומתחת להרים "כרבולות" נהדרות של גרניט. מצד שני, נכנס הנהר לעמק רחב, שהיה אגם בעידן גיאולוגי קדום יותר ויצר פיתולים מרהיבים בסחף של עצמו. זהו "אגם הברבורים" (Swan Lake) של באיאנבולאק. קשה היה להעתיק את מבטנו משם. השמש האירה במלוא עוצמתה, גם בשעה 20:00 ואפילו סנוורה.
צלמים מקומיים התקינו את מצלמותיהם על חצובות, מצפים לשקיעה. בינתיים, גלשנו בשביל צר, על "כרבולת" גרניטית שמתחתינו, ולאחר הליכה של כרבע שעה לערך, הגענו לנקודת תצפית מרהיבה עוד יותר, המשקיפה ממעוף הציפור על פיתולי הנהר. חזרה לתצפית, המתנה לשקיעה, כשאנו מנסים להתגבר הן על ענני היתושים שנגסו בנו בכול פה כשכמה מהם מתים מצחוק נוכח ניסיונותינו להרתיעם בעזרת "אלתוש". בעיה אחרת היתה המוני הסינים שהתגודדו ברעשנות, בעודנו מנסים לספר את סיפורי ג'ינגיס ח'אן והאימפריה הענקית שהקים.
ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי
מזלנו שהיינו מצוידים בערכות השמע היעילות שאפשרו לנו לצלוח את מסך הצעקות. לקראת שקיעה השתרר שקט יחסי. בשעה 21:40, השמש התקרבה לפאתי מערב וצבעה את האגם בצהוב, כתום, עוד רגע וכדור החמה מתערבב לו בעננים והנה הוא נעלם, כשהוא צובע את העננים בגווני כתום עד ורדרד. היה לא קל לשנע כמה מטיילים שהתעקשו להיצמד ליופי. הירידה היתה קלה עוד יותר, העמק עדיין זהר באור רך, כשבקו הרקיע נראו הפרשים המונגולים דוהרים למטה, כמו בימים הטובים, שקרעו בשעטה את הערבות האסייתיות בואכה אירופה.
במלון ציפתה לנו ארוחת ערב טובה והלכנו לישון בחצות, אחרי יום גדוש כולו ביופי.
07/08/2012
החלנו את דרכנו דרומה, לכיוון הרכס המושלג. טור הרים אימתני הזדקר מולנו מכוסה בכמות גדולה של שלג עולמים. לקראת העלייה להרים עצרנו ליד גר מונגולי, בדיוק כשיושביו הוציאו את עדר הכבשים למרעה. שוטטנו בערבה הירוקה ושמענו את סיפור הגעתם המופלא של בני שבט הטארחוט (Tarhot)לכאן, בחורף 1770, מהוולגה, דרך נהר אראל הקפוא, חזרה הביתה. שושלת מנצ'ו קיבלה אותם בהתלהבות וגם היום הם נחשבים לחלק מהאומה הסינית, אך בו זמנית מנסים השלטונות לפקח עליהם, לבל ילכו שולל אחרי רעיונות לאומיים שעלולים לצמוח מהתרפקות על תרבותם המפוארת. את פסטיבל הנאדאם (Nadam) השנתי, בו הם משחזרים את מסעם המיתי מזרחה, מגבילים השלטונות ולעיתים אוסרים על קיומו.
ראו באתר זה: תרבות מונגולית.
הדרך ההררית יפהפייה. עצרנו לצילומים מרהיבים ובמקום מסוים, לאחר שפספסנו עצירה מרשימה לצילום, לא יכולנו להתאפק ושבנו 3 ק"מ על עקבותינו, כדי לראות גיא עמוק, מצוקים תלולים ועטרת של הרים מושלגים. לאורך הדרך עדרים הנראים לעתים ככתמים חומים מקובצים על רקע הירוק. הלכנו רגלית לאורך הנחל והתבוננו בגרים, בעדרים ובפרחים הכחולים שניקדו את כרי העשב. הכביש העפיל אל מעבר לקו העצים.
את הדרך המתפתלת של פעם החליפה מנהרה והופ אנו בצד השני של הדרך, יורדים בפיתולים חדים להפליא, כשאנו מתרשמים הן מהנוף והן מהיכולת ההנדסית המודרנית. עצרנו לצילומים מול אגם הדרקון הגדול שצבעו תורכיז והתבוננו בהשתאות בלהקת ברווזים לבנים ובכמה חסידות שחורות כנף. נסענו לאיטנו לאורכו של האגם ובקצהו התחלנו ללכת, כעשרים דקות לערך עד לאגם הדרקון הקטן שבכול רגע הראה לנו זווית אחרת וגוונים אחרים, כשעצי האשוח משתקפים במימיו. על שפת האגם המתינו לנו הנהגים עם שולחן פתוח, אבטיחים, אפרסקים ועוגיות. המקום מרהיב, האגם, המפל שמצדו השני של הכביש, העמק…
המשכנו לנסוע, כשהנוף משתנה לנגד עינינו המהירות, עם השינוי בגובה ובכמות המשקעים. בגובה של 1000 מ' לערך עצרנו במסעדה אויגורית שם אכלנו אטריות מטוגנות ושיפודי כבש. כבר חם. אני מתחיל להתגעגע לקרירות הנעימה של לפני שעתיים ומתנחם בכך שהאוויר יבש. המשכנו בנסיעה, בנוף של מצלעות אבן חול בוערות בצבע אדום. בכמה מקומות שכבות אדומות, צהבהבות וארגמניות לסירוגין. עצרנו לטיול רגלי בקניון קיזיליו (Kiziliu), שטרקטור החל להכשיר בו את הדרך לזרם המטיילים הסיניים. בשנה הבאה כבר יהיה כאן שער ועמדה למכירת כרטיסים. תמו ימי התום. פסענו בשביל שעוד שנה יהפוך לרמפה, נהנינו ממראה קירות הסלע הזקורים, מעמודי אבן החול, מהטפונים העגולים שהבליה חוללה בסלע. הכול זהר בשפעת גווני אדום. חזרה לג'יפים, עוד כמעט שעתיים של נסיעה ואנו בנאת המדבר של קוצ'ה (Kocha), בדרך המשי הדרומית, מדרומו של המדבר הנורא טקלה מקאן (Taklamakan), שהוראת שמו "זה שנכנס אינו יוצא". התארגנות במלון, ארוחת ערב, ומקלחת קצרה.
08/08/2012
בשעה 01:00 התכנסנו טרוטי עיניים בלובי, נפרדים מהמזוודות ונעים לתחנת הרכבת, שנראית חשוכה ומוזנחת. לאחר טקס פרידה נרגש מהנהגים, נכנסנו לאולם סגור וחם, שם צפינו בביצועי המשחקים האולימפיים. הרכבת איחרה, איחור צפוי אני חייב להודות. הפעמים היחידות בהן הרכבות האסייתיות מגיעות בזמן הן כשאני מאחר…..
רק בשעה 14:30 עלינו לרכבת ורק בשעה 03:00 היא יצאה לדרכה, באיחור של שעה לערך. לקראת השעה 09:00 אנו מתעוררים. למרבה המזל, אנו מתנהלים לפי שעון בייג'ין והשמש מאחרת לזרוח באזור זה של סין. התארגנות עצלה. ארוחת בקר מאולתרת, של עוגיות, קפה ותה, ממצרכים שקנתה החברה וממים רותחים שיש בקרון.
הגעה לקשגר (Kashgar), קאשי (Kashi) בפי הסינים, התחנה הקיצונית של דרך המשי. מעוזם של האויגורים, כך כינו את עצמם בני אחד השבטים הטורקיים שרצו להיבדל מהשבטים הטורקיים האחרים. לשם כך נתלו באילן גדול: האויגורית שהקימו ממלכה גדולה בימי הביניים.
ראו באתר זה: האויגורים.
כבר 02:00 אחר הצהרים. חם. עיר גדולה. בשלב זה קשה להבחין שמדובר בנאת מדבר. המדריך המקומי, עבדול, גבר רזה, נמוך, עדין ואציל. התארגנו במלון ויצאנו לארוחת צהרים במסעדה ששמה Orda, היינו, מחנה מונגולי. בכניסה מיטה מוגבהת המשמשת לאכילה בצוותא, כנהוג באסיה התיכונה. אין במסעדה שום דבר סיני. גם לא האוכל המשובח.
קשגר שוכנת למרגלות הרכסים הגדולים של "גג העולם" ממערבו של מדבר טקלה מקאן. כאן נפגשים הסעיף הדרומי והסעיף הצפוני של דרך המשי. מכאן עולה הדרך אל מעבר ההרים טורוגאט פאסס (Torugat Pass) וממנה לקירגיסטאן ולאסיה התיכונה. מיקומה האסטרטגי של קשגר, הפך אותה למוקד של עימותים ומפגשים בין תרבויות במשך למעלה מאלפיים שנה.
לאחר הפסקת צהרים יצאנו לשיטוט בבזאר. השוק ססגוני להפליא. גברים מזוקנים, אופי לחם, משחיזי סכינים, נפחים. אלו הם וודאי ניני ניניהם של בעלי המלאכה שהגישו שירותים לסוחרים שנעו בדרכי השיירות. ראינו גם עוברים ושבים, במיוחד ילדות לבושות במיטב מחלצותיהן. פסענו דרך התיאטרון האמיתי הזה, עד לרחבת מסגד איד קאח שבלט בצבעו הצהוב, בדיוק כשיצאו ממנו מאות גברים מתפילת אחר הצהרים. אנחנו ברמאדאן. נשים לא נראו כלל. המסגד נבנה ב-1442, אז בפאתי העיר ואילו כיום הוא נמצא בלבה, סמוך לחנויות של הכובענים ומוכרי הענתיקות. קשגר נחשבת למעוז האסלאם בסין וכמושג בעולם המוסלמי כולו.
ראו באתר זה: האיסלאם.
חצינו את הכביש את העיר העתיקה, שוטטנו בין הבתים בנויי הבוץ, הגענו לרחוב משוחזר בטוב טעם ומשם, למסעדת Miran, שנקראת על שמה של אחת מהעיירות שהיו פזורות לאורך דרך המשי ולא היתה לה תקומה לאחר שדעך סחר השיירות.
ראו באתר זה: תולדות שינג'יאנג'.
09/08/2012
יצאנו לדרך, לכיוון דרום – דרום – מערב, בנתיב הסוחרים שהמשיכו מכאן אל קשמיר. תחילה נסענו במישורים של נאת המדבר, בכפרים שבפאתי קשגר. עצרנו ליד שדות של תה חליטה, שפרחיו הצהובים יצרו מרבד ססגוני ולידו שדה אורז, לראשונה בטיולינו.
ראו באתר זה: האורז.
מולנו התרומם הרכס המושלג של הרי קון לון (Kunlun) במלוא הדרו. מאסה עצומה של שלג וקרח הבולטת בלובנה הצונן מעל המישור המהביל. כעבור כשעה של נסיעה הגענו לקברו של מחמוד אל קשגרי, איש מוסלמי, גיאוגרף, היסטוריון ובלשן בן המאה ה-11, שהעלה על נס את התרבות התורכית והפך להיות אייקון הן עבור העמים התורכיים וגם עבור עולם האסלאם בכלל. ראינו את פסלו הדומה להפליא לזה של הרמב"ם וטיפסנו 97 מדרגות, כמניין שנות חייו, אל המעיין שם לימד את תורתו ואל מבנה הקבר שלו, שנהרס במהפכה התרבותית ושופץ ב-1980. שם נפתח בפנינו עבדול וסיפר מעט, גם אם בלשון המעטה, על הדיכוי התרבותי של האויגורית, על ידי הסינים ההאנים.
סמוך לקבר נמצא הכפר אופאל (Upal). עצרנו לשוטט בשוק המקומי. לאורך הרחוב ניצבו עשרות דוכנים בהם נמכרו מלונים מתיקים, אבטיחים, ענבים, אפרסקים, בשפע רב, מאחוריהם ניתבו אופי הלחם האויגורי החם שהניפו בטקסיות את מאפיהם מתוך התנור. וקצת מאחוריהם מסעדות המוכרות ממולאים ופילאף (אורז מבושל עם גזר, בצל ונתחי בשר כבש). למרבית ההפתעה, רבים בהם הסועדים, למרות שאנו בתקופת הרמדאן. עבדול טען שאלו אינם מוסלמים אמיתיים בעיניו…
העצירה הבאה היתה ליד קניון גז דאריה (Ghez Darya), שחצב את דרכו באבן חול אדומה. מיד אחר כך עצרנו בתחנת ביקורת של גז, שם נבדקו דרכונינו. המשכנו לנסוע בכביש שנחצב במצוקים תלולים ולעצור בהשתאות מול רכס ההרים ההולך ונגלה. זהו כביש קאראקוראם (Karakoram) המחבר בין קשגר לאיסלמאבאד אשר בפקיסטן. למעלה מעשרים שנות עבודה נדרשו כדי לחצוב את הדרך ולמעלה מ-400 פועלים נספו במהלך העבודה. הדרך נקראה על שם הרכס שמתרומם בעיקר בפקיסטן, שיחד עם רכסי קונלון, הינדו כוש וטיין שאן, מרכיב את רמת פאמיר (Pamir) , המכונה "גג העולם".
באחד העיקולים הופיע אגם מלאכותי שצבעו תורכיז ושמו בולונקול Bulunkul)), היינו, "אגם הפינה" ומעליו התנשאו דיונות ענקיות המכונות בפי המקומיים קומטאג (Kuntagh), מילולית: "הר החול". כמה סוחרים קירגיזים הציגו עבודות לבד מעשה ידיהם. הקירגיזים חיים ביורטות, מרביתם רועים, מיעוטם חקלאים. הם הגיעו לאסיה התיכונה במאה ה-10, מנהר היינסי אשר בסיביר. סיפור הקירגיזים של שינג'יאנג' מורכב במיוחד: חלקם נמצאים כאן החל מאותה נדידה. קבוצה אחרת, הגיעה לכאן מאפגניסטן בשנות ה-40 ולאחר שהגבול בין המדינות נסגר ב-1950, מצאו את עצמם בשינג'יאנג.
מעלינו הופיעה פסגתו המושלגת של קונגור (Kongur), שגובהו 7719 מ' . נוף דרמטי. עימות קיצוני ומרגש בין המדבר לבין השלג הצחור שנערם בכמות מרשימה על ההר. חנינו למרגלות ההר העצום לארוחת פיקניק גדושת פלפלת חריפה כשסביבנו מתאספים מוכרי מזכרות קירגיזיים. ראשית הגיע אחד מהם על גבי אופנוע ותוך זמן קצר התאספו כעשרים גברים, נשים ולידים שצצו משום מקום וניסו לשכנע אותנו לרכוש מאבני החן שברשותם. הלאה משם היתמר ההר המלכותי מוצטאג אטא (Mustagh Ata) שהוראת שמו: "אבי הר הקרח "וגובהו 7546 מ'. נופו הלבן דומיננטי בנוף, קרחוניו גלשו בתלילות אל הישימון במקום אחד ואל כרי הדשא במקום אחר. כל זווית היתה מרהיבה מקודמתה. בעודנו מתפעלים מיופיו, התגלה לעינינו פס כחול של מים ועוד רגע, כמה יורטות של קירגיזים ומעבר להם אגם קראקול (Karakol) במלוא יופיו, כשההר הצחור מתרומם היישר מעל המים ופסגותיו משתקפות בהם.
עצרנו בעוד כמה מקומות, כולל בבית חרב שם צולמו כמה סצנות מהסרט "רודף העפיפונים", על פי ספרו של חאלד חוסייני. חצינו מעבר הרים בגובה של 4000 מ' והחלנו גלוש לעמק שהוריק מרגע לרגע. עוד שעה של נסיעה, חלפנו על פני מעבר הגבול אל טג'יקיסטן והמשכנו בנוף של שדות מרעה ירוק, אל נאת המדבר טשקורגאן (Tashkurgan), השוכנת בגובה של 3200 מ' והוראת שמה: "מבצר האבן". שם מודרני יחסית לכפר שהפך לעיירה המונה 5000 נפש, ביניהם סינים, חווי, קירגיזיים, טגי'קים אויגורים ועוד. זהו האזור האוטונוצי כביכול של הטג'יקים (בעבר, שימש הכינוי "טג'יק", לכול אדם דובר פרסית). בפאתי העיירה בונים תשתית לעיר גדולה שתאוכלס מין הסתם באלפי סינים האנים. גם ייחודו של המקום הזה יידרס במכבש הסיניזציה. ארוחת ערב משובחת באופן מפתיע.
10/08/2012
המשך נסיעה דרומה. לאורך כביש הקרקוראם. לייתר ביטחון הצטיידנו בבלוני חמצן. ביציאה מקשגר הפקדנו את דרכונינו בתחנת המשטרה, כדי לוודא שלא נברח לפקיסטן או אפגניסטן. הכביש העפיל חיש קל לגובה של 4000 מ'. הצמחייה נעלמה כמעט כליל, למעט ערוץ מוריק. לצד הדרך בקתות מאדובה (לבנים בלתי שרופות), של רועים טגי'יקים, שבאו לכאן, עם היאקים שלהם, כדי לקצור עשב ירוק. עוד נסיעה קצרה ואנו בגובה של 4800 מ', בנקודת הגבול שנקראת "חונג'ראב" (Khunjerab), היינו "מעבר הדם". אולי על שם השיירות שנשדדו כאן בדרכם אל הכפר הפקיסטני Sust וממנה אל עיר השיירות גילגיט (Gilgit). אולי מעבר ההרים האימתני קיבל את שמו המצמרר מהסוחרים הקשגריים שמתו מקור ומחוסר חמצן. כאן מתחילה בעצם רמת פאמיר. כאן נפגשים ארבעת הרכסים המיתיים, המרכיבים את "גג העולם".
"ברוכים הבאים לסין", מקדם אותנו שלט תעמולה המכריז כמה יפה העולם ללא גבולות, אך בו זמנית אנו ממתינים לאישור להתקדם אל מעבר הגבול הפקיסטני, הנמצא כמה מאות מטרים משם. האישור, שניתן בקלות בטיול באוקטובר שנה שעברה, לא ניתן הפעם, מסיבות "ביטחוניות". לא התעקשנו. ירדנו חזרה ועצרנו לשפת נהר טיזנאפ (Tiznap), שנראה סוריאליסטי ממש, כמעט לא שייך למציאות, עם מים שגונם תורכיז, המפלסים את דרכם במדבר, כשברקע הרים צחיחים צחורי כיפה. ממש כמו עמק הזנסקאר אשר בלדאך. נהגנו האמיץ קפץ אל המים הקפואים וצוות חרוץ של מטיילים הכין לנו ארוחת צהרים שונה של יוגורט עם גרנולה ושפע של פירות. עוד עצירה ביורטה של משפחה טג'יקית, טעימה של סופגניות הנקראות בוגורסאק. משם שבנו לקשגר.
לאחר התארגנות קלה במלון, יצאנו אל כרי הדשא של טשקורגאן, שזהרו בצבע ירוק עז, כמו ההרים החומים שמעליהם ופסגתו הבוהקת בלבן של מוסטרדאג. שוטטנו בכר הדשא הנפלא, הזרוע יורטות לבנות. דילגנו מעל פלגי מים, בוססנו מעט בבוץ, כשסביבנו חמורים, פרות, יאקים, ילדים ומה לא. כמה נערות פסעו עם דלי חלב, הכול נראה פסטורלי להפליא. מעלינו הזדקרה המצודה שהעניקה למקום את שמו "מבצר האבן". בתזמון מושלם הגיעו כמה רקדנים, חלילן ומתופף (שתואמו מראש), לבושים בבגדים טגיקים מסורתיים והעניקו לנו מופע של ריקוד מסורתי, כשההרים וכרי הדשא משמשים כתפאורה מושלמת. חזינו בכמה ריקודים, ביניהם ריקוד חתונה וידוע במיוחד, "ריקוד העיט". זהו אינו רק מלך העופות כאן, אלא גם הטוטם[1] הקולקטיבי של הטג'יקים. ייתכן מאד שמקורו של העיט בחברות שמניסטיות פרה מוסלמיות.
ראו באתר זה: שאמאניזם.
לאחר שוטטות נוספת, מוקסמים מהצבעים ומהמראות, המשכנו לפארק שהקימו הסינים, שנועד להעניק לתיירים חוויה טג'יקית מזוקקת, כביכול, עם גלגלי מים שמעולם לא שימשו כאן, עם גשר עץ מוזר. קיטשי לטעמי, אבל יפה. חזרה לטשקורגן, לחנויות ולנשים לבושות הכובעים היפים.
בערב, הפתעה נוספת: ארוחה ישראלית: סלט ירקות שהועשר בכמות נדיבה של פלפלת חריפה, פירה, שניצל ומרק בצל. למרק העוף כבר לא נשארנו.
11/08/2012
בקר מעונן. קודר. אנו יוצאים לשוטטות במרכז טשקורגן. קונים פירות בשוק ומנסים לצוד פרצופים טג'יקיים, לייתר דיוק של טגי'יקיות, עם הכובע המצחיק על הראש. חלקן מתביישות, מנסות לכסות בידיהן על פניהן. אחרות, מחייכות בנועם. אפילו נעמדות בפוזה נוכח פני האומה. לחלקן כיסוי ראש אדום, לאחר צהוב, לאחרות לבן או שחור. בעבר הקפידו המאורסות והנשואות לכסות את פניהן במטפחת. לא עוד. ממרכז העיר נסענו לאזור בית הקברות. מעל הקברים הטג'יקים, שלהם צורת אוכף, מתנוססים כמה קברים קדושים – מבנים מהודרים הזוהרים בכיפותיהם הצהובות מעל לשדות. הלכנו בשדות השעורה, שבלטו בירוק על רקע ההרים החומים. באופן ספונטאני כמעט נכנסנו לבית טג'יקי, שנראה מבחוץ כחורבה מצופה טין ובפנים מתגלה כמשכן מהודר, שרצפתו וקירותיו מכוסים בשטחים. תושבות הבית, אשה ובתה הכניסו אותנו פנימה בחפץ לב והיו ממש להוטות להראות לנו את החדרים השונים. בכולם ספסלי אירוח, עליהם מפוזרות כריות גדולות.
לאחר נסיעה קצרה עצרנו בבית נוסף, שהיה ריק מיושביו, למעט אשה זקנה שהסבירה לנו שבני הבית נמצאים בחתונה המתרחשת במרחק של כ-40 ק"מ משם. נסענו. הגענו לכפר קטן, עוברים ושבים כיוונו אותנו אל מקום האירוע. בסיב בחצר נראו נערים רוכבים על סוסיהם. מתוך הבית נשמעה מוסיקה חזקה. נכנסנו לחצר, שם ראינו עשרות נשים לבושות במיטב מחלצותיהן. בשולי החצר ישבו כמה עשרות גברים מבוגרים, ביניהם בלטו כמה קירגיזים בכובעי הלבד הלבנים שלהם. המוסיקה התחדשה וגברים אחדים החלו לרקוד תוך כדי הנפת מטפחות. כמה מאיתנו, בעלי צעדים קלים ורוח ספורטיבית הצטרפו למחוללים, לצהלת המקומיים.
בכניסה למבנה אחר בחצר, עמדו כמה נשים ממשפחת החתן. קרובי משפחתן נשקו אותן על לחייהם ואילו חברים הסתפקו בנשיקה על גב ידן. בפתח הבית עמד אבי החתן והזמיננו פנימה. נדחקנו לאחד החדרים, שם ישבו עשרות אורחים על הרצפה וזללו פילף ונתחי בשר כבש. כמה מאיתנו התפתו לנסות ונהנו מכול "ביס" ובעיקר מהאווירה. בחדר אחר התרכזו הנשים וכמה ילדים. שוטטנו, צילמנו, טעמנו, ברכנו לשלום ולמרבה הפתעה חשנו רצויים. התרכזנו במטבח המאולתר, לשם עבר אבי החתן והורה לטבח לחלק לנו ממטעמיו. לחצתי את ידו בחוזקה, כשאני משאיר שם כמה שטרות מתנת "שביל הדרקון".
לאחר פיקניק קצר של פירות ולחם ליד האוטובוס המשכנו לשדה סמוך, שם נערכה פנטזיה של סוסים ורוכביהם, כשהם מעלים ענני אבק. זוהי תחרות אלימה למדי שמקורה באפגניסטן והיא נקראת Oghlak Tartish , שמשמעו "היאבקות סוסים". שתי קבוצות של רוכבים, במקרה דנן נבחרות בלתי רשמיות של שני כפרים (מכפר החתן ומכפר הכלה), שניסו לחטוף איש מרעהו עז מתה, תוך כדי רכיבה פראית. הם דהרו במהירות, לעיתים לתוך ההמון ממש והדהימו אותנו בשליטת הרוכבים בסוסיהם.
משם נסעו חמש שעות חזרה, כמו בסרט בהילוך אחורי. רק במזג אוויר פחות מלהיב, בלשון המעטה. נסענו דרך אגם הפינה והדיונות שלצדו, עברנו לצד אגם קראקול, שבקושי נראה מבעד לעננים, דרך קניוני הגרניט וכך דרך קניון גז האדום, עד לנאת המדבר של קשגר וחזרה העירה, לארוחת ערב (חריפה) ולבית המלון.
יומן זה חולק מסיבות טכניות לשנים. להמשך קריאה, ראה: יומן הטיול ל"דרך המשי", חלק ב'.
[1] . הטוטמיזם(Totemism) בחברות קמאיות הוא זיקה מיוחדת ובעלת משמעות פולחנית בין מינים של בעלי חיים וצמחים מסוימים (ותופעות טבע אחרות), לבין קבוצות חברתיות או יחידים מסוימים. לעתים נלווית לכך אמונה במוצא מן הטוטם (לרבות סגידה לבעל החיים). הטוטמיזם תפס מקום חשוב באותן חברות שבהן הבחינו בו החוקרים. פעמים רבות קשור הטוטמיזם בטאבו על הריגת הטוטם של הקבוצה או על אכילתו, לבד מאשר במשתאות פולחניים.
תודה לכל מי שעשו במלאכה וארגנו טיול נפלא . ממש ללא מילים . החל מהשרות במשרד ובהמשך המסלול עצמו .הצוות המקומי המעולה, גילי חסקין (כל מילה מיותרת) ,יכולת אירגון וביצוע יוצאים מן הכלל. יבואו כולם על הברכה ותודה
אבי
אתה יודע שאני קוראת את הסיפורים שלך כמו ספר מתח?
המשך טיול מדהים….
אביבית
אל חברת שביל הדרקון
שלום רב.
מצאנו לנכון לציין את תודתנו והערכתנו לכל מי שהיה לו חלק בהצלחת הטיול לדרך המשי .שנערך בתאריך 3.8.12
כמטיילים וותיקים בחברות שונות ובמסלולים רבים בעולם,ברצוננו לציין באופן יוצא מהכלל את הטיול הנוכחי בכל היבטו,כשלאורך כל הדרך הורגשה היד העוטפת ומכוונת .הצלחת
הטיול באה לביטוי בכל ההיבטים ;
מבחינת המסלול- היה מגוון מרתק מרגש ואותנטי.
מבחינת המדריך- גילי חסקין עלה מעל כל המצופה בידע הרב שהפגין בכל נושא ונושא ,בכושר הארגון והתמרון בעת הצורך,בנסיון הרב ובליווי האישי של כל נוסע ונוסע ובעיקר ברצונו העז שנחווה את החוויה.
אחרון חביב החברה -עוד בטרם היציאה לטיול הוצפנו במידע ובדאגה ובהמשך בטיול עצמו קיבלנו מעל ומעבר בשירותים באספקה ובפינוקים במקומות הכי לא צפויים כשבכל מקום ומקום הורגשה היד המכוונת שמאחורי הקלעים שהניעה את נותני השירותים המקומיים להתאים להקל ולרצות את המטיילים.
לסיכום ברצוננו להודות לך באופן אישי יונתן מנכ'ל החברה על חווית חיים מרגשת עם טעם של עוד,ואין ספק שחברת שביל הדרקון עמדה בכל הציפיות ואף מעבר,
בתודה ובברכה חמה
קופל ואביבה ליפשין
יופי של טיול. ממש מעורר קנאה!
אכן, כן
רשימה יפה
תודה.
זהה לטיול שלנו.
מאד מאד מענין,תודה
Dear Aviva and Koppel
I think i may jave a childhoid picture of Koppel, Sarah and Yahuda Lipshin taken ib 1959…
.We found it in our family album
I can not leave my email here….but you can find me on Facebook
Maria S. Farber