אלאור עזריה ותגובת הציבור

החייל היורה

02-04-16

לפני שבוע , אולי קצת יותר, קראתי שאליאור עזרייה, חייל צה"ל, במדים, ניגש אל מחבל מנוטרל וירה בו.

לא יכולתי שלא להיזכר ב"השבוי" של ס' יזהר.

זו לא הפעם הראשונה שדברים כאילו קורים. זה לא התחיל עם רוצחי השבויים במלחמת לבנון הראשונה. למרבה הצער, זה קרה בכול מלחמות ישראל.

אין מדובר כאן ב"יפי נפש". לא מדובר כאן במאבק בין חיי שלי לחייו של האחר. גם לא מדובר בדברים שקורים בלהט קרב. מדובר בפשע מלחמה. מי שההבדל לא ברור לו, מוזמן לקרוא את "מלחמה ומוסר" של פרופסור דניאל סטטמן (אגב, חובש כיפה), או את עבודת המחקר של כותב שורות אלו[1]. ההבדל הוא, שאז רעדו אמות הספים. אז הציבור התבייש במעשים הללו ועשה הכול כדי למחוק אותם מהזיכרון הקולקטיבי. דווקא ההנהגה הזכירה לו את חטאיו, כמו "על זאת", שירו הידוע של נתן אלתרמן, שמתאר סיטואציה מכוערת שקרתה בקרב; שיר נוקב ומתריס, שהופץ בין חיילי צה"ל, בהוראתו הישירה של דוד בן גוריון.

במקרה הזה, כל העולם ראה חייל צה"ל ניגש לאדם מנוטרל. גוסס ויורה בו בראשו. אין שאלה אם המעשה נעשה.

המעשה הזה אינו הריגה. זהו רצח!!!!

כתבתי שהחייב רצח ואני כותב זאת שוב.

ציפיתי לקבל תגובות שנכתבות מהבטן, בלהט פייסבוקי, ומנסות להסביר שיש להתחשב בכך שמדובר בחייל מצטיין (גם אם כהניסט), שמדובר בילד של אמא שרוצה אותו בבית (עד מתי הם "ילדים"?). ציפיתי שיבקשו לזקוף לזכותו שהיה נסער גם אם הכריז ש"המחבל הזה צריך למות". הייתי ואני עדיין חושב שאלו דברים שצריכים להילקח בחשבון.

הייתי מנותק שבוע מהפייסבוק ואז נכנסתי לקרוא את התגובות, את קול ההמון. לפוסט שלי ולפוסטים אחרים.

אני קורא ולא מאמין. חבר שלי קורא לי שלא לדון אותו עד שלא אגיע למקומו (אגב, הייתי במקומו). אני תוהה: האם צריך להגיע למקומו של החייל כדי לשפוט את מעשהו? אני חייב להגיע למקומו של האב שרצח את בתו? של האנס? של המתעלל? השתגעתם?

חברתיות התמלאו בביטויי אהדה לחייל ולמעשהו. לא בסגנון של "רחמו על אליאור עזריה". אלא "אנחנו אתך". אתך ברצח השבוי? עם הזמן, הצטרפו למתלהמי הפייסבוק גם עיתונאים כגון קלמן ליבסקינד, שאפילו מחה על כך שציבור המתנחלים לא הפגין למען החייל. גם חברי כנסת, מחוקקים, הצטרפו לתמיכה בחייל שרצח לוחם מנוטרל.

החייל לא היה בסכנה. הוא הגיע אחרי שהאירוע תם. המפקדים הביעו את דעתם שלא היה בסכנה. התירוץ של חגורת נפץ לא מתיישב עם זה שהוא דקר. המפקד בשטח טען שהגורם המסוכן היחידי היה החייל היורה עצמו.

הרמטכ"ל מכריז שזהו מעשה נפשע שלא תואם את ערכי צה"ל. שר הביטחון התנער ממנו כראוי. בנאום אמוציונלי בכנסת, שאל רטורית: האם אתם רוצים צבא מתבהם?

אבל מרכז "הליכוד" ורבים מגולשי הפייסבוק שכמו בדרך כלל, מגיבים מהבטן.

עדיף לשמוע את בריוני הימין הסהרורים שקוראים לרצוח את הערבים מאשר את מתק השפתיים שטענו ש"החייל היה בסכנה". היו שטענו ש"עדיף חייל שאולי עשה טעות". מאשר חייל מת?

מאין אתם קובעים שהיה בסכנה?

תגידו שערבי הוא נעדר צלם אנוש, אבל אל תבלבלו את המוח ש"עדיף חייל שאולי טעה על חייל מת". מישהו מכם באמת חושב שהמפקדים מטומטמים והחייל היה בסכנה?

אינני מבין מדוע זה חייב להיות נתון בוויכוח בין שמאל לימין. מדוע אדם שמאמין שזכותנו ואפילו חובתנו להתנחל בכל ארץ ישראל, חייב להצדיק רצח שבוי? מה הקשר בין עמדות ביטחוניסטיות, אפילו מוגזמות, לפשע מלחמה?

אתם יודעים שמנחם בגין, בהיותו מפקד האצ"ל, בגין תקף את ההגנה על הרג אזרחים בפרדס אבו לבן, ב-1947?

הפעם לא מדובר רק במתלהמי הימין, לא רק בקיצונים שבקיצונים. אלא בזרם המרכזי, בחברים שלי.

אחד הטיעונים הוא שמדובר ב"אבק אדם", בזבל אנושי… עוד תהליך פשיסטי מוכר.

מדובר באויב. לוחם. לא זבל, לא חיית אדם.

האם תכנו במילים אלו את רחל חבשוש מהאצ"ל או יעקב ראס, כמו לוחמים נוספים בפיקודו של דוד רזיאל, שהיו טרוריסטים לכול דבר. האם את יעקב בנאי ("מזל") מהלח"י שטבח חיילי מפקדה בבסיסם, תכנו "אבק אדם"?

ראו באתר זה: האצ"ל ומוסר הלחימה.

ראשי האצ"ל טענו שהמפגעים "לוחמי חרות". אם כך, גם המחבל הזה הוא לוחם חרות. בעיני, מי שהורג אזרחים, קל וחומר נשים וילדים, ראוי לכול ביטוי מהסוג הזה. ערבי כיהודי (גם אז, פגיעה באדם כזה, כשהוא מנוטרל, היא פשע). אבל כאן מדובר בלוחם שמתנפל עם סכין על חיילים חמושים.

הרמטכ"ל רב-אלוף גדי אייזנקוט, התייחס לנושא בטקס קצינים ונגדים מצטיינים בבסיס תל נוף: "בזמנים אלו שבהם השיח הציבורי מורכב מתמיד, קול המפקד צריך להיות חד וברור ולהיות המצפן שמוביל את חיילי צה"ל. רק כך נשמר את צה"ל כצבא עם ממלכתי ונאפשר לו לממש את ייעודו להגן על המדינה, להבטיח את קיומה ולנצח במלחמה".  לדברי איזנקוט, "בכל פעולה ובכל תרחיש עלינו לנהוג במקצועיות, בנחישות, ולהפעיל כוח ממוקד ושקול, כדי לעמוד במשימתנו תוך שמירה על ערכינו, רק כך נספק ביטחון, נשמר את חופש הפעולה ונשמור על צדקת דרכנו. צה"ל יוסיף להיות עמוד השדרה המוסרי של עמנו וחומת מגן בצורה ואיתנה למדינת ישראל".

שר הביטחון משה יעלון , שבהשקפותיו המדיניות הוא הסמן הימני של "הליכוד", המשיך ברצף של התבטאויות קשות נגד תומכי החייל אלאור אזריה, שירה במחבל מנוטרל בחברון ומואשם בהריגה. במפגש עם ראשי יישובים בעוטף עזה אמר השר יעלון: "זה מטריד אותי. אנחנו לא דאעש. כשצריך להרוג – הורגים, וכשמישהו מנוטרל – עוצרים. מי שמגבה מעשים כאלה פוגע בערכים של צה"ל".

לציבור הרחב, שה לא עוזר. גם אנשים מהיישוב, כאילו שאינם נמנים על "לא פאמילייה", מתייחסים למעשה בסלחנות. הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת, כינה את החייל "גיבור", לא פחות.

משהו רע קרה לנו: בקוו 300 נרצחו שני מחבלים וכל הארץ רעשה. כאן נרצח שבוי והפייסבוק אומר שירה. אין מנוס מלהכיר בעובדה שנפנוף הכנפיים שהחל בשחרור המחבלים היהודים שכונו "המחתרת", מוביל לסופה של ההצדקה הפומבית לכך שירו באדם גוסס, כמו בכלב שוטה. איני יכול שלא להיזכר בדבריו של אלתרמן, שכינה את הפיצוץ במלון המלך דוד, כ"מדרון מסוכן". להבדיל מהפיצוץ ההוא, שנועד להשיג מטרה ביטחונית ומדינית ותוצאותיו היו טרגדיה שנבעה מטעות, המקרה הזה ובעיקר האהדה הציבורית שנלווית אליו, הוא סכנה אמתית לדמותה של מדינת ישראל.

[1] ג' חסקין, "מקומם של שיקולים אתיים מוסריים בהפעלת הכוח ויישומם בפועל בתקופת המנדט", עבודת דוקטורט שהוגשה לסינאט אוניברסיטת חיפה ב-2007.