ההגדה לבית שטורמן

קובץ זה, נועד לשמש כחומר רקע לסיורים:  בעקבות וינגייט ופלגות הלילה המיוחדות,  פרשיות הגנה והתיישבות בעמק חרוד ,  בעקבות חומה ומגדל ,  סיור בעקבות 'השומר' באצבע הגליל

כתב: גילי חסקין

במדינת ישראל של ימינו מעטות האגדות. כיום קשה להאמין באופן נחרץ וחד משמעי בנחיצותם של מעשים ככלי ליצירה של המציאות. הציניות שהחליפה את הציונות פושה בכל, ורבים מתקשים למצוא מחדש את מעיינות האמונה שלהם באדם, בארץ ובמעשה הממשי. דווקא משום כך, יש סיפורים שראוי לשוב ולספר בהם, כדי שלא ייעלמו אל תוך דפי ההיסטוריה[1].

גולדה מאיר אמרה פעם על בני משפחת צ'יזי'ק, שבכול מקום שפורצת שריפה, ניתן למצוא שם מישהו מבני המשפחה ("וו א שריפה – דורט איז א צ'יזיק")[2]. באידיש זה נשמע מן הסתם טוב יותר. מה שנכון לגבי משפחת צ'יזיק ותרומתה לבניין הארץ, נכון וודאי גם למשפחת שטורמן, שהיתה מאבני המסד של האתוס הישראלי.

ראו באתר זה: הרצאה בנושא האתוס הישראלי

הסופרת רות בקי המשילה את משפחת שטורמן לעץ ענף. הגזע בעץ המדומה הזה הוא חיים ועטרה שטורמן. ענפים עבותים אחרים הם האחיות שפרה (בצר), שרה (קריגסר) ואסתר (בקר) ובני משפחותיהן. כך גם האחרים זליג ומנחם ובני משפחותיהם. כולם אנשי עמל שהיכו שורשים בעמק יזרעאל[3].

קשה להעלות על הדעת טיול בעמק יזרעאל או בעמק בית שאן, מבלי להידרש למשפחת שטורמן ולו גם המשפחה המצומצמת, שהקימו חיים ועטרה. משפחת שטורמן, על שלושת דורותיה מגלמת את האתוס הציוני כולו: עליה, התיישבות, השומר, ביטחון, לחימה, עמל ומה לא?

באתר 'הנוער העובד והלומד' נכתב: "בסיפורה של משפחת שטורמן בא לידי ביטוי סיפורו המלא והנורא של היישוב. חלוציות, הגשמה, התיישבות, הגנה, התנדבות, והקרבה ללא גבולות. לא הקרבה לשם קידוש המוות או המלחמה, אלא הקרבה לשם החיים, הקרבה לשם קיומה של חברה יהודית חופשית המושתתת על ערכי השוויון והחירות. חברה המחנכת את בניה לשליחות ולהתייצבות בשורה הראשונה בשדה הקרב, אך בה בעת מאמינה בשלום כערך נצחי בל יתחלף, ופועלת כל העת להגשמתו".

סיפורה של משפחת שטורמן מתחיל לפני למעלה ממאה שנה, בימי העלייה השנייה, עת עלו לארץ ישראל שני חלוצים – חיים שטורמן ועטרה קרול.

חיים שטורמן בצעירותו

אבי המשפחה, חיים שטורמן, נולד  בב' בטבת תרנ"ב (דצמבר 1891), למנוחה ואברהם משה, בעיירה צ'ברונה שבפלך קייב באוקראינה. היה בן הראשון לאחר ארבע בנות. משפחתו היתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. כשהגיעו הילדים לגיל חינוך עברו ליאקטרינוסלאב, שם היה ניתן לרכוש השכלה. חיים למד ב"חדר מתוקן", בו למדו, בנוסף ללימודי קודש, גם יסודות הלשון העברית תנ"ך, תולדות ישראל, חשבון ורוסית. מן ה"חדר" עבר לבית הספר העירוני וממנו, לבית ספר למסחר ביאקטריסלאב. בשנת 1906, כשהיה בן  14, עלתה משפחתו לארץ ישראל, באנייה של צליינים, בעקבות הבת חיה, שעלתה שנה קודם לכן. המשפחה התיישבה ביפו, שם פתח האב בית תבשיל לעולים. שם פגש חיים פועלים שהגיעו מהגליל והוקסם מתיאוריהם. חיים היה בן המחזור הראשון של הגימנסיה 'הרצליה'. לאחר שעות הלימודים, היה הולך לעבוד במפעל לחריטת עץ, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בלחץ העבודה נשר מן הלימודים, אבל מתברר שלמד דברים אחרים: במועדון "פועלי ציון", שהיה סמוך לדירת משפחתו, נפגש לראשונה עם אנשי תנועת העבודה ו'השומר'. פה הכיר את מיכאל הלפרין ההוזה, את יצחק בן צבי, את ברל'ה שוייגר, שלמד במקווה ישראל, את יחזקאל חנקין, אלכסנדר זייד וחבריהם.

כשהיה חיים בן  18, התייתם מאביו והמשפחה עברה לסג'רה, בעקבות האחיות, שפרה, שרה ואסתר, שהיו בין הפועלות הראשונות בסג'רה. הן הגיעו לשם זמן קצר לאחר שהמשפחה עלתה ארצה והוכיחו שנשים יכולות לעסוק בכל מלאכה קשה. הן הניחו תשתית למאבק לשוויון, פריצת דרך שהושגה בשל תמיכתו של מנהל החווה אליהו קראוזה והרוח הלוחמנית של מניה שוחט.

חיים שפרה ואסתר

בימים ההם של ראשית המאה העשרים, לא היתה לחיים הצעיר ברירה, אלא למשוך בעול הפרנסה ולעבוד בחריש. הוא היה שכיר יום בחווה ושומר לילה עם חברי "בר גיורא" ו"השומר". שטורמן התיידד עם חברים לשמירה ועם פועלים בעבודה ונקשר קשרי-נפש עם סג'רה, אדמתה ונופה. עם פרוץ השביתה נגד עבודה שכירה בחווה, בראשית 1910, יצאה האם עם הבנים ליבניאל והקימה שם מטבח קטן לפועלים. לאחר סיום פרק סג'רה, היתה אחותו שפרה, הפועלת הראשונה בקבוצת הכיבוש באום ג'וני ושרה היתה מהתלמידות הראשונות של חנה מייזל בכנרת. האחות השלישית אסתר, נישאה לאיש השומר צבי בקר, נדדה עמו ברחבי הארץ והיטיבה להשתמש בנשק. חיים יצא למסלול של נדודים, ברוח חלוצי העלייה השניה.

ראה באתר זה: זרם הפועלים בעליה השניה

חיים החל לעבוד בשמירה ביבניאל וכך פרנס את אמו ואת אחיו הצעירים. באותה תקופה בערך הצטרף לארגון "השומר", בו התנסה בכל תלאות השמירה ובעיותיה.

ראו באתר זה:   ארגון "השומר"

בית הקברות של השומר בכפר גלעדי. צילום: גילי חסקין

מהגליל התחתון המשיך למושבות ה"שומרון", כך נקראו זכרון יעקב וחדרה. באחרונה נמנה עם ששת השומרים היהודים הראשונים. היתה זו מושבה פזורה, ללא קיר מגן, ללא גדרות, שמספר החראתים שבה, היה רב ממספר האיכרים. עד מהרה, מונה שטורמן ל"מבקר השמירה" לפי המינוח דאז,  אף שהיה הצעיר מבין השומרים. הוא קבע את מערך השמירה, אסר על הערבים לשוטט במושבה לאחר שש בערב, והנהיג כללי משמעת. כבר לאחר ליל השמירה הראשון שילח שומר אחד שנרדם וסילק שני על פטפוט. בכול מעשיו נהג בהשקט ובשיקול דעת. הערבים, שהתנגדו להפקעת השמירה מידיהם, היו עורכים מדי פעם גניבות והפחדות. חיים היה מופיע על גב סוסתו ומארגן עזרה בתקיפות שקטה, שהשרתה ביטחון על הסובבים אותו. בתקופה זו החל להתבטא קור הרוח שלו וחוש ההתמצאות בשטח. כאשר יצא יחד עם צבי נדב, מנדל פורטוגלי, מאירקה חזנוביץ' ובן ציון משבץ, לפעולות תגמול נגד כפר הבדואים דמאיירה, שהיכו קשות את צבי נדב ושדדו את סוסתו[4]. שטורמן גילה אומץ לב וקור רוח בקרב הקשה. בסיומו סיכמו הלוחמים, ש"לולא ה"אשגר" (אדמוני, היינו חיים שטורמן,) לא היינו יוצאים חיים מהביצה"[5].

בינואר 1911 היה בין כובשי אדמות פולה – ראשית רכישת אדמות העמק. הוא מונה למנהל השמירה במרחביה –  היישוב היהודי הראשון שעלה על הקרקע בעמק יזרעאל. גם שם נדרש לביטחון, משום שתושבי פולה הערבית, קיבלו את המתיישבים בעוינות רבה. חלפו חודשים עד שהצליחו המתיישבים להיאחז במקום.

בתקופת מרחביה החל לצמוח הקשר הרומנטי בינו לבין עטרה קרול (שהיתה מקורבת מאד לאחיותיו שפרה, שרה ואסתר), בה נתקל  קודם לכן, כשבא להדריך בחוות העלמות בכינרת.

ראו באתר זה: חוות כנרת

עטרה קרול עלתה לארץ מקרמנצ'וג שברוסיה, בשנת 1908, בשם קריינדלה. בהיותה בת 15. בעקבות מפגש עם מניה וישראל שוחט גמרה אומר לעבוד עבודה גופנית. היא רצתה לחיות בין אנשי "השומר" וכך הגיעה למרחביה, שם עבדה במטבח. היא ושלוש האחיות לבית שטורמן, היו הנשים היחידות בכיבוש מרחביה. שם צמח הקשר בינה לבינן וכאמור, הקשר בינה לבין חיים. ביומנה היא מתארת את חיים ככבד, רציני, שתקן מאד, אך מושך ומקסים. היא תיארה אותו בזיכרונותיה: "תמיד במרכז העניינים, גבוה, מתוּן, שתקן ומסוגר, נראה שונה מאחרים, מוזר בהליכותיו, מעורר את תשומת הלב באופן הסתכלותו באנשים מתוך ריכוז ומחשבה" [6]. חיים העיד על עצמו שאופיו הבלתי מרוצה, שתקנותו וביישנותו, גרמו לו לאי נעימויות רבות מידי הסביבה[7].

כשהוקמה חוות הצעירות בכנרת, ללימוד חקלאות, היתה עטרה לבת המחזור הראשון. את שם החיבה "קיינדלה", שינתה מיד רחל בלושטיין (המשוררת), לשם עברי רציני – עטרה. היא התיידדה מאד עם שרה, אחותו של חיים ועם לאה מירון, ויחד היו לשלישיה מלוכדת, שהלכה יחד, לעבד את גן הירק בבן שמן. כך נדדו ברוח פועלי העליה השנייה. .

חצר כנרת. צילום: גילי חסקין

בסוף יולי 1912, נתבקש חיים, יחד עם חברו צבי ניסנוב, לצאת לעזרת שומרים מיבניאל. בעוברם באזור כפר כמא, הותקפו על ידי רועים בדווים, שחשבו אותם לשודדים. הם פרצו את טבעת הכיתור תוך כדי יריות, אולם מכיוון שסוסתו של ניסנוב מעדה, הוא נתפש על ידי רודפיו. חיים הסגיר את עצמו, מתוך הכרת נאמנות לחברו, אף שניסנוב הפציר בו לברוח. "מסירותו לחברים לא נתנה לו לעשות אחרת" – סיפר צבי נדב – "לא אעזבך" – עמד על שלו – "מה שיקרך, יקרני גם אני"[8]. הם הואשמו על ידי המשטרה העות'מנית, שהלכו לכפר שרונה, כדי לנקום את נקמת דמו של יחזקאל ניסנוב,  שנהרג שם ב-13 לפברואר 1911. הם נידונו למאסר של שלוש שנים ושלושה ירחים, אבל לאחר שנה ושבעה חודשים, הם שוחררו. באחד ממכתביו מהכלא נאמר: "יש דבר חזק המלהיב אותנו, נותן כוח, מטרה ועניין בחיים. הרי אנו עובדים לשם איזה עניין… אנחנו מתחילים כעת להגן על אפשרותנו להעלות את כבודנו המושפל עד עפר… כאן שומעים את שיחות הערבים עלינו, כי ישנם יהודים כאלה שאינם ניתנים למרמס".

לאחר שחיים נאסר בכלא עכו, התהדק הקשר שלו עם עטרה. הוא כתב לה מכתבים והיא באה לבקרו בכלא. בזיכרונותיה תיארה את האהבה שנרקמה ביניהם. באותה תקופה, התפללה לשלומו ונדרה בלבה שאם ישוב בשלום מן השבי, תינשא לו מִיָד וללא שהיות. תפילתה התקבלה: באחד הימים שוחרר חיים מכִּלאו, לאחר שהטורקים לא מצאו כל ראיות מרשיעות נגדו. הוא צעד צולע ונופל לבית אחותו שבבן שמן והופתע לגלות בביתה את עטרה. אף אחת מהן לא ציפתה לראות את חיים מופיע בדלת, וכשזה קרה, הרגישו הכול כי זהו אות משמים.

באדיבות ביתמונה

נראה שבכלא גמלה בליבו ההחלטה שחייבים להקים מושב של שומרים, שישלב שמירה התיישבות. עם צאתו נרתם להקמתה של קבוצת תל עדשים.  רבים מחברי "השומר" היו במשך השנים לבעלי משפחות, אבות לילדים ולא יכלו לעמוד עוד בטלטולים הבלתי פוסקים, ממושבה למושבה, לפי צורך מלאכתם. החלום היה שלכל חבר, בעל משפחה, תהיה פינה משלו"[9].

בתל עדשים התגלה חיים בכל שיעור קומתו. שקוע כל כולו בענייני המשק והביטחון, נתון לנגישות ומאסרים, עוסק, כדברי שאול אביגור, בדברים "שהם עיקרי-העיקרים, שורשי השורשים, בשקט ובמתינות, כאיכר הפולח שדהו ניר אחר ניר". באותם ימים, ימי הצהרת בלפור וראשית התמוטטותם של קווי התורכים, ידעו חיים וחבריו, שגורל היישוב יוכרע בעתיד בעזרת הכוח שהיישוב העברי יוכל להציב בפועל, בעצמו, כנגד כל מתנכל. הוא החל לעסוק בצבירת נשק, והשקט הנפשי, הזהירות וקור רוחו עמדו לו גם כאן. "הוא לא היה מפקד ולא בעל תואר, אבל בכל שעה אחראית היו העיניים מופנות אליו מאליהן". כך כתב שותפו לעבודה אליהו גולומב, שתיאר פעילות רכש לילית בסביבות עזה. הם שמעו לפתע שעטות רוכבים מתקרבים אליהם, ו"חיים פקד בשקט לשכב על הארץ וכיסה את כולנו בעבאיה הרחבה והכהה שלו. השקט של חיים נאצל על כולנו והמשמר עבר במרחק צעדים אחדים מאתנו מבלי להרגיש בנו".

אולם כגודל הציפייה מיישוב השומרים, כך גודל האכזבה. המקום היה קטן ודל. כשהגיעו למקום שומרים ותיקים, לאחר שנות נדודים לא מעטות, התאכזבו שלא קיבלו עבודה ולא יחס הולם. במקום נתגלעו מריבות על סידור העבודה, מזון לסוסים וזכויותיהן של המשפחות. עטרה לא יכלה לשאת את המחלוקות ועברה לשוני. שם טיפלה בהבאת חברות למקום, בטיפוחו ובהפחת רוח פועלית הכרתית בחבורה. בשל היחסים העכורים עם יק"א, התפרקה החבורה. עטרה חזרה לתל עדשים והתקבלה כחברה ב"השומר". לימים, היתה עטרה מהלוחמות האמיצות ביותר למען שוויון זכויות לנשים בארגון 'השומר'.

במקום התרכזה קבוצת ילדים גדולה, ביניהם יתומי חברים שנפלו והחל חינוכם המשותף. תוך כדי כך פרצה מלחמת העולם הראשונה ותל עדש סבלה הן מנגידות המשטרה, הן מדרישות המלחמה, ממכת ארבה וממעצרים של העות'מנים שנבעו בעקבות חשיפת מחתרת ניל"י. כל אותה תקופה היה שטורמן נתון בקדחת של צבירת נשק, חלוקתו לישובים, בטיפול בחברים שנאסרו ועונו. מכיוון שהיה ידוע לשלטונות כאדם המעורב בענייני ביטחון, נאסר שוב. עם שחרורו חזר לתל עדש וכמוכתר המקום הוטל עליו העול הכבד של פירוק המשק. כאשר נמלט יוסף לישנסקי מידי העות'מנים, הוא עלה במנוסתו על עגלה, שבה נסעו צבי נדב ושמוליק הפטר. הם הביאוהו לתל עדש שם נערכה אסיפת חברים סוערת, בה דרשו הרוב לחסלו, מחשש שאם יסגירוהו לידי התורכים (כדי למנוע רדיפות ומאסרים נוספים ביישוב), עשוי לישנסקי למסור חומר רב על 'השומר', דבר שקרה בסופו של דבר[10]. רחל ינאית, שהשתתפה באותה אסיפה סוערת, העידה כי שטורמן היה היחידי  שהתנגד לפגוע בלישנסקי לרעה. הוא אמר בצורה ברורה: "יהיה אשר יהיה בנופלו בידי השלטון, אך לא יתכן שידינו תהיה בו"[11]. לא ברור אם החברים קיבלו את עמדתו והחליטו שלא להסגיר את לישנסקי. (לימים העיד פנחס שניאורסון על ההתנקשות בלישנסקי)[12]. שטורמן הוכיח כבר אז את מה שאפיין אותו בהמשך דרכו –שהמוסר חזק אצלו יותר מכול שיקול אחר.

הוא עשה כחמישה חודשים בחוות רוחמה בנגב, יצא מטעם 'השומר' לבדוק את מצבם של החברים שעבדו שם כעגלונים ונשאר כדי לרכוש נשק מקוו החזית. יחד עם גולומב ומונטר, הצליח להבריח משם נשק לרשות 'השומר[13]'. כשנדרש לחזור ולא להסתכן, השיב: "לא נעזוב את המקום כל עוד ואין מכריחים אותנו. הימים האלה יקרים ואנו רוכשים דברים שבמקום ובזמן אחר, אינם נרכשים".

לקראת סוף המלחמה, בעקבות דרישת המשפחה, שיינשאו כדת וכדין, העמידו חיים ועטרה חופה בתל עדש. כמנהג אותם ימים, שניהם עבדו כל היום והגיעו לחופה, רק לאחר שסיימו את חובותיהם. [הפולקלור ה"שומרי" מספר שכאשר הכול כבר היה מוכן, החתן המתין לבוש הדר, אך הכלה לא באה! הקהל החל להתלחש ולדאוג, אך חיים נראה דווקא רגוע וחייכן. "ככה זה עם עטרה," אמר בבת צחוק, "כל כך עסוקה כל הזמן, שבוודאי שכחה מהחתונה". לבסוף הגיעה עטרה, כולה מבוישת. "סליחה!" קראה. "אפיתי חלות והשקיתי את גן הירק, ולא שמתי לב לזמן שעובר". "מה אמרתי לכם?" צחק חיים. "גם להתחתן אין לה פנאי…"].

בשנת 1917-1916 השתתף חיים במאמצי הישוב להשגת נשק להתגוננות, בעיקר ברחובות. לאחר שוך הקרבות, נקראו חיים ועטרה להצטרף לקבוצת כנרת. חיים החל לטפל, מטעם קק"ל, ברכישת קרקעות ושוטט רבות בכפרים הערביים ובמאהלי הבדואים. לשאלת חבר, הייתכן לבקר בזמן הזה בכפר ערבי, השיב: "אין דרך אחרת. אנו מחויבים לחיות אתם ולהיפגש איתם ולבוא סוף סוף לידי הבנה אתם.לפי אומץ רוחנו יכבדונו, ולפי מורך לבנו יבזונו, ועלינו לא לפחד ולהיכנס אפילו לתוך לועם". אלמנתו עטרה, הגיבורה האמתית של אגדת בית שטורמן, כתבה על כך: "לא העזתי להתערב. במעמקי נפשי הייתה לי ההכרה שאת הנדרש יש לעשות ובכל מחיר".

יחד עם זאת, גילה שטורמן קוו מאופק יותר ביחסיו לערבים, בעיקר ביחד לחבריו ב"השומר", שהפגינו לעתים יחס מיליטנטי ואדנותי ועוררו בכך כעס במושבות.

ראו באתר זה:  יחס השומר לערבים.

 במאורעות תל חי של שנת 1920 נתמנה חיים, מטעם 'השומר', לארגן את העזרה לגליל. שם תרם חלקו במשלוח עזרה בתגבורת מצרכים ותחמושת. שטורמן עלה לתל חי, ראה את מטולה נעזבת ואת תל חי עומדת בפני אסון ודרש להביא תגבורת. כשזו לא הגיעה , דרש מההנהגה להורות על  פינוי.

ראו באתר זה: סיור "בעקבות "השומר" באצבע הגליל".

חצר תל חי. צילום: גילי חסקין

במכתבו לישראל שוחט, תיאר את הסכנות העומדות בפני היושבים שם ואת חוסר היערכותם. הוא טען שאין זה מוסרי להחזיק שם אנשים בתנאים כאילו[14]. עמדה המעידה על רמה מוסרית גבוהה ובעיקר על עמדה ריאלית. בזמן ההוא נותרה עטרה בתל עדשים. מחוסר גברים במקום, נאלצה להרים משאות גדולים מדי, דבר שגרם לה להפיל את תינוקם הראשון.

זמן מה עשו חיים ועטרה שטורמן בכינרת ושם גם נולד בנם הבכור משה. את הבשורה קיבל מרחל המשוררת, שנמצאה אז בבית החולים בצפת. למרות התדמית שהיתה לאנשי 'השומר' כמזלזלים בעניני תרבות, ידוע שהיה לחיים שטורמן יחס נפשי עמוק לא"ד גורדון. הוא אהב אותו אהבת נפש וגם זכה לאהבה מצדו של גורדון[15]. בתקופת כינרת החל חיים שטורמן לסייע ליהושע חנקין ברכישת קרקעות עמק יזרעאל, עבור הקרן הקיימת.

צילום: בית תמונה

ראו באתר זה: רכישת אדמות העמק

באלול תרפ"א (ספטמבר 1921) הסתיימה גאולת שני  גושים גדולים בעמק יזרעאל (נהלל ונוריס) וחיים הוקסם מן האתגר הגדול. אישיותו, מזגו, סמכותו וניסיונו עשו אותו באופן טבעי לחולייה המרכזית בשילובם של אנשי העלייה השנייה, הוותיקים, בגלי העלייה השלישית ובהקמת הקיבוץ הגדול והפתוח על קרקע עין ג'לוד, היא עין חרוד. היותו "אחד היורשים הטהורים ביותר" של מסורת "השומר" הנערצת, יושר לבו, פשטות הליכותיו, סלידתו מכל העמדת פנים ומווכחנות ריקה, התושייה שגילה בכל מעשה, ואולי גם איפוקו ושתקנותו – תרמו רבות לתנופת הבנייה וההתיישבות של אנשי "גדוד העבודה". עם העלייה לעין חרוד נרתם חיים לעשייה שאליה השתוקק כל חייו. כאן מצא מרחב לאהבת האדמה, לאהבת העמל האיכרית שלו, לתבונת כפיו. הוא נעשה באופן טבעי למנהיג לא מוכתר, למופת ולסמכות מרכזית.

ראו באתר זה: גדוד העבודה

עין חרוד שימש כמרכז לחברי "גדוד העבודה" וביניהם חברי הארגון המחתרתי "הקיבוץ החשאי". באותם ימים שררה איבה גלויה בין אליהו גולומב ואנשיו, שירשו את 'השומר' בארגון ה'הגנה', לבין ישראל שוחט ואנשיו שחשו עצמם מודרים, הן מההנהגה הפוליטית והן מההנהגה הביטחונית. חיים שטורמן שנודע באמינותו, היה מקובל על שני הצדדים וכאשר פרץ המשבר, סביב "מעשה האבן", (כלי נשק שהוסתרו בתוך אבן ריחיים ויועדו למחסן הנשק של ה'הגנה בכנרת', לא הגיעו ליעדם), פתר את המשבר. שטורמן, שהכיר את אופיים המרדני של חבריו, חשד שהאבן ובה כלי הנשק, הגיעה לתל חי ובתיווכם של מאיר ספקטור ומניה שוחט, הוחזרו כלי הנשק לאנשי ה'הגנה'[16].

ראו באתר זה: הקיבוץ החשאי

יוסף וייץ כתב עליו: "במסבות ממתיקי עצה, היה משקל לקולו. לא ברעש ולא בתנועת גוף. בדומיה דקה יהלך וכאוב מארץ ישמע. כנדלה במעמקים, מתהומות המחשבה וההרגשה. על כן היה בו כבד…דברים שקולים ומדודים כהווייתם. שטורמן מדבר  והרי זוהי דבור המציאות והעובדות… בלי יתר ובלי חסר לפיכך גם מסקנותיו שטורמניות הן. אתה, אם רצונך בדרך הנכונה – צא והתנהג לפיהן.. האדמה קראתהו, הישובים קראוהו. מרצחים ידעוהו, מארבים הכירוהו ואיומיהם ליווהו, אך הוא לא שעה לכל אלה והוסיף ללכת".

שטורמן התערה היטב בחיי המשק החדש ונבלע ראשו ורובו בהקמת ענפיו השונים כשאשתו עומדת לימינו. כאן, כבכל מקום, ידע לקשור יחסי ידידות וכבוד הדדי עם השכנים הערבים ותכונה זו היא שסייעה לו עמם ברכישת הקרקעות שהוציא לפועל מטעם הקרן הקיימת בגוש חרוד. במשא ומתן עמם ידע לכבוש את לבם ולעורר את אמונם וגם טרח שיקבלו פיצוים הוגנים. כתב עליו שאול אביגור: "חיים היה אחד היורשים הטהורים ביותר למסורת האבירים הנאצלת של השומר בתקופה זוהרו". ואילו יוסף פיין כתב: "כשהנני מעלה בזיכרוני את חיים הנני רואה לפני דמות אדם מושלמת בכל: במחשבה, בהגיון בריא ובשקט. באלו רכש את עולמו המלא…".

כאשר בחרה מועצת ההסתדרות את "וועד ההגנה" ההסתדרותי הראשון, הוא מנה את ישראל שוחט, אליהו גולומב, יוסף ברץ, לוי שקולניק (אשכול) וחיים שטורמן[17].

חיים, עטרה ומשה התינוק

ב-1923 חל פילוג בעין חרוד, כתוצאה מחיכוכים אידיאולוגיים בגדוד העבודה, בין אלו ששאפו שעין חרוד תהיה קומונה גדולה, עבור כל חברי גדוד העבודה, לבין אלה שרצו משק קטן ועצמאי, שיישרת את חבריו בלבד. אנשי השמאל, תומכי הקומונה הגדולה עברו לתל יוסף. משפחת שטורמן נשארה בעין חרוד, עם ה"ימין", שנתמך על ידי ההסתדרות. לאחר סכסוך עין חרוד, חיים שטורמן ושמוליק הפטר, מוותיקי השומר וחברי "הקיבוץ", לא מונו מחדש לוועד ה'הגנה' ובזאת נותקו כמעט הקשרים בין חברי "השומר" לשעבר לבין ה"הגנה".

כל ימיו נשאר שטורמן קרוב  לחבריו אנשי 'השומר', אך לא נסחף לריב בינם לבין אליהו גולומב וחבריו ובניגוד לרבים מהם, המשיך לקחת חלק בעשייה הביטחונית עוד שנים רבות.

בעין חרוד נולדו הבנות תמה ודבורה. חיים שטורמן התרחק מהממסד של ה'הגנה', אבל עסק אז ברכישה המסובכת של אדמות קומי, שאחר כך שימשו להקמת הנקודה הקבועה בעין חרוד. כמו כן עסק בנושאי שמירה. זרובבל גלעד, שהיה אז ילד, תיאר אותו כחצרן שתקן בעל "עינים מחייכות", שהילדים אהבו לנסוע בעגלתו[18].

בשנים תרפ"ג-תרפ"ו היה שטורמן חבר "המרכז החקלאי".  הוא הרבה בנסיעות לסוריה ולבנון לרכישת בקר. הבדווים בעמק רחשו לו כבוד והערכה. חיים נשא בתפקידים אחראיים בעניינים המשקים ובענייני הביטחון וההגנה של הגוש כולו.

שטורמן רוכש פרה בסוריה

חיים היה איש אדמה, אדם חכם ועמוק. את כל מרצו השקיע בטיפוח חלקות השדה שתחת חסותו, ועשה חייל רב.  כמו כן עבד קשה על חיזוק הביטחון בדרכים ברחבי עמק יזרעאל, שהיה זרוע בכפרים ערביים.

האיש הגבוה, החביב והשתקן הפך לאגדה מהלכת בעמק. הערבים כינוהו "שייח' אל משאייח'" (מעיין ראש השייח'ים) של היהודים. הוא היה יוצא ובא ביישובי השכנים הפלחים והבדואים, קשוב לשיחם, להלכי רוחם, גם למצוקותיהם. הוא היה אחד הבודדים שידעו, גם בתוך קלחת הדמים והזעם, גם בנפול מיטב חבריו, שבסופו של דבר יהיה צורך למצוא דרך לדו קיום. שגם במלחמת הדמים האכזרית והכפויה, יש לשמור על צלם האדם, על גבולות וסייגים.

בימים הראשונים לתחילת ההעברה לגבעת קומי (1927), זרק ערבי אבן על בתיה ברנר ופצע אותה. בתיה הייתה אחותו של הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח על ידי ערבים. הוא וחבריו, בתוכם חברהּ לחיים, הסופר צבי שץ, ביפו במאורעות תרפ"א, 1921). הבחורים תפסו את הערבי והסגירו אותו למשטרה הבריטית. למרבה הפתעה, פנה חיים אל בתיה וביקש ממנה שתחתום על שלום עם הערבי המקומי, שרצה להרגה. הוא הסביר לה שאם יישפט, הוא יצטרך למכור שני שוורים שבהם הוא חורש, כדי לשלם להם את הקנס על פשעו. חיים הסביר לה: " בתיה'לה, כי גורלנו הוא לחיות לנצח עם הערבים האלה! הם כבר יושבים כאן כאלף שנים וחצי, ואנחנו רק מתחילים לבוא, לאט-לאט אחרי אלפיים שנה שהיינו בגלויות אנחנו אולי גם קצת מתקדמים מהם, מרחיקי ראות מהם". היא חתמה כמובן[19].

עין חרוד

הבדווים כינו אותו "חווג'ה חיים". לאחר שנמצאה גופת ערבי ליד גבע, טען השוטר הערבי, שלא ייתכן שהיהודים עשו זאת, כי "חווג'ה חיים לא ייתן לעשות במחוזו מעשים כאילו"[20]. שאול אביגור כתב ש"מעטים ידעו כמותו להתהלך עם הערבים בחופש גמור, בלי צל של התראות והתהדרות וללא שמץ של חנופה והתבטלות. ידע לכבוש את ליבם, לרכוש את אמונם ואת יראת כבודם. בפשטות ובטבעיות התהלך איתם ועם כל הטרגדיות שבסבך היחסים איתם, שמר על נימה אנושית"[21]. הוא השכיל גם לרכוש את אהדת הבריטים. הפקידים האנגלים כינו אותו "מושל המחוז היהודי".

בסתיו 1935  פעלה באזור הגלבוע – ג‘נין, כנופייתו של השייח‘ עז-א-דין אל-קאסם, שהייתה מתנקשת בתושבים היהודים ופוגעת בפרדסים ובשדות. הסמל בצבא הבריטי – משה רוזנפלד ממנחמיה (גר בתל-יוסף), החליט ללכוד את הכנופיה. הוא יצא רכוב על סוסו לכיוון הגלבוע בעקבות הפורעים, שעל פי השערתו היו בדואים מהסח'נה. בדרך, נקלע למארב של אנשי הכנופיה ונרצח על ידם ,בי"א בחשוון תרצ"ו 1935.

עם בנו של משה רוזנפלד ונכדו, משה

ראו: סיור בעקבות הגנה והתיישבות בעמק חרוד

חיים שטורמן, האיש אשר על הביטחון וגאולת אדמות העמק ובקעת בית שאן, חש מיד למקום, עם אנשי משטרה בריטים רבים. הם הגיעו אל פתח המערה שממנה יצאו הרוצחים והשוטרים נקלעו למבוכה, "ובעוד הם מהססים ואינם יודעים כיצד לנהוג והנה חיים – בשקט רב ובשתיקה כדרכו – ניגש אל פי המערה ונעלם בתוכה… כעבור רגע יצא עם הנשק שאנשי הכנופיה השאירו שם במנוסתם….היינו נדהמים מן המעשה. אודה שכעסתי עליו מאוד. לא יכולתי לסלוח לו על חירוף נפש כזה", כתב אחד הנוכחים במעמד זה. מי שהכיר את חיים שטורמן לא התפלא. זו הייתה דרכו בכל תחנות חייו בארץ. בהלווייתו של רוזנפלד טבע חיים שטורמן את הביטוי "נופלים ההולכים ראשונה", אשר לימים נחקק גם על מצבתו שלו, בבית העלמין בעין-חרוד.

בראשית יוני 1938 הגיע לעין חרוד צ'ארלס אורד וינגייט, שהקים בקיבוץ את מטה פלוגות הלילה המיוחדות.

ראו באתר זה: פלוגות הלילה המיוחדות

חיים שטורמן בירך על פעילותו, אבל הסתייג מחריגים ובלם אותם. ערב אחד ביקשו אנשיו של וינגייט להפגיז מהגג של בית הילדים בעין חרוד את הכפר הסמוך קומי, כנקמה על רצח של חברם. חיים שטורמן הודיע להם כי יד אנשי קומי לא הייתה ברצח והוא לא יסכים למעורבות של עין חרוד בשפיכת דם נקי. כשהקצין הבריטי עמד על שלו, התייצב חיים מול לוע המרגמה והכריז כי תחילה יהיו צריכים "להפגיז" אותו. "לא קראנו אתכם לכאן", אמר, "אנחנו אחראים להגנה על המקום הזה. אתם תפגיזו, תחריבו, תלכו; מחר לא תהיו כאן. אך עלינו לחיות פה תמיד עם שכנינו". ואכן, נחישותו של חיים גברה על תאוות הנקם של הקצין וחייליו; ימים אחדים לאחר מכן התחקו על עקבות הפורעים ונפרעו מהם ומנותני חסותם. הייתה גם פרשת השמיכות, שנשא ה"מוכתר" חיים, בליל חורף קר, לשבויים הערבים של וינגייט, הקופאים מקור (כפי שחיים הנכד שיחרר כעבור עשרות שנים, במהלך מלחמת ששת הימים, שבויים סורים מעינויי יתושים שמצצו את דמם). עמידתו זו של שטורמן, על גילוי פני אדם בנסיבות הסכסוך הממושך, רווי הסבל והדמים, לא הפחיתה מאומץ הלב, קור הרוח והאמונה בצדקת הציונות[22]. השילוב הזה יצר את הידידות העמוקה בינו לבין וינגייט – ללא אומר, מעבר למילים. כה מיוחד היה, עד כי הקצין הבריטי אוהב ישראל, אוֹרְד וינגייט, אמר עליו כי מוטב לשתוק עם חיים שטורמן, מאשר לשוחח עם אנשים אחרים. וינגייט, שנתקל בהתנגדות לפעולותיו האלימות, מצד כמה מראשי היישובים, קיבל "הכשר", בזכות חברותו עם שטורמן.

ראו באתר זה: צ'ארלס אורד וינגייט

 באפריל 1936 פרצו מאורעות הדמים בארץ ישראל. משפחת שטורמן חיזקה את שורשיה בעמק יזרעאל, וחיים היה יוצא להגן על הדרכים מפני מתנכלים. הוא היה ממניחי התיישבות "חומה ומגדל" בעמק בית שאן וברמות יששכר. הוא ידע שהכוח האמתי שיכריע הוא ההתיישבות וגאולת הקרקע. לכן נרתם ללא לאות לתנופת ההתיישבות של "חומה ומגדל" ולרכישת קרקעות בבקעת בית שאן.

ראו באתר זה: חומה ומגדל

המשימה שהטיל על עצמו הייתה כרוכה בקשיים רבים מאוד ובסיכון אישי גדול. כאשר היו שואלים אותו "מה יהיה?" היה משיב: "אילו הייאוש היה עוזר, הייתי מתייאש". שטורמן היה מעורב אישית בהתיישבות בשורה ארוכה של נקודות בעמק בית שאן: תל עמל, שדה נחום, בית יוסף, טירת צבי ועוד.  חיים המשיך לנסוע ברחבי האזור מבלי להקשיב להתראות ולאזהרות. לאחר שעבר את הגיל בו נפטר אביו (45), גבר בטחונו העצמי וחש כאילו הוא מחוסן מפני אסונות. כאשר ייעצו לעטרה להתנגד לנסיעותיו המסוכנות, השיבה: "אם הוא עולה, אין להפריע לו"[23].

בי"ח אלול תרצ"ח (14.9.1938), יצא חיים שטורמן, במסגרת תפקידו, כאיש הביטחון של ‘הגוש‘ (יישובי עמק חרוד ועמק בית שאן) ובשליחות הקרן הקיימת לישראל, נסע לעמק בית שאן, יחד עם חבריו אהרון אטקין (איש הגדוד העברי) ודוד מוסינזון (הווטרינר הממשלתי).

צילום: גילי חסקין

ראו: סיור בעקבות וינגייט

הסיור נועד לקבוע את מקומם של שני יישובים חדשים – מסד (לימים כפר רופין) ונווה איתן – במסגרת "חומה ומגדל". יחד עמם נסעו קצין מחוז עפולה, ד"ר אברהם ברגמן-בירן ושוטר בריטי. בי"ח באלול היה יום חג לחיים, יום ההולדת של קיבוץ עין חרוד, שהוא נמנה עם מייסדיו, שבע עשרה שנים לפני כן. בדרך מבית שאן לטירת צבי עלתה מכוניתם על מוקש. שנים מנוסעי המכונית נהרגו במקום. שטורמן נפצע אנושות ונפטר לאחר כמה שעות.

"באתי לחדר ומצאתי את הילדות צוחקות ומשחקות, תיארה לימים עטרה אשתו, "נכנסה חברה למקלחת ואמרה לי: חיים נפצע קשה. נסעתי. כשהתקרב האוטו למקום האסון ידעתי כי הכול תם. שלוש אלונקות מכוסות סדינים. באלונקה הראשונה: מוסנזון ישן. בשניה- אטקין חיוור. בשלישית –חיים עודנו חם". לבכות בגלוי לא בכתה. כך דרך 'השומר'. לא מראים רגש. לא מחבקים ולא מנשקים בפומבי[24].

כשנודע דבר האסון אבל כבד עטף את העמק. מבקרים מכל הארץ הגיעו לחצר עין חרוד. בזה אחר זה הונחו זרים על הקבר. אורד וינגייט כתב על זרו" יהודי גדול, ידיד הערבים. נפל  בידי ערבים". חברו מימי "השומר", ישראל טוניס, אמר עליו" "והנה האיש הזה, האזרח האמיתי בארץ הזאת, נקטף בעצם פעולתו. כאשר רצון היצירה ופוריות חייו הגיעו לשיא פסגתם, רוסק על ידי אותו הכוח הפועל בשם "הכול מותר".

עטרה עמדה דומם מול קברו הטרי של בעלה. על הקריאה "להיות חזקים", שהושמעה בהלוויה, השיבה: "אנחנו חזקים!" עטרה לא בכתה. כשראתה את אחותו שרה בוכה, לחשה "אנשי השומר אינם בוכים".

הלווית חיים שטורמן בעין חרוד, מימין לשמאל: אהרון ציזלינג, משה שרת, קפטיין וינגייט, צבי ניסנוב מותיקי אגודת 'השומר'.
וינגייט מניח זר לזכרו של שטורמן ועליו כתוב באנגלית: "ידיד גדול של הערבים, שנרצח על ידם".

מותם של השלושה הכה בתדהמה את הארץ כולה. למרות שהיו אלו ימים עקובים מדם, מותו של שטרומן, כמו הירצחו של אלכסנדר זייד באותה שנה, נתקבעו בתודה הלאומית. חברי הקיבוץ "מעוז" שבעמק בית שאן, שהעריצו את דמותו של חיים, שינו את שם יישובם ל"מעוז חיים", על שמו. אורד וינגייט, ידידו של חיים שטורמן, איבד את קור רוחו המפורסם ויצא לפעולות נקם בכפר פקועה ובבית שאן. על המעשה האחרון שלו קיבל ביקורת חריפה מהביוגרף האוהד שלו סייקס.

ב-1941, שלוש שנים לאחר מותו, נחנך בעין חרוד, ביוזמתו של חבר עין חרוד שמואל סבוראי, מכון ומוזיאון ‘לידיעת המולדת‘, בית שיציג את רוחה ודמותה של המולדת כפי שחיים שטורמן גילם באישיותו ובקורות חייו ואת הערכים שהיו חשובים לו – אהבת האדם והאדמה, הטבע, ההתיישבות והחקלאות.

שמו הונצח בספרים "בדרך לוחמים;" "ספר השומר" ובחוברת זיכרון שהוציאה המועצה האזורית גלבוע לזכר השלושה שנפלו בימי חומה ומגדל, "גן השלושה" (הסח'נה) נקרא על שמם.

אחיו של חיים, זליג שטורמן (1900-1969), התנדב במלחמת העולם הראשונה לגדוד העברי, היה ממייסדי גדוד העבודה בכביש צמח-טבריה בשנת 1920, נרתם לעזרת ה'הגנה' בחיפה במאורעות 1929; היה אחראי לאספקה בירושלים במלחמת הקוממיות[25] וכשהוקם צה"ל, היה לקצין הנדסה ראשי בירושלים. אח נוסף, מנחם שטורמן, הצעיר ממנו בשנה, למד רפואה וטרינרית בברלין, בשובו ארצה בנה עם אשתו רבקה את ביתם בכפר יחזקאל והיה מנהל המכון הווטרינרי בבית דגן. אשתו רבקה, היתה מחלוצות המחול העברי ויצרה את ריקוד "הגורן".

 לעטרה וחיים היו בן ושתי בנות. משה שטורמן היה בן 16 במות אביו. בתום האבל ביקש את האקדח והמשקפת שלו ועסק בביטחון והגנה. הוא היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח ובין מפקדיו הראשונים. הוא השתתף בקורס הכשרה ימית וסיים אותו בהצטיינות. הוא עבד עם ערבים על סירת מוטור, הוסגר על ידם ללבנון, נמלט מביירות לסוריה והצליח בתחבולות רבות לשטות בסורים ולשוב לביתו בעין חרוד. ב-1945 נשא לאשה את ראומה בת תל יוסף, חברתו מנעוריו. בתקופת 'תנועת המרי העברי', נאסר על ידי הבריטים והובל לרפיח. בי"ח באלול תש"ו, ביום העלייה לעין חרוד ויום נפילתו של אביו חיים שטורמן, נולד בנו, שנקרא "חיים" על שם הסב, שנהרג באותו יום ממש, שמונה שנים קודם לכן. במלחמת הקוממיות היה חבר וועדת הביטחון וגויס לגדוד העמק של 'גולני' בפיקודו של אברהם יפה, שם שימש כמ"כ, ואחר-כך כמ"מ בפעולות הקרביות הרבות של הגדוד והשתתף בקרב הקשה על הגלבוע ובכיבוש בית שאן[26].

משה נתגלה כמפקד וכחבר הדואג לאנשיו, והוא היה לאיש-המפקדה המרכזי בעמק בבקיאותו המצוינת בכל שביל ומשעול בו. בביטחונו הפנימי ובמרצו הרב ידע להשפיע על פקודיו, אשר נכונים היו ללכת אחריו לכל קרב מתוך מסירות ואמונה. פעם, לפני שובו מחופשה, אמר דברים המעידים שעם כל בטחונו, עם כל השקט, שהיה בו והרעיף סביבותיו – לקח בחשבון את כל אשר עלול לקרות ואף על פי כן שש ללכת כי אמר:"מה לעשות, כן, נופלים רבים ויקרים. אבל, יש חיים קטן?! יש ילדים?! – בשבילם צריך וכדאי ומוכרחים לעשות וצריכים להבין, שכדי שהם יחיו – צריך לדעת ליפול".

משה נפל  בראש מחלקתו בקרב בסמריה שבעמק בית שאן, נגד "צבא ההצלה", בעצם ימי ההפוגה השניה[27].

שלושה תלים חלשו על גזרת עמק בית שאן במלחמת העצמאות: תל שלם (תל רדע'ה) מדרום לטירת צבי, תל מגדע (מוג'דה) ליד שלוחות ותל תאומים (תל א-תום). התלים נתפסו על ידי לוחמי היישובים, ללא קרב, לאחר שחיל המשלוח העיראקי נטש אותם. לאחר מספר ימים הוחזרו הלוחמים, אבל לקראת ביקור משקיפי האו"ם לקביעת הגבולות, הוחלט לתפוס אותם שוב, ב-1 באוגוסט 1948, (כ"ה בתמוז תש"ח), כדי לקבוע עובדות בשטח. הכוחות לא ידעו שהעיראקים תפסו בחזרה את התלים, בנגוד להסכם הפסקת האש.

משה שטורמן ובנו חיים

מחלקה אחת יצאה משדה אליהו לכבוש את תל א-תום, אך נתקלה באש ושניים מאנשיה נהרגו. מחלקה שניה יצאה מטירת צבי לכבוש את תל שלם אך נתקלה באש ונסוגה. לאור העובדה שהתלים לא נתפסו ושמשקיפי האו"ם עומדים להגיע, הוחל בהפגזת מרגמות של התלים. העיראקים נטשו את התלים בגלל ההפגזה והם נתפסו ללא קרב. משה שטורמן יצא בראש מחלקתו לכבוש את תל מגדע.

ההתנגדות היתה חזקה ובהיותו האחראי לפעולה, נשאר האחרון לנסיגה וכדור פילח את לבו והוא נפל מיד. עמו נהרג חייל נוסף[28]. שטורמן הבן נהרג בצירוף מקרים מצמרר, סמוך למקום בו נהרג אביו, ב-1938. כשבאה התגבורת והמשלט נכבש, הורידו כבר הבוזזים את שעונו ואת משקפת אביו, שנשא עמו בכל קרב[29]. היום נקרא המקום שדה תרומות. לא רחוק משם נמצא תל תום הוא תל תאומים בקרבה מצמררת למקום בו נהרג אביו. "כיתתו הייתה תמיד הכיתה הפורצת… והוא תמיד האיש ההולך בראש", כתבו עליו חבריו-פקודיו. משה נטמן סמוך לאביו בבית העלמין הצנוע של עין חרוד. בן 26 היה במותו. שבועיים אחר כך נולדה בתו תמר. כך הוטבע על חייו של חיים בנו, שהיה רק בן שנתיים, חותם השכול והגבורה, שקבע וכיוון את דרכו לעתיד.

חיים הקטן שכונה "חיימון", גדל אף הוא ללא אבא, ורק זיכרונו ומורשת חייו ליווהו במשך שנות חייו. הוא היה ילד שתקן ועצוב, ממרר בבכי בלילות ונבהל מדמותה של שומרת הלילה. מספרים שהיה בא לבקר את סבתו עטרה, שעבדה בגן הירק, שהיה סמוך לבית הקברות, מושך אותה לשני גלי האבנים ומחפש את אביו. כשהיה כבן חמש, נסעה ראומה ללמוד, שם הכירה את זאב איבינסקי, ההיסטוריון של לח"י, שהפך לבן זוגה ונטל חלק בגידולו של חיים הקטן.

 עטרה שטורמן עם הנכדים חיים ותמר

את לימודיו עשה, ככל בני הקיבוץ, במסלול הרגיל במסגרת בית-הספר בקיבוץ. הוא זכור כנער ערני ושובב, אך מצטיין בחשיבה אינטלקטואלית. לאחר שסיים את חוק לימודיו יצא לשנת הדרכה והדריך בסניף "הנוער העובד והלומד" בבני-ברק. הוא התחבב מאוד על חניכיו והם שמרו על קשרים הדוקים עמו גם לאחר תום שנת ההדרכה.

חיים שטורמן הנכד. לידו נחמיה תמרי ז"ל

כאשר הגיע חיים לגיל גיוס, החליט להתנדב לקומנדו הימי, על אף שהיה בן יחיד לאמו. גם בתקופת האימונים המפרכת וגם בפעולות המבצעיות של היחידה התבלט חיים כחייל מעולה, בעל תושייה ועוז רוח וכחבר נאמן לרעיו ולאחיו לנשק. כאשר נתמנה למדריך ביחידה עשה רבות להשבחת הכושר המבצעי של לוחמים אלה. מספרים שלא הקפיד על משמעת חיצונית וגינוני סדר שנא גינונים ותיעב טרטורים למיניהם. לקראת הפשיטה לאי גרין (בצה"ל: "מבצע בולמוס 6"), שהיתה אחת הפעולות העיקריות במלחמת ההתשה, למד את היעד ביסודיות רבה והכיר את המקום כאת כף ידו. כוח שכלל את הקומנדו הימי וסיירת מטכ"ל, פשט על האי בליל ה-19-10 ביולי 1969.

הפשיטה נחשבת לאחת מהפעולות הצבאיות המוצלחות והנועזות שביצע צה"ל[30].‏ על הפעולה המשולבת של כוחות משייטת 13 ומסיירת מטכ"ל, פיקד קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל רפאל איתן. על כוח השייטת פיקד מפקד השייטת, סא"ל זאב אלמוג, ואילו על כוח סיירת מטכ"ל פיקד מפקד הסיירת, סא"ל מנחם דגלי‏[31].

בפשיטה נהרגו שישה חיילי צה"ל  (שלושה מהשייטת ושלושה מסיירת מטכ"ל) ו-11 נפצעו. אבדות אלה, יחד עם הפלתם של שני מטוסים במבצע בוקסר, גרמו להלם ואכזבה בציבור הישראלי[32]. בין הנפגעים היה חיים שטורמן, שנורה לאחר שרץ על גג המצודה, כדי לטהר עמדה ממנה צלפו המצרים על החיילים. על פעולתו זו צוין לשבח על ידי מפקד חיל-הים וזכה בעיטור המופת (14.7.1967).

חיים שטורמן הנכד

חיים נטמן אף הוא, כאביו וכסבו, בבית העלמין הקטן בעין חרוד. בן 23 היה במותו. בכל ההלוויות האלה נכחה עטרה, ובכל פעם הביעו עיניה הכואבות נחישות והקרבה. למרות ששכלה בעל, בן ונכד על הגנת המולדת, לא שינתה מעולם את סיסמתה: "אנו חזקים!"

שנה וחודש אחריו נפל על גדות תעלת סואץ אמיר ברין, נכדם האחר של חיים ועטרה שטורמן; בנם של תמה ושלמה ברין. הוא היה ילד ביישן ולא מתבלט. במסגרת חברת הילדים היה פעיל מאוד בהקמת מועדון הטיסנים; הוא השקיע הרבה זמן, דמיון ומרץ בתחביב שלו – הרכבת טיסנים למיניהם.

חבריו ספרו כי לא קל היה להתקשר אליו, שכן היה  מסוגר בפני עצמו. אבל הם אהבוהו והתקשרו אליו בזכות חוש ההומור שלו – חוש הומור ספונטאני ובלתי רגיל. בתום הלימודים השתלב בענף השלחין בקיבוץ. הוא התגלה אז כאיש העבודה, התושייה והאחריות. הביטחון שהפיק מן העבודה השפיע גם על תחום הלימודים ועל עמדתו בכיתה. הורגשה בו הכרת-ערך-עצמו, שהקרינה מן ביטחון ושקט על סביבתו. הוא עבד בענף הכותנה והתקשר מאד אליו. בסוף אוקטובר 1969 גויס לצה"ל ונתקבל לקורס טיס. לאחר שהודח הוצב לחיל השריון. הוא חש את המכונה ואת קרביה והבין, כביכול, ל"נפש" הטנק. למרות שבתחילה עדיין המשיך לקרוא חוברות חיל-האויר, התעסק בדגמי מטוסים והיה מתמסר לצילומי-נוף, הרי בתקופה האחרונה לשירותו, התחיל להתעניין בספרות מקצועית על השריון ועל הטנקים. הזדהותו עם החיל ועם היחידה התבטאה במסירות ובשלמות אשר בה מילא את כל המשימות. אמיר היה אומר: "ביטחו בטנק הפטון, שהיה טנק מתקדם ומוגן, ואל תחששו לי". גם סבתא עטרה, כאשר נפרדה ממנו לפני לכתו לצבא אמרה: "אמיר ילך לצבא ויחזור בשלום", אך זה לא קרה. ביום ג' באלול תש"ל (4.9.1970), ביום האחרון של מלחמת ההתשה ,נפל בעלות הטנק שלו על מוקש בסביבות האגם המר.

חברו לצוות כתב: "נשמעה גניחה מתא הנהג, גניחה חרישית, כזאת המבקשת לא להבהיל, כזאת צנועה, כאילו נחבאת אל הכלים". אמיר נפח את נשמתו בשקט ובמסירות האופייניים למשפחתו, והוא בן 19 בלבד. על קברו ספד לו מפקד פלוגתו ובין השאר אמר את הדברים האלה: "שבחים מפי לא קיבלת ופרסים על עמלך לא הישגת, על כן ברצוני עתה לסכם את התקופה, שהתאמנו יחד ולחמנו יחד כנגד האויב המשותף להגשמת מטרה נעלה אחת. היית לוחם טוב ואיש צוות מעולה. צניעותך, ענוותך ומסירותך היו ידועות לכל. כשהיית צריך לסייע בידי אחרים, עשית זאת באותה הנכונות, ההתלהבות והמרץ, כאילו עשית זאת בשביל עצמך. אל דרכך האחרונה יצאת בתוך אמונה, שמבצע זה הוא זכות ולא חובה ועל כן שמחת כי נפל בגורלך לצאת לביצועו ובביצוע משימתך זאת הקרבת את עצמך במקום אחר, או אחרים, שהיו עשויים ליפול תחתיך ועם זאת קידמת אותנו צעד נוסף לנצחון, או השלום, אשר אליו אנו מייחלים כל כך. מקומך שמור בינינו לעד ואת אשר התחלת – נסיים".

לאחר האסון האחרון לא התאוששה עטרה שטורמן. היא שמרה את כאב ליבה ויגונותיה פנימה, אך מצבות הבזלת שנוספו ליד האבן של חיים היו כבדות מנשוא. יוסף קסל, (Josef Kessel), סופר צרפתי שביקר בעין חרוד ופגש את עטרה כתב ש"היא עברה את נתיב כל הייסורים, אולם היא קיבלה אותם מפני שהיו אלה ייסורי אהבה גדולה שנמזגו בארץ הזו שראתה בצמיחתה"[33].

זרובבל גלעד, בספרו "עפר נוהר", כתב שיר לזכר אמיר ברין ובו תבע מהארץ עצמה לזעוק את זעקת משפחת שטורמן:

"ארץ ארץ אל תחרישי

אונייך הגנוזים נחמסו

מרבי תפארתך שדדו

אללי!

בלעדינו – שדותייך מתים

בלעדינו – שמייך ריקים

אל תחרישי.

אל תחרישי…"

עטרה שטורמן נפטרה ביוני 1973, בגיל 80. יורם קניוק שהיה בלוויה תיאר את החברים שבאו לחלוק לה כבוד אחרון: "הם היו אגודת סתרים. הם חלמו ובנו ולבסוף נעלמו מן הבמה. הם נשבעו; בדם ואש יהודה תקום, והפורץ גדר ינשכו נחש. הם באו, האחרונים שבהם, נחושי נחש לא נשוכים אבל מקומטים, מלאי הוד, לבושים מצחיק, עם שפמים ושיבה, לקבור את יקירתם.…. ".  נחום הורוביץ מכפר-גלעדי דיבר אל עטרה כפי שבוודאי דיבר מאז ימי אום-ג'וני, דרך תל-עדש ועד הפירוד, כאשר הוא עלה הגלילה, לכפר-גלעדי, לחמארה, והיא הלכה לפ‎וּלה, למרחביה, לעין-חרוד: "[…]. למנת ייסוריה לגבורתה הבלתי-נדלית כדי להיות אגדה. אגדה חיה. לא מתה"…. עטרה שטורמן היא אגדה כמו אלכסנדר זייד, או טרומפלדור. ואין זה חשוב ממה טוויות אגדות. הן נרקמות מעצמן. יש להן חוקיות משלהן, הן בנויות משדים וכאב. אנשים אלה הם הרקמה המלכותית האמתית של הארץ הזאת, ארץ ללא מלכות, ארץ של אביונים יחפנים שבנו מבצר לעם עתיק, שלוחמים חמישים שנה מלחמה נואשת. הם, האגדות הללו, הינם בית המלוכה האביון של האומה… הם כבשו את השממות, ביראו עמקים, מחצו את עצמם ואת מתנגדיהם ונקברו בזה אחר זה בדממה מאיימת"…

עטרה היא מלכה של אביונים. בת 80 הייתה במותה. היא קבורה בשורה אחת, אולי בעצה אחת, עם בעלה חיים, בנה משה ושני נכדיה חיים ואמיר שנהרגו באותה מלחמה אבל בקרבות שונים…."עטרה היתה בעריסתו של סיפור המדינה. בעלה לוחם ואיש הפשרה היה אמיץ לב; בנו כבר נהרג על הקמת המדינה; נכדיו על קיומה. הלא הציונות היא סיפור הצלחה, אולי יחידי במינו במאה הנוכחית"[34].

קניוק שהתפלא שלא לפגוש שם איש מההנהגה הפוליטית של אז, התבטא לימים בחריפות:

"הם לא באו להיפרד ממי שהיתה המלכה האביונה של ארץ ישראל כשעוד היתה יפה. עטרה שכלה ארבעה גברים ממשפחתה במלחמות ישראל והיתה כאבן הבזלת שמוצבת על קברה. היא היתה מאחרוני מאמיני דת היחפנים, דת העמק והאהבה, דת המלחמה והנקם, דת החמלה והכאב. מגרש החנייה של עין חרוד מאוחד היה ריק, ובעיתון כתבו שמשה דיין וגולדה מאיר ואחרים הלכו לפרמיירה של להקת בידור. הם לא באו לעמק להיפרד מעטרה שתמיד דיברו בשמה, והניחו לזקנים מהקיבוצים לבכות את לכתה של מלכת היופי האסור של הסיפור הציוני"….. הם לא באו ועל כן כתבתי. יש עוולות גדולות יותר. יש פגמים גרועים יותר. אבל כמו שעטרה היא סמל ואישה כן גם היעדרותם של נציגי האומה היא סמל ואולי גם אישה. ועטרה, שהייתה אגב אדמה והפכה רגבים, נצטמקה, הייתה שוב לעפר בתוך אבני הבזלת השחורה ונכנסה למחזור התמידי של הנצח באזור בין הערביים של עמק יזרעאל, לא רחוק מפולה, לא רחוק מהגלבוע, מן הביצות, מן הקדחת, והיא תיזכר ותישמר בזיכרון האומה יותר מהשועים והחורים שנסעו במכוניות הפאר שלהם לפאר אנשים חשובים יותר. מגרש החניה והעמק היו ריקים מנציגי האומה. לשון אחר, הנציגים היו ריקים מהעמק".

לימים, כתב יוסף שריג, בנו של נחום שריג מבית השיטה[35], שיר אותו הקדיש לחיים שטורמן. שיר שנמצא בעיזבונו של יוסף, לאחר שנפל במלחמת יום הכיפורים:

שיבה / יוסף שריג

"לא צמאי מלחמה

אל הקרב הלכנו

אהבנו תמיד את הבית,

השמש, שדה הנפתח בנשמה

ושבנו עתה אליכם

פשוטים כתמיד

ורוח אין בנו.

התוכלו, רעים,

לחזק את אמא

במקומנו?

אמו של יוסף, תקווה, שכתבה את הספר "השטורמנים" ציינה: "השיר 'שיבה' המתאים לכל השטורמנים ולכל דומיהם, הוא החיבור ביני ובינם".

הערות

[1] אתר תנועת הנוער העובד והלומד.

[2] גולדה מאיר, בהלווייתו של עמירם בלניקוב, בנה של חיה לבית צ'יזיק, אשר נפל בפעולת פלמ"ח וחי"ש נגד הצבא הבריטי, פברואר, 1946.

[3] רות בקי, "השטורמנים", בתוך: מרדכי נאור (עורך) עמק יזרעאל 1900-1967, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, עמ' 136.

[4] צבי נדב, ההתקפה על דמיירה", בתוך: ספר השומר, הוצאת מערכות, עמ' 89-96

[5] שמואל קושניר, אנשי בזלת, תל אביב, 1975, עמ' 48.

[6] עטרה שטורמן" שנים בארץ", קובץ חברות בקיבוץ, עין חרוד, 1949 (להלן: חברות בקיבוץ), עמ' 9.

[7] "חיים שטורמן, חמישים שנה לנפילתו", תרצ"ח-תשמ"ח, עין חרוד מאוחד, תשמ"ח.

[8] גרשון גרא, אנשי "השומר" בחייהם ובמותם", משרד הביטחון, עמ' קפ"ד.

[9] זלמן אלון (אוסישקין), השומר בהתיישבות, ספר השומר, עמ' 341-

[10] יצחק רוזנברג, "עם אסירי ניל"י, ספר השומר, עמ' 233-234.

[11] חיים שטורמן, האיש וקורות חייו, עמ' 23.

[12] על המשמר, 30 במארס, 1962.

[13] יעקב פת, ברוחמה, ספר השומר, עמ' 206-207

[14] ראה : נקדימון רוגל, חזית לא עורף, תל אביב, 1979, עמ' 121.

[15] חברות בקיבוץ, עמ' 8.

[16] ארכיון תולדות ההגנה, תיק מאיר ספקטור, 113/9. משבר זה הקרוי "מעשה האבן, היה אבן נגף ביחסים שבין ממסד ה'הגנה' לבין אנשי תל חי.

[17] בדרך אל היעד, עמ' 95.

[18] אנשי בזלת, עמ' 110-111.

[19] תקווה שריג, השטורמנים

[20] חיים שטורמן, שם, עמ' 32.

[21] שם, עמ' 85.

[22] זאב איבינסקי, "נופלים ההולכים ראשונה", עין חרוד מאוחד.

[23] שם, עמ' 74.

[24] https://igalsarna.wordpress.com/2010/09/05/%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%93%D7%AA-%D7%95%D7%91%D7%95%D7%9B%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%AA-%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%94-%D7%A9%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%9F/

[25] יעקב גולדשטיין, בדרך אל היעד, עמ' 147,

[26] יואב גלבר, קוממיות ונכבה , הוצאת דביר, 2004, עמ' 178 ה

[27] בכמה מקומות נכתב בטעות כאילו נפל על הגלבוע.

[28] tps://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%9C_%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D

[29] http://www.irgon-haagana.co.il/info/n_show.aspx?id=26871

[30] "הפשיטה על האי גרין", באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית). כמו כן מוזכרת הפשיטה בספר Samuel A. Southworth – Great Raids in History (משנת 1997); זו הפשיטה הישראלית היחידה שנבחרה להיכלל בין 19 הפשיטות שתוארו בספר.

[31] טל זגרבה, כל האי רתח וגעש. הפגזים התקרבו אלינו שורות-שורות, במחנה, ‏ 11.06.2008, כפי שהועלה באתר "שבו"ז חיילים".

[32] על פי מסמכים שנחשפו בשנת 2015, הפשיטה הייתה שנויה במחלוקת.‏קצינים רבים, ביניהם עוזי דיין (אז קצין צעיר בסיירת מטכ"ל) פקפקו בכורח בסיכון חיילים, אולם הרמטכ"ל והדרג המדיני סברו שפעולה כזו היא חיונית (אמיר אורן, סודות האי גרין נחשפים, באתר הארץ, 20 ביולי 2015).

[33] עטרה שטורמן, חוברת לזכרה, עין חרוד 1974, עמ' 58.

[34] "ביום שקברו את עטרה" ,מוסף ידיעות אחרונות, 26 בספטמבר, 1986.

[35] מח"ט "הנגב" במלחמת הקוממיות.