גילי חסקין
טריבנדרום, דרום הודו, 28 במארס 2006*.
בחירות בישראל היו תמיד אירוע משמעותי עבורי. לא רק משום הסיסמאות על כך שזוהי חובתי כאזרח, שזהו חג לדמוקרטיה ועוד. זה יותר מכך. אני חי ונושם פוליטיקה. מדי יום כמעט אני נצמד לתכניות האקטואליה ברדיו ובסופי שבוע, מתפנה מכל המרוץ, יושב בסלון ביתי, שותה קפה טורקי ומעלעל בעיתונים. אני מדלג על המוסף הכלכלי, למעט סבר פלוצקר פה או נחמיה שטרסלר שם ופונה למוסף הפוליטי. אפילו במוסף הספורט אינני נוגע. ישנם וודאי כמה שיתהו לגבי הגבריות שלי, אבל ממש לא מעניין אותי מי תקע גול ולמי. אני קורא את החדשות, את המאמרים, את הפרשנויות.
לפני בחירות אני אפילו מתפנה לחוג בית פה ושם. אוהב את המפגש עם המועמדים, נהנה לאתגר אותם בשאלות ומציג עמדה אופוזיציונרית לזו של הדובר. אומרים שכל היסטוריון הוא בעצם פוליטיקאי מתוסכל; אולי משום כך בחרתי ללמוד היסטוריה. מעבר למהות אני אוהב את המתח, את האווירה המתלהטת לפני הבחירות, את המתח המורגש באוויר. הפעם, אומרים, הבחירות משעממות. נעדר מהן הייצר של פעם. טוב שכך.
הבחירות הראשונות בהן הייתי מעורב היו ב-1965. אבא היה פעיל ברפ"י ואמא טענה ש"הם בסך הכול חבורה של קרייריסטים". זו הפעם הראשונה והיחידה ששמעתי את הורי מתווכחים אודות פוליטיקה. סבתא נחמה תמכה בבן גוריון וסבא יצחק טען שהם "רוצים להרוס את המפלגה". הייתי צעיר מכדי לשאול "אז מה?". אני נזכר באבא מחייך בהנאה כיצד בנו בן השמונה מדקלם את שמות חברי הכנסת של רפ"י: משה דיין, שמעון פרס, יוסף אלמוגי. אני גם זוכר את תנועת הביטול בידה של אמא. בשנים שעברו אחר כך הייתי נצמד לסבא, שואל שאלות, מקבל תשובות וזוכר. כך רכשתי בקיאות בתולדות המפלגות. לימים, כשנלמד במכללת בית ברל את השיעור: "סוציאליזם ותנועת העבודה", יסמן לי המורה, יוסי ביילין, "אותך כבר שמעתי, שמישהו אחר ידבר".
בבחירות 1969 כבר עסקתי בקולי קולות. אבא היה חבר ופעיל בתנועה למען ארץ ישראל השלמה ואני בעקבותיו. ההבטחה של אבא שנשוב לגוש עציון התממשה ולא היה לי ספק שאנחנו גם חזקים וגם צודקים. ראיתי בתנ"ך מעין קושאן שלנו על ארץ ישראל. אבא הסביר לי ש"אוריאל לין הוא מהחברה שרוצים להחזיר את השטחים" ולא הבנתי איך הדבר אפשרי בכלל. ההתעניינות הובילה אותי להתכתב עם מנחם בגין והוא מצא את הזמן לענות לי בסבלנות. כך גם אורי אבנרי.
הוויכוחים המשיכו בבית הספר. מחנכת הכיתה, אביבה אפרתי, הסבירה לנו מדוע מאפשרים לרק"ח "לדבר נגד המדינה" ואת מהותה של הדמוקרטיה. מפלגת השלטון נראתה חזקה מאין פעם והמערך נראה כבלתי מנוצח. רק אורי גורפין, המורה למלאכה, ניהל בלהט תעמולה של גח"ל.
במלחמת יום הכיפורים כבר היינו נערים. החזקנו את המשקים בכפר ביל"ו שבעליהם גוייסו והוצאנו רישיון נהיגה לטרקטור בהליך מזורז. הרחוב זעם על 'המערך' ובכל מקום דברו על המחדל. בבחירות שבאו מיד אחר כך הייתי אחוז כעס נוראי. רציתי בכל מאודי להעניש "אותם". תחושת העוול על מה שעשו לסבא יצחק חלחלה לרבדים עמוקים מאד של הזיכרון. שם דגרה לה בשקט, תוך שהיא מקבלת משנה כוח מקריאותיו של אבא "נגד המפלגה". אבא, היה משמיץ ומחרף, אך חוזר ומצביע באותו פתק ואילו אני פיתחתי התנגדות שהלכה וגדלה. יום הכיפורים היה השבר הגדול של כולנו. גם בגלל נפילתו של אפרים. למרות שהתחלתי להבין שהכוח הוא מוגבל והמלחמה לימדה אותי שיעור שלא לעולם חוסן, הרי הכעס "עליהם" הוביל אותי לתליית כרזות של "הליכוד", שקיבל אז משנה כוח בדמותו הכריזמטית של אריק שרון.
אני זוכר את עצמי באסיפת בחירות של בגין, נדמה לי בקלנוע 'הדר', את נאומיו המוכרים ובעיקר את הכריזמה האדירה שסביבו. דבריו לא שכנעו אותי במיוחד אך התפעלתי מהיכולת הרטורית שלו, מהדרך שבה שיחק בקהל ולש אותו בידיו. אני זוכר את עצמי לוחץ את ידו בהתרגשות. הוקסמתי. בעיקר מהאנרגיה שהפיץ ומזו שאפפה אותו. בבית הספר ניהלו כמה מן המורים תעמולה קולנית למען ה'מערך'. לגיטימי לדעתי. האבל הנון־קונפורמיזם שלי בעט. סקר שנערך בבית הספר העניק ל'מערך' 90 מנדטים בערך, דבר שקומם אותי עוד יותר. לו יכולתי להצביע, הייתי בוחר ב'ליכוד'.
ב-1977 כבר התמתנתי מעט. דיברתי בקול על פשרה טריטוריאלית.
בתקופת הבחירות הייתי בקורס משק"י ידיעת הארץ, אליו נשלחתי על ידי גדודי מ'גולני'. למרות שהשמאלתי מאז ימי בית הספר, שוב הייתי בעמדת מיעוט. האווירה היתה מתחסדת מדי. לטעמי לפחות. היתה שם חבורה שדברה בלהט על הבשורה של "של"י" ואני מצאתי עצמי מביע דעות ימניות יותר. אופוזיציונר נצחי. היה בשמאל שלהם משהו שהפריע לי. לא ברמת הטיעונים אלא ברמת הרגש. האמנתי שצריך להיפרד מהשטחים בקול בוכים, בקריעה. לא בקול תרועה. היה בשמאל שלהם משהו שנראה לי מנותק. תלוש. מודי מקיבוץ מעגן מיכאל, "גולנ'צ'יק" אף הוא, לא חדל מלנסות ולשכנע אותנו להצביע 'מערך'. גם איתו התווכחתי. ה'ליכוד' נראה קיצוני מדי ו'המערך' שנוא מדי, רקוב מדי, מושחת מדי. היו אלו ימי הדמדומים של מפלגת השלטון. שחיתות רדפה שחיתות. כעסתי. גם עליהם, גם בגלל המלחמה, גם בגלל השחיתות וגם בגלל רבין של אז, שנראה חסר כל כריזמה וחסר ניסיון. כמו רבים מחברי הלכתי שולל אחרי מקסם השווא של ד"ש, שכמו מרבית מפלגות האמצע, לא אמרו דבר. לא הבנתי אז ש"מרכז" הוא בעצם קוו דמיוני המגדיר את אלו שמימינו ומשמאלו אך אינו השקפת עולם. היתה שם נבחרת מרשימה וחשבתי שדי בכך.
למעט וויכוחים, האירוע הפוליטי היחידי שאני זוכר היה הערב בו ישבנו בצוותא, כל חניכי הקורס וצפינו בעימות הטלוויזיוני הראשון שנערך בארץ, בין פרס לבגין, שהקפידו לכנות זה את זה בשמותיהם הפרטיים: "שמעון" במלרע ו"מנחם" במלעיל.
את הבוקר שלמחרת לא אשכח. מודי פרץ אל חדרנו בלהט וקרא בקול ניחר: "חסקין! המערך נפל"! דימיתי לשמוע בקולו שבר על עולם שהתמוטט ולא מעט נימה של האשמה. כך חשתי. בגללי ה'מערך' נפל.
בבחירות 1981 טיילתי בדרום אמריקה. לו הייתי בארץ הייתי מצביע 'מערך'. ללא ספק. קראנו בשקיקה את העיתונים שהגיעו אלינו באיחור של שבועיים ומפי מטיילים שבאו אחר כך, למדנו על האווירה הלוהטת ברחובות. זיו ארבל ואבנר גולן, שהיו אז פעילים במפלגת "התחייה" נסעו לירושלים בחולצות העבודה הכחולות של "אתא" ובסופרמרקט הוכו על ידי כמה פטריוטים מקומיים באשמה שהם "קיבוצניקים, שמאלנים". בקרב המטיילים לעומת זאת, השמאל עדיין שלט. שני חבר'ה מקיבוץ רשפים סיפרו לנו בפליאה על "שאשר וחני שמוכנים עדיין להצביע בעד הליכוד". הרגשנו ניצחון באוויר. בסוף יום הבחירות הוצג פרס כ"ראש הממשלה הבא" ובבקר כינה אותו בגין: "ראש ממשלת המדגם". מאז, הבטחתי לעצמי, אינני מפסיד את הבחירות, גם לא בעבור טיול לאנטארקטיקה.
ב-1984 כבר הצבעתי בעד ר"ץ, בעיקר בגלל מלחמת לבנון, אך תמכתי בשמעון פרס. תמיכה עזה, ללא מצרים. בעקבות מקאמה של חיים חפר, פרסמתי תגובה מחורזת אף היא, שזיכתה אותי במכתב התודה שלו וכן בשבחים על כישרון הכתיבה שלי. המקאמה שלי, מתברר, גם הוקראה בקול בכנס אנשיו של פרס. באותם ימים גרתי עם דפנה ברמת גן ומכיוון שלא היתה לנו טלוויזיה ומכיוון שדפנה לא גילתה כל עניין בתעמולת הבחירות, הייתי יורד מדי ערב בגפי אל הקיוסק שממול, צופה בתשדירי הבחירות בחברת כמה גברים מיוזעים ומנהל עמם וויכוחים בקולי קולות. הסתובבתי בחוצות בני ברק הסמוכה בחולצת טריקו לבנה, עליה כתוב 'העבודה' באותיות אדומות גדולות. משכתי אש מכל מקום, עוררתי וויכוחים, ספגתי קללות, אך לא הגעתי לידי קטטה. בקלפי הצבעתי 'רץ', אך בלב הייתי עבודה. ביני לביני עדיין קראתי לה "המערך".
ב-1988 כבר פניתי עורף לעבודה, בעקבות הקמת ממשלת הליכוד הלאומי. פרישתו של יוסי שריד וחבירתו לר"ץ הובילו אותי אליה גם בלב, אך הפעם באיפוק, עם פחות אמוציות. בתעמולת הבחירות של 1992 התחפשה ה'עבודה' ל'ליכוד', התריעה נגד התדרדרותה של רמת הביטחון האישי ותקפה למעשה את הליכוד מימין ורבין הופיע כ"מר ביטחון". הפעם תמכתי ב'מרץ' גם בלב. אני זוכר את הערב ההוא ברטט. חיים יבין מודיע שוב, לאחר חמש עשרה שנים, את המילה "מהפך". כמו רבים אחרים לא אשכח את רבין, סמוק לחיים קורא בבית מפלגת העבודה: "אני אנווט". התקוממתי מדוע רבין לא מדבר על "אנחנו", אך היתה לי תחושה של אופוריה.
בחירות 1996 סחפו אותי שוב, במלוא היצר שעוררו, לתמיכה פוליטית אחרונה בפרס. ראיתי בבהלה כיצד הוא יורד מיתרון של שלושים אחוזים בסקרים שנערכו לאחר רצח רבין ומצמצם אותו לשלושה אחוזים מבהילים. ניבאתי בראש חוצות את נפילתו, בכעס, בתסכול ובנחרצות. אולם מול חיים יבין דומה היה וטעיתי. כמו רבים מחברי הלכתי לישון עם פרס והשכמתי עם ביבי נתניהו.
בבחירות 1999 עבדתי ממש, בלהט ובמרץ, עבור אהוד ברק ולאחר הכרזתו הדרמטית של חיים יבין, יצאתי בריצה לכיכר מלכי ישראל, שם חגגתי באופוריה את הניצחון, עם אלפים שהגיעו לשם ספונטאנית, כדי לשמוח לאידו של ביבי. הוא זה שהוציא אותם לרחובות. ההילולה בכיכר נראתה כנקמה של הציבור הזה על רצח רבין והיתה אפופת תקווה וציפייה לשחר שיבוא מחר. אחר כך כבר לא רצתי לשום מקום. גם לא השתתפתי בכנסים וכמעט שלא הלכתי עוד לחוגי בית. הצבעתי כמובן, אפילו שמשתי כראש וועדת קלפי מטעם "מר"ץ". אבל לא יותר. חוץ מהטקס של יום שלישי בשעה 22:00, עם פתיחת קלפיות המדגם, עם בירה ופיצוחים מול חיים יבין. עד שהעייפות הכריעה אותי.
גם יום הבחירות של 2006 ייחרת בזיכרוני, אבל מסיבות אחרות. לא בבית ולא מול חיים יבין, אלא במלון בלב טריבנדרום, בחדר ממוזג סוף סוף, עם צפירות המכוניות ברקע. אני מתבצר בחדר הקריר, כמו חילזון בקליפתו. אני במזרח ולבי בפאתי מערב.
* נכתב בעת מעצר הבית הכפוי בהודו. ראה ספרי: שבוי בקסמה.
הי גילי
נקראתי במקרה לאתר שלך…מאיפה הבאת את ההמצאה הזו…על פעילי התחייה….