מולי ברוג פורש מהעולם

כתב: גילי חסקין. 19-12-2022

ב-18 לדצמבר, נר ראשון של חנוכה, בשעה 09:30 בבקר, בעודי נוסע במרחבי הקארו  (Karoo) הדרום אפריקאי, קיבלתי מלילי את בשורת האיוב. עמיתי וידידי מולי ברוג, הלך מאתנו. זה קרה בסמיכות מצמררת למושא המחקר החביב עליו – המכבים. במקום ללכת אחריו, בעקבות יהודה המכבי, ילכו חבריו ותלמידיו, אחרי ארונו.

המחשבות ערפלו את חושי; הבזקים ריצדו מתמרורי חיינו המשותפים: דרום אמריקה, סיני, טורקיה,  טג'יקיסטן וכמובן ארץ ישראל. אלו התערבבו במחשבות טורדניות, אודות מאבקו המיוסר במחלה הארורה, ועל המשפחה שנותרה בלעדיו.

מותו של מולי אינו עניין רק למשפחתו ולחבריו. אלא גם  לחובבי הטיולים, לסוציולוגים  ולחוקרי ארץ ישראל. הוא ידע את הארץ ברגלים ובאצבעות הפורטות עלי מקלדת וחלק את ידיעותיו עם הסובבים אותו, במעגלים קרובים ורחוקים כאחד. בנוסף למולי של המשפחה, יש את מולי של האקדמיה. את מולי של המדריכים.  מכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, אכתוב על מולי שלי.

פגשתי את מולי לפני שלושים שנה, בחוף של חצי האי סיני. עבורי הוא היה אז "הבעל של לילי", האופרייטורית החריפה עמה עבדתי שנים רבות קודם לכן. החלפנו כמה מילים והוא עורר את סקרנותי. לא היה צורך בכושר אבחון מיוחד, כדי לזהות את פיקחותו, סקרנותו ומרצו. לאט לאט החלנו להיפגש, תחילה בתיווכה של לילי ואחר כך בלעדיה. רק שנינו. כך למדתי על ילדותו ונעוריו בקיבוץ משמר השרון, על שירותו הצבאי בסיירת הצנחנים, על לימודיו באוניברסיטה, על טיוליו בעולם, על פעילותו בהקמת 'תגלית'  ועל היכרותו עם לילי. זוכר את עצמי בקיבוצו,  מתדרך אותו ואת אחיו רובי, לטיול באיסלנד, בעודו קוטע אותי לעתים, בסוגיות מחיי הקיבוץ.

הוא החל להדריך טיולים בראשית שנות ה-70. בתחילת העידן של טיולי במצרים. כבר אז כיכב כמדריך ב"טיולי הגליל'. הוא היה הראשון שכתב חוברת למטייל במצרים, מבוארת ומאיורת, שהפכה חיש קל, לציוד הכרחי ביציאה לטיול לארץ מרתקת זו. כדרכו, הקפיד על כל פסיק ועל כל נקודה.

לפני חצי יובל לערך, התמודדנו על תפקיד בשליחות הקרן הקיימת. השתתפנו בסדנת מיון, ארבעה מתחרים, בעלי נתוני פתיחה דומים, תוך פרגון הדדי. חיש קל היה ברור שהסדנה הייתה מיותרת. מולי בלט מעל כולנו בכישורי הניהול וביכולת הבין אישית שלו. היה ברור מלכתחילה, שהתפקיד שלו והיה ברור שמכובד להפסיד ל"קליבר" כזה. לאחר שהמשפחה שבה משליחותה בקנדה, המשכנו להיפגש, פעם בנושא פטגוניה, פעם בנושא קולומביה. מולי היה זמין לכל שאלה. פעם היה זה פענוח של מאמר על טקס באתיופיה, פעם על זיהוי קבר, או אתר מקראי ופעם על נהלים של רישום ביבליוגרפי. בטחונו העצמי הרב, כמו צניעותו, אפשרו לו, לא רק לענות ברהיטות, אלא גם לשאול שאלות וללמוד כדרדק, גם ממי שצעיר ממנו בשנים ובוותק.

למרות שהיה עסוק עד מעל לראשו בפעילות מחקרית וחינוכית, הוא הכין היטב את הטיולים ואת ההדרכות שלו. הוא היה ממוקד, חד, שואל את השאלות הנכונות ולומד, לאט אבל יסודי. את עבודות הדוקטורט כתבנו במקביל. הוא סיים את שלו לפני ועודד אותי להמשיך. כל שיחת טלפון הוא היה מסיים באמירה מחויכת: "זה מגיע וזה מגיע (לך)".

בנוסף להצלחתו כמדריך, הייתה לו נשמה של חוקר. הוא התמקד במיתוסים היסטוריים וקלע, לדעתי, להגדרה הקולעת ביותר למושג זה: "יצירת סיפור שקרה בעבר, כדי לתת משמעות להווה וליצור פעולה בעתיד".

כבר בלימודיו לתואר השני, הוא חקר את המיתוס של מצדה וכתב עליו לא מעט. בהמשך, הנחה אותי בכתיבת מאמר בנושא, ייסר אותי בשוטים ובעקרבים, כשהוא מחזיר לי את הכתוב שוב ושוב, תוך הקפדה יתרה, על כל מרכאות וסוגריים. בהמשך, חקר מיתוסים היסטוריים נוספים, כמו הקרב על תל חי –  נושא שהקדיש לו למעלה מעשור של קריאת ספרים, בחינת מסמכים וראיונות של הצאצאים. הוא שלט בכל פרט ופרט; לא רק של הקרב, אלא גם ביחסים שבין המשתתפים בו ואפילו באופן בו משתקף המיתוס בספר האורחים של תל חי. את ההדרכה שלי באתר עשיתי בהנחייתו וכך גם את המאמר שכתבתי בנושא. כמו כן, מולי חקר לעומק, את האתוס של המכבים. בעיקר האופן בו תפשו בתרבות הישראלית ואת המסעות שנערכו להנצחתם.

הוא חקר גם את המיתוס של יוני נתניהו, בזהירות, כפי שראוי לנהוג במקרה של גיבור מת, שלמותו יש משמעות אקטואלית. היה ברור לו שיש לנקוט משנה זהירות, לאור העובדה שהקוראים ישימו את לבם לשם משפחתו של החוקר. בעבודת הדוקטורט שלו נגע באש והעז לקרוא תיגר על המיתוס של מרד גטו ורשה. הוא לא שלל את הגבורה ולא את ההקרבה, אך כפר בכך שמהומות הרחוב ראויות לשם "מרד".

את עבודת הדוקטורט שלו סיכם בספר "יד ושם – למי? המאבק על דמותו של הר הזיכרון". זהו מחקר חלוצי המציע התבוננות רב־תחומית: היסטורית, חברתית, אמנותית ונופית בהר הזיכרון, כ’מרחב מקודש’ עבור החברה הישראלית. הספר מתאר את הלבטים והמאבקים סביב הקמתו, עיצובו ומסריו של יד ושם (1996-1942). מולי הסביר כי עיצוב זיכרון האסון הלאומי כ’שואה וגבורה’ יצר מתח תרבותי מרתק בין אופן הנצחת כלל הנספים, לבין הפרטיזנים ומורדי הגטאות, שנפלו תוך כדי קרב ובינם לבין מושא הגבורה במולדת ─ חללי מערכות ישראל. המעקב אחרי השינויים שחלו במכלול 'יד ושם', חושף את המהפך שחל בתודעת השואה בישראל.

הוא היה מרבה לשוחח בלהט בנושאים שלדעתו עמדו ברומו של עולם: נזירות, אבולוציה, צמחייה, בעלי חיים, קוסמולוגיה, אסטרונומיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, אטימולוגיה של מלים וכמובן, אתוס, מיתוס ומציאות והמפגש ביניהם.

מולי לא התבייש לכפור בעיקר. להפוך כל אבן. הוא זה שהסב את תשומת לבי לכך, שבאנדרטה להנצחת חללי הנח"ל, לא כתוב פסוק מקינת דוד (למשל: "מנשרים קלו, מאריות גברו"), כנהוג בדרך כלל, אלא דווקא "שמתי אתכם ליד ושם" (!). במאמרו "צבא השם, במדינת השם", הצביע על הקשר המסוכן שהחלו לקשור, בין חללי צה"ל לקורבנות השואה וידע לנמק מדוע. הוא ניתח בדאגה את התהליכים שעוברים על צה"ל ועל החברה הישראלית ובעיקר את ירידת קרנו של הצבא בקרב האליטות. הוא היה מעורב פוליטית, עד צווארו. גם על כך שוחחנו והתווכחנו לא מעט. הייתה לו תפישת עולם מגובשת להפליא.

מולי ניחן בעין בוחנת, חריצות ורצון לעזור. כך למשל, כשלא הצלחתי לאתר את מזבח מנוח באזור התעשייה 'הרטוב', הוא התנדב להגיע לשם ולחפש את המקום יחד איתי.

הוא היה ספונטני להפליא. כשראה פוסט שלי בפייסבוק, בדרכי לטורקיה, הודיע שהוא מצטרף וכעבור יום נפגשנו בפטייה שבדרום-מערב טורקיה, כדי להתחיל יחד את הטרק הליקי. למרות שהיה מבוגר ממני בשמונה שנים, התקנאתי בכושרו הגופני ובמרץ שלו. היו לנו ימים ארוכים של שיחות ודיונים, בעיקר סביב טיולים בעולם וחקר הארץ.

עד היום, כשאני נתקל במאמר חדש, או במקום חדש, אני מחפש באצבעותיי את שמו בין כתובות הדואר האלקטרוני, כדי לשתף אותו ולשמוע לדעתו.

הטיול האחרון שלנו יחד, היה בהרי פמיר שבדרום טגי'יסטן. חצינו יחד את אחד הרכסים המרשימים באסיה התיכונה. הוא היה כל כך חזק ונמרץ, עד שלמרות שחש ברע באותו טיול ולמרות שנאבק בכוח רצונו באוויר הדליל, הוא הפליא אותנו בזריזות שלו ובאינסטינקטים המחודדים. כשגוש קרח התמוטט תחת רגליו, הוא מיהר לזנק מהר ממנו.

הוא לא תמיד היה קל. מחמיר עם עצמו ומחמיר עם אחרים. מקפיד על קוצו של יוד. דורש מעמיתיו את הקפדנות ה"ייקית" שדרש מעצמו. עיקש. לעתים ממהר לכעוס, אך ממהר יותר להתפייס.

מולי לא רק היה תלמיד חכם, אלא גם איש רעים להתרועע. הוא יכול היה להניח בצד את הדיונים הרציניים והמעמיקים על מקומה של האות 'ה' ב'צבא ההגנה לישראל', או על מהותו ותפקידו של הלולב במסורת, ללגום כוסית ולשיר בקול תוך כדי מחיאות כפיים . יחד עם זאת, מעולם לא ניהלתי אתו "שיחת גברים". לא שקטע אותי חלילה. דומה היה שסימן קוו שממתח לו, אינו מוכן לרדת.

לפני מספר חודשים התבשרתי שראש הנחש הגיח בדמות המחלה הארורה. הוא נאבק בה בעוז, מלווה בחברים מודאגים. במקום לשוחח על מהות הלולב או הפסיפס, סוגיות שנדרש להן ברצינות תהומית, החלתי לשמוע על בגידת הגוף, על תאי סרטן ממאירים, סערות ציטוקינים, פָּתוֹגֶנִיוּת, בצקות, טמפרטורות גוף גבוהות ולילות נטולי שינה. הייתי משוכנע שמדובר בעניין זמני והזכרתי לו שמצפה לנו טרק משותף כאשר יחלים. הבטחנו זה לזה, ללכת יחד בדרך עולי הרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה, אבל 'בנתיב הפרימיטיבי', החוצה את אסטוריאס (Austurias) שבצפון ספרד. האמנתי באמונה שלמה שנגיע לכך. אבל לשם כך היה עליו לחצות עוד מעבר הרים, קשה יותר מאלו שחצה, אך את זה לדאבוני, הוא לא הצליח לעשות.

אני כולי תקווה שרק הגוף שלו שב אל עפרו. אבל הכרתו, תקוותיו, החן, הסקרנות שאין לה שובע, החום האנושי שהקרין ואפילו העקשנות הילדותית לפעמים. כל אלה לא נמוגו, אלא יישארו אתנו.