בוליביה: מפגש השטן והקדושים

 

 

 

  

 

קרנבל השטן של אורורו בבוליביה הוא אחיו האפל של הקרנבל הידוע יותר בברזיל. אין הרבה דמיון בינו לבין חגיגות הקצב החושניות של ברזיל, המושכות תיירים מרחבי העולם.  אורורו עצמה לא הבטיחה הרבה יותר.  עיירת כורים דלה למראה, שבתי החומר שלה מעניקים לה משנה עליבות.  את השגרה, העלובה בדרך כלל, שברו האוטובוסים הרבים שפרקו בתחנה המרכזית מאות בני אדם; רמז למה שעומד להתרחש. 

יום שבת, שהוא יום פתיחת הקרנבל, היה יום שטוף שמש.  נסענו ברחובותיה הצרים של העיירה, שנפקקו בעשרות כלי רכב, שבאו ממרחקים והפיגו את שממונם של תושביה. מהתצפית שבראש ההר נראו מכרות הכסף הנטושים, הרחובות המרושתים בזוויות של º90 מעלות והכיכר המרכזית – הפלסה דה ארמס, (Plaza de Armas) ההומה אדם.  הכיכר המרכזית של אורורו לא דמתה בכלום למראה הרגוע שלה בכל ימות השנה.  סביבה הוקמו פיגומים מאולתרים, שוטרים אפאטיים למדי ניסו לשמור על הסדר, ואלפי מקומיים מחופשים ניסו להידחק פנימה. מעבר לפיגומים, בפלסה, המוקפת מבנים קולוניאליים הדורים, ובדרך הראשית המובילה אליה התרחש מחזה סוריאליסטי לחלוטין:  להקות של רקדנים עוטות מסיכות רקדו בתוך ענן של רימוני עשן צבעוניים, לקצב נעימות שהשתנו מקבוצה לקבוצה. .

הקרנבל של בוליביה הוא שילוב ייחודי של חג אירופי, עם מסורת מקומית ושרידים כשילוב של פולחנים אינדיאניים עתיקים עם מחאה כלפי הכובשים הספרדים, הפך למכשיר מודרני ליצירת הזהות הלאומית הבוליביאנית.

תרועת החצוצרות נשמעה ראשונה, מעט אחריה הלמות התופים, ויחד עימן, בערבוביה מרנינה, צלילי כלי ההקשה והנשיפה האחרים.  על הפנים צרובות השמש של הכפריים, ילידי הרמה הבוליביאנית השוממת והקפואה, נראו חיוכים יוצרי דופן.  להקות החוגגים עברו זו אחר זו, ושפע הצבעים והתחפושות נראה סוריאליסטי כמעט, על רקע האפרוריות של בתי הבוץ המכוסים בגגות פח מחלידים.  עיר הכורים אורורו (Oruru) שבבוליביה חגגה את קרנבל השטן, ה"דיאבלדה" (Diablada) כפי שהוא מכונה כאן, עם כל הלב.

בנסיעת האוטובוס הארוכה לה פאס הבירה לאורורו שבמערב בוליביה, השוויתי בתסכול את האָלְטיפּלָאנוֹ, הרמה הקודרת שבה נסענו, לאסוציאציה של ארץ טרופית יפה, שמעוררת, בדרך כלל, המלה "קרנבל".   הרמה הבוליביאנית, איזור סחוף רוחות המיושב על ידי אנשים קשי יום, אינה דומה במאום לקסם הברזילאי למשל.  בעין מיומנת אפשר אולי להבחין בסימנים ראשונים לקרנבל הממשמש ובא:  ערימות עצים ענקיות, מקושטות בסרטים צבעוניים לכבודה של פאצ'א מאמא – "אמא אדמה" – אחת מגיבורות הפולקלור הבוליביאני.   מפעם לפעם יצאה אישה קמוטת פנים וחבושה בכובע לבד, שפכה ספירט על ערימת העצים המקושטת והבעירה אותה בעצמה, לקול מצהלות הילדים היחפנים.  עיירת הכורים אורורו, מקבץ של בתי חומר עלובים למראה, לא הבטיחה הרבה יותר.  רק האוטובוסים הרבים שפרקו מאות בני אדם בתחנה המרכזית רמזו לכך שמשהו לא שגרתי עומד להתרחש כאן.

 

יום פתיחת הקרנבל, שבת, היה שטוף שמש.  נסענו ברחובותיה הצרים של העיירה באיטיות רבה, נזהרים לא להתנגש במכוניות שהצטופפו בכל פינה. מראש ההר נראו המכרות הנטושים.  פעם הפיקו כאן כמויות גדולות של כסף, שהעשירו את הספרדים הכובשים והמיתו עשרות אלפי עבדים אינדיאנים.

הכיכר המרכזית של העיירה, פלסה דה ארמס (Plaza  de Armas), המתה אדם.  מבקרים הגיעו לאורורו מכל רחבי בוליביה.  היו שם סטודנטים שהגיעו באוטובוסים ישנים אחרי שעות רבות של נסיעה; בני עשירים מלה פאס וקוצ'במבה במכוניות פרטיות; אישי ציבור ומועמדים לכס הנשיאות שבאו לראות ולהיראות; ובעיקר אינדיאנים מקומיים, המכונים כאן "קמפזינוס" (Campezinos), שהגיעו במשאיות, ברכיבה על חמורים שקושטו לכבוד האירוע, או ברגל מהלך של יום או יומיים.

המצעד של הקרנבל התחיל בשמונה בבוקר, ליד המכרות הנטושים, במרחק חמישה קילומטרים מפלסה דה ארמס.  מסלול הרקדנים עבר ברחוב מרכזי, משם הגיע לכיכר, סובב אותה והמשיך בתהלוכה במעלה ההר אל הכנסייה.  חמישים להקות שונות השתתפו בתהלוכה הארוכה של השבת, ולהקות נוספות לקחו חלק בתהלוכות של שלושת הימים הבאים.  לא היו אלו להקות המוניות של אלפי רקדנים כמו בקרנבל המפורסם של ריו דה ז'נירו; גם לא עגלות ענק מקושטות באופן מעורר השתאות; לא היו תלבושות מפוארות, ואפילו לא כוכבות טלוויזיה או דוגמניות בעלות שם עולמי; היתה כאן הצגה ססגונית ומרשימה של המאפיינים המסורתיים של האלטיפלאנו רחב הידיים, ובעצם של בוליביה כולה.

כבר בשעות המוקדמות היו המושבים בפלאסה דה ארמס גדושים קהל.  שוטרים אדישים למדי ניסו ללא הצלחה לשמור על הסדר ולהרחיק את אלפי האנשים המחופשים שניסו להידחק לרחוב הראשי. מעבר לטריבונות, בכיכר המוקפת מבנים קולוניאליים הדורים ובדרך הראשית המובילה אליה, משמונה בבוקר רקדו לצלילי מוסיקה סוחפת להקות עוטות מסיכות בתוך ענן של עשן צבעוני.

בין הרקדנים היו עשרות נערות חובשות מסיכות של לוזבל  (Luzbel), שמו המקומי של השטן, ואחריהן נערות עם מסיכות שטניות לא פחות של אשת השטן, צ'ינה סופאי (China Supay).  לצידן חוללו רקדנים, חבושים במיני מסיכות של דמונים מהמיתוסים האינדיאניים והספרדיים. אנשים מחופשים לספרדים, למוסלמים, לשחורים, לאינדיאנים ולכורים מהמאה ה- 16 צעדו אחריהם, וביניהם הסתובבו קבוצות של ילדים מחופשים לליצנים ונערים מחופשים לבעלי חיים.  כאוס של תלבושות צבעוניות, מסיכות, כובעים מעוטרים, דגלים ופרחים. היתה זו ערבוביה עליזה של תלבושות ומסיכות.  כך, אירוע שראשיתו בפולחנים אסורים של עבודת השטן שהתפתחה במחתרת.  הפך לאירוע  ממלכתי כמעט המאומץ על ידי ממשלת בויביה.   מה שהתחיל

הקרנבל של אורורו הוא, קודם כל, קרנבל של מסיכות, בעיקר של בני שטן, דבר הנרמז כבר בשמו, דיאבלדה, "קרנבל השטן". אבל המסכות אינן מיוחדות לקרנבל של אורורו, הן חלק בלתי נפרד מתרבות הקרנבלים בעולם כולו, וכאן כמו במקומות אחרים הפך עיצובן לענף כלכלי חשוב, ואומנים שוקדים על הכנתן במשך השנה כולה.

 

 

קרנבל השטן של אורורו הוא מסורת בת כמה מאות שנים, שנולדה בעקבות המפגש המורכב בין האינדיאנים, תושבי המקום, לספרדים הכובשים.  הספרדים הגיעו לאלטיפלאנו – שכונה אז "פרו העליונה", לימים בוליביה – במאה ה- 16, ולאחר שהתגלו עפרות הכסף, עלתה חשיבותו.   היזמים הפרטיים שפיתחו את המכרות וייצאו את העפרות לאירופה קיבלו מהכתר הספרדי את הזכות לנצל מכסות קבועות של פועלים, שיטה שכונתה אנקומיינדה (Encumyenda).  כדי לנצל את המכסות הנדיבות, השתמשו האדונים הספרדים בדרך כלל בילידים.  אלה נשלחו למחילות הצרות של המכרות בגיל צעיר מאוד, וגירדו את עפרות הכסף מהקירות בידיים צנומות וחלשות.  רבים מתו ברעב, במחלות או בהתמוטטויות של המחילות.

מהחיים הקשים הללו צמח פולחן השטן – לוציפר.  השטן, ולא האדונים הספרדים, נתפס על ידי הפועלים כאדון המכרות, כמשעבד והמדכא האמיתי.  ואולי היתה זו צורה של התנגדות לכובשים ולכנסיית "החסד והרחמים" שהביאו עימם לעולם החדש.  עבודת השטן נעשתה בדרך כלל בלילה, במקדשים נסתרים שנבנו במחילות של המכרות, הרחק מעיני האינקוויזיטורים הקתולים שאיימו להעניש כל מי שאינו הולך בדרכי ישו.  במהלך הזמן, השתלב פולחן זה עם פולחן אינדיאני נפוץ אחר – העבודה לאלת האדמה האינדיאנית, "פאצ'א מאמא".  עם הזמן, הביאו הספרדים למקום את הבתולה מסוֹקָבּוֹן (La  Virgen Del Socabon ), שנועדה לשמור על הכורים ולמתן את השפעתו של השטן.  מתברר כי גם את מרבית הסממנים הפולקלוריסטיים של הילידים, הביאו עמם הספרדים.

עם הזמן, יצא פולחן השטן מן המנהרות אל הרחובות והתמזג עם הקרנבל, החגיגה הנוצרית, הנחגגת במקומות שונים בעולם.  כמו חלק מהקרנבלים האחרים, גם זה של אורורו מתרחש בימים האחרונים שלפני צום הלֶנְט, צום "הארבעים". כמה ימים של ריקודים, הילולות וניאופים, המסתיימים בתקופה של צומות וסיגופים.  כמה ימים לפני "יום רביעי של האפר", שבו מתחיל צום הארבעים הנמשך עד חג הפסחא, נערכים קרנבלים במקומות שונים בעולם, חגים דתיים של פריקת עול שבמהלכם מסירים את הכבלים החברתיים וכל איש עושה כאוות נפשו.

בעוד שפולחן השטן נולד מתוך מצוקה כלכלית קשה, היו חגיגות הקרנבל בבוליביה פרי יוזמתם של הלבנים בני החברה הגבוהה, שחיקו מסורת אירופית עתיקת יומין. החגיגות החלו, למעשה, במועדוני הלילה האקסקלוסיביים של לה פאס והפכו לנחלת המעמדות הנמוכים רק לקראת אמצע המאה ה- 19.

המפגש בין פולחן השטן לקרנבל יצר בבוליביה אינטראקציה תרבותית מעניינת.  ישו ומריה הצטרפו לפאצ'א מאמא ולאלי טבע אחרים, ולצד השטן הופיעה דמותו רבת החסד של המלאך מיכאל, אחד מגיבורי הקרנבל במתכונתו הנוצרית.  מרבית ראשי הכנסייה הקתולית המקומית הבינו כי המאבק במסורות ובפולחנים הפגאניים המקומיים נדון לכישלון ולא עלו נגדם. הם התאימו לכל חג אינדיאני קדוש נוצרי, וכך הפכו אותו לפולחן נוצרי. הבתולה של סוקבון  היא הגרסה הנוצרית של אמא אדמה, ומושא התפילה העיקרי של הקרנבל באורורו.

הפולחן לבתולה של סוקבון נערך בשבת, כאשר הלהקות הגיעו לכנסייה. בדרכם לבית התפילה, עברו הרקדנים את הכיכר המרכזית, הקיפו אותה למצהלות הצופים ואז כשלו במעלה הרחוב בהתלהבות הולכת ופוחתת.  חלקם הסירו את המסכות ולגמו משקאות חריפים. אבל כשהגיעו לרחבת הכנסייה, הם חבשו שוב את המסכות על פניהם ושבו לרקוד בהתלהבות עצומה.

בפתח הכנסייה, שנבנתה על מכרה שבו עבדו פעם את השטן, חדלו הרקדנים לרקוד ובחרדת קודש נכנסו פנימה.  המתפללים, קהל מעורב של לבנים, אינדיאנים, עשירים ועניים, הביטו ביראת כבוד לעבר פסל הבתולה של סוקבון.  במרחק כמה מטרים מן הפסל ירדו כולם על ברכיהם, הסירו את המסכות במחווה של כבוד, מלמלו תפילה והתייפחו.  לאחר התייחדות עם הפסל, נסוגו על הברכיים, התרוממו בהדרגה ויצאו מהכנסייה בהילוך לאחור, בלי להפנות לבתולה את הגב.

 

 

 

המפגש בכנסייה היה אחד המגעים הנדירים בין המעמדות החברתיים השונים בבוליביה.  בכל ימות השנה מתנהלים חייהם של הילידים ה"אינדיאנים", אנשי הרמה הבוליביאנית; השחורים צאצאי העבדים שהובאו לכאן על ידי בעלי המטעים הספרדים, וחייהם של בני המעמדות הגבוהים, צאצאי האירופאים, בקווים מקבילים.  האחרונים מתגוררים בשכונות היוקרה של לה פאס ואינם מסתובבים אפילו בשווקים וברחובות ההומים של העיר.  אפשר לפגוש אותם במסעדות הפאר ובמועדוני הספורט היקרים ולראות אותם דוהרים במכוניותיהם ברחובות הבירה.  ובכל זאת, לקרנבל באורורו הם מגיעים בהמוניהם.  אפשר לזהות אותם בקלות יחסית, משום שרובם לבנים.

עם זאת, הקרנבל של אורורו אינו משמש מקום למפגש אמיתי בין המעמדות והגזעים השונים בבוליביה. למרות שהלבנים העשירים הסתובבו ברחובות העיירה במהלך הקרנבל, לא נוצר קשר של ממש ביניהם לבין האינדיאנים העניים.   אמנם רבים מהם לבשו, כמו האיכרים, תלבושות אינדיאניות מסורתיות, אבל לא היה בכך לומר דבר על קרבה מעמדית, אלא הצהרת השתייכות ללאומיות הבוליביאנית, שהפכה בשנת השבעים את התלבושות האלה לאחד מסמליה.  וכמו להגביר את הניכור החברתי, ערכו הלבנים העשירים מסיבות פרטיות שהיו סגורות בפני בני המעמדות והגזעים האחרים.   גם אירוע עממי כמו הקרנבל לא ביטל את החיץ התרבותי-מעמדי החד.

לפעמים היה החיץ הזה בולט במיוחד.  מצלמות הטלוויזיה הנציחו ללא הרף את ראש עיריית לה פאס שרקד עם אינדיאניות מקומיות ואת שיחותיו של המועמד לנשיאות עם הצופים והרקדנים.  אבל המצלמות הללו הופעלו פחות כאשר לתוך מגוון הלהיטים הקליטים והמוסיקה המסורתית השתרבבו שירי מחאה נגד העוני, הרעב והסבל, ובעיקר נגד הקיפוח של האינדיאנים על ידי השליטים.

 

הפער החברתי-תרבותי מעולם לא נעלם במהלך הקרנבל.  באמצע המאה ה- 19, במקביל ל"אֶנְטְרוֹדוֹ", החג הסוער שניהלו המעמדות הנמוכים ברחובות, החלו העשירים לחגוג את הקרנבל בנשפים מפוארים ואקסקלוסיביים. הם ניסו לחקות את הנשפים הענקיים של אירופה ולהרחיק את "בני הטובים" מהאנטרודו.  כך התנהלו שני קרנבלים במקביל; זה של העשירים היה מפואר יותר ונראו בו תלבושות מורכבות ולהקות מרהיבות עין, וזה של העניים היה נוצץ פחות אבל חי וסוער יותר.

בקרנבל אורורו השתמר הרבה מהאנטרודו של פעם.  תהלוכות הקרנבל מלוות בהשתוללות כללית.  המשתתפים מטילים שקיות מים ומתיזים קצץ גילוח על עוברי אורח.  זו הזדמנות לצעירים לצאת מהאיפוק שהם מחויבים לו במשך השנה והזדמנות לעניים לפרוק עול ולפגוע בבני המעמד העליון במים ובקצף.  האירוע נראה כמו מלחמת הכול בכל.  מפעם לפעם נזרקה גם על ראשי שקית מים, או רוססתי במיכל קצף והפכתי לאיש שלג, לקול צחוקם של העוברים ושבים.

 

ההתפרעות התגברה מיום ליום.  בשבת היא היתה עדיין חבויה. ה תהלוכות שהתחילו בבוקר נמשכו עד חצות, ולפעמים עד זריחת השמש למחרת.  למעשה, התחיל הקרנבל חודש קודם לכן עם שלל אירועים: תפילות המוניות בכנסיות, קונצרטים של מוסיקה עממית וקלאסית ותהלוכות של רקדנים בתחפושות.  יום ראשון בשבוע היה חזרה צנועה על האירועים שהתרחשו יום קודם לכן, כשרק הלהקות החשובות צעדו בסך. יום שני, המכונה "יומו של השטן ושל השחור" (Dia del Diablo y del Moreno) הוקדש ללהקות של בני שטן וללהקות של שחורים ומולאטים.  לכל להקה מוסיקה משלה, וחיש קל נוצר כאוס גמור.

היום האחרון לחגיגות, יום שלישי בשבוע, מכונה "החגיגה המקומית" (La  Fiesta Domestica). בעבר, יוחד ים זה לביצוע טקסים אינדיאניים מסורתיים.  היום, לאחר שהפך הקרנבל לאירוע לאומי ותיירותי, ולאחר שהשבת הפכה לשיאו של הקרנבל, הוקדש יום זה – יום לפני תחילת צום הלנט, להשתוללות בלתי מרוסנת.  ביום זה נראו רחובות אורורו כמהפכת סדום ועמורה.  נערים רצו ברחובות, הפכו דוכנים בשוק, שפכו דליי מים על ראשי המוכרים, יידו שקיות מים בעוברים ושבים והשתכרו עד עילפון.  התזת המים היתה המוטיב העיקרי. אין פלא לכן שבשנים האחרונות זכה יום זה לכינוי "יום המים" (Dia del Agua).

על אף שקהל הקרנבל היה מורכב מכל הגזעים החיים בבוליביה, בלטו בעיקר האינדיאנים.  כמעט כל כפר אינדיאני מרחבי המדינה הענקית הזו שלח את נציגיו לאורורו. היו כאן אנשי טרבוקו (Tarabuco) בכובעי העור הנוקשים, בפונצ'וס המפוספסים ובדרבנות הכסף שעל מגפי הרכיבה. אנשי קנדלריה (Candelaria) רכבו על סוסיהם הזעירים שכוסו בפונצ'וס רקומים בדמויות זעירות.  אבל את מרבית התשואות קצרו אנשי (פוטולו Potolo), שהפונצ'וס המסורתיים שלהם רקומים בקונדורים בצבעי אדום ושחור.

 

צבעי הפונצ'וס מאפשרים להבחין בין קבוצות האינדיאנים; אבל זו כלל אינה המצאה אינדיאנית, אלא יבוא מספרד.  הספרדים, שרצו להקל על שליטתם בתושבים, סיפקו לשבטים השונים פונצ'וס שונים.  כשעזב השלטון הספרדי נשכח מקורה של ההבחנה הזו, והיא אומצה כסממן אתני.  עניין זה מעיד, בין השאר, על היחס המורכב כלפי הספרדים. מ ורכבותו היא גם חלק מהקרנבל באורורו. מסיכות משופמות מגוחכות יותר או פחות, בעלות תווים ספרדיים, הן חלק מהפולקלור המקומי.

השינוי ביחס לפונצ'וס ולספרדים הוא רק אחד מהשינויים התרבותיים שחלו בבוליביה במהלך מאות השנים, ואשר עקבותיהם ניכרות בקרנבל.  זקני לה פאס מספרים, כי בנעוריהם נסעו לקרנבל של אורורו ברכבת קיטור.  היום נוסעים באוטובוסים ובמכוניות.  אז היה זה פסטיבל עממי חסר יומרות של צבעים ומסיכות, ללא טריבונות למושבים ואורחים מכובדים וללא אלמנטים של פולקלור בוליביאני לאומי; כעת הוא הופך בהדרגה, כמו כל הקרנבלים בעולם, למקור הכנסה, ובשל כך הוא עבר תהליך מסוים של התמסחרות.

אבל מה שחשוב ומעניין יותר, ואולי מיוחד לבוליביה, הוא שקרנבל השטן באורורו, שהיה במקורו קריאת תיגר של האינדיאנים המדוכאים על מדכאיהם הלבנים, הפך למכשיר ליצירת הזהות הלאומית הבוליביאנית, החוצה את כל הגזעים והמעמדות.  הוא גם הוצא מהקשרו הדתי-חברתי כמקום מפגש בין בני השטן לקדושים, כרגע של השתוללות – והפך לפסטיבל של פולקלור בוליביאני.  זוהי אולי עוד הוכחה לתפקידו החברתי-תרבותי המגוון והמשתנה של הקרנבל.