היען

היען

כתב וצילם : גילי חסקין; ‏22/01/2023

ראו גם, באתר זה: טיול בטנזניה; ספארי בקניה; ספארי בטנזניה, הקארו בדרום אפריקה.

יען מצוי (שם מדעי: Struthio camelus) הינו עוף בולט בסוואנה האפריקאית. המפגש עמו הוא חזיון נפרץ בטיול לקניה, בטיול לטנזניה, אוגנדה, או דרום אפריקה. הוא מין העוף הגדול ביותר שחי כיום על פני כדור הארץ וגם המהיר ביותר מבין כל בעלי החיים ההולכים על שתיים (כ-65 קמ"ש). בעבר הוא היה המין היחיד בסוגו אך ב-2014 התברר שישנו מין דומה אך קטן יותר של יען – יען סומלי.

בשר היען נחשב לטעים ובריא ביותר. נחשב מאז ומתמיד למין הכלאה מוזרה בין בשר הבקר השמן והעסיסי לבשר העוף הרזה והבריא[1]

טקסונומיה

היען הוא מין יחיד בסוגו ובמשפחת היעניים. משפחה זו, בסדרת היענאיים, שייכת לתת מחלקה של חסרי קארין – Ratitae. סממניהם: עופות ריצה שכנפיהם מנוונות וכושר התעופה אבד להם. עצם החזה שטוחה וחסרת קרין[2].

מזונם זרעים, צמחים ובעלי חיים קטנים. אפרוחיהם עוזבי קו, שפלומת נוצותיהם קצרה וסמיכה. בסדרת היענאים שלוש משפחות: יעניים – Struthiondae, הניינדויים – Rheidae, החיים בדרום אמריקה ובה

שני מינים והקזואריים Casuaridae (ובה שני סוגים: אמו – Dromiceius החי באוסטרליה והקזואר ((Casuarius החי גם גינאה החדשה. הגם שלכול חסרי הקרין סימנים המעידים על מוצא קדום משותף (חך גרמי, איבר הזדווגות לזכר וטבעות קנה סחוסיות), הדמיון בין המינים מוסבר באבולוציה קונוורגנטית[3].

תפוצה

כיום מוכרים חמישה תת מינים של יען. הם חיים במישורים ובערבות העשב לרוחבה של אפריקה. בעבר חי תת מין נוסף במדבריות המזרח התיכון יען ערבי (Arabian), שנכחד ב-1966. היה זה התת מין היחידי שחרג מתחומי אפריקה. הוא היה קטן יותר מיעני אפריקה. תת מין זה חי במרחב שבין המדבר הסורי לחצי האי ערב ותפוצתו השתרעה גם על פני הנגב וסיני.

גורמי ההכחדה עיקריים של היען הם ציד ואיסוף ביצים. נוצותיו של היען, במיוחד נוצות הזנב הרבות,  נחשבו כאבזר קישוט מאז ימי קדם, כקישוט לקסדה אצל גברים וקישוט כובעים לנשים.

מבנה גוף.

היען הוא העוף הגדול ביותר שחי כיום על פני כדור הארץ. אורך גופו של היען הוא כשני מטרים. גובהו כ-2.5 מ' ומשקלו עשוי להגיע לכדי 150 ק"ג ויותר. כמו במינים אחרים של עופות שאינם מעופפים, אין בגופם אזורים חסרי נוצה, כמו במעופפים, אלא הנוצות מכסות את כל גופם ומגינות עליו מפגיעות שונות, מקור, מחום ומרטיבות.

לנוצותיהם אין דגלים רציפים שחשיבותם מרובה עבור התעופה, אלא הן פלומיות, תחוחות ותלולות זו על גבי זו. לזכר מעטה של נוצות שחורות, למעט אברות הכנף והבטן, שהן לבנות. הנקבה חומה – אפורה. ראש היען מכוסה בנוצות מנוונות ודלילות הדומות לשערות. והם נראים על כן כעירומים. למקורו של היען שולים עבים וחדים והוא מיטיב לתלוש עשבים ועלים.

רגלי היען גבוהות וחזקות במיוחד. במלחמת הזכרים על טריטוריה נוהג היען לבעוט. בעיטתו עלולה להיות קטלנית, והיא כופפה סורגי ברזל בלא מעט גני חיות. מרווח פסיעותיו של היען מגיע בשעת ריצה ל-3.5 מ'. הוא עשוי להגיע למהירות של 70 קמ"ש ולהתמיד בה. לשם השוואה: האצן המהיר ביותר למרחק של 100 מ', מגיע בקטע זה בלבד למהירות של 36 קמ"ש. הוא המהיר ביותר מבין כל בעלי החיים ההולכים על שתיים. ברגלו של היען שתי אצבעות בלבד. אחת מהן (האצבע השלישית) גדולה וחזקה ולה טופר גדול והאחרת (הרביעית), קטנה וחלשה יותר, ורק לעתים מצוידת בטופר. נראה כי צמצום מספר האצבעות ברגל אפשר פיתוח מהירות כה גדולה. משום כך התקצרו האצבעות ביחס לגודל הגוף. בשעת ריצה הרגל ניתקת מהקרקע בייתר קלות.

כנפי היען קטנות יחסית לגודל הגוף ואינן מסוגלות לשאת את משקל גופו, לכן היען אינו יכול לעוף, אך הן מסייעות לו לייצב את הגוף בעת ריצה, לביצוע פניות חדות ולעצירה פתאומית. היען חי בעיקר בנופים פתוחים באזורי ערבה ומדבר. היען משתמש בכנפיו המנוונות לטקסי חיזור, כדי לגרש זבובים וכדי להסתיר את אפרוחיו מקרינת השמש.

היען ניזון מעשב, מזרעים, מחרקים ומזוחלים קטנים. בקיבת היען שלושה מדורים ואורך המעי 12-14 מ'. מעי ארוך משפר את העיכול והניצול של המזון והוא אופייני לאוכלי עשב. אורך המעי האטום של היען מגיע ל-60 ס"מ. נראה שבתוכו נעשית פעולת עיכול של התאית באמצעות בקטריות מיוחדות החיות בסימביוזה עם העוף. השתן מרוכז בביב, אבל בניגוד לייתר העופות הוא מופרש בנפרד מהגללים.

.היען נוהג לבלוע גסטרוליתים  ((Gastrolith) – אבני קורקבן"-  כדי לסייע לקיבת השרירים שלו לטחון את מזונו. במקרים אחדים נמצאו בבטנם של יענים עצמים אחרים, כמו חפצים עשויי מתכת ושעוני יד. נוהג זה נועד לעזור ליען בעיכול. החפצים הללו מגיעים לקיבת השרירים ושם, בעזרת תנועות הריסוק של הקיבה, הם מסייעים לטחינת המזון.

ליען אין איברי קול אך בעונת הייחום משמיע הזכר, באמצעות הוושט, קול עמום שנשמע למרחקים. חושיו מפותחים מאד ושמיעתו טובה. בזכות גובהו הרב הוא משמש כ"מגדל שמירה" נייד עבור בעלי חיים אחרים הנוטים להימצא לידו. בניגוד לרוב מיני העופות (שם הזרע מועבר לנקבה על ידי הצמדת פתח הביב של הזכר לזה של הנקבה) ובדומה לאווזים ולברווזים, יש לזכר אבר הזדווגות שהוא שלוחה של דופן הביב. גם אבר זה, כמו האשך, גדל וקטן בהתאם לעונה.

אורח חיים

היען ניזון מעשב, מזרעים, מחרקים ומזוחלים קטנים. לעתים גם מעופות ויונקים פצועים. הוא ניזון גם בניצנים, בעלי שיחים ועצים חביבים עליו פירות השיטה. צמחים אוגרי מים מסייעם ליען בעונת היובש, אך הוא זקוק גם למים. פרסתנים נוהגים לרעות בסמוך ליענים. כך נוצרת קואליציה של חושים, בהם תורמים היענים את הראייה והפרסתנים את חוש הריח. מזכיר את השילוב בין הניינדו לגוונקוס (Guanaco) בדרום אמריקה.

תוחלת חייו של היען עומדת על  30 – 40 שנה ובשבי עד 50 שנה.

חברה

היען חי בלהקות מעורבות, העשויות לכלול לעיתים עשרות ואף מאות פרטים בני גילים שונים, ובהרכב זוויגי (זכר או נקבה) שונה. זכרים אחדים מתקבצים לעתים קרובות יחד ומשוטטים בחברת יענים מגודלים למחצה.

רביה

היען מגיע לבגרות מינית בגיל שנתיים עד ארבע, נקבות בדרך כלל כחצי שנה לפני הזכרים. עונת הייחום נמשכת ממרץ ועד ספטמבר. בעונת הייחום הזכר מכין נחלת קינון ומזמין נקבות באמצעות "שאגה" מיוחדת. אז צווארו מאדים והוא מציג טקס חיזור מורכב, הכולל שימוש בכנפיים. הזכר גוחן תוך ריצה על שרשכפיו[4],  פורש כנפיו, מפשיל ראשו פושט צווארו על גבו, מתנדנד לצדדים ומטיח ראשו בצדי גופו. לעתים מזומנות הוא משכנע נקבות אחדות להזדווג עמו. אך רק לאחת מהן מעמד של "גבירה".

הזכר חופר את גומת הקן בחול, באמצעות אצבעותיו בתנועת סיבוב של כף רגלו. ההטלה מתרחשת אחת ליומיים, בשעות אחר הצהרים המאוחרות.  ה"גבירה" תטיל 15-20 ביצים ואילו כול אחת מן הנקבות האחרות מטילה רק 3-4 ביצים. כך עלולות להימצא בקן אחד כ-40 ביצים, אם כי הדגירה יעילה על 12-14 ביצים בלבד. גודל הביצים מ-127 מ"מ עד 160 מ"מ. משקלן משתנה בהתאם לכך, מ-750 גרם ועד 1,680 גרם. לביצת היען קליפה קשה כחרסינה. דרוש פטיש ואזמל כדי לשבור אותה. לביצה שימושים רבים: "אנשי השיחים" (הבושמנים) משתמשים בה כמימיה. היא משמשת גם לאחסון גרגירים ובשמים. כבר בתקופות

פרהיסטוריות, נמצאו כלי קיבול מעוטרים, שלא היו אלא ביצי יענים. ביצים כאילו שמשו לקישוט בכנסיות חשובות, כמו סנטה קתרינה וכנסיית הקבר. כמו כן, בימי קדם שימשה ביצת היען, לאחסון ולקישוט.

בהתאם לעקרונות הסוואה, הנקבה החומה דוגרת ביום והזכר השחור דוגר בלילה. הנקבה דוגרת ביום על הביצים, כדי להגן עליהן מחום ייתר. זכות הדגירה שמורה לנקבה הבכירה לאחר שגירשה את "צרותיה". כאשר היא תחוש בסכנה היא נצמדת לקרקע ופושטת את צווארה הארוך לפנים. משך הדגירה 49-47 ימים. הנשר, הקטן ממנו פי כמה וקנו מובטח על פני הסלעים דוגר 52 ימים. נראה שמחמת הסכנה היתרה השפיעה הברירה הטבעית על התקצרות משך הדגירה.

בקיעת הביצים מתרחשת תוך שעות ספורות בלבד, אך לעתים היא נמשכת עד שלושה ימים. לאפרוחים אין "שן בקיעה", והם בוקעים את הקליפה בדחיפות בראש וברגליים. האפרוחים מתרוצצים החל מיומם הראשון לצד הוריהם וניזונים באופן עצמאי. עד מהרה הם בולעים גם אבנים קטנות כדי שיסיעו להם לטחון את המזון בקיבתם. בשעת סכנה הם מתפזרים בין רגבי עפר , נצמדים לקרקע וקופאים במקום, כשהם סומכים על צבעי ההסוואה שלהם. פלומתם הקוצנית מסייעת להם בכך. הוריהם מציגים לייתר בטחון את ראוות הפצוע, כשהם עושים עצמם כפצועים ומושכים את רגלם, כדי למשוך את תשומת לבם של הטורפים ולהרחיקם מהאפרוחים.

האפרוחים גדלים בשיעור של כסנטימטר ביום, ומגיעים לגדלם הסופי כשהם בני כשישה חודשים; הזכר מקבל את לבוש הבוגר רק בגיל שנתיים.

מיתוסים

ישנו מיתוס הגורס כי היען טומן את ראשו בחול בעת סכנה, במציאות אין זה כך. מקורו כנראה בעובדה שיען שנמלט מטורף שוכב ולוחץ את צווארו וראשו לקרקע, ומנסה "להיעלם" על רקע הסוואנה שמסביב. . גם במצב רגיעה בעת שהוא אוכל, ייתכן שתהיה אשליה שראשו מוטמן בחול עקב גודלו היחסי הקטן של הראש (מספיקה תלולית קטנה כדי להסתיר את הראש מעיני הצופה, מה שיראה כאילו הראש מוטמן בקרקע).

לעומת זאת, בעיטת היען היא מציאות ולא מיתוס. ליען רגליים גבוהות הן ביחס לרוב בעלי החיים והן באופן יחסי לגודלו והן חזקות יחסית לציפורים היות שהיען לא מעופף ומשמשות בין היתר כהגנה. כאשר זכרים מתקוטטים הם משתמשים ברגליהם ככלי נשק ובועטים האחד במשנהו. יען החש בסכנה עלול לבעוט במי שהוא חושב שמהווה סיכון ויכול לפגוע באדם או בחפץ בו הוא בועט.

היען בארץ ישראל

עד תחילת המאה ה-20 היה נפוץ בנגב, תת-המין המזרח תיכוני, יען הנגב (Struthio camelus syriacus). גודלה המדויק של אוכלוסייה זו אינו ידוע. הזואולוג  העברי הראשון ישראל אהרוני,  שלח שני פרטים ללורד וולטר די רוטשילד, שתיאר אותו. האב יוסן (J.A. Jaussen), ראה בשנת 1908 יען צעיר שניצוד ליד ביר עסלוג', כיום משאבי שדה.  ב-1927 זכה ישראל אהרוני לראות להקות של יענים במדבר הסורי. ביריד המזרח הראשון, שהתקיים בשנת 1929, הוצג יען חי שניצוד במרחק שעתיים הליכה מבאר שבע. אולם הנשק החם שהתפשט באזור החל ממלחמת העולם הראשונה, הכריע את היענים. היענים שהובאו ב-1973 לחי בר שבערבה, הם בני התת-מין S. c. Camelus, והם הקרובים ביותר ליענים שחיו בעבר בארץ.

בעבר הרחוק חיו יענים גם במישור החוף. מעת לעת מתגלות ביצי יענים בחפירות ארכיאולוגיות. שמונה ביצי יען בנות יותר מ-4,000 שנה נחשפו בחולות ניצנה בנגב, ליד מוקד מדורה קדום. התגלית הנדירה, שתיארוכה הראשוני נע בטווח שבין 7,500-4,000 שנים לפני זמננו, התגלתה בחפירה ארכיאולוגית של רשות העתיקות בשטח החקלאי של היישוב באר מילכה, במסגרת הכשרת שטח חקלאי וביוזמת קרן קיימת לישראל והמועצה האזורית רמת נגב[5].

השבה לטבע: בשנת 1973 הוקם גרעין רבייה בחי-בר יוטבתה כאשר הגיעו מאתיופיה לישראל 18 אפרוחים מתת מין של היענים שמקורו במדבריות אתיופיה. יש כוונה להשיבם לטבע בארץ בעתיד[6].

היען בתנ"ך

בתנ"ך מוזכר פעם אחת בלבד השם "יענים", במגילת איכה: "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר  כַּיְעֵנִים בּמִּדְבָּר:" (איכה פרק ד', פסוק ג) וזיהויו המקובל הוא ליען. שמות נוספים שיש שמזהים אותם עם היען: בספר איוב נזכר עוף בשם "כנף רננים": "כְּנַף-רְנָנִים נֶעֱלָסָה; אִם-אֶבְרָה, חֲסִידָה וְנֹצָה." (איוב פרק ל"ט, פסוק י"ג) שעל פי תיאור אורח חייו יש שמשערים שהוא היען. יש שסוברים ששמו של העוף שנזכר באיוב הוא חסידה, אך במקורות אחרים, וודאי שהחסידה היא עוף אחר.

ברשימת העופות הטמאים מופיע העוף "בת יענה": "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:" (ויקרא פרק י"א פסוק ט"ז) אשר מזוהה כיען לפי התרגומים הארמיים שמתרגמים "בת נעמיתא",

וכך אכן פירש תרגום אונקלוס, "וית בת נעמיתא, .לפי מסורת התרגום לערבית של רס"ג (רבי סעדיה גאון), שתרגם: נעאמה -نعامة ו לפי מאמר חז"ל שמסביר את התוספת בת: "ואת בת היענה. בת זו ביצת היענה. יצאה זו ללמד על כל הביצים של עופות הטמאים. יענה. הם היענים אשר במדבר שאינה חוזרת על בניה לעולם. וכן אמר ירמיהו (איכה ד) "בת עמי לאכזר

כיענים במדבר". ואומר (מיכה א) ואבל כבנות יענה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת שמיני דף לא עמוד א).וכן: "תני רבי ישמעאל ואת בת היענה זו ביצת הנעמית" (תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק א [דף ב טור א]).

עם זאת יש כיום חוקרים שסוברים, על פי מקומות נוספים בתנ"ך בהם מוזכרת בת היענה בחברה אחת אם עופות דורסים שונים בהקשרים של חורבן ואבל, בעיקר בנבואות הקשורות לגלות בבל: מיכה עושה "מספד כתנים ואבל כבנות יענה" על קץ מלכות ישראל במאה השמינית לפנה"ס, קינות אליהן מכוון כנראה איוב בהשוותו עצמו לשני היצורים העגומים, וישעיה בתארו את חורבן בבל העתיד לבוא, שם אותם בין איי חורבות. לפי פירוש זה, בת היענה היא עוף דורס לילי, קרוב של הינשוף, המתגוררת בנקיקי סלעים במדבריות ונקראת כך על שם בת קולה שחוזר ונשמע כמענה מסלע אחד למשנהו[7].

אך לפי פרופסור זוהר עמר ניתן להתאים את כל המקורות הללו ליען, כיוון שבאף מקור לא מצוין שבת היענה משמיעה קול והיען גם מסתתר לעתים בחורבות במדבר, שהוא מקום חיותו. ואף ניתן לפרש שה"אבל" שמצוין בפסוקים מכוון לקול שמשמיע היען הזכר בתקופת הייחום שנשמעת כאנחה עמומה[8].

לגבי הכשרות:  לכאורה, נאמר בתורה בפירוש שהוא כלול ברשימת העופות הטמאים: "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה… וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ" (ויקרא יא יג – טז). לכאורה , גם אם אין הוכחה שמדובר ביען, השמות אינם מהווים הוכחה לזיהוי, וממילא לכשרות העוף, וצריך מסורת חיובית על שחיטה וכשרות של העופות, ולגבי היען בוודאי אין מסורת חיובית של שחיטה ולכן אינו כשר למאכל[9].

היען במקורות אחרים

המצרים הקדמונים גילו את נוצות הקישוט של היען הירוגליף של יען מייצג את צדק ואמת.

בטביעת גליל החותם של אֻרזָנָה, שליט העיר מוּססיר (כ-25 ק"מ צפון-מזרח לנינווה) משנת 714 לפנה"ס מופיעה  דמות של גיבור מכריע בידיו שתי מפלצות או חיות פרא, אחת מהן המבוססת על דמות היען. .

בתרבות הארמית, במשנה, בגמרא ובשאר השפות השמיות נקרא היען גם נַעֲמִית (כמו בערבית: "נַעַאמַה̈"), והוא השם המזוהה ביותר עם היען.

ברומא העתיקה היען נחשב מלכותי. מקליפות הביצים היו מכינים כוסות יקרות ערך שהיו נסחרות ומגיעות עד לסין. מהנוצות שהיו שוות באורכן היו מכינים מניפות לבני המלוכה. בשרן היה מוגש בסעודות מפוארות ומתואר כי אֶלַאגַבַּאלוּס (Marcus Aurelius Antoninus Augustus) – שליט רומא בשנים 218–222 – נהג להגיש לאורחיו בשר יען לעיתים קרובות, תוך שהוא מציין כי בשר זה כשר לאכילה לפי דת משה (אף כי הדבר אינו נכון). באחת הסעודות מתואר כי הוגשו 600 ראשי יענים[10].

נראה שבתקופת חז"ל היו משתמשים ביען לשם זיקוק זהב: "אמר רבי אבין לשם מקומו הוא נקרא וזהב מאופז זהב מזוקק שהיו מחתכין אותו כזתים וטחים אותו בצק ומאכילין אותו לנעמיות והן מסננות אותו" (תלמוד ירושלמי, מסכת יומא פרק ד', דף מ"א, טור ב').

בשל מנהגו של היען לבלוע חפצים שונים, סברו שהוא ניזון מזכוכית: "רבי אבא בר כהנא אמר הכניס עמו (נח לתיבה) זמורות לפילים, חצובות לצבאים, זכוכית לנעמיות." (בראשית רבה, פרשה ל"א, סימן י"ד).

בימי הביניים נהגו האבירים לקשט את קסדותיהם בנוצות אלה, ואילו במאה ה-19 פשטה האופנה להשתמש בהן כקישוט לשמלות הנשים. כבר ב-1838 הקימו בדרום אפריקה, בקארו הקטן (Little Karoo)

חווה ליצוא נוצות יענים. עד היום, בתי הספר לסמבה של ריו דה ז'נירו רוכשים נוצות יענים לקראת מופעי הקרנבל.

מרוצי יענים

בכמה מדינות, נהוגים מרוצים על גבן של יענים. המנהג נהוג באפריקה ובמקומות אחרים הוא נדיר למדי. רכיבה על יענים נעשית בצורה דומה לרכיבה על סוסים, עם אוכפים, מושכות ומתגים מיוחדים. עם זאת, היענים קשות יותר לשליטה לעומת סוסים. המרוצים הם אף חלק מתרבותה של דרום אפריקה המודרנית. אך הם נאסרו בתחילת האלף השלישי.

בארצות הברית, נפתחה בשנת 1892 בג'קסונוויל  (Jacksonville), פלורידה "חוות היענים". החווה ומרוציה היו לאטרקציה תיירותית ידועה, אחת האטרקציות המוקדמות בהיסטוריה של פלורידה. כמו כן, נהגו לרתום שם יענים לכרכרות. כיום, מתקיים באופן שנתי "פסטיבל היענים" בצ'נדלר (Chandler), אריזונה, ובו מתקיימים אירועי מרוצי יענים. מרוצים התקיימו גם במקומות רבים אחרים בארצות הברית.

[4] בתנ"ך מוזכרת כך: "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה" (ישעיהו פרק ל"ד פסוק י"ג). "תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה, כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי" (ישעיהו פרק מ"ג פסוק כ'). "לָכֵן יֵשְׁבוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנוֹת יַעֲנָה וְלֹא תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכּוֹן עַד דּוֹר וָדוֹר" (ירמיהו פרק נ' פסוק ל"ט). "עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה" .(מיכה פרק א' פסוק ח') אָח הָיִיתִי לְתַנִּים וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה (איוב פרק ל' פסוק כ"ט)

הערות

[1] " טומנת ראשה במעדניות: בשר היען נכנס שוב לעניינים", NRG

[2] קרין (Crista sterni) הוא רכס של עצם המתנשא בשלדם של מרבית העופות, מעצם החזה הגדולה, ומשמש מקום חיבור לשרירי התעופה ובעיקר לשריר החזה הגדול, שהוא המניע העיקרי של תנועת הכנפיים. גודלו של הקרין שונה בעופות שונים ומשמש עדות עקיפה לכושר מעופו של העוף.

[3] אבולוציה מתכנסת או התכנסות (קונוורגנציה) היא יצירה של תכונות פיזיות או התנהגותיות משותפות אצל יצורים ממוצא שונה ובאופן בלתי תלוי זה בזה. אבולוציה מתכנסת נוצרת כאשר על יצורים שאינם קרובים זה לזה מבחינה סיסטמתית פועלים לחצי ברירה חזקים ודומים. ככל שסביבת החיים קיצונית יותר וככל שחולף זמן רב יותר במהלכו חשופים היצורים לתנאי הסביבה הקשים, כך רב הסיכוי להיווצרות של התכנסות בתכונותיהם (הן נעשות דומות). אורגניזמים ממוצא גנטי שונה, מפתחים מורפולוגיה דומה, בשל תנאים אקולוגיים דומים.

אבולוציה מתכנסת מובדלת מאבולוציה מתבדרת, בה מין מתפצל למינים שונים כשנוצרות בקבוצות שונות

תכונות המתרחקות זו מזו עם הזמן. סוג מסוים של התכנסות אבולוציונית היא התכנסות מורפולוגית, בה צורת הגוף, או איברים מסוימים, של יצורים שונים נהיה דומה בשל לחצי ברירה דומים. לאיברים השונים ש"מתכנסים" ונהיים דומים בצורתם ותפקודם, קוראים מבנים אנלוגיים, לעומת מבנים הומולוגיים שמוצאם זהה, אך בשל לחצי ברירה  שונים, השתנו במהלך האבולוציה.

דוגמאות למורפולוגיה מתכנסת הן התפתחות צורת הגוף והסנפירים של כריש, לוויתן ודולפין; התפתחות קוצים מאונקלים במטפסים ממשפחות צמחים שונות (ורד, קיסוסית); יצירת עלים קשים, קטנים וירוקי-עד בשיחים ועצים בצמחיית ארץ ישראל; פרחים אדומים של עשבים בצמחיית ארץ ישראל. בהשאלה, משתמשים במושג "קונוורגנציה" גם באנתרופולוגיה, לתיאור תופעות חברתיות, או אמוניות, שהתפתחו בחברות המרוחקות מאד זו מזו.

[4] שרשכף (פיסת הרגל). איבר אופייני רק לרגל העוף – החלק שבין האצבעות לשוק, הנוצר מאיחוי הגרמיות הקיצוניות של שורש כף הרגל עם עצמות כף הרגל. איחוי זה מאריך את הרגל ומקנה לעוף גובה רב יותר כן הוא מוסיף מהירות לריצתו. זווית המפרק בין השרשכף לשוק פונה לאחור ואין להחליפו עם הברך – המפרק שבין השוק לירך, הפונה קדימה.

[5] ירון דרוקמן, 8 ביצי יען בנות יותר מ-4,000 שנה נחשפו ליד מדורה בנגב, באתר ynet, 12 בינואר 2023.

[6] אילנה קוריאל, מבצע ביצה, ידיעות אחרונות, 25.3.2021, עמ' 32

[7] בתנ"ך מוזכרת כך: "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה" (ישעיהו פרק ל"ד פסוק י"ג). "תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה, כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי" (ישעיהו פרק מ"ג פסוק כ'). "לָכֵן יֵשְׁבוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנוֹת יַעֲנָה וְלֹא תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכּוֹן עַד דּוֹר וָדוֹר" (ירמיהו פרק נ' פסוק ל"ט). "עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה" .(מיכה פרק א' פסוק ח') אָח הָיִיתִי לְתַנִּים וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה (איוב פרק ל' פסוק כ"ט). בקרב יהדות תימן יש שנהגו לתלות בבית הכנסת ביצת יען שרוקנה מתוכנה.

[8] היען במקורות ישראל, זהר עמר, על אתר יב (תשס"ג), עמ' 29-46.

[9] "האם בשר יען הוא כשר" YNRT

[10] שמעון בודנהיימר, 1949. החי בארצות המקרא – כרך א' עמוד 93