גילי חסקיןבהוטאן מכונה בפי כמה מתושביה ורבים מאוהביה, "השָׁנָגְרי-לָה האחרון", היינו, מקום שלוו, גן עדן הימאלאי מבודד ורב חסד, גם אם ייתכן שבמקורו, המושג "שמבהלה", ממנו נובע השם המערבי "שאנגרי-לה", מכוון למצב יותר מאשר למקום.
זוהי ארץ יפהפייה ומגוונת להפליא, אך דומה שהדגש בטיול הוא דווקא על הצד התרבותי.
במובנים רבים ניתן לומר שבהוטאן מתנדנדת בין המציאות העכשווית לבין ימי הביניים: נזירים מקלידים כתבי דת בודהיסטיים עתיקים על מחשבים ניידים, קשתים מסורתיים משתמשים בקשתות ובחצים מסגסוגת פלדה וחנויות להשכרת סרטי וידאו משגשגות, בזמן שאין כלל טלוויזיה. בהוטאן תוארה כ'מוזיאון חי', כיוון שהדְזוֹנְגים (מנזרים-מבצרים) והמקדשים העתיקים שלה עדיין מהווים את המוקד של החיים המודרניים. על אף שמדובר במדינה הבודהיסטית האחרונה באזור ההימלאיה, אין מדובר כאן באומה של נזירים קדושים, סגפנים ורוחניים, אלא דווקא אוכלוסייה משכילה, מלאת חיים ושמחה.
כתב: גילי חסקין
סיכום זה חולק לשניים, מסיבות טכניות בלבד. להמשך, ראו: בהוטאן – פולקלור
ראו גם: הבודהיזם הטיבטי, בהוטאן – גיאוגרפיה; תולדות בהוטאן, בהוטאן – ממלכה נידחת בהימלאיה
להרצאה אודות השאנגרי-לה האחרון – לחצו כאן
לטיול לבוטאן ונפאל – לחצו כאן
ראו גם את סרטו של ישראל פיילר : Bhutan Timphu Tshechu Buddhist Festival
מבוא
שמה של המדינה בפי תושביה הוא דרוק יול (Druk Yuk), היינו דרקון הרעם. זהו סמל משמעותי עבור תושבי בוטאן. פיו הפעור והמאיים מסמל את עוצמת האלים המגינים על בוטאן. הרעם המתגלגל מסמל את האמת הנשגבת של הבודהא. חשיבותו היא כל-כך רבה שהוא מופיע בכל מקדש ובסמל המדינה הבוטאנית (המורכב משני דרקונים החובקים ארבעה Vajras שהם ברק ויהלום -Thunderbolts – המשמשים כסמל מרכזי בבודהיזם הטיבטי).
למרות שהמורים הבודהיסטים היושבים במנזרים ההרריים מלמדים כבר מאות רבות של שנים שהכל משתנה כל הזמן – ממלכת בהוטן הזעירה נותרה מעין גוש של ענבר יציב שמשמר את הבודהיזם הטיבטי, והשפעות המערב והמודרניזציה עליה הן, יחסית, קטנות. מלכה של בהוטן הוא מלך הדהרמה. בממלכה הבודהיסטית הזעירה הזאת הדהרמה היא החוק השמימי והמלך הוא המגן שלה.
צילום: גילי חסקין
המדינה, עם פסיפס התרבויות, סגנונות החיים והאמונות, נשארה כמעט לא נגועה. בניגוד למדינות רבות, האומנות המסורתית, הטקסים העתיקים, הפסטיבלים , אינם שרידים לעידן שחלף, אלא ממשיכים להתקיים, כפי שהיו לפני מאות בשנים. דת, מסורת ומנהגי אבות מעצבים את המנהגים הבוטאנזים. הללו באים לידי ביטוי בולט בכבוד הניתן למוסדות הדת ובנוהג ללבוש את הלבוש המסורתי ובשימוש מודרני באיקונוגרפיה בת מאות שנים. הדגש על ערכי המסורת הוא חלק ממדיניות מכוונת של הממשלה ובית המלכות הבוטאני שמנסים לפתח את הכלכלה ולשפר את רמת החיים של האוכלוסייה, תוך כדי ניסיון למתן את ה"מחירים" של הקדמה ותוך שימור אופייה המסורתי של התרבות והחברה הבוטאנית.
שאנגרי–לה
כמיהה טיבטית לארץ אידיאלית שליווה, הקרוייה שאמבהאלה (Shambhala), המופיעה באגדה והידועה במערב בתור "שאנגרי-לה" (Shangri-la), בעקבות הופעת רב המכר של ג'יימס הילטון "The Lost Horizon" (האופק הנעלם), בשנות השלושים של המאה העשרים.
הראשונים ששמעו על אגדת שמבהאלה היו מסיונרים יישועיים וקפוצ'ינים, שחדרו לטיבט ושימשו כדוגמאות לגיבורי הילטון. הספר "The Lost Horizon" עוסק בנזיר קפוצ'יני בשם פרולט (Perrault), אשר עשה את דרכו לבקעת שנגרי לה ואמור היה לנצר את יושביה, אולם במקום זאת הוא הפך לבודהיסט. ומאתיים שנה מאוחר יותר, בתור לאמה גבוה, עדיין היה בחיים והפיץ את התורה. "שאנגרי-לה" היתה למושג המשלב את הטוב ביותר ביידע המזרחי והיידע המערבי.
אגדת שמבהלה: יש כמה וורסיות טיבטניות לגבי אגדת שמבהלה אך כולן באותה מסגרת, באותו תחום. שמבהלה אמורה להשתרע מעבר לשרשרת הרים מושלגים, בלתי חדירים מצפון לטיבט (בהמשך, הפכה לגן עדן הימלאי). בשמבהלה לא ידוע מהם עוני, רעב, מחלות ופשע. אנשים חיים שם מאה שנים. בשמבהלה בעיר קאלאפה (Kalapa) יש ארמון מבריק ובו עדיין נשמרים לימודי הקלצ'קרה. לפי האגדה בעוד שלוש מאות שנה, להסה שבטיבט תכוסה במים, העולם יהיה בתוהו ובוהו. כאשר הברברי האחרון יחשוב שהוא כבש את העולם, יעלו הערפילים משמבהלה ומלך שמבהלה יבוא להרוס את כוחות הרשע. מלך זה יפתח תור זהב בן אלף שנה. האגדה מספרת כי המלך טסונג קפה ביקר בשמבהלה, ובתור הזהב קברו בגנדן יפתח. אז ילמד המלך את החכמה האמיתית. ספרי מדריכים טיבטים, עתיקים וסוריאליסטיים מדריכים כיצד להגיע לשמבהלה.
מיסטיקנים מפרשים מיתוס זה כמתייחס לא למקום אלא ללב חסוד או לנפש מוארת. כמה טיבטים מאמינים כי שמבהלה היא נירוונה מיסטית, אחרים מאמינים כי היא אמיתית, אך בכל מקרה הדרך אליה היא לא חיצונית אלא פנימית, משולה למלחמה עם הבורות ואי הידיעה.
אנשי המערב פירשו את "שאנגרי-לה" דווקא כגן עדן הימלאי שלוו. נפאל, בהוטן, סיקים ולדאך מכנות את עצמן "שאנגרי-לה".
ראו גם: הרי ההימלאיה
בהוטן: המיתוס המכונן
בשנה לא ידועה במאה השמינית בטיבט, פשט המכשף הגדול פדמסמבהווה (Padmasambhava) מעמק סוואט (היום בפקיסטן) את צורת האדם שלו.
מראה מאיים. על חגורתו היו תלויות קרקפות ולצדן השתלשלו נחשים. במעופו התגלמה בו דמותו של האל הלוחם דוּרגָ'ה דרוֹלוֹ , בעל שלוש העיניים , הניבים החדים והלבה שבקעה מראשו.
פאדמסאווה חשף את ניביו של דורגה דרולו, רכב על נמרה ואחז רומח בידיו הכחולות. הוא צלח במעופו את הרכס המושלג של ההימלאיה, חג מעל קרחוני הג'ומולהארי (Jomolhari) ונהר פארו שנראה ממעופו כנחש כחול. הוא חלף ביעף מעל היערות העבותים, שמסכים של חזזיות ניתלו מצמרותיהם.
ראה תחתיו את עקלתון התכלת הסוער – נהר פארו – המפלס דרכו במפלים ובמערבולות דרך יערות עבותים. מסכי חזזיות נתלו מענפי העצים כיריעות בין היכל להיכל, והשלכת הבעירה אבוקות בצמרות ומדורות על מצעי הטחב.
צילום: גילי חסקין
פדמסמבהווה, המכונה "גורו רינפוצ'ה" – שמשמעו "המורה היקר כיהלום", הידק את אחיזתו על גב הנמרה, שהיתה התגלמותה של אחת מבנות זוגו. הוא התבונן אל הנוף שהשתנה, ממצוקים מיוערים לעמק חקלאי רחב ידיים. עדרי סוסים רעו באחו, ואיכרם קשיי יום חרשו את האדמה, סמוך לבקתות העץ בהם חיו. הנמרה גמאה ביעף את המרחק מוטסה אל מערת פֶלפוּג שמעיין קטן נבע למרגלותיה, המקום למרגלות המצוק הכהה, נחבא מאחורי סבך של עצים וטחב.
הגורו רומפוצ'ה חזר לדמות האדם שלו ונראה כאיש זקן וטב לב, שהקמטים שבמצחו שיקפו ניסיון וחכמת חיים.
הוא עיין ממושכות בספרי המוסר שהביא עמו, עבר תהליכים ארוכים בדרך שמונת הסעיפים אל הנרוונה המיוחלת. בכל שלב ושלב, נטש לזמן קצר את דרכו הרוחנית והעביר את תושבי פארו אל חייקו של הבודהיזם הטיבטי, לייתר דיוק, לדרך הטנטרה
– שיטה בבודהיזם, המשלבת ריטואלים, מדיטציה, ספרות והגות, שתכליתה לקרב את הטאנטריסט ככל האפשר להבנה ולהארה.
צילום: גילי חסקין
לאחר שסיים הגורו הדגול את שליחותו, חזר לטיבט, אל תלמידו ושולחיו, אנשי אמונו של סוֹנגצָאנגָמפּוֹ, אשר מלך מאה שנה קודם לכן, ייסד את טיבט והביא אליה את הדת הבודהיסטית ואת הכתב. הוא הנחיל להם את תורת הקאגיֶה – שיטה בבודהיזם הטיבטי. למידו הגדול, לאנגצֶ'ן פֶלקִיי סינגיה, בא למערת פלפוג בשנת 835, המשיך ללמד בה את הטאנטרה לאנשי בהוטאן והקים מעליה את מקדש טקצאנג (בבהוטאנית, "מאורת הנמר"). משם חזר לאנגצ'ן לנפאל ומת. האל דורג'ה לֶגפָה, מגן הבודהיזם, החזיר את גופתו אל המקדש, והיא חתומה בו עד היום באבן.
צילום גילי חסקין
סמלים
הסמל הלאומי של בוטאן מורכב מכמה מוטיבים:
א. דרקונים – כיאה לארץ המוכרת כ"ארץ דרקון הרעם".
ב. ואג'רות – שהם ארבעת סמלי היהלום במרכז. הללו מסמלים הבודהיזם הטיבטי שהוא אסכולת היהלום – ואג'ראיאנה.
ג. הלוטוס שהוא סמל של טוהרה והשגת שלמות.
המאנטרה של טיבט היא "הו מאני פאדמה, אום" = "הו היהלום (ואג'רה) שבתוך הלוטוס". הלוטוס הוא הסמל של חמלה והיהלום של החכמה. יש הרואים ביהלום את היסוד הזכרי ובלוטוס את היסוד הנקבי. הסמל מציג ארבעה יהלומים בתוך לוטוס. כל אלו נמצאים כאן יחד עם עוד סמלים של ברכה לפי הטיבטים.
בתרבות הבוטאנית קיימות ארבע מיתיות חיות רבות עצמה, הנקראות טאק סנג צונג דרוק (Tak Seng Chung Druk) והן הגארודה (אדם ציפור), דרקון השמים, הטיגריס ואריה השלג.
חיות אלו מופיעות בארבע הפינות של גלגלי התפילה, או צבועים על קירות. חיות אלו הן מבשרות טוב. מאמינים שהן מביאות מזל טוב, עושר, אומץ לב והרמוניה. באיקונוגרפיה הטיבטית מופיעות שש דרכים לחיים ארוכים הנקראות טשרינג נמדרונג (Tshering Namdrung) וסמליהן: איש זקן, אייל, חסידה, סלע, מפל מים ועץ. במקוות רבים נראים ציוריהם ופסליהם של ארבעת השומרים, או המלכים, של ארבע רוחות השמים, בעיקר בכניסה לדזונגים או למנזרים. מאמינים שתפקידם לשמור על העולם משדים ומאיומים ארציים. הגארודה היא מלכת האופות בהינדואיזם ובבודהיזם. הוא האויב המושפע של רוחות הנאגה [1](Nagas). באיקונוגרפיה הבודהיסטית יש לו גוף וידיים של אדם, ראש "מקורנן", כנפיים, רגליים וזנב של ציפור מיתית. עם מקור היהלום שלו הוא נושך את הנאגה הרעיל ובאופן מסורתי הוא אוחז שני זנבות נאגה, בבואו להכתיר או לקדש דלתות של מנזרים או כס של אלוהות.
במקומות רבים נראים פאלוסים (אברי מין זכריים), בעיקר בקירות החיצוניים של בתים ומקדשים ותפקידם להרחיק רוחות רשע ואנרגיות שליליות.
צילום: גילי חסקין
ברוב המקדשים, המנזרים והדזונגים של בוטאן מופיעים ארבעת השומרים, או המלכים, של ארבע רוחות השמים, כשהם אוחזים בחפצים שונים והם שומרים בפני השדים והאיומים הארציים.
הצ'נמיזנג (Chenmizang), הוא מלך המערב, אוחז צ'ורטן ונחש. נחשב מלך הנאגות.
היוקחורסונג (Yukhorsung) הוא מלך המזרח, מנגן בכלי מיתר והוא אליהם של המוזיקאים השמימיים.
נמתוסיי (Namthosey), מלך הצפון, אוחז בנמייה ובדגל ניצחון. הוא אל העושר והשגשוג.
פאגקפו (Phagkepo) הוא מלך הדרום. אוחז חרב בידו הימנית.
תונפה פונזי (Thunpa Punzi) הם ארבעת החברים ההרמוניים (לעיתים מוצגים כאחים). זהו סיפור מתוך הג'טאקה, חייו הקודמים של הבודהא. הסיפור מתאר את עלילותיהם של ארבעה חברים: ציפור, ארנבת, קוף ופיל. הם איבדו את הכבוד ההדדי שלהם וכדי להחליט מי הבכיר מביניהם, התחרו מי הבכיר שבהם ודנו בגילו של עץ. הפיל סיפר שכאשר היה תינוק, היה העץ רק שיח קטן. הארנב סיפר שכאשר היה תינוק, הפרי פרח. הציפור ספרה של איך נשאה את הזרע ממנו נבט העץ. כך הציפור זכתה בבכורה וההרמוניה שבה לממלכת החיות. הסיפור הזה מצויר על קירות ועל טאנקות ומאמינים שהוא מסייע להשיג הרמוניה בין אנשים ובינם סביבה ומזכיר לתת כבוד למבוגרים.
המלך
לפי אמונתם של הבוטנאזים, דרוק גיאלפו הוא התגלמותו של הלוחם הנעלה שהוא בעצמו התגשמות של אלוהות בודהיסטית ששמה הסנסקריטי הוא מהאקאלה, השחור שאין כביר ממנו.
מהאקאלה הוא האלוהות המגנה העליונה בפנתיאון הבודהיזם הטיבטי. הלוחם הנעלה ג'ארו דונגצ'ן מיוצג על ידי ראש עורב מזרה אימה שצבעו שחור לחלוטין. הבחירה בצבע השחור נובעת מתפיסה שכל הצבעים נספגים אל תוך השחור ומתפוגגים בו, ממש כפי שכל השמות והצורות נספגים אל מהאקאלה. הצבע השחור מייצג גם את היעדרותו המוחלטת של הצבע, שמשמעותה אמת מוחלטת.
כתר העורב הופך את דרוק גיאלפו להתגלמותו של הלוחם הנעלה. מלבד היותו מגנם של האנשים ושל ההרמוניה בחברה, דרוק גיאלפו בעצם עומד בראש המדינה. מלכה של בהוטן הוא מלך הדהרמה ובהקשר הזה הדהרמה נתפסת כחוק השמימי והמלך נתפס כמגן שלה. מסיבה זו המלך אינו יכול להיות מעל החוק. תפיסה בודהיסטית זו של המלכות שונה מהרעיון של מלכים האוחזים בכוח נעלה. בתרבויות שונות בעולם האמינו שכוחו של אלוהים מוענק למלך ולפיכך המלך היה מעל החוק, דבר שאפשר את התבססותם של אוטוקרטים אלוהיים כביכול.
צילום: גילי חסקין
על פי הכתבים הבודהיסטיים, המלך הראשון מנגפוי קורווה נבחר מפני שהיה גבר משכמו ומעלה, מלא בחוכמה ובידע בזמנים שבהם בני האדם היו מלאי תאוות בצע והחברה לא תפקדה כראוי. העם בחר במלך על מנת לטפח את הסדר החברתי, למנוע מבני האדם להרוס זה את זה ולרכוש את כל אשר סביבם. זו הסיבה שבחירתו של המלך מסמלת את תשוקתו של העם בסמכות מרסנת נגד פניה הבלתי רצויים של ההתנהגות האנושית.
במהלך הטקס קיבל הוד מעלתו את הדר נה-נגה, חמישה צעיפי משי בחמשת הצבעים שמסמלים את חמשת היסודות, כלומר את הקיום הגשמי שאותו מגלם המלך. הצבעים מסמלים גם את האנרגיות שמהן מתהווה העולם.
על פי האמונה הבודהיסטית, טקס ההסמכה מכיר בכך שהמלך הצעיר אוחז בחמש הדרכים של משפחות הבודהא שהן: שלווה, התעצמות, גדולה, כוח והשילוב של כל הארבע.
ארכיטקטורה
הארכיטקטורה קשורה מאד לזהות הבודהיסטית. צורות מסורתיות, צבעים ודוגמאות בקישוט, ייחודיים לבוטאן. משקופים, חלונות, דלתות ולמעשה כל חלקי הקונסטרוקציה העשויים עץ, צבועים באלמנטים פרחוניים, במוטיבים דתיים ובצבעים, כשלכול אחד מהם יש משמעות משלו. מדובר במסורת ארכיטקטונית חיה. זו ארכיטקטורה שעוד לא התנתקה מהקשר האינטגרטיבי שלה לייתר האספקטים התרבותיים של המדינה.
בארכיטקטורה בוטאנזית מסורתית, אין ציור מודל על נייר, טרם הבניה הנגר הראשי מתכנן את הכול בראשו. בבניה מסורתית לא נהוג להשתמש במסמרים וחיבור הקורות נעשה באמצעות בליטות ושקעים בעץ. הדוגמאות הטובות ביותר לארכיטקטורה בוטאנזית נראות בדזונגים (מצודות), ב-Lhakhangs (מקדשים), ב-Gompas (מנזרים), gung chim (מקבצים של בתי חווה), בבתים, בגשרי שרשרת (Zam) ובצורות שונות של מבנים דתיים, כמו סטופות בודהיסטיות (Chörten), קירות תפילה (mani), בתי רוח מסוגים שונים (lukhang; tsenkhang) . הארכיטקטורה משתנה ממחוז מחוז ומתקופה לתקופה, אך החוק הבוטניזי דורש מכול המבנים החדשים, פרטיים או ציבוריים, לשמור על הסגנון המסורתי. אין בבוטאן מסורת כתובה לתרבות חומרית בכלל ולאריטקטורה בפרט. בהתאם לנקודת המבט הבודהיסטית, אין לכך כל צידוק. הדוקטורינה הבודהיסטית מתנגדת לקשור בין ארכיטקטורה לנצחיות. כמו אספקטים אחרים של התרבות החומרית, גם הארכיטקטורה לא יכולה להימלט מהסמסרה, מגלגל החיים, המוות והלידה מחדש.
צילום: גילי חסקין
בתי הכפר הבוטאנזי שונים מאלו המוכרים לנו בארצות הימלאיה אחרות. כתוצאה מפני השטח התלולים, הם בנויים בדרך כלל מפוזרים על פני המדרון או מקובצים, ולא בשורות, כפי שמוכר בדרך כלל. הבתים בנויים על פי רוב מעץ, אבנים, חומר ולבנים. בבניה המסורתית לא משתמשים במסמרים וכל הבתים בנויים באותו סגנון ארכיטקטוני. הם בדרך כלל בני שלוש קומות, עם חדר לבעלי החיים בקומת הקרקע, מחסן ולעתים חדרי מגורים בקומה האמצעית, בעוד שבקומה העליונה יש חדרי שינה נוספים ומקדש משפחתי. החלל שבין הקומה השלישית לגג, משמש גם כן לאחסון. על הגג מונחות אבנים כדי להדק את אחיזת הגג או הרעפים.
הדזונג
הדזונגים הינם ציון דרך בנוף הבוטאנזי ונמצאים בדרך כלל במקומות אסטרטגיים. הדזונג תופס בתרבות הבוטאנזית את אותו מקום שתופס המבצר המדיביאלי בתרבות האירופאית. מעוז המרכז את הכוח הפוליטי והצבאי. ההבדל הוא במשמעות שאנו מייחסים להם כיום. המצודות האירופאיות משמרות את העבר אואילו הדזונג חי ונושם.
ראשיתם של הדזונגים בתפיסה שהתחילה בימיו של שאבדרונג, נגוואנג נאמגייל. הם בדרך כלל בנויים כריבוע הסוגר על חצר פנימית, על פי רוב בזוויות ישרות. לסגנון זה יש ווריאציות שונות, בהתאם לפני השטח. בתכנון הדזונג ניכרת מחשבה הן על הצרכים ההגנתיים והן על האסתטיים. החלונות בקומה העליונה הם קטנים וצנועים. החלונות בקומה הגבוהה יותר גדולים ויותר מקושטים, כשרמת העיטור עולה על העלייה בקומות. החלונות הם האלמנט העיטורי העיקרי בקירות הלבנים של הדזונג. ליבו של הדזונג הוא האוטסה (Utse), המקדש המרכזי. מבנה שצורתו כצורת מגדל, הבנוי בלב החצר ולו מספר קומות.
מנזרים
בבוטאן יש למעלה מאלפיים מנזרים. כמעט כל מנזר גדול משמש כמרכז רוחני לטקסים ופסטיבלים עבור הקהילות הכפריות. הם בדרך כלל מוקד האירועים הדתיים, התרבותיים, החילוניים והאדמיניסטרטיביים. המנזרים מגוונים מאד, הן בצורתם והן ברושם שהם עושים. רובם נראים ככפרים קטנים ולהם שני מבנים או יותר, בנויים סביב חצר. ה-lhakhang הוא המקום הכי בולט במנזר והוא מבודד מייתר המבנים. הוא בדרך כלל מוקף בשביל סלול המאפשר הקפות דתיות סביבו. דלתו של המנזר מעוטרת בדרך כלל עם בעיטורית מתכתיים מורכבים, או צבועה במוטיבים דתיים. קירותיו הפנימיים של המנזר צבועים במוטיבים דתיים, המייצגים אלוהויות, קדושים ולאמות רבים. המנזרים ניכרים בסרט בצבע ערמוני בגובה המבנה ולכמה מהם יש Sertog (= חוד מוזהב).
מבנה נוסף הניכר בנופה של בוטאן הוא הצ'ורטן (Chörtens), היינו סטופות, הפזורות בהמוניהן ברחבי המדינה ורבות מהן עדיין נבנות בימינו. עדות לאמונתם הבודהיסטית העמוקה של התושבים. הצ'ורטנים נבנו בדרך כלל מתוך כבוד לבודיסטווות והן מייצגים חמישה אלמנטים: אדמה, מים, אש, אויר ו- Ether [הסטופה שייכת לעולם הבודהא והאלמנטים שייכים לעולם הסמסרה].
תכנית הקרקע של הצ'ורטן היא מעגלית, סביב ציר אופקי מרכזי, והוא נראה למרחוק. יש כמה צורות וסגנונות לצורטנים. ולצורתם סמליות עמוקה. הצ'ורטן של Khuruthang בפונקה הוא בעל כיפה לבנה ענקית ומזכיר מאד את הסטופה של בודינאט בקטמנדו; הצ'ורטן של De Gyad. מורכב משמונה כיפות לבנות מחודדות וזה של Druk Wangyae מורכב משמאה ושמונה כיפות ריבועיות.
בבוטאן נראים גשרים רבים הבנויים מחיבור של קונסטרוקציות מעץ, היוצרים מעיין מעבר סגור ומקורה לאנשים, סוסים ובעלי חיים נוספים.
חיי הדת
ראו גם: הבודהיזם הטיבטי
הבודהיזם משחק תפקיד מרכזי בעיצוב התרבות הבוטאנזית והוא מקיף וחובק את כל החיים החברתיים והתרבותיים, קובע עמדות, מעצב את המחשבות, קובע את דפוסי החיים. הנוף הציורי משובץ באינסוף צ'ורטנים (סטופות), דגלי תפילה, גלגלי תפילה, מנזרים ודזונגים (מנזרים מבוצרים). הבודהיזם בבוטאן הינו מזרם הוואג'ריאנה (Vajarayana) מילולית: מרכבת היהלום. זהו שם כולל לכל אותן אסכולות של הבודהיזם שספגו אל תוכן רעיונות ופרקטיקות של טנטרה. תורה מיסטית-מאגית המצרפת כמה ממסקנותיה הרלטיוויסטיות של המהיאנה לשיטות פולחן מאגיות מסוג טאנטרה, שמקורן אולי בהינדואיזם[2].
בניגוד לבודהיזם התרוודי ("הינה יאנה"), המוכר לנו מדרום מזרח אסיה ואיננו מאמין באלוהויות ובאלים, הבודהיזם של הואג'ראיאנה (Vajrayana), המקובל בבוטאן, מאמין באלים. הבוטאנזים מבקרים את הלאמות, מעלים מנחות למנזרים, מסייעים לשפץ מבנים דתיים, מתרגלים Wang (טקסי חניכה), או Lung (תמסורת מילולית באמצעות מורה רוחני), מניפים דגלי תפילה, עולים לרגל ולוקחים חלק בפסטיבלים. כל אלו נועדו להוסיף סגולה וערך לחייו של אדם. יחד עם זאת, ההמונים מאמינים ברוחות ובכשפים. הלאמה (Lama) – מורה רוחני אישי; מילולית: עליון, מקביל לגורו הסנסקריטי. הלאמה (בטיבטית bla-ma) הוא תואר של נזיר בדרגות הגבוהות ביותר של ההיררכיה הטיבטית. הלאמה יכול להיות נזיר, מתבודד, יוגי נודד או בעל משפחה.
הממסד הדתי, על נזיריו עוטי הגלימות האדומות, הלאמות המנחים את כל החיים הרוחניים והדתיים, מעורבים בכל היבט של חיי היומיום והם מעצבים את כל החיים הרוחניים והמוסריים של האומה הבוטאנית. לפי התפיסה הטיבטית, חלק מהלאמות הם בעלי כוחות מיוחדים שהם מסוגלים אפילו לכוון את לידתם מחדש. הם יכולים לבחור היכן הם ייוולדו בגלגול הבא. הבעיה היא לזהות אותם.
הדרך היחידה לזהות את הגלגול של לאמה/אדם כלשהו היא על ידי מבחני זיכרון. מבחנים אלו מעמתים את המועמד עם זיכרונות מהגלגול הקודם.
בשלב הראשון מוזמנים כמה לאמות חשובים להיכנס לטרנאס ולחזות איפה עשויים להיות מועמדים מתאימים. על פי רמזים שנראו בחזיונות יוצאים שליחים לחפש את המועמדים המתאימים, במקומות שנבחרו. בשלב השני, בוחרים את המועמדים לפי קריטריונים אובייקטיבים, למשל הם צריכים להיוולד אחרי מותו של הקודם וכולי.
בשלב השלישי נערכים המבחנים של הזיכרון מהגלגול הקודם[3]. מנגנון הרה-אינקרנציה הוא בעייתי במובן הפוליטי והאדמיניסטרטיבי: לעיתים יש מחלוקות וישנם כמה מועמדים ש"עברו בהצלחה את המבחן"[4]. בעיה נוספת היא שהגלגול הוא ילדון קטן, שייקח לו עשרות שנים עד שימלא את המקום של זה שהוא גלגולו. בעיה שלישית היא שלעיתים מתברר שהגלגול הוא טיפוס לא-יוצלח, שלא מסוגל להגיע לקרסוליו של זה שהוא גלגולו.
צילום: גילי חסקין
אמונה עממית
- לוצ'יי (Lochey) – אלו הם טקסי פולחן ביתיים, לריצוי האלוהויות המקומיות, להבטחת שלומה של המשפחה. אלו גם הזדמנויות לקבץ את המשפחה יחדיו. מדי שנה, לאחר הלוצ'יי, מניפים מעל הבית גונדהאר (Gondehar) – דגל תפילה חדש.
- צ'ואשאם (Choesham). ברוב הבתים הבוטאנזים יש פינה שקטה, שם של שומרים כמה מניפסטציות[5] של הבודהא וכתבי דהרמה. בכל בקר נשטפת הרצפה ומניחים שם קערות עם מיים טריים ומעט קטורת. המקום מואר במנורות חמאה.
- צ'ילו (Chilu) הוא טקס שנועד להאריך את חייו של אדם ולסלק את המכשולים בדרך להשגת יעדיו. לקראת הטקס מכינים בובה בדמותו של האיש ושורפים אותה לאחר שהטקס נגמר.
- קורה (Kora): הקפות סביב מקדש, מנזר או סטופה והן חלק אינטגראלי מהטקס הבודהיסטי. רוב הבוטאנזים עורכים הקפות סביב המקדשים בימים קבועים, כדי להשיג סגולה. ההקפות מתבצעות עם כיוון השעון, במספר אי זוגי של פעמים.
- מנורות חמאה: מקובלות מאד בבתים ובמנזרים בוטאנזים, אם כי בשנים האחרונות נוטים יותר להשתמש בשמן צמחי. הבוטאנזים מבעירים מנורות חמאה בצ'ואסם (Choesam) הביתי שלהם ובמנזרים, בעיקר במועדים קבועים, כדי להשיג זכויות. סגולה כזו תורמת בדרכו של אדם להשיג שחרור. כמו כן מבעירים מנורות חמאה לזכרו של מת, כדי להילחם בסבלו בקיום החדש.
- השתטחות: משמשת בבודהיזם כדי להפגין הערצה בודהא, לתורתו, לקהילה הרוחנית ולעוד אובייקטים ראויים להערצה. מאמינים שההשתטחות מגבירה את הרווח אצל מתמחים במקצועות שונים והיא אקט של טיהור. ישנן שתי צורות להשתטחות: Kumcha (מחצית) ו-Chabgha) (מלאה).
דגלי תפילה
דגלי תפילה מקשטים את הנוף הבוטאנזי. מוצאים אותם מתנופפים במעברי ההרים, על הפסגות, הגשרים וגגות הבתים, כשהם מברכים את הבקעות שסביבם. מקורם כנראה בדת הבון (Bön) הקדומה. יש שני סוגים של דגלי תפילה: אופקיים, שתלויים בקווים אלכסוניים מעל גשרים או בין עצים ואנכיים, אשר מוצבים על עמוד מגולף. וגלגל עץ (הנקרא Khorlo) בראשם. עליהם רשומות תפילות ומצוירות דמויות. הדמויות המקובלות ביותר הן של ארבע החיות המיתיות: הגרודה מופיעה בפינה השמאלית העליונה של הדג, דרקון השמים בפינה הימנית העליונה, הטיגריס בשמאלית התחתונה ודרקון השלג בימנית התחתונה. בדגלים פשוטים מופיעים רק שמותיהם של החיות.
המקומיים מאמינים שהרוחות יפיצו את התפילות ואת החמלה ויועילו לכול. כך למשל, יימתחו דגלי תפילה מעל נהר, כדי שהתפילות והחמלה יזרמו איתו למרחקים. אולם, אם דגלי התפילה ייתלו בימים לא מתאימים, או בכיוונים בלתי מתאימים, מבחינה אסטרולוגית, הם יגרמו תוצאה שלילית. לפיכך נדרשים ייעוץ ומיומנות אסטרולוגית כדי להחליט על המועד והכיוון הרצויים. ישנם כמה סוגים של דגלי תפילה, שלמרות שהם דומים, יש להם מטרות נפרדות.
- Langhar – סוס המתנופף ברוח" – מונפים במקומות גבוהים ומאמינים שהם נושאים את הברכות המתוארות על הדגר, לכל הברואים. היחיד המניף את הדגל הזה, יזכה, לפי האמונה, למזל טוב וליכולת להשיג את שאיפותיו האישיות. ללונגחאר חמישה צבעים המייצגים יסודות שונים: הכחול מסלמל את המים, הירוק את העץ, האדום את האש, הצהוב את האדמה והלבן את הברזל. במרכזו של הדגל דמות של "טָא" (Ta), הורס שנושא שלוש מרגליות זוהרות על גבו. הסוס מסמל את המהירות ןאת המעבר ממזל רע למזל טוב בעוד ששלוש אבני החן מסמלות את הבודהא, את הדהרמה[6] ואת הסנגהא[7]. סביב הטא ימופיעים כתבים שונים, בעיקר מנטרות של שלושת הבודיסטוות[8] הבודהיסטיות: גורו פדמסאמבאווה[9], אוולוקיטשוורה (Avalokites´vara = הבודיסטווה של החסד והרחמים, הפטרון של טיבט), ומנג'ושרי (Manjushri)[10]. בארבע פינותיו של הדגל מופיעות דמויותיהם או שמותיהם של ארבע החיות המיתולוגיות , הנקראות Tak Seng Chung Duk.
- הצנדיחאר (Manidhar) מכילים את ששת המנטרות של אוולוקיטשווארה. הם מונפים בשמו של אדם מת, כדי לטהר את חטאיו. הם מונפים באגדים של 108 וקוראים לברכתו של אוולוקיטשווארה ולחמלה אינסופית עבור המנוח.
- הגואנדחאר (Goendhar) – דגל אלוהות, הם דגלים קטנים, שלשוליו מוצמדים סרטים בצבעי כחול, ירוק, אדום וצהוב. הם מונפים מעל גגות המאמינים הבודהיסטים ומבקשים את ברכתו של יישי גונפו (Yeshey Gonpo), האלוהות השומרת של בוטאן. זה אמור להבטיח את השגשוג והאושר של המשפחה. בכל שנה, בעקבות טקס הלוצ'יי (Lochey) המשפחתי , מונך גואנדהאר חדש.
- למדחאר (Landhar = דגל האל), הוא דגל ענק, המונף מחוץ לדזונגים ובמקומות חשובים נוספים. הם מייצגים את הניצחון על כוחות הרוע והם בעצם ווריאציה מוגדלת של הגואנדחאר.
גלגלי תפילה
אחת הפעולות המקובלות בבוטאן ובתרבות הטיבטית בכלל היא הנעת גלגלי התפילה. גלגל התפילה הוא מעין על ציר עשוי מעץ, מתכת או עור. בתוך הגלגל מגולגלות תפילות. לפי המסורת הודהיסטית, סיבוב גלגל התפילה, ייתן אפשט דומה לתפילה קולית. כל סיבו של הגלגל משול לתפילה הנאמרת מפיו של המתפלל. ישנם כמה סוגים של גלגלי תפילה. המקובלים שבהם הם מאני להחור (Mani lhackor), שהוא גלגל תפילה ידני, צ'וחור מאני (Chukhor mani), המונע בכוח המים. המים שהניעו את הגלגל הם מים מבורכים. הם נושאים עמם כוח של קדושה אל האגמים או האוקיינוס אליו הם נשפכים. מאני דונגחור (Mani dungkhor), שהוא גלגל תפילה גדול, עומד וקבוע. במקדשים רבים ישנה שורה של גלגלי תפילה נייחים והאנשים עוברים על ידם, תוך הנעתם בקלילות.
צילום: גילי חסקין
[1] נחש מיתי.
[2] הפרקטיקה של וואג'ריינה קוימה בו זמנית בשני סוגי מסגרות:
– המנזרים הגדולים של מזרח הודו וקשמיר, שבהם חוברו כתבי הטנטרה, נלמדו והונחו אורחות פולחנים.
– נוודים בודדים, לא פרושים הקרויים "יוגים" היו חופשיים מכללי המשמעת החמורים והמקובלים והתרכזו בפרקטיקת היוגה. היוגים נתפסו כבעלי כוחות על טבעיים (Siddhi) הנובעים מפרקטיקה ממושכת של היוגה וכונו "המושלמים". לפי המסורת חיו בהודו 84 סידהה גדולים ומהא-סחדאס .(Mahasidhas) המסורת הבודהיסטית הטיבטית המאוחרת אימצה אותם כמייסדים של כיתותיהם. דמויות היסטוריות למחצה, אשר היו, אנשי משפחה, הצטיינו ביוגה וכישוף והונצחו בסיפורים העממיים.
[3] . ראה למשל בעניין זה את האוטוביוגרפיה של הדלאי לאמה, שבה הוא מתאר את תהליך בחירתו על ידי מבחני זיכרון שהיה צריך להצליח בהם.
[4] . כך למשל בעיית הפאנצ'אן לאמה בסין.
[5] . manifestation – התגלויות
[6] . התורה הבודהיסטית.
[7] סאנגהא – הקהילה הבודהיסטית.
[8] .ר אה קובץ: הבודהיזם הטיבטי
[9] ראה קובץ: תולדות בוטאן.
[10] . מייצג את הבודיסטווה של החוכמה והוא מתואר כבעל 4-1 ראשים, 2-8 . ידיים והוא מחזיק ספר ביד אחת וחרב (המבערת את הבערות) ביד השנייה