הכיבוש היפני של קוריאה

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו קודם: תולדות קוריאה מראשיתה ועד הכיבוש היפני.

דרום קוריאה – המלצות לטיולים ולקריאה

אלבום תמונות קוריאה הדרומית  2024

קובץ זה חשוב מאד למי שיוצא לטיול בקוריאה ורוצה להבין את חצי האי הקוראני. הוא יכול להביא תועלת, גם לטיול ביפן.

טבלה היסטורית ופוליטית של דרום קוריאה- מעודכן 18-10-24

חצי האי הקוריאני, המהווה ראש גשר כמעט מושלם בין תת היבשת הסינית לבין איי המרכזיים של יפן, נחשב למשלט אסטרטגי שעל יפן לתפשו בהקדם, בטרם תעשינה זאת המעצמות. וקוריאה, כאנאם ובורמה, היתה באופן מסורתי ממלכה וסאלית של סין. עובדה זו רק חיזקה את הגורמים בטוקיו, שהאמינו כי יש לפעל במהירות.

חולשתה המתמשכת של קוריאה ומאבקי חצר שהחלישו אותה עוד יותר, גרמו ליפנים לנסות להשתלט על קוריאה מבחינה כלכלית. ב-1869, אחרי הרסטורציה של מייג'י, פנו היפנים לסין ולקוריאה וביקשו לקיים עמם יחסים דיפלומטיים. סין נענתה בחיוב וב-1871 היתה המדינה הראשונה שקשרה יחסים עם יפן, על בסיס של שוויון.

ראו באתר זה: הרסטורציה של מייג'י.

הקוריאנים חששו שמא קשרים רשמיים בין מלך קוריאה לבין הקיסר – בניגוד ליחסים קודמים שקיים המלך עם השוגון – יתפרשו כהכרה בעליונות היפנית ולכן קוריאה דחתה את בקשת יפן, בנימוק שהיא מדינת חסות סינית ואינה מנהלת קשרי חוץ. גם סין התנגדה לכך, משום שבאותו הזמן התנהלה שם מלחמת אזרחים, עקב מרד הטאיפינג[1].

היפנים ראו בסירוב הקוריאני עלבון וסירבו להכיר בקוריאה כמדינת חסות סינית[2].

המאבק בין סין ליפן, על ההגמוניה באזור, עורר בקוריאה חיכוכים בין תומכי יפן והמערב, לבין תומכי סין. האחרונים רצו לשמר את הסדר הישן והתנגדו לניסיונות היפנים לעור רפורמות בקוריאה. מאידך, היו גם בקוריאה חוגים שרצו בשינוי, שקראו תיגר על הדרך המסורתית. יפן הרחיבה את השפעתה בקרב הקוריאנים שדגלו ברפורמות וסין תמכה בגורמים השמרניים. הכוחות השמרניים השליטים בקוריאה, צפו בסלידה בטרנספורמציה שעברה יפן. לגבי דידם היתה קיסרות הסינית, על שליטיה המנצ'ואים, עוגן הצלה אידיאולוגי, בסחף ההתמערבות שהחל להתרחש במזרח אסיה. עד מהרה, היתה קוראיה, לזירת קרב אידיאולוגית, לאומית ואף אסטרטגית, בין יפן לסין. בין כוחות התמורה, לכוחות השמרניים באזור[3].

ב-1875 יזמה יפן תקרית צבאית, שתאפשר לה להתערב בענייני קוריאה. ספינת המלחמה היפנית אוניו (Unyo) הגיעה לחופי קאנאגווה (Kanghwa), מצפון מערב לסיאול. הספינה היפנית התגרתה בכוחות הקוריאנים שהיו מוצבים בה ואלו נאלצו להגיב. פרדוכסלי ככל שיישמע, יפן שסבלה כמה שנים קודם לכן מספינות התותחים האמריקאיות, הפעילה את אותה מדיניות כלפי קוריאה.  מכול מקום, שנה לאחר מכן, שלחה יפן אניות מלחמה לקוריאה ודרשה לפתוח במשא ומת לפיצוי על תקרית אנו. לשלטונות קריאה לא היתה ברירה ובפברואר 1876 נאלצה קוריאה לחתום על הסכם קאנגווה, שכלל את פתיחת נמלי קוריאה למסחר. סעיפי ההסכם פתחו בפני היפנים ערי נמל והעניקו להם זכות שיפוט אקסטריטוריאלית. כפי שקרה בסין וביפן קודם לכן. כך קרה, שבזמן שיפן היתה כפופה להסכמים בלתי שוויוניים עם מעצמות המערב, כפתה היא עצמה, הסכם כזה על שכנתה קוריאה.

היה זה צעד ראשון לפריצה אל קוריאה הסגורה ומסוגרת. הדבר אפשר ליפנים גישה למשאבי טבע כגון דגים ומתכות שונות. בעקבות כך, גם מעצמות המערב החלו לקיים סחר עם קוריאה וזו יצאה מהבלעדיות של החסות הסינית. הדבר לא מצא חן בעיני הסינים וליבה את הסכסוך בין יפן לסין, על השליטה בקוריאה. הסכסוך של סין, עם צרפת בדרום סין, בגבול אנאם, לא אפשר כל פעולה נגד היריב היפאני.

ב-1882 הגיעו ההתנגשויות האלימות בין פלגים פרו יפניים לפלגים פרו סיניים, בקוריאה, לשיא. הם גררו התערבות נוספת של יפן בקוריאה, שמטרתו היתה חיזוק תומכיה. סין שחששה ממאבק עם יפן בקוריאה, בעוד רגליה כבולות בסכסוך הנמשך עם צרפת, ניסתה להפגין כוח, אך להימנע מעימות.

ב-1884 פרצה התקוממות בסאול והמורדים תפשו את ארמון המלך. סין תמכה במלוכה ויפן במורדים. בסופו של דבר, הביא הסכסוך בין סין ליפן, לקרבות בין הצי הקיסרי היפני לצי הסיני, בקרבת חוף ימה המערבי של קוריאה. באותם שנים פרצו בקוריאה סכסוכים פנימיים. מלומד בשם צ'וצ'י, ביקר את השחיתות השלטונית במדינה, את הסבל הכלכלי והחברתי של האיכרים ואת מעורבותם של גורמי חוץ בקוריאה. הוא הקים תנועה בשם "טונגהק" (Tonghak), שהוראתה "לימודי המזרח", דבר שנועד להדגיש את התנגדותה ללימודי המערב (Sohak). הדבר עורר מרד, שהשלטון הקוריאני פנה לסין, כדי שתעזור בדיכויו. סין ששמחה לבסס את אחיזתה בקוריאה, שלחה לעזרת ההנהגה הקוריאנית 3000 חיילים. מכיוון שהסכם טיאנג'ין בין סין ליפן, בשנת 1885, חייב את שתי המדינות לתאם ביניהן משלוח חיילים לקוריאה, ראתה בכך יפן ,הזדמנות לבוסס את מעמדה בקוריאה ושלחה לשם 8000 חיילים. סין, בתגובה, הציעה ליפנים נסיגה הדדית מקוריאה, אבל היפנים, שנקרתה בפניהם הזדמנות לבסס את אחיזתם בקוריאה, סירבו והציעו לסינים לערוך רפורמות בקוריאה. דבר שנועד לקדם את האינטרסים היפנים. סין התנגדה  וב-1 באוגוסט 1894, פרצה מלחמת סין- יפן הראשונה. המלחמה הסתיימה באפריל 1895 עם חתימת הסכם שימונוסקי (Shimonoseki) בעיר היפנית הנושאת את אותו השם, שכלל את הכרת הסינים בתבוסתם ליפנים, בעצמאות קוריאה של צ'וסאון וכן בשליטה של יפן, על כמה שטחים, שהחשוב מכולם הוא האי פורמוזה (טאיוואן של ימינו).

הניצחון על הקיסרות הסינית העלה את יפן על מסלול העימות עם הקיסרות הרוסית. סלע המחלוקת בין שתיה מדינות היו קוריאה ומנצ'וריה.  קוריאה, שזכתה בעצמאותה הודות ליפן, חששה מפני השתלטות יפנית ולכן התקרבה לרוסיה. הדבר הכעיס את היפנים. ובאוקטובר 1895 התנקשו סוכנים יפנים במלכה מיונג-סאונג – אשת המלך גוג'ונג. קבוצת סוכנים יפנים חדרו לארמון המלכותי בסיאול, שהיה נתון לשמירה יפנית, וחיסלו את המלכה. ההתנקשות נבעה מהדומיננטיות שלה בקבלת החלטות ומהתנגדותה להתערבות היפנית בנעשה בממלכתה ובפנייתה הרשמית לרוסיה ולסין לקבלת סיוע. הדבר גרם לתוצאה הפוכה: המלך, שמצא מקלט בצירותה רוסית, הפך יותר פרו-רוסי. הוא הזמין מדריכים רוסיים לאמן את צבאו והעניק לרוסים זכות לסלול מסילות ברזל, לכרות יערות, להקים מפעלי תעשיה ולייסד את הבנק הרוסי של קוריאה. היפנים, שנלחמו נגד סין, כדי למנוע שליטה זרה על קוריאה, נחרדו אפוא, לראותה הופכת למדינת חסות של רוסיה

רוסיה שמחה להשתתף במאבק הבין מעצמתי להשיג השפעה בקוריאה, אולם לנוכח התנגדותה של בריטניה, נאותה להצהיר כי לא תכבוש חלקים מקוריאה. כעבור עשור התמודדה רוסיה מול יפן, על שליטה באזור צפון-מזרח סין, שהיה נתון לשינויים בשל היחלשותה של שושלת צ'ינג, כאשר הרוסים שלטו באחד המבצרים החשובים ביותר בין סין לקוריאה – המבצר בעיר לוּ'שׁוּנְקוֹאוּ (פורט ארתור). ב-1904 פתח הצי היפני הקיסרי בהתקפת פתע על פורט ארתור. הצי הרוסי לא הצליח להשיב מלחמה שערה, ובתום למעלה מ-18 חודשי לחימה, הצליח  הצבא הקיסרי היפני לנצח את הצבא הרוסי, דבר שיהיה לו השלכות מרחיקות לכת על יפן ועל תפישתה מול המערב. קוריאה, שהמלחמה התנהלה בעיקר בשטחה, היתה בעלת בריתם של היפנים ונתנה לכוחותיהם מעבר בדרך למנצ'וריה.

במלחמה זאת איבד יוסף טרומפלדור את ידו ושהה במחנה שבויים ביפן. תבוסת  הצי הרוסי במיצרי צושימה היתה התבוסה הימית הגדולה ביותר שנחל כוח אירופי, לכוח אסייתי. תבוסת הרוסים הביאה בעקיפין למהפכת הנפל של 1905 ובעקבותיה – עליה ארצה של מאוכזבי המהפכה שנכשלה, בעליה השניה.

ביניהיםפנחס רוטנברג, מייסד תחנת הכוח בנהריים ו מייסדי "בר גיורא" השומר", כמו יצחק בן צבי, ישראל שוחט ואחרים[4].

ראו באתר זה: זרם הפועלים בעליה השניה.

הסכם פורטמוסת', שנחתם בין הצדדים, כחמש שנים מאוחר יותר, כלל הכרה רוסית בהגמוניה היפנית. הדבר אישש את סיפוחה של קוריאה ליפן ובארבעים השנים הבאות, היתה קוריאה לחלק מהקיסרות היפנית. באמצעות צבאה, שחנה בקוריאה , אילצה אותה יפן בנובמבר 1905, לוותר על קשרי החוץ שלה ולהפוך למדינת חסות יפנית. היפנים כפו על קוריאה רפורמות שמוכרות כ"רפורמות קאבו" (Kabo Kyogjang) וכללו בין הייתר, ניתוק פוליטי מסין, ביטול מוסדות החינוך הקונפוצייאנים והקמת מוסדות חינוך חדשים, החלשת מעמדו של המלך והקמת קבינט בעל שבעה משרדים, לפי הדגם היפני, מודרניזציה של מערכת הכספים, הקמת מערכת משפט, ביטול חלק ניכר מהפריבילגיות של האריסטוקרטיה הקוריאנית וביטול העבדות. היוזמה היפנית לא צלחה. רוב הרפורמות דעכו, למעט אלו של המערכת הכלכלית, שהביאו לשינויים ארוכי טווח. יחד עם זאת, עיתונאים זרים אישור שבכמה עשרות שנים של שלטון יפני בקוריאה, הושגה קידמה רבה יותר מאשר ב- 3000 שנים של שלטון סיני[5].

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-10 הכירו רוב המעצמות במעמדה הייחודי של יפן בקוריאה.  בין השנים 1905 ל-1910 הוגדרה קוריאה כפרוטקטורט יפני. יפן ניהלה את ענייני החוץ של קוריאה ויעצה לממשלתה בתחום המינהלי. קיסר יפן, הירוהיטו, מינה את איטו הורובומי (Ito Hirobumi), נשיא מועצת הקיסר, לנציב העליון בקוריאה, אשר הוגדר רשמית כ"גנראל-תושב". למרות הליברליות שגילה ביפן, נודע לשמצה בקוריה בשל יחסו למקומיים.  ב-1907 שיגר מלך קוריאה שליחים לוועידת השלום הבינלאומית, שהתכנסה אז בהאג, בתחינה להציל את ארצו מציפורניה של יפן. הוועידה התעלמה מקריאתו ואיטו, שכעס על עזות המצח היפנית, כפה על מלך קוריאה לפרק את צבאו ולוותר על כסאו, לטובת בנו רפה השכל. בשנת 1909 סיים איטו את תפקידו ונסע למנצ'וריה כדי לדון עם הרוסים על סיפוח קוריאה. שם נורה למוות, בתחנת הרכבת של חרבין, על ידי מתנקש קוריאני. ההתנקשות זימנה ליפן תירוץ לספח אליה סופית את קוריאה בשנת 1910. היפנים הדיחו מן השלטון את שושלת צ'וסון, הרסו את ארמון קיונגבוק (Gyeongbokgung) שבסיאול. בשטחו בנו את מבנה הממשל ששימש אותם.

עד 1945 שלטו היפנים בקוריאה. הם שיעבדו את כלכלת קוריאה לכלכת ארצם ולמאמצי הייצור שלה. הם בנו מערכת מיסוי חדשה, שהתבססה על גידול תוצרת חקלאית וייצואה ליפן  וכללה גם רציחות שקטות של איכרים מהפריפריה שסירבו לשלם מסים. כמו כן, ודיכאו באכזריות כל התקוממות נגדם. הקוראנים לא שותפו בממשל המרכזי והשלטון המקומי היה אף הוא בידי יפנים. העיתונות הועמדה תחת פיקוח חמור. בתי ספר רבים נסגרו ותחתם פתחו ביפנים בת ספר משלהם, במטרה לבולל את הקוריאנים בתרבותם הם. הושם דגש חזק על לימוד יפנית ונאסר ללמוד קוריאנית או היסטוריה של קוריאה. בזיכרון הלאומי הקוריאני, מהווה הכיבוש היפני נקודת שפל. הקוריאנים תופשים אותו כעוול גדול שנגרם לאומה ועד היום הוא מהווה מקור לעוינות הקוריאנית כלפי יפן.

ב-1 במרץ 1919, פרצה התקוממות רבת היקף והלאומנים הכריזו על עצמאות ארצם.  מיד החלו המונים ברחבי המדינה להפגין נגד הנוכחות של הפולשים היפנים. היפנים הכריזו על מצב חירום ודיכאו את ההתנגדות בכוח. אלפי מפגינים נהרגו מאש הצבא והמשטרה היפניים שנכחו במקום[6].  נוצרים-קוריאנים מבין המתנגדים, נצלבו ונשרפו חיים בכנסיות על ידי הכוחות היפניים. תנועות ההתנגדות לשחרור קוריאה מעול הכיבוש היפני נשענו בין היתר על תכנית 14 הנקודות בנאומו המפורסם של נשיא ארצות הברית דאז, וודרו וילסון, שקרא לסיום הכיבוש הקולוניאלי (שהיה בעיקרו אירופי) ברחבי העולם ולמען הזכות להגדרה עצמית של העמים הכבושים. הנשיא נמנע מלהזכיר את המצב בקוריאה ככל הנראה בשל האינטרסים שהיו לו באזור, בעיקר קשרי מסחר עם הסינים.

שליטי יפן התייחסו בעליונות אל התרבות הקוריאנית וניסו למחוק את הזהות המקומית, שנתפשה כנחותה בעיניהם. יחד עם זאת, הכיבוש היפני קידם היה נקודת מפנה חשובה בתולדות קוריאה. ניבנו מסילות ברזל ותחנות כוח, בייחוד בצפון המדינה. פותחו המכרות, רשת הרכבות, התחבורה, הדואר והבריאות.

היפנים בנו בקוריאה תשתית תעשייתית כלכלית שאמנם נעשתה לצרכיהם, אבל קידמה את המדינה.  הרפורמות שערכו היפנים במנהל הקוריאני הפשירו את הקיפאון שהיה נהוג בהיררכיה המסורתית של המעמדות והיו חיוניות להתפתחותה כמדינה מודרנית. תהא אשר תהא תרומתו לכלכלה המקומית, הקוריאנים חשים שלא היתה כל הצדקה לכיבוש היפני האכזרי.

יפן לא הצליחה לחסל את הלאומיות הקוריאנית. זו שאבה עידוד מגורמים מערביים, שחדרו לקוריאה מאמצע המאה ה-19 והקימו בה מוסדות סעד, רפואה וחיוך. כך גם החדירו בה רעיונות לאומיים. בראשית המאה ה-10 קמה בקוריאה

הלאומיות המודרנית. סטודנטים קוריאנים ביפן ובארצות אחרות ומיסיונרים זרים בקוריאה גופא, טיפחו את השנאה ואת ההתנגדות ליפן. עם זאת, ניסיונות ההתנגדות כיבוש היו מוגבלים. מנהיג התנועה הלאומית היה סינגמן ריי (Syngman Rhee 1875-1965  שיישב שבע שנים בכלא, בגלל מאבקו, למד בארצות הברית, חזר למולדתו ב-1910 וגלה להוואי בגלל היפנים. שם המשיך לפעול לטובת עצמאות ארצו ולימים נהיה מנהיגה של דרום קוריאה העצמאית בראשית דרכה.

אבל התנועה הלאומית היתה מפוצלת לעשרות קבוצות. הסכסוכים שהתחוללו ביניהם פגעו במאמץ הכולל. בתום מלחמת העולם הראשונה נוסדה בסיביר המפלגה הקומוניסטית הקוריאנית וזו בקשה סיוע מברית המועצות. בשנות ה-30 אומנו בברית המועצות קאדרים של פעילים קומוניסטיים, שאומנו לתפוס את השלטון בבוא העת. באותה תקופה נערכו מתקפות גרילה מצפון, בעיקר מתחום סיביר ומנצ'וריה. כמה מן הפעולות הונהגו על ידי קים איל סונג (Kim Il Song), מנהיג צפון קוריאה בעתיד.

פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה ב-‘1937 שנמשכה לאורך מלחמת העולם השנייה, הביאה לניסיונם של היפנים למחוק את התרבות הקוריאנית. השלטון היפני הפך את התפילות במקדשים של דת השינטו היפנית כחובה בקוריאה, אסר על השימוש בשפה הקוריאנית בבתי הספר וביטל את חוקיותם של אלמנטים עיקריים בתרבות הקוריאנית. השפה הקוריאנית נאסרה לשימוש גם מחוץ לבתי הספר ובעיתונות הכתובה, והתושבים אולצו לאמץ להם שמות יפניים. חפצי נוי רבים הושמדו או נבזזו. עד היום ניתן למצוא חפצים תרבותיים שמקורם בקוריאה, במוזיאונים ואוספים פרטיים, בעיקר ביפן ובארצות הברית.

במהלך המלחמה, אולצו קוריאנים רבים להשתתף במאמץ המלחמתי היפני. עשרות אלפי גברים גויסו ליחידות הלוחמות של הצבא היפנים וכ-200,000 נשים ונערות צעירות ("נשות ניחומים"), בעיקר מקוריאה ומסין, גויסו כשפחות מין לצבא היפני עבור החיילים בחזית.

גלי הגירה קוריאנית יצאו למנצ'וריה ומחוז פרימורסקאיה שבחלקה הדרום-מזרחי של ברית המועצות. חלק מהמהגרים הללו ייסדו תנועות עצמאות שנאבקו למען עצמאות קוריאה. חלקן הקימו מיליציות חמושות שלחמו מלחמת גרילה נגד כוחות יפניים מחוץ לגבולות חצי האי הקוריאני. בשנות הארבעים של המאה ה-20 התאחדו תנועות השחרור לכדי גוף אחד שנקרא "צבא השחרור של קוריאה". רבים מהלוחמים והקצינים של צבא השחרור הקוריאני הצטרפו לימים לצבא השחרור העממי הסיני.

במלחמת העולם השנייה דגלה ארצות הברית בזכות הגדרה עצמית לקוריאה. בוועידת קהיר (דצמבר 1943), הסכימו רוזוולט, צ'רצ'יל וצ'יאנג קאי צ'ק כי "בבוא השעה תהיה קוריאה, חפשיה ועצמאית". אולם המאורעות לא התפתחו כמתוכנן וכמוסכם. ב-12 לאוגוסט 1945 פרצו לקוריאה כוחות ברית המועצות, שהצטרפה לארצות הברית במלחמתה ביפן והמשיכו בהתקדמותם גם לאחר כניעת יפן ב-14 באוגוסט. רק כעבור שלושה שבועות, נחתו כוחות ארצות הברית בדרום קוריאה. בהסכם שנחתם בין המעצמות נקבע שוכחות יפן שנמצאים צפונית מעבר לקוו הרוחב 38 ייכנעו לברית המועצות ואלו שמדרום לקוו זה. ייכנעו לארצות הברית. כך חולקה למעשה קוריאה לשתי מדינות.

החלוקה אמורה הייתה להיות זמנית, כאשר בתום ההליכים אמורה הייתה לקום מדינה קוריאנית מאוחדת אחת משני צדי קו הרוחב. ברית המועצות הצליחה לחזק את המרכיבים הקוריאניים הדוגלים בעקרונות הקומוניזם בקוריאה הצפונית, אך כשלה בניסיון חיזוק הקומוניזם בדרום. במאבק בין הקומוניסטים המקומיים, הקומוניסטים ששבו לאחר השחרור מסין ואלה שהגיעו מרוסיה, העלו את הקומוניסטים הנאמנים לברית המועצות בראשות קים איל סונג, בעוד שבדרום, האמריקאים דיכאו את הוועדות העממיות אותם ראו כסוציאליסטיות והצניחו לשלטון פוליטיקאי אמריקני זקן ממוצא קוריאני, סינגמן רי, אותו ראו כבעל גישה דומה לשלהם.

להמשך קריאה, ראו באתר זה: מלחמת קוריאה.

הערות

[1] . מרד טָאיפּינְג (מילולית: "הממלכה השמימית של השלום הגדול") הוא כינוי למרידה עקובה מדם שהתחוללה בסין בשנים 1864-1850. המרד פרץ על רקע התנוונותה של הקיסרות הסינית במאה ה-19 וחוסר יכולתו של הממשל המרכזי לשלוט במחוזות המרוחקים. מצבו הרעוע של הצבא הסיני לאחר תבוסתו למעצמות המערב במלחמת האופיום הראשונה הפכה את הצבא הקיסרי לאוסף של כנופיות שגזלו את עמלם של האיכרים המרודים. איכרים אלה פיתחו שנאה עזה לשלטון המרכזי של שושלת צ'ינג

בריטניה והמעצמות האימפריאליסטיות היו גם הן גורם מערער יציבות. הסכם נאנג'ינג שנחתם בסיום מלחמת האופיום הראשונה כפה על סין לשלם במטבע זר 21 מיליון דולר ובכך נפגעה יכולתה הכלכלית של סין. בנוסף, השימוש באופיום על ידי מיליוני סינים הפך לנטל עצום על משפחות סיניות עניות שנאלצו לכלכל את בניהן המכורים. מעבר לכך, כאשר גרשו הבריטים, במבצע נרחב, פיראטים סינים רבים מאזור קנטון (גואנגדונג), נדדו שודדים אלה צפונה והפכו את חייהם של תושבי מחוזות גואנגדונג וגואנגשי לסיוט מתמשך. מחוזות אלו עתידים להיות מרכזו של המרד.

את המרד הובילה כת נוצרית משיחית חמושה בהנהגתו של הונג שיוצ'ואן  (Hóng Xiùquán) , בן מיעוט ההאקה מדרום סין. הערכות למספר ההרוגים במרד מצביעות על לפחות 20 מיליון הרוגים, מקורות אחרים מגיעים עד לכדי 100 מיליון אבדות. המרד נחשב האירוע הצבאי הקטלני ביותר בהיסטוריה האנושית. כשבמהלכו וכתוצאה ממנו נהרגו 1.5%-7% מאוכלוסיית העולם. המרד נכשל בסופו של דבר.

שנם היסטוריונים הגורסים כי מרד טאיפינג סיים מסורת בת אלפיים שנה של נאמנות לקיסר הסיני. למרות שהמרד כשל בסופו של דבר, הזרעים האידאולוגיים לערעור על מעמדו של הקיסר נזרעו. זרעים אלו עתידים לסיים את השלטון הקיסרי בסין עם המהפכה הסינית של 1911. היסטוריונים רשמיים של סין העממית רואים במרד זה את מבשר המהפכה הקומוניסטית (אהרון שי, עמ' 23-25; ראו גם: דני אורבך, הדיבר "לא תרצח" במרד הטייפינג: תאולוגיה ויישומה הלכה למעשה, זמנים 104, סתיו 2008).

[2] בן עמי שילוני, יפן המודרנית, תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, תל אביב, 2002, עמ' 93.

[3]  אהרון שי, סין- ממלחמות האופיום ועד יורשי מאו, הוצאת זמורה ביתן, 1990, עמ' 32-33.

[4] Dor Saar-Man Joseph Trumpeldor’s Amazing Days of Glory in Japanese Captivity, https://www.bh.org.il/blog-items/joseph-trumpeldors-amazing-days-of-glory-in-japanese-captivity/

[5] פול ג'ונס, היסטוריה של הזמן המודרני, מ-1917 ועד שנות 1990,  הוצאת דביר, תל אביב, 1995, עמ' 181.

[6] . 509 על פי מקורות קוריאניים; 553 הרוגים לפי היפנים.