מבוא לטיול בגליל התחתון

כתב: גילי חסקין.

מאמר זה קשור לסיורים:  בעקבות דבורה, ברק וסיסרא ;   נוצרים, צ'רקסים ויהודים סביב התבור ;  סיור בעקבות וינגייט

ראו באתר גם : מושבות הגליל התחתון

האזור:

האזור בו נשוטט הוא בדרומו של הגליל התחתון, בקו התפר שבין הגליל התחתון המרכזי, לגליל התחתון המזרחי. הַגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן הוא יחידת המשנה הדרומית של הגליל. הוא קרוי "תחתון" בשל היותו נמוך מהגליל העליון. למעשה זהו חבל הארץ ההררי הנמוך ביותר בארץ-ישראל. פסגותיו של הגליל התחתון מתנשאות עד לגובה של כ־600 מטרים מעל לגובה פני הים. הפסגות הגבוהות ביותר הן הר כמון (602 מטר) שברכס שגור בחלקו הצפוני של הגליל התחתון והר יונה (573 מטר) בחלקו הדרומי. נופו של הגליל התחתון פחות דרמטי מזה של הגליל העליון, אך ירוק ומעודן יותר.

גבולות

הַגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן גובל בבקעת בית כרם בצפון  (לייתר דיוק, קוו מגע של הבקעה עם מרגלות המתלול של הרי הגליל העליון)  הקו נמשך מצומת אחיהוד במערב, עד אזור פרוד במזרח ומשם דרך רמת רזים שלמרגלות הרי צפת עד עמיעד שעל כביש קרית שמונה – טבריה. חז"ל הגדירו את תחומי הגליל התחתון כך: "ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמים גליל התחתון"[1]. ויוסף בן מתתיהו הגדירם כך: "לאורכו משתרע הגליל התחתון מטבריה עד כבול, השכנה לעכו שעל חוף הים, ולרוחבו מכפר במישור הגדול הנקרא אכסאל (כסלות תבור המקראית) עד בירסבה (באר שבע הגלילית שליד כפר חנניה)"[2].

בדרום גובלים הרי הגליל התחתון עם שטחי המישור של עמק יזרעאל.  בחלק המזרחי – עמק חרוד ובקעת בית שאן. שורת היישובים שעל כביש בית שאן – עפולה, מסמנת אפוא את שיפוליו. בחלק המערבי, המעבר אל בקעת מגידו חריף ותלול הרבה יותר. מנקודת מבט מורפולוגית, יש לכלול, להלכה, גם את עמק יזרעאל, על שני חלקיו, במושג "גליל", אך ייחודו היישובי והכלכלי של עמק זה, מרחיק אותו מן הדיוק בגליל ובנופיו[3].

במזרח, גובל הגליל התחתון בבקעת השקע, לייתר דיוק, בחופה המערבי של הכנרת ובעמק הירדן – בתוואי שמצומת עמיעד, דרך בקעת גינוסר, לאורך חוף הכנרת, עד למושבה כנרת. ומכאן, לאורך שוליו המערביים של עמק הירדן, עד חמדיה שבפינתו הדרומית-מזרחית של הגליל התחתון.

מבנה

בניגוד לגליל העליון, שם מצוי ערב רב של קווי מבנה ראשיים, ערוך הגליל התחתון (במיוחד בחלקו המזרחי), בסימטריה ניכרת. ניתן להבחין בגליל התחתון, בשלוש יחידות נוף, השונות זו מזו במבנה הגיאולוגי ובגובה הטופוגרפי.

במערב הגליל התחתון מצויות גבעות נמוכות (200–300 מטר) קרטוניות מתקופת האיאוקן, המכוסות ביערות אלונים. יחידה זו שאפשר לראות בה את השפלה של הגליל התחתון, משתרעת מעמק עכו ופרוזדור שער העמקים-קריית חרושת במערב, עד קו הסוללים-תמרת במזרח. בין נחל אבליים בצפון, לבין נחל בית לחם בדרום. ביסודו זהו קער (סינקלינה). המשכו הצפוני מערבי של קער רמות מנשה. תהליכי סחיפה עיצבו בתשתית הסלע הרך, נוף גבעי מתון, עם עמקי ערבה רחבים, העוברים בין גבעותיו. הגובה הכמעט זהה של הגבעות הבונות את האזור (רום של 200-250 מ') מלמד כי האזור עבר תהליך של גידוד ימי שעיצב אותו. רק בשלב מאוחר יותר החלו נחלים לבתר את השטח המפולס למערכת הגבעות הקיימת כיום. סלע הקרטון האטום יצר כאן רשת ניקוז מסועפת ורדודה (שנחל ציפורי במרכזה). קרומי נארי קשים, שהתפתחו על המסלע הקירטוני, עושים את המדרונות טרשיים ולפיכך פני השטח מבותרים, על אף שאינם גבוהים. נחל אחד ראשי מנקז את גבעות אלונים שפרעם, לעבר נחל קישון והוא נחל ציפורי. דלילות הישוב בחטיבה זו, שמקורה במגבלות החקלאות, הותירה לפליטה את חורש אלון התבור, המכסה כאן שטחים נרחבים ומכאן כינויו של אזור זה.

במרכז הגליל התחתון, השטח הופך הררי יותר. זוהי מערכת של רכסים גבוהים ייחודית (עד גובה של 600 מ'), הערוכים בקווים מקבילים ממזרח למערב וביניהם בקעות עמוקות וארוכות. המערכת ההררית הזאת היא ביסודה מבנה קמר (אנטיקלינה) גדול, הנמשך מן הגליל התחתון, אל הגליל העליון המרכזי (גוש הרי מירון). קמר זה בותר על ידי מערכת של שבירה גיאולוגית, לסדרת גושים מורמים (הורסטים) וגושים שקועים (גרבנים), בדומה לכיכר לחם שנפרסה לפרוסות. הגושים המורמים – רכסי הגליל המרכזי – נוטים לכיוונים שונים: רכס נצרת נטוי לצפון ולכן צדו הדרומי  תלול מאד לכיוון עמק יזרעאל. רכס תורען נטוי לדרום ולכן צדו הצפוני תלול מאד, לכיוון בקעת בית נטופה וכך הלאה. הבקעות שבין רכסי הגליל התחתון נמוכות כדי מאות מטרים מן הרכסים התלולים שביניהם. עובדה המדגישה את התבליט החריף של אזור זה, לעומת התבליט המתון של גבעות אלונים שפרעם. ראויה לתשומת לב, התרוממותן ההדרגתית של הבקעות הטקטוניות של הגליל התחתון מדרום לצפון: גובהו של עמק יזרעאל הוא 25-125 מ' מעל פני הים, בקעת בית נטופה – 148-160 מ' מעל פני הים ובקעת בית הכרם 300-400 מ' מעל פני הים[4].

האזור בנוי מסלעי גיר ודולומיט. הקרקע באזור זה היא בעיקר טרה רוסה חומה: עשירה במינרלים ונמצאת בכמויות גדולות בגליל התחתון. היא מתפתחת על סלעי דולומיט וגיר. הטרה רוסה מהווה בסיס להתפתחות היערות בגליל, כי היא עשירה במינרליים שנחוצים להתפתחות העצים.

במזרח,  שוב מתמתן הגליל,  לכדי גבעות בזלת שטוחות בגבהים של כ־300 מטר מעל פני הים.  הגבול בין הגליל התחתון המרכזי לרמות הגליל התחתון המזרחי, הוא כביש עפולה-כפר תבור-צומת גולני-צומת נחל עמוד (מס' 65).  אלו רמות בזלת נרחבות המשתפלות מצפון מזרח לדרום מערב. אלו רמות נטויות, שהשלח שלהן פונה בדרך כלל לדרום-מערב והרום שלהן צונח לצפון מזרח: רמות יישכר (רמת כוכב ושלוחת צבאים), רמת יבניאל, הר פוריה, הר ארבל ורמת חוקוק. בעבר הגיאולוגי היה כל מזרחו של הגליל התחתון, חלק מקער גדול – המשכם הצפוני-מזרחי של קער שכם והרי גלבוע. קער זה, שכוסה בשכבות סלע אופקיות, אשר העניקו לו אופי פלטפורמי, בותר בשלב מאוחר יותר, על ידי סדרת שברים גיאולוגיים, הנלווים לשברי הבקע שממזרחו. כיוון השברים מצפון-מערב לדרום מזרח, הכתיב גם את כיווני הנטייה של הרמות שבין השברים. יש לציין, שעוד לפני התהליכים הטקטוניים הנזכרים, כבר כוסו חלקים נרחבים של השטח בשפכי בזלת, שתרמו לאופי הרמתי של האזור. באזור זה בולטות שלש פסגות": קרני חיטין בצפון, תל עגול במרכז וגבעת המורה בדרום. אלו הן גבעות געשיות בולטות., שסיפקו חלק ניכר מהבזלת שעצבה את נופו של הגליל התחתון המזרחי. תבליט הנוף החריף ביותר של הגליל התחתון המזרחי, הוא זה של מצוקי הר ארבל, הצונחים אל נחל ארבל שמצפונם.

מבנהו הגיאומורפולוגי של הגליל התחתון, מאפשר עיבוד חקלאי נוח של קרקעותיו, בעיקר בעמקי הרוחב ובמישורים שבמזרחו[5].

תולדות הגליל התחתון

בתקופת הברונזה היה הגליל התחתון מפוצל ל"ערי מדינה" קטנות.

בתקופת התנחלות הישראלים, נאחז שבט יששכר בעיקר ברמה הקרויה על שמו, מצפון לעמק עין חרוד ובהרי הגלבוע שמדרום לו. בין הקו ה"מרידיונלי" "יזרעאלה-כסולות-שונם" (יהושע י"ט, 18) במערב ובין קו הירדן ("והיו תוצאות גבולם הירדן"), בין נחל יבניאל בצפון לבין הרי אפרים בדרום. היינו, בחבל הארץ הנוקשה והדל בגשמים בכל הגליל. רק ברבות הימים התפשט השבט לעמק יזרעאל.

שבט זבולון נאחז בעיקר באזור ההררי של הגליל התחתון, המתנשא מעמק יזרעאל עד בקעת בית נטופה. אזור זה – הרי נצרת ושלוחותיהם – הוא מן המיוערים בגליל. הישוב הכנעני היה דליל ופרוז וההיאחזות בו היתה נוחה יותר מאשר בעמקים. שבט נפתלי התפשט על פני כול המחצית הצפונית של הגליל התחתון המזרחי, על בקעותיו הקטנות – בקעת ארבל ובקעת יבניאל, בעמק החוף של הכנרת, בעמק הירדן ובגליל העליון המזרחי[6].  בתקופת השופטים, התרחשו בשולי הגליל התחתון, מלחמת דבורה וברק בסיסרא ומלחמת גדעון במדיינים. בתקופת בית ראשון היה הגליל התחתון רחוק יחסית מבירות הארץ ירושלים ושומרון, שם נחתכו המאורעות ואילו הגליל היה באופן יחסי, בשולי ההתרחשויות[7]. ובכל זאת, בתקופת המלוכה, במאה ה 10 לפנה"ס נוסדו לא פחות מחמש עשרה ערים בצורות חדשות, אשר היוו את השלד של היישוב הישראלי באזור. אין ספק, כי מערך יישובים שכזה, היה פרי התעצמות המערכת השלטונית המרכזית ונקיטת יוזמות ממלכתיות, אשר הביאו להיווצרות התנאים לפריחה זו. התנאים ההיסטוריים של ימי הממלכה המאוחדת הינם הרקע המתאים להתפתחות ממין זה , אף שמבחינה ארכיאולוגית אין בידינו לקבוע לימיו של איזה מלך ניתן לייחס זאת[8]. החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי היקפה של ממלכת דוד ושלמה ולגבי השאלה אם הגליל היה לחלק בלתי ניפרד מממלכת ישראל, שהוקמה על ידי דוד המלך במאה ה-10 לפנה"ס. יש הטוענים כי ממלכת דוד לא היתה קיימת כלל, אך אין חילוקי דעות לגבי העובדה שהגליל היה חלק ממלכת ישראל שהוקמה על יד ירבעם בן נבט, בשלהי המאה ה-10 לפנה"ס.

אלף שנים מאוחר יותר, לקראת סוף תקופת בית שני, נודעה לגליל התחתון חשיבות מיוחדת. בו עוצבו כת הקנאים מחד והנצרות מאידך. שתי התנועות ניזונו מטיפוס אנושי מסוים, שעוצב על רקע הנוף הגלילי ותנאי החיים ששררו בו. מהמקורות מצטייר טיפוס מיוחד של עובד אדמה חרוץ, המוקיר את החירות, דבק במסורת אבותיו, אך אינו מרבה בלימוד תורה ואינו מדקדק במצוות. כך למשל: "שמונה עשרה שנה עשה [ר' יוחנן בן זכאי] בערב [עראבה שבבקעת סכנין] ולא באו לפניו אלא שני מעשים [שאלות בענייני הלכה][9]. בתקופת הכיבוש הרומאי היה לגליל צביון יהודי מגובש, בעל גוון מקומי. במאה הראשונה לפני הספירה, פיצל הנציב הרומי גאביניוס, את ממלכת החשמונאים, לחמישה גלילים אוטונומיים שכונו "סנהדריות". אפשר לחלק את הגליל התחתון לתחומים, לפי ערי הסנהדרין:  גלתה סנהדרין… מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושה ליבנה, ומיבנה לאושה, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית־שערים, ומבית־שערים לציפורי, ומציפורי לטבריא[10].

בתקופת המרד הגדול לחמו ברומאים בגליל, בעיקר תושבי הכפרים והעיירות הקטנות. תושבי הערים הגדולות, ציפורי וטבריה, חלקם יהודים אמידים, קיבלו שקיבלו את התרבות ההלניסטית-רומית, פתחו את שעריהם בפני הרומאים. בין שתי האוכלוסיות שררה איבה, שמקורה היה בניגודים החברתיים. מצבו האסטרטגי של הגליל, עת נשלח אליו יוסף בן מתתיהו, היה קשה יותר ממצבה האסטרטגי של יהודה. הוא היה מוקף בטריטוריות לא יהודיות ובקרבתו היו ערים שנותרו נאמנות לשלטון רומא. בנוסף, הגישה אליו קלה ונוחה, הן מצפון והן מהים, לעומת יהודה המוקפת במכשולים טבעיים. ברור היה כי הפלישה תבוא מן הים, שכן הרומאים שלטו באנטיוכיה ובערי הנמל עכו וקיסריה. הגליל שימש כמאגר כוח אדם לצבא המורדים, וכן כאסם התבואה של ארץ יהודה. היה ברור לרומאים כי כיבוש הגליל יהיה מכה מורלית וכלכלית שיקשה על המורדים לעמוד בה. עם הגיעו של יוסף בן מתתיהו אל הגליל, גילה כי לפקודתו עומדים מאה אלף לוחמים, נחושים אך לא מאומנים, ללא נשק מתאים וללא מתחמים מבוצרים. הוא עשה ככל יכולתו על מנת לאמן את אנשיו, בטקטיקות שראה אצל הרומאים. כמו כן החל במסע ביצורים. בהשגחתו בוצרו שבע עשרה ערים ומתחמים בגליל, שהידוע שבהם הוא יודפת.

בגליל נמצאו באותה תקופה אנשי מלחמה מרי נפש, כיוחנן מגוש חלב, אשר קיבץ אל דגלו כמה מאות פליטים מערי הצפון וסוריה, ועסק בלחימה מזה מספר חודשים, או מנהיגם של אנשי טבריה, יוסטוס איש טבריה, אשר לימים יכתוב היסטוריה של הקרבות. לאנשים אלו היה רצון חזק לניצחון בכל מחיר לעומת יוסף המתון. כאן בא לידי ביטוי השבר המעמדי בעם. האצילים, עשירי טבריה וציפורי, נטו אל יוסף, בעוד שדייגיה העניים של טריכיי (מִגְדָלָא), והפליטים חסרי הכול מערי סוריה, נטו אל מחנה יוחנן מגוש חלב. עד מהרה היה הגליל מפוצל לשני מחנות עוינים, ופעם נוספת במלחמה זו, אל מול פני אויב מתקרב, לא היו היהודים עסוקים בהכנות לקראת הקרב, כי אם במלחמות ביניהם. עם בואו של הצבא הרומי, לא היה בפניו גוש אחיד של לוחמים בעלי הנהגה אחידה והירארכיה ברורה, ובעלי תכנית קרבית ברורה לעצירת הרומאים, כי אם ערים בודדות המפוזרות ומבוצרות על פני מספר דרכי רוחב, בין עכו לגמלא, אשר הנהגתן מסוכסכת עם הנהגת הערים האחרות, ובינה ובין עצמה. חמשת החודשים שבין תבוסת קסטיוס גאלוס לבואו של אספסיאנוס, בוזבזו בגליל לריק.

אחר הברית שכרתו אנשי ציפורי עם הרומאים, שלח יוסף חיילים על מנת לכבוש את העיר ולבצרה. במקום נמצא כבר צבא רומאי חזק בפיקודו של פלקידוס, שהדף את התקפת יוסף בן מתתיהו, ולאחר מכן השתמש בעיר כמעוז לפשיטות על כפרי הסביבה וזרע הרס והרג בגליל. עתה היו היהודים מבוצרים בעריהם, כשמחוץ לערים שלט צבאו של פלקידוס. בשלב זה החל אספסיאנוס לנוע מזרחה עם הכוח העיקרי. אך משראו אנשיו של יוסף את הצבא הרומי האדיר העולה אל מולם, נמלטו רובם, ויוסף עצמו, שנותר עם מספר מועט של אנשים, נמלט אל טבריה, ומשם, לאחר שכתב להנהגה בירושלים והזהירה מפני עוצמת הצבא הרומאי, אל יודפת.

בעיר עצמה היו מצויים באותו הזמן כאלפיים נפשות, הן תושבי יודפת והן רבים מתושבי היישובים הסמוכים שנמלטו מן הצבא הרומי הקרב. אל מולם עמדו רומאים במספר רב בהרבה, כשהם מזוינים בכלי מצור וכלי הרעשה כבדים. בעיר הנצורה לא היו מקורות מים, אם כי היה בה מזון שהספיק למספר שבועות של מצור. במשך שישה שבועות עמדו לוחמי יודפת במצור הרומי, אשר כלל הקמת סוללות מעצים ואבנים על החומה הצפונית על מנת לעלות עליה ולהיכנס אל העיר, ירי אבנים מבליסטראות וחצים. בסופו של דבר, נכבשה העיר, לאחר מצור שנמשך 47 יום. יוסף וכארבעים פליטים נוספים התחבאו במערה[11]. נציגי הצבא הרומי ניסו לשכנע את בן מתתיהו לצאת ולהסגיר עצמו. אנשי המערה לא הסכימו למעשה שכזה ואף איימו עליו שירצחוהו במקרה שיערוק. לבסוף כרתו הנצורים ברית התאבדות, התחלקו לזוגות והרגו זה את זה. רק יוסף הצליח לשכנע את בן זוגו כי עדיף להיכנע לרומאים, וכן עשו[12]. אספסיאנוס קיבל את מנהיגו הצבאי של הגליל בסבר פנים יפות, לאחר שיוסף ניבא את עלייתו של אספסיאנוס לשלטון ברומא. אחר נפילת יודפת, נכנעה טבריה ללא קרב[13], והקנאים שישבו בה נמלטו אל טריכיי (מגדלא) הסמוכה. טריכיי נכבשה על ידי טיטוס בהתקפה פתאומית, והמורדים שישבו בה יצאו בסירות אל הים. הרומאים התארגנו באופן מהיר, בנו רפסודות, ויצאו בעקבות המורדים. בקרב הימי שהתרחש נהרגו כל המורדים, ויוסף בן מתתיהו כותב כי הכנרת האדימה מדמם. אלף ומאתיים מן הזקנים והחולים נרצחו במקום, ואילו חמשת אלפים ניתנו כמתנה לקיסר נירון כעבדים. שלושים וארבעה אלף תושבים נוספים של העיר נמכרו כעבדים.

אחרי נפילת גמלא והר תבור, המעוז האחרון של היהודים בגליל, היה גוש חלב שבה שהה המנהיג יוחנן. הוא פנה אל טיטוס וביקש שהות להתחלת המלחמה, שכן לטענתו לא רצה להילחם ביום השבת. טיטוס הסכים לבקשה זו, ובחסות החשיכה נמלטו יוחנן ועמו אלפי אנשים מן העיר. טיטוס רדף אחרי הבורחים והרג בהם רבים, אך יוחנן עצמו ועמו אלפי אנשים הצליחו להגיע עד לירושלים. טיטוס הורה להחריב את חומות העיר, אך לא פגע באנשיה, משום שהיו שוחרי שלום, והמורדים שבהם היו בעיקר אנשי יוחנן שברחו. חיל מצב הושאר בעיר[14]. לאחר נפילת גוש חלב היה הגליל כולו בידי אספסיאנוס. השטחים החקלאיים בגליל רוכזו בידי מקורבי המלכות

לאחר חורבן ירושלים, השתנה צביונה של האוכלוסייה היהודית בגליל, גם בערים. בעקבות ערעור מעמדן הכלכלי של ירושלים ובנותיה, רבים מתושביהן נמלטו אל הגליל, כדי להיאחז בקרקעותיו הנטושות. נדידה זן נמשכה במשך כ-65 שנה, מן החורבן ועד מרד בר כוכבא. בולטת במיוחד נדידתן של משמרות הכהונה, מיהודה אל הגליל.  אכן, גם לפני החורבן ישבו כוהנים בגליל, אבל מספרם היה קטן ואילו לאחר החורבן, נמצאו כל המשמרות בגליל. ידוע על עשרים וחמישה מקומות ישוב של כוהנים בגליל, מהם כעשרים בגליל התחתון ורק ארבעה-חמישה בגליל העליון. עם משמרות הכוהנים נדדו לגליל גם רבים מ"יקירי ירושלים", ומנכבדי יהודה וחכמיה.  הללו יצרו שם מרכזים רוחניים. כולם בגליל התחתון: ציפורי, טבריה, סכנין, בית שערים, אושא, שפרעם, כפר נחום ועוד.   לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, אסר הקיסר הדריינוס על היהודים לשבת בירושלים, דבר שערער את הישוב היהודי בארץ יהודה, משום שעם חורבן המרכז היהודי הגדול בירושלים, נכרתה השפעת הגומלין הכלכלית החברתית, הדתית והרוחנית, בין הבירה לבין הפריפריה החקלאית שלה. רבים עברו לגליל. בתחילת התקופה שלאחר מרד בר כוכבא, התרכזו אנשי יהודה העיקר בגליל התחתון. בימי רבן שמעון בן גמליאל, הסנהדרין ישבה בבית שערים, שהיתה הקרובה ביותר למרכז הגליל היהודי.  אך זמן מה גם בטבריה. רק לאחר התבססות הנשיאות למעין מלכות, העביר רבי יהודה הנשיא את הסנהדרין לציפורי, היושבת בטבור הגליל ומוקפת כפרים לרוב"[15]. יהודי הגליל המשיכו למרוד נגד הרומאים. כזו היתה המרידה בסוף ימיו של אנטוניוס פיוס ובתחילת ימיו של מרקוס אורליוס, בשנת 161 לספריה בקירוב (כ-26 שנה לאחר מרד בר כוכבא), בימי הקיסר ספטימוס סוורוס בשנים 198-199 לספירה ובמימי קונסטנטינוס הגדול, בתחילת המאה הרביעית לספירה. במרכז המרד נגד קונסטנטינוס עמדה ציפורי והוא דוכא באכזריות רבה. עקבות הדיכוי נתגלו בחפירות בציפורי ובבית שערים, שם נמצאו סימני הרס ושריפה. כן נשתמרו ממנה הדים בספרות התלמודית והמדרשית ובקינה שהתגלגלה אל הגניזה הקהירית[16].

גם בתקופת האמוראים, במאות ה-3 עד ה-6 לספירה, רוב עם ישראל היה מרוכז בגליל. ועל כך מלין בכתביו, היירונימוס, מאבות הכנסייה. במשך מאות בשנים לאחר מרד בר כוכבא, שימשה ארץ הגליל מרכז החיים הדתיים, הרוחניים והלאומיים של העם העברי בארצו. במשך מאות בשנים היו חכמיה  סופריה, ופייטניה, שקועים ביצירת נכסי המשנה, התלמוד הירושלמי והמדרש ובכינוסם. במשך מאות בשנים טיפחו פייטני הגליל את הפיוט הדתי והניחו את היסוד לענף זה, שהגיע לשיאו בימי הביניים.

בכיבוש הארץ על ידי הפרסים הסאסנים, בתחילת המאה ה-7, השתתפו בעיקר יהודי הגליל. כדי להסיר את לב יהודי ארץ ישראל מעל הפרסים, סר הקיסר הביזאנטי הרקליוס אל טבריה, כדי לכרות ברית שלום עם היהודים. הוא לא עמד בהבטחתו ועם גירוש הפרסים מהארץ, עשה שפטים ביהודייה. חרבות בתי הכנסת ושרידיהם המפוארים מן המאות הראשונות שלאחר החורבן, מפוזרים בגליל ומעידים על מצבם הכללי המצוין, של יהודי ארץ ישראל באותה תקופה. הוכחה מאלפת לאופיו היהודי המובהק של הגליל, עד סוף התקופה הביזנטית, אפשר לראות בהשתמטותם של עולי הרגל הנוצריים מביקור בגליל, על אף שהוא קשור באנווגליונים[17].

בשנת 429 ביטל תאודוסיוס השני,  קיסר ביזנטיון, את מוסד הנשיאות ואז החלו הנוצרים לחדור לציפורי ובמרוצת השנים היו היהודים למיעוט. למרות זאת – על פי אבטיכיוס, מאבות הכנסיה, – מרדו היהודים בתחומי טבריה וציפורי בשלטון המרכזי, בסוף התקופה הביזנטית, בתחילת המאה השביעית לספירה. בתקופה הביזנטית נכלל הגליל כולו בתחומי "פלסטינה סקונדה" ("פלסטינה השניה"), אך השם "הגליל התחתון" ושמות תחומיו לא עברו מן העולם, בעיקר בזכות הישוב היהודי שבו ובמידת מה גם בזכות הדת הנוצרית, שהורתה ולידתה היו בגליל התחתון.  עם הכיבוש הערבי בשנת 636 לספירה, נעלמו המושגים הללו מן הלקסיקון הפוליטי והארץ כולה, יחד עם סוריה, נקראה "א-שאם", כלומר, הארץ הצפונית. הגליל התחתון נכלל בדרך כלל בגליל אורדון ועירו הראשית היתה טבריה[18]. האוכלוסייה היהודית הגלילית התקיימה בעיירות ובכפרים ומן המידע שנשתמר על מקומות כמו דלתון, קדש ודן, אפשר ללמוד על ישובים גליליים אחרים. בתקופה זו התווסף על האוכלוסייה היהודית הגלילית, גם היסוד המוסלמי. יש לשער שהיו גם נוצרים. הקהילות היהודיות בישובים אלה נהרסו כנראה בהדרגה, בעת המלחמות שניהלו בארץ ישראל הפאטימים. את המכה הסופית הנחיתו עליהם השבטים הטורקמנים שפלשו לארץ ישראל והצלבנים שבאו אחריהם[19].

לאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים יצא טנקרד צפונה והשתלט על בית שאן, טבריה, נצרת והר תבור וייסד את הראשונה מבין האדוניות, או ה"סניוריות", בתחומי ממלכת ירושלים, היא "נסיכות הגליל",  שבירתה היתה טבריה ובמרוצת הזמן נוספה לה חיפה (1100) והשטח בחוף המזרחי של הכנרת, שכונה בפי הצלבנים "אדמת סוייט"[20]. לנסיכות זו לא היה ייחוד לאומי, היא היתה מרוכבת ממספר רב של אחוזות ונחלות של אבירים ומסדרים דתיים, מסימניו המובהקים של המשטר הפיאודלי. הצלבנים לא קבעו את בירתם בעיר ציפורי, השוכנת בצומת דרכים ומבורכת במים כי אם בטבריה.

בתקופה הממלוכית נכללה נסיכות הגליל הצלבנית ב"נציבות צפת" (ממלכת צפד), שערכה היה רב בעיני השולטנים הממלוכיים. לגליל התחתון ולתחומיו לא היה כל ייחוד בנציבות זו. בתקופה זו, בה מרבית היהודים התרכזו בירושלים, בצפת, בחברון ובעזה. מלבד יסוד עירוני זה, התקיים גם יסוד יהודי כפרי, שישב כמעט כולו בגליל. ציבור זה, שנזכר מעט מאד בספרות הנוסעים ונעדר כמעט כליל מן התעודות ההיסטוריות, הצטיין ביציבותו והיה קרוב, ברמתו התרבותית ובאורח חייו, לסביבה המוסלמית בה הוא חי. לא ברור אם היו ביניהם עובדי אדמה. חלקם לפחות חיו בכפרים מעורבים, סחרו בתוצרת החקלאית של הפלאח הערבי או נדד כרוכלים בין הכפרים[21].

בתקופה העות'מנית השתנתה החלוקה המנהלית של ארץ ישראל פעמים רבות, כתוצאה מהמאבקים שבין השליטים המקומיים. במאה ה-18 הגליל וארץ ישראל היו שייכם ל"פאשאליק "[פחוות] צידון, בעוד שהארץ שמדרום לעמק יזרעאל, השתייכה ל"ויליאת דמשק".

בשנים 1750-1710  השתלט דאהר אל עומר הבדווי על הגליל העליון והתחתון ואפילו על חוף הכרמל. בזכות כישוריו הצבאיים והמדיניים הצליח לייסד מדינה עצמאית למחצה,  שבירתה היתה עכו וחיפה שימשה לה נמל. דאהר אל עומר, אחיו ובניו בנו מצודות ברחבי הגליל התחתון, ביניהן אפשר למנות את שפרעם, דיר חנא, ציפורי, רושמיה (ראש מיה) שבחיפה ומבצר ג'ידין שביחיעם, שנבנה על שריד מצד צלבני. גם עכו וטבריה בוצרו במצוותו. בחלוקה האדמיניסטרטיבית האחרונה של ארץ ישראל בתקופה העות'מנית, השתייך הגליל התחתון לוילאה של דמשק וזו חולקה לחמישה סנג'קים, ביניהם סנג'ק עכו. זה חולק לחמש נפות (עכו, חיפה, טבריה, נצרת וצפת). נפת צפת חפפה בקירוב את הגליל העליות ונפות טבריה וצפת – את הגליל התחתון. בתקופת המנדט הבריטי השתייך הגליל כולו למחוז הצפון, שמרכזו נקבע בחיפה. נצרת וטבריה נקבעו כערי נפה, בשל ערכן הרגשי לדת הנוצרית.

לפי החלטת החלוקה של האו"ם מ-1947, הוקצה לערבים מרבית שטחו של הגליל, בעוד שלמדינה היהודית הוקצו "אצבע הגליל", כולל צפת ומזרח הגליל התחתון.

במקביל למבצע יפתח של סוף אפריל וראשית מאי 1948, טיהרה חטיבת 'גולני' את המרחב שהוקצה לה וכבשה את סג'רה הערבית, את הכפר אינדור, את כפרי רמת סירין, את רמת יששכר ואת בית שאן וסביבתה.

על המערכה באזור צומת גולני, ראה באתר זה: תולדות סג'רה.

בקרבות עשרת הימים, לאחר ההפוגה הראשונה, ביצע צה"ל שלושה מבצעים גדולים במרחב הגליל. מבצע 'חירם' נערך בגליל העליון וברמת תבינין. במבצע "דקל" נכבשו שטחים במערב הגליל התחתון וכן גזרת שפרעם-נצרת שבמערב הגליל התחתון. כוחות 'גולני' הדפו במקביל התקפות של צבא ההצלה על סג'רה ובעקבות נסיגתו, טיהרו את מזרח הגליל התחתון, עד בקעת בית נטופה

הערות

[1] משנה, מסכת שביעית, פרק ט', משנה ב'.

[2] מלחמות היהודים, כרך ג', 39-38.

[3] יהודה זיו, ילקוט גב, עיונים בידיעת הארץ,  כתר, ירושלים, 1991, עמ' 27-28

[4] יוסף ברסלבי,  הידעת את הארץ, הקיבוץ המאוחד, תשכ"א, כרך ה', בין תבור וחרמון, עמ' 19

[5] מושון גבאי ויצחקי גל (עורכים), הגליל התחתון וחופו ובקעת כנרות, מדריך ישראל החדש (עורך ראשי: ספי בן יוסף), כתר , ירושלים, עמ' 9-11

[6] יוסף ברסלבסקי, הידעת את הארץ, כרך ו', נוף האדם בגליל, עמ' 101-102

[7] מנחם זהרוני, גליל תחתון וארץ כנרות, בתוך: אריה יצחקי (עורך ראשי), מדריך ישראל, כתר, ירושלים, 1978  עמ' 23.

[8] צבי גל, הגליל התחתון, גיאוגרפיה ישובית בתקופת המקרא, הקיבוץ המאוחד, עמ' 128-130

[9] ירושלמי, שבת, ט"ז,ח'

[10] תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד א'-עמוד ב'.

[11]  כתבי יוסף בן מתתיהו – תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים – ספר ג פרק ח א

[12]  שם,  – ספר ג פרק ט' ח

[13] שם,  – ספר ג פרק ז ז

[14]  שם, ספר ד פרק ב' ה

[15] חיי יוסף, ע"ט

[16] ברסלבי, עמ' 196.

[17] ברסלבי, הידעת את הארץ, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה, כרך ו', נוף האדם בגליל, עמ' 194

[18] מדריך ישראל, עמ' 28.

[19] יהושע פרוור (עורך) שלטון המוסלמים והצלבנים, בתוך  יעקב שביט (עורך ראשי), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כתב, ירושלים, כרך שישי, עמ' 73-74

[20] יהושע פרוור (עורך) שלטון המוסלמים והצלבנים, בתוך  יעקב שביט (עורך ראשי), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כתר, ירושלים, כרך שישי, עמ' 186-187

[21] אמנון כהן, שלטון הממלוכים והעות'מניים, ההיסטוריה של ארץ ישראל, בתוך  יעקב שביט (עורך ראשי), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כתר, ירושלים, כרך שביעי, עמ' 84.