ההיסטוריה של מרוקו בתק' השושלות הברבריות

תולדות מרוקו בתקופת שושלות המורביטון, מווחדון ובני מרין.

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: מרוקו בתקופה הערבית.

ראו גם, באתר זה: תולדות מרוקו בעת העתיקה.

הגיאוגרפיה של מרוקו; מרוקו מזווית אישית. קברי צדיקים במרוקו.

להרצאה על טיול למרוקו

לאחר שלטונם של האדריסיים, השושלת הערבית והמוסלמית הראשונה של מרוקו ולאחר ששבטיה הברברים שהתאסלמו, תרמו תרומה גדולה לכיבושה של ספרד, עלו לשלטון שושלות ברבריות קיצוניות בדתן, שהרחיבו את תחומה של מרוקו ושמרו על גבולותיו של עולם האסלאם.

מכייוון ששושלות אלו השפיעו מאד על חצי האי האיברי, קובץ זה רלוונטי מאד, גם לטיול בספרד.

אל מוראביטון

המוראביטון (Almoravides) יצרו ממלכה מאוחדת ורחבת ידיים במרוקו. הם יצאו בשנות ה-60-70 של המאה ה-11, מן הדרום ושלטו על מרוקו עד אמצע המאה ה-12. מקורם בשבט הצנהאג'ה שבמדבר סהרה (ממשיכיו של השבט ידועים היום בשם "טוארג"). ראש אחד השבטים הזמין את חכם האסלאם עבדאללה בן יאסין מהעיר נפיס שבצפון-מזרח מרוקו, כדי ללמד אסלאם בשבטו.

מקור המילה "מוראביטון", במונח "ריבאט" שהוראתו מבצר-מנזר ספר, ועל כן מוראביטון הם אלה החונים במבצר הספר ומוכנים לצאת למלחמת הקודש בכופרים. לא ברור לחלוטין מתי ולמה החלו המוראביטון לכנות כך את עצמם. הגיאוגרף וההיסטוריון האנדלוסי אל בכרי 300 שנים מאוחר יותר, הציע ההיסטוריון והסופר הערבי אבן אבי זאר ,כי מכיוון שהטפותיו של יאסין לא התקבלו יפה בקרב השבטים הברברים להם הטיף, ולכן הוא לקח את חסידיו למנזר-מבצר (ריבאט) על נהר סנגל התחתון. היסטוריון אבן אד'ארי כתב במאה ה-14, שאבן יאסין בחר בשם הזה כדי לעודד את חסידיו למסור את נפשם במלחמת הקודש המתרגשת עליהם. קרוב לוודאי שהמוראביטון בחרו את הכינוי הזה לעצמם, אולי כדי למנוע מתנועתם לקבל תיוג שבטי כזה או אחר, וליצור רושם כלל מוסלמי שיוכל לאחד תחתיו גורמים מקבוצות שבטיות שונות ולצבור עוצמה פוליטית.

אבן יאסין מצא אוזניים קשובות בקרב בני השבט השכן בני הלמתונה, אף הוא ממטה הצ'אנגהה,שכונו גם "אלמולאתאמון", היינו, "בעלי  הצעיף". הלוחמים נהגו לכסות את פניהם ברעלות (דבר שהביא את האנתרופולוגית מרגרט מיד להציע שהרעלה – שמכסה בדרך כל את פניהן של נשים- אינה בהכרח אלמנט משפיל). מקור המנהג בקרב יושבי הסהרה הוא פרקטי להגנה מפני סופות החול הקשות, אך המוראביטון נהגו כך גם באזורים עירוניים בצפון כסימן היכר לזרותם ולאדיקותם.

אבן יאסין הוא הדגיש בדרשותיו את החשיבות שיש למלחמת קודש כנגד הכופרים. הרעיון המרכזי בתורתו של יאסין היה, שבכדי להיות מוסלמי נאמן אין די בשמירה קפדנית של המצוות, אלא יש  להילחם כנגד כל מה מי שלא נוהג כך. מבחינת יאסין, כל דבר ועניין שאיננו כלול בהלכה המוסלמית נחשב כהתנגדות ויש להילחם בו, במיוחד עניין השבטיות. יאסין האיץ בשומעיו לזנוח את קשרי הדם ואת ההבדלים האתניים, ולהתאחד תחת דגל האסלאם. הדרישה הזאת התאימה למנהיגי שבט למתונה שחלמו להחזיר עטרה ליושנה ולאחד את שבטי הסנהאג'ה תחת שלטונם. החל מאמצע המאה ה-12 יצאו בני הלמתונה, אשר החלו לקרוא לעצמם "אל-מוראביטון", למסע לאיחוד בני השבטים שסביבם למען המטרה הדתית המשותפת.

המנהיג הצבאי הראשון של המוראביטון, יחיא אבן עומר אל-למתוני, יצר ארגון צבאי משובח. הכוח המרכזי שלהם היה חיל הרגלים שהסתדר במבנה דמוי פלנקס, השורות הקדמיות היו חמושות ברומחים קצרים והשורות האחוריות חמושות בחניתות ארוכות. בנוסף היו יחידות עזר של פרשים באגפים. בנוסף, היה מקדימה נושא דגל שסימן לכוחות מתי להסתער ומתי לעצור. אל-בכרי מציין שבמהלך קרב המוראביטון לא רדפו אחר אלה שברחו מפניהם. מלחמתם הייתה מאומצת והם לא נסוגו לפני כוחות עדיפים מהם, בהעדיפם מוות על פני נסיגה.

כבר בשנת 1053, המוראביטון הפיצו בהצלחה את בשורתם הדתית בקרב בני השבטים הברברים. לאחר הקימו צבא רציני מאוסף השבטים הברבריים, הם השתלטו על דרך הסחר של הסהרה המערבית לכל אורכה, מסיג'ילמסה בצפון ועד אוודגסט בדרום. המנהיג הפוליטי, יחיא אבן עמר, נהרג בקרב ב-1057, את מקומו ירש אחיו של אבן יאסין, אבו בכר אבן עמר. בהנהגתו התפשטו המוראביטון צפונה לעבר הרי האטלס. אבו בכר מינה את בן דוד יוסף אבן תשפין כמשנה למלך ולמעשה העניק לו את רוב סמכויות השלטון. עם הזמן ירש אבן תשפין את השלטון והמשיך את ההתפשטות, למערב אפריקה.

ראו באתר זה: סיור בגאנה.

שלטונם על ארץ הזהב (גאנה של היום) סייע להם. כדי להשלים זאת היה עליהם לשלוט גם על דרכי הסחר בזהב. ראשונה נכבשה סג'ילמאסה (1055) שעל הדרך ממערב אפריקה לארצות הים התיכון והמזרח הקרוב (בתוניסיה של ימינו). הם המשיכו בכיבושיהם לעמק הסוס ולחוף האטלנטי תוך שהם משליטים את האסלאם בקרב השבטים שנתפסו לכפירה או חריגה. עבדאללה ויחיא נהרגו במהלך הקרבות (1059) ושנה אחר כך, חזר אבו בכר לסהרה להשליט סדר מבית. הפיקוד על המשך הכיבושים נמסר ליוסוף אבן  תאשפין שהגיע וייסד את מראכש (1062) כבירה והמשיך עד העיר אלג'יר (1082).

הוא התנגד מאד ליהודים בשל קנאותו הדתית, אך ידע יפה להיעזר בהם, והיהודים הראשונים נכנסו למרכש בתקופתו. הוא היה גדול השליטים של המורביטון, הוא חיזק את אלג'יר ואת תוניס, האימפריה הפכה למדינה המוסלמית החשובה ביותר בעולם, חוץ מזו של העבאסים.

המוראביטון תרמו תרומה חשובה להישרדות של ספרד המוסלמית במאות ה-11 וה-12 בפני הלחץ של הממלכות הנוצריות מסביב. באותה תקופה, לאחר התפוררות החליפות קורדובה האומיית, היתה אל-אנדלוס (ספרד המוסלמית), מפולגת בין מלכים זוטרים ונסיכים ממוצא אנדלוסי, סלאבי או ברברי, שנודעו כ"מלכי מפלגות" (בערבית: מולוכ אל טוואיף), או "ממלכות הטָאִיפָה" (Reinos de taifas), כלומר נסיכויות קטנות, חלשות ומסוכסכות. חולשה פוליטית זו גרמה לפלישה כפולה לספרד המוסלמית, על ידי נוצרים מהצפון, בסיוע פרנקי ועל ידי ברברים מהדרום. בשנת 1085 הטביע הנחשול המתקדם של הכיבוש הנוצרי המחודש, את טולדו ונפילתה הנחיתה מהלומה מוחצת על האסלאם הספרדי. למרות שהספרדים מציינים את שנת 718 כשנה שבה החלה הריקונקיסטה Reconquista, היינו הכיבוש מחדש", בקאבדינגה שבאוסטריאס.

בשנת 1086 הוזמן יוסוף בן תאשפין על ידי נסיכי ממלכות הטאיפה יורשי ח'ליפות קורדובה, להגן על נסיכויותיהם מתקיפות מלך קסטיליה אלפונסו השישי. הוא חצה את מיצרי גיברלטר בראש 7,000 לוחמים. בדרך תוגבר במתנדבים מרחבי אל-אנדלוס וצבאו גדל לכדי 30,000 איש. הוא הצעיד את צבאו צפונה, עד שהגיע אל א-זלאקה. אלפונסו השישי מקסטיליה הגיע לשדה הקרב עם כ-60,000 לוחמים. שני המנהיגים החליפו ביניהם מסרים לפני הקרב. יוסוף בן תאשפין הציע לאויבו לבחור באחת משלוש האפשרויות: להתאסלם, לשלם מס גולגולת (בערבית ג'יזיה) או להילחם. אלפונסו השישי בחר להילחם והנורביטון היכו אותו מכה קשה. שדה הקרב מכונה א-זלאקה (מערבית "מדרון חלקלק") משום שהלוחמים החליקו במשך כל הקרב בשל הכמויות האדירות של הדם שנשפך באותו יום. בספרדית ובמקורות נוצריים מכונה הקרב batalla de Sagrajas – קרב סגראחאס). הקרב הזה הינו מילת קוד בקרב מי שחווה את הסוציאליזציה הערבית וגם את זו הספרדית(. יהודים נלחמו בשני הצבאות. למרות זאת, בשנת 1090, במהלך כיבוש העיר, נהרס הרובע היהודי בגרנדה עקב האשמה כנגד היהודים שהם צידדו בצד הנוצרי במהלך המלחמה.

לאחר הניצחון נאלץ אבן תשפין לשוב לאפריקה כדי לדכא מרידות שפרצו שם. ב-1090 הוא שב לאיבריה כדי לספח את ממלכות הטאיפה לאימפריית המוראביטון. רוב תושבי איבריה תמכו בו בגלל נטל המסים הכבד שהשיתו עליהם נסיכי הטאיפה. גם חכמי הדת במערב ובמזרח יצאו כנגד האדישות הדתית של נסיכי הטאיפה ותמכו בהפלתם. הם הוציאו 'פתווה' הנותנת הכשר דתי ומוסרי לסיפוח. הוא אמנם לא הצליח לשחרר שטחים מוסלמיים מידי הנוצרים, למעט ולנסיה, אך הצליח להאט את תהליך הריקונקיסטה. הוא כבש את טולדו מחדש, מידי הקתולים שכבשו אותה רק שנה קודם לכן, עלה צפונה עד נהר אברו (Ebro) ובשנת 1086 ייסד מיסד מושבה מוסלמית בסרגוסה מבצר, אשר עומד שם עד היום (שימש לתפאורה באופרה של ורדי).

אבן תאשפין שסיפח לממלכת המוראביטון את ממלכות ספרד המוסלמיות, נזכר כאחד המנהיגים הצבאיים הדגולים בתולדות עולם האסלאם. במותו, ב-1107, כללה ממלכתו, את השטח שבין גאנה לנהר אברו ומהאטלנטי עד מרכז אלג'יר.

עד היום מהווה, מהווה המושג "מוראביטון" קוד בעולם האסלאם. סמל להקרבה ודבקות דתית. מול ההתארגנות היהודית למורשת הר הבית, בהנהגת  יהודה גליק, , שניצל באוקטובר 2014 מניסיון התנקשות בחייו בירושלים, עומדים שני ארגונים מוסלמים, אחד של גברים השני של נשים, הפועלים במשותף ומכנים את עצמם "מוראביטון" ו"מוראביטאת" בהתאמה. שמותיהם לקוחים מפסוק בקוראן המחייב כל מוסלמי להיות מוראביט (מגן) על המקומות הקדושים לאסלאם מפני הכופרים המאיימים לחללם.

ההתרופפות הדתית מוסרית של ממשיכי השושלת עלי בן יוסוף (1107-1143( ותאשפין בן עלי (1143- 1147), שאבדו את הלהט השבטי והמוסלמי. אבן יוסוף אמנם ניצח את הצבא הקסטילייני בקרב קרב אוקלס  (Battle of Uclés) , אבל  היתה זו שירת הברבור של נצחונותיהם.

האידאלים שהצמיחו את המוראביטון והקנו להם את עוצמתם נשכחו מהם. לאחר שהגיעו לשליטה מלאה בכל ספרד -ארץ העושר –  החלו חיי שפע ופאר בחצרות השליטים. הנשים בהרמון התערבו בנעשה בממלכה. החלו שחיתות, ירידה מוסרית, חוסר מוטיבציה להילחם הערכים מתפוגגים ואיתם מתחילה המדינה המוסלמית החשובה של העולם להתפורר. הפלישות הנוצריות לאל-אנדלוס התגברו עם סיועם של הפרנקים. המלך המוראביטוני עלי אבן יוסוף הובס ב-1138 על ידי אלפונסו מלך לאון, ושנה לאחר מכן הוא הובס בקרב אוריקה על ידי אפונסו הנריקש מפורטוגל, שבעקבות כך זכתה לראשונה בעצמאות. ליסבון נכבשה על ידי הפורטוגזים ב-1147.

הלחץ המשולב של הנוצרים באיבריה מחד ועליית האל-מוואחידון במרוקו מאידך ערערה את יסודות השלטון המוראביטוני. עלי אבן יוסוף מת ב-1143, יורשו תשפין אבן עלי איבד את האחיזה במהירות אל מול ההתפשטות של המווחידון, ואף מצא את מותו בקרב מולם בשנת 1146.

שני יורשיו היו אברהים אבן תשפין ואחריו איסחאק אבן עלי, אך שלטונם היה קצר. כיבוש הבירה מרקש על ידי המווחידון בשנת 1147 סימלה את נפילת השושלת באופן סופי. יחד עם זאת כיסי התנגדות מוראביטונית נותרו באיים הבלאריים ובתוניסיה.

מוואחידון

התנועה נוסדה על-ידי מוחמד אבן תומארת, משבט המצמודה שבאנטי אטלס. [היתה זאת קונפדרציית שבטים ברבריים גדולה במגרב, בדומה לזנאטה וצנהג'ה] . בן למשפחה עניה ונודע באדיקותו הדתית היתרה עוד מנעוריו.

כבר בנערותו עלה לרגל למכה ומילא את מצוות החאג'. הוא הוקיע את רפיונם של חבריו בשמירה על מצוות הדת, גורש ועבר ללמוד לימודי דת בבגדד. הוא פיתח מערכת משלו ששילבה את התורה שלמד ממוריו, יחד עם מיסטיקה שספג מהמורה הגדול אל-ע'זאלי[1], שהיה פילוסוף ומתקן דת מוסלמי, שנודע בהשפעתו על התאולוגיה המוסלמית ועל הגישור בין התפיסות והתנועות המיסטיות באסלאם לאלו ההלכתיות. עיקר התאולוגי של אל-ע'זאלי גרסה קיימת רק תפיסה אחת, תכונה אחת ושם אחד של האלוהים ותלמידיו נקראו לפי כך בשם "אל-מוואחידון" לאמור "המאמינים באחדות האלוהים".

לפיכך, העיקרון המרכזי והנוקשה בדרכו של אבן תומארת, היה האמונה באל אחד משולבת בהתנגדות תקיפה לייחוס תכונות לאל, דבר שראה בו כהאנשתו ועל כן ככפירה בייחודיות ובשלמות האל. בנוסף, דרש קפדנות חמורה בשמירה על מצוות הדת. החזרת האסלאם למקורו על פי הקוראן והחדית'; הרחקת סממנים עממים מן הפולחן; ביטול ביטויים אליליים אנושיים בתיאורי אללה; וחידושו הגדול – הפופולריזציה של תורתו על-ידי הטפה בשפות הברבריות ועל ידי הנהגת "תמייז" – תנועה עממית שבטית שנלחמה לטיהור האסלאם ולסילוק המורביטון שדחו את הרפורמות שהציע.

הוא שב למגרב בשנת 1117 והחל להטיף לתורתו, מעיר לעיר. במקביל להפצת משנתו הקיצונית, הטיף כנגד סגנון החיים הראוותני של שליטי שושלת המוראביטון. בכך, עורר תסיסה והתנגדות בקרב החוגים השולטים. השליט המוראביטי באותה עת, עלי אבן יוסוף, העמידו למבחן בוויכוח פומבי מול חכמי פס. תוצאת הוויכוח הייתה שהמלומדים הגיעו למסקנה כי השקפותיו של אבן תומארת הן קיצוניות וכי יש לכלאו. למרות זאת, בגלל הפופולריות שצבר, אפשר לו אבן יוסוף להימלט מעונש. פעילותו החתרנית וגישתו חסרת הפשרות הביאה להגלייתו מעיר לעיר (הוא היה פופולרי מכדי שהשלטון יפגע בו). גם מערים אחרות הוא גורש בעקבות חדשנותו וקנאותו ולבסוף הגיע לשבטו – שבט המצמודה שבהרי האטלס,\. עבדאללה אבן תומארת טען בפני תומכיו שהוא משושלת הנביא מוחמד; על כך הוסיף את הטענה שהוא ה”מהדי” , ‘ היינו, המונחה נכונה או מדריך מטעם האלוהים, שיושיע את העולם מאלימות ואי-צדק, ויחזיר את האסלאם למסורותיו המקוריות של הנביא מוחמד, מזכיר מעט את המשיח היהודי. לאחר הכרזה זו הוא ברח אל מקום מסתור בהרי האטלס וקיבץ סביבו שבטים מקומיים בשנת 1124 הם הקימו את מבצר טינמל (Tinmel), מאה ק"מ דרומית למראכש, ששימש מאז כמרכז רוחני ומפקדה צבאית של האל-מוואחידון. במשך שמונה שנים שכנו אבן תומארת ותומכיו במבצרם ונקטו שיטות של לוחמת גרילה כנגד הצבא של המוראביטון.

בטינמל אירגן אבן תומארת את תומכיו תחת מבנה חברתי דמוי קומונה שלה מערכות שליטה מוקפדות; בגרעין עמדה משפחתו של המהדי ולצדה שתי מועצות: "מועצת העשרה" שהייתה מורכבת מתומכיו הראשונים והנאמנים ביותר של המהדי ו"מועצת החמישים" בראשות ראשי בתי האב של שבט המסמודה והמטיפים החשובים ביותר.

אבן תומראת בצע מהלך טקטי מזהיר: הוא גייס אליו, כסגנו, את עבד אל-מואמין, ברברי מאלג'יריה, שהיה בעל יכולות פוליטיות וצבאיות ברמה גבוהה ואסף את חסידיו לתנועה פוליטית מסודרת. הם המשיכו לנדוד עד שהגיעו לטינמאל שבהרי האטלס, שם חיו בבידוד וניסחו את אמונתם, תוך קבלת מאמינים נוספים עד שהתנועה הפכה לארגון היררכי מסודר.

תמיכת הציבור באבן-תומארת גדלה עם השנים. בשנת 1121 הוא אף הכריז על עצמו "מהדי" (המקביל המוסלמי למשיח ביהדות), ובשנת 1123 צבר די כוח, כדי להילחם במורביטון. בין המוראביטון למוואחידון היו קיימים גם הבדלים חברתיים, בעוד המוראביטון ייצג את הנוודים בשפלות, המווחדון ייצגו את תושבי ההרים.

בשנת 1130 יצא צבא המוואחידון להתקפה ראשונה על מעוזי השלטון והטיל מצור על העיר מרקש; לאחר 40 יום יצא חיל המצב מהעיר ובקרב עקוב מדם מחץ את הצרים, רוב שדרת הפיקוד של המוואחידון הושמדה לוחמיהם נהרגו או ברחו ללא סדר אל טינמל; זמן קצר לאחר מכן מת עבדאללה אבן תומארת. מותו נשמר במשך שנתיים בסוד על ידי עבד אל-מואמין, עד שזה גיבש סביבו כוח חזק מספיק כדי להכריז על עצמו כיורש.

למרות המפלות הקשות לא התפרקה תנועת אל-מוואחידון עבד אל מואמין, שהיה שר צבאו וכונה "חליפת אל מהדי", איחד את שורות התנועה. בשנת 1132 הוא תקף את מבצר תַסגימוּת, פירק את שעריו ונשא אותם אל טינמל בצעד של התרסה.

אבו יעקוב היה מלומד ואיש דת מוסלמי בזכות עצמו ובחצרו פעלו המלומדים אבן רושד[2] ואבן טופייל[3].

אל מואמין הביס את שושלת המוראביטון, ובמשך שנות שלטונו (1163-1130) הרחיב את שליטתו. ב-1145 השלים את כיבושה של מרוקו ובכלל זה את מרקש, בירת המוראביטון.

ראו באתר זה: מראקש ושווקיה

הכיבוש נסתיים בטבח וטיהור בכל התומכים במשטר הקודם והרס סמלי השלטון של המוראביטון. העיר עצמה הפכה לבירת האימפריה החדשה. שנתיים לאחר מכן הכריז על עצמו אל-מואמין כ"אמיר של מרקש" ובפעם הראשונה היה המגרב מאוחד תחת משטר מקומי; הוא שילב את האויבים של הח'ליפות בתוך המערך השלטוני והצבאי לאחר שנכנעו ובנה את הכוח הנדרש להרחבת שטחי ההשפעה של הא-מווחידון. הוא נענה לבקשת ממלכות הטאיפה הזעירות של המוסלמים ב"אל אנדלוס", שסבלו מהרקונקיסטה ובשנת 1150 הקים מדינת חסות באנדלוסיה. סביליה הפכה לבירת הפרובינציה. ב-1152 השתלט על ממלכת הח'מאדים שבאלג'יריה. ב-1160 סיפח את אלג'יריה. בתקופה זו התפרסם בן מרוקו, אל-אדריסי, שחיבר עבור רוג'ר השני, מלך סיציליה, ספר גיאוגרפי מקיף, שעיקר חשיבותו בשבעים המפות שנספחו אליו. מפות אלו, המתארות את הארץ ככדורית, נותנת תמונה מדויקת של העולם, יותר מהמפות האחרות בנות אותו זמן.

לאחר כיבוש אל-אנדלוס מיריביו המוסלמים, המשיך אל-מואמין במערכה שלא הוכרעה כנגד הנסיכויות הנוצריות של חצי האי האיברי. הוא מת בשנת 1163, לאחר שהביא את הח'ליפות לשיא התפשטותה מזרח עד טוניס וטריפולי. תחת שלטונו נבנה מסגד בסביליה שלאחר מכן הפך להיות הבסיס לקתדרלת סביליה, מבניה זו נותרה החירלדה (Giralda), מגדל הפעמונים של הכניסה, שהיה המינרט של המסגד ושני השלישים התחתונים נבנו בסגנון בנייה שאופייני לאל-מוואחידון.

בנו, אבו יעקב יוסוף, השלים את כיבוש ספרד המוסלמית (1172(, אך נכשל בהמשך הכיבושים מן הנוצרים. הוא היה שליט קיצוני וחסר פשרות. החל את הרפורמות של המווחידון, הידקו את השליטה של המוסלמים על עמדות כוח באל-אנדלוס ובפורטוגל.

באביב של שנת 1184 יצא למסע מלחמה כנגד אפונסו הראשון, מלך פורטוגל; הצבאות נפגשו מול חומות העיר סנטרם (Santarem) שבמרכז פורטוגל, אך עוד בטרם החל הקרב, פיצל יוסוף את צבאו: הוא פקד שחציו יעלה על ליסבון; בכך הוא זרע בלבול בקרב הצבא המוסלמי: חלק מהכוחות הבינו כי נתנה הוראה לנסיגה ובתוהו שנוצר נורה יוסוף ומת מפצעיו ביום 29 ביולי 1184. הצבא המוסלמי נסוג משדה הקרב וגופתו של הח'ליף נקברה בטינמל.

אחרי אבו יעקב יוסוף, עלה לשלטון בנו יעקב אל מנצור (1184-1199). שלטונו התאפיין במסעות צבאיים שהרחיבו את גבולות הח'ליפות והרחיקו את האויבים מהגבולות. הוא הדף את הנוצרים בספרד צפונה, הקים צי חשוב בקאדיס , ששלט בכל מערב הים התיכון. במקביל ראתה הח'ליפות פריחה כלכלית שנבעה מהתפתחות והסתעפות המסחר ואתה פריחה במחקר המדעי, באדריכלות ובפילוסופיה. במהלך שנות שלטונו יזם אל מנצור מפעלי בניה גדולים ובהם מסגד כותוביה במרקש.

בתקופת שלטונו עבר מרכז הכובד של פעילות הח'ליפות לאפריקה ובירתה במרוקו חזרה להיות במרכז, באפריקה נאלץ אל מנצור להתמודד עם שרידי הח'ליפות הקודמת וכנגד מתנגדים מבית ועל פי הצורך יצאו מאפריקה צבאות אל חצי האי האיברי למסעות כיבוש ועונשין. תקופתו היתה תקופת שיא של המוואחידון, הן מבחינה צבאית פוליטית והן תרבותית. הוא הקים את עיר הניצחון "ריבאט אל פתח", היא רבט.

ניצחונו הגדול ביותר וכנראה גם ניצחון השושלת כולה היה קרב אלארקוס (Alarcos)   ב- 18 ביולי 1195, כנגד צבא נוצרי מאוחד תחת פיקודו של אלפונסו השלישי, מלך קסטיליה. הנוצרים ניצלו את פקיעת הסכם שביתת הנשק בין הצדדים, את מחלתו של אל מנצור ואת העובדה שמושל אל-אנדלוס (אחיו של אל מנסור) יצא מהפרובינציה הספרדית למרוקו, כדי לתפוס את השלטון ונעו בכוחות מאוחדים לכיוון אל-אנדלוס. אל מנצור הגיב במהירות, הוא מחץ את ההתנגדות מבית ונחת עם צבאו על חופי ספרד; הצבאות נפגשו לא הרחק מטולדו ובקרב הקשה הובסו הנוצרים, הצבא הקסטילי הושמד ואתו רוב האצילים. הצבא המוסלמי סבל אבדות כבדות בקרב ולכן לא היה יכול לנצל את ההצלחה ולעלות על טולדו. מכול מקום, היה זה הניצחון המוסלמי האחרון בספרד.

ראו סרטון – קרב אלרקוס

איחוד מרוקו עם ספרד המוסלמית העניק לאזור צביון תרבותי אנדלוסי. הן התיישבות של אנשי רוח במרכזים המרוקניים והן על-ידי השפעות עקיפות. לקראת סוף התקופה, עברו מוסלמים מספרד למרוקו בעקבות דחיקת המוסלמים מאנדלוסיה.

בתקופת אל מווחדון נעשתה פעולת איסלום וטיהור נמרצת בכל שטחי הכיבוש. בכול שטח שנכבש נכפו מחכמי הדת הודאות בתורת הייחוד המווחדית. המסרבים נרדפו ואף הוצאו להורג. כל מי שלא היה מתומכי התנועה נחשב לכופר, נכסיו הוחרמו לטובת הווקף והוא נאלץ לשלם עליהם חראג' (מס קרקע). במסגרתה הוצאו רבים להורג, רכוש כופרים או כאלו שלא הלכו בתלם הוחרם. היחס ללא מוסלמים היה חמור הרבה יותר, בניגוד גמור לתקנות עומר או לחוקי ה"דימי" (בני חזות). תחילה סולקו נוצרים ויהודים מתפקידים רשמיים; בהמשך הוכרזה מלחמת קודש, שבמהלכה הוצאו טקסים דתיים לא מוסלמים אל מחוץ לחוק; לאחר מכן החלה מערכה להמיר תחת איום במוות את דתם של הכופרים, מאידך המומרים היו תמיד תחת חשד ומעקב. על המיעוטים (יהודים בעיקר) הוטלו הגבלות מחמירות.

המלומד היהודי ר' אברהם אבן דאוד כותב בספרו "ספר הקבלה", כי עבדאללה אבן תומארת החליט להכחיד את היהודים כעם ("נכחידם כגוי") ולמחות את שם ישראל מהעולם. תחת הנהגתו שושלת אל-מוואחידון נקטה במדיניות קשה כלפי לא-מוסלמים, והותירה רבים בפני הברירה בין מוות, התאסלמות או גירוש.

אבו יוסוף יעקוב "אל מנצור" קבע קוד לבוש מיוחד ליהודים, בעיקר ה"גיאר" כלבוש מבדיל. בתקופתו היה זה לבוש כחול, אחר כך הוחזר הלבוש הצהוב. למעשה גם מומרים נאלצו ללבוש לבוש זה עד להתרופפות הקנאות המוסלמית באמצע המאה ה-13. הרדיפות הדתיות האלימות של המווחדון, הניעו יהודים רבים לחפש מקלט באווירה הליברלית של טולדו הנוצרית. במהלך המאות ה-12 וה-13 ובמיוחד בתקופת מלכותו של אלפונסו החכם, מלך קסטיליה ולאון (1284-1252), הפיקו אולפנות המתרגמים בטולדו, אוסף עצום של יצירות.

גזרות נוספות היו איסור על עיסוקים מסוימים כרפואה, איסור פולחן פומבי ואף לעיתים חובת התאסלמות או מוות. ב- 1147 נערך טבח גדול, למרות ניסיונות מסוימים של אל מואמין לרסן את חייליו. באופן רשמי לא היתה זו מדיניות ואבן תומארת הכיר בזכויות מסוימות של היהודים בעיקר מתוך חשיבותם הכלכלית כצורפים, אומנים וסוחרים עם  אירופה ואפריקה ובתוך מרוקו. ב- 1162 אורגן מרד על ידי יהודים בגרנדה, שדוכא ביד קשה על ידי אבו יעקב יוסוף, בנו של אל מאמון ואחריו  הורע מאד מצבם.

ב- 1165 הוצא להורג יהודה הכהן אבן-שושן, דיינה של פס. יהודים רבים נמלטו לארצות אירופה או מצרים. אלו שלא ברחו התרוששו ורבים התאסלמו. הרדיפות הדתיות, גרמו ליהודים להתאסלם כלפי חוץ. יתכן שחוויה זו עברה גם על הרמב"ם, שנאלץ לברוח מקורדובה לפאס ומשם למצרים. מזה 300 שנה ניטש ויכוח בין החוקרים אם הרמב"ם התאסלם וחזר ליהדות בהיותו במצרים.

המשורר ר' אברהם אבן עזרא, שבעצמו נמלט לאירופה מהרדיפות, חיבר קינה שזכתה לתפוצה רבה בזמנה בשם "אהה ירד על ספרד". בקינה זאת התאבל על חורבן הקהילות היהודיות בערי ספרד וצפון אפריקה אחת אחר השנייה. הקהילות היהודיות שהוא מבכה את הריסתן הן סביליה, קורדובה, גָ'יַאן (חאאן של היום בספרד, Jaén), אלמריה, סיג'ילמסה, מרקש, פאס, תלמסאן, סאוטה, מקנס ודרעא.

מכתב בגניזת קהיר מאת סוחר יהודי בקהיר, שקיבל את ידיעותיו מפליטים שהגיעו מהמערב, מספר על מאורעות הרדיפה בעיר סיג'ילמסה: במשך שבעה חודשים לאחר כיבוש אל-מוואחידון, היה ניסיון לשכנע את היהודים להתאסלם, אך עם הגעתו של מפקד צבאי חדש לאזור, היהודים אולצו לבחור בין מוות להתאסלמות. 150 יהודים נהרגו בסג'למאסה על קידוש השם בעוד היתר התאסלמו.

ההמרה הדתית הכפויה מסבירה לימים את יחסו המקל של הרמב"ם למתאסלמים מאונס. על רקע רדיפות אל-מוואחידון חיבר הרמב"ם, את חיבורו "אגרת השמד" ליהודי תימן. באיגרתו, שיועדה ליהודים באזורי המצוקה, הרמב"ם ייעץ לבחור בברירת ההתאסלמות למראית עין במקום מוות על קידוש השם. עוד הוא הוסיף שעל היהודים לנסות להימלט מאזור הגזרות בהקדם האפשרי, כך שהם יוכלו לחזור לקיים את דתם באופן מלא[4].

רק החל מ-1200 התחילו היהודים להתאושש והיוו את רוב סוחרי הדרום. בשנות ה- 20 וה-30 הם התיישבו במרכש ובמקומות נוספים. גם מצבם של הנוצרים היה רע ביותר בתחילה. כל שרידי קהילות צפון-אפריקה הוכחדו, כך גם לגבי ספרד המוסלמית, על רקע דתי ופוליטי.

האמפריה התחילה לרדת באמצע המאה ה- 13. אל נאסר אלדין אללה מוחמד איבן אל מנצור (הח'ליף הרביעי של האל-מוואחידון;) עלה לכס ביום מותו של אביו אבו יוסוף יעקוב "אל מנסור". בתקופת שלטונו החלו להיווצר בקיעים ולהתגלות סימני אי יציבות בח'ליפות. תחילה נאלץ להתמודד עם מרידה של השבט הברברי בנו גהניה, אך עד מהריה נאלץ לפנות את תשומת הלב לבעיות שהתעוררו באל אנדלוס.

לבקשתם של שליטי הנסיכויות הנוצריות בחצי האי האיברי, הכריז האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, על מסע צלב נגד המוסלמים; בספרד נוצרה ברית של ארבעה נסיכים נוצרים מקסטיליה, אראגון, נווארה ופורטוגל[5]; לצד אבירים מתנדבים מספרד וצרפת. ב-16 ליולי 1212 נפגשו הצבאות בקרב לאס נאווס דה טולוסה (Las Navas de Tolosa) שבסיירה מורנה (Sierra Morena) שבספרד.

הקואליציה הנוצרית בפיקוד אלפונסו השמיני, הפתיעה את מחנה המוואחידון..לפי מקורות מהתקופה סבלו המווחידון ממאה אלף נפגעים. בעוד לנוצרים היו רק 2000 אבדות. הח'ליף ברח משדה הקרב ומת במרקש כמה חודשים אחר כך. הניצחון נתן דחיפה משמעותית למאמצים של הנסיכויות הנוצריות להדוף את המוסלמים מכל ספרד; מבצרים חשובים על גבול אנדלוסיה נתפסו לאחר הקרב והיוזמה עברה לידי הנוצרים. הח'ליף הצליח לברוח משדה הקרב ולחזור למרקש.

המפלות הבאות היו כיבוש קורדובה ב-1236 וסביליה ב-1248, על ידי פרדיננד השלישי. אחריה נותרה בידי המוסלמים רק אמירות גרנדה, שהופרדה אף היא ממלכת המווחדון. השלב הבא היה התנתקות חבלי אלג'יריה ותוניסיה, בראשות שושלות מקומיות. מרידות שבטים ערביים ולבסוף מלחמות וסכסוכים בקרב שבטי הברברים. כל אלו יחד עם החלשות כוחם התיאולוגי-חברתי-מוסרי הביאו לירידתם של המווחידון לטובת שושלת בנו-מרין.

המוואחידון שלטו כמאה שנה ושינו את פניה של מרוקו. הערביזציה של האזור, שהיה תמיד ברברי באופיו, בוצעה הן על-ידי השלטה תרבותית והן על ידי יישוב שבטים ערביים (שבט הילאל) בשפלה האטלנטית בעיקר (תחילת ההטיה הדמוגרפית בין הברברים לערבים).

עיקר חשיבותם של המווחדון, לא היה דווקא באיחוד המגרב או הדיפת הנוצרים, מכיוון שאילו היו זמניים ביותר, אלא ביצירת אזור השפעה תרבותי אומנותי רצוף בין ספרד לאנדלוסיה ובקביעתם ייחוד לאסלאם המרוקני והמגרבי בכלל.

בנו מרין

השושלת הברברית השלישית, בנו מרין, היו בני שבט וואסין, שבט ברברי שהיה חלק מקונפדרציית השבטים זנאטה. במקור השבט מאלג'יריה והוא היגר למרוקו בעקבות הפלישה של השבט הבדואי בני הלאל במאה ה-11 לשטחם.

לאחר תבוסת המווחדון בלאס נאואס דה טולוסה, חדר עבד-אל-חק, מנהיג בנו מרין למערב מרוקו. הוא כבש את פאס והפכוה לבירתם. בנו, אבו יוסוף יעקוב, ניצח את המווחדון  וב-1269 כבש את מראכש. המובאביטון התפשטו גם אל אלג'יריה ותוניסיה, אך שלטו במרוקו מצומצמת יחסית ולא הצליחו לחדש את הכיבושים בעיקר מול הנוצרים למרות בריתם עם אמירות גרנדה, למעט עזרתם בכיבוש גיברלטר ב-1333. סדרה של תבוסות ומפלות מוריות הותירו את גיברלטר כמובלעת מורית בתוך שטח קסטיליאני. על הבדידות הגאוגרפית של גיברלטר פיצו הביצורים שלה, ששופרו בצורה מסיבית מאז 1333.

בנו מרין הגיעו לשיאם בתקופת אבו אל חסן (1331-51), שנודע בתור "השולטאן השחור". הוא הכריז על ג'יהאד כנגד הנוצרים באנדלוסיה, אך הפסיד בקרב סאלאדו (Rio Salado), בשנת 1340, לצבא משולב של אלפונסו התשיעי מקסטיליה ואלונסו הרביעי מפורטוגל. אירוע ששם קץ לניסיונות של שושלת בנו מרין לחדש את דריסת הרגל המוסלמית בחצי האי האיברי.  גם בצפון אפריקה לא הגיע להישגים. בשנת 1348 הפסיד בקרב מול בני עבד-אל-וואד הזיאנים משבט זנאטה באזור תלמסאן, שבאלג'יריה. אחרי מות בנו אבו-עינאן (1351-8), התרופף שלטונם של מנו מרין והחלו מלחמות אזרחים על השלטון. המדינה החלה לשקוע באנרכיה וזו גברה עקב פשיטות שוד של השבטים הברבריים והתפשטותם של המסדרים הצופיים. שלטונם התאפיין בשגשוג כלכלי תרבותי ולאו דווקא פוליטי צבאי. הם הקיפו את עצמם במשוררים ובמדענים, בנו מדרסות (פאס תלמסאן) בסגנון היספאנו-מורי, שנחשבות ליצירות מופת וניסיונות מלחמתם בנוצרים הקנו להם תואר של "לוחמים למען האמונה".

[1] אבו חאמד מוחמד בן מוחמד אל-ע'זאלי (בערבית: أبو حامد محمد بن محمد الغزالي;‏ 1111-1058), המוזכר בטקסטים עבריים של ימי הביניים בשם "אלגזאלי". נולד בעיר טוס שבחבל ח'וראסאן במזרח פרס, בקרבת העיר משהד. במשך השנים הפך אל-ע'זאלי לפוסק הלכתי חשוב מטעם האורתודוקסיה הסונית.

[2] . אִבְּן רוּשְד (1126-1198, ידוע בשפות אירופיות בשם Averroes) נולד בקורדובה שבספרד וכל פועלו נתקיים בה. רופא ופילוסוף מוסלמי אשר השפיע רבות על הפילוסופיה האירופאית בימי הביניים. שימש מושל ראשי (וזיר) של קורדובה שבספרד, שהייתה באותם הימים בירת הממלכה המורית בספרד, ואחר כך שופט ראשי במרוקו. הוא נרדף בגלל אמונותיו ונאסר, אך שוחרר לאחר שהסכים לשנות מדעותיו. למד משפטים, כתב שירים ונחשב לגדול במלומדי דורו. כתביו מקיפים את שטחי הרפואה, מדעי הטבע, פילוסופיה, משפטים, ומתמטיקה, אך בעיקר נתפרסם בפירושיו ובביקורתו על תורתו של אריסטו, שהחכמים בימי הביניים התייחסו אליה כמעט בחרדת קודש. נחשב לפילוסוף "נאו סוקרטי". שיבותו בתור פילוסוף דתי מתמצה במסכתותיו הפולמוסיות, בוויכוחיו עם אל-גזאלי ובפירוש שהוא חיבר לספר "המדינה" של אפלטון. לפי אל-גזאלי, הפילוסופיה נמצאת במצב של התגוננות בפני התקפות מתמידות של אנשי משפט ותיאולוגים. מכאן נובעת גם הצורה הפולמוסית של מרבית חיבוריו של אבן-רושד. הוא ביקש להוכיח כי הפילוסופיה (פ'אלאסיפה) והחוק הדתי (Sharia) עולים לפי מהותם בקנה אחד, מתוך שטען לזהות המטרות של השנים, הן ב-Fasl ("הפרק המכריע אודות ההסכמה שבין הפילוסופיה לבין החוק הדתי") והן בפירוש ל"מדינה"; האחת לשני היא חברה ואחות מאומצת. האמת היא אחת ואין היא ניתנת לחלוקה, אף כי אנו מחפשים אחריה בדרכים ובאופנים שונים.מורו הרוחני של הרמב"ם, בכול הנוגע לתפישתו הפילוסופית.

[3] . בן טופייל (או בשמו המלא- אבו בכר מוחמד אבן עבד אלמלכ אבן מוחמד אבן טופייל אל-קאיסי אל-אנדלוסי), \1105- 1185) היה איש אשכולות מוסלמי- אנדלוסי, סופר, פילוסוף, תאולוג, רופא ווזיר.

נולד ב-Guadix (עמק האש) שליד גרנדה והתחנך על ידי הפילוסוף הידוע אבן באג'ה. למד פילוסופיה ורפואה בגרנדה והתיידד עם הפילוסוף הנודע אבן רושד. כחלק מתפקידו כרופא, פרסם בחייו כמה ספרי רפואה חשובים וכמו כן עסק גם באסטרונומיה ופרסם ספרים אף בתחום זה. בבגרותו שימש כמזכירו האישי של שליט גרנדה, ומאוחר יותר כוזיר ורופא החצר של אבו יוסוף יעקוב, המלך של שושלת המווחידון. בשנת 1182 פרש מתפקידו והוחלף על ידי ידידו, אבן רושד עליו הוא עצמו המליץ למלך.  מת בעיר מרקש שבמרוקו בשנת 1185. בהלוויתו השתתף גם המלך אבו יוסוף יעקוב.

חיבורו המפורסם ביותר של אבן טופייל הוא ספרו "חי בן מקיץ" שהתפרסם גם במערב. זהו רומן פילוסופי המספר את סיפורו של ילד פרא אוטודידקט, שחי לבדו על אי בודד, לשם הובא על ידי איילה שגידלה אותו. על האי, הוא מעסיק את עצמו במחשבות ובחקירות פילוסופיות שבעזרתן הוא מגיע לחקר האמת.. הוא טוען כי שליט המדינה הרצוי, צריך להיות איש מעלה שיעמוד בסף דרישות מוסריות ופילוסופיות גבוהות ביותר, כך שכנראה שאיש כזה אינו בנמצא. בהיעדר מנהיג ראוי, כל חברה בהכרח תהיה חברה קלוקלת, ולכן ממליץ חי בן מקיץ לפילוסופים ולמבקשי האמת, לפרוש מן החברה- ולחיות חיי התבודדות, שרק הם יוכלו להביאם אל האמת המוחלטת.

הספר זכה לפרסום רב והייתה לו השפעה עמוקה על הספרות הערבית ועל הספרות האירופאית במשך שנים ארוכות .

[4] ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, מרכז זלמן שזר, 1996, עמ' 52.

[5] קואליציה איברית נוצרית שכללה את קסטיליה תחת המלך אלפונסו השמיני, נווארה של סנצ'ו השביעי, אראגון של פדרו השני ופורטוגל של אפונסו השני