הקרנבל בלוצרן שבשוויץ

כתב: גילי חסקין

תודה לאביבית על עזרתה בתרגום.

ראו באתר זה:   תופעת הקרנבלים בעולם ;   שורשי תופעת הקרנבלים;  קרנבלים של חורף באירופה; קרנבל בוונציה ; קרנבל בוויארג'ו  ;   קרנבל בוורונה.

ראו גם: תכנון טיול בשוויץ.

ראו כתבה במגזין האלקטרוני של YNET: במסיכות ולא בגלל הקורונה.

לאלבום תמונות מהקרנבל בלוצרן

הקרנבל של לוצרן אשר בשוויץ, נמשך מספר ימים, שבהם תושבי העיר יוצאים מגדרם, רוקדים, שותים, מתחפשים ועולצים. האדריכלות המדייוואלית, האגם הציורי, הגשרים והרי האלפים אשר ברקע, מעניקים לאירועים תפאורה הולמת. עיר יפהפייה, שלמשך מספר ימים, יוצאת מדעתה. מסתבר שהתושבים נהנים משבוע ימים של חופשה, שבהם הם לא נדרשים לעשות דבר, למעט מלהתחפש, לשתות, לרקוד ולשמוח.

המונח "קרנבל", מתקשר אסוציאטיבית עם דרום אמריקה ובמידת מה גם עם מקומות אחרים, הידועים במזגם החם ובחוש הקצב שלהם, אולם קיים קרנבל, גדול או קטן, אותנטי או ממוסחר, בכול מקום בו קיימת נצרות קתולית ובמדה רבה, גם במקומות בהם הדת היא נצרות אורתודוכסית. אם כי שם הכול קורה כמה ימים מאוחר יותר.

המסורת מספרת שישו התבודד במדבר ארבעים ימים, בהם לא שעה לפיתויי השטן. לזכר הימים הללו, נקבע כי ממשיכיו המשיחיים של ישוע, מצווים לצום במשך ארבעים ימים, כדי ליישם בגופם שלהם, את סבלו של ישו. במהלך השנים, הצום הלך והתנוון, עד שהפך להתנזרות מבשר. יש הגורסים, שקיים קשר בין המילה "קרנה" (Carne), שהוראתה בלטינית "בשר", למילה "קרנבל" (יש גם גרסאות אחרות).

בכול המקומות הללו, החל מטנריף שבאיים הקנריים וכלה בטילקרה (Tilcara) שבצפון ארגנטינה, מנצלים את ארבעים הימים הללו, שנועדו להזדהות עם סבלו של ישו, לחגיגה פרועה. מכיוון שתענית זו היתה הזדמנות לחשבון נפש ולחזרה בתשובה, מה יותר טבעי לאגור

קצת כוחות נפש ואולי גם חטאים? כדי שיהיה עבור מה להתחרט….

אלו הם חגיגות בהן החיים עוצרים את מהלכם הרגיל והשגרה מפנה את מקומה לסימפוניה של מוסיקה, צבע, מין ואכילת בשר, שהוא המאכל האהוב על האלים. בנוסף לדרום אמריקה, ישנם קרנבלים עולצים בניו אורלינס, בקייפ ורדה שבמערב אפריקה, בטנריף שבאיים הקנריים, קרנבל הפרחים בניס ( Nice) וקרנבל הלימון במנטון (Menton) שבצרפת וכמובן באיטליה, שם נחגגים ברוב עם הקרנבלים של סרדיניה, ורונה, ויארג'ו. מרביתם ויתרו במהלך השנה על הרוח הכאוטית שאפיינה אותם והפכו לאירועים מרהיבים,

המאורגנים להפליא על ידי פרנסי העיר והפכו למקור הכנסה נכבד. ידוע במיוחד קרנבל המסכות של וונציה; מסורת שהופסקה בתקופת נפוליון וחודשה בשנות החמישים של המאה העשרים. הריקודים האקסטטיים, ההשתכרות וההתגססות, פינו את מקומם לתצוגת תחפושות מהודרות, שעוצבו בבתי אופנה יוקרתיים ומשתמשים בנוף הייחודי של העיר, כתפאורה נהדרת.

הקרנבלים בתרבות הגרמנית נקראים "פאסנאכט" (Fasnacht). יתכן שמדובר בהֶלְחֵם של שתי מילים בגרמנית: הפועל 'פאסטן' (fasten) – שמַשְׁמָעו 'לַצוּם' והמילה 'נאכט' (Nacht) שמשמעה 'לילה' . ישנם מקומות נוספים בהם חוגגים את הפאסנאכט ברוב עם וצבע, בעיקר בערים השוכנות על שפת הריין, כגון קלן, מיינץ ודיסלדורף, בכולם מהווים הקרנבלים, איים של ריגוש, בים השגרה. אך המפורסמים ביותר הם אילו של באזל ושל לוצרן.

"הקרנבל הוא חלק מזהותה של העיר, שכן הוא מבוסס על האנרגיות היצירתיות של תושביה". אלו בערך היו, נימוקי הוועדה, שהחליטה בשנת 2017, להוסיף את הקרנבל המפורסם של בזל, לרשימת אירועי המסורת של "המורשת התרבותית הבלתי מוחשית", של אונסק"ו.   מה שנכון לגבי באזל, נכון גם לגבי הקרנבל של לוצרן.

פעם בשנה, משילה שווייץ מעליה, את תדמיתה המאופקת והמכופתרת, ויוצאת במחול סוער ורב צבע, לצלילי מוזיקה מסעירה של כלי נשיפה ותופים, היא הופכת לארץ של חוגגים מלאי חיים. קצת קשה חבר את המושג "קרנבל", לארץ מסודרת, "מרובעת" ושלווה כמו שוויץ. דווקא משום כך, תפש הפאסנאכט, את תפקידו החשוב כמתעל אגרסיות, כאמצעי להשתחרר מלחצים. מעין טאבו, ששבירתו מותרת לעתים רחוקות ובכך ממלא את תפקידו כטקס היפוך. פרנסי החברה, המעוניינים לקיים את הסדר החברתי, עושים זאת, על ידי הפרה מבוקרת שלו.  מה שהיה נכון לבכחנליות ביוון, או לסטורנליה ברומא, נכון גם לחברות  של ימינו. (זה גם רעיון חג הפורים המקורי בעולם היהודי המסורתי – "ונהפוך בו" החכמים משתכרים וצוהלים, משתטים בפרהסיה ועוד).

התהלוכות הצבעוניות, הריקודים ברחובות, תהלוכות הלפידים ובעבר גם ההשתוללות, היו חיוניים כדי לאפשר לעומדים בראש הפירמידה החברתית, להצעיד את העם בתלם המסודר והמוכר, המצופה מהם. האדם, בין אם הוא ברזילאי ובין אם הוא שוויצרי, עורג למציאות חלופית לזו שבה הוא חי. הוא מצליח לחוות אותה בכלים שונים, הבאים לידי ביטוי בפסטיבלים, או פולחנים. אחד הכלים הבולטים שבעזרתם יכול האדם להמיר במהירות את זהותו, היא המסכה. אין כמעט קרנבל ללא מסיכות ואלו של שוויץ יצירתיות במיוחד. החברה מתירה לשוויצרי, פעם בשנה, להשתמש בזהות מוזרה, מצחיקה, מאיימת או מרושעת.

מעבר לסיבות ההיסטוריות, הדתיות והכלכליות, קיומו של הקרנבל משותף כמעט לכול התרבויות וכמעט לכל הזמנים. הקרנבל הוא ביטוי לעימות הקיים אצל כל אדם בין הצרכים התרבותיים והחברתיים, לצרכיו האנוכיים והיצריים. למתח שבין הסופר אגו, לבין ה"איד". התרבות האנושית גוזרת על חבריה, התאפקות וכיבוש הייצר, בין אם הוא אלים ובין אם הוא מיני. הקרנבל הוא ביטוי להכרתה של החברה, בכך שקיים מתח פנימי בין אלה לאלה. הפסיכיאטר והפסיכונליטיקן, קרל גוסטב יונג ((Carl Gustav Jung;‏ שחקר את הקרנבל של בזל, מסביר כי הקרנבל, נותן היתר זמני לחציית הגבולות שהציבה החברה, ואשר נשמרים בקפדנות במשך ייתר ימות השנה. בימי הקרנבל, אפשר להסיט לרגע את מגבלות הדת והנורמות החברתיות, לטובת התשוקות הכמוסות. הפסיכולוג מיכה אנקורי מסביר, כי הקרנבל מעניק ביטוי לחלק הבלתי רציונלי והכאוטי, המצוי בעמקי נפשו של האדם. מכיוון שהנורמות החברתית, בונות את הגבולות ההכרחיים, לחיים בחברה אנושית, תוך כדי יצירת פערים בין רבדי הנפש השונים, על המחיר שהם גובים, הקרנבל מאפשר את פירעונו של המחיר הזה. בקרנבל מתרחש מפגש בין העולמות הללו. משום כך מובנת פריצת החוק והסדר, והחצנת ניגודו של כל מה שמקובל וראוי בחיי היום יום. אלו ימים של שבירת הטאבואים החברתיים, לפרק זמן מוסדר, מוגבל ומוסכם מראש. אחריו, יכולים פרנסי השכונה, או ראשי הקהילה, לקרוא את צאן מרעיתם לסדר.

הקרנבל מתרחש בנקודת הזמן, בה פג תוקפו של הסדר הישן, בטרם יתחדש תוקפו של הסדר החברתי החדש. לא לחינם, בכול הקרנבלים כמעט, בולטת דמותו של הליצן, המחליף רצינות ועליזות. המוקיון העובר במהירות ממצבים של צחוק ועצב, מסמל את המעבר מהמצב הרציונלי לכאוטי. בקרנבלים רבים, הצובעים החוגגים את פניהם, חצי בצבע אחד וחצי בצבע אחר, כך מייצגים את הרבדים השונים בנפש האדם. חוכמתו – טיפשותו של הליצן, לועגת למשבתה של החברה.

ברוב מדינות העולם, מתחיל הקרנבל ביום שבת, ארבעה ימים לפני יום ד', המכונה בנצרות 'יום רביעי של האֵפֶר'" . יום הוא יומה הראשון של 'התענית' (Lent), שקודמת לחג הפסחא.

מכיוון שימי הצום נועדו גם להחזיר את השיות התועות אל העדר ולאפשר לחוטאים לחזור בתשובה, נהגו אלו, בעבר הרחוק, ללבוש שק ולשים אפר על ראשם. ממנהג זה נותרה תפילה מיוחדת בכנסיה, שבסיומה הכומר מורח אפר בצורת צלב על מצחם של המאמינים..

הקרנבל בלוצרן מתחיל עשרה ימים קודם לכן, כבר ביום חמישי, כמעט שבועיים לפני שנחגג במרבית המקומות בעולם הקתולי ונקרא כאן ב'יום חמישי השמן" (Schmotziger Donnerstag ) , שבו, בימי הביניים, היו הבריות מורחים את גופם בשומן חזיר, כמו ב"יום שלישי של השמן", שתופש חלק חשוב בתרבות הצרפתית ומוכר בעולם כ"מארדיגרא" (Mardi Gras). ההרים המושלגים, האגם והבתים הציוריים מהווים תפאורה מושלמת לחגיגות. גם ללא קרנבל, לוצרן היא יעד תיירותי מוביל בשוויץ. זו עיר, שהייתה בעבר כפר רועים קטן, שוכנת לחופיו הצפון-מערביים של אגם לוצרן. בנוסף למקומה האטרקטיבי, במרכז שווייץ, למרגלות הרי האלפים, הכפר שממנו התפתחה, השתמר במלואו לצד העיר המודרנית. נהר הרוס (Reuss) חוצה את העיר ומפריד בין העיר העתיקה לזו החדשה.אזור הבילויים המרכזי של העיר, לחוף האגם, הוא קטן יחסית וניתן לטייל בו ברגל. הכפר העתיק הפך לרשת קורים של רחובות ובהן מסעדות וחנויות רבות.

המשתתפים בחגיגות הפאסנאכט של לוצרן, תופשים מקום מרכזי ברחבי העיר, אשר מושבתת במשך כמה ימים. ההמון חוגג ימים ולילות, בסמטאותיה ובכיכרות העיר העתיקה. זוהי מסיבת-חוּצוֹת נוצצת, שבה שולטים כָּאוֹס ועֲלִיצוּת והחיים יוצאים ממסלולם. דמויות משונות – בתחפושות ובמסכות יצירתיות ומופלאות המפלסות את דרכן בין הסמטאות, ובו בזמן נשמע קול של מוסיקה מלהיבה, שאיננה מאפשרת לגוף להישאר אדיש והיא מקפיצה אותו כרצונה. זוהי נגינת "הגוגנמוסיקן" (Guggenmusiken) , שהוראתה: "הנגנים בתזמורת כלי הנשיפה", למרות שיש בהן גם כלי הקשה לרוב. הם משמיעים צלילים וקולות עולצים ב-קָקוֹפוֹנְיָה  עליזה ומולם, אלפי אנשים עולצים, לבושים בתלבושות מוזרות, שרים ורוקדים כדי לגרש את החורף.

רמת הנגינה מפתיעה באיכותה. לפחות עבור אוזן בלתי מוסיקלית כשלי. העיר העתיקה מלאה מנגינות הנפגשות זו בזו מכיוונים שונים. ההצטלבויות המוסיקליות הללו משוות למנגינות משנה איכות. יש המזהים בהן זכר לצלילי חמת החלילים הקלטית, בה ניגנו כנראה, אבותיהם של חלק מהשוויצרים. צלילי הקרנבל הם שילוב מפעים של כלי נשיפה יחד עם פעימות תופים אחוזות התלהבות. המוזיקה המהפנטת הזאת, תוך תדלוק רצוף של אלכוהול, מחזיקה את הנגנים ערים במשך שעות ומאפשרת להם לצעוד ברחובות הקרים, כאחוזי אקסטזה.

יצאנו מבית המלון בשעה 04:30 לפנות בקר. הרחובות המו אדם. נחשול אנושי עליז, נרגש ומחופש התפתל ברחובות, חצה את הגשר שעל הנהר והתרכז בכיכר גדולה בפתחה של עיר העתיקה. המוני בני אדם המשיכו להגיע, כשרבים מהם לבושים בתחפושות צבעוניות וחובשים מסיכות יצירתיות. היו שם מסיכות של בעלי חיים, של מפלצות, של דמויות מימי הביניים, של אגדות עממיות ושל בני עמים שונים: הודים, "אינדיאנים", שחורים ועוד. יתכן שבעבר נועדו המסכות להסתיר את פניהם של המשתוללים ברחובות, כדי שלא יוכלו לתת את הדין על מעשיהם, לאחר שתיאלם תרועת הפסטיבלים. ובכל זאת, תהיתי מה גורם לאדם לבחור במסכה כזאת ולא אחרת. כנראה שהסיבה העיקרית היא שהמסכה, כמו התלבושת, מאפשרים לאדם לעטות עליו זהות חלופית, לכמה ימים או למספר שעות. ואכן, חובש המסכה, המשנה לעתים גם את שפת הגוף שלו, הופך להיות למישהו אחר. לעיתים, כאשר עוטה המסכה היה מוריד אותה לרגע, התפלאנו לגלות דמות שונה בתכלית מזו שדימיינו. כך למשל, מסיכה סקסית של בלונדינית, מסתירה פניו של איש מבוגר, ומה שנדמה לאיכר שמן וסמוק לחיים, מתגלה כנער צנום.

ההמון הצטופף, בדוחק שאיננו מתאים בדרך כלל לשוויצרים, המקפידים לשמור על מרחק ברור מבן שיחם. חלקם זללו נקניקיות ואחרים לגמו בירה, מאדי האלכוהול שעלו מפיותיהם נראה היה שלא החלו לחגוג רק עתה. אלא מה שעבורנו הוא תחילתו של יום, עבורם הוא שיאו של בילוי ממושך.

בשעה 5 חמש לפנות בוקר, בדיוק (אנחנו בשווייץ…), כשנכבדי העיר משקיפים על הכיכר מחלונות בניין העירייה, נשמעה יריית אקדח, המכונה "חביטת ההשכמה" או "מורגנווכט" ( (Morgenwacht ונותנת את האות לפתיחת החגיגות. מיד אחריה נורו זיקוקי דינור ואחריהם הועפו באוויר עננים של קונפטי – פיסות נייר זעירות שכיסו את המדרכות ואת ענפי העצים העירומים ושיוו להם מראה של עלים סוריאליסטיים. אחדים ניסו לתפוש בידיהם את הקונפטי, בעודם מרחפים באוויר, כפתיתי שלג. מתברר שעל כל פתק כזה, רשומה ברכה או איחול, כפי שהיה מוכר במסטיק "בזוקה" של פעם. מי שתפש את הקונפטי באוויר, היה קורא את הברכה וזו תתגשם ברבות הימים. כמה היסטוריונים מניחים ששורשי המנהג של זריית הקונפטי, נעוצים במנהגם המסורתי של תושבי איטליה, המשתתפים בתהלוכות הקרנבל, לחלק להמונים, או לזרוק לעברם, כדורי סוכר קטנים. ממתקים האלה נקראו באיטלקית "קונפטי ( (confētti, שהוראתה בעברית 'ממתקים' (דומה ל-confectio באנגלית). מקורם בכלל בשקדים מְסוּכָרים, שבאופן מסורתי  היו מגישים בטקסי מעבר דתיים כגון טבילה וחתונה. בשל מחירי הסוכר, שהלכו והאמירו במאה ה-19 , הוטל איסור על מנהג זריקת הקונפטי והחוגגים נהגו להשליך במקומם פיסות נייר קטנות או אניצי קש. במחצית השנייה של המאה ה-20 , חל איסור להשתמש בְּקַשׁ כתחליף לקונפטי. אף על פי כן, בכמה מן העיירות והאזורים המרוחקים מבזל, עדיין לעיתים נהוג להשליך לעבר החוגגים, מוֹץ של חיטה. מכול מקום, המילה "קונפטיי", עברה לשאר לשונות אירופה וקיבלה בהן את משמעותה כפי שהיא מוכרת לנו  כיום – פיסות נייר צבעוניות המושלכות ומפוזרות בשמחות, להוספת צבע ושמחה.  אפשר להשיג קונפטי בכל הצבעים. אולם לכול חבילה, צבע אחד בלבד. המפזר חבילת קונפטי בצבעים מעורבים ,מפר את כללי ההתנהגות בפאסנאכט. המעניין הוא, שהמסורת הקדומה של הקונפטי, טרם שהיה לפיסות נייר, נשמרת במדת מה בקרנבל בלוצרן, כאשר בתהלוכה הגדולה, מכבדים הצועדים את הצופים, בעיקר את הילדים שבהם, בממתקים.

יריית הפתיחה של הקרנבל משחררת אנחת רווחה אצל תושבים רבים שהשקיעו משאבים של זמן וכסף כדי להכין את התחפושות. מי שטרח בערב הקרנבל, יוכל להיות חלק כאלה שיאפשרו להם להפוך לחלק מהתהלוכה הרשמית. והתוצאה נראתה במלוא יופיה ברחובות הקרים, בטרם שחר.

כעבור רבע שעה של תהיה, החלה לצעוד מכיוון הנהר, תהלוכה של תזמורות ושל ברנשים מחופשים ופילחו את ההמון. היו אלו ברנשים מחופשים, שניגנו בקול תרועה. בהמשך הגיע אבי הקרנבל, כדי לברך את החוגגים. לאורך הרחוב, זרמו עוד ועוד תהלוכות, שמנהליהם דחפו, בתוקפנות מאד לא שוויצרית, את מי שהפריע בתום לב למהלך התקין של התהלוכה.

הדמויות השולטות הן של פְרִיצִי (Fritschi) הקשיש, רעייתו – פריצינה Fritschene)) ו- Fritschikind – 'ילדו של פריצי'. "פריצי האיכר", שחזותו מכוערת ומטופשת, הוא גיבורו המסורתי של הקרנבל. דמותו הנלעגת נוצרה כבר במאה ה-15. היתה זו בובת קש, שכפי הנראה, סימלה את אחת הגילדות . משפחתו של פריצי נוסעת בעגלה מדי קרנבל וכבר מאות בשנים, שהיא מְלוּוָה במצעד מרהיב של קבוצות נוספות. בעבר יוצגו במצעד נושאים פטריוטיים, נושאים היסטוריים ונושאים פולקלוריסטיים. אולם כיום מיוצגים במצעד נושאים סאטיריים יותר.

התזמורות ממשיכות את דרכן ומתפזרות ברחבי העיר העתיקה. מעת לעת עוצרות ומקיימות קונצרט קצר. אט אט, מצטבעים השמים בגוון אפרפר, פני החוגגים מקבלות גוון אחר ועם עלות השחר, הם ממשיכים לשיר, לרקוד, אבל ללא הקסם של טרם שחר. בשעות הללו ניתן לראות את המחופשים, מצטלמים על הגשר הנמתח מעל האגם, על רקע הפסגות המושלגות העוטרות את העיר. אורות הגשר המרצדים מעל המים, מוסיפים למראה משנה יופי.

זהו קרנבל עולץ ומשוחרר, אך בכול זאת, קשה להוציא את שווייץ מהשוויצרים. הם נוהגים לשתות, ללכלך את הרחובות, להשמיע הלצות גסות, אבל למרות הכאוס, לא נראות סצנות של אלימות והסדר נשמר. למרבה הפתעה, בניגוד לקרנבלים אחרים, כמעט ולא ניכר מתח מיניב אוויר ולא נראו תחפושות פרובוקטיביות, למרות שבמקורו יועד הקרנבל, לשבירת כללים, גם בנושא זה. למאת מסיכה בצורת אחוריים משלשלים, לא נראו תחפושות גסות ואפילו לא בוטות.

ביום המחרת, בשעה 2 אחר הצהרים יוצאת לדרכה תהלוכה מוטרפת, המשלבת את מצעדן של כול הקבוצות המחופשות, כשהן מלוות בתזמורות כלי נשיפה ותופים רעשניים. נדחקנו בין המוני אדם, אל הציר בו עוברת התהלוכה. קבוצה החליפה קבוצה, תחפושות התחלפו באחרות. גם המסכות, וגם הנושאים. החל מנושאים מימי הביניים ועד למיצגים עתידניים.

המסכות השונות ייצגו אנשים מפורסמים, דמויות קומיות מאגדות ילדים, או בעלי חיים. יש מסכות מסורתיות, המזכירות את החיילים מצבאו של נפוליאון, זכר לשנים 1798 – 1803 השנים בהן היתה שווייץ מדינה וסאלית של צרפת ובניה השתתפו במלחמות נפוליאון. היו שם פיות, חזירים אנושיים, פרצופים מעוותים בכיעור, ענקים שראשיהם התנוססו מעל הקהל, פאות נוכריות בירוק, סגול וורוד. פרצופים משוחים בשלל צבעים ואפילו רקדנים הודים, שבראשם פסל ענק של האל גאנש, בעל ראש הפיל כמו כן, נראות מסיכות המוכרות מהקרנבל של ונציה, בעיקר המסכה הארוכה, מחודדת האף, של אָרְלֶקִינוֹ (בגרמנית Harlekin), השוטה טוב הלב מהקומדיה דל ארטה" (Comedia del Arte) האיטלקית . מסיכות אחרות מייצגות את הוָאגִיס (Waggis), האיכרים של אלזס (שבמזרח צרפת). באותה תקופה נחשבו האיכרים לנוודים. ייתכן שהביטוי "ואגיס" – קורו במילה 'vagabond' שפירושה 'נווד'. התחפושת המסורתית של הואגיס, דומה מאוד לתלבושת אותה לבשו האיכרים שהגיעו לבזל, כדי למכור את סחורתם בשוק המקומי: חולצה כחולה, כובע מחודד, מכנסיים לבנים, קבקבים, צווארון לבן, צעיף בצבע אדום בהיר. פה ושם נראות דמויות גרוטסקיות, מטופשות משהו, שהרי לשוטה, היה תפקיד חשוב בחגיגות של ימי הביניים. אנשים צחקו לסכלותו, אך בו בזמן התייחסו אליו ביראה כלשהי, מתוך הנחה, שהאל שלקח ממנו את תבונתו, פיצה אותו בכוחות אחרים, סמויים מן העין. מכול מקום, התהלוכה הארוכה, העגלות שנשאו עליהם חוגגים, התחפושות, המסכות והמנגינות, היו שיר הלל לאדם היוצר. לפנינו צעדו בסך, לא רק ברנשים מחופשים בדמיון רב, אלא עגלות גדולות שכול אחת ייצגה נושא אחר. היו שם מבצר מימי הביניים, מיצג ימי עם כרישים, טרקטורים ועוד.

התחפושות מעניקות לקרנבל את הצבע, המסכות את המסתורין, אבל כל אלו לא היו בשלים לכלל שמחה, שבמקרים מסוימים גובלת בשיגעון, אלמלא תזמורות ה"גוגומוסיקה" המאולתרות שהנגנים בהן מחופשים וחובשי מסכות ומשמיעים מנגינות מפורסמות. במקרים רבים אלו 'קליקות' שנוצרו לצורך הקרנבל. נגינתם רועשת למדי ובעבר הם הרבו לזייף ועם השנים התמקצעו, כחלק מהמעבר של הקרנבל מאירוע ספונטני לגמרי וכאוטי מאד, לאירוע מסודר יותר, נשלט יותר ולא בהכרח פחות שמח. הקבוצה המוסיקלית הראשונה מסוג זה, נוצרה בשנות ה-50 של המאה העשרים, כדוגמת קבוצה דומה שפעלה בבזל. במרוצת השנים, הצטרפו לתזמורת עוד חברים, והיו בה כמה עשרות נגנים. בעוד שחברי ה-Guggemuusige  של בזל צועדים ברחובות בסדר מופתי, עמיתיהם מלוצרן הם ספונטניים ו"מבולגנים" יותר. מדי פעם הם עוצרים, ומתערבבים בקהל. בנוסף להם, משוטטים אנשים בודדים או קבוצות קטנות מחופשים כהלכה, מנגנים בכלי כזה או אחר, או מספרים בדיחה כדי להחיות האווירה. במשך שלושת ימי הקרנבל הראשונים, משתלטים המשתתפים הפעילים  על העיר העתיקה שבמרכז לוצרן, רצים בחופשיות ברחובות ונכנסים למסעדות, בהמולה מאד לא שמאופקת ולא שוויצרית.

בשעות אחר הצהרים מתקיימים קונצרטים באולמות סגורים. האקוסטיקה מן הסתם טובה יותר, אך הם נעדרים את אווירת הרחוב. בשעות הלילה יצאנו שוב אל הרחוב. המונים התגודדו סביב דוכני המזון וסביב עגלות הקרנבל, שתו בירה, רקדו ובעיקר שוטטו, כדי לראות ולהיראות החגיגות ממשיכות, מדי ערב, בשבת וביום ראשון. בשבת אחר הצהרים, מתקיימת תהלוכה נוספת, המיועדת בעיקר למשפחות ובה ביטוי גדול לתחפושותיהם של הילדים. ההשקעה בתחפושות כאן היא משהו יוצא דופן. כל המשפחה, טורחת על הכנת התחפושות, ימים רבים. זה המקום להזכיר כי התחפושות חלחלו מאירופה, לחגיגות פורים – הקרנבל היהודי – במאה ה-11.

באותו ערב, לאחר רדת חשיכה, יצאתי לעיר העתיקה. הסמטאות המו חוגגים, כולם מחופשים, מרביתם בתחפושות משוקעות ויצירתיות. עמדתי בפינת רחוב, למרגלות מגדל כנסיה מואר היטב, מצלמתי בידי, כשאיני מצליח לעצור בעצמי מלצלם. היו שם פני מוקיונים מאופרות היטב, זקנות כמו המכשפה מהנזל וגרטל, גמדים מ"שלגיה ושבעת הגמדים", הזאב וכפה אדומה, בילבי אדומת צמות, יענים ארוכי צוואר, פיות לבנות כנפיים, פרפרים צבעוניים, ציפורי שיר, ענקים על גבי כלונסאות מהלכים, שחורים, סינים ומה לא. התושבים ידידותיים מאד. לא רק שלא היתה מניעה לצלם אותם, הם הגדילו עשות ופנו אלי, כדי שאכניס אותם ואת מסכותיהם להיסטוריה…תזמורות שנגניהן עטו תחפושות מדייוואליות מפחידות ניגנו בחוצות העיר, עד שמצאו לעצמן כיכר פנויה, שם החלו לחצצר ולתופף ולהרקיד את הנוכחים. בכמה דוכנים, חילקו סטודנטים בחופשה, בירה לכול שורד, וכל לוגם, תרם כאשר ידבנו לבו. בקיוסק בפינת הרחוב, מכרו משקה אלכוהולי חם, שצבעו ירקרק וטעמו מתקתק. בשלב מסוים, השבתי את המצלמה לתיקה, לגמתי עוד כוסית, חשתי את האלכוהול מערפל מעט את חושי ואת רגלי שהחלו לנוע מאליהן. כמה נערים צעירים החלו לרקוד סביבי ולמחוא כפיים. לכמה רגעים, חדלתי מלהיות תייר והפכתי לחלק מקרנבל הרחוב של בזל.

ביום שני בשבוע שלאחר מכן, המכונה "יום שני השמן" (Güdismontag), מתקיימת שוב תהלוכה גדולה. זהו תורה של קבוצת מתופפים, שהופיעה לראשונה בשנות העשרים של המאה העשרים, כדי להתחרות בקבוצה הוותיקה של "פריצי האיכר". קבוצה זו, הנקראת – Wey Guild, אימצה את הצפרדע כסמלה העיקרי ומקיימת בערב זה מפגן סטירי.

בערבו של יום שלישי השמן' (Güdisdienstag), מתקיים אירוע הסיום של הפאסנאכט, במהלכו עובר בעיר מצעד של "מפלצות", המכונה "מונסטרקורסו" (Monstercorso). זוהי תהלוכה מפוזרת של תזמורות, שהצועדים בהן לבושים בתחפושות מפחידות, כשהם דוחפים קרונות תצוגה מרשימים, המרתקים אליהם את תשומת ליבם של הצופים הסקרנים . התזמורת תועות ברחובות, כשסביבן המוני אנשים המחוללים לצלילי נגינת ה'גוּגֵן'. הרחובות טובלים באלפי נגוהות של אור, פנסי נייר דולקים בכול עבר, ומתאסף קהל רב . הם רוקדים, רוקעים ברגליים, מנגנים במצילתיים, נושפים בחצוצרות והולמים בתופים, כדי להשתיק את הלחישה שמספרת, שזהו גם מותו של הקרנבל. ביום המחרת יקומו תושבי העיר לעבודתם, בדיוק של שעון שוויצרי, ילבשו ז'קט ועניבה ויחזרו להיות מכופתרים ומאופקים כשהיו. עד לקרנבל הבא.