סיציליה – אי הקיקלופים בים התיכון

כתב: גילי חסקין

ראו גם   באתר זה:

  תולדות סיציליה בתקופה העתיקה;

תולדות סיציליה בימי הביניים;

תולדות סיציליה בעת החדשה;

תולדות היהודים בסיציליה;

    סיפורה של המאפיה;

להרצאה על סיציליה – לחצו כאן

ראו גם, כתבה מקוצרת באתר האינטרנט של YNET

סיציליה, היא ספק זכר וספק נקבה. המילה "אי" בעברית מציינת זכר, אך בלטינית הוא נקבה ואכן הסופרים, האוהבים והמבקרים מדברים עליה כמו על אשה, אהובה או סוררת, אך תמיד בלשון נקבה. "לישון בקשה סיציליה, על אף כל הקריאות להתעורר. כי למה זה תשמע להם והיא עצמה עשירה היא, חכמה היא, תרבותית היא, ישרה היא, נערצת על הכול והכול מקנאים בה ובמלה אחת – היא מושלמת?" מתוך "הברדלס", ספרו האלמותי של ג'וזפה תומאזי די למפדוזה[1].

סיציליה (קרי: סיצ'יליה), היא הגדול, הפורה והמאוכלס שבאיי הים התיכון. שטחו 25,780 קמ"ר; גדול מעט יותר משטחה של ארץ ישראל שממערב לירדן ובו חמישה וחצי מיליון תושבים. בנוסף לאי המרכזי, כוללת סיציליה כמה קבוצות איים קטנים והן: האיים האיאוליים (ארכיפלג ליפארי) בצפון; איי אגדי במערב; פנטלריה והאיים הפלגיים בדרום, ששטחם הכולל הוא 250 קמ"ר. מבחינה מנהלית, סיציליה היא אזור אוטונומי למחצה, בעל עצמאות גדולה יותר משל אחרים ובו תשע פרובינציות.

סיציליה שוכנת בקטע הצר המפריד בין אירופה אפריקה. בין הים האיוני בדרום, הים הטירני בצפון והים התיכון במערב. פינה אחת של האי המשולש פונה לאירופה, פינה שנייה לאפריקה ופינה שלישית אל קצהו המערבי של הים התיכון, אל המקום שבו הוא פורץ אל האוקיינוס האטלנטי. משום כך כינו אותה תושביה היוונים בשם "טְרינקאריה" (Trinacria) והרומאים קראו לו ""טְרינאקְרִיוּם" (Trinacrium), הוראת השם, בשתי השפות, היא משולש. סמלה בתקופה הקלאסית היה ראש מדוזה[2] בעל שלוש רגליים. המדוזה ידועה בשערות הנחשים שלה ובכך שכל המביט בפניה הופך לאבן, ולכן הסיציליאניים ראו במראה המחריד של מדוזה קמע כנגד עין הרע. בשנת 1947 החליף הפרלמנט הסיציליאני את פניה האיומות של המדוזה שעל הסמל בפנים נשיות ומעודנות יותר.

מיקומה המיוחד של סיציליה

מיצרי מסינה מפרידים בין סיציליה לאיטליה. מיצרים צרים. רוחבם במקום הצר ביותר הוא 3 ק"מ בלבד. עומקם בחלק הרדוד ביותר, 72 מ' בלבד. זרמי הים העזים, בין הים היוני בדרום לבין הים הטירני בצפון, הפכו את המצרים למקום דמוני מקדמת דנא. המשורר העיוור הומרוס סיפר על שתי מפלצות איומות, סקילה וכריבדיס, הטורפות את הספנים שנקלעו למקום.

בשל מיקומה האסטרטגי, שימשה סיציליה, לאורך הדורות, כאזור מעבר בין מזרח למערב, וקרש קפיצה נוח לצפון אפריקה, הנמצאת במרחק של 145 ק"מ ממנה. סיציליה נמצאת בין אירופה לאפריקה, לא רק גיאוגרפית אלא גם תרבותית. נוגעת לא נוגעת. שייכת, לא שייכת. עוד בתקופה הרומית תוכנן גשר שיחבר את סיציליה ליבשת אירופה. לא ברור אם המהנדסים הרומאים היו אכן צולחים את המצרים, אבל גם בתקופה המודרנית, עלתה תכנית הגשר לדיון מספר פעמים. באוקטובר 2006 הצביעו רוב חברי הפרלמנט האיטלקי נגד התוכנית היומרנית והחליטו שסיציליה תמשיך להיות מנותקת מאירופה.

עבור איטלקים רבים, האזור שמדרום לנפולי ובכלל זה סיציליה, יכול לשקוע בים. עבורם האי הוא סמל לבערות ונחשלות. לא תסייע העובדה שכמה מהמאפיינים האיטלקים החלו בסיציליה. היה זה אחד המקומות בהן צמחה התרבות הקלאסית. כאן התפתחו, גידולי השלחין, הגלידה, הפסטה, המקדשים היווניים ואפילו איחוד איטליה. כול איטלקי לומד שמבית בפלרמו יצא ג'וזפה גריבלדי, ב-31 ביולי 1862, בקריאה המפורסמת "רומא או מוות". אבל לאורך כל הדורות נשמר המרחק.

אי אפשר להבין את איטליה ללא סיציליה, אך בכול זאת היא איטליה אחרת. בהשאלה מהספורט האהוב ביותר על האיטלקים: סיציליה היא כדור הרגל שבו בועט המגף האיטלקי, הכדור ששימש במשך שנים רבות ככלי משחק עבור עמים רבים שבעטו באי הדרומי והפרוע הזה והשאירו עליו חותם וטביעת יד. בסיציליה שלטו כמעט כמה מבתי המלוכה האירופאים, אבל לא ממש נגעו בנשמתו. גם לא מרבית האיטלקים.

נופי סיציליה

האי הזה הוא גיבוב של נופים, עירוב של אתרים בולטים מתקופות היסטוריות שונות, מנהגים וניבים, המייצגים לעתים קצוות מנוגדים ולעיתים חופפים. יש משהו שובה לב בפראות של סיציליה, החל מלועו המיתמר של האֶטנה (Etna), המתנשא לגובה של  מ'  3263 מעל החוף שממערבו, דרך רכסי הקימוט השלישוני של האפנינים, הנמשכים בצפון סיציליה ממזרח למערב ובהם בולטים הרי פלוריטני (Peluritani) הבנויים סלעים גבישיים (קריסטליניים) ובהרי נברודי (Nebrodi) הבנויים אבני חול וחרסיות. בין נופיה של סיציליה ידועים יערות קיסקינה, המים הכחולים, האיים האיאוליים[3] סחופי הרוחות והמצוקים התלולים של אֶריצֶ'ה. אולם למרות הסופרלטיבים שזוכה לה סיציליה מפי תועמלני התיירות הזריזים, אני סבור שנקודת המשיכה העיקרית שלה איננו הנוף. החלק הגדול של פני השטח בנוי מסלעים בלתי חדירים למים כדוגמת חרסיות, חוורים וצפחות. שתי תכונות אלו גם יחד, מגבירות את הזרימה העילית והסחיפה. מכיוון שגם בקיץ יבש מאד, ההתאדות גבוהה והשטח חשוף ובלתי מיוער.  אגן הים התיכון שבלבו היא נמצאת מציע נופים מרשימים פי כמה. במוקד משיכתה של סיציליה נמצאת תרבותה העשירה ולייתר דיוק, השתלבותה של זו בנוף, עד שהיא הופכת לחלק ממנו. דומה והאסוציאציות ההיסטוריות הן אלו שצובעות את הנוף הסיציליאני בצבעים כה עזים.

כפי שתיאר המשורר והרומנטיקן הגרמני וילהלם וייבלינגר (Wilhelm Waiblinger) ב- 1839: "עכשיו השקיעה מחבקת את פסגות ההרים והעצים, גורמת להם להסמיק. עכשיו חצי אלוהים מטפס יותר ויותר גבוה בכחול התכלת, ופתאום עיני העצבנית מגלה גן עדן… מתפזר על כרי המרעה הירוקים, כובש אלפי ערים, כפרים ומקומות קטנים; שם סירקוז הרחוקה מזנקת מתוך הים האפור כמו זקן עם ראש שיבה לבן כשלג, וכאן קטניה הפורחת נשענת על גבעה שקטה. אי שלם עם הרים, נהרות וימים מתפרס לפני מבטי המופתע"…

הבמאי עמנואל קריאלזה (Emanuele Crialese), עשה בסרטו "רספירו" (2002 Respiro), שימוש בנופים הפראיים של סיציליה, כדי לתאר את יופייה הבלתי מרוסן והילדותי משהו, של גרציה, גיבורת הסרט, המחוללת מהומות בכפר דייגים קטן ושמרן. לא לחינם קבע הומרוס, דווקא באי זה, שהיה בזמנו מרוחק כל כך ופראי כול כך, את מושבם של הקיקלופים בעלי העין האחת, כאן, במערה שבדרומו של האי, חיו היצורים האימתניים, שאחד מהם איים לטרוף את מלחיו של אודיסאוס ואלו ניצלו הודות לתושייה שהפגין מפקדם.  כאן ניצח הרקלס, האיש החזק בעולם, את  המלך האימתני אריקס. בסיציליה בקעה כמעיין הבתולה ארתיזה, ונתפסה בידי אל הנהרות שהיה מאוהב בה. בסיציליה נחטפה פרספונה נימפת האביב, בידי האדס, אל השאול. בסיציליה, קבע אל האש וולקן, את מקום הנפחייה האלוהית.

התרבות הסיציליאנית

העובדה שסיציליה היא אי, וקשריה המסועפים עם הדרום והמזרח יצרו בה תרבות ייחודית, שהביטוי המובהק שלה הוא התפתחותה של שפה נפרדת. יש הטענים כי המילה "מקרוני", למשל, אינה אלא מילה סיציליאנית שבאה מהמילה "מקארה" ופירושה לגרוס. בכפרי הדייגים במזרח סיציליה משוחחים זקני הכפר בסיציליאנית, אולם השפה האיטלקית שולטת היום ברוב אזורי האי.

הסופר הסיציליאני ג'זואלדו בופלינו (Gesualdo Bufalino), טען שסיציליה הינה אי מבחינה גיאוגרפית, אבל לא מבחינה תרבותית. לדבריו, "אי" מתאר אך ורק גוש אחד של גזע ומנהגים ואילו בסיציליה הכול מעורבב, משתנה, סותר, כמו ביבשת מורכבת". לדעתו "רבות הן הסיציליות". בניסיונו לעמוד על המהות הסיציליאנית העיר בופלינו כי "כול סיציליאני הינו אישיות פסיכולוגית מוסרית, מעורפלת ומיוחדת במינה". המכנה המשותף לסיציליאניים הוא "איזון מתמיד בין מיתוס לתחכום, בין בינה לשיטיון: תמיד על סף היפוך, כמו האירוניה שבהשתקפות ההפוכה של הדמות במראה".

ליאונרדו שאשא

ליאונרדו שאשא (Leonardo Sciascia) , הנחשב לגדול סופריה של סיציליה, כתב ש"כול סיציליאני הוא אי אינדוודואלי בתוך מערכת קונכייתית של איים: "אי-מחוז", "אי-עיירה", "אי -משפחה". לדבריו, יש סיציליאניים המשקפים קוטב אנושי אחד בלבד, אבל רבים אחרים, מביעים במחוותיהם ובהתנהגותם, את הכפילות הנגלית למבקר בסיציליה: "ארכיטיפיים של דו משמעות, אלופי האיזון המוראלי, אמני הגישור על פי הבלתי ניתן לגישור".

לואי פיראנדלו

המשורר וחתן פרס נובל לואי פיראנדלו (Luigi Pirandello), שנולד ומת באגריג'נטו, מציג את הסיציליאניים (ביצירתו "אחד על אחד"), כ"עם מורכב, אבוד בנחילי הפרצופים המשתנים, סובל מהתמכרויות עתיקות ומאשמות נוראות, אובססיבי ביחס לעצמו ולדימויו". הסופרים הסיציליאניים מייצגים את כול סקלת הדעות הרווחות באי לגבי הקשר בינם לבין איטליה. חלק רואים בה את המולדת וחלק סוברים שהיא שליט חדש, שבא זה מכבר ומטפחים את הייחוד  הבדלנות. פיראנדלי, היה לאומן איטלקי, תמך במשטרו של מוסוליני, והכריז "אני איטלקי ולכן אני פאשיסט". ניגוד גמור לשאשא, שהיה קודם כול סיציליאני ואמר פעם "אולי איטליה כולה הופכת למין סיציליה" ואפילו כתב על "סיציליזציה" של איטליה. לא במלים אלו, אלא בצורה פיוטית יותר: "קו הדקל – האקלים הנוח לצמיחתו, נע בהתמדה צפונה. בכול שנה חמש מאות מטרים. זה קו הקפה, קו הסקנדלים, הוא עולה ומצפין באיטליה".

סופר המתח אנדרֶאָה קאמילֶרי (Andrea Camilleri), הגם שהושפע מאד מפיראנדלו, מתייחד בעגה סיציליאנית, שלרבים היא קשה לעיכול. מרבית עלילות ספריו מתרחשות בעיירה ויגיאטה, שהיא שילוב של עיירת ילדותו האמתית (קאוס, ליד אגריג'נטו), ושל פרי דמיונו.

בראנקטי

הסופר ויטאליאנו ברנקטי (Vitaliano Brancati), תיאר ביצירתו "אנטוניו היפה" (Il bell'Antonio), את סיציליה, כאי סחוף רוחות מנוגדות. האחת נושבת מצפון- מבירות אירופה והשנייה מדרום, "מביאה עמה את חום קו המשווה". בשנת 1929 הוא הצהיר בסגנונו הבָּרוקי, "כי כמו שתי רוחות אלו, חוצים את סיציליה זרמים חילופיים של מחשבה: אחד אירופאי, מעודן, מגיע מצפון ואילו הזרם השני, ברברי, אפריקאי, מזרחי, שוטף אותה מדרום. לעתים מנטרלים זרמים אלו זה את זה. לעתים הם מתמזגים ומאירים זה את זה". ברנקטי משווה את התרבות הסיציליאנית לעיירת גבול שבה מדברים בשפות שונות של עמים שכנים. כך בסיציליה מדברים הן בשפה המהירה והעצבנית של הציוויליזציה המעודנת והן את השפה הפשוטה והאיטית של האנושות הפרימיטיבית. זו שהגדיר בשפתו הציורית, כ"חיה בין המדבר ליער". מיקומה הנוח משך אליה מתיישבים, סוחרים וכובשים ובהדרגה נוצר בה כור היתוך של תרבויות: פיניקים, יוונים שבאו ממזרח; ספרדים ונורמנים שבאו ממערב; רומאים ולנגוברדים שבאו מצפון וערבים מדרום.

יש בסיציליה גודש של מראות, אמונות, פרצופים וסטריאוטיפים. החלטיות וניגוד, כפילות ובדידות. כל ניסיון לדון בסיציליה, דבר שהסיציליאנים אוהבים לעשות בינם לבין עצמם ועם אחרים, מסתיים בהתחשבנות עם צורת הריבוי של האי. גיבוב של נופים, תקופות היסטוריות, הרגלים דיאלקטים, המייצגים כביכול קצוות מנוגדים, אך לעיתים קרובות חופפים. ארץ הלובן והשחור שוכנת באזור האפור, על הסף העדין בו משתלבים חיים ומוות, גבורות ומצוקות, טירוף והיגיון, אצילות ושפלות.

תולדות האי

ההתחלה, לפני למעלה מ-3000 שההיתה מבטיחה. הפניקים, שכנינו מצפון בנו כאן תחנות מסחר. לפניהם ישבו באי כמה עמים, שהידועים שבהם היו הסיקוּליים, עם קדום, שנמנה על "גויי הים"[4] שלימים נדחקו על ידי היוונים והותירו אחריהם זיכרון עמום בצורת שמו של האי. הגרקים שבאו מיוון, שגילו את מישורי החוף הפוריים של סיציליה, שלחו אליהם את עודפי אוכלוסייתם, במקביל להתיישבותם לחופי הים השחור. הד להתיישבות הזאת נמצא ב"אודיסיאה" של הוֹמֶרוֹס. במהלך המאה ה-7 הוקמו כאן מושבות יווניות רבות, שעסקו בגידול תבואה, אך גם ביצירה תרבותית ומדעית. במאה השלישית לפני הספירה הגיעו לכאן הרומאים, לאחר שהתפשטו במשך כמה מאות על פני איטליה כולה.

כאן החלו הרומאים להתעמת עם קרתגו, בירת הפונים, מי שהיתה קודם לכן בת בריתם, אך ניגוד האינטרסים הפך אותה למתחרה על עצמה ומשאבים. בעימות הקולוסאלי בין האימפריות לבין התרבויות ניצח המערב. הלטינים הכריעו את השמים ומפלת קרתגו הפכה את הים התיכון ל"מארֶה נוֹסְטרוּם", היינו "ים שלנו", כלומר, ים רומאי.

ראו באתר זה: המלחמות הפוניות.

עבור הרומאים היתה סיציליה, אסם התבואה של האימפריה והם הזרימו לכאן עבדים רבים, שמעת לעת מרדו ודוכאו באכזריות. בעוד שאזורים אחרים, נטולי עבדים, נאלצו לסגל שיפורים טכנולוגיים, קיבעה העבודה הזולה את הטכנולוגיה הפרימיטיבית של סיציליה. באירוניה היסטורית אפשר לומר, שהעבדות נקמה בסיציליה ומבלי דעת הפכה אותה לנחשלת. במאה החמישית הגיע לכאן גייזריך מלך הוונדלים, לאחר שכבש את צפון אפריקה ואת רומא עצמה. להתמוטטות האימפריה הרומית היו השלכות מרחיקות לכת על סיציליה. הקיסר ואציליו נמלטו לרוונה (Ravena) שבצפון איטליה ורק הוותיקן נותר ברומא. סיציליה נשאבה לתוהו ובוהו, שבו רק הכנסייה עמדה איתנה כצוק. בני התקופה שמצאו בה נחמה הורישו לכנסיה את רכושם או מכרו אותה בזול, שבר שהפך את סיציליה לבעלת הרכוש היחידה במדינה כמעט. אדמותיה עובדו על ידי אריסים שעם הזמן הפכו לעובדי אדמה חסרי כול. כך נבנה נדבך מרכזי במורשתה של סיציליה. במאה השישית, בימיו של הקיסר הגדול יוסטיניאנוס, זכתה סיציליה לפריחה מחודשת, כמו מרבית העולם  הביזנטי  והיתה גבולה המערבי של האימפריה המזרחית.

לקראת סוף המאה השביעית, כבשו הערבים את צפון אפריקה. כמו הפניקים והוונדלים לפניהם, גם דרכם של המוסלמים לחצי האי האֶפּיניני, עברה בסיציליה. בשנת 827 הצליחו הערבים לחדור לאי ותוך 75 שנים השלימו את כיבושו. המוסלמים הפריחו את סיציליה ורישומם נותר גם בימינו. הם שינו לחלוטין את אופי האי, הביאו לכאן את חקלאות השלחין ונטעו בו לראשונה מטעים. הם הביאו לכאן את האטריות מאיראן ואת קנה הסוכר מדרום מזרח אסיה, ששימש לרפואה ולהכנת גלידה, מאכל שלא הוכר קודם לכן באירופה. המוסלמים שקדו על חינוך התושבים ויסדו באי מוסדות לימוד. מורשת המוסלמים חיה וקיימת בסיציליה. במבנה העיירות, בארכיטקטורה, במזון ואפילו בשמות המקומות. כך למשל מיסלימרי (Misilmeri), הנמצאת 15 ק"מ ממערב לפלרמו, היא "מנזיל אל אמיר", היינו, מנוחתו של האמיר. קלטבלוטה (Caltabellotta) היא "קלעת אל בלוט", כלומר, מצודת האלון.

בדומה לאסיה הקטנה, עמק האוֹקסוֹס[5], וספרד, היתה גם סיציליה ראש גשר למפגש תרבותי פורה, בין הפילוסופיה היוונית לבין התרבות הערבית שהתפרצה לכאן, רעבה וסקרנית. כמו ספרד של "תור הזהב" היתה גם סיציליה אי של סובלנות שזהר באור של שפיות יחסית לאירופה של ימי הביניים. את רוחו הסבלני של המזרח של פעם המשיכו הנורמאנים. הראשון שבהם, רוברט גיסקר היה בנה חסר הרכוש של משפחת ד'אוטוויל , שישבה בנורמנדי שבצפון צרפת. הוא הציע לאפיפיור לכבוש את האי מידי המוסלמים להחזיר לכנסיה את נחלותיה, בתמורה לתואר אצולה. האפיפיור הסכים בהתלהבות וכך החל המסע לכיבוש סיציליה שארך שלושים שנה. את הכיבוש השלים אחיו רוג'ר, שבצעד חסר תקדים ובניגוד גמור לדעת האפיפיור, ביקש מנתיניו המוסלמים להשתלב בשלטון החדש ולהמשיך בניהול האי. במאות הללו חיו כאן יחד נוצרים, מוסלמים ויהודים. רוג'ר השני קורץ מזן סיציליאני חדש: שילוב של נורמני ולומברדי, עם חינוך מוסלמי. הוא היה בעל חזות נורדית, דיבר צרפתית ונהג ללבוש בגדים מזרחיים וליהנות ממוסיקה ערבית וממסיבות של יין וחשק. חצר המלכות שלו בפלרמו נודעה כמוקד אינטלקטואלי. בלבו של הים התיכון הצטופפו אנשי מדע, משוררים ואינטלקטואלים והמשיכו את המגע המפרה בין חוכמת המזרח למורשת היוונית העתיקה.

פאלאצו די נורמני (Palazzo dei Normanni), שבפלרמו, ששימש כארמון, בחל מ-1061,  מבטא את סגנון האמנותי הכול כך ייחודי במרחב ובזמן – אדריכלות נורמנית, עיטורים מוריים-ספרדיים, קשתות, מגדלי פעמונים ופסיפסים מוזהבים ביזנטיים.

לאחר מותו של רוג'ר השני הלכה הממלכה והתפוררה. בנו המלך- ויליאם – העדיף את מנעמי ההרמון מאשר את מלאכת השלטון. כשהחלה ההגירה הלומברדית לדחוק את רגלי המוסלמים, נפגע האיזון העדין בין הנוצרים למוסלמים. האחרונים החלו ליטוש את סיציליה ומערכות השלטון נפגעו. 

פרידריך השני (1198), ראש הקייסרות הרומית הקדושה, נצר לנורמאנים מצד אחד ולבית המלוכה הגרמאני מצד שני, ראה את עצמו קודם כל כסיציליאני. הוא היה אחרון המלכים של סיציליה שינקו מהמורשת הנורמנית-ערבית הייחודית של האי. בנו קונארד לא השכיל לשמר את מורשתו ועל סיציליה השתלט,  המלך הצרפתי שארל מאנז'ו (שנשא בכינוי המוזר "מלך סיציליה וירושלים)[6], בתמיכת האפיפיור.

ב-30 במארס 1282, בערב חג הפסחא, פרצה תגרה בין החיילים הצרפתיים – אנשי צבאו של המלך הזר– לבין ההמון שבא להתפלל תפילת ערבית – ה"ווספרי" (Vesperi) – בכנסיית סינט ספיריטו שבפאלרמו. המהומות התפשטו משם לכול רחבי העיר ולסיציליה כולה והצרפתים נטבחו ברחובות בהמוניהם. כתוצאה מהמרד נאלץ בית אנז'ו לוותר על השלטון ופייטרו דוכס אראגון, שארב בחופי תוניסיה, ניצל את ההזמנות והפליג לפלרמו, שם הכריז על עצמו כמלך סיציליה. כך החל השלטון הספרדי הממושך, שהסיציליאניים מבכים עד עצם היום הזה. הספרדים גירשו מכאן את המוסלמים והיהודים, הביאו את האינקוויזיציה על משטר האימים שלה וחיסלו את הסובלנות הדתית והתרבותית שאפיינה את שלטון הערבים והנורמאנים. תחת שלטונם התגבש האופי הפיאודלי של סיציליה, שנוהלה על ידי משנה למלך והפכה טרף לעריצותם וחמדנותם של הברונים המקומיים. אז גם התחילה להיווצר המאפיה שהפכה לאסוציאציה כמעט מידית לשם סיציליה. השלטון הספרדי נמשך עד ראשית המאה ה-18 והסתיים בעקבות חתימת חוזה אוּטְרֶכט[7].

סיציליה עברה לידי ויטוריו אמדאו (Vittorio Amadeo) השני, מלך סָבוֹי, שניסה בחריצות לשקם את האי ובעזרת מימון בריטי תיקן תשתיות פגועות וייעל את מערכות השלטון. הוא היה המלך הראשון של סיציליה, שכף רגלו דרכה באי מזה מאה ושמונים שנה.

תסבוכות פוליטיות העבירו את האי לידי האוסטרים ואלו הבינו שהמפתח לשיקום סיציליה הוא חיסול המשטר הפיאודלי והנהגת רפורמה אגרארית, אך הברונים הסיציליאניים מנעו את השינוי וב-1733 עברה סיציליה לבית בורבון  גם הם הבינו שאחד הפתרונות לתחלואי סיציליה הוא רפורמה אגרארית, אבל גם מינויים של שליטים מוכשרים לא הצליחו לחולל שינויים באי.

בשנת 1781 מונה למשנה למלך דומיניקו קרצ'יולו (Domenico Caracciolo), שביטל שורה ארוכה של חוקים, החל מביטול מכסות חקלאיות וחוקים דרקוניים כנו איסור פתיחת מאפיות וכלה בהפסקת פעילות האינקוויזיציה. הוא ערך רפורמה במערכת המיסוי וחייב גם את בני המעמדות הגבוהים לשלם את חלקם במס, אבל גם הוא ויתר בשלב כלשהו נוכח קשיי עורפם של בני סיציליה וכעבור ארבע שנים עזב את האי. סיציליה נותרה להלכה ממלכה עצמאית למחצה, תחת שלטון בית בורבון. אולם בשל חילופיי השלטון התכופים בסיציליה, נשארו הברונים הפיאודלים המתווכים היחידים בין האוכלוסייה לשלטון ואלה העדיפו להשאיר את סיציליה בנחשלותה. רובם ככולם התגוררו בארמונות בפלרמו ולא עשו דבר למעט בילויים וצבירת חובות. את ניהול אחוזותיהם ואת גביית חלקם ביבול ובזיכיונות השאירו בידי בריונים מקומיים.

"אביב העמים" החל בהפתעה. זרעי המהפכה נבטו בסיציליה הפגנה של סטודנטים בפלרמו, כמחאה על מאסר אקדמאים ליברלים התפשטה לכול חלקי העיר ומשם לרחבי סיציליה.  באפריל הודיע הפרלמנט המקומי על הקמת מדינה ריבונית. במשל 16 חודשים התקיימה סיציליה העצמאית אבל הסיציליאניים עוד לא היו מוכנים להילחם על עצמאותם. לכאורה המרד בפלרמו נכשל, אך הוא הצליח לזרוע את הריסורג'ימנטו (Risorgimento)[8]. זרעי התחייה האיטלקית. יעברו עוד עשרים שנה עד שהזרעים הללו יישאו פירות, אבל סיציליה תהיה הראשונה להוביל גם את מלאכת האיחוד של איטליה.

גריבלדי

כאשר עלה לכס המלכות של סבוי, המלך ויטוריו עמנואל השני, התגייס ג'וזפה גָריבָּלדי כמפקד לצבאו. לאחר תבוסת האוסטרים וגירושם מאיטליה, הגיעו אל גריבלדי ידיעות על מרידות בסיציליה ועל בקשות לעזרה. הוא התפטר מצבא המלך וגייס מתנדבים מכול העולם כדי לסייע למורדים בסיציליה. המלך רצה לאחד את איטליה, אך עבורו, איטליה היתה רק חצי האי שמצפון לרומא. הדרום לא נתפש בעיניו כחלק מאיטליה.

ב-1860 גייס גריבלדי למעלה מאלף מתנדבים ולאחר שהתחמק מהצי של אוסטרי, הגיע לנמל מרסלה, לא רחוק מהמקום אליו הגיעו המוסלמים אלף שנה לפניו. הוא קרא לכפריים הסיציליאניים להתגייס למלחמת השחרור ואלה הגיעו באלפיהם. גריבלדי צעד אל העיר העתיקה סלמי (Salemi). בבואו מינתה אותו מועצת העיר לשליט איטליה המאוחדת. הוא קיבל את המינוי והניף את דגל שלושת הצבעים (טריקולור), דגלה של איטליה המאוחדת. סלמי היתה לבירתה הזמנית של איטליה החדשה. גריבלדי הבטיח לאריסים חלוקה צודקת של הקרקעות והם הצטרפו אליו בהמוניהם בדרך לפלרמו. שם המתינו לו עשרים אלף חיילים מצבא בורבון, אך העם כבר היה מאחוריו. תושבי העיר הקימו מחסומים ואניות אנגליות ואמריקאיות שלחו לו אספקה. מקץ שלושה שבועות נפלה לידיו פלרמו ואחריה גם מילצו (Milazzo) ומֶסינָה. גריבלדי הפך לשליט סיציליה. הוא החל בפיתוח האי, בייבוש ביצות,  סלילת דרכים וחלוקה מחדש של נחלות הכנסייה. אולם הוא לא התעניין באמת בסיציליה. עיניו היו נשואות לאיחוד איטליה. כאשר הרפורמות התמהמהו החלו האריסים להשתלט בכוחם הם על אדמות הברונים. גריבלדי איים להחזיר בכוח את הסדר על כנו אך ב-1860 עזב את סיציליה כשהוא מותיר אחריו מאות אלפי איכרים סיציליאניים עניים ובעיקר מאוכזבים.

כאשר הוכרז איחוד איטליה, ב-17 במארס 1861, הפכה סיציליה לחלק מהמדינה החדשה. אך נותרה זנוחה ומבחינות רבות הוחמר מצבה. בשנים הללו התפחה המאפיה, ה"קוזה נוסטרה" (המטרה שלנו"), כאלטרנטיבה מקומית לשלטון. אנשי המאפיה ידעו לסדר דברים בשיטות שלהם ולא היססו לנקוט באלימות, אם היה בה צורך. העשורים הראשונים של המאה העשרים לא היטיבו עם סיציליה. לאחר מלחמת העולם השנייה העניקה איטליה לסיציליה מעמד אוטונומי, עם פרלמנט משלה. אולם רק בשנות החמישים של המאה העשרים בא השינוי הגדול ממשלת איטליה החליטה לטפל בפער שבין הצפון העשיר לדרום העני. הוקמה "קופת הדרום"" תכנית שנועדה לסייע לדרום איטליה, ובעיקר לסיציליה, מחשש שהאוטונומיה תוביל להיפרדות. אמנם המאפיה חגגה על התקציבים שיועדו לשיקום, אבל גם מצבה של סיציליה השתפר.

לאורך שלושת אלפי שנות תולדותיה, ידעה סיציליה תקופות של פריחה ושל נסיגה. מהפכות וקפיאה על שמרים, רגיעה וטלטלה. בשלושים השנה האחרונות מנסה הדור החדש של סיציליה לנווט אותה לעידן של שגשוג.

מסע בזמן

מסע בסיציליה הוא מסע בין בועות הזמן. הנוסע חולף על פני נופים הרריים ופראיים, או עמקים חקלאיים שלווים ופוריים. הוא מוקף בצמחיה ים תיכונית בצברים בשרניים, שורות שורות של גפנים, זיתים ועצי הדר. אם יתמזל מזלו יפגוש בחודש האביב בשקדים הפורחים במלוא תפארתם הוורדרדה. בכול יישוב יזדקרו לעיניו דקלים גבוהים, סימן מובהק של הדרום. התייר יעצור מן הסתם לבקר במקדשים יווניים המרשימים בהרמוניה ובתואם, מצודות אבירים נורמניות, מסגדים סרצניים שצריחיהם מזדקרים בהתרסה מול מגדלי הכנסיות המעוגלות, המקושטות כל כך בגודש ברוקי. בין לבין, הוא יחלוף על פני שיכונים אפורים ורעועים, שנבנו על ידי קבלנים הנוסעים במכוניות שחורות ובמריקות, בתי חווה נמוכים המסתגרים מאחורי חומות אבן ונעולים מאחורי שער מחליד. הוא לא יוכל להחמיץ את בתי הקברות המפוארים. בני משפחותיהם של המתים הנציחו אותם במצבות פנטסטיות.

כל השרידים והתרבויות הותכו למשהו חדש, מקורי. יותר תרכובת מאשר תערובת. אותנטי וכל כך סיציליאני. ויש בה גם עיירות קטנות, כפרים שגולשים על מדרונות הרים, נמלים זעירים עם סירות דייגים בכל מפרץ, כבישים פתלתלים, עדרי כבשים וכרמים ועצי זית ולימון.

זה לא בכדי, שכמעט כול מי שעבר כאן: יוצרים, אמנים, מדינאים וסתם תיירים חדי עין שעברו בה בטאו את אותן תחושות מעורבות ועמוקות, שמלוות את המטייל בשהותו בסיציליה. רבים מאמרות השפר שלהם מצוטטות בספרים, במדריכי התיירים ולעתים על קירות הבתים. גתה, הסופר הגרמני, שערך בסיציליה חריש תרבותי עמוק ב-1787  אמר: "לראות את איטליה מבלי לראות את סיציליה זה לא לראות את איטליה בכלל, שכן סיציליה הינה המפתח לכול." פרידריך השני, השליט הגרמאני ה"רנאסאנסי" של ראשית המאה ה-13,  הרחיק לכת כשאמר אמרה, שאותנו כישראלים היא עלולה לקומם:  "אלוהים לא היה בוחר בפלשתינה אם היה רואה את ממלכת סיציליה שלי".

סיציליה הקודרת

המהפכה התעשייתית דילגה על סיציליה. לא פותחו כלים תעשייתיים בדרום איטליה. רוב תושבי סיציליה מתפרנסים מחקלאות ודייג. החקלאות מתפתחת במהירות וזהו למעשה הופך את סיציליה למחוז המוביל בסיציליה בייצור חקלאי, כפי שהיה בתקופה הרומית. אולם המורשת הפיאודלית, שהיתה נהוגה באי עד לשלהי המאה ה-18 טרם נמחתה ושרידיה נותרו עד היום. הכפר הים תיכוני נעדר כמעט מנופו של האי, העבודה החקלאית מתנהלת בחוות גדולות הנמצאות במרכז השטחים החקלאיים. רוב הקרקעות שייכות למספר מצומצם של משפחות ומרבית עובדי האדמה הם אריסים המעבדים קרקע לא להם. העובדים והאיכרים נידונו לחיי אבטלה או שכר זעום וכך נתקבעו באזור גם העוני ותנאי המחייה הגרועים. בספרות האיטלקית נשזר הדרום, ובעיקר סיציליה, דימויים של ניכור, שחיתות, הזנחה ועוני. היטיב לתאר את המצב הבמאי פייטרו ג'רמי שתיאר את סיציליה כ"ארץ של בדידות ללא גבול, קמלה תחת שמש חסרת רחמים. זה לא רק גן עדן חייכני של תפוזים וכרמי זיתים, פרחים וים כחול, אלא גם ארץ בלתי נתפסת, מסתורית, מזהירה. ארץ של בדידות טרגית ופרימיטיבית. ברובה, סיציליה היא ארץ חרוכה וצחיחה – ארץ בה חי האדם כמו נזיר, בהתאם למנהגים עתיקים ומקובעים". הדימוי של סיציליה כ"ארץ של בדידות" משך לכאן במאי קולנוע, שעסקו במצבן הנפשי הקשה של דמויות נדכאות. הזירה הפופולארית ביותר היתה האיים האיאוליים, שנופיהם הפראיים והקירחים נמצאו כרקע הולם לעיסוק בדמויות טראגיות. בין הסרטים הללו אפשר למנות את "האדמה רועדת" ( La Terra Trema)  שצילם לוקינו ויסקונטי  Luchino Visconti)   ב-1947 ומתאר את מצוקתם של הדייגים, את "ל'אוונטורה" (L'aventura) שצילם מיכאלאנג'לו אנטוניו ב-1960 לחוף האי פנריאה, "הדוור" (II Postino) של מייקל רדפורד, שצולם ב-1994 באי סלינה וידוע מכול "סטרומבולי" (Stromboli) בבימויו של רוברטו רוסלינו  (Roberto Rossellini)) ובכיכובה של אינגריד ברגמן, העוסק באומללותם של החיים באי סטרומבולי.

הסיציליאניים מאד רומנטיים ביחס לשקיעה, אולי משום שהם עצלים מכדי לקום לזריחה ואולי משום שיש בשקיעה משהו המבשר על קצו של הסבל. בכמה מקומות מצאתי תיאור פיוטי על תושבי האי שמחי החיים. על פניו זה נכון. חיי הסיציליאני שזורות ב"פְייסטוֹת", שהן חגיגות עתיקות, מרהיבות לעתים, הכוללות בדרך כלל תהלוכה עם פסלי הקדושים. יש בהן שפע של דמויות, תלבושות, תכשיטים, צלמי קדושים, מוזיקה ושמחה. כל תהלוכה כזאת היא אירוע רב עצמה, המגרה את החושים. יש בו מראה מסנוור של מראות נוצצות בשמש, ריח פרחים מעורב בקטורת וצלילים מענגים של הלהקות המוזיקליות. ובכול זאת, נדמה לי שזהו דווקא הוא מן הכלל, המעיד על הכלל, איים של שמחה וריגוש בתוך ים של שגרה עצובה.

לטעמי הסיציליאניים מקדישים יותר תשומת לב ואנרגיה לכול מה שקשור במוות. המתים זוכים למצבות מפוארות, הבכי והקינה של טקסי האשכבה זוכים למקום של כבוד באי, ובכפרים ניתן לשכור מקוננות מקצועיות לביצוע טקסי הקבורה. גם הילדים אינם מוותרים על העיסוק המרנין הזה וב"יום המתים", החל ב-1 בנובמבר, הם מחלקים להם בובות של סוכר ומרציפן הנקראות "ראשי מתים".

הרומן עם המוות בא לידי ביטוי ברוב עוצמתו בקטקומבות קפוצ'יני ( Catacombe dei Cappuccini). במערות הקבורה האלו נמצאים חנוטים שמונת אלפים מכובדים. אנשים שנמנו על שדרות האצולה והכהונה י של סיציליה במאות 19-17. הסלבריטאים הללו לבושים בבגדי משי מתפוררים וחבושים בכובעי צילינדר מאובקים. הנזירים הקפוצ'ונים (פרנציסקנים) הם אלו שדאגו לחניטתם של בני המעמד הגבוה בסיציליה ומכאן שם המקום. אותם נזירים רואים את הצפוי להם (אם כי ללא חניטה), ומדי פעם הם נמים את שנתם בארונות קבורה כדי להתרגל למוות. את המתים באי נהוג להניח בארון עם פרחים למניעת ריח רע, ועם פעמון, כדי שבמקרה של תרדמת או מוות קליני יוכל המת לקום ולצלצל בפעמון.

תומאזי דה למפדוזה העיר בציניות כי המוות הוא התחביב האהוב על הסיציליאניים. גם ליאונרדו שאשא מתאר את המוות כבן לוויה נצחי של הרוח הסיציליאנית. הסגן ב"האביר והמוות של שאשא, תולה מול המכתבה שלו תחריט של דירר, שרכש פעם במחיר משכורת של חודשיים, "האביר, המוות והשטן" והוא נושא אותו מול עיניו תמיד. לא לחינם אחת היצירות המפורסמות של סיציליה היא "ניצחון המוות"  (Trionfo de la Morte), פרי מכחולו של אמן אלמוני, בן המאה ה-15.

גולת הכותרת של ארמון אבאטליס (Palazzo Abatallis) שבפאלרמו. זהו פרסקו, משוח בצבעי פסטל רכים, שהוורוד שולט בהם. מצוירות בו גבירות עדינות, אצילים בעלי חזות הדורה למראה, כמרים, כלבי צייד, נגן נבל וכולם נמצאים בשלבים שונים של גסיסה. במרכז התמונה, על גבי סוס שלדי, עצום ממדים מתנשא המוות, והוא מטיל אימים וזורע חורבן. "ניצחון המוות" נחשבת למקור ההשראה של פיקאסו, כאשר צייר את "לה גרניקה", וקשה שלא להבחין בדמיון שבין השתיים. בעבר קישט הפרסקו המאיים את קיר בית החולים הישן של פאלרמו. היתה זו אזהרה פסימית, סיציליאנית כל כך, לבאים בשעריו. בינתיים שינה המבנה את ייעודו והפך לקרימינופול, מרכז החקירות של פשעי המאפיה.

סיציליה המאיימת

סיציליה התגבשה מתוך ניגודים. תקופות של פריחה ועתות של קיפאון. מלכים יוצאי דופן אל מול אצולה מנוונת. מקום קשה. חברה שמרנית, חשדנית ובלבה ה"קוזה נוסטרה", המאפיה, שהיא מערכת סגורה, המקבילה לשלטון. היא נוכחת כאן המאפיה. לא רואים אותה, אבל היא משרה מרוחה על סיציליה. היא בהחלט מושחתת, אכזרית ונפשעת. אבל עבור הסיציליאני, שארצו הוזנחה פעמים רבות, המאפיה היא כורח היסטורי.

לא אשכח את זיוי, אותו ישראלי ירוק עיניים, שנקלע לסיציליה בחופשת השחרור שלו, באוגוסט 1974. הוא בילה עם סופיה בהירת השיער והאף הסולד בחוף ליד טאורמינה. ההיכרות הובילה לתהליך בלתי הפיך, אך זיוי, כובש לבבות ידוע, לא ייחס לכך חשיבות יתרה. כעבור שבוע, כשהגיע עמה בתום לב לבית הוריה, נשאל להפתעתו על מועד החתונה… זיוי ניסה להסביר שמדובר היה בשעשוע בלבד, אבל מבטו החודר של האב וקולה ההחלטי של האם, נתנו לו להבין שהמשחק נגמר ויש לשאת בתוצאות. בכול אותה העת ישבו ארבעת אחיה של סופיה, בראשים שמוטים וחרצו בשולחן בסכיניהם…

סיציליה איננה מקום סלחן, כפי שהעידו כמה סצנות בסרט "הסנדק". תושבים רבים טוענים שהמאפיה פוגעת רק באנשיה היא, אבל אינני בטוח שכול בעלי העסקים יסכימו עם הקביעה האופטימית הזאת. מיכל פלג, כתבת "מסע אחר", שוחחה עם מפקח המשטרה בפאלמה דה מונטקיארו וזה סיפר לה על ארץ של כול דאלים גבר. כאשר הוא שולח הודעת קנס, למי שבנה בלא היתר, הוא מוצא למחרת פרחים בפתח ביתו, כשברור כשמש לאיזה אירוע הם מרמזים[9]. יודעי דבר יודעים לספר על דלתות שעולות לעתים באש, או על אנשים שלא ידעו לסכור את פיהם ונעלמו. כאשר שמעתי על כך נזכרתי מיד באותו קיקלופ מתוסכל וסומא, שברצפת הפסיפס הנפלאה של הווילה הרומית "קסלה", מתואר כשהוא מיידה גושי אבן ענקיים; אפיזודה שמסבירה לא מעט את האופי הפראי, כמעט חייתי, שמיוחס לסיציליאניים, במיוחד בסרטים, החל מ"הסנדק" שעוסק במשפחת מאפיה וכלה ב"כאוס" המספר על עולם של אגדות ואהבות אבודות בסיציליה האגרארית.

המאפיה

מזה חצי מאה שכובע הקסקט הסיציליאני נחשב למותג. כיסוי הראש האופייני לאיש המאפיה. חובשים אותו בעקמומיות קלה והוא קיבל את השם "לה קופולה סטורטה" (La Coppola Storta)) – כובע עקום – כינוי לאיש מאפיה. פרנסיס פורד קופולה, בימאי הסרט הסנדק, העניק לו פרסום עולמי, ואל פצ'ינו נשא אותו בגאון בסצנות הסיציליאניות שבסרט.  בהערת אגב נוסיף כי מרבית הצילומים הסיציליאניים לא נעשו בעיירה קורלאונה, מקום מוצאה של המשפחה שבלב הסרט, אלא בשני כפרים ציוריים בצפון האי פורצה ד'ארגו וסבוקה (Savoca). באחרון צולמה הסצנה הבלתי נשכחת של החתונה של מייקל קורלאונה. "בר ויטלי" בו ביקש מייקל את ידה של אפולוניה מאביה, ניצב שם עוד שנים רבות לפני הצילומים וממשיך לשרת את לקוחותיו הכפריים גם היום. הוא נקרא כך גם במציאות, בר ויטלי (Vitaly).

המאפיה הסיציליאנית משתנה. משפטי הראווה הגדולים של שנות התשעים של המאה הקודמת זעזעו אותה. קשר השתיקה נשבר ותפקידה, כחומה המגנה מפני השתלטות הקומוניזם הפך למיותר. זוהרה עומם ובכול זאת היא חיה ובועטת. לעתים נושכת ומחפשת דרכים חדשות להתקיים. ככה זה היה כמעט תמיד, כבר שבע מאות שנה.

ראו באתר זה: המאפיה הסיציליאנית.

העזובה וההזנחה לצד הפאר

לצד הנופים המוריקים, הארמונות והמקדשים, יש ערים צפופות וקירות מתפוררים. תחושת השקיעה המפוארת היא חלק בלתי נפרד מנשמתה של סיציליה. בניגוד למרביתה של אירופה, עברה של סיציליה מאפיל על ההווה שלה. סיראקוזי היתה אחת הערים החשובות ביותר בעולם הקלאסי. מקדשי אגריג'נטו, סלינונטה וסגסטה עולים ביופיים על אלו שניבנו ביוון גופא ואגריג'נטו היוונית נחשבה "היפה ביותר מבין הערים של בני התמותה", כדברי המשורר היווני פּינְדארוֹס.

בתקופה הרומית נחשבה סיציליה לאסם התבואה של האימפריה. בימי הביניים היתה סיציליה בירתה של האימפריה הרומית-גרמנית שבנה פרידריך השני. במשך מאות בשנים היתה פלרמו העשירה בערי הים התיכון. אולם מאז המאה ה-19 מתקשרת סיציליה, בתודעה של רבים, לפיגור ונחשלות. הקשר האסוציאטיבי אל המאפיה אינו מוסיף לתדמיתה.

סיציליה מתקשרת בתודעתם של איטלקים רבים כמקום נפלא לבלות, לרחוץ בים החמים. מקום טוב לאכול. יין מרסלה, המיוצר בסיציליה נחשב לאחד הטובים שביינות האיטלקיים ושמו הטוב יצא למרחוק הרבה מעבר לחופי האי. כבר הפניקים הביאו לכאן את הגפנים מהלבנט והמתיישבים היוונים הביאו את החידושים בטכניקת דריכת הענבים, שהיתה המילה האחרונה בעולם של אז. אפילו הערבים למרות האיסור הברור בקוראן, הביאו לכאן את טכניקת זיקוק היין לאלכוהול. ב-1773 הגיע צעיר אנגלי בשם ג'ון וודהאוס, לנמל מרסלה (מארס-אללה, שער האלוהים) וגילה את היין המקומי, מחוזק באלכוהול, בדומה ליין מדירה הפורטוגלי, כך שאפשר יהיה לשלוח אותו בחביות אל מעבר לים, מבלי שיתקלקל.

המאכל המאפיין את איטליה יותר מכול, הפסטה, הגיעה לאירופה דרך סיציליה. הערבים הביאו לסיציליה את מלאכת המגדנות ולזקק מי הדרים להכנת מרציפן. השם מגיע מהמילה הערבית "מרטבאן", שפירושה המקורי הוא מיכל לאחסון בצק השקדים המתוק. בצק השקדים הפך למאכל קבוע על שולחנות המלוכה, עד שנקרא בפי הסיציליאניים "פסטה ריאל", היינו, "בצק מלכותי". לימים שכללו הנזירות ממנזר מרטורנה את מלאכת המרציפן ועיצבו ממנו פירות מסוכרים. אפילו השוקולד טופח במודיקה שבסיציליה, מפולי הקקאו שהביאו הכובשים הספרדים ממקסיקו. עד היום מכונה מודיקה "עיר השוקולד" ובמעדניה בשם בונג'וטו מייצרים שוקולד בעבודת יד, החל משנת 1880[10]. שוקולד שחור, בעל טעם עדין ומשטח פחוס וגרגירי.  השוקולד הזה הוא כל כך מיוחד עד שליאונרדו שאשא נדרש לו וכינה אותו כארכיטיפי אבסולוטי, שכל שוקולד אחר נראה כגרסה מושחתת ובוגדנית שלו".

אולם ב-150 השנים האחרונות, מאז איחוד איטליה, מלווה את סיציליה דעה קדומה. האי שנהנה בעבר הרחוק מתקופות שלוות ומפרץ של יצירה, הפך  בעיני רבים ל"מקרה", ל"תופעה", או ל"בעיה". יש סיציליאניים ואיטלקים אוהדי סיציליה הטוענים כי התדרדרותו של האי חלה הרבה קודם, אולי כבר בכאוס שפקד את האי לאחר הטבח בחייליו הצרפתיים של בית אנז'ו.

בסיציליה מתערבבים הזמנים: זיכרונות של כובשים מפוארים, יוונים, רומאים, ערבים, נורמנים, מלכים בורבוניים ומשנים למלכי ספרד, אדמירלים אנגליים ומצביאים מפיידמונט; בתי אצולה ששקעו והיו לאבק. יש בה אריסים שנרמסו תחת דורות של בעלי קרקעות נצלניים ושליטים נצלניים עוד יותר. יחד עם זאת, לצדם של העוני, תעשיית הפשע והאבטלה.

אמנם, יש בפאלרמו חנויות מפוארות ובטאורמינה הטיילת נהדרת, אך אנשי סיציליה מרגישים שעברם המפואר תקוע הרחק מאחוריהם. ישנם מקומות שעדיין לא שופצו מאז ההפצצות האמריקאיות במלחמת העולם השנייה. ישנם רחובות ברובע העתיק שנותרו בהם עיי חרבות. נהג ווספה גורר אחריו קרונית קטנה ומכריז ברמקול צווחני על מרכולתו, בדרך כלל כלי בית חדשים. זקנה חרושת קמטים משלשלת דלי קשור בחבל, ממטבחה שבקומה השלישית, היישר לדוכנו של מוכר הירקות, כדי שיעביר אליה כמה עלים להכנת הסלט. על מתקני עץ מאולתרים תולים כבסים המתנפנפים ברוח. ימי השפל הכלכלי של שנות החמישים באיטליה חלפו מזמן ועמו גם הניאו ריאליזם שהנציח על המסך הגדול את חיי הרבעים העניים בנאפולי וברומא. ובכול זאת, ברובע "לה קלסה" שבפלרמו, כאילו לא קרה דבר. בעיני רבים נותרה איטליה, אותו כוח צפוני שפלש אל האי וסיפח אותו ב-1860. משפט שגור בפי הזקנים הוא: "רומא אכלה לנו את הכול ולא הותירה שום דבר".

ואולי, אשמת פיגורה של סיציליה ונחשלותה יחסית איננה רק פרי הזנחה של השלטון המרכזי? דומה שסיציליה נאחזת במיתולוגיה, בהיסטוריה וגאה בהיותה מחרוזת של שמורות טבע אנושיות, מרכזי עיירות שבהם יושבים הזקנים בפתחי הבתים ומשוחחים בסיציליאנית, דייגים המתקנים את רשתותיהם בסירות, רועי כבשים ונשים עטופות בשחור. האוטוסטראדות החדשות והמהירות מחברות את סיציליה ליבשת, אבל עדיין ניכרים בה כוח המסורת והאחיזה בישן.

גם את הלך הרוח הזה מבטא ה"ברדלס": "באמת ובתמים נראה לך, שֵוָאלי, שאתה הראשון המקווה להטות את סיציליה אל זרם ההיסטוריה העולמית? מי יִמנה כמה אימאמים מוסלמים, כמה אבירים של המלך רוגֶ'ר, כמה סופרים שְוָאבּים, כמה בּרונים לבית אַנְז'וּ, כמה מחוקקים של המלכים הקתוליים ביותר כבר שגו בתקוות שָוא נפלאה זו? וכמה מִשְנים למלך ספרד, כמה פקידים שוחרי תיקונים של קַרלוֹ השלישי? ומי זוכר אותם היום?"

ויה בוטרו  (via Botero) שבפלרמו עובר במקביל לחוף הים, ברובע הארמונות העתיק של פאלרמו, שנקרא "לה קאלסה", שם המסגיר את מוצאו הערבי – "חאליסה", היינו, הטהורה. זכר לעידן הסרצאני,. אין בו בתים. רק ארמונות. מחד, יש בו מבנים מפוארים כמו מלון טריקנדיה המפואר וארמון תומאסי, שם מת הנסיך ב"הברדלס" ומצד שני, מצדי הרחוב מזדקרים בנינים שהיו פעם מפוארים. קשה להאמין, אבל הבתים הללו, שהעשב מבצבץ מרצפות השיש שלהם וחורים מכוערים פעורים בכותליהם, חיה פעם האצולה הסיציליאנית. במאות ה-16, ה-17 וה-18. הקירות המתקלפים הללו היו מכוירים בוורוד או קרם, מעוטרים בתמשיחי קיר ומקושטים בכרובים בסגנון הבארוק. פייטרו דוכס ארגאון שהגיע לכאן במאה ה-13 החדיר לאי את הקיצוניות הדתית שהביטוי האדריכלי המובהק שלה הוא החומרה הגותית. ההשפעה הספרדית מתחה את האומנות והאדריכלות הגותית למאות ה-15 ואפילו ה-16, כאשר הרנסנאס פרח באיטליה במלוא עוזו.  בסוף המאה ה-17 נחת כאן הבארוק והשתולל בכרכובים מסוגננים ובשפע של עיטורים, ללא הכנה רנסאנסית.

פרנקו בטיאטו ( Franco Battiato)   הוא אחד היוצרים המוערכים ביותר באיטליה של ימינו. באטיאטו, זמר, מלחין, פילוסוף וצייר, נולד ב-1945 בכפר ג'וניה שבמחוז קטניה. אולי התכוון אליו בשירו המפורסם "Povrera Patria" ("מולדתי הענייה"). ואכן, בניה נוטשים אותה לטובת מקומות המציעים תעסוקה ופיתוח מודרני. בתחילת המאה ה-20 עזבו קרוב למיליון איש את איטליה, בחפשם אחר חיים טובים יותר. מרביתם הגיעו מהדרום מוכה האבטלה ובעיקר מסיציליה. מאז ועד היום עוסק הקולנוע הסיציליאני בסוגיית הגירה ובשאיפה לעתיד טוב יותר. בסרטו "העולם החדש" (Novomondo, 2006), שתורגם כ"המסע אל החלום" מתאר הבמאי עמנואל קריאלזה (Emanuele Crialese), את מסעה של משפחה סיציליאנית אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בתחילת המאה ה-20.

בסרט "סטרומבולי", שהוזכר לעייל, מתגוררים באי רק זקנים לבושי שחורים. כל היתר, כך נאמר מפיהם לגיבורת הסרט, עזבו לאוסטרליה או לאמריקה. גם האוטוסטראדות שחוצות את האי ריקות כפי שהיו כאשר סללו אותם בשנות ה-70 של המאה ה-20, מצוינות ונטושות. יקרות וחסרות תועלת. רק עיירות החוף פורחות. אלו אתרי הנופש המסורתיים של איטליה. אבל בחורף, כאשר החופים שוממים ותיירים אינם פוקדים את הרחובות, יכול הנוסע לאבד את התחושה העכשווית ולשקוע במעיין הזיה סיציליאנית.

אפשר לראות את הקטבים הסיציליאניים, דרך הספרות שצמחה בה. ניתן להצביע על שני סופרים, שהוזכרו לעייל, כמייצגים מנקודות ראות מאד קיצוניות, את ההפכים של סיציליה. ליאונרדו שאשא, "חיה פוליטית" (ופרשן פוליטי שנוי במחלוקת) שנולד בעיירה הקטנה ראקלאמוטו (Racalmuto) שבדרום, מקפיד לשפוך בספריו העלילתיים אור דווקא על הצדדים האפלים של סיציליה. סיפוריו כתובים בלשון תמציתית וחדה, כמו הטרשים שבלבו הצחיח יחסית של האי. ג'וזפה תומאזי דה למפדוזה, בן אצולה סיציליאני, נסיך שגדל עם כפית של זהב, מעדיף להלל את האי בלשונו הברוקית ולצבוע את "הברדלס" – ספרו המפורסם והיחיד – באווירה של שקיעה וגעגועים. שני ההפכים הללו, חולקים ביניהם את ההכרה שסיציליה היא ממד דמיוני ושניהם מתארים הוויה אחת, שכולה אכן מורכבת מניגודים.

יש משהו בסיציליה שדוחף את המבקר בה לקיצוניות, או לפחות לראייה סטריאוטיפית. לצד העוני, תעשיית הפשע והאבטלה הגואה, משמר האי הים תיכוני, בעל ההיסטוריה העגומה, שרידים אדריכליים של יופי עוצר נשימה, שהותירו בו התרבויות הרבות שעברו בו. כל אלו על רקע נוף כמעט אלים, אקלים ים תיכוני אכזר ומתיחות מתמדת.

דה למפדוזה, מיטב לתאר את ארצו ביצירתו "הברדלס" (Il Gattopardo), שהיתה היצירה היחידה שכתב. הרומן נחשב לאחת מיצירות הספרות המופתיות בספרות האיטלקית של המאה ה-20 ולסמל של סיציליה. הספר מתאר את שקיעתה של משפחת אצולה סיציליאנית, אשר סמל האצולה שלה הוא ברדלס, בתקופה רבת תמורות במחצית השנייה של המאה ה-19, עת איחד גריבלדי את איטליה. העלילה, המתרחשת כביכול בעיירה דמיונית בשם "דוֹ‏נָ‏אפוּ‏גָטָ‏ה" (ככל הנראה בת דמותה של העיירה סנטה מרגריטה די בליצ'ה, 100 ק"מ דרום-מערבית לפלרמו), פוגשת את המשפחה במספר נקודות בזמן בין מאי 1860 למאי 1910 ובמרכזה דמותו של הנסיך דון פבריציו קורברה, נסיך סאלינה, המשלבת את דמויותיהם של המחבר, אביו ובעיקר סבו. התמונות המרכזיות ברומן הן אהבה, שקיעה, התפוררות, ריקבון ומוות, והוא מכיל תיאורים חושניים של נופי סיציליה החשופים, של גינוני אצילים שעבר זמנם ושל ריחות, טעמים ומגעם של אריגים. הספר יצא לאור ב-1958, שנה לאחר מות הסופר[11]. בניגוד לדעה הרווחת, יש מעט מאד מהביוגרפיה של די למפדוזה בספר. אולם יש בו ניואנסים דקים המרמזים על דמויות אמיתיות. ב-1959 זכה תומאזי די למפדוזה לקבל, לאחר מותו, את הפרס הספרותי הגבוה ביותר באיטליה, פרס סטרגה (Strega) על ספר זה. הוא מודה שמזכרות אילמות אלו של העבר, אשר מעצבות כל כך את נופי סיציליה, לא הוקמו על ידי בניה, אלא על ידי אלו שעברו בה. משום כך, לדבריו הן נפלאות אך בלתי מובנות. והוא מדמה אותן ל"רוחות רפאים יפים ואילמים".

בניגוד למקומות רבים סביב האגן הכחול והפורה של הים התיכון, יש משהו קודר ופסימי אצל הסיציליאניים. כמעט כול סיציליאני שפגשתי הזהיר אותי מפני גנבים ושודדים. אינני בטוח אם רק דאגו לשלומי או שהם פשוט נהנים מהפחדתם של התיירים. האמת, כמו במקרים רבים, עוברת וודאי באמצע. סוכני התיירים מרבים להבטיח לתיירים את הפאר וההדר של פעם. ואכן, יש מקומות כמו פאלאצו גאנצ'י בפלרמו, שם צילם לוקינו ויסקונטי (Luchino Visconti di Modrone), מאבות הניאו-ריאליזם האיטלקי, את הסרט "הברדלס". כך גם ביתה של הדוכסית רוקו פאלומבה, הנשקף על הפיאצה. בבית המוזנח נשמרו דלתות הזכוכית האדירות ועליהן חקוק סמל האצולה של בית הדוכסית.  מדרגות השייש מתפתלות בוהקות בלובנן.  אולם ההתפעלות מקבלת טעם של חמיצות כשרואים את השלטים המחלידים ואת החזית ההרוסה. בבאר של מלון "וילה איג'יאה" אפשר לשתות קמפארי מעודן ולשמוע באוזניים צלילים של מלכים ורוזנים, שהדרימו לפאלרמו ככדי לבלות בה את חופשות החורף שלהם. צילומיהם המצהיבים בשחור לבן עדיין מקשטים כמה מהמסדרונות הארוכים של המלון, שנבנה בתחילת המאה העשרים על צוק סלע הגולש לים; במקום שהיה פעם מחוץ לעיר וכיום נושק לנמל. כאן נשמר הפאר הישן כמעט כפי שהיה בעת שביקרו כאן מלך סיאם ומלכת אנגליה. הרהיטים בסגנון לואי הששה עשר, הנברשות העמוסות לעייפה, חלונות הענק המקושתים שמאחורי הווילונות הרקומים שלהם נשקף גן סגרירי. הכול כמעט כפי שהיה. רק קצת דהוי. מהוה. מזדקן. רחוק כל כך מהברק הפלסטי של תעשיית המלונאות.  האיטלקים מתרפקים על אותו שמייצג וילה איג'אה, כמו כמה חלקים מאוחרים של "לה קלאסה". מה שמכונה במעט רומנטיזציה "בֶּל אֶפּוֹק", היינו תור הזהב. התקופה בה האריסטוקרטים ייבאו מפריז את סגנון הליבֶּרטי[12], שמו האיטלקי של ה"ארנובו". ליאונרדו שאשא, הורס מסיבות כפייתי העיר על כך בסרקזם, שלדעתו סיציליה מעולם לא הכירה בתור זהב שאחריו בה הדקדנס. בסיציליה הדקדנס היה קיים מאז ומתמיד.

המובטלים סבב הפיאצה שותים את הקפה באיטיות ים תיכונית, מצפים לנס. תמיד יימצא איכר תורן או פועל נמל שישמיץ את האדונים ויסביר למבקר המתעניין ש"כאן היה תמיד רע ויהיה עוד יותר גרוע, בגלל האדונים שלא יעשו דבר עבור העם". יש לעתים משהו מייאש, מרפה ידיים בסיציליה. דון פאבריציו, נסיך סלינה, גיבורו של "הברדלס" תיאר את המצב במונולוג המפורסם שלו: "הסיציליאניים אינם רוצים בשום אופן לשפר את מצבם. מן הטעם הפשוט שהם מושלמים בעיניהם. רהבם חזק מדלותם". שאשא היטיב לתאר את הפסימיות של הסיציליאניים דרך שפתם. בארץ זו הטיית הפועל בזמן עתיד כמעט ואינה קיימת. הבדידות והפאטאליזם נטועים כה עמוק באופיים של הסיציליאניים. חוסר הביטחון והפחד מהמחר הם כאלה, שלעולם לא יאמר מישהו "מחר אצא לשדה", אלא מחר אני יוצא לשדה". מדברים על העתיד רק בלשון הווה.

בקריאה ראשונה של "הברדלס" ספרו האלמותי של די למפדוזה, נדמה שהספר הינו מאד סיציליאני. יש בו בדיחות מקומיות, מקומות אופייניים ודמויות סיציליאניות שרק בני האי מכירים. בקריאה זהירה יותר נראה שדי למפדוזה מנסה לרמוז לקוראיו הסיציליאניים, להימנע מהטעויות שהרסו את חייו שלו. דומה ורצה לומר לבני עמו שלא יחשבו שהם מרכז העולם. סיציליה, אליבא דה למפדוזה, איננה מרכז העולם, כפי שנדמה לחלק מתושביה. עליה למצוא את מקומה כחלק מהעולם המערבי. המסר שלו הוא שהם חייבים להפסיק להתבדל. זה לא קל. לא להם ולא לייתר חלקי איטליה. וודאי שלא לפיידמונט, העשיר, המעודן והשבע.

ידין רומן היטיב לתאר את דרכה של סיציליה אל המאה ה-21, בהמשילו אותה לספינתו של אודיסיאוס, המנסה לצלוח את המייצרים, תוך סיכון גדול, ובמחיר טובי מלחיה[13]. כך גם סיציליה, שכדי להתחדש ולהתפתח, יהיה עליה למצוא פתרונות יצירתיים, וללמוד לשוט בין המפלצות האורבות לצד הדרך.

——————————————————————————–   הערות

[1]  הספר יצא לאור בהוצאת עם עובד. התרגום שגוי. צריך להיות "הנמר".

[2] מדוזה = אחת משלושת הגורגונות, שפירושן – "שואגות" או "איומות".

[3] . על שום איאולוס, אל הרוחות.

[4] . מוזכרים בקיר מקדש המוות של רעמסס השני בגדה המערבית של לוקסור, מצרים.

[5] . אמו דאריה, באוזבקיסטן של הים, אז מארא א- נהר.

[6] .  את התואר הזה ירש מקרוביו, מלכי קפריסין לבית לוזיניאן, שהיו מאחרוני המלכים בממלכת י-ם הצלבנית. במותו הוריש צ'רלס את התואר לכל צאצאיו, עד אשר צורפה סיציליה לאיטליה המאוחדת בשנת 1860.

[7]. הסכם שלום שנחתם בחודשים מרץ-אפריל 1713 בעיר ההולנדית אוטרכט ובכך סיים את מלחמת הירושה הספרדית באירופה ואת מלחמת המלכה אן בצפון אמריקה. על ההסכם חתומות צרפת בראשותו של לואי הארבעה עשר וספרד בראשות פליפה החמישי דוכס אנז'וּ, מצד אחד, ובריטניה בראשות המלכה אן, דוכסות סבויה, והרפובליקה ההולנדית מצד שני.

הסיבה למלחמת הירושה הספרדית הייתה היותו של פליפה נכדו של לואי ה-14, כך שהכתרתו הייתה עלולה להיות צעד בדרך לאיחודן של ספרד וצרפת, איחוד שעלול היה לאיים על מדינות אחרות באירופה. לכן, הדיונים הראשונים נסבו סביב מחויבותן של ספרד וצרפת להימנע מאיחוד ממלכותיהן, ונמשכו עד יולי 1712, עת ספרד חתמה על הסכמתה לעניין זה.

בכך נפתרה סוגיית איחוד צרפת וספרד. ההסכם שמר על הקיסרות הספרדית, אך מסר את ארצות השפלה הדרומיות, נאפולי, חלק מדוכסות מילאנו וסרדיניה לקיסרות האוסטרית. סיציליה וחלק מדוכסות מילאנו נמסרו לבית סבוי. גיברלטר והאי מנורקה נמסרו לבריטניה. כך, אחיזתה של ספרד באירופה עצמה נחלשה, והאיום הפוטנציאלי על בריטניה ופורטוגל פחת.

[8] . מילולית: תקומה

[9] מיכל פלג, "סיציליה המושלמת עומדת להתעורר", מסע אחר, גיליון מס' 48, עמ' 76-77.

[10] . www.bonajuto.il

[11] . את הספר ערך ג'ורג'יו באבסני, שהכניס בו מספר תיקונים וערך אותו בצורה דעתנית. עד עריכתו של באבסני נדחה הספר על ידי מספר הוצאות, של ייחסו לו חשיבות. תורגם ללשונות רבות (לעברית תורגם ב-1961 על ידי פנינה בת שלה ויצא בהוצאת עם עובד)

[12] . ה'אר נובו"  (Art Nouveau) נקרא באיטליה  "פלוראלה" (Floreale, מילולית: פרחוני) או "סגנון ליברטי" (Stile Liberty), על-שם החנות שפתח ארתור ליברטי (Arthur liberty) בלונדון ב-1875, שבה הוצגו חפצים בעלי צורות אורגנית עם דגמים דקורטיביים.

[13] ידין רומן, "המפלצות של סיציליה", מטרופוליס סיציליה, גיליון 027, עמ' 8.

[1] טעות בתרגום. צריך לומר "הנמר".