חללי צה"ל ו'יד ושם'

כתב: גילי חסקין

תודה לד"ר מולי ברוג, לעופר רגב ולפרופ' גדעון ביגר על עצותיהם והערותיהם.

במסגרת הסיור בפרדס חנה וסביבתה, נבקר באנדרטת הנח"ל, שהוקמה בפאתיה המערביים של פרדס חנה, בסמוך לתחנת הרכבת. האנדרטה הוקמה על ידי "העמותה להנצחת חללי הנח"ל"  והחליפה את חדר ההנצחה הקטן שהיה במחנה 80 – בסיס הטירונות של הנח"ל דאז. הרעיון להקמת האנדרטה עלה כבר בשנת 1982 עם הקמת חטיבת הנח"ל כחטיבת חי"ר רגילה, אולם האתר נבנה רק ב-1995. פרדס חנה נבחרה בשל קרבתה למחנה 80.

זהו אינו אתר הנצחה רגיל. אלא אתר המיועד גם לפעילות בני נוער שוקקת וצוהלת. אתר זה מפגיש שתי תחושות לאומיות עוצמתיות ביותר: הזיכרון והתקווה.

את האתר תכננו האדריכלים חנן הברון[1] ומיכאל קראוס. הוא נבנה בצורת סמל החטיבה, המגל והחרב. המגדל שבמרכז האתר מזכיר בצורתו מגדל מים וכך מזכיר את תרומת הנח"ל להתיישבות בארץ. במקום מונצחים בו 1,039 חללי מסלול הנח"ל, חטיבת הנח"ל וחיל החינוך והנוער. מעל שמות הקורבנות רשומה הכתובת " וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם" (ישעיהו, נ"ו, 5) , פסוק שנעשה בו שימוש בעיקר בהתייחסות למוסד 'יד ושם' ומתייחס לנספים בשואה.

הסוציולוג ד"ר מולי ברוג מעיר, במאמרו 'צבא השם במדינת יד ושם' ('הארץ', 19 במאי 2019), כי חללי המאבק המזוין, להגשמת חזונה של הציונות והגנתה של מדינת ישראל נחשבים אמנם ל'קורבן על מזבח המולדת' ואולם, בניגוד לנוהג שרווח במדינות רבות, בישראל מעולם לא הוקמה עבורם "אנדרטה לחייל האלמוני", כזאת שמהווה ביטוי סמלי לכבוד ולהכרה הממלכתיים שמעניקה האומה לכל מי שאיבד את חייו על הגנתה[2]. יש לכך שני נימוקים, הוא מסביר:

א. בשל העמדה המוסרית ש 'אין לנו חיילים אלמונים', כפי התבטא בשירו יהודה עמיחי: " אֵין לָנוּ חַיָּלִים אַלְמוֹנִים/ אֵין לָנוּ קֶבֶר הַחַיָּל הָאַלְמוֹנִי/ מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַנִּיחַ זֵרוֹ/ צָרִיךְ לְפָרֵק אֶת זֵרוֹ/ לְהַרְבֵּה פְּרָחִים וּלְחַלְּקָם לְעָלִים וּלְפַזְּרָם. ברוח זו כתב גם משה שמיר, בספרו על "יאיר"[3].

ב. כפי שהסביר גדעון האוזנר, התובע הכללי במשפט אייכמן ולימים יו"ר מועצת  'יד ושם': "את  קברו של החייל האלמוני, מחליף בישראל אהל 'יזכור', ב'יד ושם'. מדינאי המגיע לישראל מניח זר על קבר 'אפר הקורבן האלמוני'." הווה אומר, ניתן להבין מדבריו כי מדינת ישראל רואה את נספי השואה, כקורבנות הקוממיות שלה.

המגמה הזאת, של זיהוי חללי צה"ל, עם קורבנות השואה, החלה זמן קצר, באופן מינורי, לאחר מלחמת הקוממיות. בשנת 1952 יצא לאור הכרך הראשון של 'גווילי אש' עליו הופקד משרד הביטחון. סדרת הכרכים הזו נועדה להנציח את זכרם באמצעות מבחר מפירות יצירתם של הנופלים בקרב. ראובן אבינועם, אב שכול שהיה העורך והיוזם של הפרויקט, כתב בפתח הכרך הראשון "המטרה באוסף עיזבונות זה היא הצבת יד ושם [ההדגשה שלי ג"ח] ללוחמי הקוממיות, מתוך כוונה של עיצוב דמות הדור כולו"[4].

ד"ר ברוג טוען כי טשטוש הגבולות בין הנספים בשואה לחללי מערכות ישראל הלך והתחזק ככל שמשימותיו העיקריות של צה"ל הפכו מהגנה על גבולות המדינה, מפני פלישת צבאות זרים, למשימת שיטור על חיי אוכלוסייה אזרחית זרה הנתונה למרותו. בתוך כך מצא עצמו צה"ל בעמדה אפולוגטית מול ההשוואה שנשמעה בשיח הציבורי בתקשורת בארץ ובעולם, בין מעשי חייליו לאלה של הצבא הנאצי. משום כך, צה"ל ראה לעצמו צורך להחדיר את תודעת השואה למחשבה המבצעית כמרכיב בחוסן הנפשי של חיילי צה"ל ומפקדיו, העומדים בחזית העימות עם הפלסטינים. סדרות חינוך ב"יד ושם" ומסעות אל מחנות הריכוז בפולין, לא רק מלמדים על הפרק האפל בתולדות העולם ועל הקטסטרופה הגדולה של העם היהודי, אלא מחזקים את הממד הקורבני בזהותם האישית. ברוג מוסיף וטוען: "תחושת הקורבן יכולה לשמש בעבורם מעין "אפוד מגן מוסרי" בעימותים הקשים עם האוכלוסייה הערבית. ברגעי משבר, במצב של דילמה מוסרית קשה, יכולים החיילים לענוד באופן מטאפורי את הטלאי הצהוב על החזה, ולהפוך לילד הקטן מהגטו, ואז כל פעולה אלימה מצדם, היא בבחינת תגובת נגד של הקורבן כלפי הצורר הערבי".

החיבור של צבא ושואה עם דת, מאפשר לראות בקריאה לצאת לקרב מצווה הלכתית, כפי שבאו לידי ביטוי בדף קרב שהוציא מפקד חטיבת 'גבעתי', אל"מ עופר וינטר, אל עשרות מפקדי חטיבת 'גבעתי' (9.6.2014), במהלך מבצע 'צוק איתן': "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל". הוא הוסיף עוד ואמר, בשם לוחמי צה"ל בכלל ולוחמי חטיבת גבעתי בפרט: "עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב: 'כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם' ונאמר אמן'"[5]. (הוא אכן ננזף על כך קשות, כייוון שלא ביטא בזאת את עמדת צה"ל, אלא רק את עמדתו האישית. אבל מתגובות בעיתונות אפשר להסיק כי הוא מבטא דעת רבים).

גישה זו מסבירה מדוע יש המוסיפים לעתים, לשמות חללי צה"ל את הביטוי 'הי"ד' (השם יקום דמו), כמו למשל באנדרטה שהוקמה במטולה לזכרו של תא"ל ארז גרשטיין, שנפל בלבנון. ביטוי זה מתייחס במקורו לנרצחים על קידוש השם. מכאן: השם יקום (מלשון נקמה) דמו (שנשפך). בכך הופכים המנציחים את חייל צה"ל, שנפל על משמרתו, עם חגורו ונשקו, לאזרח חסר מגן. ואת מותו על הגנת המולדת, למוות של מרטיר – קדוש מעונה. גישה זו מתכתבת עם המסעות לאושוויץ של בני הנוער, שמקדישים לאירוע הנורא של השואה, מקום חסר פרופורציות בתוך סך כל המרכיבים של האתוס הישראלי. נראה שהמסעות לפולין נועדו לאו דווקא כדי להכיר את מה שהיה שם, אלא בעיקר כדי להסיק מסקנות לגבי הקורה כאן. כבר במחצית שנות השמונים הוציאה התנועה הקיבוצית משלחות נוער ראשונות לשם. הצעירים, שטולטלו רגשית בביקור באופן שלא ציפו לו, מסרו עם שובם את התרשמותם באופן החד ביותר: "בפולין הבנתי את חשיבות מדינת ישראל" או "עכשיו אני בטוח לא ארד מהארץ".  מסקנת רבים מהמחנכים אז היתה, כי נמצאה הדרך הטובה ביותר לחינוך בני הנעורים למחויבות לציונית ולעיצוב זהותם היהודית. כך, תוך שימוש קל מדי במניפולציה רגשית, הושגו כביכול, מטרות חינוכיות ארוכות טווח שעל השגתן אמורים לעבוד שנים ארוכות[6].

ההיסטוריון יעקב טלמון, במכתב שניסח למנחם בגין, ניסח את התובנה שמדינת ישראל קמה למרות השואה ובוודאי לא בגללה[7]. לטעמי, האחיזה בטענה כי מדינת ישראל קמה כביכול "בגלל השואה", בהתעלמה מהמעשה הציוני לפני השואה, מזיקה לטיעון הציוני על זכותם של היהודים לריבונות בארץ ישראל, לא רק כמחוז מקלט בעת צרה. זאת ועוד, יש בטענה זו משום ההתחמקות מן האחריות למה שקרה בארץ ישראל ובמדינת ישראל, החל מראשית ההתיישבות הציונית ועד היום. היהודי הנרדף עד חורמה, לא יכול היה לבחור. גורלו עוצב בידי משמידיו. אך מה שנכון לגבי השואה, מושלך בהתלהבות על הקיום היהודי בארץ ישראל[8].

ראו באתר זה 'טיולים לאושוויץ'

החיבור התודעתי של צבא-דת-שואה, טוען מולי ברוג, מאיץ תהליך של טשטוש הגבול בין זֵכר הנספים בשואה לזכר הנופלים במערכות ישראל, בכך שהוא מעניק לשניהם משמעות אחת, כמו שוות מעמד — קורבנות. לפיכך, חיילי צבא הגנה לישראל שנהרגו בקרב או במילוי תפקידם יכולים להיחשב גם קדושים מעונים והביטוי הציוני "נפלו על מזבח המולדת", כלומר על קידוש המקום, מקבל בחיבור הזה משמעות כאילו "מסרו את נפשם על קידוש השם"; היות ושני המונחים "המקום" ו"השם" הם ביטויים שהוראתם אלוהים, מסביר ברוג, ניתן כעת לראות במוות הפטריוטי סוג של קורבן אמוני ובקורבנות השואה את ראשוני החללים של מלחמת העצמאות. הדבר מעיד לדבריו על "מהפך תודעתי שעברה החברה בישראל, ממצב שבו קיבלה השואה משמעות מתוך הישגי המדינה, לכך שכיום היא מהווה נקודת מבט מרכזית לפרשנות על פעולותיה"[9].

ראו גם: באתר זה: צביונו הראוי של יום השואה.

הערות

[1] חנן הברון (1931 – 2000) נולד בגרמניה ועלה בגיל שנתיים עם הוריו לארץ ישראל. המשפחה התיישבה בירושלים, שם עבד אביו כמנהל בבית החולים אלי"ן לילדים נכים. למד בבית הספר היסודי דוד ילין בירושלים ובבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בבית הכרם. בשנות נעוריו היה חבר בארגון ההגנה ולאחר מכן התגייס לפלמ"ח. בשנת 1949 הצטרף לגרעין שהקים את קיבוץ רעים שבנגב המערבי. במהלך שנות חברותו בקיבוץ, שימש הברון כמזכיר הקיבוץ וכחבר בוועדת התכנון. למד אדריכלות בטכניון בחיפה והחל לעבוד במקצועו ב-1952. היה מראשוני האדריכלים במחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד ובמסגרתה תכנן קיבוצים שלמים, מבני ציבור, מבני מגורים ומבני תעשייה לתנועה הקיבוצית. כן היה חבר בצוותי תכנון גם במספר מבנים מחוץ לקיבוצים, בהם כמה שזכו לפרסום. פעל שנים רבות לצד האדריכלים פרדי כהנא, ויטוריו קורינלדי, ארנונה אקסלרוד ורחל ניסים. את ייחודו של הברון כאדריכל תיאר קורינלדי: "חנן היה אדם מצד אחד מאד מינימליסט, כמעט סגפן בתכנון שלו. מצד שני היה לו חן ורכות כך שהבניינים שלו ככל שיהיו פשוטים וצנועים, היה בהם סוג של דגש מאד אישי". האדריכל פרדי כהנא מציין כי "בית יגאל אלון בגינוסר הוא הבניין החשוב שלו: שקלול של פונקציה, רעיון וצורה, ביטוי הולם לאיש שעל שמו המפעל הוקם, ממשק עם ים הכנרת, שילוב סגנונות מקומיים וגם מונומנטליות שבמקרה זה במקום; בנוסף, חללים פנימיים מעניינים המתאימים לתצוגות השונות".

[2]  לא קשור לקיר השמות למאות חללי מערכות ישראל שנפלו בגבולות הארץ ומחוצה לה ומקום קבורתם לא נודע  המונצחים בגן הנעדרים, אשר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. מדי שנה בשנה, ביום ז' באדר-יום פטירתו של משה רבנו על פי המסורת, נערך במקום הטקס הממלכתי הרשמי לנעדרים במערכות ישראל.

[3] יעקב אחימאיר, "עוצמת הנימה הדקלרטיבית / ביוגרפיה", אתר האינטרנט NRG

[4] ראובן אבינועם, "עם הגווילים", הקדמה לכרך הראשון, מהדורה שניה, בתוך: גווילי אש, משרד הביטחון, 1953.

[5] גילי כהן, " מח"ט גבעתי למפקדים: "ה' אלוקי ישראל, אנו נלחמים כנגד אויב המנאץ שמך", אתר האינטרנט של 'הארץ'

[6] מוטי גולני, מלחמות לא קורות מעצמן, על זיכרון, כוח ובחירה, מודן, 2002, (להלן: מלחמות לא קורות מעצמן) עמ' 242-249

[7] יעקב טלמון, "המולדת בסכנה, מכתב להיסטוריון מנחם בגין מההיסטוריון יעקב טלמון", בתוך: י טלמון, חידת ההווה ועורמת ההיסטוריה, מוסד ביאליק, 2000, עמ' 264-265.

[8] מלחמות לא קורות מעצמן, עמ' 240-241.

[9] מולי ברוג, "צבא השם במדינת יד ושם", אתר האינטרנט של הארץ .