אל פריחת הרקפות

מההר העגול לגבעת הרקפות

כתב: גילי חסקין 25-01-21

ראו באתר גם :  אל פריחת הנרקיסים ;  טיול לפריחת אדמונית החורש;   טיול לפריחת הכלניות ;                                טיול לפריחת הציבעונים;   טיול לפריחת האירוס הנצרתי ;   טיול לפריחת האירוס ההדור

שבת של סגר בימי קורונה. אנחנו אזרחים ממושמעים. ההנחיות אומרות להישאר בבית, אבל השמש זורחת, הרוח נעימה, גם אם קרירה. פיסות כחולות של שמים ניבטות מבעד לחלון ואנחנו מתקשים להתאפק. יצאנו לבקעת הנדיב, הסמוכה לבית. השמש שולחת קרניים נדיבות והנוף מואר באור רך של חורף.

זהו למעשה עמק קטן, בשולי מישור החוף, המשתרע על פני שטח של 20 קמ"ר, בין מורדות הכרמל ממערב (לייתר דיוק, חוטם הכרמל), לבין רמת מנשה ממזרח וקרוי על שמו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, שקברו נמצא במרחק ק"מ ספורים מכאן, בכניסה הדרומית לזכרון יעקב. האזור זרוע בשמות בני משפחתו: זיכרון יעקב על שם אביו, גבעת עדה על שם אשתו, פרדס חנה על שם הדודנית העשירה ובנימינה על שמו שלו. הברון הציל את מתיישבי זמארין מרעב וגם נטל מהם את חרותם. בדמותו יש אורות וצללים. כל אחד בוחר במה להתרכז והאמת, יש לה פנים רבות.

האזור מתאפיין בשטחים חקלאיים רבים, הכוללים בעיקר כרמי-ענבים, העומדים עירומים בשלכת, שטחי פלחה זוהרים בירוק, ושטחי טבע נרחבים, כמו יער האלונים של שמורת הר חורשן, שמורת אלוני יצחק, ועוד נחלים ומעיינות. מצפון לכביש יוצאות דרכי עפר וג'יפים מעוררי קנאה, מקפצים בהם, בדרך אל הר חורשן, בואכה בת שלמה. מעבר לשרידים העתיקים אשר בשוני, בבקעה נמצאים שרידי האקוודוקט, שהוביל מים לקיסריה ההרודיאנית ושווה לא רק פוסט, אלא טיול נפרד. במרחביה הבקעה ניתן למצוא גתות, בורות מים מבנים עתיקים, ועוד.

בשולי בקעת הנדיב עברה הדרך ההיסטורית, שכונתה בתקופות שונות "דרך יפו".  היה זה סעיף של ה-Via Maris, דרך הים ההיסטורית, שחיברה את מעצמות הסהר הפורה, מצרים ומסופוטמיה. הדרך, נזכרת במסעו של פרעה תחותימס השלישי, בשנת 1468 לפני הספירה. כתוב שם שהובילה "צפונית לצפתי ותוצאותיה היו צפונית למגידו". פרופ' יוחנן אהרוני המנוח זיהה את צפתי, עם ח'רבת א-סת לילה, כיום תל צפי שליד אביאל. הדרך נמשכה באזור הגבעות והמעיינות של רמת מנשה וירדה לעמק יזרעאל, בנחל יקנעם. בדרך זו עבר מסע המלחמה של צלאח א-דין, מיקנעם אל השרון, בתקופה הצלבנית, וכן מסעו של נפוליון מיפו לעכו, ב-1799. גם נוסעים במאה ה-19 עברו בדרך זאת, מן השרון לעמק יזרעאל.

ביולי 2015 התארגנה קבוצת תושבים במאבק על שמירת בקעת הנדיב כאזור ירוק. מאבק זה מתמקד בעיקר ביוזמה לסלול לאורך הבקעה כביש אזורי הומה, שיחצה אותה ויוליך מכבישי 6 ו-65 בדרום, אל כבישי 4 ו-70 בצפון, ממש בנתיב של "דרך יפו". אני מקווה שהשקט ינצח. מגיע לנו לנסוע מהר אבל אנו זקוקים קצת למרחבים של ירק.

השדות מעובדים בחריצות, מטעי הנשירים עומדים בשלכת, ומטיילים נראים לאורך אמת המים. פיסה של נוף  כל כך סמוכה לבית.

מושב עמיקם, כמו שכניו אביאל וגבעת ניל"י, יישובי המועצה האזורית והזעירה "אלונה", הוקם על ידי תנועת 'בית"ר'. הגרעין שהקים את עמיקם, הגיעו מחרבין שבסין, שם עמד בראש הקהילה מרדכי אולמרט, אביהם של  ירמי, יוסי ואהוד אולמרט, שאגב נולד במבצר שוני הסמוך, מקום בו פעל באותה עת משק חקלאי בית"רי. כשאהוד היה בן שלוש, עברה המשפחה להתיישבות בית"רית סמוכה – נחלת ז'בוטינסקי, שלימים התמזגה לתוך בנימינה.

עמיקם הוא בעיקר ישוב יוממות, שחבריו עובדים בעיקר בישובים שבין חיפה לחדרה. חלק מהמשפחות עוסקות בחקלאות, הכוללת מטעים של אפרסקים, שזיפים, נקטרינות, שסק ועוד. ליד המושב, זורם נחל איתן, הלוא הוא נַחַל תַּנִּינִים, בערבית ואדי זרקא (כחולה, אולי בשל המים, שהם נקבה בערבית). הנחל זורם דרום מערבה לים התיכון ונשפך לים דרומית לקיבוץ מעגן מיכאל. בדרך הוא מקבל תוספת משמעותית של מים מבריכת תמסח. זהו נחל שוצף, לפחות בחורף. לגדותיו גדלה צמחיה צפופה וניתן לזהות בו עופות לא מעטים.

ראו באתר זה: נחל תנינים.

אי אפשר שלא להיזכר בשיר על נחל התנינים שכתב אהוד מנור, שנולד בבנימינה הסמוכה.

"שוב אני כאן לידך

ושוב הולם ליבי איתך,

אך איפה הם כולם,

אותם ילדי השמש?

הסירות כולן טבעו

וחברי כולם נסעו,

גשרון העץ שהתמוטט

עוד מטייל בין שתי גדותיך.

התזכור את השמיים

שטיילו על פני המים,

את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף?

התזכור שירי ירח

וחצב בודד פורח,

את המחצבה שהתעטפה באור כסוף?

את הלחן כתב נחום היימן והביצוע, של חווה אלברשטיין. השלושה חברו יחד כדי לעורר געגוע. איש איש וגעגועיו.

מעל הערוץ מתנשאת גבעה קרטונית, נטועה אלוני תבור, שבשל מתארה, מכונה "ההר העגול".

טיפסנו אל ראש הגבעה, שם הקים הפסל בן המושב, אורי סיגל גלקין, בשנת 2010, מצבה לזכרו של אחיו ראובן, הצנחן, שקיבל צל"ש מאלוף הפיקוד, על לחימתו בחווה הסינית, במלחמת יום הכיפורים. ראובן לא זכה לקבל את הצל"ש בעצמו. ביום המחרת הוא נהרג בהתקפה אווירית על אזור הגשרים שנמתחו על תעלת סואץ. משפחתו טיפחה את הגבעה והפכה אותה לאתר נופש בטבע. בשנת 2018 , הקימו  לוחמי גדוד 890 של הצנחנים, בראש הגבעה, אנדרטה לחללי הגדוד באותה מלחמה ארורה. זכר לימים שצה"ל עסק בעיקר במאבק בצבאות ערב. כמעט כל מקום יפה אצלנו, מתערבב בחוויית השכול. מה עוד תבקשי מאתנו מכורה?

על הגבעה גדלים עצים מרשימים של אלוני התבור, עץ מרשים, שמכונה במקרא "אלוני הבשן": "הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן" (זכריה, "א, 2) וכנראה ייבחר כעץ הלאומי של מדינת ישראל. מראה האלון רב רושם, והוא משמש בתנ"ך כמשל לחוסן: " וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ, וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים; וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת" (עמוס, ב', 9). האלון מרשים גם כשהוא עומד בשלכת. ככתוב: "כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן, אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם" (ישעיהו, ו', 13). בניגוד לחורשות האורנים, שמחטיהם חונקות עשבוניים רבים, הקרקע שבצל האלונים, מצמיחה עשבים רבים.

מהגבעה נשקף נוף של שדות מעובדים, שהצבע הירוק הרענן של החורף, העניק להם משנה יופי. על המדרונות פרושים מרבדים של רקפות,  ששום יד אדם, לא היתה יכולה ליצור כמותם. משטחי ענק, מנוקדים  בחמישים גוונים של ורוד, מלבן, שצריך הרבה רצון טוב, כדי לזהות בו נגיעה ורודה ועד לסגול עז. אבל לכולן פתח הכותרת מודגש בצבע עז, בין סגול לאדום והמסורת הנוצרית רואה בו סמל ללבה השותת של מרים, אם ישו. פה ושם משובצות כלניות אדומות ואפילו אחת סגולה. הסביונים יוצרים מקבצים של צהוב בוהק, העירית הגדולה, שפרחיה הבהירים נישאים על עמוד תפרחת גדול, כבר פורחת במלוא עוזה. אבל את הרושם החזק ביותר מעניקות הרקפות. גם אנשים שהבנתם בבוטניקה מתמצת בשני פרחים: "יפה" ו"לא יפה", מודים שיש כמה פרחים בולטים ביופיים, ביניהם הרקפת, שבשנת 2007 נבחרה לפרח הלאומי של ישראל.

שמה העברי "רקפת" נגזר משם ארמי, שהשתמר גם באחד משמותיו הערביים של הצמח (נמנו למעלה מתריסר שמות ערביים). השם המדעי (Cyclamen), מקורו במילה יוונית, שהוראתה "עיגול", על שום עוקץ הפרי, המסתלסל ברוב המינים. עליה, כמו פרחיה, עולים וצומחים מפקעת גדולה ושטוחה. חוקר הטבע עוזי פז סיפר לנו, כי פקעת זאת היא מאגר מזון רב שנתי ועשויה להוות פיתוי לבעל  חיים, אלא שהיא מכילה סוג של רעל הנקרא ציקלמין ומשום כך נהגו הדייגים לטחון אותה, לערבב אותה בקמח ולהשתמש בה כפיתיון לדגים. טכניקה שהיתה מוכרת כבר מרומא הקלאסית ומהודו וכן בקרב ערביי ארץ ישראל.  הדגים המסוממים היו צפים במים וקל היה לאספם. לדייג לא נותר אלא לנקות את הקרביים ולאכול בתיאבון את היתר. הפקעת שימשה גם להסרת כתמים מבגדים ומכאן כינויה בערבית "סבון הרועים" הפקעת שימשה, לאחר קלייתה באש, כתרופה לריפוי עיניים מודלקות אצל בהמות. הרועים הערבים גילו כי הפקעת, הנאפית בגחלים, מאבדת את תכונותיה הרעילות ויכולה לשמש למאכל. כמו כן, שימש הצמח, ברפואה העממית, כשיקוי אהבה, לריפוי מחלות קיבה, כחומר משתן, זירוז הקאה ועוד. עוקצי הפרחים החמצמצים נמצצים להפגת צמא. למותר לציין כי כל השימושים הללו אסורים היום בארץ, משום שהיא צמח מוגן.

הרקפת מעוררת תשומת לב גם בעליה דמויי הלב. פניהם נראים כמעשה טלאים של כתמי ירוק וכסף, בגוונים שונים. מקורם של כתמי הכסף, בחללי האוויר שבין התאים. בעבר נהגו ללפף בהם אורז ובשר, כמקובל בעלי כרוב. יש פרחים המקדימים ופורחים בגלבוע, כבר באוקטובר, בדומה לחבצלת, לסתוונית ולחלמונית, "בני היורה". לעומתם, יש רקפות המאחרות לפרוח במרומי הגליל אפילו ביוני, אחרי שאחרוני עליה נבלו מזמן. משך הפריחה ארוך ביותר: פרח יחיד פורח משבוע ימים ועד שלושה שבועות. צמח מפותח עשוי להעלות פרחים במשך חודשיים ויותר. באגן המזרחי של הים התיכון נמנו 2318 מיני רקפות. ביוון ובטורקיה, הרקפת היוונית פורחת כבר באמצע ספטמבר, פרחיה זעירים, ללא עלים. בקרואטיה, ראיתי בקניון פקלניצה (Paklenica), שליד זאדאר, רקפות שצבען אדום לגמרי ויש עוד דוגמאות רבות. הפרח, שדמותו כמקור שזור, נטוי כלפי מטה, מזכיר לרבים מקל הליכה ומכאן אחד משמותיו בערבית-  "ח'טיב אל רעי", שהוראתו "מקל הרועים". צורתו המיוחדת של הפרח הכפוף, על חמשת עלי הכותרת הפונים כלפי מעלה, הקנתה לרקפת כמה שמות. כך למשל, הערבים מכנים אותה "ע'אליון אל-קאדי", היינו , "מקטרת השופט". אגדה יהודית מספרת ששלמה המלך עיצב את כתרו בצורת רקפת ומכאן כינוי בעבר: "נזר שלמה", אגדה אחרת מספרת, שלאחר ששמעו הרקפות על חורבן בית המקדש, הן הרכינו את ראשיהן וכך נוטים פרחיהן כלפי מטה. לעיתים קרובות היא צומחת בין סלעים, המסתירים אותה קמעה. מסיבה זו מואנשת הרקפת לעיתים קרובות בספרות ובאמנות, ומוצגת כצנועה וביישנית. הנוצרים ראו בפרח המרכין את ראשו, סמל לענווה ובעליו דמויי הלב, סימן לחסד. לכן מסמלת הרקפת באמנות הנוצרית, את מריה הקדושה. מבנהו של הפרח, כלפי מטה, מבטיח כי אבקתו לא תירטב, גם בימי גשם, ותוכל למלא את יעודה ואכן, הצבע הבולט והריח העדין, מושכים אליה חרקים רבים וגם אותנו.

המשוררים לאורך השנים, שמו בפינו לא מעט שירים הקשורים לפרחים: יקינטון, נרקיסים, מרגניות. אך למעט השיר "כלניות", שייתכן ולא נכתב כלל על הפרח בשם זה, המוכר מכולם הוא:

"מתחת לסלע צומחת לפלא

רקפת נחמדת מאוד,

ושמש מזהרת נושקת, עוטרת,

עוטרת לה כתר ורוד!

רקפת, רקפת, ציפור מצפצפת",

הציצי אך רגע אלי!"

רקפת נהדרת בסלע נסתרת,

נסתרת מנפש כל חי!".

בחורף 1927 הגיע למטולה המשורר לוין קיפניס. בצאתו לרחוב המושבה בערב, ראה חבורת נערים ונערות שרים ביחד. לוין קיפניס שאל מי מוכן להתלוות אליו למחרת בבוקר, להראות לו את מפל התנור. כולם התחמקו, ורק בת שבע, בת למשפחת דוברובין, התנדבה. למחרת פסעו השניים יחדיו במדרון, והנה מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת… ועל העץ ציפור מצפצפת.. ורוח לוחשת…

כל אלה הביאו לקיפניס את ההשראה והוא התיישב וכתב במקום את שורות השיר "רקפת", למנגינה אידית מוכרת. באותם ימים שקדמו להבנה הישראלית של שמירת טבע, כתב קיפניס: "מסלע וגבע יורדת בת שבע / רקפת לה על החזה".  לשיר שבעה ביצועים שונים, שהמוכר שבהם הוא של רוחמה רז. גיבורת השיר, בת שבע אורני (דוברובין), נפטרה בשנת 1997 בשיבה טובה והיא בת 92 שנים.

ד"ר איתי פלאות, מספר באתר האינטרנט שלו "סיפורו של שיר", כי המנגינה לשיר התמים לקוחה דווקא מלחן עממי, של שיר זימה ביידיש, המספר על בחור שטוף תאווה, שפוגש את חוה'לה שיצאה אל היער לקטוף פרחי מרגניות. בסופו של השיר, נרמז שם שהבחור השיג את מטרתו וחוה'לה נשמעת מרוצה…אני בספק אם כיום, במסגרת התקינות הפוליטית, היו מאפשרים להשמיע את השיר על גלי האתר.

נסענו משם, בדרך משובשת, ברכב 'פולו', שעבר הסבה לג'יפ, מקרטעים בבורות ובשלוליות, אל "דרך נוף גלעד" שנשקף ממנה נוף יפה של רמות מנשה. זהו האזור המפריד בין המורדות הדרומיים של הכרמל לבין רכס הר אמיר, שהוא השלוחה הצפונית-מערבית של הרי שומרון. רומו הממוצע של האזור הוא 300 מ' מעל פני הים ובכול זאת, לפני קום המדינה, בתקופת המרד הערבי הגדול, קיבל האזור את השם הבומבסטי "הרי אפרים". גם אם 300 מ' זה לא נחשב להר, אפילו לא בארץ ושבט אפרים מעולם לא ישב כאן, אלא שבט של אחיו הבוגר, מנשה. נכדיה של רחל, האהובה מנשות יעקב. פרשת 'ויחי' היא פרשת הברכות שברך יעקב את בניו "איש כברכתו ברך אותם" . עולה על כולן הברכה שברך את בני יוסף, ברכה שהפכה להיות סמל לברכת הבנים "ויברכם ביום ההוא לאמר, בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה". אפרים הצעיר קיבל את הבכורה, לכן הוא שוכן בהר ומנשה בגבעה. בניגוד למיתוסים רבים, שם הבן קם על אביו, כמו זאוס שהרג את קרונוס, במיתוס שלנו, האח הצעיר קם על האח הבוגר. כך קרה, שיוסף, הבן שקיבל את הבכורה על פני עשרת אחיו הבוגרים, ביקש מאביו יעקב, שגם הוא קיבל את הבכורה (בדרכי ערמה) במקום אחיו הבוגר, לברך את הבן הבכור וזה בחר לברך דווקא את הצעיר.

ראו באתר זה: רמות מנשה באביב

שמו של האזור בערבית, הוא "בלד א-רוחה" והכוונה היא כנראה לא "ארץ הרוחות", כפי שסבר זאב וילנאי,  אלא ל"ארץ הרווחה", כלומר נוף פתוח של רמה. (אולי גם "ארץ הדרכים"). זהו קער גיאולוגי גדול, חלק מקער ענק, הנמשך מאזור קיסריה שבדרום-מערב, אל גבעות אלונים-שפרעם בצפון-מזרח. מסיבה זאת, השתמרו על פני רמות מנשה, סלעי קרטון צעירים מתקופת האאוקן. הם אלו שהכתיבו את פני השטח: גבעות מעוגלות, סלעים בוהקים בלבן, אדמת רנזדינה אפרפרה שהתרוחחה מהם, עמקי עֲרֵבָה (דמויי קערה), רחבים ולעתים שטחים מישוריים לחלוטין. מכיוון שהשטח הוא בעצם אוכף נמוך בשדרת ההר הגבוהה יחסית של כרמל ושומרון, הוא היה באופן טבעי, פרצת מעבר קלאסית, בין מישור החוף לעמק יזרעאל.

בדרום מזרח עברה "דרך הים" בנחל עירון ובצפון מערב, דרך נחל דליה -יקנעם, עבר ציר ואדי אל מלח, המוכר אצלנו בתור "ואדי מילק". במשך דורות רבים לא היה ישוב קבע ברמת מנשה. התגוררו כאן בדואים ובעיקר טורקמנים. היו אלו שבטים נודדים ממוצא טורקי, שהיגרו מאסיה התיכונה מערבה והופיעו בארץ ישראל החל מראשית המאה ה-11, בימי שלטון הפאטימים. במלחמות התכופות שבין המוסלמים לבין הצלבנים, נטלו חלק גם הטורקמנים, בצד המוסלמי כמובן. הם מתוארים בספרות כאנשי מלחמה. ר' יעקב ספיר הירושלמי סייר באזור ב-1853 וסיפר על נוודים אלה, אותם הוא מכנה "תורגמא". הטורקמנים שחיו בעיקר על גידול צאן, מצאו מרעה למכביר ברמת מנשה. הנשים הטורקמניות היו מומחיות לטוות מצמר הגמלים, קישוטים לסוסות הרכיבה האצילות. גם חברי 'השומר' היו רוכשים מהם קישוטים מגוונים לסוסיהם וכמה מהם, שייסדו את ארגון 'הרועה', חיו באוהליהם, כדי ללמוד מהם את מלאכת הרעייה. בימי המנדט, החלו הטורקמנים להחליף את אוהלי קידר בבתי חומר, נטשו את המרעה ועברו לעבודת אדמה. הם הקימו לעצמם כפרים קטנים. הקרוב ביותר לכאן היה אבו זוריק, הסמוך לקיבוץ הזורע. במלחמת הקוממיות הצטרפו הטורקמנים לכוחות הערביים שלחמו במשמר העמק ומשנחלו תבוסה, נמלטו לעבר הירדן ולסוריה.

תיירים לא עברו ברמות מנשה, כי אין לאזור כמעט חשיבות היסטורית ואין בו מקומות קדושים. חברי משלחת מיסיונרית, שעברו ממגידו לאום אל פאחם, מזכירים אזור עני, שהוא כולו מבוך של קוצים והאסוציאציה היחידה שעלתה במוחם היתה פסוקו של הנביא ישעיהו: "על אדמת עמי קוץ ושמיר תעלה". בתקופת המרד הערבי, קמו כאן הקיבוצים דליה ועין השופט, כחלק מיישובי 'חומה ומגדל'. זה המקום להזכיר כי דליאת א-רוחה היה שטח אימונים של הפלמ"ח כי שמוזכר ב'שיר הוותיקים':
מילים: חיים גורי
לחן: שמואל פרשקו

"הַדְּרָכִים בַּמִּדְבָּר הִכִּירוּךָ,
רוּחַ קַיִץ שָׁזְפָה פַּרְצוּפְךָ.
בַּגְּבָעוֹת שֶׁבְּדַלְיַת-אֶ-רוּחָה
בְּרֹב קוּרְס‏ִים יָצְאָה נִשְׁמָתְךָ".

לאורך "הדרך הנופית גלעד", גדלים עצי אלון תבור, שהם שריד ליער פארק טבעי שגדל כאן עד אמצע המאה ה-19. לאורך הדרך גדלות כלניות ומכל מקום נשקפת תצפית יפה. לצד הדרך גדל עץ שקד ענק בשיא פריחתו. כמו בשיר, "בארץ אהבתי השקד פורח". העץ היחיד שפורח בתקופה זו של השנה. בתגובה לטענותיהם של קורח ועדתו, נגד משה ואהרן, פרח מטה-אהרן "ויצא פרח ויצץ ציץ ויקמל שקדים" (במדבר י"ז, 23). השקד מסמל את בחירת אהרן, בשל פריחתו המוקדמת משום כך הוא מסמל גם את בחירתו של ירמיהו: " וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.  יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת:  כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ" (ירמיהו, א' 11).

כך נסענו בנוף כליל יופי, עד לגבעת הרקפות המפורסמת. לצדה הוכשר מגרש חניה והוצבו שולחנות לפיקניק. מעבר לכביש, על הגבעה, נטועה חורשת אורנים והיא מוקפת בשביל טבעתי שהכשירו ילדי קיבוץ גלעד, להגנת פרחי הבר. הגבעה הפכה לאתר תיירות, בשנות ה-60 של המאה ה-20 כאשר שני נערים מטיילים, אלי (מרמת השופט) ואילן (מקיבוץ דליה) עברו במקום ונכנסו לחורשה כדי לנוח. כעבור שבועיים הביאו לטיול במקום את כל "מוסד חינוכי הרי אפרים" (בשמו אז). הם סיפרו על כך לאלון גלילי שעבד אז ב'חברה להגנת הטבע', כדי שיפעל להפיכת המקום לשמורת טבע.

התנועה הציונית שהזיקה לפרחי בר רבים, בתהליך הפיתוח של "נלבישך שלמת בטון ומלט", עשתה רק טוב לרקפות. הבוטנאי אבי שמידע מסביר, כי חורשות האורן הרבות, שנטעה הקרן הקיימת, במהלך המאה ה-20, מיטיבות עם הרקפת המצויה. מכיוון שרוב הפרחים מתקשים לגדול בצל האורנים, משתלטות הרקפות על שטחים נרחבים בחורשות אלה ויוצרות בהן שטיחים מרהיבים. בית הגידול הראשוני של הרקפת הם חגווי הסלע- בית גידול שהתחרות בו מעטה. יתכן כי העמידות היחסית של הרקפת לתנאי סביבה גרועים מחד גיסא ומיעוט הצמחים שגדלים תחת האורנים מאידך, הם שהפכו את חורשות האורנים למקום מתאים במיוחד לרקפת. כך "כבשו" הרקפות את בית הגידול המלאכותי של חורשות האורנים.

הגבעה לא מאכזבת, גם אם מספר הרקפות השנה, נופל מזה של שנים קודמות. המשטחים פחות צפופים מאשר בעבר, אך מראה הקרקע, המנוקדת בוורוד, היה מרנין. אהבנו ובכול זאת, סיכמנו לעצמנו, שהטיול להר העגול, ללא מגרש חניה, ללא מכוניות וללא שביל מוסדר, מרגש יותר.