גילי חסקין
כתב וצילם: גילי חסקין
ראו גם, באתר זה:
ראו באתר זה גם: טיול לקירגיזסטן
כתבה מקוצרת התפרסמה במגזין הוירטואלי גוטרוול. ראו:דרך המשי – סקירה היסטורית:
——————————————————————————————-
סרטון וידאו : דרך המשי עם "שביל הדרקון "
——————————————————————————————-
דרך המשי איננה רק שם, אלא בעיקר מושג, המעורר אסוציאציות רומנטיות על שיירות גמלים כפולי דבשת, בדים יקרים, שפחות יפהפיות ומה לא. הנוסע המגיע אל נאות המדבר של אסיה התיכונה, מגלה למרבית ההפתעה, שלא מדובר במשי, בתחרה, סאטן או מלמלה, אלא ברשת של דרכים מאובקות שחיברו בימי הביניים בין נאות המדבר של אסיה. עדיין, גם במציאות הזאת, מדובר בטיול עשיר בנופים מגוונים ועתיר בתרבות. הנוסע יכול להתחיל את טיולו ברומא ולסיים אותו בלאנז'ו שבסין, מסע שיימשך שלושה חודשים לפחות, לא הרבה ביחס לשלוש השנים שהמסע היה אורך בעבר. מאידך, הוא יכול להסתפק בקטעים של הדרך, בקווקז, באוזבקיסטן או בקטע המסעיר והקשה מכולם, המתחיל בהרי טיין שאן (קירגיסטן), גולש של סינג'יאנג' וגאנסו שבסין ומסיים בשיאן (Xian), בירתה העתיקה של סין. בטיול זה יפגוש מגוון רב של עמים ודתות, קלידוסקופ של פרצופים: קזאחים, טג'יקים, רוסים, אויגורים, טיבטים וסינים; נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים ושאמניסטים.
*********************************************
**********************************************
דרך המשי (סינית מסורתית: 絲綢之路; סינית פשוטה: 丝绸之路; פרסית راه ابریشم ) הינה למעשה סדרה של דרכים יבשתיות וימיות אשר קישרה בין צ'אנג-אן בסין (שִׂי-אָן של ימינו) עם אנטיוכיה בסוריה ועברו בה נתבי המסחר העיקריים בין המזרח הרחוק ואירופה. יש לציין שבעוד שהמוצרים עברו מן הקצה אל הקצה של הדרכים, בדרך כלל הסוחרים עברו רק חלקים קטנים מן הדרכים. מקור השם בביטוי הגרמני: Seidenstraße שנטבע על ידי הגאוגרף הגרמני פרדיננד וון ריכתופן במאה ה-19, בשל המסחר במשי שעבר בדרכים אלה. דרכי מסחר אלה אפשרו את ההתפתחויות של: האימפריה הרומית, סין והודו.
זוהי לא דרך אחת, אלא "אלומת דרכים" שנמתחה בין סין לאירופה ושמשה להעברת מוצרים רבים, בנוסף למשי. השם "דרך המשי" התייחס לציר הסחר שחיבר בין צ'אנג-אן (Chang-an), בירתה הקדומה של סין (לימים שיאן), לבין רומא, מרחק של כ-8,000 ק"מ.
אורכה של הדרך הוא של כ-6500 ק"מ. שמה ניתן לה בשל העובדה כי בדרך זו העבירו סחורות מסין, כולל משי. תחילת פעילות הדרך היא במאה השלישית לפנה"ס. לאורך העת העתיקה הנתיב היה ידוע ובשימוש רב, בתקופת ימי הביניים עם התגברות הסחר הימי, ירד מעמדה של דרך המשי, אך בשנים האחרונות גם הנתיבים הימיים וגם היבשתיים חוזרים להיות בשימוש מוגבר.
ראשית הקשרים בין מזרח למערב
עד לעליית פרס, במאה ה-6 לפנה"ס, בימי השושלת האח'מנית, מעטים היו האנשים במזרח התיכון ובאירופה, שהיה להם מידע כלשהו על מזרח אסיה. אולם, למרות היעדר עדויות אודות פגישות של פנים אל פנים בתקופה זו, ברור שהיו קשרי גומלין. כך, טוענים, הגיעה הברונזה מאירופה לסין, וכך הושגה בממלכות שלאורך נהר הואנג-הו ("הנהר הצהוב"), רמה טכנית שטרם נודעה שם קודם לכן. כך גם הגיעה לצפון סין פקעת המשי, שמוצאה כנראה מאסאם ומבנגאל. אבן הירקן (ג'ייד) הובאה מהקצה המערבי והצחיח של אגן טארים. זרעי החיטה הגיעו מאזור הסהר הפורה, תאו המים מהודו, וצדפות חילזון הכסף, ששמשו בסין כמטבע עובר לסוחר, הגיעו מן האיים המלדיביים.
התפתחות דרך המשי
כבר בימי האח'מנים בפרס היו הסחר, הדרכים ואבטחת התובלה, עניינים בעלי חשיבות עליונה. 'דרך המלך' של דריווש נמתחה על פני 2,700 ק"מ מאובטחים היטב, מאֱפֶסוס שבאסיה הקטנה ועד שּׁוּשּׁה (Shusha = שושן) שבפרס. נתיב ארוך מזה קישר בין בבל לבין אקטבאנה (פרס) ולימים עם אורטוספאנה (קאבול). הסלווקים המשיכו במסורת זו והקימו רשת גדולה של נתיבי סחר שחצו את הרמה הפרסית, מסלווקיה (סוריה), דרך אקטבאנה ומֶרְב (תורכמניסטן) לבאקטריה (אפגניסטן). משקבלה באקטריה את עצמאותה (250-139 לפנה"ס), החלה משמשת כצומת של נתיבי השיירות הרבים שקישרו את סיביר עם סין ואת מרכז הסחר ההודי – טקסילה, עם פרס, המפרץ הפרסי וים סוף. בימי טירידאטס (247-212 לפנה"ס) העתיקו הפרתים, בכוונה תחילה, את בירתם אל הקאטומפילוס, ששכנה על דרך השיירות שבין סלווקיה לבין באקטריה. בשלב זה השלימו הקושאנים את השרשרת, בזכות "אלף הערים" שלהם שבאסיה התיכונה. פרתיה שעל הרמה האירנית, היתה, בסוף המאה השנייה לפנה"ס הצרכן הזר הרעבתני ביותר של בגדי המשי הסיניים. פרתיה וסין החליפו שגרירים וחנכו למעשה מסחר דו-צדדי לאורך דרך השיירות, שנמתחה ביניהן. כך נולדה "דרך המשי", גם אם לא בשם זה.
נתיב המשי מסין לקיסרות רומא התחיל בצפון-מערב סין, חצה את אגן טארים לקשגאר, ומשם דרך פאמיר ונאות המדבר לפרתיה ולסלווקיה שעל נהר החידקל ולאנטיוכיה שבתחום קיסרות רומא. הדרך מתוארת לראשונה על ידי השליח הסיני צ'אנג צ'יאן, שנחשב משום כך לראשון הנוסעים בדרך זו. הוא יצא בשנת 138 לפנה"ס, בשליחות הקיסר וו-די (140-90 לפנה"ס) משושלת האן, כדי ליצור מגע עם שבטים שישבו ממערב לסין. עם שובו, בתום מסע שארך 13 שנים, הביא עמו השליח מידע גיאוגרפי, כלכלי, פוליטי ותרבותי רב. בעקבותיו יצאו משלחות נוספות, שהעשירו את הידע הסיני על אסיה המרכזית והמערבית ועוררו סקרנות ועניין בפיתוח המסחר בארצות אלו. משלחת אחת הביאה עמה את הגפן והתלתן, הדרוש להזנת סוסי אסיה המרכזית. כך למדו הסינים לראשונה על מקומות כמו סמרקאנד, בוכרה, פרגאנה (Ferghana) ומדינה בשם ליג'אן (כנראה רומא).
דרך זו הפכה מהר מאד לערוץ קשר בין לאומי בין סין לאירופה. הקיסר הסיני חיפש אחר בעלי הברית נגד שבטי הסיונג-נו (ההונים), המאיימים על סין מצפון. שליחיו – ובמהרה גם חייליו – הגיעו לאזור. כך הונחה התשתית למסחר של סין עם "האזורים המערביים".
משי סיני הגיע לפּרְתְיָה (מזרח פרס) ומשם, כבר במאה ה- I לפנה"ס, לאימפריה הרומית, אויבת הפרתים. ב-53 לפנה"ס יצא קרסוס (Crasus) למסע נגד פרתיה ונערך לקרב בחרן, בו הפסיד את המערכה, כמו את חייו. מספרים כי בקרב הניפו החיילים הפרתים צעיפי משי שסימאו את עיני החיילים הרומאים.
החל משנת 130 לפנה"ס הוקמו שגרירויות של שושלת האן באסיה המרכזית, בשל רצונו של הקיסר הסיני וו לפתח את המסחר עם מרכז אסיה, ובעיקר עם הערים פרגנה ופרתיה. השגרירויות הסיניות הגיעו עד לסוריה ופרתיה, בעיקר בשל רצונם של הסינים לרכוש סוסים למטרות מלחמה. במקביל התפתחו קישרי המסחר עם האימפריה הרומית, אליה נשלחו שגרירים מסין (שכונו על ידי הרומים "סרס"). ההיסטוריות הרומי פלורוס מתאר ביקור של שגרירים סיניים בעת מלכותו של אוגוסטוס קיסר (27 לפנה"ס – 14 לספירה):
- "אפילו אומות העולם אשר אינן כפופות לשליטת הקיסר נפעמו מגדולתם והעניקו כבוד לעם הרומאי, כובש המדינות הגדול. כך גם הסקיתים והסרמטים שלחו שליחים לבקש את ידידותה של רומא. ואפילו הסרסים הגיעו, וההודים השוכנים מתחת השמש האנגית הביאו מתנות של אבנים יקרות, פנינים ופילים."
הפטריצים (בני המעמד הגבוה) ברומא צרכו כמויות גדולות של האריג היוקרתי.
ברומא התעורר ביקוש רב למשי סיני (אף שהרומאים האמינו שמקורו של המשי בעלי עצים – כפי שכתב המלומד הרומאי פליניוס הזקן (23 – 79 לספירה): "הסרסים (הסינים) ידועים בחומר דמוי הצמר שהם משיגים מיערותיהם. אחרי שהם משרים את העלים של עצים אלה במים הם סורקים את הסיבים הלבנים מהעלים… ומאפשרים לעלמה רומאית ללכת בבגדים שקופים בציבור".
הסנאט הרומי אסר במספר צוים הליכה בפומבי במשי, בעיקר מטעמי מוסר, אולם איסורים אלה היו גזירה שהציבור לא עמד בה. סנקה הצעיר כתב: "אני רואה בגדי משי – אם החומר אשר לא יכול להסתיר את הגוף ולא יכול לשמור על צניעותו של אדם יכול להיקרא 'בגד' – לובשת האישה בגדים אלה וגופה נראה מבעד לבד הדק, כך לבעלה אין כל ייתרון בצפיה בגוף אשתו על פני זר".
גם פליניוס הזקן, במאה הראשונה לספירה, מתאר את הבד שאפשר לנשות רומא "להתלבש ולחוש עירומות". אופן ייצורו של המשי בסין היה בבחינת סוד מדינה כמוס. עם הזמן, למדו גם באירופה לייצר משי. האגדה הנפוצה, מספרת על שני נזירים נסטוריינים שהבריחו כמה ביצי תולעת המשי בתוך קנה במבו. אך המערב למד לייצר משי הרבה קודם לכן, בעיקר בפלופונז שביוון [במשנה קוראים למשי הזה 'מטקסא' וישנם דינים והלכות הקשורים בו]. אולם, גם כאשר הסוד פוענח, נשאר המשי הסיני המשובח מכולם.
אגדה נוספת, סוציאליסטית ברוחה, מספרת כי יבוא המשי גרם ברומא להתמוטטות כלכלית של ממש. קשה להניח שאימפריה תתמוטט בגלל גנדרנות בתי האצילים שלה. מכל מקום, סיבות כלכליות או אחרות הניעו את הקיסר טיבריוס לאסור על הגברים ללבוש משי, כדי לצמצם את הצריכה. רווחים אגדיים שגרפו הסוחרים האיצו את המסחר הבינלאומי הפורה מחופי ים תיכון ועד לבירות משגשגות של האימפריה השמימית בצ'אנגאן או בלויאנג (Loyang).
במאה השנייה לספירה, הגיעו לשיאם המגעים הכלכליים והתרבותיים, משני קצוות העולם העתיק. סין של שושלת האן ורומא לא קיימו ביניהם מעולם יחסים דיפלומטיים רשמיים, אך היו מודעות היטב זו לקיומה של זו. הסחר התנהל בחופשיות, במיוחד מן המזרח אל המערב. סחורות יקרות ערך וקטנות ממדים, כמשי ותבלינים, הועברו בשיירות. בתמורה נעו כמויות גדולות של זהב וכסף, בעיקר בצורת מטבעות, בדרך היבשה (ובמקביל גם בים). בין שתי התרבויות הקלאסיות הגדולות, שכנו האימפריות של קוּשָאן והאימפריה הפרתית בפרס. אלו נתנו את חסותן לסחר זה, כשהן מתחזקות את הדרכים ומתגברות אותן בחיל מצב, מגנות על השיירות, וגובות מס דרכים. המרוויח העיקרי מסַחַר זה היה אזור אסיה התיכונה, שהיווה ציר מרכזי של נתיבי הסחר הבינלאומיים, ולאורכו פרחו ערים כמו סמרקאנד, פרגאנה, בוכרה, שאש (טאשקנט) ואוש (Osh).
האזור, הלך ושגשג, על אף התנאים הפוליטיים המשתנים והכיבושים מצד ממלכות נומאדיות גדולות, שקמו מדי פעם בשוליים הצפוניות של האזור. סוגדניאה, או סוגד, במחצית הראשונה של האלף ה- I לספה"נ – ישבה בלבה של דרך המשי והיתה ציר מרכזי להעברת ידע טכנולוגי ואחר בעולם; ציר שדרכו התוודעו אירופה והמזרח התיכון להישגי הציוויליזציה הסינית האדירה. אפילו בסין עצמה – במיוחד מאז סוף המאה ה- 6 – שלטו בני סוגד על מרבית הסחר הבינלאומי ואף הפנימי: קהילות שלמות של יוצאי אסיה התיכונה ישבו בצ'אנג-אן (שיאן) ובערים אחרות.
נתיבה של הדרך
לנתיב ראשי זה היו כמה סעיפים חשובים: הסעיף הדרומי, שעבר דרך מעבר קאראקורם להודו, והסעיף הצפוני, שהמשיך מהמדבר לים הכספי ולים השחור. כיום, כשמדברים על "דרך המשי", הכוונה היא לציר החוצה את סין ממזרח למערב וממשיך דרך אסיה התיכונה עד לאירופה. מעריכים שהיו דרושים כמאתיים יום כדי לעבור את הדרך לאורכה.
דרך המשי איננה דרך טבעית שהתפתחה בזכות מאפייניה הגיאוגרפיים, אלא למרות התנאים הפיסיים שבהם היא עברה. הדרך נועדה לענות על הצורך בקשר בין מזרח למערב; קשר שטמן בחובו השלכות תרבותיות, מעבר להיבט המסחרי. "דרך המשי" לא היתה ציר תנועה אחד, אלא אלומת דרכי שיירות, שחצתה כמה ממעברי ההרים הגבוהים וכמה מהמדבריות הצחיחים על פני כדור הארץ. רשת הדרכים התפתחה והתרחבה במשך השנים.
עם התרבות תנועת המסחר מערבה, וכדי לתת מענה הגנתי טוב יותר לדרך המשי, הקימה שושלת האן (Han) ארבעה ישובים לאורך מסדרון גָנסוּ. עם הזמן קמו ישובים נוספים. אם כי האקלים היבשתי הקיצוני בחלקים נרחבים של המדבר כמעט איננו מאפשר חיים לבני אדם, הגיעו עם הזמן, בעידוד שליטי סין, תושבים מאסיה התיכונה, כדי להיאחז בקרקע. הנוודים שמצפון גידלו סוסים, ששמשו אותם במסעות שוד, שכוונו בעיקר כנגד המתיישבים ונגד הסוחרים. שליטי סין הקימו חוות לגידול סוסים, משם הביאו לסין את "הסוסים השמימיים מזיעי הדם", שהלהיבו את דמיונה של החצר הקיסרית. במשך מאות בשנים חיו באזור מלווי שיירות מקצועיים, שאיש לא העז להוביל שיירה בלעדיהם.
הנוסעים בדרך המשי, יצאו בדרך כלל בשיירות שמנו מאות סוסים, גמלים ולעתים חמורים, שהובילו את הסחורה ייקרת הערך, אך גם את מזונם ומימיהם של הנוסעים עצמם. כיוון שנאות המדבר המערביות של סין מרוחקות זו מזו מרחק של מאתיים ק"מ לערך, והתקדמותה של שיירה עמדה על עשרים-שלושים ק"מ ליום, נאלצו הנוסעים לטעון גמלים רבים בציוד ובמים שיספקו את צורכיהם במהלך השבועיים שבין נאת מדבר אחת לנאת מדבר שכנה. בנאות המדבר עצמן היה שפע של יבולים – מלונים מתוקים בחאמי (Hami), ענבים עסיסיים בטורפאן (Turpan), שדות אורז (ולימים גם תירס) בקשגאר (Kashgar), כיום Kashi, הטובלת בירק.
נקודת המוצא לשיירות היתה אשר בלאנז'ו (Lanjou). אמנם, הבירה העתיקה ומרכז הסחר היו בצ'נגן (Chang-an), שיאן של ימינו, אך משיאן ועד למחסני הנהר הצהוב אשר בלאנז'ו עוד הצטרפו דרכים רבות ויצרו מניפה לא קטנה על פני המפה הסינית. הדרך חוצה את מחוז גאָנְסוּ לאורך 1,200 ק"מ של נוף מישורי, עד למעבר ג'יוגאון (Gyugaun), מקום בו מגיעה החומה הסינית הגדולה עד לקצה המערבי שלה. מכאן והלאה נפרשים מדבריות גוֹבִי והמדבר הנורא טאקלה-מקאן (Taklamakan), שמשמעות שמו היא "זה שנכנס, לעולם לא ייצא". שטחם של שני המדבריות יחד כ-15 מיליון קמ"ר.
מערות Bilnling, גאנסו, מערב סין. צילם: גילי חסקין
האזור שבין נווה המדבר חאמי (Hami) לנווה המדבר של טורְפָאן, כונה "עמק השדים", והנוסעים שם היו שרויים בפחד מתמיד. מסע דרך מדבר גובי (במונגולית – מישורי), היה עניין שרק מעטים העזו להתנסות בו. העיר ג'יוגאון נבנתה בלב מסדרון גאנסו, לרגלי הקצה המערבי של החומה הגדולה בימינו (זהו הקצה המערבי של החומה מאז ימי שושלת מינג. קודם לכן היא המשיכה לנקודה יותר מערבית). שם נבנתה המצודה ב-1372 לספירה, כאשר הסחר בדרך המשי איבד מחשיבותו בשל הפריחה שחלה בסחר הימי. המצודה כונתה "המעבר הבלתי חדיר תחת השמים".
דונגחואנג (Donghuang) הוקמה בשנת 111 לפנה"ס, כעיר מחוז בלבו של נווה מדבר על דרך מסחרית עתיקה. לעיר, שכונתה על ידי הסינים "עיר החולות", בשל הדיונות העוטרות אותה, יש חשיבות גיאוגרפית, ארכיאולוגית והיסטורית רבה. בתקופת שושלת טאנג קיבלה הדת הבודהיסטית עידוד רב. המקום בו הטביעו את חותמם יותר מכל היה מערות מוגואו, המצויות 25 ק"מ דרומית לדונגחואנג. נאת מדבר זו מצויה לפתחו של מדבר טאקלה-מקאן. שיירות שעברו בשלום את כל הדרך במדבר גובי, משיאן עד לדונגחואנג, היו צריכות להכין את עצמן לחציית מדבר נוסף, עוין וקשה לא פחות ממדבר גובי.
הדרכים התפצלו בדונגחואנג: ענף אחד הקיף את מדבר טאקלה-מקאן מצפון, חצה את מעבר יומן, אל נווה המדבר חאמי והמשיך אל נווה המדבר טורפאן. זוהי נאת מדבר הנמצאת בדרום-מערב מדבר גובי, והיא אחד הפלאים הירוקים על דרך המשי. [טורפאן חייבת את קיומה למערכת הכוללת 972 תעלות תת-קרקעיות, שהובילו את מי השלגים מתחת לפני הקרקע ובדרך זו נמנעה התאיידותם. טורפן משמשת כיום כמרכז כלכלי, פוליטי ותרבותי של חבל סינקיאנג (שינג'יאנג') האויגורי בסין. בקרבתה מצויים שרידי הערים העתיקות: ג'יַאוֹחֶא וגאצ'אנג].
לא הרחק מנווה המדבר של טורפאן מתנשא טור הגבעות האדומות ("רכס הרי הלהבה" בפי משרד התיירות הסיני), אורכו כ-400 ק"מ ורוחבו כ-10 ק"מ. שמו ניתן לו בשל אבן החול האדמדמה המרכיבה אותו. השיירות לא חצו את המכשול הפיסי הזה, אלא זחלו לאורכו בעמק הנוח שבו סלול הכביש ומונחת מסילת הברזל של ימינו. (כיום נמצאים ישובים אלה בחבל סינקיאנג, המהווה חבל אוטונומי של האויגורים). מטורפאן המשיכה הדרך אל קוצ'ה (Kucha) ואקסו (Aksu) בעוד הציר הדרומי יותר מקיף את המדבר מדרום, דרך ח'וטאן (Khotan) וירקנד (Yarkand).
שני הסעיפים נפגשו בקשגאר, נאת המדבר המערבית ביותר בסין של היום, סמוך לגבולה הנוכחי עם טאג'יקיסטן וקירגיסטן. קשגאר הינה "קפסולה של זמן", ששוקיה משמרים להפליא את האווירה ששררה פעם על דרך המשי. כיום היא דומה לחוויה נדירה שכאילו נלקחה מסרט אקזוטי (אם כי ממש בעת כתיבת הדברים, מכניסים הסינים את השוק המופלא לתוך כל-בו ומשלימים את רציחת התרבות האויגורית). מקשגאר נמשכה הדרך תוך התמודדות עם מכשול טבע נוסף – חציית הרי טיינשיאן (Tian Shan) והרי פאמיר (Pamir) המושלגים, שכונו "גג העולם", שגובהם מעל 7,500 מ'. מעבר טורוגרט (Torugart), הנמצא בשימוש גם כיום; כאן נמצאת תחנת הגבול בין סין לקירגיסטן.
מקשגאר חצתה דרך המשי את אסיה התיכונה: מהרי טיין שאן, "הרכס השמיימי" גלשה אל בקעת פֶרגאנה (Ferghana), דרך קוקנד (Kokand) אל סמרקאנד. [ציר נוסף של הדרך הגיע לסמרקאנד מטשקנט: סעיף שיצא מדונגחואנג, חצה את מעבר יומן אל נווה המדבר חאמי (Hami), עבר בבלאסגון (Balasagun) שבקירגיסטן עד טשקנט, בואכה סמרקאנד]. מבוכרה הדרימה הדרך אל מרב (Merv) שבתורכמניסטן, חצתה את איראן, ומכאן המשיכה יבשתית דרך אנטוליה. שם התחברה לצירים עתיקים במזרח-התיכון והגיעה אל ערי הנמל החשובות שבלוונט – אנטיוכיה, צור, צידון, ועכו, או שהצפינה אל טרבזון (טרפיזונד -Trapizond) שבים השחור; אל אפסוס שבים האיגאי, ומשם בספינות לרומא. סעיף צדדי של הדרך המשיך מקשגאר אל קבול שבאפגניסטן, ומשם דרך הרי קראקוראם (Karakoram) אל פקיסטן והודו, דרך נהר אילי (Ili), החוצה את ערבות סאקה (Saka)].
תחנות הדרכים
בדרך כלל, שיירה אחת לא חצתה את כל המרחק. לרוב התחלפו השיירות בדרך, כי הבהמות (ולעתים גם הסוחרים), לא עמדו בתלאות המסע, המוצרים החליפו ידיים, והמסחר התנהל למעשה באמצעות מתווכים. השיירות היו, כאמור, קצרות הרבה יותר והמצרכים נעו מתחנה לתחנה, לפי הצרכים. כתוצאה מכך, הפכו חלק מתחנות המעבר, לערי מסחר משגשגות. פרט לתקופה המונגולית (המאה ה- 13), כאשר כל אסיה, עד מזרח אירופה, היתה תחת שלטון אחיד, התקיימו לאורך הדרך מדינות שכלכלתן היתה מבוססת על השיירות העוברות בקטע מסוים, המצוי בטריטוריה שלהן. תחנות ההחלפה היו מאורגנות היטב.
סוחרים יוונים, ערבים, רומיים, אירניים והודיים נהגו להחליף בהן סחורות עם הסוחרים הנוודים. כך למשל, מדינת קושאן (Kushan), שהשתרעה, במאה ה-II לספירה, מצפון הודו ועד אסיה התיכונה ועד בכלל – בירתה טאשקורגאם, נהנתה מבלעדיות והיתה אחראית על כל הסחר בקטע שבין לופ נור וקשגאר. על הסחורות הנכנסות ויוצאות מתחומי המדינה נגבו מסים. גם סין ראתה בכך מקור פרנסה ולכן לא וויתרה על אחיזתה באזורים המערביים, למרות שהסיניוּת שלהם מוטלת בספק. במהלך המאמצים הסיניים להשתלט על שינג'יאנג (סינקיאנג), הדף המצביא הדגול פאן צ'או, שהגן על נאות המדבר הצפוניות והמערביות, פלישה קושאנית מכיוון הודו. הוא חצה בראש צבאו את הרי פאמיר והגיע עד לחופי הים הכספי, שם יצר קשר עם הפרתים (בשנת 97 לספירה), דבר שבדיעבד הידק גם את קשרי המסחר.
צילום: יובל נעמן
הסחורות
מוצרים שונים עברו מערבה ומזרחה, אך המוצר הראשי, שעבר לאורך הדרך, היה המשי, שתפס כ-90% מסך הייצוא הסיני. בין השאר ייצאו הסינים גם ברונזה, ברזל, קרמיקה, פרוות, חרסינה, נשק, תבלינים ובשמים. כך הגיעו לרומא האפרסק והמשמש, שמקורם בעמק הנהר אוקסוס (אמו-דאריה).
השיירות חזרו לסין עם כסף, זהב, זכוכית, שנהב, אבני חן, ג'ייד מאסיה התיכונה, יין, צמחי תבלין וזכוכית ים תיכונית צבעונית (פלא תעשייתי שהיה עבור הסינים כמעט מה שהיה המשי עבור האירופאים). לעתים הועברו בדרך גם גידולים חקלאיים, סוסים גזעיים, חיות מחמד, צמר, פשתן וכותנה, ולעתים עברו בדרך גם נשים, אקרובטים ויענים. בציר הסחר זרמו סחורות מכל העולם של אז: תבלינים וצמר הגיעו מהאימפריה הקושאנית שבהודו; פרוות מהעמים הנוודים של הצפון, ענבר מהסלאבים שעל הדנייפר, וכד'. רוב המוצרים שנסחרו היו חפצי מותרות, שכן הרווחים הגדולים הטמונים בסחר זה הצדיקו את תלאות הדרך, שארכה כחצי שנה. כמה חוקרים טוענים כי מספר קטן של סוחרים מהקיסרות הרומית הגיעו לסין, וסוחרים סיניים הגיעו לפרס ולנמלי המזרח של הקיסרות.
אולם הזוהר האמיתי של הדרך הוא במעמדה החשוב ובתרומתה להתפתחות התרבות האנושית. בנוסף לסחורות עברו בדרך המשי גם רעיונות והמצאות. העמים שחיו לאורך הדרך העבירו ביניהם אמונות וצורות חשיבה. כך עברו המניכאיזם, זוראסטריזם, קונפוציוניזם, דאואיזם, הבודהיזם (שהגיע במאה הראשונה מהודו לסין), ומאוחר יותר, בתקופת שושלת טאנג (907-618) חדרו גם הנצרות והאיסלאם. במקביל לסוחרים מוסלמים ונזירים נוצריים, הגיעו לסין גם יהודים.
נוסעים ומגלים
נוסעים ומגלים רבים של אסיה עברו בחלק זה או אחר של 'דרך המשי'. המפורסם שבהם הוא מרקו פולו, שבשנת 1271, בהיותו בן 17, יצא לדרך, עם אביו ודודו ומספר נזירים ששלח האפיפיור. הם הפליגו להורמוז (Hormuz) שבפתח המפרץ הפרסי ומשם פנו בייבשה צפונה, חצו את פרס ואת ארמניה, שבה נטשו אותם הנזירים, מאימת הדרך. במורד נהר האמו דריה המשיכו להרי פמיר, חצו את צפון טיבט ומדבר גובי והגיעו לשאנג-דה (בייג'ין, הנקראת בפי מרקו פולו 'ציאנדו'), כעבור שלש שנים!
מרקו פולו לא היה היחידי. שנה וחצי לפניו עבר בדרך הנוסע יעקב ד'אנקונה שכתב את הספר "עיר האור". גם אבן-באטוטה, הנוסע הערבי במאה ה-14, עבר במסעו בחלקים של הדרך, חמישים שנה לאחר מרקו פולו. מסעו הראשון יצא מטנג'יר שבצפון מרוקו ב- 1325 והביאו למכה דרך סוריה (הגיע לסוריה בפרוץ "המגיפה השחורה", שאת נוראותיה היטיב לתאר). בדרכו ביקר גם את המקומות הקדושים בארץ ישראל. לאחר מכן המשיך לבגדד ולדרום-מערב איראן; לתימן; למזרח אפריקה, לעומאן, למפרץ הפרסי; לאסיה הקטנה, לקושטא, להרי הקווקז ולדרום רוסיה, לחצי האי קרים, להודו (שם שימש קאדי אצל סולטן דלהי), לאיים המלדיבים, לאסיה התיכונה ולסין. משם חזר למאגרב מולדתו, ומשם לאל אנדלוס (ספרד בפי הערבים) ולסהרה.
בשנת 1340 נכתב ספרו של פראנצ'סקו באלדוצ'י פיגולוטי: " "La Practica della Mercatura, שהיה ביסודו מורה דרך לסין. הוא מייעץ לנוסעים בדרך לצמח את זקנם, לקחת מתורגמנים ולשלם להם בעין יפה, לקחת נשים מקומיות כ"סוכנות בית" בטאנה, המקום בו משתפך הדון לים אזוב, שכן אישה משם "מדברת קומאנית, והיא תיטיב לדאוג לצרכייך". מומלץ שם לסוחרים לנסוע מגנואה או וונציה לקתאי (סין), עם גלילי בד, אותם יוכלו למכור ברווח גדול באורגנץ', שם ייקנו מטילי כסף ויימכרו אותם בסין, שם יקבלו כסף נייר ותמורתו ייקנו סחורות רבות".
עליות ומורדות
דרך המשי ידעה תקופות של פריחה בצד תקופות של שפל. תקופות ארוכות היו לאורך הדרך קטעים שנחסמו בגלל מלחמות, שודדים או אסונות טבע. לעתים, כאשר הצורך הכלכלי, אותו נועדה לשרת, השתנה בשל מלחמות, למשל, גילו המשתמשים בה נתיבי סחר חדשים. קיום התחנות לאורכה היה מותנה בעצם הנוכחות בשטח. לכן, כאשר נִנטשו הערים, כיסו אותן החולות, מקורות המים יבשו ושודדי הדרכים בזזו את מה שנותר.
דרך המשי הגיעה לשיא פריחתה בתחילת המאה ה-8, בתקופת שושלת טאנג (מאות 10-7) ואז החלה ירידתה, עד שנעזבה סופית בראשית שושלת מינג במאה ה-14. הכוונה היא לשימוש בדרך המשי לכל אורכה. היו אמנם קטעים שהמשיכו להתקיים, אך לא היה בהם כדי לשמור על רציפות הקשר היבשתי מסין לרומא.
נקודת המפנה בחשיבותה של הדרך היא כנראה קרב טאלאס (Talas) בשנת 751, בו התכתשו הסינים עם הערבים בקרב קשה, שנגמר בתיק"ו. כדי להוסיף עלבון לפגיעה, כמה מהסינים שנישבו לאחר הקרב לא היו אסירים רגילים, הם היו אומנים בייצור נייר ומשי. מהר מאד הסודות השמורים ביותר של הסינים, כמו טוויה ואריגת בגדי משי עדינים, הועברו לפרסים, אשר החלו לייצר תעשייה מקבילה. היתה זה המכה הקטלנית הראשונה ל'דרך המשי'. הנייר הגיע לאזור הים התיכון מטאלאס בנקודת זמן שלא היתה יכולה להיות טובה ממנה: בדיוק בזמן בה יכול היה לעזור למוסלמים לפתח ולהפיץ את תרבותם.
לדרך המשי הייתה עדנה בתקופת השליטים המונגוליים, ג'ינגיס-ח'אן ויורשיו. משנפרש שלטון יחיד על הנתיבים הבין-יבשתיים ואפשר היה לנוע בהם ללא פחד, חזרה ונפתחה הדרך מאירופה לאסיה ולמזרח הרחוק, דרך שהיתה חסומה מזה מאות בשנים. הכובשים המונגולים פתחו עידן חדש של מגעים חברתיים ותרבותיים פוריים, ובכך איחדו בפעם הראשונה את תרבות המזרח התיכון והמזרח הרחוק תחת שלטון אחד, והתוצאות היו מיידיות וברוכות למסחר ולתרבות.
באותה תקופה, בעיקר טרם ההתאסלמות, נפתחו אפשרויות של מגעים עם התרבות האירופאית, שכן אירופאים רבים ניצלו את שעת הכושר שיצרה נוכחות של שליטים לא מוסלמיים במזרח התיכון. אמנם, מטרת חלק מהם היתה ליצור ברית עם המונגולים כנגד המוסלמים, אך לא מעטים מהם סיירו וחקרו את נתיבי היבשה אל סין. 'דרך המשי' איבדה באופן סופי את חשיבותה לאחר שב-1498 הגיע ווסקו דה גאמה להודו דרך "כף התקווה הטובה". כך נוצרה החלופה הימית להובלת סחורות, מסין לאירופה ובחזרה. התפתחות התחבורה הימית מוטטה את חשיבותה של "דרך המשי" היבשתית. צמצום המסחר הביא לירידה חדה בהכנסות השליטים המקומיים. כך הפכה אסיה התיכונה מצומת מרכזי של הנתיבים הבינלאומיים, לשוליים נידחים של העולם האירופי המתפתח.
הדרך ההיסטורית איננה קיימת היום. כבר מאות שנים שסוחרים אינם נעים לאורכה, כשהם עמוסים במוצרי מותרות. שרידים של ממש מתוואי הדרך או ממלונות הדרכים כמובן לא שרדו – שהרי מדובר בעולם של נוסעים וסוחרים, שלא טרחו על הקמתם של אתרי קבע. ההוכחה לקיומה ולפריחתה של הדרך בעבר הם השרידים הארכיאולוגים הפזורים לאורכה, של ערים ומצודות שלאורך הדרך. עדות נוספת היא התושבים המגוונים והנוכחות של האיסלאם והבודהיזם בתוך סין. העמים החיים לאורך הדרך במערב סין הם מיעוטים תורכמנים, אויגורים, קירגיזים, טאג'יקים וקזאחים, שברובם הם רועי צאן ונוודים למחצה. ממערב להרי פאמיר, חיים האוזבקים בסמרקאנד, ומערבה להם איראנים, ערבים, כורדים, תורכים, ויתר עמי אסיה התיכונה.
בשנים האחרונות התעורר עניין מחודש בדרך ובאתריה. אחת ההוכחות לכך היא שארגון 'אונסק"ו' הכריז בשנת 1988, על ארבע שנות מחקר מרוכז של נתיבי דרך המשי, ומימן כמה משלחות מחקר שסרקו את הדרך לכל אורכה. אחד מענפי הכלכלה החשובים של ימינו, התיירות, מביא לפריחה מחודשת של הדרך.
לקריאה נוספת:
רשמי סיור בדרך המשי: כתבה אינטרנטית של יובל נעמן, באתר האינטרנט של Gotravel
אוזבקיסטן – כתבה אינטרנטית של בן ציון יהושע באתר האינטרנט של EMAGO
מסלול טיול לאורך דרך המשי – מאמר מתוך אתר האינטרנט של צור שיזף.
מונגולים – כתבה באתר זה.
שלמי תודה: תודה לספי בן יוסף על הערותיו המועילות.
בואנה
חלבלוב של כתבה
חסקין, הנושא מעניין מאד. כל הכבוד. מתי מטיילים לשם?
גילי, אנו אוהבים את ניסו וגם אותך
האם תוציא לשם טיול עם אדמה?
יש לך קשר ליונתן משביל הדרקון? שמעתי שהוא הגדול מכולם
גילי שלום
הכתבה מרתקת. לא מכיר את שביל הדרקון. מה עם חברת אדמה? עמוס
לכל צוות שביל הדרקון שלום רב,
חזרנו זה עתה מטיול בדרך המשי בהדרכתו של גילי חסקין ומאד מאד נהנינו.
הטיול היה מוצלח מכל בחינה. מסלול מעניין, מקומות מרהיבים, מפגשים אנושיים עם אוכלוסיה מקומית, מדריכים מקומיים מוצלחים ומדריך נהדר בעל ידע רב.
אנו מודעים לכך שאחרי כל פרוייקט מצליח ישנם האנשים שמאחורי הקלעים. אלה המתכננים ואנשי הלוגיסטיקה העובדים קשה על מנת שהכל יתבצע כמתוכנן ועל הצד הטוב ביותר. ואכן כך היה. לכם אנחנו רוצים להודות מכל הלב. יש לכם חלק גדול בהצלחתו של הטיול ובהנאתנו ממנו.
תודה מיוחדת להנהלת החברה על מדיניות "היד הפתוחה", ממנה כל כך נהנינו. ארוחות הצהרים המגוונות, שדרוג בית מלון מסוים, שכירת חדרים עבורנו להתרעננות לפני הנסיעה ברכבת הלילה, וצ'ופרים בכל הזדמנות. היה ברור לנו לגמרי שנתתם עבורנו את המקסימום האפשרי בתנאים הקיימים ולא חסכתם דבר (וגילי טרח להזכיר לנו את זה בכל הזדמנות).
ושוב, תודה גדולה גדולה לכולם.
נשמח לטייל איתכם גם בעתיד.
טלי ורפי לוי
אני מבקש להודות לצוות שביל הדרקון על הארגון והטיפול המסור במטיילים של הטיול האחרון לדרך המשי.
היה כיף לדעת שמאחורי המדריך – טוב ככל שיהיה – עומד צוות מסור ומפנק.
תודה לכם
בנצי ספיר
[…] דרך המשי | גילי חסקין […]