גילי חסקיןיומן הטיול לסיביר
כתב: גילי חסקין
היומן נכתב במהלך הדרכת טיול של "החברה הגיאוגרפית"
סיביר.
אסוציאציות למכביר. מרביתן שליליות. גולאג, עובדי כפייה, טמפרטורות רצחניות. מאידך, יש גם חיוביות, אפילו מסעירות: הרי אלטאי שעל גבול מונגוליה וסין, נהר לנה ובעיקר ימת בייקל. הימה הכחולה והצלולה של אסיה. סיביר הינה החלק האסייתי של רוסיה. שטחה כ-10 מיליון קמ"ר. גדולה בהרבה מארצות הברית של אמריקה. גדולה אפילו מקנדה, המדינה השנייה בגודלה בעולם. פירוש השם "סיביר" הוא "ארץ התרדמה" בטטארית, ו"סוף" או "קצה" בלשון האוסטיאק, אחת הלשונות המקומיות. סיביר מהווה כ-65% משטחה של רוסיה (מלבד קצהו הדרום מערבי הנמצא בתחומה של קזחסטן). טרם פירוק ברית המועצות, היווה סיביר 57% משטחה. למעשה, סיביר גדולה הרבה יותר. היא כוללת גם שטחים רוסיים המוגדרים משום מה כ"המזרח הרחוק", הרוסי, אבל הם סיביר. סך כול השטח 13 מיליון קמ"ר.
ראו באתר זה: טיול ליימת בייקל
ראו מצגת: טיול לסיביר, ספטמבר 2013
האקלים בסיביר הוא ממוזג יבשתי, עם הפרשי טמפרטורות חדים בין קיץ לחורף. חיים בה 40 מיליון תושבים; כ-28% מאוכלוסייתה של רוסיה. סיביר משתרעת לאורך של יותר מ-7000 ק"מ בין הרי אוראל במערב והאוקיינוס השקט במזרח. רוחבה כ-3500 ק"מ בין חוף האוקיינוס הארקטי בצפון לבין ערבות קזחסטן וגבול מונגוליה בדרום. בשל עובדת היותו אזור מבודד וקשה לחיים, היה חבל סיביר זמן רב מקום להגליית אסירים, הן בתקופת שלטון הצארים והן בתקופת השלטון הקומוניסטי, במסגרת גולאג (היה זה ענף של שירותי ביטחון הפנים של ברית המועצות אשר עסק בהפעלת מערכת עונשין באמצעות מחנות עבודת כפייה. מחנות אלו יועדו לפושעים מכל הסוגים, אך בפועל נודע הגולאג בעיקר כאמצעי של דיכוי יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר הסובייטי).
אנחנו לא נוסעים לכול סיביר, אלא רק לחלק זעיר ממנה, סביב ימת בייקל. ימת אראל בעלת מי התורכיז הירוקים, נהרסה לאחר שמי הנהרות הוטו ממנה לטובת גידולי הכותנה של אוזבקיסטן ותורכמניסטן. ימת בלחש, הולכת ומתייבשת בעקבות הסכר שהקימו הסינים על נהר אלי (Ili). מה נותר לנו? רק בייקל.
01/09/13
נמל התעופה בן גוריון. הצטיידתי בבגדים חמים ובשיר שתרגם נתן יונתן.
"בייקל
בארץ עפרות המתכת
מעבר אגם בייקל
ההלך הרחיק שמה לכת
בוכה הוא על מר הגורל.
הנה כבר השמש יורדת
דוגית מפליגה באגם
נזכר בתודה במולדת
לכן גם שירו נעגם.
דוגית מפרשיה הרימה
האופק- כפרו הנידח
"אמרו לו אם חיה עוד אמא
איפה הם האב והאח".
ההלך שיר אבל תשירה
על קבר אביך קונן
אביך גלה כבר סיבירה
גם אמא עזבה את הקן.
בארץ עפרות המתכת
בארץ הרי הזהב
ההלך מוסיף עוד ללכת
בדרך בלי אם ובלי אב"
טיסה של ארבע וחצי שעות למוסקבה. המטוס מלא בחרדים, דתיים ומסורתיים, הטסים לקייב (דרך מוסקבה), ממנה ייסעו לשבוע של הילולה באומן, סביב קברו של ר' נחמן מברסלב. סיכמתי לעצמי שזוהי התנסות ראויה. הוספתי עוד יעד לרשימה.
מוסקבה – נמל תעופה חדיש. בתי קפה, אינטרנט חופשי. מחירים גבוהים להפליא.
02 לספטמבר 2013
בשעה 01:00 בלילה המראנו מזרחה אל העיר הסיבירית אירקוצק (Irkutsk)). חמש וחצי שעות של טיסה וגמאנו חמישה אזורי זמן. הנחיתה בשעה 12:00 בצהרים. אנו יוצאים "הפוכים" מעט. בבית הנתיבות. סמוך למסוע המזוודות, ממתינה לנו נערה בלונדינית רזה, בעלת חיוך ענק ואנגלית רהוטה. שמה אקסנה, המדריכה המקומית שלנו. הנהר סרגיי מסיע אותנו אל העיר. אירקוצק, הנקראת על שמו של אחד הנהרות הגדולים של סיביר. נמצאת ממש מול שפכו אל האנגרה (Angara); הנהר היחידי באזור שאינו קופא בחורף. מרבית תושביה עובדים בכריית גז ופחם.
בעיר בתים רוסיים מטופחים, עם אלמנטים עיטורים נאו קלאסיים ואקלקטיים ולצידם שיכונים סטליניטיסטיים מכוערים. הספקנו לבקר אמש בכנסיית המושיע, בעלת גג ירוק ולידה לוח המציין שפעם עמד שם האוסטרוג – המבצר של העיר. הלכנו לאורך שדירת הנופלים הסיביריים במלחמת העולם השנייה (נקראת כאן "המלחמה הפטריוטית") ובאנדרטה העמוסה בפרחים מרשימים ובלבה אש התמיד, לזכרם של הנופלים בני סיביר. לפני חציית הגשר שעל האנגרה ראינו את פסלו של אפניס בילברודוב – מגיבורי מלחמת העולם השניה. הוא קיבל פעמיים אותות הצטיינות. גם כשיצא נגד סטלין, ביכר האחרון שלא לגעת בו, בשל מעמדו הגבוה בקרב החיילים. לאורך הנהר ראינו פסל של קוזאק, להנצחת כובשי סיביר הראשונים. נסענו לאוך נהר האנגרה (Angara), היחידי שמנקז את ימת בייקל, עד ל-Taltsy – מוזיאון קטור ובו מבנים שהועברו לכאן מהאזור שהוצף על ידי אגם שנוצר כתוצאה מסכירת הנהר. במקום המחשה יפה של התרבות החומרית שהתקיימה כאן לאורך 400 שנה. ראינו כנסיה בן המאה ה-17, את האוסטרוג המקורי, כלומר, המבצר שהקימו הקוזאקים, את הבתים בהם השתכנו אחר כך, כנסיות ויורטות של בוריאטים (התושבים הילידים של האזור), הבנויות עץ.
עוד נסיעה קצרה ואנו בעיירת הנופש ליטסיביאנקה (Litsivianka). ובה בתי מלון לאורך קוו המים. התחנה הראשונה מוזיאון Baikalsy , המוזיאון הלימנולוגי (מוזיאון לחקר אגמים) של הימה, שהיא גוף המים המתוקים הגדול עלי אדמות. נפח מימיה הוא כ-23,600 ק"מ מעוקב, והיא מכילה כ-20% מכמות המים המתוקים העיליים ביבשות כדור הארץ. אורכה של הימה 636 ק"מ, רוחבה כ-80 ק"מ ושטחה כ-31,500 קמ"ר. בייקל היא ימת המים המתוקים שנפחה הוא הגדול ביותר בעולם, וכן הקדומה ביותר מבחינה גיאולוגית. עומקה המרבי 1,637 מ' – העמוקה ביימות העולם ועומקה הממוצע 758 מטר. אבל מתחת לזה יש סחופת בעומק של עוד 7 ק"מ, כך שהסדק עצמו נמצא בעומק של 8–11 ק"מ מתחת לפני השטח – מדובר בשבר היבשתי העמוק ביותר בעולם. במונחים גיאולוגיים, השבר הינו צעיר ופעיל – הוא מתרחב בשני סנטימטרים בכל שנה. היא גם אחת היימות הוותיקות בעולם מאחר שהיא בת 25 מיליון שנים. פירוש השם "ביי קל" – האגם הגדול, באחת השפות התורכיות שרווחות בעיקר באזור שממערב לה. סיביר היה בעבר מקום הורתם של כמה מעמי הערבות. הקירגיזים למשל, הגיעו מנהר היינסי, שהאנגרה נשפך אליו.
ראו באתר זה: ימת בייקל
כמו ימת טנגניקה (Tanganyika), ימת באיקל נוצרה מתוצאה של שבר עתיק, בעל צורה של סהר (דבר המאפיין שברים), עם שטח פנים של 31,722 קמ"ר. בבאיקל שוכנים למעלה מ-1,700 סוגי צמחים ובעלי חיים, שני שליש מהם לא נמצאים בשום מקום אחר בעולם והיא הוכרזה אתר מורשת עולמי של UNESCO בשנת 1996. ראינו את האפישורה – היצורים הזעירים המטהרים את מי הימה, את הדגים המיוחדים לה. הימה נחשבת לצלולה ביותר עלי אדמות ובימים שלאחר שבירת הקרח, ניתן להבחין במתרחש בה, עד לעומק של 55 מ'. הימה מוזנת על ידי כ-330 נהרות שזורמים אליה. הגדולים שבהם המנוקזים לימה הם נהר סלנגה, נהר ברגוזין, נהר אנגרה העילי, נהר טורקה, נהר סמרה ונהר סנז'נאיה. הימה מתנקזת רק למקור אחד והוא האנגרה.
למרות העומק המדהים, מי הימה מורכבים היטב ומחומצנים לאורך כל עמוד המים, זאת בהשוואה לגופי מים האחרים שנמצאים בעומק רב כאגם טנגנייקה והים השחור. הספקנו לעלות ברכבל להר Chersky הצופה אל הנוף, להתרשם מחופי הימה ומיערות השדר שסביבה.
ראינו את כול מה ש"צריך", אולם דומה שהמקום דורש קצת יותר שוטטות. אולי כדי לראות את הזוגות הנאהבים הפוסעים שלובי זרוע לאורך קוו המים. בדוכנים שלאורך החוף מוכרים שיפודים בנוסח אסיה התיכונה. מסתובבים כאן ארחי פרחי מכול ברה"מ לשעבר: טג'יקים, אוזבקים, קירגיזים שהגיעו לשם מנהר יינסי שבסיביר בוראיטים מקומיים הדומים להפליא למונגולים. זוהי "אמא רוסיה", ללא ספק, עם כנסיות פרובוסלביות ובנייה כפרית רוסית. אבל גם אסיה. מטורף ככל שיישמע, אני במזרח הרחוק. חש את התרבות הרוסית שכבר שנים אני ממתין להזדמנות להתחפר בצפונותיה ויחד עם זאת את נשמתם החמה, או הקפואה של נוודי הערבות.
ארוחת ערב של דג הומול (Omul) מעושן, דג ממשפחת הסלמוניים, האנדמי לאזור, המאכל האולטימטיבי של ימת בייקל,
שקיעה נהדרת מעל האגם. כדור שמש ענקי שצבעו כתום שלח קרן עבה של אור המרצדת על פני המים, נסיעה תוך נמנום חזרה ואירקוצק וצנחנו הרוגים במלון המהודר (מריוט), שהוא כנראה האחרון מסוגו בטיולנו
03/09/13
העייפות עדיין מורגשת. התחלנו את היום בארוחת בקר עשירה להפליא. מן הסתם לא מזומנות לנו ארוחות רבות כאילו ברחבי סיביר. פתחנו בהשלמת הסיור בעיר. ראשית כול, כנסיית הצלב הקדוש הבולטת בכיפות הבצל הכחולות שלה. הכנסייה עצמה לא מרשימה. יפה ממנה הנוף ממגדל הפעמונים ובעיקר הקונצרט המשמיע לנו בחור גמלוני, שהוא גרסה מקומית של הגיבן מנוטר דאם. הבחור הסביר לנו שהאדמה בולעת חלק מהצלילים ואילו כאן, באוויר, מושגת הרמוניה מלאה. ירדנו משם לרובע הסוחרים המשוחזר (אזור 130), המכונה "כפר סיבירי" או "אירקוצק סלבדה" (אזור הסדנאות). שם נבנו בתי עץ מקורות מאסיביות. בפתח הרובע סמלה של אירקוצק: טיגריס, שנראה כהכלאה עם בונה, המסמל את הכוח ובפיו צ'ובל, המסמל את העושר. לפני שנתיים חגגה אירקוצק 350 שנה להקמתה. הממשלה הרוסית העניקה לה את הרובע הזה ובו בארים, בתי קפה, סדנאות של בעלי מלאכה ואף מוזיאונים קטנים. התחנה הבאה היתה מונומנט לכבודו של אלכסנדר השלישי, הצאר שהוביל תהליכים ראקציונרים ברוסיה, לאחר שאביו, אלכסנדר השני, נרצח בידי הנרודניקים. חשיבותו של הצאר לכאן הוא שבתקופתו ובהוראתו החלו בחציבת מסילת הברזל הטראנס סיבירית, שאירקוצק נמצאת במרכזה, בין מוסקבה לוולדיווסטוק.
מסילת הברזל הטרנס-סיבירית נבנתה בין השנים 1896 – 1902. בניית המסילה מסביב לקצה הדרום-מערבי של הימה הצריכה 200 גשרים ו-33 מנהרות. במשך שנים עד להשלמתה, הובילו מעבורות שנשאו קרונות רכבת, את הימה מנמל באיקל ומיסובאיה (Mysovaya) , בזמנים שחלקים מהימה קפאו בחורף, ניתן היה לחצות את הימה ברגל – למרות שהייתה סכנת מוות של כוויות קור וקפיאה (היפו תרמיה) וזאת בשל הרוח הקרה הנושבת באזור (אין כול הגנה ממנה מאחר ובפני הרוח לא עומדים מכשולים בשטחי הקרח של הימה השטוחה). בשנת 1920 חיילים רבים מתו מקור במהלך "צעדת הקרח הסיבירית הגדולה", בשל חשיפה לקור.
משם נסענו לבית הכנסת, שם פגשנו שליח מישראל שהסביר בעברית מצוינת, במבטא ישראלי, על חיי הקהילה, המונה כ-10000 נפש ועל מלחמתו נגד ההתבוללות. התחנה האחרונה היתה כנסיית Znzminski (היינו, סימן) ובה איקונה שהביאו לכאן כובשי סיביר במאה ה-16. האיקונה השחירה עם הנשים ונראית לרגע כמו המדונה השחורה. המדונה לא היתה שם. מן הסתם יצאה ברכבת הרופאים להביא מזור כפרי הצפון. בכנסיה מונומנט (בשיפוצים) של גרוגורי שליחוב, המכונה "קולומבוס הרוסי", מי שגילה את אלסקה ב-1793 (נמכרה על ידי קתרינה השניה לנשיא ארה"ב סווארד). בחצר ניצב פסל של האדמירל אלכסנדר קולצ'ק Kolchak)) חבר האגודה הגיאוגרפית הרוסית. קלצ'ק השתתף בשני מסעות אחרים לקוטב ולכן דבק בו הכינוי "קולצ'ק איש הקוטב" (קולצ'ק-פוליארני). בשל מסעות גילוי אלה, הוענק לו העיטור הגבוה ביותר מטעם האגודה הגיאוגרפית הרוסית. בשלבים המוקדמים של מלחמת רוסיה-יפן, הוא שירת כקצין תצפית בספינה אסקולד ואחר-כך פיקד על המשחתת סרדיטיי (Serdityi) . הוא ביצע מספר גיחות ליליות על מנת להניח מוקשים ימיים, פעולה זו הובילה להטבעת הספינה היפנית טגסקו. הוא זכה בעיטור אנה הקדושה מדרגה רביעית על פעולה זו. מאחר שהמצור על פורט ארתור הפך לנוקשה ואלים ויתר, ניתן לו הפיקוד על סוללת ארטילריה על החוף. הוא נפצע בקרב האחרון על פורט ארתור ונלקח כאסיר מלחמה לנגסקי, שם שהה ארבעה חודשים. בשל בריאותו הלקויה (מסעותיו בקוטב הובילו לשיגרון) הוא שוחרר ושב למולדתו לפני תום המלחמה. ניתן לו עיטור "חרב הזהב של ג'ורג' הקדוש" שעליו נחרט "עבור אומץ" עם חזרתו לרוסיה. לימים היה ממפקדי הרוסים הלבנים והוצא להורג על ידי הבולשיביקים ב-1920.
בחצר קברים המהפכנים הדצמבריסטים, שהוגלו לכאן ב-1827 ומתו בגלות. הדֶקַבְּרִיסְטִים – מהפכני דצמבר – היו תנועה מהפכנית באימפריה הרוסית, שכינויה ניתן לה על שם ניסיון ההפיכה שביצעה בדצמבר 1825. חברי התנועה היו יוצאי המעמד הגבוה ברוסיה, רובם אצילים, בעלי אחוזות וקציני צבא, אשר השתייכו לאגודות מחתרת שונות שפעלו ברוסיה באותה תקופה. תנועות מחתרת אלו נוצרו בעקבות גורמים שונים: מלחמות נפוליאון, שהביאו את רעיונות המהפכה הצרפתית וזכויות האזרח עד לרוסיה, מרידות של איכרי רוסיה בשנת 1812 וכן השתתפותו של צבא רוסיה במלחמות שונות באירופה בשנים 1813-1814.
התנגדותם למשטר גברה כשפנה אלכסנדר הראשון – אחרי קונגרס וינה – לקו ראקציונרי מובהק במדיניות חוץ ופנים כאחד. [אלכסנדר הפך להיות הדמות של המצביא המנצח והשווה עצמו לאלכסנדר מוקדון. רוסיה החלה להכתיב את סדר היום באירופה אחרי מפלת נפוליון]. מחאתם נגד הכתרת ניקולאי הראשון לא צלחה. כמה מהם הוצאות להורג וכמה עשרות הוגלו לסיביר. נשותיהם, שהלכו אחריהם הפכו למופת האישה ההולכת בעקבות בעלה.
נסענו צפונה לארוחת צהרים לכפר בשם אוסט אורדה Ust -Urda (מילולית: המחנה המזרחי"). בכול שם, בכול מקום ניכר שהארץ הזו היתה מאז ומתמיד ביתם של עמי הערבות.
במקום מוזיאון בוריאטי, ובו ממצאים ארכאולוגיים ואתנוגרפיים. השמאן הבוריאטי מתפקד בין האנשים לבין הרוחות. כדי להיכנס לטראנס אינו משתמש במים קדושים או עשן. הוא קשור לשלושה עצמים: עץ שמת יחד עמו, בגדים (גלימה ומסיכה),ותוף, הנחשב למקודש במיוחד ואסור בנגיעה למי שאינו שמאן.
ראו באתר זה: שמאניזם.
ביורטה שנבנתה בחצר עברנו טקס שמניסטי. לא הרחק משם, נבנה מקדש למאיסטי יפהפה. זה המקום להזכיר שהבודהיזם המונגולי הוא למעשה בודהיזם טיבטי, מאז שהקיסר המונגולי פרש את חסותו על הבודהיזם הטיבטי במאה ה-13.
ראו גם, באתר זה: הבודהיזם.
במפגש הראשון התחושה משונה. יחלוף זמן עד נעכל שסיביר היא אסיה. יותר מזרח רחוק מאשר רוסיה. עוד שעתיים של נסיעה צפונה. עצי השדר (בירוזה) התחלפו בעצי אורן ובהמשך בערבה עשבונית. לאחר נסיעה בערבות עשב חדגוניות למדי, ראינו לפתע את מפרציו הכחולים של האגם.
זה המקום לספר את סיפורו של ירמק (1532-1585), מי שהיה אטמן (מנהיג) של קוזקים, חלוץ כיבושה של סיביר לטובת רוסיה הצארית, בתקופתו של הצאר הראשון, איוון הרביעי, "גרוזני", המטיל אימה. שנת לידתו, מוצאו ואף שמו אינם ידועים בוודאות. הוא היה ראש כנופיית שודדים באזור הוולגה שנרדף מטעם השלטונות, ומצא מקלט אצל בית סטרוגנוב, סוחרי פרוות ובעלי מכרות, שהיו בעלי זיכיון מטעם הצאר, על האזור שממערב לאוראל. ירמק שמר על המפעלים של בית סטרוגנוב מפני עמי המקום, בעיקר מפשיטות של ח'אנות קרים. בשנת 1579 הוא נשכר על ידי משפחת סטרוגנוב להגנת נקודות מסחר שלהם.
ב-1581 יצא ירמק בראש 840 איש, שצוידו בידי הסטרוגאנובים לכבוש את אזור "חגורת האבן" (רכס אוראל), שהיה בשליטת הח'נאת (נסיכות) הטאטארית סיביר. הכוח כלל כ-540 קוזאקים וכ-300 לוחמים נוספים מטעם משפחת סטרוגנוב. בסתיו 1582 כבש את העיר סיביר או קשליק שעל גדת הנהר אירטיש, בירת הח'אן הטטרי קוצ'ום.
ב-6 באוגוסט 1585 ירמק עם חלק מאנשיו נפלו למארב של הטטרים. הוא עצמו טבע באירטיש בעת מנוסתו. כל אנשיו נהרגו. לאור האבדות הקשות, הרוסים עזבו את סיביר, אך לאחר מספר שנים חזרו והשלימו את כיבוש ח'אנות סיביר. למרות שירמק מת במהלך המערכה ובסופו של דבר כל הכוחות עזבו את סיביר, הוא גרם להתפרקות של ח'אנות סיביר ונחשב ל"כובש סיביר". הוא נחשב מנהיג דגול ומצביא מוצלח; זכרו השתמר בשירי עם רוסיים והוא פואר באגדות רבות . על שמו נקראו עיירות, נהר, שובר קרח ובמספר ערים ברוסיה הוקמו פסלים לזכרו.
ראו באתר זה: תולדות סיביר.
היה זה מראה משובב נפש. בשעה מאוחרת יחסית הגענו ל-Mares (מילולית: תחנת מיצר הדייג). הנמל ממנו יוצאות הספינות אל האי. הפלגה קצרה במעבורת אל האי אולחון (Olkhon) , אחד מ-27 איים הנמצאים ביימה והגדול שבהם. אורכו 72 ק"מ והוא האי השלישי בגודלו בעולם, הנמצא בתוך אגם מים מתוקים.
ב-1643 הגיע לכאן קורבט איוונוב, דרך נהר הלנה והיה לרוסי הראשון שראה את ימת באיקל ואת האי אולקהון. קורבט איוונוב היה אחד מגדולי המגלים הקוזאקים של סיביר. הוא היה הראשון שייצר מפה של המזרח הרחוק הוא היה הרוסי הראשון שראה את האי Wrangel . הוא כתב מסמך שנקרא "הדרך לבייקל ובתוך בייקל, בעקבות הנהרות והארצות". הוא הרבה לספר על עושר הדגה ועל פרוות בעלי החיים לחופו. בעקבותיו הגיעו לבייקל קוזאקים רבים.
בצד השני של המיצר המתינו לנו כלי רכב קטנים. 40 דקות של נסיעה. לאורך הדרך נבנו מלונות רבים מאז שהייתי כאן לאחרונה. תוך שלוש וחצי שנים המקום שינה את פניו במהירות. שקיעה ואנו במלון בייקל ויו (Baikal View), מעל הכפר חוז'ור (Khzhir). המלון מפתיע לטובה גם אותי. גם הוא לא היה כאן בסיור ההכנה שלי. לובי יפהפה, חדר אכילה נוח, ברכת שחייה המחוממת מאנרגיה סולארית, סאונה… ביתני החדרים מסודרים בשורות שורות. חדרים חמימים ונוחים. חגיגה. מסוגו בטיול.
04/09/2013
אני משכים מוקדם. מן הסתם ההרגלים המושבניקים שאינני מצליח להיפטר מהם. קר בחוץ, השמים מפוספסים בוורוד . מעל המלון גבעה ממנה אפשר לראות את הכפר חוז'ור (Khuzur), שהוראת שמו "אדמה אדומה". הכול מתחיל כאן מאוחר. מסתבר שלעתים קרובות המקום מכוסה ערפילים. ארוחת
הבקר מוגשת רק בשעה 09:00 והנהגים הבוריאטים הגיעו רק בשעה 10:00. צריך להתרגל לקצב המקומי. האוויר מתחמם חיש קל ואנו לבושים בחולצות קצרות. היום הוקדש לחקר האי אולחון. נסיעה לכפר חוז'ור המתעורר, הנמצא ממש למרגלות המלון. גם בכפר נבנו בתי הארחה רבים. מעל הכפר מצוק, המתנשא מעל לאגם. למרגלותיו בולטים כמה צוקים, המזדקרים מעל המים. אחד מהם נקרא "צוק השחף" ולצדו חוף רחצה. כמה רוסים חרוצים מניחים כסאות נוח לחוף האגם. המצוק השני, המרשים יותר, נקרא כף בורחן (Burkhan), על שמו של אל האגם, לפי המסורת הבוריאטית. הסלע נקרא גם שמנקה (Shamanka) , היינו, "סלע השמאנים", ונחשב למקום קדוש ומקולל כאחד, ששומר נפשו ירחק ממנו. מספרים שאשה שתתקרב אל הסלע לא תוכל ללדת עוד. העצים מעל למצוק עטופים בדגלי תפילה, כדי להרחיק את הקללה. המסורת המקומית מספרת שבראש הצוק שכנה רוח העיט , זו חטפה את רוח הברבור מן האגם, הזדווגה עמה ומהזיווג נולד העם הבוריאטי. הלכנו רגלית לארוך המצוק, עד לחוף חולי מאד, כמעט טובעני ובו מקווה מים קטן. משם המשכנו דרך יער של אורנים אל נקודת יישוב בשם חרנטסי (Kharantsy), שמשמעות שמו "לראות". מכף סמוך נהוג היה לצפות על ספינות המשייטות באגם. צפינו על איון שצורתו קרוקודיל שנקרא בבוראטית Modotor, שמשמעו "בול עץ". השני נקרא Iodor, שהוראתו "שחף".
ראו באתר זה: הבוריאטים – ילידי סיביר
נסענו לאורך האי, עד לחוף חולי שנקרא פישנקה (Pischanka). במקום , ליד בית פרטי, שרידי גולאג, שאסיריו התפרנסו מהמלחת דגים. גוּלאג (ברוסית: ГУЛАГ, ראשי תיבות של Главное управление исправительно-трудовых лагерей – "גלאבנוֹיֵה אוּפּרַבלֶניֵיה איספרָביטֶלנוֹ-טרוּדוֹביך לַגֶרֵיי", ובתרגום לעברית: "ההנהלה הראשית של מחנות עבודה לתיקון".
מחנות העבודה הכפויה הללו החלו את דרכם כגרסה מתוקנת של עבודות העונשין בסיביר (שכונו "קטורגה" – גירוש לארץ גלות) שהתקיימו עוד מזמן הצאר, ועד מהרה התמלאו ב"אויבי העם" – מונח כוללני בו כינו הבולשביקים בכירים שהואשמו בשחיתות, חבלה או זריעת יאוש, מתנגדים פוליטיים, אריסטוקרטים לשעבר, אנשי עסקים ובעלי אדמות אמידים – קולאקים (кулаки) ואנשי דת למיניהם.
תחת עינו של לברנטי בריה, שהיה ראש הנ.ק.ו.ד. וראש פרויקט פיתוח פצצת האטום הסובייטית עד 1953, הועסקו אלפי זֶקים (כינוי לאסירים) בכריית עפרות אורניום ובניית מתקני ניסוי בנוביה זמליה, באי וייגאץ', בסמיפלטינסק ובמקומות נוספים. ישנם גם דיווחים על שימוש באסירי גולאג לטיהור שטחים רדיואקטיביים בניסויי הגרעין הראשונים וטיהור צוללות גרעיניות.
בדרך עברנו יערות של אשוחים. קשה לקרוא לזה יער, וודאי שלא טייגה, משטר הרוחות איננו מאפשר לעצים להתפתח יותר מדי, ובכול זאת ראינו קטעים מיוערים, עם טחב שצבעו אדמדם ואפילו סנאי עצים שחור. מחוץ ליער, בערבות, הגיחו לא אחת סנאי אדמה זריזים ונעלמו כהרף עין.
העצירה הבאה היתה סאגאן חושון (Sagan Khushun), היינו, "הכף הלבן". גם שם מצפינו באגם הכחול העמוק ממעל. סביב המצוק שורטטו במים גלים מעגליים גדולים שנוצרו ממשבי הרוח. בצדו המערבי של הכף בלטו שלושה סלעים, שנקראים "שלושת האחים", שבלטו בצבעם הלבן מעל צבעה הכחול עמוק של היימה. מראה נשגב ממש.
המסורת המקומית מספרת כי הסלעים הללו הם שריד לשלושה אחים שנשלחו על ידי אביהם לחפש את אחותם שמרדה וברחה עם אהוב לבה. השאמאן הפך אותם לעיטים והם אכן איתרו את הסוררת. כאשר נפגשו התחננה זאת על נפשה והם דיווחו לאביה שלא מצאו אותה. האב, שאמאן אף הוא, הבחין בשקר ובזעמו הפך אותם לסלעים, המספרים בעדות אילמת על הקודים החברתיים החמורים של שוכני הערבות. ירדנו בשביל צר לצדו הצפוני של הצוק. בדרך פרחו כמה צמחים בצבע סגול עז. מהמצוק הזה מצלמים בחורף כלבי ים המצליחים לשבור את מעטה הקרח ולפלס דרכם החוצה. הסלעים הבהירים מכוסים בחזזיות כתומות היוצרות שילוב צבעים דרמטי. המשכנו בנסיעה קצרה משם לכף הצפוני שנקרא Khoboy, שהוראתו שן. הלכנו דרך עצים שגזעיהם היו מלופפים בסרטים צבעוניים. במקום נשקפה תצפית על הים ממרומי הצוקים וסלע שצורתו אשה, שנענשה על ידי האלים בשל קנאתה בהצלחת בעלה. לא הרחק משם, נראתה סירה קטנה, שהוסיפה נקודה אדומה לדרמה הכחולה –לבנה. בשובנו המתינו לנו הנהגים שהספיקו לבשל עבורנו מרק דגים שהוגש בדליים. הדעות היו חלוקות לגבי טעמו. זה לא היה בוייבס צרפתי, אך קיבל את הציון "עובר".
נסיעה לצד הצפוני מזרחי של האי. שם עצרנו לביקור ב"כף האהבה" (Cape Lubvi). מצוק כפול, שעם הרבה דמיון ולא מעט וודקה ניתן לזהות בו ירכי אשה. זוג שמתקשה ללדת נוהג להגיע לכאן, לתנות אהבים , על אחד הצוקים. הבחירה לפי מין היילוד הרצוי. ימין לבת, שמאל לבן. מהמצוק תצפית מרהיבה עלה אגם ועל המצוקים. כמה דייקים כסופים מבקעים בפראות את הסלע השחור. הכסות הירוקה של ארז ההימליה מוסיפה לעצמה הזאת מראה חי.
נסיעה לאורך האי,. סמוך לכפר חרנצי ראינו טורים ארוכים של פרות השבות לאיטן הביתה. לכמה מהן ענוד פעמון על צווארן. במקום אחר כבשים מתכנסים לדיריהם. תחושה של סוף יום. מראה נוגה ומרגיע כאחד. בכפר חוז'ור הזעיקה אוקסנה אשה מקומית שאביה, שהיה מורה במקום, הקים מוזיאון קטן, יחד עם תלמידיו. לאחר מותו, עזבה את חיי העיר ושבה לכאן, כדי להמשיך את מפעל חייו. במוזיאון ממצאים ארכאולוגיים מהעידן הנאוליתי, כמה פוחלצים של שועל, ארנבת, שכווי, חורפן ועוד ובעיקר ממצאים אתנוגרפיים השייכים לבוריאטים.
חזרה למלון לארוחת חג של ראש השנה. הרמנו כוסית לחיי המארחים שלנו ולחיי הטיולים שבדרך. יעקב התעקש להוסיף "לתפארת מדינת ישראל". שיהיה.
05/09/13
יציאה ממעגן הסירות, סמוך לכפר הסמוך קוז'ור. כפר שנוסד על ידי בוריאטים וכיום מרבית תושביו רוסים. בנמל הדייגים עגנו כמה ספינות שצבען כחול-לבן וכמה ספינות דיג ישנות עמדו מונחות על הקרקעית. עלינו על ספינה בגודל בינוני, עם ירכתיים מכוסים בניילון . שם, כמה מאתנו מיהרו להתפרקד על מיזרונים וכריות. כעבור כשעה של הפלגה בתוך קערה כחולה ורגועה, תחת כיפת שמים כחולה, הגענו לאי קטן ששמו אוגוי (Ogoy), שמשמע שמו צחיח ואכן אין בו מים. האי מכוסה עשב, למעט כמה עצי ארז ההימליה. לאורך השביל המטפס לראש הגבעה פזורות ערימות של אבנים, לייתר דיוק, גלי צפחות שהורמו על ידי צליינים. כל אחד משתדל להרחיק מהקרקע את חטאיו. מסביב נשקף נוף של סלעים צחיחים ומים כחולים. ממול נשקף אי קטן, שבעבר הוגלו לשם מצורעים.
טיפסנו בין הערימות עד לסטופה לבנה, בסיסה הרבוע מסמל את הקרקע; המדרגות המטפסות עליה – מסמלות את המים; כיפתה את האש; העמוד שמעליה את הרוח והחוד שמעליה, מסמל את היקום. שמה של הסטופה Prosvietlenia, מילה שקשה לתרגם לאנגלית או עברית ומשמעה "התגלות, הכרה בבעיות". בראש ההר, בגובה של 512 מ' מעל פני הים, 60 מ' מעל פניה אגם, עמד בעבר מגדלור וב-2005 הציבו כאן נזירים בודהיסטיים, את הסטופה. אגם בייקל, הנמצא בלבה של אסיה, המכיר בצורתו רקדנית שמיימית, נבחר כמקום ראוי להקים את המבנה הקדוש, שצופה בחומר המשמר את צבעו וגורם לו לנצנץ למרחוק. המקום, שמן הסתם היה מקודש על ידי הבוריאטים ונחשב למרכז אנרגיה קוסמית, נבחר על ידי הנזירים ממונגוליה ומארה"ב כמקום לאחסן אוצרות קדושים, ביניהם פסלים, צלמיות וכתבים קדושים. משקל המגילות שאוכסנו כאן מגיע ל-750 טון. בין הפסילים נמצא גם פסלה של טרומה נגמה ((Troma Nagma, אלת מוות טיבטית, המקבילה של קאלי ההינדית. היא מתוארת כאשה עירומה, שעל חזה גלגלות אנושיות ואש בוערת בשערותיה. את הפסלים לא ניתן לראות, אבל לדרישת השלטונות, הכתבים המקודשים נסרקו. ישבנו במעגל בנוי אבנים, שרצפתו מכוסה במטבעות. לפי האמונה, מי שירים את אחד המטבעות, חטאי האדם שהשליכו, יעברו אליו. העצים מסביב עטורים סרטי תפילה בשלל צבעי הקשת, דבר המוסיף למקום הקדוש נופך של חיים. אינני מאמין באנרגיות, אבל יש משהו מכושף במקום. שבנו לארוחת צהרים בשתי משמרות בתחתית הספינה. כעבור כשעה הגענו לגדה המזרחית , שם ניצב קיוסק בו מכרו בירה וכיסונים מבושלים, הנקראים בוז'י. טיפסנו כשעה, 2 ק"מ בתוך יער של אורנים, עד למעיין Surhite, שמימיו מנוקזים לשני צינורות. אחד מסמל את הכוח הזכרי והשני אתה נקבי. המעניין הוא שהמעיין קודש רק ב-1999, ראייה לכך שגחלי הדת השמניסטית ממשיכים לרחוש, אחרי דורות רבים של בודהיזם ואחרי עידן קומוניסטי. סיכמנו בינינו לביננו שהמקום אינו מסעיר, אבל שווה קצת ללכת ולהפעיל את הגוף. ביער החלו לבצבץ עלי שלכת, שמספרם הולך וגדל מיום ליום. שבנו לספינה. בדרכנו חזרה עברנו על פני איון עליו ניצבו קורמורנים רבים, שפרשו לייבוש את כנפיהם וסביבו עפו שחפים, שחגו סבינו במעגלים. עם שובנו לאי, יצאנו לשוטט בכפר הציורי חוז'ור ובו מספר רב של בתי מלון ובתי הארחה, בתי עץ שקירותיהם משוחים בפוליטורה מבריקה, חנויות קטנות וצנועות, דמויות רוסיות קלאסיות. אווירה של פעם. סיימנו מלול ביתה ארחה בסגנון תרמילאי, שבמרכזו חדר אכילה שצורתו כפגודה. אי משם הגיחה אשה רוסיה, בלונדינית כחולת עיניים, בעלת יופי סלאבי מעורר התפעלות. היא היתה לבושה במכנסיים קצרים להפליא, שחשפה בנדיבות זוג רגלים ארוכות. באותו רגע החלה סחרחורת של ניחושים בת כמה היא. לא נתתי לחזה ולחיוך להרשים אותי. הקמטים בצדי עיניה אמרו הכול.
לאחר ארוחת הערב יצאתי לחצר, השמים היו נקיים מכול ענן, פזורי כוכבים.
6 בספטמבר, 2013
עוד בקר נעים לחוף ימת בייקל. אנו יוצאים לכיוון המעגן, שם פוגשים מדריך בוריאטי בשם דניס ושני קפטיינים של ספינות אגם קטנות. האחת נקראת “"ווירניי"(Verny) , כלומר, "הגון" והשנייה "רודיאונוב" (Rodionov), שם משפחתו של הבעלים. נפרדים בחיבוק מאסקנה והיא יוצאת לדרכה. מתברר כי חלוקת התאים בספינות מורכבת משחשבנו. בכול ספינה יש תאים לששה, לארבעה ולשניים. אף אחת לא מתנדב להידחק לתא של ששה. למעט שש בנות. אנו מתחילים הגרלה, מחלקים פתקים. בני המזל מתקדמים מחוייכים לתאיהם. אחרים קצת מחמיצים פנים. בינתיים מתברר כי קיימים תאי שירותים ומקלחת. אחד לכול הספינה… התנאים ספרטניים ממש. בסף הכול הרוח טובה. בספינה שלנו מוצע שולחן ועליו תקרובות של וופלים, נקניקים, ירקות, פירות, לביבות ותה. מלצרית, שהיא גם חדרנית, מגישה ומנקה, אבל לא הצלחנו לחלץ מפיה ולו חיוך סמלי. אנו מנפנפים לשלום לספינה השניה ואט אט מתרחקים מהם. מהסיפון אנו צופים בקורומרנים המתרוממים במעוף כבד מעל פני המים. נתיב השייט עובר במקביל לחופו המערבי של האי אורחון, עד לקצהו הצפוני, שם אנו מזהים את הפינה בה שוטטנו שלשום. יוצאים לים הפתוח. הספינה מתנדנדת מעט. כמה פורשים לישון בתאיהם, אחרים מכורבלים במעילים על הסיפון, בחרטום, או קוראים ספר בחדר האכילה אשר בירכתיים.
המלצרית, היא היחידה שמשתדלת. הקפטיין ועוזרו אדישים להפליא. ניכר עליהם שהם שקועים מנטאלית עמוק בעידן הקומוניסטי. בספינה השניה, התנאים טובים יותר. לא בהרבה. גם שם התאים מאד צפופים, אך להם חדר אכילה קטן וצוות עם מנטליות פוסט קומוניסטית. הקפטיין שלנו שרוי עדיין בעבר המנוון של ברית המועצות. תנאי הספינה קצת קשים לעיכול. חמש בנות מצטופפות בתא דחוס שזוכה בפיהן לכינוי "קבר". הייתר, בכוכים המאכלסים ארבע נפשות, בשתי קומות. המרחק בין הדרגש העליון לתקרה קטן במיוחד.
הזמן עובר בנעימים, השמים כחולים וצלולים והעננים נראים כלביבות לבנות ענקיות בתוך המים. מעת לעת אנו צופים בעופות או מרבים להג. אט אט התקרבנו לקבוצה של איים מיוערים. אחר הצהרים הגענו לחצי אי שנקרא "קצה האף הקדוש", מולו נמצא אי מיוער שמשו "אושקניה הגדול" (Ushkany) וסמוך לו שני איונים הנקראים "אושקניה הקטנים". מרחוק נראו כמה כלבי ים שוחים במים. הארכיפלג מקסים. האיונים מיוערים בצפיפות בעצי מחט, העצים נראים כמסרקים על רקע השמים הכחולים ובבואתם משתקפת במים. ליד האי אושפניקה קיבלו את פנינו ריינג'רים שהשיטו זודיאק. ירדנו מן הספינה והלכנו ביער יפה, עד לנקודת תצפית על מושבה גדולה של ניירפה (Nerpa). מין של כלב ים (Seal)אנדמי לבייקל. אלו כלבי הים היחידים בעולם, החיים במים מתוקים. הם שחו מולנו, טיפסו על הסלעים, קפצו מהם תוך התזת מים. כלבי הים, מוגנים מן הקור בשכבה עבה של שומן, נראים כבלונים נפוחים שחו בזריזות במים, או טפסו עלה סלעים בתנועות מגושמות. שלא כאריות הים, סנפיריהם מופנים קדימה והופ מטפסים בקלילות, כלבי הים האמתיים, חסרי אפרכסות האוזניים, מצוידים בסנפירים משוכים לאחור ומשום כך הילוכם בייבשה מגושם. השמש שלחה קרניים אלכסוניות אל המים וצבעה אותה בזהוב. כלבי הים אינם חיים בהרמונות כמו אריות ופילי הים, אינם מכריזים בקול על טריטוריה ומגיבים לכול רעש ולו הקטן ביותר. כל תנועה לא מחושבת מחרידה אותם ממרבצם, היישר אל המים. המשכנו לשוט משם מזרחה, השמש נראתה לאורך זמן ככדור בוער בפאתי מערב. עוד שעתיים וחצי של הפלגה והגענו לעגינה במפרץ זמיניאנה (Zmeinaya) , הנמצא מצפון-מזרח לקצה האף הקדוש.
07 לספטמבר 2013
07:00 בבקר, טרם זריחה. העננים צבועים באדום את ימת בייקל. מסבר שאנו עוגנים ליד מקווה מים חמים. במקום מעיינות שאורגנו בתוך "באניה", היינו, בריכה מעץ. נעים בחוץ ובמים הלוהטים נעים עוד יותר. נכנסתי לבניה באור ראשון, פשטתי את אברי במים החמים, פיצוי על היעדר מקלחת אמש. טיפין טיפין הופיעו מטיילים נוספים, כשהם מתנגבים בסדינים של אמש. האמיצים שוחים במי האגם. עוד טבילה ואנו בחוץ, מתארגנים לארוחת בקר. השמים מתקדרים ומחיל לטפטף. הקפטיין השני מזדרז לכסות אתה מזוודות ביריעת ניילון. זה שלנו בקושי מזיז אצבע. גם הגנרטור אינו עובד ודניס מתאמץ להפעילו עד שהקפטיין, מתודלק" כדבעי מתנהל בעצלתיים ומפעילו. השמים אפורים וכך גם האגם. אכן, זכינו לראותו במזג אוויר מאיר יותר.
לאחר ארוחת בקר, שכללה חמאה משובחת תוצרת בית, ריבת אוכמניות ולחם שידע ימים יפים יותר, יצאנו לשייט במפרץ אושקניה. השמים היו קודרים, אך המראות קסומים. שטנו לצד איים מיוערים להפליא. בחלקם נחשפו מצוקים לבנים ועל אחד מהם התרכזו מאות קורמורנים, שבלטו בצלליות שחורות על הרקע הלבן. ברגע שהספינה התקרבה אליהם, נמלטו בבהלה וניקדו את העננים במעוף שחור. לאחר כשעה של הפלגה, עגנו ב-Kurbulik – כפר דייגים קטן, המונה 120 איש בלבד. הכף הסמוך לכפר נקרא Pokoiniky , היינו, "אנשים מתים". האגדה מספרת שכאשר הגיעו רוסים לכאן ראו שלדים של מקומיים, שלא נפצעו, לכן הגיעו למסקנה שהם הורעלו…
הכפר נראה לקוח מעולם אחר. כמה בתי עץ לאורך החוף. מזחלות הנגררות על הקרח, בקתה ניידת המשמשת את הדייגים על הקרח ועוד. טיפסנו לאורך בתי העץ, ראינו את הבאר המשמשת את הכפריים עד היום, את המועדון הכפרי ושבנו לספינה. סביבנו שחו מספר שחפים, צבעם עדיין חום, שמום שטרם הגיעו לבגרות מינית.
המשכנו לשוט כחצי שעה עד לחוף רחב ידיים, ירוק מצמחיה רעננה ועטור יערות. טיפסנו בגרם מדרגות אל ראש גבעה הנקראת מונחובו (Monakhovo), שהוראתה "נזיר", זכר לימים שהרמיטים, נזירים מתבודדים, בחרו את הגבעות שסביב המפרץ כיעד לפעילותם הרוחנית. זו הסיבה שחי האי נקרא "קצה האף הקדוש" מכל עבר נשקף נופו של מפרץ Chivirkuysiy, שצבע מימיו תכול בהיר והוא חסום על ידי מיצר יבשה חולי.
ירדנו מן הגבעה וטיילנו ביער של עצי שדר, עד ששבנו לספינה, שם אכלנו ארוחת צהרים. מעל המפרץ התרוממו גבעות מתונות, מיוערות להפליא, אפופות ערפילים, כשגלי האגם מלחכים את גזעי העצים.
ירדנו מן הספינה אל שלושת הוואנים שציפו לנו, רק כדי לגלות שאחד מהם התפרק. הנהגת נותרה ליד הציר המפורק ושני עמיתיה הפליגו לכפר אחר, כדי להביא חלפים. לאחר התיקון, התחלנו לנסוע בדרך קופצנית, אל בורטוי (Burtuy) – פלג מים זכים שנבע ממעיין וסמוך לו ניצב פסל מגולף מעץ מלופף בסרטים צבעוניים. זהו פסלו של אג'ין (Ejin), ה"מאסטר" של המעיין. המקום משמש כיעד לטקסים שמאניסטיים וכמקום לבקשות אישיות. משם המשכנו לגלינקה (Glinka) נקודה בה חצי האי נפגש עם מפרץ ברגוזין. פסענו לאורך חופו החולי של האגם, בנקודה בה צבע המים נראה חום זהוב, מתבוננים בעשרות גווני הירוק של היער שגלש מהגבעות ממול. על החוף ראינו "באניה" ניידת: שלד מעץ, המזכיר "סוכה לנצח" וערימת אבנים. ברגע הצורך יעטו על השלד יריעות ניילון, יבעירו אש מתחת לערימת האבנים וכשאלו יתלהטו, תהיה שם בניה לתפארת. העצירה הבאה היתה לחורשה של אורנים בה אספנו תנוברים שהיו עדיין רכים ואכלנו אוכמניות חמוצים. עצירה ליד אגם בורמשובה (Borashova), עוד נסיעה בדרך רבת מהמורות, עד לנחל ברגוזין (Barguzin), אותו חצינו במעבורת הנגררת על ידי סירה. בירידה מהמעבורת הגענו לשוק שכמעט ונסגר. הצלחנו לאכול כמה דגי אומול מעושנים וטעימים להפליא. הכפר אוסט ברגוזין הינו כפר של דייגים וחוטבי עצים, נראה ככפר רוסי טיפוסי, עם בתים בנויי קורות עץ עבות, משקופים מודגשים בלבן ותריסים שתבעם בוהק בגווני כחול. היינו אמורים ללון בערב זה בבתי תשובים בכפר, אלא שלמזלנו חשב עלינו מישהו במשרדי הספק המקומי והבין שלילה נוסף, ללא מיםז ורמים, יהיה קצת יותר מדי. המשכנו עוד כ-40 ק"מ, בדרך יערות נהדרת. מעת לעת עצרנו כדי לצלם את עצי השדר שהזהיבו. דומה ובכול יום השלכת מתגברת. עלים צהובים מתחילים לעוף ברוח ולנקד את העשב. עוד שבועיים תהיה כאן חגיגת צבעים. עוד חצי שעה של נסיעה ואנו בכפר מקסימחה (Maximkha), במלון פשוט, לגדת האגם. אולם אחרי חווייתה ספינה, דמה הפנסיון הצנוע למלון מפואר. לאחר ארוחת ערב צנחנו למיטות, כשברקע רחש גלי הימה.
08 בספטמבר 2013
רחש הגלים הפך בלילה לשאון של ממש. הימה סוערת. השמים אפורים וגליה בצבע ירוק עכור. ככל שאנו מתקדמים לתוך ספטמבר, כך, מסתבר, גדל הקור ומספר הימים הקודרים. היום, כך מסתבר, זהו יום הבייקל. אין לכך הרבה משמעות, למעט יום חופשה לעובדי הפארק ונסיעת חינם ברכבת מאירקוצק ללטיסיביאנקה.
ארוחת הבקר היתה משהו בין קודר למגוחך. עובדי המלון הגישו לנו מה שהם רגילים. בלינצ'ס קר בריבת חלב ודייסת סולת. הדבר האכיל היחידי מבחינתנו היה לחם בחמאה. ככה זה. המטיילים רוצים אוכל אותנטי, אבל כזה שהם מורגלים לו.
יצאנו לבקעת ברגוזין (Barguzin). האמת היא שהזזת המלון האריכה את הטיול בשעת נסיעה לכול כיוון. נסיעה לאיסט ברגוזין, שם עצרנו לצד יערות בשלכת והצבענו בסיפוק על עצים שעליהם האדימו. פה ושם עצרנו לתצפיות, עד לעיירה ברגוזין, שמשמרת בשמה את הברגותים – עם שקדם לבוריאטים. נכנסנו לבית הקברות היהודי, כדי לראות מצבות כתובות בעברית ומעוטרות במגיני דוד. על אחת מהן התנוסס עמוד ועליו מגן גוג עשוי פח. על אחת המצבות שהתגוללו על הקרקע התנוסס השם "נובומייסקי". מן הסתם, בן משפחתו של משה נובומייסקי, מי שלימים הקים את מפעלי האשלג בים המלח ואת ישוב המפעל רבת אשלג.
ראה באתר זה: ישובי מפעל בארץ ובעולם
אשה מקומית אפשרה לנו להיכנס לחצרה, כדי להתרשם מן הדלות. חילקנו מתנות לה ולילדיה הבלוידינים והמשכנו לנסוע צפונה. מצדנו הימני, המזרחי, השתרעה הבקעה, כולה עשב ירוק, מצד שמאל היתמר רכס הררי. עברנו בכפר בוריאטי בשם סוחאיה (Sukhaia), שנראה מוזנח וציורי באותה מידה. כעבור שעה קלה של נסיעה, עצרנו ליד גשר עץ ציורי, חצינו אותו כדי להתרשם מהשדות ומאיכר שרתם לסוסו מקצרה פרימיטיבית. מישהי הציעה להתמקם במקום היפה הזה וחיש קל שלפנו ארוחת פיקניק מלכותית. פיצוי הולם לארוחת הבקר. עוד נסיעה, עד לקצה הבקעה, ל-Yarikto. זהו אתר פולחני בודהיסטי המוקדש ל-Yanjeema – האלה השומרת על המשפחה. בכניסה מקדש בודהיסטי קטן שגגו הצהוב מכונף מאד.עליה שלכת שהאדימו מסביבו העניקו לו משנה יופי. סמוך לו נבנה מקדש למאיסטי גדול. הלכנו כק"מ בתוך היער, שמרבית עציו היו מלופפים בסרטי תפילה. במתחם המקודש עצמו כול העצים היו מקושטים ברצועות בד זוהרות, שהעניקו ליער מראה סוריאליסטי. דומה היה ואנו ביער מכושף שעליו ירוקים וענפיו זוהרים בכחול, זהוב, ירוק ולבן. למקום מגיעים צליינים. הם באים כדי לחלות את פני האלה ומבקשים מזור למצוקותיהם. זוג מבוגר שבא לבקש בריאות, הקיף את מבני התפילה כשהבעל אוחז בידיו הפרושות סרט תפילה – חדק (Khadak)- כחול בידו. אשה מבוגרת השתטחה על משטח עץ, כדך הטיבטים. לאחר שסיימה, דיברה בטלפון נייד… קידמה ומסורת. בלב המתחם סלע קדוש, שם מקום משכנה של האלה וסמוך לו, כוך סלע, שם הניחו אנשים בובות, שנועדו לבטא את רצונם בפרי בטן. מאגיה במיטבה.
מול המתחם מסעדה קטנה, שם הזמנו כמה בוזי (Boozi), היינו כיסונים ממולאים בבשר, תה ועוגיות. משם, נסיעה רצופה, בדרך מלאת מהמורות, שלוש וחצי שעות, עד למלוננו. בחדר האכילה התברר שהטבחיות הגישו לארוחת הערב ירקות, ביצים וריבה, מה שנקנה עבור ארוחת הבקר…
09/9/13
בקר קר. רוח מקפיאה מנשבת מן האגם. אנו מתחילים להבין את המושג "סיביר". ארוחת הבקר קיבלה חיזוק משמעותי הודות לשיפורים שהצלחנו להכניס. פרידה מהמלון הצנוע ואנו מתחילים לנסוע. העצירה הראשונה היתה במנזר בטורינו (Baturino), מבנה מרשים שצבעו לבן וכיפותיו כחולות. המנזר נבנה לראשונה, כמבנה מעץ ב-1777 ולאחר שנשרף, נבנה שוב– 1836, הפעם מאבן. תוכו פחות מרהיב מברו. בחצר הכנסייה קבור אחד הדצמבריסטים, שסייע להקים את המנזר. כיום חיות בו 17 נזירות. חצר המנזר מטופחת וגדלים בה פרחים יפים.
המשכנו לנסוע ביער של עצי שדר, ככל שהגבהנו, התרבו עצי האשיח, שבלטו בגונם הירוק – שחור. עצרנו במעבר ההרים, במקום בשם Perival , בגובה של 1100 מ'; במקום בו קושרים המאמינים סרטים צבעוניים לגזעי העצים, כחלק מפולחנו של אדון הדרך. שם חווינו את השלג הראשון של השנה. גושים לבנים גדולים על ענפי האשוח. הנהג והמדריך העיפו בנו מבטים תמהים וסלחניים. יושבי ארצות החום שמתרגשים ממה שהם חווים שמונה חודשים בשנה.
אולן אודה (Ulan ude) היא בירת הרפובליקה בוריאטיה. פירוש שמה הוא (נהר) אודה האדום. שם שהעניקו לו כמובן הבולשיביקים. התארגנו במלון Sagaan Morin, שמשמעו "הסוס הלבן", שם שחוזר, בווריציות שונות, לא רק בסיביר, אלא בכול מקום אליו הגיעו עמי הערבות.
לאחר ארוחת צהרים בבית המלון יצאנו לסיור במנזר Ivolginski. זהו המרכז הבודהיסטי הגדול ביותר ברוסיה. המבנים צהובי הגגות בולטים למרחוק. המקום, שנהרס לאחר המהפכה הקומוניסטית, נבנה מחדש באישור סטלין, באקט יוצא דופן, בשנת 1946. במקום כמה מקדשים מרשימים, בולטים בשפע צבעיהם, סטופות ותופי תפילה.
ראו באתר זה: הבודהיזם הטיבטי
ראש המנזר, ה- Hambo Lama, ששמו היה Itegilov, היה Pandidn, כלומר מלומד. הוא למד בחמש פקולטות. למעלה מ-18 שנה. המנזרים הם רובם ככולם מרכזי לימוד וזה אחד הגדולים שבהם. הוא נקבר בתנוחת מדיטציה ב-1927 ולאחר שנים, נחשף והתברר שבגופתו לא פש ריקבון. אחת לחודש לערך, מתירים למאמינים לבוא ולחלות את פניו והם אכן עומדים צפופים בתור, ממתינים לתורם לחזות בפלא הקדוש. בכניסה למקדש שוק חביב.
מכיוון שהיום יום חג, התקיימו באצטדיון תחרויות היאבקות, בסגנון הדומה לזה המונגולי, אלא שכאן מותר למתאבקים לאחוז אך ורק באזור החלציים של יריביהם. כמה אות מטרים משם התקיימה תחרות קשתים, שהפגינו את יכולתם לפגוע בחץ במטרה המרוחקת עשרות מטרים מהם. בערבות שסביב המקדש, לכול שיח כמעט, קשורים סרטי תפילה.
ראו באתר זה: התרבות המונגולית
המשכנו משם לאורך בקעה סלנגה היפהפייה עד למקום בו המתינו לנו מארחינו, "המאמינים הישנים" עם וודקה מעשה ידיהם, עוגיות וכוס של קבס. עלינו לתצפית מגבעה של סלעי גרניט המכונה "האריה הישן" (Spesi Lev), על אפיק הנר הזורם בעמק פזרות. המקומיים מכנים אותה גם "Omulovka", משום שלכאן נודדי דגי האומול כדי להטיל את ביציהם, במרחק של 200 ק"מ מהאגם.
ראו באתר זה: נדידת הסלמונים.
המשכנו לכפר טרבגטאי (מלשון טרבגן – מרמיטה), שנבנה בתקופת קתרינה השניה, על ידי "המאמינים הישנים". אדוקי האמונה הישנה או תומכי המנהג הישן – ה"סטארוברים", אלו שהיו ידועים בעבר גם בשם הגנאי "המפלגים" (раскольники) הם מאמינים פרבוסלאביים, שדגלו בדרך הטקסית המיוחדת שהתקיימה ברוסיה שהיתה מבודדת לאורך הדורות ולא קיבלו את הרפורמות הכנסייתיות של הפטריארך ניקון, שביקש במאה ה-17 להתאים את הפולחן הרוסי לזה של יוון. הם הוגלו לכאן על יד קתרינה השניה שבקשה לתפוש שתי ציפורים באבן אחת: גם להרחיק אלמנטים לא רצויים וגם לפתח את החקלאות באזור קשה זה, על ידי מי שנחשבו לחקלאים חרוצים ומוכשרים. התפעלנו מבתי העץ המטופחים, מהחלונות הקרועים במקום גבוה, כך שלא יאפשרו הצצה לבתים פנימה ובצבעים העליזים. במקום שרידי הקתדרלה הקודמת, שנהרסה על ידי הקומוניסטים, מצבה לזכרו של הבישוף שנורה על ידיהם וצלב שייש שבור כתוצאה מוונדליזם של התקופה המאוחרת. יש משהו תמים ושובה לב באנשים הללו. משהו שמכיר מעט את האיימיש שבפנסילבניה, את המנוניטים שבמכסיקו. אולי כך נראו פעם הטמפלרים. בקרנו במוזיאון בסגנון "אדם ועמלו" ובכנסיה קטנה שנבנתה ב-2001 . באחד הבתים התכנסנו לארוחה חגיגית ובסיומה מופע של ריקודים, בלבוש ססגוני ושירה ברמה ווקאלית מרשימה.
חזרה מאוחרת למלון.
10.09.13
בקר רגוע וקר. התחלנו את הסיור בכיכר המרכזית, הלוא היא "ככר הסובייטים". בלב הכיכר ניצב פסל ראש של לנין שעוצב על ידי אומנים מקומיים בסגנון בויארטי משהו. גובהו 7 מ' ומשקלו 42 טון. נחשב לפסל לנין הגדול בעולם. הלכנו משם לאורך רחוב לנין, אל המדרחוב המכונה "Arbat", עברנו את בית האופרה ולצדו פסל ברונזה של סחיינובה – רקדנית הבלט הבויארטית הראשונה. בהמשך, סמלה של אולן אודה – עמוד המסמל את מרקורי, פטרונם של הסוחרים ובראשו סמלה של בויארטיה: חצי ירח, שמש וממעל שלהבת אש. למטה – קרן השפע, שהרי אנו בתחנה חשובה ב"דרך התה". לא הרחק משם, בית של מידות של סוחר יהודי, המעוצב בסגנון נאו קלאסי ומעוטר באטלנטים מרשימים. בהמשך הרחוב בית מהודר של "מאמין ישן", יצרן זכוכית וודקה, שם התארח ניקולאי השני, כשהיה עדיין נסיך. היה זה נצר המלכות היחידי מבית רומנוב שביקר בסיביר. לכובד ביקורו נבנתה קשת מעל הרחוב. ליד הבית פסלו של צ'כוב, שביקר בעיר בסוף המאה ה-19 והתפעל ממנה.
התחנה הבאה היתה שוק הירקות והפרות. משם הלכנו לאורך הרחוב עד לכנסיית Odigitrya – מיוונית "מחפש הדרך", שנבנתה ב-1730-1760 והיתה מבנה האבן הראשון בעיר. נסענו לכיוון מוזיאון ההיסטוריה של בוראטיה, כשבדרך אנו חולפים ליד שרידי האוסטרוג , המבצר הראשון שסביבו הוקמה העיר ולידו פסלו של Geser – הגיבור מיתי של סיביר. בן דמותו של מאנאס הקירגיזי. במוזיאון ראינו בעיקר חפצי קודש בודהיסטיים. פסלי זהב וטאנקות יפהפיות.
נסענו לאורך בקעת אצגאט (Atsagat) אל המנזר Atsagatski Tadsan, סובבנו אותו, ובקרנו באובו – אתר הפולחן המונגולי, שהוא בעצם גל גדול של אבנים. במקום מוזיאון של Agvan Dorzhiev, מי שהיה ראש הנזירים ומורהו של הדלאי לאמה ה-13. במוזיאון פסל שעווה שלו, של תלמידו הנערץ ושל ממשיכו, הדלאי לאמה ה-14, נציגו החי של אוולוקיטשוורה, הבודיסטווה של החסד והרחמים. הפטרון של טיבט.
המשכנו ל- Seppnoikochevnik, הקומפלקס של הנוודים. שם הדגימו לנו מארחינו ירי בחץ וקשת, ריקוד מסורתי ואחר כך חתונה. הלבישו אותי בלבוש חתן וערכו לי טקס חתונה עם בחורה מקומית, כולל אקט הברכות של קרובי המשפחה, הצעת מיטת הכלולות, הדגמת הפעילות מתחת לשמיכה ואפילו לידת תינוק בצורת בובה….
חזרה לעיר, מנוחה בקפה מרקו פולו. נסיעה לתחנת הרכבת המקומית, התארגנות בתאים ונסיעת לילה
11.09.13
אלו מביננו, שלא הצליחו להירדם, טענו שהרכבת עצרה בכול תחנה ותחנה. השכמה בשעה 03:30. אנו מתארגנים ובשעה 04:30 מגיעים לסלודיאנקה (Sludianka). תחנת הרכבת המקומית היא מבנה ענק בנוי כולו משייש. לשמחתנו אנו פוגשים כבר בירידה מהרכבת ממנה את סרגיי ואת אוקסנה החביבה. קור סיבירי מקפיא ממלט אותנו אל האוטובוס המחומם ולאחר נסיעה של שעתיים וחצי לערך הגענו אל ארשן (Arshan) והספקנו לראות את קרני השמש הרכות של הזריחה צובעות את ראשי ההרים באור יקרות.
ארוחת בקר עתירת פחמימות ויציאה לפארק Tunkinski. נוף הררי סביב סביב. מעלינו מתנשאות פסגות בדובה של 200 מ'. חידוש מרענן לאחר הערבות. באופק נראה רכס מושלג שגובהו 3000 מ'. הליכה ביער, לאורך קניון קינגירגה (Kingirga) ובו מים שוצפים. ממול ניבט הר גבוה ומחודד, המכונה "הר האוהבים". האגדה מספרת שזוגות המעפילים לפסגתו יוכלו להבחין, מעבר למראות ולתשוקה, אם אכן בת זוגם יועדה להם. בדרך עברנו מעיין שהבועות העולות ממנו מסוגלות לרפא עיניים ומעיין נוסף שמי הגפרית שלו בעלי סגולות לטיפול במחלות לב. לפי טעמם אני מסיק שעדיף שלא לנסות אותם. העפלנו בשביל עד לנקודה ממנה ירדנו בסולם אל מפלים שוצפים ושבנו על עקבותינו. ההרים נמוכים יותר, המשעול מתון יותר בדרך חזרה.
בחזרה משם התעכבנו קצרות בשוק המונגולי. הלכנו רגלית אל המנזר. יופיו בטמון בעיקר במיקומו, על רקע ההרים המיוערים. צפינו בו מבחוץ, בסטופות הלבנות שזהרו באור של בקר על רקע היער ושבנו על עקבותינו, כדי לאכול ארוחת צהרים.
נסיעה של שלוש וחצי שעות. עצירה בטולקוט, לתצפית מרהיבה על פינתה אגם וחזרה לאירקוצק, למלון מריוט.
אנו מתמכרים להנאות קטנות, כמו אינטרנט אלחוטי מהיר, כמו מלון נוח ומתוחזק כהלכה ובעיקר ארוחת ערב של תיירים. בסיום הארוחה נפגשנו לסיכום של מסע מרתק.
12.09.2013
שוב השכמה ב-03:30… דווקא כשהיה מתאים להתפנק מעט במיטה. במקום ארוחתה בקר המפוארת הסתפקנו בארוחה ארוזה ונסענו לנמל התעופה. פרידה מסרגיי, פרידה נרגשת מאוקסנה. הנסיעה מערבה מיוחדת. לקראת 07:00 נצבעו השמים בכתום ובמשך זמן רב רדפנו אחרי הגוון הזה, בעקבות הזריחה. המראנו בשעה 06:30, בטיסה שנמשכה 5 וחצי שעות, רק כדי להגיע למוסקבה בשעה 07:00….
ראו גם, מצגת מטיול לסיביר, מאי 2010