פרשת מרדכי שוורץ – עולה הגרדום של ה'הגנה'

 

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: טוהר הנשק – ערך וצורך; המרד הערבי – השלב השני.

 

שאלת 'טוהר הנשק' עלתה לדיון, במלוא חריפותה, בתקופת המרד הערבי הגדול, גם אם לא בשם זה. מול מעשי טרור ערביים התעורר ביישוב ויכוח בין הבלגה לבין תגובה. מיד עם החל פעולות הטרור, הגיבו יהודים בפגיעה בערבים בלתי לוחמים, דבר שעורר את התנגדות הנהגת היישוב. בהמשך, יזמו לוחמים בארגון ב' (לימים האצ"ל) וגם ב'הגנה', פעולות נקם, בשם הכבוד היהודי וערך ההרתעה. הבעיה היתה שתגובה משמעה פגיעה בבלתי לוחמים.

בהקשר למעשי נקם אפשר להזכיר גם את המקרה המוזר של השוטר העברי מרדכי שוורץ, שעלה לגרדום ב-16 באוגוסט 1938[1], חודש וחצי לאחר עלייתו לגרדום של שלמה בן־יוסף. שוורץ הוא עולה הגרדום היחידי של ה'הגנה', אך ב'ספר תולדות ההגנה' מוזכר המקרה שלו בשורה אחת בלבד. לא מופיע שם תיאור המעשה ולא תיאור הרקע. אין שם גם רמז למכתבו שפורסם ב"דבר", יום לאחר מותו, בו ביקש סליחה מהחברים על כי הפר את מדיניות ה'הבלגה' [2]. הדבר אומר דרשני לגבי יחסה המחמיר של ה'הגנה' למקרי רצח.

 

 

מרדכי שוורץ היה בן 24 ועלה מצ'כוסלובקיה חמש שנים קודם לכן וכמו צעירים אחרים, נענה לפניית ה'הגנה' והתגייס לנוטרות. בינואר 1937 התגייס למשטרה וב-31 באוגוסט אותה שנה הוצב לשרת במחנה הנופש של הנציב העליון בעתלית. הוא שוכן באוהל מרוחק עם שוטר ערבי, מוסטפה חורי, שנודע כטיפוס קיצוני ושונא יהודים. ב-1 בספטמבר נשמעו יריות מתוך האוהל והשוטר הערבי נהרג. באותו בוקר התגרה חורי בשוורץ שכנו לאוהל, קילל את היהודים והוסיף כי הערבים יהרגו יהודים נוספים כפי שהרגו את חבריו (דניאל סטניצקי ואיסר טנקוס) שנרצחו בכרכור. כתוצאה מכך התפתחה תגרה שבמהלכה ירה שוורץ בחורי והרגו. לימים הודה שוורץ כי רצח את השוטר חורי, כתגובה לקללות, להתגרויות ולפגיעה בכבוד היהודי. לדבריו, חורי היה נוהג להתפאר באוזניו תדיר, על המספר הרב של היהודים שהרג והיהודיות שאנס[3].

בעדותו, ב-25 בינואר 1938, ניסה להכחיש את הרצח, וסיפר כי היריות שהרגו את חורי, נורו מבחוץ: "ב-1 בספטמבר 1937 שכבתי לישון בשעה תשע. בלילה התעוררתי לקול יריות, קפצתי ממיטתי, אחזתי ברובה שלי ועניתי בשתי יריות מתחת לאוהל. אחר-כך יצאתי מהאוהל, יריתי עוד שלוש יריות פעמיים. כשחזרתי לאוהל להצטייד בכדורים נוספים מארגז הבגדים שלי, הדלקתי את מנורת החשמל ואז ראיתי כי חברי השוטר מוסטפה חורי, הנמצא איתי באוהל, מוטל מת על הרצפה ודם נוזל ממנו…"[4].

שוורץ נעצר ונשפט (מרצונו) בבית-המשפט לפשעים חמורים (ולא בבית-דין צבאי) כרוצח פלילי רגיל (הוא קיווה שכך יוכל לזכות להקלה בעונש). המשפט החל בחיפה ב-19 בינואר 1938. בדין ישב זקן השופטים המנדטורי, השופט הארי הרברט טראסטד (Harry Herbert Trusted) ‏ כדן יחיד. במשפטו לא ניסה שוורץ להציג את הרצח כפעולה לאומית או כפעולה של ארגון ההגנה, אלא טען שמדובר בתאונה (בית-המשפט קבע שהרצח היה תוצאה של נקמה), זאת בניגוד לעולי הגרדום, אשר פעלו בשליחות ארגוניהם, מעולם לא התכחשו למעשיהם, ואף הפכו את אולם המשפט עצמו לזירת מאבק מדיני.

 

הסנגוריה שהיתה מורכבת מעורכי הדין קייזרמן וחוטר ישי, בחרה בקו הגנה שהכחיש לגמרי את האירוע. במקום לבנות על התפרצות שנבעה מחוסר שליטה, כתגובה להקנטה, בנתה את טיעוניה על היעדר הוכחות והיעדר עדי ראיה.  ביישוב דובר על כך שהרצח היה על רקע של התעללות וסחיטה מצד השוטר הערבי, שהיה הומוסקסואל ונטפל לשוורץ, עד שהביאו לכך שיצא נגדו והרגו, אולם הסנגוריה בחרה בקו ההגנה שנזכר לעייל. ייתכן שדרך הטיעון נבנתה סביב ההחלטה להכחיש מכל וכל את מעורבותו, כדי שאי אפשר יהיה לטעון שאנשי ה'הגנה' מפירים את קו ה'הבלגה'. עורכי הדין ניסו להוכיח כי לא ייתכן ששוורץ ירה בחברו וכך הנחו אותו לטעון במשפטו. השופטים לא השתכנעו ושוורץ נידון למוות[5].    

שוורץ הועבר לכלא עכו כשהוא לבוש במדי אסיר אדומים, כנהוג לגבי נדונים למוות בתקופת המנדט. בערעור שנערך באפריל 1938 ישבו בדין שלושה שופטים עליונים. השופט גד פרומקין פסק בדעת יחיד, כי לא היתה כאן כוונה תחילה ולכן יש להרשיע בהריגה ולא ברצח. לימים, ביקר פרומקין קשות את קו ההגנה המתחכם ותלה בו את הקולר למותו הטרגי של שוורץ[6]. בבקשת החנינה שניתנה על־ידי  שוורץ, טען, בעצת עורך דינו, כי היה בחוסר שליטה, אך הדבר לא עמד במבחן המציאות, כי לאחר ההריגה ירה באוויר וניסה ליצור רושם כאילו היריות הגיעו מבחוץ. בית הדין לא השתכנע מסיפורו של שוורץ ודן אותו למוות בתלייה[7]. מרדכי שוורץ קיבל את פסק-הדין בלי התרגשות יתרה והועבר לבית-הסוהר המרכזי בעכו. פסק הדין לא עורר הדים רבים בציבור, מאחר ולמשפט היה גוון פלילי ולא פוליטי כפי שהיה במשפט השלושה מראש פינה.

אמנם הרבנות הראשית ביקשה מהנציב העליון לחון את הנאשם, אולם כמעט ולא נעשה ניסיון להפעיל אישים בארץ ובעולם, כדי להמיר את פסק דין המוות במאסר עולם. למעט פנייתה של לשכת "בני ברית" העולמית שפנתה אל שר המושבות, בבקשה לחון את הנאשם.

משרד המושבות ענה שהסמכות להחליט בנושא הועברה לידי הנציב העליון וזה טען שההחלטה בעניין כבר התקבלה ואין להשיבה[8]. הרב מאיר ברלין פנה לנציב העליון וצירף עצומה חתומה על ידי 70,000 איש, אולם הנציב העליון החליט לנהוג במידת הדין ולא במידת הרחמים[9].

הנהלת הסוכנות אמנם העניקה לשוורץ הגנה משפטית, אך לא ראתה בעין יפה את החתמת העצומה לחנינתו (שאורגנה על־ידי הסתדרות המזרחי והפועל המזרחי (ששוורץ היה חבר בה) ושיגורה לנציב העליון.

לפני הוצאת גזר-הדין לפועל, פרסם האצ"ל את כרוז בו קרא לציבור שלא לעבור בשתיקה על גזר הדין וניצל את ההזדמנות כדי להסית את הציבור כנגד מוסדות היישוב: "יהודים! יישוב עברי בארץ־ישראל. ביום ג' ה-16 באוגוסט עומד השלטון לתלות את השוטר מרדכי שוורץ. הדבר נעשה בידיעת הסוכנות, בשקט גמור: בכדי "שהיהודים לא יקימו רעש". י ה ו ד י ם !  מה נעשה בכדי להצילו מתלייה, מהתלייה המאיימת עליו? השעה דוחקת ודרושה פעולה מהירה. כמאתיים וחמישים ערבים שרצחו יהודים מטיילים חופשיים בארץ… אין עונש לרוצחי יהודים בארץ־ישראל. אבל שוורץ, שלא הוכח בכלל שהוא רצח את מישהו, שלא היתה נגדו אף עדות אחת. שאחד השופטים התנגד לעונש המוות שלו, עומד עכשיו לצאת להורג בשתיקה גמורה ומתוך גניבת דעתו של הציבור היהודי. אם נעבור בשתיקה על התלייה השנייה של יהודי, יתלו מחר אחד אחד את בנינו ובנותינו, בסיטונות ובעלילות שקר. היישוב יהיה נתון להשמדה כפולה: בידי הרוצח הערבי ובידי התליין הבריטי. י ה ו ד י ם!  התרגלתם להיות נרצחים בידי הערבים ואין מוחה, הגם לתליות כבר התרגלתם? י ה ו ד י ם!  הרימו מחאתכם נגד הרצח המשפטי השני שהשלטון רוצה לבצע, הפעם לא נגד רביזיוניסט, אלא נגד סתם יהודי. תבעו דין וחשבון מהסוכנות ומפא"י הרוצים לכסות על דמיו של שוורץ!"[10]. אפשר לראות בעמדת האצ"ל משום ניסיון לדוג במים עכורים ואפשר גם לראות בה התנגשות של ערך מול ערך. שוויון חיי אדם מול "כל ישראל ערבים זה לזה".

עורך הדין חוטר ישי בדק תכנית להבריחו מבית הכלא, אך ברגע האחרון קיבל הוראה ממאיר רוטברג שלא לעשות זאת, כי הדבר עלול להטיל כתם על ה'הגנה'[11]. תכניתו של שוורץ להתאבד על־ידי רעל שיוברח לו מחוץ לכלא, לא יצאה לפועל.

בבקר יום שלישי, ה-16 באוגוסט 1938 התפרסמה הצהרתו כי הוא מודה במעשה וביקש חנינה. באותו יום, בשעה שמונה בבוקר, עלה מרדכי שוורץ לגרדום בקריאת "שמע ישראל"[12]. כשעה לפני התלייה הורשה הרב קניאל מחיפה לשוחח בפעם אחרונה עם שוורץ לפני מותו. לאחר הווידוי קיבל הרב משוורץ הצהרה בכתב בה נאמר כי איננו אשם במעשה הרצח. הוא הוסיף שהדבר נעשה על-ידו כשהיה נטול הכרה, מתוך טירוף הדעת. שוורץ נתלה בחופזה ואפילו לא זכה להלוויה של ממש[13]. שוורץ נקבר בבית העלמין "חוף הכרמל" (בית העלמין הישן) שבחיפה.

 

גם לאחר מותו נותרה תעלומה לגבי מה שהתרחש בלילה ההוא באוהל במחנה עתלית. התגובה ביישוב התאפיינה באבל, אך גם באיפוק מודגש. דעת הקהל לא קיבלה בהבנה את מעשהו, למרות שלאיש לא היה ספק שמרדכי שוורץ לא היה טיפוס של שלפן צמא דם, השוחר נקם בשיטת הטרור העיוור[14]. מכתבו שפורסם ב'דבר' והובא לדפוס על־ידי העיתונאי מנחם זינגר, כתוב בנוסח שונה ממכתביו ומיומנו: הוא מבקש שלא להפגין לאחר מותו, מבקש סליחה מחברי ה'הגנה', על כי בגד בחינוך שקיבל מהם: "הנני מבקש מכם לפרסם את השורות הבאות אחרי מותי. בקשתי האחרונה היא מהציבור העברי בארץ ובגולה לא לעשות שום מעשים היכולים להביא למעשי אלימות ופורענות עם התלייה שלי. כדי להימנע שלא ינצלו את ההזדמנות הזאת אנשים ידועים למעשי פרובוקציות, היכולים לגרום לשפיכת דמי אנשים חפים מפשע, הנני מודיע שאין לי שום קשר עם התנועה הזאת [הכוונה לרביזיוניסטים] ולפי השקפתי הנני מתנגד לטרור ולשפיכת דמים. את המקרה שלי חושב אני לשגיאה פרטית ברגע של טירוף הדעת שתקף אותי. אני מתחרט על המעשה בכל לבי ומקבל עלי את גזר-הדין ברצון. דרישת שלום לכל החברים ברמת-גן ושכונת בורוכוב. תסלחו לי בעד זה שבגדתי  בחינוך ובתנועה שלנו. אל תלכו בעקבותיי, שלום לכולם, מרדכי שוורץ, בית-הסוהר בעכו 15.8.38 [15].

מכתב זה מסביר את ההבדל בין שלמה בן־יוסף וחבריו לבין מרדכי שוורץ[16]. השלושה מראש פינה היו שלמים עם מעשיהם והפכו את בית-המשפט לבמה פוליטית כדי להסביר את השקפת עולמם. לעומתם התנגד מרדכי שוורץ לפעולות התגובה נגד הערבים והביע חרטה על מעשיו. אמנם קיימת סתירה בין יומנו ומכתביו מהכלא לבין מכתבו שפורסם ב'דבר', גרם לרבים להטיל ספק באותנטיות של האחרון ומעורר תמיהה אם לא הוכתב לו[17]. ביומנו, שנכתב על דפים של "הברית החדשה" (שקיבל מכומר שביקש להציל את נשמתו) הוא עומד מאחורי המעשה שעשה. כך גם  במכתב שהבריח שוורץ מן הכלא, לאחר שנמצא אשם ברצח בכוונה תחילה: "לא יכולתי לשמוע את דבריו [של השוטר הערבי] ונקמתי בשביל אחי שנהרגו באותו יום. כך היה עושה כל  יהודי… האמינו לי שאינני מצטער על מה שהיה. אלוהי ישראל בוחן לבבות יודע כמה צריך היה הערבי הזה להיהרג"[18].

אב"א אחימאיר טען כי שוורץ חיבר מנשר נגד ה'הבלגה' אך הסוכנות היהודית הוציאה אותו מידיו במרמה[19]. נראה היה שמכתב החרטה של שוורץ לא נכתב על דעת עצמו בלבד אלא בהשפעת מישהו שביקרו בכלאו. סגנון המכתב איננו תואם את סגנון יומנו, מה גם ששוורץ איננו נראה כמי שעוסק ב"פוליטיקה יישובית", שפתו העילגת משהו ופשטותו אינם מתיישבים עם המשפט הנשגב: "אני מקבל על עצמי את גזר הדין ברצון".

יום ביצוע גזר דינו של בן־יוסף קיבל סממנים של יום אבל לאומי. לעומת זאת, מותו של שוורץ עבר בדממה, ללא נאומים וללא מודעות אבל גדולות. לאחר מותו לא נערכו הפגנות ולא נעשו פעולות אלימות.

ה'הגנה' עשתה במיטב יכולתה להצניע את המקרה והציגה את שוורץ כאדם מסכן שהסתבך במעשה פלילי[20]. להבדיל משלמה בן־יוסף שהפך לגיבור לאחר מותו, תנועתו של שוורץ  הסתייגה ממעשהו. איש מחבריו לא ניסה לנצל את מותו למטרה פוליטית או לרקום סביבו פולחן גיבורים כוזב. החוגים הרוויזיוניסטים לעומת זאת, עשו ממקרה זה, של רצח חסר טעם, מעשה של הגנה על כבוד יהודים[21]. עניינו של מרדכי שוורץ עלה שוב בראשית שנות ה-80, כאשר החלו להציב מטעם המדינה, יד לנופלים, בדרך להקמת המדינה.  מערכת ספרי הזיכרון דנה בו וסיכמה כי במבט לאחרו יש להתייחס למרדכי שוורץ כלקרבן התקופה והנסיבות של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ח. שוורץ ייזכר אפוא ויירשם בתולדות המדינה שבדרך, כחלוץ ציוני, חבר 'הגנה' מסור, ששילם בחייו על שעה של אבדן הדעת[22].

 

 

פרשת מרדכי שוורץ, הגם שהיא פרשה שולית ונושאת באופייה סממנים שהם יותר פליליים מאשר ביטחוניים, חשובה מאד לדיוננו. התייחסות המוסדות לפרשה, הסירוב לעצומה כללית והסיוע שניתן בחשאי, כמו גם הבלטת מכתב החרטה שלו (והצנעת יומניו הכתובים אחרת) העובדה שטרחו להוציא, גם אם כביכול, מכתב חרטה מידיו, מלמדת על השקפתם בדבר. מלמדים על ההתייחסות הכללית שהתנגדה לפריעת חוק ולהרג, שלא לצורך הגנה עצמית. לעומת פולחן שלמה בן יוסף, שטופח בעמל רב לנאדרה ויצירת מיתוס, איש לא העלה על דעתו לנצל את מותו של שוורץ למטרה פוליטית, לרקימת פולחן גיבורים כוזב ולסגידת גרדומים. בפרשה העגומה של מרדכי שוורץ הופגנה תרבות חיים ואֵבֶל,. בניגוד למה שנאמר לאחר מותו של בן יוסף, איש לא חשב "לעשות מגרדומו מגדל ומקברו היכל"[23].  לדעתי ההנהגה היהודית עשתה נכון בכך שמחד ניסתה להציל את שוורץ ברוח "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא" אך מאידך נמנעה מלהפוך אותו לדגל, בהתאם לגישתה שגרסה הבלגה.

ראו גם: סיפור חייו של מרדכי שוורץ, באתר "יזכור".

אתר "דעת": פסקי דין מוות

יוסי מלמן, בעיתון "הארץ": למי אתה שייך מרדכי שוורץ?.