טיול לשדות ים

סיור בעקבות הפלי"ם, חנה סנש ועיצוב הזיכרון ההיסטורי

כתב : גילי חסקין ; 2021. עדכון: 10-01-24

ברצוני להודות לאדווה פלג, למימי חסקין ולארנון אנגרט, על תרומתם. תודה לגדעון ביגר על הערותיו

שדות-ים היושב בליבו של חוף השרון, הוא כיום קיבוץ מבוסס היטב, המונה כ כ-900 תושבים (500 חברים)[1]. מעבר להיותו קיבוץ מטופח, יש לו מקום חשוב באתוס הישראלי. זהו הקיבוץ הימי הראשון, כאן היה בסיסה של הפלי"ם (הלחם מילים של "פלוגות" ו"ים"). כאם חיו דמויות מפורסמות כמו חנה סנש, אהרון מגד ונתן יונתן. כאן נקברו, יוסי (המבורגר) הראל ודן בן אמוץ.

לייתר הסיורים בארץ  

תחנה מס' 1 – בית העלמין

בכניסה – מונומנט לזכר ההעפלה.

נתן אלתרמן, שהיה ידיד קרוב של יצחק שדה, הוזמן לצפות בהורדת המעפילים של האנייה "חנה סנש", בחוף נהריה, ב-25 בדצמבר 1945. את התרשמותו מהמבצע סיכם בשיר, בעל  13 בתים בני ארבע שורות כל אחד, שהיה לשיר המפורסם ביותר בתולדות עלייה ב': "נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי לאחר ליל הורדה".

הגרסה הרווחת של סיפור השיר היא, שבמסיבה שנערכה בקיבוץ יגור לרגל ההצלחה, נשא אנסלדו, רב החובל האיטלקי של הספינה נאום ברכה. אלתרמן בחר לבנות את השיר, כנאום תודה לנאומו של אנסלדו – הקרוי בו "קַפִּיטָן",

על הַצִּי הַלָּזֶה, הָאָפֹר, הַקָּטָן,

יְסֻפַּר עוֹד בְּשִׁיר וְרוֹמַנִים.

יִתָּכֵן כִּי בְּךָ, קַפִּיטָן, קַפִּיטָן

יְקַנְּאוּ עוֹד הַרְבֵּה קַפִּיטָנִים.

בשיר נכללת גם נבואה, שהתגשמה כשנתיים וחצי לאחר כתיבתו:

וּנְסַפֵּר לְךָ אָז כִּי פְּתוּחִים הַשְּׁעָרִים.

כְּבָר מִזְּמַן נִפְתְּחוּ, חֵי שָׁמַיִם!

אחדים מביטוייו של אלתרמן בשיר זה הפכו למטבעות לשון: "עֲנָנִים עַל רָאשֵׁינוּ, הָרוּחַ אֵיתָן"

"עוֹד נָשׁוּב נִפָּגֵשׁ עַל הַמַּיִם"; "לְחַיֵּי הַסְּפִינוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ".

הספינה חנה סנש

ספינת המעפילים 'חנה סנש' הייתה ספינת משא בשם Andarta 'שרכש ה'מוסד לעליה ב' באיטליה, בליל 14 בדצמבר 1945 הועלו לספינה בקרבת נמל סבונה 252 מעפילים. מפקד הספינה היה ישראל חורב. בדרכה ארצה עם המעפילים, הוסב שם הספינה לזכרה של הצנחנית והמשוררת חנה סנש ז"ל.

בליל 25 בדצמבר 1945, הגיעה הספינה לחוף נהריה. חניכי קורס חובלים של ה"פלי"ם", שהתקיים ביגור, התאספו בקיבוץ עברון , נערי "הימיה" (פלוגת הים של 'הפועל' בנהריה), צוותי פלמ"ח בפיקודו של דוד (דוידק'ה) נמרי , התארגנו לעזור. בים גלי ורוח עזה עלתה הספינה בטעות על הסלעים ונטתה על צדה. בחסות החשיכה, ובחסות מסיבה שנערכה לרגל חג המולד, במלון בנהריה ובה השתתפו רבים מהחיילים הבריטים, בוצעה ההורדה. החלו להוריד מעפילים בסירה מהימייה של הפועל בנהרייה, שיכלה לשאת עשרה אנשים כולל צוות, ובשתי הסירות של האנייה, שכל אחת יכלה לשאת 7-6 אנשים. בגלל הזווית שהיא עמדה, נוצרו סביבה זרמים מצפון לדרום. הניסיונות הראשונים להורדת המעפילים בסירות, הסתיימו בהתהפכות סירה וטביעת שתי מעפילות. כשהגיעו  לחוף ומפקד הפעולה שמע מה קרה, פקד עליהם לשוב לבסיסם. התחושה שהם עוזבים את העולים על האניה, היתה קשה. אולם, להפתעתם, כשהגיעו לעברון, ביקש המפקד עשרה מתנדבים, למרות שהיה ברור שהם עלולים להיאסר, אם הבריטים יתפסו אותם. כשהגיעו, ראו  מרחוק, שהעולים בעצמם, כבר הורידו חבל לחוף. ביניהם היה יצחק ארד (טולקה), לימים קצין חינוך ראשי. הספינה ננטשה, המעפילים והמחלצים נמלטו מכוחות החיפוש הבריטיים[2].. אנשי הפלמ"ח הותירו מאחוריהם דגל, הנושא מסר לשלטונות הבריטיים ובו נכתב בהתרסה: "הספינה חנה סנש הורדה בעזרת ארגון ההגנה העברית. תהיה ספינה זו בחוף נהריה, אחת המצבות לששת מיליוני אחינו ואחיותינו. תהיה זאת תעודת קלון לממשלה הבריטית".

הספינה 'חנה סנש' הייתה ספינת המעפילים השמינית להגיע אחרי מלחמת העולם השנייה והשמינית שמעפיליה הצליחו לרדת לחוף ולהסתנן ארצה. עוד בטרם הגיעה, הבריטים החלו להיערך לחידוש תנופת ההעפלה, על ידי החלפת משמר החופים המנדטורי, בצי הבריטי, באחריות לעצירת ההעפלה. התוצאה – אחרי 'חנה סנש' ,החלו הספינות להיתפס, אחת אחרי השנייה ועד לסיום מפעל ההעפלה’ רק חמש מהן הצליחו לפרוץ את הסגר.

ראו באתר זה: ההעפלה.

קברו של יוסי הראל

יוסף (יוסי) הראל נולד בירושלים כיוסף המבורגר, בשנת 1918. היה דור שישי למשפחתו בארץ ישראל. הוא, אחיו התאום והוריו ידעו עוני ומחסור והראל נאלץ לצאת לעבודה בגיל צעיר במקום ללמוד. בנעוריו, היה אחד הראשונים שהצטרפו ל"נודדת" – יחידה החדשה שהקים יצחק שדה, שיש הרואים בה את ה"אמא" של סיירות צה"ל[3]. לאחר מכן הצטרף הראל לפלוגות השדה והשתתף במבצע העלייה לחניתה ב 21 במרץ 1938‏[4]. בימי המרד הערבי הצטרף לארגון "ההגנה" ולחם בשורות פלוגות הלילה המיוחדות ,בפיקודו של צ'ארלס אורד וינגייט, "הידיד"[5].

ראו באתר זה: פלוגות הלילה המיוחדות

הראל, שהצטיין בזריקת רימוני יד בשדה הקרב, הרשים את וינגייט באומץ ליבו וכונה על- ידו "The Bomber”. בימי מלחמת העולם השנייה הצטרף לפלי"ם, המחלקה הימית של הפלמ"ח, בין היתר לקח חלק בפעולות החולייה לחבלה ימית, כנגד ספינות המשמר הבריטיות[6].

בתקופת ההעפלה, פיקד הראל על ארבע אוניות מעפילים: "כנסת ישראל", : "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", וגולת הכותרת: "אקסודוס" ("יציאת אירופה תש"ז").

יוסי הראל הביא גם את אניית המעפילים "כנסת ישראל" ואת שתי אוניות ה"פאנים" . "כנסת ישראל" הייתה אניית מעפילים, מהגדולות שידע מפעל ההעפלה. צוות ההכנה להפלגה, של המוסד לעלייה ב', כלל את אברהם גובסקי, בנימין ירושלמי, יואש צידון ואחרים. הבריטים גילו את ייעודה והוציאו נגדה צו תפיסה ביוון. ולכן, ב-1 באוקטובר האנייה הועברה ליוגוסלביה. ההכנות להפלגה נמשכו כחודשיים, וכללו ציודה במזון ומים, הכנת דרגשי עץ ללינה עבור המעפילים ושיפורים טכניים כדי להבטיח את הפלגתה. היותה בפתח נמל חיפה, נכנעו מעפילי האנייה לאחר קרב קשה עם אנשי צבא בריטים, והוגלו למחנות המעצר בקפריסין.

הפָּאנים הוא כינוין של שתי אניות מעפילים גדולות: "פָּאן יוֹרק" (Pan York; ובשמה העברי: "קיבוץ גלויות") ו"פָּאן קרֶסֶנט" (Pan Crescent; בשמה העברי: "עצמאות"), שיצאו יחדיו מבולגריה בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה, ונאלצו לבסוף לשוט לקפריסין. שתי הספינות שטו יחדיו לאורך כל הדרך ולכן הן כונו בשם אחד- "הפאנים". גודלן של האניות, הארגון המדוקדק והמאבק הדיפלומטי סביב הפלגתן על רקע החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, הקנו לפרשת ה"פאנים" חשיבות רבה בתולדות ההעפלה.

ארבע אוניות אלה הובילו לארץ ישראל כ-25,000 מעפילים, כשליש מן המעפילים שעלו לארץ בתקופת ההעפלה. עד להיותו בגיל 28 העלה לארץ ישראל 24 אלף ניצולי שואה.

מסעה של "אקסודוס" בשנת 1947, היה תרגיל מבריק ביחסי ציבור והפך לחלק מהאתוס  הלאומי. הספינה ועליה 4,554 מעפילים ניצולי השואה, הגיעה לחופי הארץ והוכנעה על ידי חמש משחתות בריטיות, לאחר קרב גבורה שארך שעות ארוכות. עם עשרות פצועים מדממים, האנייה היתה על סף טביעה ואלפי פליטים על סף מוות, נשאלה השאלה, האם ממשיכים להילחם או נכנעים? חלק מאנשי הצוות, לחץ עליו להמשיך להילחם. יוסי הראל החליט להיכנע באומרו: "אני מעדיף מעפילים חיים על סמלים מתים. מתו כבר מספיק מאתנו בשואה". המעפילים, ובהם נשים וילדים, הורדו לחוף וגורשו על גבי שלוש אוניות גירוש בריטיות לצרפת ומשם הובלו על ידי הבריטים חזרה לגרמניה.

יצחק (אייק) אהרונוביץ' , רב החובל של "אקסודוס", (שהיה אחראי על השטת הספינה בעוד שהראל היה מפקדה), חלק על החלטתו שלא לפקוד על המעפילים להילחם בבריטים, אך כיבד אותה[7].

פרשת מסע התלאות של "אקסודוס" הונצחה בספרי זיכרונות רבים בעברית. בזכות הספר "אקסודוס" של הסופר היהודי-אמריקאי ליאון יוריס, שראה אור בשנת 1953 והפך לסרט קולנוע בשם 'אקסודוס' בשנת 1960, הפכה האונייה לערך היסטורי כלל עולמי. את דמותו של הראל בסרט הבידיוני למדי, שם נקרא "ארי בן כנען", גילם פול ניומן.

בראשית שנת 1955 נקרא הראל, על ידי הרמטכ"ל משה דיין, להחליף את מרדכי בנצור שעמד בראש יחידה 131, יחידה מבצעית של אגף המודיעין שפעלה במדינות ערב, ולשקמה לאחר "העסק הביש" במצרים. בתקופתו שונה שם היחידה ליחידה 188. הראל רענן את שורות מפקדי היחידה והרחיב מאד את מבצעיה, בעיקר התנקשויות בקצינים ערביים ובהשמדת אמצעי לחימה במדינות אויב. לאחר סיום שירותו בצה"ל בסוף 1957, שירת יוסי הראל ב"מוסד" ונטל חלק, בין היתר, במבצע 'זעם האל', לחיסולם של המחבלים שהשתתפו בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972, מבצע שנמשך במהלך רוב שנות השבעים.

על פי בקשתו, הובא למנוחות ב-28 באפריל 2008 בקיבוץ שדות ים, שהיה הבסיס של הפלי"ם. חיל הים ערך משט הצדעה לכבודו מול חופי תל אביב[8].

קברו של דן בן אמוץ

דן בן אמוץ נחשב בחייו לאחד הכותבים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל, והגיגיו, תפישותיו, רעיונותיו ומריבותיו מילאו את החלל הציבורי בישראל. לדעת רבים היה סמלה של הישראליות. יוצר קולני, רב פעלים, ושנוי במחלוקת שהקפיד להמציא את עצמו מחדש ללא הרף, תוך שהוא גורף אחריו חברה, שפה ותרבות המצויים בשלבי התהוות.

בראיון רדיו עמה, סיפרה הזמרת חוה אלברשטיין, כיצד הייתה מאזינה בדבקות לבן אמוץ בתוכנית הסטירית "שלושה בסירה אחת" ששודרה משנת 1955 ואילך, כייצוג הישראליות המושלמת, שהייתה מנוגדת בתכלית להוויה הגלותית, הפולנית, שבתוכה חיה.

בן אמןץ התבלט בכתיבת פיליטונים, מערכונים, מדורים עיתונאיים וקטעי הומור והווי. הוא התפרסם כאשר השתתף בתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" . בתוכנית זו היה בן אמוץ הכוכב הראשי, בזכות שורת פיליטונים, כמו "אוכל לציפורים" ("ירצו – יאכלו, לא ירצו – לא יאכלו"), "ההספד" ("אח, יא דן, יא דן"), "קללות בעלי מקצוע", "יומנו של ילד בן תשע", "מיומנה של נערה מתבגרת" ("היום פגשתי את תירס"), ועוד. הפיליטונים המובחרים מן התוכנית לוקטו בספר "איך לעשות מה" (1963), שהיה לרב מכר. בן אמוץ התמקד בהומור, ובמיוחד בזה הקשור בשפה ובאופני ביטוי, גם בשנים הבאות. הוא כתב עם חיים חפר את "תל אביב הקטנה", מופע נוסטלגי שחגג וביכה את נעוריה של העיר העברית הראשונה,  יחד עמו כתב ב-1956 את "ילקוט הכזבים". הספר כולל 167 "כזבים" שנבחרו מתוך קרוב ל-400 סיפורים. לבד מחפר ובן אמוץ, תרמו לילקוט גם חיים לבקוב שתואר כאלוף מספרי הכזבים בארץ, וכן שאול ביבר (תחת הכינוי "עופר"), ואחרים[9].  אוסף זכה להצלחה גדולה ונחשב לאחד ממייצגיה החשובים ביותר של תרבות הפלמ"ח.

יחד עם שלמה שבא כתב את "ארץ ציון ירושלים" שליקט סיפורים, מודעות וכרוניקה מראשית המאה ו את "סיפורי אבו נימר", שהיו ליקוט של מעשיות המסופרות, כביכול, מפיו של ערבי. פעולתו החשובה ביותר בתחום זה הייתה כתיבתו (יחד עם נתיבה בן-יהודה) של "מילון עולמי לעברית מדוברת" (1972), מילון סלנג של השפה העברית, שהיה בו שילוב חינני של מילון רציני עם הומור.

בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, עשה בן אמוץ מספר ניסיונות לכתוב רומנים בעלי משקל ספרותי. במיוחד זכורים מאותה תקופה הספר "לזכור ולשכוח", העוסק בשואה באופן מקורי ונועז (והוכנס לתוכנית לימודי הספרות של משרד החינוך)[10]. ו"לא שם זין" העוסק בפצועי מלחמה (בהמשך נעשה סרט המתבסס על הספר). כאן סופסוף נותן בן אמוץ גט כריתות לספרות העברית וללשון העברית התקנית, ובוחר בחיים הספרותיים האמיתיים והטבעיים שלו, דרך השפה המדוברת[11]. קילומטרים של מלים מוצלחות ללא לאות, תוך שחרור השפה הספרותית מִכַּבְלֵי המליצה[12].

דורו של בן אמוץ העריך אותו בעיקר כסטריקן ופוביליציסט, אך דחה אותו כסופר. עמוס קינן כתב לו: "דֵעה על ספר, בייחוד של ידיד, היא דבר חשוב. אבל לא כל כך חשוב כמו הידידות עצמה. אני אותך אוהב, וחושב אותך לסופר גרוע"[13].

דן בן אמוץ התהולל והשתבח בחיי מין פרועים.

לימים אמר עליו בהתפעלות יהונתן גפן: "אתה שומע על כיבושיו ונהיה צהוב", חרז, "תגידו, מתי יש לו זמן לכתוב? אחרי כל הקטינות והגרושות, עוד לרוץ להכניס לפרות הקדושות…" עמוס עוז אמר: האיש עם הכי הרבה אהבה לחיים וחשק לחיים ותיאבון לחיים זה דן בן אמוץ, החבר שלי", אמר עוז. "זה הבנאדם שלוקח את החיים בכל פה, ובכל לב, ובכל יד, ובכל איבר תמיד". עמוס אילון אמר עליו שהוא הוריד לעברית את המחוך כדי שכולנו נוכל להתמזמז אתה. פתאום היה מותר לדבר בשפה כזאת, הוא כאילו נתן לגיטימציה.

ביוני 1984 הורשע בעשיית מעשה מגונה בילדה בת 12 ונידון לארבעה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 50,000 שקלים[14]. "דן בן אמוץ עשה מעשים מכוערים ומגונים. אין כל הסבר למעשה שלו, זולת המניע של יצר הרע", כך פסק שופט בית משפט השלום בתל אביב, יהושע בן שלמה, כאשר הרשיע את בן אמוץ, בן 60, בעשיית מעשה מגונה בקטינה בת 12. בן אמוץ הורשע בכך שנשק לחזה, ליטף את גבה ואת רגליה בשיער ראשו וליקק את רגליה.

הסיפור הזה לא נותר חשאי. הוא היה גלוי. הוא פורסם בעיתונות. לא משהו שמישהו מחבריו של בן אמוץ יכול היה לספר לעצמו שהוא לא מכיר. אלא שעד כמה שהדבר נשמע בלתי נתפס, הסיפור הזה לא שינה לאיש. הוא לא הרחיק את חבריו של בן אמוץ. הוא לא הפך אותו אישיות לא רצויה בעולם התרבות. הוא לא מנע מא.ב יהושע, מסמי מיכאל, מיהושע סובול ומסופרים נוספים לנסוע איתו, זמן לא רב אחר כך ,למפגש של סופרים בגרמניה.

שבועיים לפני הכרעת הדין בעניינו, אחרי שהוגש נגדו כתב האישום המזעזע, אחרי שנשמעו העדויות והיה ברור במי ובמה מדובר, לא עצר אותו אף אחד מלככב באירוע חגיגי של "שבת תרבות" שנערך בתיאטרון הקאמרי, לרגל חגיגות ה־75 לתל אביב, בהנחייתו של העיתונאי דן מרגלית ובהשתתפותו של ראש העיריה שלמה להט[15]. סיפור נוסף הובא בסרט התיעודי של לוי זיני[16], שתי נערות בנות 16 טענו שהתארחו בדירת האירוח של דן והתעוררו באמצע הלילה כאשר הוא הזדחל ביניהן למיטה. התנהגות זו גרמה להוקעה של בן אמוץ לאחר מותו[17].

גם אחרי מותו של בן אמוץ, עד שיצא ספרו של אמנון דנקנר, עשו חבריו הכל כדי להתעלם ממעשיו, כאילו ישנו הכותב המוכשר וישנו האיש המתועב ההוא, וניתן בקלות להפריד ביניהם ולהתחבר רק לאחד מהם. ספי רכלבסקי כותב בספרו "אין גבול", בהגזמה רבה, כי בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים היו שתי הדמויות המשפיעות על הישראלים, משה דיין ולצידו דן בן אמוץ. השפעתם הייתה רבה בהעלמת ה"אנחנו" של ימי ראשית המדינה, ובהעלאת קרנו של "האני"."[18].

במשך שנים סימל בן אמוץ, את דמות הצבר האולטימטיבי והביוגרפיה שלו מספרת את סיפורו של כור ההיתוך האכזרי של הארץ הזאת. נולד בשנת 1923 בעיר רובנו בפולין (כיום באוקראינה), כ"מוּסיה (משה) תהילימזאָגער" ("קורא תהילים"). הוא נשלח על ידי משפחתו ב-1938, במסגרת עליית הנוער, לכפר הנוער בן שמן ובזכות זאת ניצל מהשואה. בהגיעו לבן שמן שונה שמו ל"משה שעוני", אך לבסוף אימץ את השם "דן בן אמוץ" (שהיה פסבדונים של שמעון פרס). הוא מחק את עברו הגלותי. זה היה צו השעה. בין מוריו היה ס' יזהר. לאחר סיום לימודיו בבן שמן, שהה בהכשרה בקיבוץ דגניה א' ועבד תקופה מסוימת בנהלל. מדריכו בתנועה היה זהר (זוריק) דיין.

בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התגייס לצי הבריטי, לאחר בעיות משמעת קשות, ערק והצטרף לקיבוץ בית קשת, הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי חיילי הפלמ"ח. משם התגייס בן אמוץ לפלי"ם שבפלמ"ח (שבסיסו הקבוע היה בקיסריה) אך גם שם לא החזיק מעמד.

בפלי"ם פגש בן אמוץ את המדורה הפלמ"חית, שהפכה, לא מעט בעזרתו, למיתוס. מעבר לפעילות המבצעית של ארגון העלייה הבלתי-לגאלית, במסגרת המוסד לעלייה ב', התגבש בפלי"ם סביב דן בן אמוץ, גרעין של פעילות תרבותית עשירה. יחד עם חבר אחר בפלוגה, שייקה גולדשטיין, לימים שייקה אופיר, ובסיועו של חבר נוסף, חיים פיינר, לימים חיים חפר, כתב בן אמוץ שירים ומערכונים וארגן מופעים וערבי הווי. מכל רחבי ישראל נהרו אל "לילות השלושה עשר" המפורסמים בקיסריה[2], בהם היה בן אמוץ הרוח החיה. כיוון שאחד מוותיקי הפלי"ם ניצל שנתיים קודם לכן מטביעה, כשהיה על אניית סוחר בריטית ששקעה פתאום בליל 13 בחודש, נקבע כי מדי חודש יהיה זה יום שמחה לאנשי הפלי"ם, וייחגג ברוב עם. הדבר אף הונצח בפזמון "שושנה" (אודות אניית המעפילים 'שבתאי לוז'ינסקי'), מאת חיים חפר, בשורה הבאה: "בִּ"שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה" דָּן [בן אמוץ] הֵרִים עוֹד כּוֹסִית, לְפֶתַע הֵגִיחוּ סְפִינוֹת הַמַּשְׁחִית. אַךְ דָּנִי אָמַר: מַעֲלֵישׁ, נִסְתַּדֵּר וְזֶמֶר עַלִּיז כֹּה זִמֵּר.". לימים נקראה כך "שייטת 13". לימים נקבר בן אמוץ, לבקשתו, בקיבוץ שדות ים שירותו בפלי"ם, שבסיסו היה בקיבוץ, היה בעיניו אחת מפסגות חייו.

אחר ממערכוניו הזכורים ביותר של דן בן אמוץ היה "ההספד". זהו מונולוג סאטירי, אותו נושא, כביכול, חברו הקרוב של בן אמוץ על קברו של הכותב. זה היה אמנם מערכון שהיווה פרודיה על הספדים (וגם על הסופדים עצמם), אבל הכותב השכיל לשזור בו כמה פנינים ספרותיות "[19]. יש בו, בטקסט הזה (שהושמע לראשונה בתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת"), שילוב של עברית צברית, הומור פלמ"חניקי, כמה ביטויים בערבית, אי-אלו קללות עסיסיות ואפילו ציטוט או שניים מהמקורות.

בן אמוץ מת ממחלה ממארת בשנת 1989, בהיותו בן ששים וארבע שנים. טרם נאסף אל אבותיו, ערך 'מסיבת מוות', בה כינס את אוהביו לדינמיקה קבוצתית מטלטלת,  במועדון החמאם ביפו, מקום שהיה מאז שנות החמישים מבצר של הומור, מוסיקה, תיאטרון וסאטירה, בה נכחה, העידית שבעידית של הבוהמה הישראלית. האירוע הזה, שבדרכו היה מרגש למדי, אף צולם לטלוויזיה ושודר בערוץ היחיד דאז[20].

רק 300 איש, שראו את עצמם בני מזל, הוזמנו אליה. מי שלא הוזמן נעלב, מי שהוזמן קיבל את החותמת הרשמית – הוא חשוב[21]. אורי אבנרי, חברו של בן אמוץ, סיפר אחר כך: "אנשים היו נותנים חצי מהחיים שלהם, כדי להיות מוזמנים למסיבה הזו". רינו צרור תיאר את הערב הזה כ"אירוע קוסמי" והסביר ש"התרבות הישראלית לא הכירה התכנסות כזו". חוה אלברשטיין הסבירה כך את הנהירה למקום: "אנשים כאילו רצו לחסות בצלו… כאילו זכית בחותמת כזו של נצח, של ישראליות". ורק אמנון דנקנר – אז אורח מכובד, ולימים המחרב הרשמי של החגיגה – הגדיר את התקופה ההיא כ"חילופי משמרות" בחברה הישראלית, ואת האירוע עצמו כ"מסיבה של המשמרת היוצאת"[22].

דן בן אמוץ כמעט ונשכח לחלוטין בתודעה התרבותית הישראלית. הסיבה העיקרית לכך היא הביוגרפיה שלו, שפרסם ב-1992, אמנון דנקנר, לאחר שלדבריו נתבקש מבן אמוץ לעשות זאת[23]. זהו מסמך צהוב ושערורייתי ,שכלל פרטים חודרניים במיוחד על חיי המין של הנפטר. בין השאר, סופר שם, שלא זו בלבד שבן אמוץ ,נהג לבעול קטינות בשנות העשרה המוקדמות שלהן, לעיתים בניגוד לרצונן, אלא שאף הפעיל לשם כך חברים וקרובים, שעסקו באיתור הילדות הללו ובשידולן לשכב עימן; ואם לא די היה בכל אלה, נוסף בספר זה הסיפור, שדן בן אמוץ אף בעל בצעירותו, את אימו יולדתו.

דנקנר עצמו צוטט: "אמר לי פעם חיים באר, שהחברה הישראלית חייבת לי המון, כי אלמלא אני היו קוראים על שמו של דן בן אמוץ רחובות וכיכרות"[24]."

אורי קציר כתב בבלוג שלו –  "האייל הקורא": דן בן אמוץ נודה ממדף התרבות הקולקטיבי שלנו. יצירתו כמעט ואינה מוזכרת או מושמעת; ספריו אינם נדפסים; מערכוניו אינם משודרים[25]. מבחינת האנשים המעצבים את סדר היום התרבותי שלנו, הוא הפך כמעט לטאבו. דומה כאילו השתררה כאן נורמה בלתי כתובה, אבל ברורה מאוד: מי שהתעסק בבעילת קטינות חייב להיענש. מאחר ומותו בא טרם שנודעו פשעיו, יוטל החרם על יצירתו. וכך, נראה כאילו גרפה יד גדולה ונעלמה את כל שכתב במשך השנים והטילה אותן אל מגרסת השכחה של ההיסטוריה".

על דן בן אמוץ, ראו בהרחבה באתר זה.

תחנה מס' 2 ההיפודרום המזרחי של קיסריה

היפודרום (מיוונית: היפוס – סוס  דרומוס – מסלול, מרוץ), הוא מסלול מרוצי סוסים ומרכבות, שהיה בשימוש מהתקופה הארכאית ביוון ועד התקופה הביזנטית. הרומאים, בדומה ליוונים, היו להוטים אחר מרוצי המרכבות, אך בדרכם האופיינית העניקו להיפודרום הגדרה ארכיטקטונית מדויקת וקראו לו  בשם "קירקוס" (Circus). במבנה זה, היו מושבים מדורגים, שתוחמים את זירת המרוצים. בציר האורך המרכזי של הזירה נבנתה שדרית, שהיתה קיר חוצץ (Spina בלטינית), ויצר שני מסלולים. עליו הוצבו פריטים עיטוריים, ובקצהו היו תאי הזנקה (Carceres).

כבר במאה ה־19 זיהו חוקרים אירופים את המבנה המזרחי הזה כסירקוס (אם כי כינו אותו "היפודרום". מכיוון שכינו זה השתרש, גם בכתביהם של לא ארכיאולוגים, אשתמש בו גם אני.), שמידותיו 95X460 מ’ והוא נחשב מן הגדולים במזרח הים התיכון. במבט זהיר אפשר להבחין כי הוא משתפל במרכזו, הנראה כעין שקע מאורך. לפי השוואה לאחרים דומים, נראה שהיו בו כ-30,000 מקומות ישיבה המושבים היו קבועים בצלעותיו הארוכות של האתר – במזרח ובמערב. בחפירות נמצאו יסודות מושבי עץ בצד המזרחי. בצד המערבי היו כנראה ספסלים עשויים עץ. בקצה הדרומי של הסירקוס, שהוא נקודת תצפית המעולה ביותר, היה יציע הנכבדים, שמושביו היו עשויים אבן[26].

בשנת 1944, רכשו חברי שדות ים זכויות חכירה על מחצית משטח ההיפודרום, שכלל 40 דונמים. השטח שהיה  בבעלות פטריארכיה היוונית – אורתודוכסית היושבת בירושלים. כונה על ידי אנשי המנזר היווני אורתודוכסי ששכן בקיסריה של ימינו וכן בחוזה החכירה עם הקיבוץ, בשם "ביארה", היינו פרדס מעובד ומושקה. היה זה השטח החקלאי הראשון שהועמד לרשות חברי שדות ים. הם החלו בסילוק גל האבנים שבמרכז ההיפודרום ולא העלו על דעתם שמדובר בשדרית[27].

הסופר אייל מגד מתאר את ההיפודרום בספרו "ארץ אשה": משני צדי הדרך, בואכה אל הכפר, העידו השטחים הירוקים, על תרבות חקלאית של מתיישבים; משמאל, מאחורי שער אבן, היה היפודרום. שקע רחב, אליפטי, שבתקופה הרומאית היה זירת מרוצי הסוסים. במרכזו מונח עמוד אבן גרניט עצום, מעין אובליסק ערוף כותרת. שריד נטוש מן הימים שקיסריה היתה עיר מפוארת, מתחרה לירושלים – אורנים עבותים, אקליפטוסים, עצי רימון, תאנה וגפן, גדלים על גבי הסוללה המקיפה את ההיפודרום סביב סביב, ומימין מטע בננות צעיר ושדות תבואה"[28].

רקע

למרוצי המרכבות הרתומות לסוסים מסורת ארוכה בעולם היווני. עם ראשית המשחקים האולימפיים בשנת 680 לפנה"ס נכללו בהם מרוצי סוסים כאחד המקצועות הרשמיים. המרוצים נערכו בהיפודרום, שכלל משטח רחב ידיים על קרקע כבושה. היפודרומים נוספים מהתקופה הארכאית נבנו גם במרכזי הפולחן בדלפי, בקורינתוס ובדלוס, ובערי-המדינה של אתונה, ספרטה ומנטיניאה. להיפודרום באולימפיה ולמתקנים דומים ברחבי העולם היווני, לא היתה למעשה הגדרה ארכיטקטונית ולא היו סידורים שתחמו והגדירו בדיוק את מידותיו. לא היתה בו הפרדה ברורה בין המסלול לבין הצופים. עם זאת, דאגו היוונים להזנקה אחידה של המרכבות[29].

המנצח בתחרויות האתלטיקה ובמרוצי-הסוסים הוכתר בכף תמר כאות לניצחון, נוסף על הזר והפרס הכספי שקיבל. המשחקים הרבים שנערכו ברחבי האימפריה הרומית משכו אליהם את מיטב האתלטים מערי המזרח[30]. הצגות ותצוגות הפאר שנערכו במקומות ציבוריים שונים, דתיים וחילוניים, בפורום, בתיאטראות, באצטדיונים, באמפיתאטראות ובקרבות-ים מבוימים (naumachiae), העסיקו וארגנו את זמנם הפנוי של האזרחים.

תחרות המרכבות, הסתברה היטב, ובמיוחד, על רקע כוחו ההולך וגובר של ההמון, מחוסר העבודה, אשר הצטופף בעיר רומא וזכה למופעי ראווה מרשימים. בדרך זו ביקשו השליטים לחזק את נאמנות ההמון כלפיהם ולאפשר מוצא לפורקן יצריו. על רקע זה נולד הביטוי "לחם ושעשועים", שהוא תרגום לעברית של הביטוי panem et circenses (לחם וקרקסאות"), שטבע טבע המשורר הרומי יובנאליס בסאטירה העשירית שלו, כביקורת על פעולותיו של אוגוסטוס קיסר והתנהגותם של בני-דורו[31], שדאגו לרווחת התושבים בשימוש בפתרונות לטווח קצר.  מרקוס קורנליוס פרונטו כתב: "העם הרומאי שקוע מעל הכל בשני דברים – אספקת מזונו ומופעיו"[32]. הקיסר אוגוסטוס דאג לא רק להאכיל את העם הרומאי, אלא גם לשעשע ולהעסיק אותו[33]. הביוגרף הרומי סווטוניוס, מעיד כי "בתדירות השעשועים העממיים, בריבוי גווניהם ותפארתם, עלה [אוגוסטוס] על כל שקדמו לו"[34].   הקיסרים שעלו לאחר אוגוסטוס קיסר, המשיכו לנהוג באותה מדיניות כלפי פשוטי העם, להזין ולשעשע את רומא[35]. אופי ההצגות ותהלוכות-הראווה, אשר בימי הרפובליקה שימשו לטקסי-דת בהובלת האריסטוקרטיה, הפכו בימי הקיסרות בהדרגה למופעים המשמשים לבידור-טהור להמונים.

בתקופה הרומית, שמשו הסירקוסים כמקום מותר להטחת קללות ועלבונו על ראשי השלטון ואפילו הקיסר. מעין שסתום לשחרור לחץ. לעתים הקיטור יצא משליטה [כפי שקרה לימים, במהומות ניקה בקונסטנטינופוליס, בראשית שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס]. ההבדל העיקרי בין התרבות ההלנית לרומית: הראשונה פנתה לספורטאים, והשנייה – לקהל הצופים[36]. כתוצאה מכך התרופפה שליטתה של האריסטוקרטיה בחברה ובפוליטיקה. למדיניות זו השפעה מכרעת על ההסכמה הרחבה במעבר מרפובליקה לקיסרות[37]. לאורך כל ימי הקיסרות נשמעה ביקורת מצד הוגי דעות אריסטוקרטיים על מדיניות זו, אך התלות שפיתח הציבור ב"לחם ושעשועים" דחקה את הביקורת מהקונצנזוס. כותב על כך ההיסטוריון הרומי טקיטוס: "השפלים שבהמון העם, שהורגלו במשחקי הקרקס ובתיאטראות, וכן המקוללים שבעבדים והאנשים שאכלו את רכושם ובקלונו של נירון מצאו מחייתם, נפלו ברוחם ושתו בצמא כל דבר שמועה"[38].

מתקני שעשועים מפוארים הוקמו ברחבי האימפריה, ועריה החשובות של ארץ ישראל התהדרו במגוון תיאטראות, אמפיתיאטראות והיפודרומים. תושבי הערים הגדולות היו עתה לצרכנייה של תרבות השעשועים, והם עצמם מימנו את בנייתם של המתקנים בהם היא התקיימה. מתקנים אלו מעידים עד כמה העמיקה חדירתה של התרבות הרומית בקרב תושבי הארץ. הערים ארגנו את המשחקים באופן עצמאי. הן שדאגו למימונם המלא של האירועים, סיפקו את כל צורכי המתחרים והעניקו פרסים יקרים למנצחים. המשחקים נערכו לציון מאורע היסטורי מסוים, לכבוד מלכים, קיסרים או אלי העיר. במהלך המאה השנייה והשלישית לספירת הנוצרים, חלה עלייה במספר התחרויות והמקומות שבהם נערכו. הטבח בזירה חדל בפקודתם של קיסרים נוצרים[39]. אך מרוצי  הסוסים הגיעו למלוא תפארתם בתקופה הביזנטית.  הידיעות שבידינו על ארץ ישראל במאות הרביעית עד השביעית, מלמדות על הפופולריות הגדולה של מרוצי המרכבות ועל המקום החשוב שתפס הסירקוס בחיי העיר. בין הייתר אנו שומעים שגם שומרונים ויהודים גילו התלהבות מן המרוצים ואף היו רכבים ביניהם. תקופה זו, התבלטה קיסריה בין ערי ארץ ישראל בקרקסאות שלה. אין לשכוח שמדובר לא רק בעיר גדולה ועשירה, אלא בבירת פרובינקיה, הראשונה בחשיבותה בארץ ישראל. הרכבים נשארו בדרך כלל אלמוניים לגבינו. אבל אין ספק שבעיר ארץ ישראל, כבמקומות אחרים, זכו המצטיינים שבהם לעושר ולפרסום והמצטיינים שבהם הוזמנו להתחרות בהיפודרום המפורסם שבקונסטנטינופול[40].

ראו באתר זה: ההיפודרום היווני והצירקוס הרומאי.  הסירקוס ומרוצי המרכבות

הורדוס מלך יהודה היה השליט הראשון שייבא למרחב הסורי-ארץ-ישראלי את תרבות השעשועים הרומית על כל מרכיביה. הוא בנה שורה ארוכה ומפוארת של מתקני שעשועים בעריה של ארץ ישראל ומחוצה לה. במתקנים אלה מימן וערך מופעים מגוונים, שהיו זרים לאופיו של היישוב היהודי והנוכרי בסוריה ובארץ ישראל באותם ימים[41] .  הביקוש הרב הביא לבנייתם של סירקוסים  נוספים במרחב הארצישראלי בתקופה זו[42].

בשנת 10 לפני הספירה, חנך הורדוס את קיסריה, אחרי 12 שנות בניה. בחגיגות שערך, נכללו הצגות, מופעי ספורט, קרבות גלדיאטורים, משחקי ציד ומרוצי סוסים ומרכבות. בתקופה ההרודיאנית לא הייתה תכנית אחידה ומגובשת להיפודרום או לאצטדיון, אך בסופו של דבר תוכננו ונבנו כולם בצורה שתאפשר את קיום המשחקים[43].

מקורות מהתקופה מעלים על נס את מרוצי הסוסים שהיו בקיסריה ומשווים אותם לאלו של אנטיוכיה ומרכזים חשובים אחרים. כדי לעמוד על דרך השימוש בהיפודרום, עלינו לקרוא את דבריו של יוסף בן מתתיהו על המשחקים ה"אולימפיים", שהנהיג הורדוס בירושלים ובקיסריה לכבוד אוגוסטוס. בידי החוקרים מצויות רשימות כמעט זהות של משחקים ותחרויות שנערכו בשתי הערים: מרוצי-סוסים, מרוצי-מרכבות, אתלטיקה, היאבקות ומוזיקה הצגות, קרבות גלדיאטורים, משחקי ציד ומרוצי סוסים ומרכבות[44].

ההיפודרום של קיסריה, כמו האמפיתאטרון , שימשו לא רק לשעשועים ולספורט, אלא גם זירה למאורעות פוליטיים. מסופר כי משלחת מיהודי ירושלים, התייצבה בפני פונטוס פילטוס ותבעה ממנו להסיר את הדגלים נושאי הדמויות, שהלגיונות הכניסו לירושלים. הוא סירב לקבלם. לבסוף ריכז אותם ב"אצטדיון" באיימו עליהם להרגם, הכוונה היא כנראה להיפודרום (לא לזה, אלא להיפודרום המערבי, הקטן יותר). מכול מקום, פילטוס שילח במשלחת היהודים  את חייליו, כשחרבות שלופות בידיהם. אך היהודים נפלו ארצה, הושיטו את צווארם, נכונים למות, מלבד שלא תחולל ירושלים. פילטוס נדהם נוכח ההקרבה וצווה להוציא את נסי הקיסר מירושלים[45].

במשך יותר ממאה שנה זירת מרוצי הסוסים  של העיר היתה בהיפודרום המערבי של קיסריה, שכונה גם "אמפיתיאטרון",. רק עם התפתחותה המואצת של קיסריה במאה הראשונה לספירה, התברר שההיפודרום ההרודיאני, ובו כעשרת אלפים מושבים, נעשה קטן לצורכי העיר המשגשגת. לכן הוציאו את המתקן החוצה. גם כדי להרחיק את הפעילות האלימה של האוהדים, שהיתה נלווית למרוצים. סיבה נוספת היתה כנראה שקיעתו של האתר, בעיקר הנמל, אבל גם המושבים המערביים של ההיפודרום.

ההיפודרום המזרחי

המבנה זה אינו מוזכר על ידי יוסף בן מתיתיהו, אך יש הטוענים כי הוא היה קיים גם בתקופת הורדוס[46]. ההיפודרום המזרחי הגדול, תפקד עד לסוף התקופה הביזנטית.[47].

נמצאו כאן מספר אבנים גדולות, ביניהם מצויים שלושה קטעים של חרוט קטום (Metae), שהיו במקורם בקצה הצפוני של ההיפודרום והיו שייכים לשידרית. עמודי האבן הללו הוברקו היטב, כדי שינצנצו בשמש. הרומאים האמינו כי הברק מבהיל את סוסי המרוץ וגורם להחשת דהרתם וקראו לעמודים "תרקסיפוס", היינו "מבהיל הסוסים:  כיום מקובלת יותר הדעה, כי הם שימשו כדי לסמל את הסיבובים במהלך המרוץ. מבני חרוט אלה, התנשאו לגובה של 5. 5 מ' (לא כולל היסודות).[48].  חלקם העליון של שלושת החרוטים נמצא על ידי אהרון וגמן, מי שהקים את המוזיאון בשדות ים, בתול מי הנמל הצלבני, לשם הגיעו כנראה בתקופה העות'מנית. כנראה שהיו מגושמים וכבדים מדי מכדי להעלותם לאוניות[49]. בקצה הצפוני של ההיפודרום, נמצא בסיס גרניט גדול, שתפקידו היה כנראה לשמש כבסיס לאובליסק, שהתגלה בהיפודרום.

האתר נחפר לראשונה בשנת 1972 בידי המשלחת האמריקאית של בול ובשנת 1988 על ידי ג'ון ה' האמפרי, בשלושה מקומות. לפי ממצאי החפירות, תוארך ההיפודרום, למרבה הפתעה למאה השלישית לספירה.  לאחר חשיפתה של קיסריה, התברר כי ה"אצטדיון" שמזכיר יוסף בן מתיתיהו הוא ההיפודרום שנחפר במערב העיר.

האובליסק

בלב האתר נמצא אובליסק, שגובהו 27 מ'. הוא עמד על מסד, שהיה בנוי ארבע עשרה שכבות של אבני גוויל ומלט, שהונחו על סלע האם והיה שייך לשדרית.

אוֹבֶּלִיסְק הוא גוף צר וגבוה הבנוי מיחידת אבן אחת (מונוליט), בעל ארבע פאות ולו שלושה אלמנטים ארכיטקטוניים: בסיס מרובע, עמוד גבוה המתחדד כלפי מעלה, ובסופו פירמידה שפאותיה הן משולשים שווי צלעות. מכונה לעיתים בעברית "מצבת מחט". מונומנטים כאילו נבנו  במצרים העתיקה, ומוקמו בזוגות בכניסה למקדשים, אולם נראה כי רק 27 מהם שרדו. אובליסקים אחדים נמצאו בחורבות העיר המצרית הקדומה און (הליופוליס) ובהם שניים הידועים בשם "מחטי קלאופטרה". האימפריה הפרעונית, ששלטה במצרים מהמאה ה־25 עד המאה השלישית לפני הספירה, יצרה מונומנטים מרשימים, כמו הפירמידות, פסלי הפרעונים ואובליסקים. מקור המלה אובליסק במלה היוונית Obelos, שפירושה שיפוד לצלייה, בפי היוונים שהגיעו למצרים במאה החמישית לפני הספירה. יש המשערים כי צורתו היא סמל פאלי, ואילו אחרים מאמינים כי בהיותה סמל של אל השמש המצרי רָע (לימים, אָמוֹן-רע), היא מייצגת קרן אור. נאמר שהוא קרן שמש שהתאבנה. המצרים גם האמינו כי האל התקיים בתוך האובליסק. לעתים כוסתה הפירמידה שבקצה האובליסק במתכת בוהקת – זהב, כסף או ברונזה – כך שפאותיה החזירו את קרני השמש הנעה במסלולה היומי והפכו את האובליסק למגדלור בוהק בנוף הפתוח. יש הטוענים כי הפירמידה שבראש האובליסק מייצגת את הגבעה הראשונה, ראשית הקיום לפי המיתולוגיה של און.

איש אינו יודע איך בדיוק הרימו, לפני כאלפיים שנה, את האובליסק העצום וגם באמצעות טכנולוגיה מודרנית זה לקח לרשות העתיקות חמש שנים. ביוני 2001 זקף האובליסק את ראשו מחדש, לראשונה מזה אלף שנים. באובליסק ניכרים חריצים עמוקים, אלה נעשו בתקופה העות'מנית, על ידי ערבים, שנסו לנסרם, כדי להיכן מהם אבני ריחיים. אך נראה שהאבן היתה קשה מדי והם נואשו וחדלו ממלאכתם.

הרומאים כבשו את מצרים בשנת שלושים לפני הספירה ומה שראו עוררו את התפעלותם. הם  העבירו 16 אובליסקים למקומות שונים ברחבי האימפריה הרומית.  גם אובליסק זה, עבר בתקופה הרומית מסע של כאלף קילומטרים – ממצרים העליונה ועד לקיסריה.

יורם פורת, בנו של הארכיאולוג וחוקר קיסריה ספי פורת, כותב במאמר במסע אחר און ליין, כי במועד כלשהו, בין חורבן קיסריה הביזנטית ב־640 לספירה ותקופת הממלכה הצלבנית (בין סוף המאה  ה־11 למאה ה־13), נפל האובליסק. הסיבה לכך לא התבררה. ייתכן שנפל ברעידת אדמה. סימני חיתוך וניסור שלא הושלמו, המופיעים על האובליסק ועל העמודים החרוטיים שהיו בקרבתו, מלמדים על ניסיונות פירוק שלא הצליחו[50].

הידיעה הקדומה ביותר, על הימצאות אובליסק בקיסריה, לקוחה מהיסטוריון צלבני בן המאה ה־13. בתקופתו שכב האובליסק במצב אופקי וכונה "שולחנו של ישו", כנראה בשל ממדיו המרשימים.

כאלף שנים לאחר נפילת האובליסק החליטה רשות העתיקות להציבו מחדש. האובליסק נמצא שבור לשלושה חלקים. חיבורם והעמדתם מחדש זה על זה הציבו בעיות הנדסיות קשות במיוחד. עד אז הורמו אובליסקים רק כיחידה אחת. נוצר חשש של פרימת החיבור בעת ההרמה – דבר שייקשה של איחוי השברים . מה עוד שהתברר כי פני השברים אינם תואמים במדויק האחד את השני, מכיוון שהנפילה גרמה להיסדקותם במקומות שונים.

איחוי השברים של עמוד הסלע הכבד והעמדתו דרשו יכולת הנדסית מיוחדת ונמשכו יותר משנה.

אייל מגד, שדות ים וההיפודרום

הסופר אהרן מגד (2016-1920) – אביו של הסופר אייל מגד – היה ממייסדיו של הקיבוץ ומן הדמויות המרכזיות בו,

הסופר אהרן מגד (2016-1920)  היה אחת הדמויות המרכזיות בקיבוץ. אולם מאז שנשא לאשה את השחקנית והרקדנית  אידה צורית) ב-1946, נקלע לדילמה בלתי פתירה: מושא אהבתו הועידה לעצמה קריירה של אמנית בתל אביב, ללא כוונה לחיות בקיבוץ. סיפור האהבה הזה מזכיר קצת "סרט טורקי": צורית, אז רקדנית ושחקנית, היתה בעת היכרותם, בקשר רומנטי עם מתי מגד, אחיו הצעיר של אהרן, שבאותם ימים שירת בפלמ"ח ואף נעצר ונכלא באירועי 'השבת השחורה' ב–1946. אהרן, אז סופר צעיר, נשוי, ממקימי קיבוץ שדות ים, וצורית התאהבו. כל אחד מהם בגד בבן / בת זוגו ויחד בגדו באח.

הזוג קלע את עצמו לסבך בלתי פתיר: צורית הועידה לעצמה חיי שחקנית או רקדנית בתל אביב ולשניהם היה ברור מלכתחילה, שאין לה כל כוונה לחיות בקיבוץ. כדי לדחות את ההכרעה יצא מגד לארצות הברית, עדיין כחבר שדות ים, בשליחות תנועת "החלוץ הצעיר"[51]. אשתו הצטרפה אליו כעבור חודשים אחדים וניצלה את השהות בניו יורק ללימודי מחול ותיאטרון. בנם איל נולד באוגוסט 1948. המשפחה שבה ארצה בתום מלחמת הקוממיות.

לתקופת מה נמצאה מעין פשרה בין השאיפות המנוגדות של הקיבוצניק והעירונית: צורית בתל אביב ואהרון בשדות ים. חיי הזוג התקיימו בפגישות בסופי שבוע. לתקופת מה, הוסכם שהילד יעבור לרשותו של אביו בשדות ים, בשל פעילות אינטנסיבית של האם בתיאטרון. כך החלה אותה תקופה קצרה, שאייל מגד רואה בה פרק זמן מכונן בחייו, עד שהאב נאלץ לעזוב את הקיבוץ כדי לשוב מובס אל אשתו. מגד הבן, מתאר את הפרשה בספרו, כאירוע רב עצמה. הוא מרחיק לכת ומציג את אהרן אביו, שנאלץ להקריב את האידיאולוגיה שלו, את תמימותו ואת החזון השיתופי, לטובת חיי הבוהימה של תל אביב הסובאת והנואפת. הוא זנח את גן העדן השיתופי עבור צורית, שמצוירת כרשעה לא פחות מהעיר החוטאת. מגד הצעיר כותב: "עוד זכיתי לנשום את הווייתו הישרה, התמימה, הנזירית… לפני שיצא לתרבות עירונית רעה".

כפי שכותב מבקר הספרות אמנון הולצמן: הספר "חיים שנעזבו", פרי עטו של איל , הוא וידוי חושפני ובו עורך המחבר את חשבונותיו עם הוריו. זהו ז'אנר מעניין של פרוזה, בו כותבים סופרים  על יחסיהם עם הוריהם. ספרים המתאפיינים בשיח אינטימי, מעורבות נפשית טוטלית ובלא מעט התחשבנות וחשבון נפש גם יחד. כך למשל, "מקדמות" של ס' יזהר; "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז; "חבלים" של חיים באר; "פוסט מורטם" של יורם קניוק, "מזכרת אהבה" של יצחק בר־יוסף, ו"מות אמי" של נתן זך.[52].

לב לבו של הספר הוא 'הגירוש מגן העדן' הקיבוצי. האב, אהרן, נקרע בין אהבתו לקיבוץ ונאמנותו לערכיו לבין אהבתו, העזה לא פחות, לאשתו ואם בנו,. לפי עדותו של הבן, מאז העזיבה הכפויה של האב לתל אביב, שהדים עקיפים לה יימצאו ברומן "חדוה ואני", נהרס משהו עמוק באישיותו של אהרן מגד ובשלמות נפשו, על אף הצלחתו כסופר: "שנינו שנאנו את גלות העיר. התגעגענו למעוף הבוקר ברוח המטורפת היפה, כשבמעגן מושכת את העין תכונת הספנים והלב מרותק לאנייה חולפת באופק. […] המצוקה שלו היתה מדבקת. הזדהיתי עם סבלו, ניסיתי להניא אותו מהאשה המחשמלת, אבל האזיקים שלה היו חזקים יותר מהפיתוי לצאת לחופשי ביחד איתי".

עיקרו של הספר הוא מאמץ עקשני לשחזר את שלושת החודשים, בהם בילו האב והבן ידיו בקיבוץ בשנת 1950. כך למשל: "מאז המפּלָה ההיא יוטל צל של געגועים על כל יום שעובר: לחלון ובו הים האפור בין עצי האשל, לעקבות המשותפים שאבי ואני הטבענו על החול[…]  כשהנחתי כפות ידיים זעירות על חבל לח, מחוספס ודוקר, בין זרועות חלקות ממלח וזיעה, ותרמתי למאמץ הגרירה של ספינה מהמים". התקופה מתוארת כאוטופיה ועתיקה סמלים כמו "שמי השקיעה הבוערים באש הקודש" או "לעולם לא ישרור עוד שוויון בין מקום לבין רגש כפי ששרר שם".

הניתוק מן האם אִפשר לאב ולבן להיקשר זה אל זה בלא חציצה ומתואר בספר כברכה גדולה. היה זה, לדבריו, פרק הזמן היחיד שבו חש מחובר לאביו עד תום, הספר משקף עוצמת ההשתוקקות שמעולם לא באה על סיפוקה.

אהרן מגד, שלפני עזיבת הקיבוץ מצטייר בעיני בנו, בהשראת ההתבוננות בתצלום ישן, כפלקט הרואי בנוסח סובייטי: "כמו בכרזה מ'עולם המחר': גברי וחסון, הז'קט פתוח, מביט קדימה, אופטימי […] גיבור צעיר" ואילו אחרי העזיבה, הוא מתואר "כאילו נכנע ונִשבָּה, ונגזר עליו לחיות את חיי הדמויות שבהן אכלס את הסיפורים שלו […] אנשים שפופים שהעלילות שלהם מוגבלות".

יחד עם זאת, אייל מודה שייתכן ותיאור הקיבוץ כמחוזות אליזה (Elysium) אבודים, הוא פנטסיה ילדותית שלו. לעתים הוא מצייר את ימי שדות ים כמציאות אפרפרה, שמבחינת אביו היתה בה "השתעבדות ההוויה לַפֶּרֶך המטמיע בתוכו את הנפש המתהפכת. נראה שהמסגרת הקולקטיבית לא תאמה כלל את אישיותו ונטיותיו של האב, ורק משעקר אל העיר "הרשה לעצמו לפרוק עול ולציית לנטייה הטבעית שלו להתבדל". אהרון מגד עצמו, בספרים "רוח ימים"  שכתב טרם עזיבתו את הקיבוץ  ו"ישראל חברים" (1955) שנכתב זמן קצר יחסית לאחר עזיבתו, שולח מבט מהורהר, אמפתי ואירוני גם יחד, אל אנשים בודדים המתלבטים ביחס אל סביבתם וסובביהם.

עצם השחזור של החודשים בחוף קיסריה כגן עדן אבוד, המלא רגעים של יופי ואחדות לבבות, הוא בעיקרו פרי דמיון ספרותי. הרי לא נותר בו זיכרון חי מימים אלו, שהרי בעת התרחשותם של הדברים היה כבן שנה וחצי בלבד. הוא עצמו חוזר ומודה בכך בפה מלא: "קסמי קיסריה הם רק בדיה אחת ברצף הבדיות".

לפי עדותו של הבן, מאז העזיבה הכפויה של האב לתל אביב, שהדים עקיפים לה יימצאו ברומן "חדוה ואני", נהרס משהו עמוק באישיותו של אהרן מגד ובשלמות נפשו, על אף הצלחתו כסופר : "שנינו שנאנו את גלות העיר. התגעגענו למעוף הבוקר ברוח המטורפת היפה, כשבמעגן מושכת את העין תכונת הספנים והלב מרותק לאנייה חולפת באופק. […] המצוקה שלו היתה מדבקת. הזדהיתי עם סבלו, ניסיתי להניא אותו מהאשה המחשמלת, אבל האזיקים שלה היו חזקים יותר מהפיתוי לצאת לחופשי ביחד איתי".

ב"חיים שנעזבו" הניתוק מן האם נתפש דווקא כברכה גדולה, משום שהוא אִפשר לאב ולבן להיקשר זה אל זה בלא חציצה. היה זה, לדבריו, פרק הזמן היחיד שבו חש מחובר לאביו עד תום, בטרם זכתה האם מחדש בהתמסרותו המלאה של בן זוגה. "בתחרות על אבי ניצחה אמי בגדול", הוא קובע בצער, ועצם השימוש במושגים כמו "זוגיות" או "אהבה נכזבת", לתיאור יחסי בן ואביו מעיד על עוצמת ההשתוקקות שמעולם לא באה על סיפוקה.

אחותי מימי חסקין בחרה בהיפודרום המזרחי ובו האובליסק המצרי, שהיה מנותץ, עד ששופץ והורם בשנת 2000, כזירה לסיפורו של אייל מגד, שמזכיר אותו כחלק מזכרונות שדות ים, בספרו "ארץ אשה": משני צדי הדרך, בואכה אל הכפר, העידו השטחים הירוקים, על תרבות חקלאית של מתיישבים; משמאל, מאחורי שער אבן, היה היפודרום. שקע רחב, אליפטי, שבתקופה הרומאית היה זירת מרוצי הסוסים. במרכזו מונח עמוד אבן גרניט עצום, מעין אובליסק ערוף כותרת. שריד נטוש מן הימים שקיסריה היתה עיר מפוארת, מתחרה לירושלים – אורנים עבותים, אקליפטוסים, עצי רימון, תאנה וגפן, גדלים על גבי הסוללה המקיפה את ההיפודרום סביב סביב, ומימין מטע בננות צעיר ושדות תבואה". מימי הפגישה אותי ואת קבוצת המטיילים שלה, עם אייל עצמו, בעל המראה הנערי, שקשה להאמין שמלאו לו שבעים שנה. הם שוחחו על החוויה הסובייקטיבית של אייל מגד והקשר שלה אל המציאות. גם על הכנסת הקורא, לקודש הקודשים של החוויה המשפחתית.

הספר זכה לביקורות קשות. גפי אמיר, בביקורת קטלנית במיוחד,  לקחה את ההתנגדות גם למחוזות מגדריים. היא הגדירה את מגד כ"שובינית" ובהתנשאות מלאת ארס, שלחה אותו להתבגר. היא הרחיקה לכת. אולם גם לי לא היה קל לקרוא את התחשבנותו של הסופר עם אמו, תוך הטחת האשמה כבדה, על רומן שהיה לה מחוץ לנישואים. אני סבור שיחסים טעונים עם הורים, צריך לפתור על כורסת הפסיכולוג ולא באמצעות הקוראים.

ראו באתר זה: גליה עוז על עמוס עוז

צורית זוכה, בין השאר, לתיאורים ארסיים כגון "אבקת הפיות שאמי פיזרה… כשעוד היה נשוי לאשתו הראשונה", "הכישוף והתשוקה הבוערת, המעוורת", "לכדה אותו בקסמיה", "האשה היתה כל־יכולה. היא שלטה בגורלות", "אשת ריב", "מלבה במקום להרגיע", "האשה מושלת בנו, שנינו" ואף "משטרה רודנית". ואכן, אמו הישישה שאלה אותו בכאב, לאחר שקקאה את ספרו: "איך יכולתה לעשות לי את זה"?

מימי הפנתה את תשומת לבי לשימוש שעשה אייל מגד, באובליסק החרב, כמטפורה לתהליכים שעבר אביו. הוא כותב שם: "איך יכולת לעשות לי את זה" [אומר האב לאם]. אפשר לחשוב שעל סף החידלון, המפשט הזה נאמר בצחוק; אבל מסתבר שחוש ההומור השקט, המתגנב, שאבי הצטיין בו כל ימי חייו…[…] גם ההומור הזה עזב אותו בסוף. כך נראה היום גם מסלול המרוצים הרומאי, שעליו נמתחו ערוגות הגן. זירת קרב נטושה; חיים שנעזבו בדיוק כמו שחיים צריכים להיעזב. מבגידה אין חזרה שלמה. הבגידה תמיד נחרצת מההתפייסות ובמקרה של אבי, היא נצחה את שדה הבור המבוית, שבו מפוזרים שברי האובליסק, המזכירים גבריות מנותצת".

תחנה מס' 3 הנוקטה.

נוקטה היא תחנת משטרה בריטית. זה המקום לספר את סיפור תולדותיו של הקיבוץ.

תולדות שדות ים  

ראשית התיישבות בקיסריה, היתה בשנת 1926. חברת פיק"א הושיבה במקום שש משפחות, שקיבלו שטח של מאה דונם, לעיבוד. המשפחות ישבו שם עד מאורעות 1929. אז הודיעה להם ה'הגנה', שעליהם לעזוב[53].

ראשיתו של הקיבוץ וחזון הקיבוץ הימי, נעוצים בקריאתו של דוד בן-גוריון אל הנוער, כבר ב-1932, ש"יראה בגלים את אשר רואה איש השדה ברגבים: מקור חיים ועוז וישע"[54].  קריאה שהפכה לכורח בימי מאורעות תרצ"ו, 1936. החרם הערבי על פריקת מטענים המיועדים לישוב היהודי, הבהיר את הצורך הדחוף בכיבוש עמדות לעבודה עברית בנמל חיפה, ובכל הקשור בענפי הים: הספנות והדייג. לקריאת המוסדות נענו כמה קבוצות, שיכונו בעתיד 'קיבוצים ימיים'[55]. לאחר סמינר רעיוני בגבעות שייך-אבריק, שוכנעו לקחת על עצמם את המשימה הנחשונית. אלא שחלפו ימים רבים עד שישבו לחוף הים. ראשיתה הפיזית של שדות-ים היתה דווקא במחנה אוהלים בחצר 'פלוגת הים' בקרית-חיים, בשנת 1936  [56].

מול עיניהם עמדה המטרה: להיכנס לתחום ספנות המשא והדייג, להכירו ולהכשיר עצמם. החברים הצטרפו לעבודה בנמל: פריקת פחם, ברזל, עצים, אשלג, טעינת מטענים, סבלות והובלת שוורים, הישר מן האניה לבית המטבחיים הקרוב. לאחר כשנה, עברו למחנה עצמאי ליד תחנת הרכבת, בשולי מתחם מוארך שכונה 'מחנה הקיבוצים', בין קרית-מוצקין לקרית-חיים. בראשיתה מנתה הקבוצה 25 חברים ( 18 נערים ו 7- נערות), כבני 17, רובם לא השלימו את לימודי התיכון. הם עבדו בעבודת-פרך, לעיתים שעות רבות בבטן אנייה, מנותקים מהנותרים במחנה שבקריה, מפעילות חברתית, מן האסיפה הכללית של הקבוצה המתגבשת. מן הצד האידיאולוגי התווכחו: האם רק לכבוש את העבודה, או שעליהם ליצור את דמות המלח העברי המגשר עם הגולה, כדמות חינוכית, שליחת הישוב. חששם נבע ממפגשיהם בנמל עם מלחים מכל העולם, ועם אורח חייהם שנתפס בעיניהם כלא-מוסרי[57]. לבסוף הוחלט להיכנס לכל ענפי הים, אך לא כבודדים אלא כקבוצה, ו"החברות האישית שביניהם, הנשענת באידיאה שלנו, היא שתעמוד לנו" – ובמקביל להקים משק ימי-חקלאי על החוף. סמוך לייסוד הקבוצה כבר החלו בודדים מתוכה לעבוד בדייג. בעזרת מחלקת הים של הסוכנות יצאה לים ספינת דייגים עברית ראשונה, 'ביכורה', אחריה 'סנפיר'. ספינה נוספת, 'רחף', ספינת תובלה עם מנוע ומפרשים למשאות בחופים הקרובים, החלה קולטת חברים לעבודות ספנות. ב 1938- נרכשה ספינה לעבודה עצמאית, 'פלד'[58].

הוכנסו שכלולים ושיפורים פרי מחשבתם, והוכח שענף הדייג יוכל להיות כלכלי. באותה שנה הצטרפו אליהם גם חברי 'המחנות העולים', והקבוצה הפכה למפעל משותף לשתי התנועות[59]. תוך ויכוחים סוערים, על פי הצעתו של זלמן רובשוב (לימים שז"ר) נבחר השם לקבוצה המשותפת: 'שדות-ים'[60].  את ההשראה קיבל משירו של שאול טשרניחובסקי – "בין הרים".

בֵּין הַגַּלִּים קוֹרֵא שָׁחַף

וּבִכְנָפָיו יַךְ הַגַּלִּים,

מְקוֹם יֵהוֹמוּ וְקִצְפָּם מַעֲלִים;

גַב מִשְׁבָּרִים בְּחָזוֹ דָחָף.

וּלְקוֹל רַעַם סוּפָה רָחַף

בַּרְבּוּר צַח עַל פְּנֵי הַגַּלִּים,

הָדוּר, שׁוֹקֵט וְנִידָיו קַלִּים,

בְּגַאֲוַת-הוֹד מִשְׁבָּרִים רָכָב.

לִבִּי אֶל שְׂדוֹת-יָם וּקְרָבוֹת,

מְקוֹם שָׁם תֶּחֱזַק הַלְמוּת-לְבָבוֹת,

וְהֵד נִצְחוֹנוֹת בָּא וָרָן;

וְעוֹלַם-אֵל נָח כָּל-כָּך יָפֶה,

עַד שֶׁאֵין הַלֵּב הָרָפֶה

יֵדַע יָבֹר לוֹ: לְאָן

השם כלל את שני מרכיבי החזון: על מרחבי השדות ומעמקי הים יבססו יישוב חקלאי גדול, רב-ענפים – חקלאות לסוגיה, דייג, ספנות וחרושת. באותו מעמד, הוחלט להצטרף לרשת הישובים של 'הקיבוץ המאוחד', מתוך "הכרת הזהות שבין דרכנו הכיבושית לבין זו של יישוביו האחרים". על סף מלחמת העולם השנייה, צצה הזדמנות מידית להיכנס לספנות ארוכת – טווח, על אניות המפליגות למרחק רב. שוב הוטלו לוויכוח לגבי כיוון זה. נוצר חשש מניתוק הספנים מן הקיבוץ לחודשים ושנים, ושמא לא "יחזיקו מעמד בין המלחים ומנהגיהם". לבסוף הוחלט בחיוב משני טעמים: הרחבת שטחי המחיה הכלכליים מן הים. אין לוותר על שום תחום ימי, גם במחיר של קבלת דרך החיים המיוחדת הזו, כדרכו של הקיבוץ. הסיבה השניה היתה האפשרות לפגוש בנמלי העולם יהודים ולהביא להם בשורת הארץ, כשליחים סמויים לגולה. הרעיון התקבל. באותו זמן הצליחו לחכור חלקה בת 1000 דונם ליד קרית-בנימין[61]  ובה פיתחו משק-עזר: גן ירק, מספוא, פלחה. אלה הזינו גם ענפי משק שקמו: לול ורפת, עם פרות שנתרמו ממשקים מבוססים יותר של התנועה. כך הכשירו עצמם גם לחקלאות.

באפריל 1940 הועלתה ההצעה לעלות להתיישבות בקיסריה, מסיבה פרוזאית למדי: פרוץ המלחמה הרחיב את אפשרויות ענף הדייג. עד אז נשלט הענף על-ידי אניות איטלקיות. עם פרוץ המלחמה עזבו אניות אלה את האזור, כספינות אויב. מחלקת הים בסוכנות הזמינה דייגים יוגוסלביים להדריך בשיטת דייג חדשה: 'דייג אורות'. פיתוח השיטה חייב תחנת-דייג בקיסריה, שם היה ריכוז גדול של סרדינים. לכך נוספו הסיבות: חורבות קיסריה העתיקה כעיר נמל מפורסם, המיקום הגיאוגרפי שרמז על אפשרויות כלכליות מגוונות, הערך הפוליטי של הקמת ישוב במרכז חוף השרון, חשיבותה של נקודה עברית הצופה לים, לסייע למעפילים ו"גאולת אדמה יהודית המעובדת בידי זרים"[62]. יום העליה נקבע ל 2- במאי 1940 , ואף הוא שייך למיתולוגיה המקומית: "יום לפני העלייה לקיסריה, צעדנו בחולצות כחולות תחת דגלי המעמד האדומים בהדר הכרמל בחיפה".

הכפר 'קיסריה' ישב על אדמת פיק"א. 800 דונם של אדמה ראויה לעיבוד, שהוחזקה בידי אריסים ערבים. הבתים, רכוש פיק"א אף הם, היו במצב של הרס. התושבים במקום מנו 250-200 איש:  כמה משפחות של בושנאקים[63],  צ'רקסים[64] ונוצרים. כמו כן חיו שם ערבים שבאו מכפרי המשולש והתיישבו בקיסריה בימי המרד הערבי. מיעוטם עסקו בדייג, והיתר במסחר. לרבים מהם היה רכוש מחוץ לכפר, ואך בודדים עיבדו קרקע בחכירה מפיק"א, או את אדמות הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית,  בקיסריה. אדמה פורייה שהניבה יבולים גבוהים של עדשים, חיטה ושעורה. [65]

בעשר בבוקר הבחינו הערבים בסירות הנוחתות ובעגלות, ש'כבשו' את מרכז הכפר וחופו. תוך כמה שעות עמדו חמשת האוהלים והסירות יצאו לדייג . כך, כמעט בהיחבא, עלו לקרקע בלב כפר ערבי, עשרים נערים בליווי איש מחלקת הים, חבר נען, שנלווה אליהם בשנה הראשונה.

קבוצה של עשרים חברים הקימה מחנה מאולתר, מול המזח הצלבני, בצמוד לקיר קדום ששרד במקום. הם הגיעו לקיסריה בשתי קבוצות: האחת בדרך הים והשנייה – בעגלות דרך בנימינה, בהביאם עמם שבעה אוהלים. בשלב הראשון הם שאפו לעסוק בדיג. מדריכיהם הראשונים היו דייגם ערביים. הניסיונות בדייג האורות היו מוצלחים והעתיד נראה מעודד. אלא שביוני 1940 נכנסה איטליה למלחמה, החופים הואפלו בהוראת הממשלה  ודייג האורות הושבת. הצבא הבריטי החרים את ה'פלד' לצרכי המלחמה וחברי הנקודה נותרו חסרי תעסוקה ופרנסה. בנוסף, החלה פיק"א לתבוע את עזיבתם את השטח, ומעתה ואילך תסרב בעקשנות להכיר בהם כגוף מתיישב. בלית ברירה, כעבור שלושה חודשים, העתיקו את הנקודה ל"אבו טנטור" – גבעה על גבול אדמות הפטריארכיה היוונית ואדמות פיק"א, מדרום לכפר. במקום בו עומד התיאטרון. האדמות החוליות באזור זה לא התאימו לחקלאות והם ניסו להתבסס על דיג. הנקודה, מוקפת במרחבי חולות, צפתה על שני מעגנים טבעיים, וזו היתה נחמתם, "בתוך השממה מטילת האימה".

כדי לקבל הכרה מאת השלטונות, בנו חדר מאבני הכורכר, והוכרו כ"נוקטה" – תחנת משטרת הישובים העבריים. כך גם קיבלו נשק לנקודתם. אלא שהערמת המכשולים לא תמה: משהחלו בתכניות להקמת צריפים למטבח וחדר-אוכל, וסככות לרשתות ולסירות – צצו קשיים מצד מחלקת העתיקות המנדטורית שדעתם לא היתה נוחה מההתיישבות על חורבות קיסריה. במצב זה עמדו שלוש שנים: ללא תעסוקה ותוך מאבק על החזקת הנקודה. חיפוש מקורות פרנסה הוביל לעבודה במושבות הסביבה, פיתוח ענף הפלגות למטיילים, דייג חופי בשיטות הערבים. "תנאים קשים מנשוא" באוהלים, ללא מטבח או חדר-אוכל, מים שאבו מבאר קטנה שחפרו על החוף והובילו בפחים על גב חמור. קשיי תחבורה ומחסום החולות יצרו בידוד. בחורף, כאשר עלה נחל חדרה על גדותיו נותקו כליל, ללא לחם ומצרכי-בסיס[66].

עם זאת, מעדויות ראשוני שדות-ים בקיסריה, וחנה סנש בכללם, חוזר ומופיע קסמו של המקום, כנקודת אחיזה. הנוף הבראשיתי, הים, משכו לנקודה המבודדת טיפוסים שונים. חזון הישוב, 'המפעל' בלשונם, הוא שהשאירם במקום. בשיחת חברים שנערכה ב 1950- , לרגל צאת 'רוח ימים' , ספרו הראשון של חבר הקבוצה, אהרון מגד, ובו קובץ סיפורים המתאר את הווי החיים "היחפני" בקיסריה[67], ניסו כמה מהם להביע את הקסם במילים: "…הקסם שיש במקום הזה – הים על כל תמורותיו, הפראות והראשונות שבנוף… הרטט הזה, הקשר למקום ואפילו קשר ללא אידיאה". בהיעדר הסכמה של פיק"א לעיבוד הקרקע, התפרנסו בשנים אלה משכר העבודה של החברים בנמל ובקריה. במהלכן הוקמו בקריה משפחות ונולדו ילדים, והנתק בין מהלך החיים שם, לבין הבדידות בקיסריה יצר תסכול רב. עקב הבעיות הכלכליות והחברתיות הקשות, הלך וגבר הלחץ הפנימי לאחד את שני אתרי ההתיישבות לאחד. הוחלט להתחיל בבניה בקיסריה, ולקדוח באר מסודרת גם ללא רישיון מפיק"א. פיק"א ניסתה למנוע את הבנייה בעזרת משטרת המנדט, והעבודה התנהלה בלילות. מיד לאחר שהושלמו הבתים הראשונים והבאר, הועבר בית-הילדים לקיסריה, ובכך עבר לשם מרכז הקבוצה. בעקבות הפיתוח הלכה בעיית המעמד מול פיק"א וגדלה, ושדות-ים נתבעה למשפט. במאמצים רבים, באמצעות 'הקיבוץ המאוחד' ו'המרכז החקלאי', הגיעו באוקטובר 1944 להסכם זמני מול פיק"א והחלו לקבל רישיונות בניה בהיקף מצומצם. גם לחנה סנש היה חלק בפעילות התיווך בין הקבוצה לפקידי פיק"א. לצורך כך עשתה שימוש בידיעת השפות שלה, וביכולותיה לעמוד בצורה ייצוגית ומשכנעת מול הפקידים, יכולות שהיו בהחלט יוצאות דופן בסביבתה.. להסדר הסופי והמלא הגיעו רק ב- 1953  [68]

כאשר  יצאה חנה סנש לשליחותה, במכתב ששלח אליה חבר הקיבוץ למצרים, מתואר גל עזיבות: " וכמו תמיד, הנחמה והתקווה, מן המקום עצמו. כעת יפה בקיסריה, אביב. מזג אוויר נהדר, הים שקט, מקום יפה כאן. מי ייתן ונצליח לבנות, להקים כאן ישוב עברי של דייגים, חקלאים, של דור בריא". (16.3.1944) .

בכול זאת, לקראת תום המלחמה החל פיתוח מואץ. המספנה שהקימו הביאה עבודה רבה והוקמה תעשיית רשתות, לצד המשך העבודה בנמל חיפה. במקביל, הצליחו להשיג כסף לפיצוי האריסים והחלו לעבד את האדמות שחכרו מהמנזר, הוקמו גן ירק ולול. התמקצעו בדייג חופי ובמים עמוקים, וברגע שהתאפשר חודש דייג האורות ורמת התעסוקה הלכה וגדלה.. בד בבד חוסל המחנה בקריה והחברים התרכזו בקיסריה. אולם  העדר משק חקלאי הבליט את העובדה, שהדייג לא יוכל להוות ענף פרנסה ראשי ולשאת את כלכלת הישוב.

השנים 1947-1945 היו שנות פיתוח נרחב. נסללה דרך לחיבור לכביש הראשי ושנות הבידוד תמו. בחיפוש אחר מקורות פרנסה חדשים נכנסה שדות-ים לענף עיבוד חומרי החציבה, ולצד חבירה למפעל הזיפזיף בחדרה, הוקמו המרצפיה והרעפיה ( מהן התפתח מפעל 'אבן קיסר', שעליו עיקר פרנסת הקיבוץ כיום). עיבוד השטחים החכורים התבסס והתרחב: נטעו בננות ונזרע מספוא. התרחבו ענפי החי – הלול והברווזיה, הוקמה הרפת. נכנסו לתחום אוניות הקירור.

כבר ב-1943 הפכה קיסריה למרכז להכשרה ימית ולבסיס הפלי"ם, עם הקמתו. ב 1945- החלו מגיעות אוניות מעפילים , לחוף קיסריה וחברי הקבוצה השתתפו בהורדתן. הדבר גרר התנכלויות מצד רשויות המנדט. ב 30.6.1947- 'השבת השחורה', הוקפה שדות-ים בשלושה גלי חיפוש נשק אלימים, שהובילו למעצר רבים מן החברים בעתלית ורפיח, והישוב כמעט והתרוקן לתקופה ארוכה. לאורך השנים שמרו על קשרים הדוקים עם התנועה, ושלחו מדריכים הן ל'נוער העובד' והן ל'מחנות העולים', ולקחו חלק בשליחת שליחים לגולה[69].

במלחמת הקוממיות החלו להתפוצץ פגזים בשדות ים. התברר שפריגטה מצרית עגנה מול הקיבוץ, בעומק הים והפגיזה אותו בתותחיה. החברים החלו לירות בחזרה במקלע "שוורצלוזה" אוסטרי, שהיה הנשק הכבד ביותר שברשותם. המצרים הסתלקו אחרי זמן מה. מאוחר יותר ראו בעיתון לבנוני ידיעה על "הפגזת נמל קיסריה". התמונות נלקחו מהפגזת נמל המבורג במלחמת

העולם השנייה[70].

עם תום המלחמה, החלו להצטרף לשדות-ים עולים, חברי תנועת 'החלוץ' מצרפת. ערב הקמת המדינה מנה כבר הקיבוץ 356 נפש, בהן חמישים ילדים . בשנות השישים הסתיים פרק הדיג ובכך הסתיימו שלושים שנות מאבק של התנועה הציונית, על כיבוש הדיג. את סיכום תולדותיה של שדות ים, אפשר להביא בשירה של חנה סנש, שנכתב ב-24 בנובמבר 1942:

"אֵלִי, אֵלִי

שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם

הַחוֹל וְהַיָּם,

רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,

בְּרַק הַשָּׁמַיִם,

תְּפִלַּת הָאָדָם.

הפסלת יעל ארצי

סמוך לכניסה לקיבוץ, מול חדר האכילה, פזורים פסליה של יעל ארצי. יעל נולדה וגדלה במרוקו. כבר בגיל צעיר החלה לצייר. בסוף לימודיה בתיכון זכתה במלגת לימודים בבית הספר הלאומי הצרפתי הגבוה לאמנויות היפות (Beaux Arts) וכתוצאה מכך, בדרכון צרפתי. 'המוסד' שמח להזדמנות שנפלה בידו – בעלת דרכון צרפתי אמיתי, וגייסה לשורותיו. במהלך השירות הכירה את מפקדה, שהיה מאוחר יותר לבעלה. ב-1966 עלתה לישראל והתיישבה בקיבוצו –  שדות ים. בגיל 26 החליטה לממש את זכייתה ונסעה עם משפחתה, ללימודים באקדמיה למשך שלוש שנים. שם הומלץ לה ללמוד במגמת פיסול. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות וחזרה לשדות ים.

ארצי מפסלת באבן, בזלת, גרניט, מתכת ועץ. פסליה נמצאים במקומות שונים בעולם: דנמרק, הולנד, שווייץ, ארגנטינה, ספרד, פולין ועוד. בישראל נמצאים פסליה בערים רבות. הסטודיו שלה נמצא בקיבוץ שדות ים ופסליה מוצבים ברחבי הקיבוץ. 11 פסליה הסביבתיים, פזורים ברחבי הארץ והעולם, המפורסם שבם הוא אנדרטה של יצחק רבין מאבני בזלת, בכיכר רבין בתל-אביב

הנשיא שמעון פרס אמר עליה:

"יעל מוציאה מאבן, מברונזה ומברזל – חיוך, רגש וקריצת- עין, הנותנת להם לשון לדבר ודרך להצהיר והזדמנות לקסום, והכל בדרך מקורית, שאין לה אח ואין לה תקדים. זהו פיסול מנגן, אומר ומנציח – בנוף מרהיב, שקיבל גם הוא ביטוי חדש".

תחנה מס' 4 – המוזיאון הארכיאולוגי

המוזיאון לעתיקות קיסריה תוכנן על ידי האדריכל בוגר בית ספר "באוהאוס" שמואל מסטצ'קין, שתכנן גם את בית חנה סנש, הנמצא מולו.

כאשר חברי שדות ים גרו ב"אבו טנטור", היה באותו זמן, במצודת הנמל, שומר עתיקות בשם חוסיין אל חנאווי. בחדר האחד התגורר חוסיין עם בני משפחתו, בעוד שבחדר אחר רוכזו העתיקות. שם פגש אהרון וגמן משדות ים, את פרופ' משה (מקס) שְוָבֶּה מהאוניברסיטה העברית, שחיש קל התיידד עם חברי הקיבוץ. הוא נהג להרצות לחברים על חשיבותה ממצאים והם נרתמו לעבודת האיסוף. במקביל, גם הערבים סחרו בעתיקות ומכרו אותם לתיירים ולקציני צבא בריטיים. לאט לאט נאספו ממצאים ועם הקמת בית חנה סנש, הוצע לבנות גם אגף עבור עתיקות. עם הזמן, נאספו ממצאים על ידי חברי הקיבוץ. כמו כן, התקבלו ממצאים הקשורים לקיסריה , ממוזיאון רוקפלר.

תחנה מס' 5. בית חנה סנש.

פסל חנה סנש.

זמן קצר לאחר הוצאתה של סנש להורג, החל ריכוז היהודים בגטו בודפשט. עד לאמצע מאי 1944, רוכזו לגיטאות כחצי מיליון. בסוף יוני  הוחל השלב הבא: ריכוז יהודי בודפשט בבתי 'מגן דוד צהוב', לשם שילוחם למחנות המוות. בתוך שבוע גויסו הגברים בגילאי 60-16 והנשים בגילאי 40-18. 35 אלף יהודים, מהם 10,000 נשים, לעבודות ביצורים להגנת בודפשט מפני הרוסים, שהגיעו כבר לגבולה הדרומי. בנובמבר הוצאו מבודפשט כ 76- אלף יהודים ב'צעדות מוות' למחנות עבודה בגרמניה. לאחד ממצעדים אלה, ב- 14.11.1944-  יצאה גם קתרינה סנש (אמה של חנה סנש). היא ניצלה כאשר ברחה על סף הגבול האוסטרי, הצליחה לחזור לבודפשט והסתתרה בה בעזרת חברתה יהודית קיש, עד לשחרור[71].

בבודה, פגשה אדם שידע על מקום קבורתה של חנה. הוא לקח אותה לבית הקברות והראה לה. קתרינה סנש פנתה לאמן ההונגרי אנדראס בק. וביקשה ממנו לעשות פסל אבן עם תבליט של אישה. בגלל האיסור של 'לא תעשה לך פסל'. "זו הייתה אישה ללא פנים וזו למעשה הייתה המצבה. בק העלה בעיה הלכתית: איך יוקם פסל בבית עלמין יהודי? הפגישה עם הרבנים היתה קשה וטעונה. רובם התנגדו בתוקף. ובכל זאת, נתן הרב פביאן הרשקוביץ, את האישור, והאנדרטה הוקמה במימון הסוכנות. ועל חזית הבסיס הרבוע של הפסל מובא השיר: "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות/ אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות/ אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד/ אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות".

את המצבה קתרינה לא הספיקה לראות בשנים אלה במו עיניה. כשזו הונחה על הקבר בבודפשט, אמה של הצנחנית כבר הייתה בארץ, לאחר שחצתה את הגבול לרומניה והגיעה באמצעות אניית מעפילים. עצמות הנופלת הועברו לארץ ב-1950, והפסל הובא הנה ב-2007.

ראו באתר זה: חייה ומותה של חנה סנש

תחנה מס' 6- אנדרטת הפלי"ם

פלי"ם (הלחם של פלמ"ח וים), הייתה הזרוע הצבאית הימית של הפלמ"ח. (ה"הגנה" והפלמ"ח היו מעורבים בפעילות ימית ובהעפלה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, למשל ב-8 ביולי 1939 נפתח קורס של ההגנה שמטרתו הייתה להכשיר אנשים לליווי אניות מעפילים והורדת מעפילים ביישובי החוף[72], אולם לא היה גוף שעיסוקו רק בלוחמה ימית.

• ב-9 באוגוסט 1939 איש הפו"ם ישראל נורדין, הטביע את סירת המשטרה החדישה "סינבד 2", שעסקה בגילוי והרתעה של ספינות מעפילים. בפיצוץ נהרג קצין בריטי אחד[73].

ראו באתר זה: הפו"ם

• בעקבות הקמת המוסד לעליה ב', ארגנה ה'הגנה' בחורף 1939/40, קורס ימי ראשון למספר מצומצם של חבריה, במטרה לאמן אותם לתפקידי העפלה.
• בחורף 1940/41 התקיים קורס ימי שני, אך בשונה מקודמו, הוא התנהל במסגרת שת"פ בין 'ההגנה' לבריטים, במטרה להילחם בנאצים וכלל גם אימונים צבאיים מפרכים בחבלה ימית ויבשתית. מבוגריו נבחרו, במאי ,194 , 24 הלוחמים שיצאו למשימת החבלה בטריפולי (כ"ג יורדי הסירה ומפקד בריטי), ממנה לא שבו.

בינואר 1943, ערך הפלמ"ח שני קורסים למפקדי סירות בקיבוץ שדות ים, ששימש כבסיס העיקרי של הפלוגה. התפיסה בצמרת הפלמ"ח הייתה בהתחלה שהאימונים הימיים הם בגדר השלמה בלבד לאימוני החי"ר. הקורס נמשך שלושה חודשים והשתתפו בו 35 לוחמים מראשוני הפלמ"ח. הלימודים בקורס כללו מגוון נושאים: שחייה, השטת סירות חתירה, סירות מפרש וסירות מנוע, טיפול בציוד ימי, הכרת חופי הארץ, ניווט חופי, מטאורולוגיה, הכרת הים וטבעו, שיטות להורדת מעפילים לחוף, חוקי ים בינלאומיים וידע בסיסי במקצועות הים השונים. בדצמבר 1943, נענה יצחק שדה, ליוזמה שבאה מלוחמים בשטח ואישר להקים, במסגרת הפלמ"ח, מחלקה ימית, שהתבססה על 30 מתנדבים ובראשה הועמד זלמן פרח. המחלקה נועדה למלא את המחסור בימאים-לוחמים, שנוצר לאחר היעלמות כ"ג יורדי הסירה במאי 1941.

• בראשית 1944, כאשר הוקמה פלוגת המטה של הפלמ"ח (פלוגה ז'), רוכזו בה כל המחלקות המיוחדות של הפלמ"ח ובכללן המחלקה הימית. תפקידי היחידה הוגדרו כדלקמן: א) ביצוע העפלה, ב) חבלה ימית, ג) תובלה ימית, ד) יחידות נחיתה מהים[74].
• באפריל 1945 שודרגה המחלקה, הפכה לפלוגה העשירית במסגרת הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, וקיבלה את השם 'פלי"ם'. הבסיס העיקרי של הפלוגה היה בקיבוץ שדות ים, אך אנשיה נמצאו גם בגבעת השלושה, בנווה ים, במעברות, בשפיים וביגור.

חנה סנש הקדישה להם את השיר הבא:

"למה לנו יום ולילה לעסוק באימונים

להקשיב לדברי הבל על רובה ורימונים,

על מפרשים רוחות ועוגן, על סירות ועל גלים.

בין האוכל עד האוכל בילויי זמן כה דלים.

לו נפלתם על השכל ובחרתם בי למפקד –

אז ראיתם איך סידרתי סדר יום נעים שקט.

למה לנו בוקר בוקר ייסורי ההתעמלות,

עם כפיפות קפיצות נפסיקה תאמינו לא נמות.

למה עם קימה מוקדמת שיקומו הם המדריכים.

עם האוכל נסתדר כבר נערוך אולי שביתה,

עד יביאו בוקר בוקר את האוכל למיטה.

ובשעת הצהריים, אז החברים כבר במים.

ונאכל כעת נקניק, הוספות ובמקומים.

אחרי הצהרים קצת שינה, קריאה, ספרות

למה ביום קור וגשם להיטלטל עם הסירות.

ובערב – מסיבות רק, ריקודים, הורה חמה,

עד נרגיש בעצמותינו מאמץ המלחמה.

את החופש לא שכחתי, חופש זה חשוב מאוד,

אם ירצה אחד לנסוע בדרכו לא נעמוד.

לו נפלתם על השכל ומסרתם לי הפיקוד

אז הייתה תכנית ימינו שינה, אוכל, שינה ריקוד".

לוחמים נוספים צורפו ליחידה ונפתחו קורסים נוספים הן להכשרת מפקדי סירות והן להכשרת קציני ים, שנדרשו כדי להשיט וללוות את ספינות המעפילים ארצה. במקביל הכשירו אנשי הפלי"ם את אנשי הפלמ"ח, בהורדת מעפילים מהספינות לחוף וגם סייעו בארגון והדרכה של אגודות הספורט הימי, במטרה להכשיר עתודות כוח אדם לפלוגה.

• בסוף 1945 הוקמה במסגרת הפלוגה, "החולייה לחבלה ימית", שעליה פיקד יוחאי בן-נון ושמטרתה הייתה לשבש את הפעילות של הצי הבריטי לסיכול ההעפלה ארצה.

העפלה:

עם חידוש ההעפלה בסיום מלחמת העולם השנייה סופחו כ-70 ימאים מהפלי"ם, ימאים ו"גדעונים" (אלחוטנים), אל המוסד לעלייה ב'. בקיץ 1945 הגיעו ראשוני מלווי האניות לאירופה. בשלוש השנים, מאוגוסט 1945 עד מאי 1948, נערכו 66 הפלגות במסגרת עליה ב' – משוודיה בצפון עד אלג'יר בדרום ומרומניה במזרח עד צרפת במערב – שהביאו עמן כ-70,000 מעפילים. בפעילות חשאית מפרכת ומסוכנת זו, שהצטיינה במיעוט יחסי של תקלות ונפגעים. אך רוב האניות נתפסו והמעפילים נעצרו, תחילה במחנה המעצר בעתלית ולאחר מכן במחנות המעצר בקפריסין (למעט 'אקסודוס 47', שמעפיליה הוגלו לגרמניה). כ-52,000 מהמעפילים, שנתפסו על ידי הבריטים, גורשו למחנות המעצר בקפריסין.

ראשוני המלווים שהגיעו למחנות בקפריסין הקימו את "שורות המגינים", מסגרת צבאית חשאית, שבה הכשירו קבוצות מעפילים לקראת גיוסם. כמו כן, ארגנו את המעפילים למאבק בכוחות הבריטיים כנגד הגירוש.  בארץ, שיגרת האימונים והעבודה של אנשי הפלי"ם הייתה נפסקת כאשר ספינות המעפילים התקרבו לארץ; כוחות הפלי"ם היו נערכים אז להורדת המעפילים לחוף במקרה והספינות תצלחנה לפרוץ את הסגר הימי הבריטי על חופי הארץ.

ראו באתר זה: ההעפלה – העליה הבלתי ליגאלית

פעולות חבלה ימית:

בסוף 1945 נקרא הפלמ"ח להשתתף במאבק, שניהלה "תנועת המרי העברי" כנגד השלטון הבריטי. הפיגוע בכלי שייט של הצי הבריטי הוטל על הפלי"ם, שלצורך זה הקים את "החולייה לחבלה ימית " (שלימים התפתחה והפכה ליחידת הקומנדו הימי – שייטת 13).

החולייה, פעלה מסוף 1945 כנגד מטרות של הצי הבריטי. בין הפעולות שביצעה יצוינו:

• נובמבר 1945: הטבעת ספינות משמר בריטיות בחיפה וביפו.
• אוגוסט 1946: פגיעה באניות הגירוש "אמפייר הייווד" ו"אמפייר רייוול" , בנמל חיפה.
• פברואר 1947: חבלה באסדות נחיתה בנמל חיפה (שהבריטים השתמשו בהן כגשר צף להעברת מעפילים מאניות המעפילים לאניות הגירוש).
• אפריל 1947: חבלה באניות הגירוש "אושן ויגור" (בקפריסין) ואמפייר רייוול (בחיפה).
• יולי 1947: חבלה באניית הגירוש "אמפייר לייף גארד" בנמל חיפה.

 פלוגת הנמל:

בעקבות הטבח, שערכו פועלים פלסטיניים בחבריהם לעבודה בבתי הזיקוק, בחיפה ב-30 בדצמבר 1947, הוקמה במסגרת הפלי"ם פלוגה נוספת, פלוגת הנמל, שנועדה לשמור על האינטרסים העבריים בנמל ולהגן על 500 הפועלים היהודים שעבדו בו לצד 1,500 פועלים ערביים. כיוון שהבריטים שלטו עדיין בנמל, אנשי הפלוגה התחזו לפועלים ועסקו בחשאי בהבטחת שלומם של הפועלים היהודים ואימונם להגנה עצמית. אנשי הפלוגה, שבראשה עמד יוחאי בן-נון, עסקו גם בפעולות רכש שונות ובאפריל 1948 השתתפו בקרבות לשחרור חיפה.

מבצע נחשון:

במרץ 1948 צורף הגדוד הרביעי (ובכלל זה כ-200 מלוחמי הפלוגה הימית שהייתה חלק ממנו), לכוחות שלחמו באזור ירושלים להסרת המצור מהעיר. בקרבות אלה נהרגו 70 מלוחמי הפלוגה הימית.

ליווי אניות:

ראשית 1948 ובמהלך המלחמה, המשיכו כ- 50 ממלווי האוניות ללוות ספינות מעפילים-עולים ואוניות רכש נשק. מאפריל 1948 החלו אוניות נשק להגיע לחופי הארץ, שלוש מהן הגיעו למעגן תל-אביב לפני 15 למאי 1948 ולדברי דוד בן-גוריון: "בלי הנשק הזה לא היינו נשארים בחיים". מיוני 1948, "הוסבו" ספינות מעפילים לשעבר לאוניות עולים, שהביאו לארץ בעיקר את עולי "גח"ל" (גיוס חוץ לארץ), כתגבורת לצה"ל שזה עתה הוקם. הייתה זו "שירת הברבור" של יוצאי הפלוגה,

פיקוד על כלי שיט:

לרשות החיל לא עמדו כלי שיט קרביים, ולכן הוחלט להשתמש באניות המעפילים לשעבר – "מדינת היהודים", "וג'ווד, ו"הגנה – שבמקורן היו אניות הצי האמריקני ולהכשירן לספינות מלחמה. החימוש כלל כמה תותחים ומקלעים. יוצאי הפלי"ם פיקדו על אחדות מהספינות הללו בראשית דרכו של חיל הים.

הקמת שייטת 13:

את היחידה הקימו יוצאי חוליית החבלה הימית של הפלי"ם. לוחמים אלה שולבו בקרבות הימיים במלחמת העצמאות, בין השאר בהטבעת אניית הדגל של הצי המצרי "האמיר פארוק" ושולת מוקשים שהתלוותה אליה מול חופי עזה, ובפגיעה באונייה "איגריס" בנמל ביירות. חמישה ממפקדיו הראשונים של חיל הים הישראלי, נמנו עם אנשי הפלי"ם: מרדכי לימון, שמואל טנקוס, יוחאי בן נון, אברהם בוצר ובנימין תלם.

תחנה מס' 7: חוף הים.

משם נלך לאורך חוף הים, שם כתבה חנה סנש את שירה "ההליכה לקיסריה.

הַס, יִפָּסְקוּ הַקּוֹלוֹת,

מֵעֵבֶר לְיָם הַחוֹלוֹת.

בַּחוֹף הַקָּרוֹב הַמֻּכָּר,

בַּחוֹף הַזָּהֹב הַיָּקָר

בֵּית הַמּוֹלֶדֶת רוֹמֵז.

בְּצַעַד עִקֵּשׁ וְעוֹלֵז

נֵלְכָה בְּתוֹךְ עַם לוֹעֵז

בְּלִי קוֹל נְגִינָה וְדָבָר

לִקְרַאת הֶעָתִיד-הֶעָבָר, –

קֵיסָרְיָה.

וְרַק בְּבוֹאֵנוּ אֶל עִיר-הֶחֳרָבוֹת

חֶרֶשׁ נִלְחַשׁ מִלִּים אֲחָדוֹת:

הִנְנוּ, חָזַרְנוּ.

וְחֶרֶשׁ תָּשִׁיב דִּמְמַת אֲבָנִים:

חִכִּינוּ לָכֶם אַלְפַּיִם שָׁנִים.

שׂדוֹת-ים, 27.10.1941

בקצהו הצפוני של החוף, נשב בנקודה הצופה אל עתיקות קיסריה ואל החוף ונדון באופן בו הובנתה דמותה של חנה סנש, באתוס הישראלי

ראו באתר זה: חנה סנש- אתוס ומיתוס (בהכנה)

הערות

[1] אוכלוסייה לפי טבלת יישובים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2019, אוכלוסייה במועצות אזוריות לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס נכון לסוף 2018

[2] משה דפני – "הסיילור" מספר על הורדת מעפילי 'חנה סנש' בחוף נהריה, באתר הפלי"ם

[3] ראו באתר זה: פלוגות השדה

[4] יורם קניוק, אקסודוס – אודיסיאה של מפקד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמודים 41-43.

[5] ראו באתר זה:  וינגייט ופלגות הלילה המיוחדות

[6] מייק אלדר, שייטת 13, ספריית מעריב, 1993, עמודים 62-63.

[7] בהיוודע דבר מותו של הראל אמר עליו אהרונוביץ' לכתב ידיעות אחרונות: "יוסי הראל היה איש אמיץ…היינו בעלי דעות שונות, לא הסכמתי איתו כשהורה להיכנע לבריטים ביציאת אירופה (אקסודוס) אבל נשארנו בקשר ואני עצוב היום."

[8] קניוק, יורם, האיש והאקסודוס, דניאלה די-נור מוציאים לאור, 2011, ישראל

[9] ירוחם כהן, חיים זינגר, מוסה פינקל

[10] האגף לפיתוח תכניות לימודים.

[11] רן יגיל, "לא שם זין על החברה הפטריוטית־בגרוש והמנוולת, אתר האינטרנט של הארץ 22-02-18

[12] שם, שם.

[13] שם, שם.

[14] איה אורנשטיין, "דן בן אמוץ לא הסתפק בעיסוי", מעריב, 11 ביוני 1984

[15] קלמן ליבסקינד, "מה חשבו לעצמם חבריו של דן בן אמוץ, כשעצמו את עיניהם מול מעשיו האיומים?", מעריב, 12-10-2018

[16] דן בן אמוץ – סיפורו של גיבור מקומי, באתר "הבמה"

[17] "איזה פנים, איזה תום": הצד האפל של הסופר דן בן אמוץ, כאן-תאגיד השידור הישראלי

[18] רכלבסקי כותב כי הטפתו של בן אמוץ למין חופשי, ובשורת האגואיזם מבית מדרשו של משה קרוי, הם שעמדו מאחורי הרס המרקם התרבותי הנורמטיבי של הציונות של שנות החמישים והשישים ספי רכלבסקי, אין גבול, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2008, עמ' 83 ואילך

[19] איך לעשות מה – דן בן אמוץ 1962

[20] לאן נאלם דן, אתר האינטרנט האייל הקורא

[21] בין המשתתפים:  מאיר שלו ועמוס עוז, גילה אלמגור ויעקב אגמון, יוסי בנאי ומוטי קירשנבאום, יהודית רביץ ונורית גלרון, חיים טופול ונתן זהבי, שולמית אלוני ויוסי שריד, רבקה מיכאלי ושלמה ארצי, יהונתן גפן, שייקה וגברי, טומי לפיד ושאול ביבר, חיים חפר ונתיבה בן יהודה ואורי אבנרי ורינו צרור ותיקי דיין ועמוס קינן ויאיר גרבוז ועוד רבים.

[22] קלמן ליבסקינד, "מה חשבו לעצמם חבריו של דן בן אמוץ, כשעצמו את עיניהם מול מעשיו האיומים"?, מעריב, 12-10-2018

[23] בתיה אפולו, אלמנתו של בן אמוץ, טוענת שהיה בדיוק ההיפך: https://www.haaretz.co.il/gallery/1.3358387

[24] מה אין רחוב דן בן אמוץ?, מסגרת בתוך הכתבה של שירי לב ארי על אמנון דנקנר, "הארץ", 12/9/2008;

[25] במידה שהם איכשהו כן משודרים, זה משום שהם אינם מזוהים עימו ישירות (כמו "ספרים, רבותי, ספרים", בביצוע הגשש החיוור).

[26] אריה יצחקי "סיור בסביבות קיסריה", בתוך: אלי שילר (עורך), קיסריה ואתריה, קרדום, הוצאת אריאל, ספטמבר 1981, עמ' 101

[27] אהרון וגמן, "ימים ראשונים בקיסריה והמוזיאון בשדות ים",שם , עמ' 105

[28] תודתי למימי חסקין על ההפניה

[29]  ארתור סגל, "מתקני שעשועים וספורט בארץ-ישראל ובעולם היווני-רומי", אריאל, ט"ו (102-103): 146-134, 1994.

[30]  יוסף בן מתיתיהו, מלח' א' , עמ' 415.

[31] יובנאליס, הסטירות, תרגום: בירנבוים רחל, ספרי מופת מספרות העולם, 2003, פרק סאטירה י', הבלותן וסכלותן של משאלות אנוש., עמ' 288, שורות 79–81

Age of emparors, "Panem et circenses, Comune Di Roma`

[32] Cameron A., Circus faction – Blues and Greens at Rome, Oxford, 1976, p. 74.

[33]  יעבץ צבי, ניצחונה של מתינות, הוצאת דביר, 1988, פרק אוגוסטוס והפלבס, עמ' 139–144

[34] סווטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, תרגום: אלכסנדר שור, הוצאת מסדה, 1943, עמ' 71

[35] קארקופינו ז'רום, יעבץ צבי, בורלא עודד, חיי יום-יום ברומא, עם הספר, 1967, עמ' 157–158

[36] ציונה גרוסמרק, "אלוהים וזירת השעשועים הרומית", מועד: שנתון למדעי היהדות ,17, 2007, עמ' 67  .

[37] גלילי יאיר, בן פורת אמיר, לידור רוני, במגרש המשחקים: ספורט וחברה בתחילת האלף השלישי, האוניברסיטה הפתוחה, 2009, עמ' 28-29

[38] טקיטוס, דברי הימים, תרגום: דבורצקי שרה, ספרי מופת מהעולם, 1972, עמ' 12 פס ד'.

[39]  ב-1 באוקטובר 326, הוציא הקיסר קונסטאנטינוס צו, לפיו יש להחליף את גיוס הגלדיאטורים הכפוי ( -(Ad bestias, בעבודת פרך (Ad metalla). בעקבות כך בסוף המאה ה-4, נעלמו קרבות גלדיאטורים במזרח, ובשנת 404 לספירה, אסר הקיסר הונוריוס את הקרבות במערב (קארקופינו ז'רום, יעבץ צבי, בורלא עודד, חיי יום-יום ברומא, עם הספר, 1967, עמ' 191)

[40] ירון דן, "הקרקס ויסיעותיו (הכחולים והירוקים), בארץ ישראל, בתקופה הביזנטית", קתדרה, 4, יולי 1977 עמ' 133-137

[41]  ניבנו סירוקס גם בירושלים ווביירחו .הסירקוס  בטריכאי והאצטדיון בטבריה, הוקמו כנראה על ידי בנו של הורדוס, אנטיפס, כשמלך על הגליל . ראו: ו. זאב וייס, "תרבות הפנאי הרומית והשפעתה על יהודי ארץ-ישראל", קדמוניות, כ"ח (109) (1995), עמ' 8.

[42] ו. זאב וייס, "שם, עמ' 10.

[43] עמוס קלונר, "היפודרום/אמפיתיאטרון בירושלים", חידושים בחקר ירושלים, 6: 86-75, 2000.

[44] פ' יוסף, "ה"אמפיתיאטרון" שבנה הורדוס בקיסריה וגלגוליו המאוחרים", קדמוניות, כ"ט (112) (1996), עמ' 96.

[45] ישראל לוין, "קיסריה ואתריה" בתוך: אלי שילר (עורך), קרדום, חוברת מס' 18, ספטמבר 1981, עמ' 23

[46] Netzer, Ehud, "The architecture of Herod,the great builder", Tubingen:Mohr Siebeck, 2006

[47]  יורם פורת, קיסריה – האובליסק שב לעמוד, אתר אינטרנט של "מסע אחר".

[48] נ. אהוד, "ההיפודרום שבנה הורדוס ביריחו", קדמוניות, י"ג (51-52) (1980), עמ' 106-105.

[49] אריה יצחקי, עמ' 102

[50] יורם פורת, "קיסריה – האובליסק שב לעמוד", מסע אחר און ליין

[51] כפי שמפורט בעניין זה ובאחרים בספרה של נורית גוברין "חסד החיים", שהוא ביוגרפיה של אהרן מגד, עד 1950.

[52] אמנון הולצמן, לשחרר את נשמתי מאזיקי אבי", אתר האינטרנט של הארץ, 21-4-2020

[53] דורית ישראל, "שדות ים-הליכה לקיסריה", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי קיבוצים. סיפוריהם של ארבעים קיבוצים,עמ' 205

[54]  ישראל מאיר (עורך), בין שדות וים: מעשיות ותיקי שדות-ים, 1956-1936 , שדות-ים, ( 1985 ) ( עמ' 7

[55]  ביניהן גם מעגן-מיכאל, נווה ים ופלמחים. לימים גם החותרים, נחשולים ובמדת מה, גם זיקים

[56] חיפה, דבר, 15 באוגוסט 1940

[57] רשימת זאב פרדס על שדות-ים, ניסן, תש"ז. ארכיון 'הקיבוץ המאוחד' בתוך ארכיון 'יד טבנקין'

[58] פלד – סירה חדשה לנחשון, דבר, 1 בנובמבר 1938

[59] בוגרי "המחנות העולים" – גם לעבודת הים, דבר, 28 בספטמבר 1938

[60] ישראל מאיר, שם.

[61] כיום בתחומי קרית-אתא

[62] האדמה, אדמת פיק"א, עובדה בידי אריסים ערביים.

[63] מוסלמים בוסנים שהובאו מהבלקן בשנת 1880 על-ידי העות'מאנים, ליישובה מחדש של קיסריה. ראו באתר זה "ח'רבת צופצאפי.

[64] ראו באתר זה: ע'רבת צ'רקס.

[65] על אדמות הפאטריאריכה היוונית-אורתודוכסית, השתלטו ערבים בכוח, לאחר שרצחו ב-1938 את נציג הכנסייה, האב חנא. (אהרון וגמן, "ימים ראשונים בקיסריה והמוזיאון בשדות ים" קיסריה ואתריה, בתוך: אלי שילר (עורך) קרדום, ספטמבר 1981, הוצאת אריאל, ירושלים, עמ' 104

[66] אביבה דיין, עמ' 34

[67] אהרון מגד, רוח ימים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, ( 1950 ).

[68] . מאיר, בין שדות, עמ' 15

[69] אביבה דיין, עמ' 34-36

[70] סיפורי קיבוצים, עמ' 208

[71] קטרינה סנש, 'על סף השחרור', יד ושם, י"ח, (תשל"א) עמ' 115

[72] ספר ההגנה ג', חלק א', ע' 74

[73] צדוק אשל, מערכות ההגנה בחיפה, עמ' 213

[74] יהודה ואלך, אל הדגל: הקמת צבא עממי תוך כדי לחימה, תל אביב: "מערכות", 1997, עמ' 214.