שיט קיאקים בבטיח'ה

בקר טרופי בבקעת בית ציידא

כתב: גילי חסקין

04:00 לפנות בקר, אני גולש מהצימר המפנק של טלי אמיתי במושב רמות, זורק מבט לגינה המטופחת, המשווה לו מראה של לודג' אפריקאי ונוסע בכביש היורד לכנרת. בצומת פונה ימינה, כלומר, צפונה ומתחיל לנסוע במקביל לכנרת, שנראית עדיין כגוש כהה. השמים מכוסי העננים לא עושים עמי חסד. מתבונן ימינה אל רמת הגולן, שאינה מזדקרת בצפון-מזרח הכנרת, כפי שהיא עושה דרומה מכאן, אלא משתפלת בברכות דרומה-מערבה. ממערב לכביש, על שטח של כ-7 קמ"ר משתרעת בקעת בית צידא, שבשלב זה לוטה בערפל.

אני עובר את הצומת לחד נס ומחפש את דרך העפר הפונה מערבה, ששירין בן יעקב סיפר עליה. ממשיך לנסוע לאיטי; לא בטוח לגמרי היכן לפנות שמאלה, עד שמגיע לגבול הטעות שלי – גשר אריק. חוזר על עקבותיי ולאחר שלט גדול, המפנה לכיוון עין זיוון, יורד ימינה בדרך עפר, לתוך תוכה של בקעת בית צידה, הנמצאת בצידה המזרחי של ארץ כנרות; במקביל לחוף הכנרת. בקעה זו נוצרה כתוצאה משינוי בכיוון השברים הגיאולוגים של בקע הירדן, ש"הורידו" את יער יהודייה וצפון- מזרח הכנרת וגרמו להתנקזות של שטח גדול במרכז הגולן, לקטע צר.

זהו אזור חקלאי מעובד בצפיפות. כל פיסת קרקע מנוצלת היטב. נחלי מרכז הגולן מושכים את מימיהם ממורדות הרכס ומאגן ההיקוות שלמרגלותיו. בסמוך לשפכיהם אל הכנרת, גורפים הנהרות איתם שפע של סחף, ובהגיעם אל חופי הכנרת הם מאבדים בבת אחת את אנרגיית הזרימה שלהם, כך שהם מרבידים באפיקיהם את הטעונת הרבה, שהיא קרקע פורייה ביותר. מתיישבי הגולן מחלקים ביניהם כל משבצת קרקע בבקעת הבטיח'ה (השם בערבית הוא 'בטיהה' بطيحة, אבל השם 'בטיח'ה, כבר השתרש), שהיא בית גידול אופטימלי למטעים סובטרופיים הזקוקים לשפע של מים וחום רב, בין הגידולים: תמר, מנגו, ליצ'י, אבוקדו, בננות ועוד.

אני מתבונן במטעי המנגו שמימיני, מנסה להבחין בדרך עפר שתוביל אותי למקום הנכון. בשלב מסוים הקפצתי את שירין משק השינה שלו, והוא הוביל אותי בבטחה. לאחר קטע קצר של נסיעה, הבחנתי בעץ גדול ומרשים, בעל גזע גדול, עלים מנוצים בירוק ועלעלים בצורת אליפסה. זהו מכנף נאה, מין פולש שהובא מבוליביה, על ידי ארתור רופין, למושבה מגדל משם התפשט, כשהוא תופש נישות אקולוגיות שנועדו לעצים אחרים.

עוד נסיעה קצרה ומצאתי עצמי בחורשת עצי אקליפטוסים, שכמותה ניטעו אחדות לחוף הכנרת, על ידי ציונים וגם על ידי סורים. כמו חזיון תעתועים בלב המדבר, התגלתה לנגד עיני "זולה" מקסימה של אהלים, מחצלת גדולה במרכזה, שרידי גחלים במדורה וצלחות המעידות על סעודת לילה משובחת, שהסתיימה לפני מספר שעות. החבר'ה התעוררו בעצלתיים, התקבצו סביב קנקן של קפה שחור ואני התפניתי להתבונן סביב. לא רואים הרבה בשל שפע העלים.

בעבר הובלתי כאן טיולים רגליים. היינו מבוססים במי הפלגים עד למותנינו, בתוך מנהרה של ירק, כשקרני השמש היו מרצדות במים, בנקודות של זהב. המים היו מחזירים את האור הבוהק ומעשירים את המאסה הירוקה בעושר של גוונים. הפעם לא נלך ברגל.  שירין חבר לאיתי שחם, שהוא מדריך רפטינג מנוסה, ויחד יזמו טיול מסוג אחר ולשם כך הקימו חברה שנקראת "קייקים-ישראל".

ברגע שעלה אור ראשון והשמים הפכו משחורים לאפורים, הורדנו קייקים אל המים והתחלנו לחתור. בשטח לא גדול, יש ריכוז של גופי מים שאין כמותו בכל ארץ ישראל. חמש לגונות קטנות וגדולות, עשרות ערוצים שהמים חרצו בסלעי הבזלת ופלגים מוליכי מים, שבחלק מהם אפשר אפילו לשחות. למרות שהשטח מישורי, אי אפשר לראות הרחק, כי הסבך של הצמחים מסתיר את הנוף. המטייל מוצא את עצמו בהיכלים סגורים של ירק.

שמורת הבטיחה כוללת רצף בתי גידול (בית גידול נחלי, בית גידול ביצתי, בית גידול לגוני ובית גידול אגמי). המיוחד בבטיח'ה הוא ההשתנות של מפלס המים, דבר שמכתיב את מהות בית הגידול המיוחד של נחל, ביצה, לגונות ואגם, עם קשרי גומלין הדוקים ביניהם.

המגוון הרחב של בתי גידול לחים בבקעת בית צידא מאפשר התפתחות של צמחייה הידרופילית (חובבת מים) ובעלי חיים חובבי מים. בערוצים היבשים גדל בעיקר שיח אברהם ואילו בפלגים הזורמים כל השנה, גדל סבך של שיחים ועצים, המורכבים מערבה מחודדת, הרדוף הנחלים, קנה, עבקנה, מילה סורית ופטל קדוש. במעלה הפלגים שולטת ערבת הנחלים ואילו מקווה המים בו הפלגנו, הוא ממלכתם של מיני הגומא. עדיין רואים כמה פרטים של גומא הפפירוס, אבל אוכלוסייתו הצטמצמה מאד בשנות התשעים. לעומתו נפוצים כאן מינים אחרים של גומא. שלל מיני הצמחים עשיר כאן במיוחד. בגופי המים הקטנים גדל קרנן טבוע ובשוליהן צומחים מינית של ארכובית. במקומות אחרים גדלים אלף העלה המשובל ונהרונית צפה.

בבקעת בית צידה הוגדרו עשרים ושלושה מיני דגים, מאזורי תפוצה שונים בעולם. חלקם אנדמיים לכנרת. כמה מהם דגי מאכל, כגון מיני האמנון השונים, שמוצאם טרופי ושמם ניתן להם על שום הדגיגים שהם נושאים בפיהם. . הלגונות והחיבור שלהן לאגם הרדוד הן בית גידול חשוב להתרבות האמנונים ולאימון הדגיגים על ידם. דייגי טבריה באים בלילות לפרוש רשת לחופי הבטיחה. בעבר נהגו דייגי הכנרת לצוד כאן את  אמנוני הגליל (מושט), בעזרת פיצוץ מטענים מתחת למים. כול פעולה כזאת של רשעות אנושית, היתה גורמת למוות של דגים רבים, שרובם לא הגיעו לסלי הדייגים כלל.

כשעלה הבקר ראינו סירה של פקחי רשות שמורות הטבע, שבדקו בכליהם של דייגים שעברו כאן בדרכם לכנרת. כמו כן נמצאים כאן השפמנון, הבינית והחפף. שפע מיני העופות גדול עוד יותר.  לעתים ניתן לראות כאן סבכים, פרושים, ברווזי בר, שבעה מיני ביצניות, סופיות, אגמיות, אנפות, צוללים וטבלנים. ידוע החיים כאן רוחשים כמו בקן של נמלים, מדויק יותר כמו בכוורת. קשה לראות, אבל אפשר לשמוע צווחה של עוף זה או אחר ומעל לשיחים לראות פרפור, שכשמו כן הוא, מפרפר בכנפיו, מזהה טרף, צולל במהירות ועוד רגע ינעץ את מקורו בדג. השלדג, נוהג אחרת, עומד ללא נוע, מזהה את טרפו ועט אליו במהירות. מבחינתם של הדגים, התוצאה זהה. בפלגים מקננים עופות סבך כמו אנפת הסוף ואנפה ארגמנית. אני כמעט בטוח שראיתי מרחוק עיטם לבן זנב. לפני שנים ראיתי כאן חתול ביצות מנומר, פעם נמייה שהלכה שפופה  ופעם חזיר בר שנע בכבדות וחפר בבוץ. לעיתים קרובות רואים כאן את הנוטריה, מין פולש שמוצאו מארגנטינה ולעתים רחובות, את הלוטרה, "כלב הנהר", שהיא נדירה מאד. שוחה לאיטה כשרק אברי החושים שלה, צצים מעל המים.

שמה העברי של הבקעה, ניתן לה על שם העיר העתיקה, היושבת בראש גבעת בזלת מעל לבקעה ונמצאת כיום בתחום פארק הירדן. המקום היה מיושב מקדמת דנא ואף ומזכר במכתבי אל-עמארנה מהמאה ה-15 לפני הספירה. לאחר מותו של המלך הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, הפך בנו פיליפוס לשליט האזור. בתקופת שלטונו, החליט להקים בגולן התחתון עיר גדולה, בנוסף על העיר קיסריה פניאס (לימים: "בניאס"), שהקים צפונית יותר. הוא בנה את המקום מחדש בפאר רב והעניק לו  מעמד של עיר וזכויות של פוליס. כנראה שהורדוס פיליפוס גם התגורר בה ולבטח נקבר בה. כמה משליחיו של ישו נולדו בעיר, ובהם פטרוס, אנדראס, ופיליפוס. כן מוזכר בית ציידה כמקום בו ישו חי ופעל. בברית החדשה כתוב שנס הלחם והדגים אירע בבית ציידה וכן שישו קילל את העיר בגלל שתושביו סירבו לשמוע בקול.

למטיילים ותיקים, הבקעה מוכרת יותר בשמה ערבי – אלבטיח'ה" שהוראתו "השופעת מים מבעבעים". זהו המקום היחידי בארץ בו השתמרו נופי ביצה טבעיים, המשובצת פה ושם בשטחים חקלאיים. זוהי בעצם דלתא של הידרן ונחלי הגולן, החרוצה בפלגים עונתיים, מעיינות, בריכות טבעיות, פלגים איתנים, שמימיהם זורמים כל השנה ושטחי הצפה ונסיגה של הכנרת. השנה, הצפה כה גדולה, עד שאפשר לשוט או לשחות, בין צמרות האשלים, שהיכו שורשיהם כאן, בתקופת היובש. זרועות המים נעצרות בשרטון החולי של חופי האגם ומתאחדים ללגונות השקטות.

עוד חתירה קצרה ואנחנו בכנרת. שופעת מים כפי ששנים לא היתה. התזזית של הערוצים והסבך שוקק החיים נעצרים בגוף המים הרגוע. גוף מים שצורתו מזכירה לב או תיבת תהודה של כינור. יש ימות יפות ממנה, אך אין יפה כמוהה. הדממה התחלפה בשקט. אין אוושה של רוח. לא אדווה קטנה של מים.

התבוננו סביב סביב. מזג האוויר של סוף הקיץ בארץ ישראל אינו עושה חסד עם הנוף. אובך סמיך אופף אותנו סביב סביב. בקושי רואים את הצלליות של הארבל ושל הר ניתאי. אנחנו קופצים למים החמימים כמי אמבטיה ומנצלים את חליפות הציפה לשכיבה עצלה על המים ולתרגילים ליישור הגב והרגליים. עוד רגע והעננים במזרח נרקמים בשוליים ורודים, השמים מצטבעים בכתום וכדור שמש אדמדם עולה לאטו מעל האופק, שופך אור זהוב על המים. לרגע הם מרצדים בגוונים זהובים, אך הקסם פג חיש קל. אורות הישובים כבים בהדרגה, ניתן לזהות את כנסיית הר האושר. האובך שחסם את התצפית, העניק לנו זריחה יפה כל כך.

חזרה לערוצים, בעלי אופי הטרופי. לרגע ניתן לחשוב שאנו בזמביה. אמנם אין היפופוטמים והתמסחים הקרובים ביותר נמצאים רק בחמת גדר, אבל הסבך הירוק, המים הזכים, השפמנונים, עופות המים הנמלטים מפנינו ומראה הקייקים הצבעוניים, מעניקים למקום נופך אפריקאי.

בקעת בית צידה, היא למעשה מניפת הסחף של הנחלים משושים, יהודיה, דליות, שפמנון והירדן. נחלם אלה נשפכים לבקעה, בחזית שרוחבה 5 ק"מ בלבד וקרקעית הבקעה כולה בנויה כולה מסחף של אדמה וחלוקי נחל שהביאו עמם. בכמה מקומות ניתן לעקוב כיצד הם מתחילים להתגבש לסלע. בחלקה הצפוני מערבי של הבקעה נשפך אליה הירדן, שמגיח לבקעה מן הקניון הצר שלו, המוכר לציבור בתור "הירדן ההררי". כאן הוא מתפצל ויוצר רשת של אפיקי פזרות, כשבאפיק המרכזי הזרימה חזקה ביותר ובאפיקים הצדדיים, מתונה יחסית. ביניהם עוברים כמה אפיקים שזרימת המים בהם עונתית בלבד. בשפך הירדן לכנרת נוצרו שני איים קטנים משני צדיו, שמשנה לשנה הלכו וגדלו, עד שדמו לשתי לשונות יבשה, התרחבו וכוסו בצמחיה. בעקבות גשמי הברכה שירדו בשנתיים האחרונות, האזור כוסה שוב במים. מקווה המים (הלגונה) הגדול של נחל משושים נקראת בערבית "א-זאכיה", על שם מימיו הזכים ונשפכים אליו מימיהם של הנחלים משושים ויהודיה. מקווה המים של דליות, אליו נשפך נחל דליות, נקרא "אל מג'רסה", היינו, מגרסת האבנים. אולי על שום ישוב קדום בשם "גרסה", הנזכר בברית החדשה ומוכר במקורותינו כ"גרגשתא של טבריה". יתכן מאד ששמו המוזר ניתן לו על שם הטחנות שגרסו כאן קמח בכוח המים.

מכול מקום הדינמיות של מקווי המים המתוקים היא תופעה ייחודית לבקעת בית ציידה ואין כמותה בשום מקום אחר בארץ. גודל גופי המים משתנה כאן באורח קיצוני, בין הקיץ ובין החורף ובין שנה גשומה לשנה שחונה. עצרנו למנוחה באי קטן הסמוך לבית הבק, ששפע השפיריות שעפו סביבנו בגווני ירוק ואדמדם העניקו לו בפינו את הכינוי "אי השפיריות". בית הבק שנקרא כך על שם 'עבד א-רחמן באשה אל-יוסוף', בעל המקום, שנודע בכינויו "הבק". זוהי קבוצה של בתים בנויי בזלת, מוקפת בחורשה של אקליפטוסים גבוהים רבי שנים, הנטועה במרחק של 500 מ' משפך הירדן אל הכנרת. מדובר בפרשה נשכחת למדי בתולדות הציונות. לעומת בקעת גינוסר (ממערב לכנרת) לא התקיימה כמעט התיישבות יהודית בעת החדשה בבקעת הבטיחה, אך מתחילת המאה ה-20 נעשו ניסיונות רבים לרכוש את קרקעות הבטיחה הפוריות על מנת ליישב בהם יהודים.

ב-1904 התיישבה כאן קבוצה של חלוצים קרימצ'אקים (יוצאי קרים), שעבדו כאריסים של הבק הכורדי. שש עשרה משפחות של יהודים, גרו בצריפים ובחדרים שבבית הבק, זרעו תבואה, שתלו את האקליפטוסים הללו, ועסקו בדיג. זהו המקרה היחידי בתולדות הציונות, של אריסים יהודים על אדמה ערבית. משה סמילנסקי שביקר בבטיח'ה, אותה כינה בזיכרונותיו "פתחה", השתומם מעומק אמונתם, באהבת האדמה שלהם, ובמסירות הנפש שלהם. הוא תהה מה הכוח שהביאם הנה, מה הדבר שקשר אותם אל "הפלח הפרא-למחצה". לקבלת אספקה ותרופות הם היו תלויים בדייגים הערביים שנהגו לסחוט אותם והתאמצו להכות שורשים בקרקע, עד שהמלריה הכריעה אותם וב-1909 נטשו את המקום.

במשך שנים ניסתה התנועה הציונית לרכוש את אדמות המקום. כבר אהרן אהרנסון, המדען המפורסם מזיכרון יעקב, שכתב את הפרק על גבולות ארץ ישראל בתזכירי ההסתדרות הציונית לוועידת השלום בסיום מלחמת העולם הראשונה, דרש לנכס את המקום. אהרנסון הדגיש במאמריו ובתזכיריו שארץ ישראל היא ארץ שחונה, שתהיה חייבת להתבסס על מקורות המים הגדולים בצפון, ולכן לדעתו הדרישה לכלול את החרמון, הירמוך, ונחלי הגולן הזורמים לכנרת בתחומי הבית הלאומי היהודי היא מחויבת המציאות. המאמצים נמשכו שנים אבל נתקלו בקיר של התנגדות של לאומנים ערבים ושלטונות המנדט הצרפתים.

סמוך לבית הבק נבנה מוצב השפך הסורי, אשר אויש על ידי גדוד חי"ר במילואים שמרכזו הלוגיסטי היה בבית המכס שליד גשר בנות יעקב. ב-1955 המקום נכבש במבצע "עלי זית" (פעולת הכנרת), על ידי פלוגה של הנח"ל, בפיקודו של אלישע שלם, בגדוד הצנחנים מס' 890. באותה פעולה,  עובד לדיז'ינסקי, בן המושב שלי, כפר ביל"ו, קיבל את עיטור העוז בקרב על מוצב נוקייב. האזור שקט לזמן מה, עד שהרמה שבה להיות מה שכונה בשיר "ההר שהיה כמפלצת". עד מלחמת ששת הימים, כשקלו המים.

כיום אין בשלווה שמסביב, משהו שירמוז על הדרמות ההתיישבותית והצבאית שהתחוללו כאן. למרות חשיבותו ההיסטורית ושל המקום הוא נמצא באחזקה פרטית. משפחה של בעלי בקר, שהובאו הנה בעידוד רשות שמורות הטבע, במטרה לצמצם את אוכלוסיית הקנה בשמורת בית צידה ולאפשר גידול של צמחים אחרים. מן הסתם הם היו חברים של מישהו, שאפשר להם להשתלט על חלק משמורת הטבע של הבטיחה. לא ראיתי במקום אפילו מפגין אחד, שקנאי למשאבי טבע לאומיים, שמגיע כדי למחות. אחד כזה יכול היה לפנות את השטח מול קיבוץ ניר דוד, כדי להילחם גם כאן על הצדק.

קפה, עוגיות, מבט חולמני בנוף ובשפיריות ואנו ממשיכים. בדרך עצרנו ליד אוהל גדול שהקים עופר אבל, מדריך וותיק שהתנחל כאן עם משפחתו למספר ימים, אירוח שהעלה את ריכוז הקפה בדמי לרמות מסוכנות ואנו שבים לחתור. כעבר רבע שעה נוספת בממלכה הירוקה, התקרבנו למאהל המאולתר, החבוי בין עצי האקליפטוס, טבילה אחרונה במים. הגיע העת להקיץ מהחלום.