הדת הבאלינזית

חיי הדת בבאלי

כתב: גילי חסקין, 24-04-23

תודה ליובל נעמן על הערותיו

טיול לבאלי הוא גולת הכותרת של הטיול לאינדונזיה. הכרה טובה של החברה  הבאלינזית, תוסיף לטיול עניין ועומק.

ראו גם: באלי – מבט כללי. באלי – אומנויות הבמה.. הדת הבאלינזית; קרב תרנגולים בבאלי ; הזהות הבאלינזית ; באלי – אומנויות הבמה , החברה הבאלינזית. התרבות הבאלינזית

ראו גם: כתבתו של ניסו קדם: גן העדן האבוד.

לאלבום תמונות מבאלי.

להרצאה על אינדונזיה ראה: אחדות בתוך פירוד.

מאמר זה עוסק בדת הבאלינזית, המכונה "באלי אגמה" (Bali Agma), או דת המים הקדושים", שהיא גרסה מקומית של הינדואיזם.

הקדמה:

קיימים למעלה מחמישים הגדרות למילה "דת" ואף אחת מהן איננה ממצה.

ההגדרה של ויקיפדיה:

"דת היא התארגנות חברתית או תרבותית הכוללת מערכת של אמונות או השקפות עולם, אשר בדרך כלל מקשרות את מאמיניה לרוחניות ולעקרונות מוסריים מחייבים. דתות רבות כוללות סמלים, פולחנים, והיסטוריה עם דמויות מקודשות ואירועים מקודשים, חלקם מסביר את הדרך בה נוצרו החיים והיקום ואת משמעותם, תכליתם, ותכלית האדם. דתות רבות גורסות עקרונות מוסריים שנמסרו מציווי עליון, חוקים דתיים או אורח חיים שמתחייב על פי עקרונות הדת והאמונה בנוגע ליקום ולטבע האדם:

לדעת האנתרופולוג קליפורד גירץ: "דת היא: מערכת של סמלים שפעולתה טובעת בבני אדם הלכי רוח ומוטיבציות עזים, מעמיקי חדור ומאריכי ימים, באמצעות ניסוח השקפות בדבר סדר עולם כללי והלבשתן של השקפות אלו בלבוש עובדתי כל כך, עד כי הלכי הרוח והמוטיבציות נראים תואמים את הממשות במיוחד".

הדת של באלי

תפוצה 

הדת" בראהמיניזם ("הינדואיזם"). אך שונה מזה של הודו. כיום, זו החברה ההינדואית היחידה מחוץ להודו ונפאל (מבלי למנות כאן מרכזים בפיג'י ובמאוריציוס, המאוכלסים על ידי הודים). היו בעבר מדינות הינדיאיות שלמות, כגון ממלכת צ'אמפה (Chăm Pa)[1] שפרחה בדרום ובמרכז וייטנאם, ששרידיה נהרסו במלחמת וייטנאם. כמו כן, היו ממלכות הינדואיות בקמבודיה, כגון האימפריה הקאמרית במרבית שנותיה וממלכת פונאן (Funan) וכן ממלכת מאטאראם (Mataram) שבסיסה היה במרכז ג'אווה (האזור שמסביב יוגיאקרטה / ג'וג'אקרטה של ימינו) בין המאה ה-8' למאה ה-10' לספירה. בממלכה של באלי, נשזרו להן הדת ההינדואית והבודהיסטית ויצרו דת שיוואיסטית-בודהיסטית. האיחוד הזה מומחש בפואמה בודהיסטית (מאהיינית), שהתחברה במרכז ג'אווה, בתקופה ששתי הדתות התחילו להתערבב זו בזו. בפסוק האחרון שבה נכתב: "זה שונה, אך זה אחד", כמיטב המסורת הפילוסופית האסייתית, שכמה אמיתות שונות יכולות לדור בכפיפה אחת. אולי מכאן מתחיל המוטו שסימל לימים את אינדונזיה, המופיע בפנצ'סילה (בתרגום חופשי: 'חמשת מושגי החוק') – מגילת העקרונות שעל יסודה הוקמה המדינה: "אחדות בגיוון", או כפי שנקרא כאן: "Unity in diversity".

הדת הג'אוונזית שמיזגה הינדואיזם ובודהיזם, אשר הגיעה לבאלי, ספגה את האמונות המקומיות, כגון פולחן האבות ואנמיזם (מלטינית: Anima פירושה נפש או נשמה). זהו מונח בתחום האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה המייחס נשמה לטבע בכלל כולל החי והדומם המרכיבים אותו. יש המרחיבים מונח זה גם לאמונה ברוחות חסרות גוף ובאמונה באלים בעלי תכונות נפשיות הדומות לאלו של האדם.[2] פולחן האבות ועוד, וכך נוצרה דת באלינזית סינקרטיסטית.

הדת בבאלי

הדת בבאלי קשורה באופן בלתי ניתן להפרדה בחיים החברתיים והתרבותיים – חיי היום יום, בידור, חקלאות, לידה, מוות, טקסי מעבר. כל שלב ושלב בחייו של אדם קשורים בדת בצורה זו או אחרת. הדת על טקסיה ופולחניה מהווה כוח מלכד בתוך המשפחה והקהילה הכפרית. על פיה נקבעים תכנונו של כפר, של בית וכללי ההתנהגות של הפרט. חגים, התכנסויות ואירועים חברתיים נקבעים על-פי הלוח הדתי. הפרדת באלינזי מדתו, פירושה ניתוקו מכל הרשת החברתית – תרבותית שלו. לכן דתות אחרות נחלו כישלון בניסיונן להמיר את דתם של הבאלינזים.

החברה הבאלינזית מאופיינת בסינקרטיזם, דהיינו, תערובת של הרבה דתות והרבה מסורות למסורת אחת.[3] ריצ'ארד וינסטדט (Richard Winstedt), בספרו "הקוסם המלאי" (The Malay Magician: Being Shaman, Saiva, and Sufi) כותב: "במחסן הגנזים של כל עם מונחות אמונות ופרקטיות מאגיות וניצולים רבים מאלה מצטיינים בחן וביופי ומבטיחים את המשכה של הציוויליזציה. יש לקוות שהרעיונות המטריאליסטיים המודרניים לא ימחו אותם כליל ולא ירוקנו את התרבות המלאית מתוכה".

באלי היא אולי מחסן הגנזים העמוס ביותר בפרקטיקות מאגיות עתירות חן. ההבדל בין העולם הדתי ללא-דתי הוא מאד מטושטש. רציפות הציוויליזציה של באלי נשמרת על אף התמורה המוחלטת באופיים הבסיסי של חייה הדתיים.

התפישה השטחית, נוטה לראות בדת בכלל כשריד נוקשה לעבר, העומד בדרכה של הקדמה, או כבית מחסה סגור ומסוגר לנכסי תרבות יקרים, שמכל עבר מאיימות עליהם שיניו הנוגסות של השינוי המהיר. האמת היא יכולה להיות אחרת: יש התפתחות דתית לכשעצמה. ישנן תמורות סדירות במערכת הטקסים והאמונות של חברות שהן בעיצומה של מהפיכה חברתית כוללת. כפי שכותב קליפורד גירץ: "אנו מצפים שהדתות של אסיה או אפריקה ישקעו או ישגשגו. איננו מצפים שישתנו..".

באלי אגמה

דתה של באלי היא באלי אגמה (Bali Agma) או "באלי הינדו". זוהי ווריאציה באלינזית של הינדואיזם, מתובל בבודהיזם ובאמונות אנימיסטיות. יש הטוענים כי הדת הינה יותר באלינזית מאשר הינדית. כך למשל קיים האל סניאן וידי ((Sanghyang widi, כלומר, אל שמש, שלא בא מהודו. זהו אל מקומי המסמל את האחדות. האל העליון, האוניברסאלי, הכול יכול, מקור וסך כל הבריאה. הוא מתואר בדמותו של גבר, שמגופו בוערות להבות מכל מיני כיוונים לאל זה כמה התגלמויות אלוהויות: כבורא הוא בראהמה; כמשמר הוא וישנו וכהורס הוא שיווה. לשילוש ההינדואי קוראים הבאלינזים 'טריסאקטי' (Trisakti), שפירושו "שלש באחד". הנטייה של מרבית הבאלינזים היא אל ההתגלמות השיוואיסטית, אולי משום ששיווה, האל ההורס, מדבר יותר לאנשים המתמודדים עם קשיי העולם.

השם: מעטים הבאלינזים (והתיירים) היודעים כי זהו אל חדש יחסית. Widi פירושו גורל, מזל, בעיקר מזל טוב, ומופיע בעיקר בהקשר של הימורים. כאשר הגיעו הפרוטסטנטים הראשונים לבאלי והחלו לנצר חלק מן התושבים, חיפשו שם מקומי ל-GOD, לאל העליון הכול יכול (יהוה). הם לא רצו להשתמש בשם הינדואי, כי מטרתם הייתה ניצור ההינדואים. כפשרה נבחר השם Sanghyang widi. עם הזמן, הפך שמו של האל התנ"כי, לפופולארי גם בקרב הלא נוצרים. לאחר אימוץ עקרונות הפנצ'ה סילה ובראשן עקרון המונותאיזם, חשו הפקידים בצורך קביעת שם שימחיש את האמונה המקומית באל אחד. מכיוון שלא היה כזה שם, בחרו שם שבחרו הנוצרים עשרים שנה קודם לכן…

אין כמעט בשום מקום סגידה לאל העליון. אף אחד מהמקדשים איננו מוקדש ישירות לאל זה, אלא להתגלויות השונות שלו. אלו הן התגלויות אלוהויות; נמוכות יותר בהיררכיה האלוהית: DEWA (זכר) ו- DEWI (נקבה) – אלוהי הטבע. לאלים אלה ישנן התגלויות נוספות לדוגמא: Dewa Bayu , שזוהי התגלות האל כיוצר הרוח או Dewa, שזו התגלותו כיוצר הים (אלוהי הים). Dewi Sri הוא אלוהי הפריון, יוצר האורז וכו'.

האלים שוכנים על ההר הקדוש אגונג (Agung). זהו ההר הגבוה בבאלי. אין להם אישיות כלשהי, אך כשהם מגיעים למקדש מסוים, נקבעת שם האישיות הספציפית שלהם. המקדש אליו ירד האל, הוא הקובע את האישיות שלו ואת שמו. אותו אל שיבקר במקדש אחר, יגלם שם אישיות ושם שונים לחלוטין. המיקום הגיאוגרפי של ההתגלות, קובע את האישיות שתתגלה (ראה גם סעיף כיוונים).

יש המנסים לראות בבאלינזים עובדי אלים ולא עובדי אלילים (מבלי להסביר מה ההבדל). הבאלינזים גם סוגדים לאבות הקדמונים ולרוחות אלוהויות, שיש להן קשר מיוחד למשפחה ויכולות לסייע ולהגן על המשפחה. יש הרואים בהן התגלויות של האל האחד ויש הרואים בהן אלוהויות נפרדות (קיימת כאן סתירה מעניינת בין אמונה בגלגול נשמות לבין האלהת אבות).

העולם, על-פי הבאלינזים, נחלק לשלושה חלקים, ומשתרע מהשמיים שמעל ההרים (העולם העליון) עד למעמקי הים (עולם השאול). מקום משכנם של בני האדם הוא ביניהם. לכל דבר בטבע יש מקום, כיוון ודירוג. כל מה שקדוש שוכן למעלה, על פסגות ההרים. האלים והכוחות החיוביים של הקוסמוס שוכנים על ההר הקדוש אגונג. כל מה שמאיים או מזיק – כוחות העולם התחתון – שוכן בים. האדם הבאלינזי שואף לחיות בהרמוניה עם כוחות אלה. תפקידו של האדם איננו להשמיד את הרע, אלא לחיות בעולם, שהרע, כמו הטוב, הוא חלק ממנו. חיי הבאלינזי מוקדשים ליצירת איזון בין כוחות אלה, על ידי פיוס והרגעה שלהם. רעיון זה, של שלושה כוחות חופפים ותלויים זה בזה, עומד בבסיס התיאולוגיה ההינדואית. למרות ההתפלספות שלעיל, בפועל, הדת הבאלינזית איננה שיטה תיאולוגית עם צביון מיסטי או אתי. הדת של באלי היא דת קונקרטית, שעיקר מעייניה הם בפעולה. הדת שזורה כולה ברקמת החיים היומיומיים, מבלי שתהיה לה נגיעה בפילוסופיות מתוחכמות של הבראהמניזם הקלאסי, או הבודהיזם, מהם התפתחה. ייתכן והסיבות לכך הם כוח ההתמדה והחיות של הגורם המקומי, הטרום הינדואי. ייתכן שהסיבה היא בידודה של באלי מן העולם החיצון, או ביכולת אחרת לשמר ביציבות, צורות מסורתיות.[4] נדמה שאנשי באלי כה טרודים בעבודה המעשית של דתם עד שאין להם פנאי להרהורים פילוסופיים…

צ'נדי

האלמנט האדריכלי הדומיננטי בנוף הבאלינזי (גם הג'אוונזי) הוא הצ'נדי (Candi), מבנה בעל מתאר קוני, המזכיר מאד את השיקהרה (Shikhara) של המקדשים בצפון הודו, או הוימאנה (Vimana) של דרום הודו. שם הוא מסמל פסגת הר. זהו לא רק מקדש. זהו שם ארכיטקטוני לצורה הזאת. השוני ממקום למקום הוא בפונקציה. בבאלי למשל, הוא מופיע בשערים.

מקור הצ'נדי הוא בג'אווה. אפשר לתרגם אותו למונומנט מוות או מקדש עתיק. במקביל לקתדרלות של אירופה. אלה מקומות פולחן המוקדשים לאל או רוח. בג'אווה הצ'נדי איננו רק מקדש אלא יכול להיות גם ציון לאדם או אירוע. מעין סטופה.

היסודות המרכיבים את הדת הבאלינזית מתלכדים לכמה תשלובות טקסיות מוגדרות היטב:

1. מערכת המקדשים. 2. קידוש אי השוויון החברתי. 3. פולחן המוות והמכשפות.

מקדשים

בבאלי קיימים למעלה מ-20,000 פורה (Pura), כלומר, מקדשים. למרבית הכפרים יש שלושה מקדשים לפחות: Pura Puseh. מילולית, מקדש הטבור. זהו המקדש הראשוני של הכפר, שם עובדים לאבות הכפר. Pura Dalem הוא מקדש המתים – נמצא ליד אזור השריפה (מתים). Pura Bale Agung הוא מקדש עם אולם התכנסות ומשמש להתאספויות של הכפריים. יש גם מקדשי השקיה; מקדשים הקשורים למיקום גיאוגרפי מסוים וששה מקדשי ענק, סדקאהיינגאן (Sadkahyangan). בנוסף קיים גם מקדש האם, הלוא הוא מקדש הענק בסאקי (Pura  Besakih).

מבנה המקדש

בקומפלקס המקדש הבאלינזי, שלוש חצרות (בצפון באלי רק שתים); כל אחת מהן מחולקת על ידי קירות: החצר הקדמית – הג'אבה (Jaba), החצר המרכזית, הג'אבה טנגה (Jaba Tengah) והחצר הפנימית – הג'רואן (Jeroan), היא החצר הקדושה ביותר ומסמלת את השמים. החצר החיצונית מסמלת את עולם השאול והמרכזית היא מקום ביניים. התיאור הזה נכון בעיקר למקדשים החדשים יותר; למקדשים העתיקים, במיוחד אלו של הצפון, תכנית שונה.

השער

הכניסה לחצר החיצונית, היא ה Jaba, היא דרך שער חצוי, הנקרא צ'נדי בנטאר (Candi Bentar), מילולית: "שער המקדש החצוי". אם נלחץ את שני החצאים יחדיו, נקבל צ'נדי מושלם ייתכן והשער החצוי מסמל חלוקה של העולם הגשמי, כך שהגוף יוכל להיכנס לתחום הנשמות. חוקרי אומנות אחרים סבורים כי השער מסמל דואליות: זכר מימין, נקבה משמאל.

הג'אבה

בתוך ה- Jaba מספר מבנים. בפינה אחת נמצא הבאלה קולקול (Bale Kulkul), היינו, ביתן התוף ובו תוף עץ ענק. מכים בתוף בזמן טקסים או בעת מצוקה או חירום. לעתים מוצאים ב-Jaba גם ג'יננג (Jineng), שהוא ממגורה קטנה של אורז, מהשדה ששייך למקדש. החצר המרכזית, ה- Tengah, אליה נכנסים דרך שער בצורה של קנדי ובו דלת עץ. במקדשים הכפריים, חצר זו תיתפס בחלקה הגדול על ידי ביתן פתוח ולו גג מעשב. זהו הבאלה אגונג (Bale Agung), שהוא אולם ההתכנסות הכפרי. כמו כן, קיים ביתן לצליינים הלנים בלילה במקדש. הכניסה למתחם הפנימי היא דרך שער גדול הנקרא פאדוראקסה (Paduraksa). הכניסה נשמרת על ידי ראשי שדים ומתנשאת לצורה של פירמידה. בצד האחורי נמצאים מקדשונים רבי גגות, שמספר גגותיהם מעיד על מידת קדושתם. כמו כן נמצאים שם עמודי אבן. הם מוקדשים לטאקסו (Taksu) – אל שתפקידו הוא לשמר את המקדש ורצונותיו מועברים אל הרקדן בריקוד הטראנס. במרכז המתחם נמצא ה – Parunang או Pepelik, שהוא מושב כל האלים. מצד ימין נמצאים בדרך כלל ה"מזכירים" של האלים. תפקידם לוודא שהמנחות אכן הוכנו כהלכה. המקדשים הגדולים הם קטורים (בלתי מקוּרים). אין תצוגה של קישוטים והמקדש נטוש בדרך כלל. פעיל רק בזמן טקסים. מקדשים רבים יעוטרו בסמל היהלום בתוך פרח הלוטוס. היהלום מסמל את הזכרי, הלוטוס את הנקבי.

בכל בית קיים מקדש שנקרא מרו (Meru). זהו הר שמימי. ה'אולימפוס של הודו'. ההר בו שוכנים האלים (זהו כנראה מקור הפגודות בסין וביפן). יש בו הרבה קומות ומספרן אינו זוגי; עד אחת עשרה. חשיבות המקדש נקבעת בהתאמה למספר הקומות. לא מדובר בבית רוחות כמוכר בתאילנד. בעוד שהבית התאילנדי הוא משכן לרוחות האבות, ה"בית" הבאלינזי משמש עבור רוחות של אלים, המחליפים צורה כשהם יורדים למטה. אין פסלים של האלים ההינדואים, אלא רק דמויות של שומרים ומגינים. ייתכן מאד שהסיבה לכך שלא מופיעות דמויות של אלים, היא כי ההינדואיזם הבאלינזי לא השליט את עצמו, אלא נספג במסורת הבאלינזית, שלא היו בה דמויות של אלים. בצד המזרחי הפונה אל ההר, יופיע הפדמה אסנה (Padma Asna) שהוא היהלום שבפרח הלוטוס. במרכז המקדש נמצא פסל השילוש ההינדואי: שיווה, וישנו ובראהמה.

קיימת היררכיה של מקדשים. ממקדשים עממיים עד למקדשים המלכותיים. במקדשים מופיעים דגלים. הדגל הלבן מוקדש לשיווה, השחור לוישנו והאדום לבראהמה.

יש בבאלי ששה סוגי מקדשים:  ים, אגם, יער, אורז, הר ואדמה. ההר מייצג את היסוד הזכרי והאגם את היסוד הנקבי. לכל אזור יש את ששת המקדשים שלו, וקיימים מקדשים של באלי כולה.

אשה בהריון או בנידה, מנועה מלהיכנס למקדש. ההיריון והלידה נחשבים למצבי טומאה. בגלל הדם.[5]

הפולחן

המנחות נועדו לפייס את האלים, להודות להם, להרגיע אותם, לשמח אותם, להפגין מסירות או ל"עודדם" להיענות לבקשות בני האדם. רוב הבאלינזים, כאמור, לא חושבים על המנחות במונחים הללו, אלא מכינים מנחות כי כך למדו והורגלו. מנחות לרוחות הרעות נועדו להרגיען, כדי שלא ייגרמו לצרות. המנחות לאלים תמיד אסתטיות, מעודנות, מרנינות את החושים(!) ומונחות על-פי מגש מוגבה מעל פני האדמה. המנחות לרוחות הרעות מוכנות בחטף, ללא הקפדה. לעתים נותנים להם אוכל ישן, כיוון שהן זללניות ואוכלות הכול. המנחות מונחות על-פי האדמה. הכנת המנחות בבאלי מקורה במשפט שאמר קרישנה לארג'ונה (בבהגואד גיטה), אודות ציפיותיו של האל ממנחות: "מי שמגיש לי במסירות עלה, פרח, פרי או מים, מנחה של אהבה טהורה, של לב טהור, אותה אקבל". כל המנחות המוגשות כיום – מהצנועות למפוארות ביותר, כוללות את כל ארבעת המרכיבים שציין קרישנה. יש סוגי מנחות רבים, ממנחות ביתיות קטנות, ועד למנחות הגבוהות, שמכינים באודלן (ראה לעייל). המנחות נבדלות זו מזו בגודל, בעטיפה החיצונית, בתכולה הפנימית. לרוב לטקסים מסוימים יש מנחות אופייניות.

המנחות הנפוצות ביותר הן המנחות הפשוטות הנקראות 'סגהארנאס' (Segehrans).

זהו פולחן שגרתי. למעשה הפעילות הדתית החשובה ביותר באי.

כל עקרת בית באלינזית מפרישה שלש פעמים ביום, מעט אוכל מתבשיליה, אורזת אותו בעלי קוקוס, בתוספת פרחים, מלח ומים ומניחה אותו במקדשון המשפחתי, במטבח, ליד הבאר, ואף על כלי הרכב המשפחתי.

המנחה מוקדשת כתודה לאלים. לעתים מניחה מנחה כזו גם על האדמה, כדי לרצות את הרוחות הרעות וכדי למנוע את כניסתן. הגשת המנחה מלווה בנפנוף של כף יד ימין, שלש פעמים, על מנת לסייע להעברת מהותה של המנחה (Sari) לאלים. על פי רוב מתלווה למנחה עשן של קטורת או קליפת קוקוס בוער, שנועד לשאת את מהות המנחה כלפי מעלה לאלים. הדרך הנכונה לעשות זאת היא לשים פרח בין אצבעות יד ימין ולנפנף שלש פעמים את כף היד קדימה, מעל לקטורת הבוערת.

סוג שני של מנחות, הוא אלה העשויות מעלי קוקוס או לונטר ((Lontar (כתב קדוש על עלי דקל), תפורים באמצעות מקלון של במבוק. מאלה מכינים את הבסיס ובתוכם מכינים את המרכיבים השונים של המנחה. במנחות מסוג זה משתמשים גם כקישוטים.

המנחות היפות ביותר הן אלו של האודלן (Odalan) – חג המקדש (ראו להלן). מלבישים גבעול של עץ בננה על גבי בסיס רחב. בגבעול תוקעים ענפי במבוק, שעליהם מלבישים את מרכיבי המנחה: פירות, ג'אג'ה (Jaja), שהן עוגיות מקמח אורז, ביצים, אורז, בשר מבושל ועוד. בנוסף לארבעת מרכיבי המנחות שהוזכרו לעייל, אפשר למצוא את שלושת המרכיבים של הבטל (Betel): עלה של Betel Pepper Tree (הגם שמדובר במטפס), מעט ליים וחתיכה של אגוז ארקה (Areca). לשלושת המרכיבים האלה יש משמעות דתית עתיקה בשל צבעיהם: האגוז אדום – כצבעו של בראהמה; העלה ירוק – כצבעו של וישנו; והליים לבן – כצבעו של שיווה. הפרחים במנחות השונות הם לרוב בשלושת הצבעים הללו. זהו גם התחליף האסייתי לטבק הלעיסה, המעורר והיוצר רוק אדום שכתמיו מצויים על כל קיר בדרום מזרח אסיה ותת היבשת ההודית.

אומנות הכנת המנחות בבאלי היא נשית בלבד ונלמדת כבר בגיל צעיר. הספרות טוענת כי אשה מבלה כשליש מזמנה בהכנת מנחות (מוגזם). ישנה אפילו תכנית טלוויזיה שבועית, המדגימה טכניקות של הכנת מנחות.

פסטיבלים

באלי הוא אחד המקומות העשירים ביותר בעולם מבחינת כמות הפסטיבלים. כל מקדש חוגג אודלן (Odalan) מדי 210 יום. בהתחשב בעובדה שיש בבאלי 20,000 מקדשים, אפשר לצפות לפסטיבל כמעט בכל יום. סיבות נוספות לפסטיבלים הם טכסי החתונה ושיוף השניים.

אודלן

נחגג כל 210 יום לפי לוח ה- Wuku (ראה לעיל). מקדשי באלי נטושים רוב הזמן. פעם בשנה, על פי לוח הווקו, יורדים האלים ורוחות האבות הקדומים. אודלן = הופעה. לא במובן של Performance, אלא הופעת הרוח הקדוש. על פי רוב אורך האודלן כשלושה ימים, אם כי עשוי להתארך עד שבעה ימים. בימים אלה נוהרים כולם אל המקדש ומעניקים לאלים אוכל, מוסיקה, תפילות ובידור, כדי לשעשעם במהלך ביקורם. קודמים לאודלן ימים רבים של הכנות וניקוי המקדש, בניית מזבחות והצבת תרנים לדגלים.

ביום הראשון לפסטיבל, נוהגות הנשים ללבוש את בגדיהן היפים ביותר ולצעוד בתהלוכה אל המקדש. על ראשיהן טסים בהם ערוכים פירות ועוגות אורז בפירמידה יפהפייה. המנחות מונחות במקדש במשך שלושה ימים, כשבכל יום זורים עליהם מים קדושים. לאחר שטענו אותם בקדושה, מחזירים אותם הביתה ואוכלים אותם שם. באותו הזמן יושבים הגברים, לבושים בסארונגים[6] יפים, סביב המקדש, כשמסביב המקדש נמכרים מאכלים, תרופות וחפצי קודש. כמו כן נערכים קרבות תרנגולים, וווינג קוליט (תיאטרון צלליות). פנים המקדש שמור לטקס סודי, המנוהל על ידי כהן הנקרא פמנגקו (Pemabdeu). האודלן נמשך לתוך הלילה ולעתים גם עד לבוקר. ישנן כמובן ווריאציות מקומיות, אך באופן כללי, האודלן מתנהל כך: בחצר החיצונית מתאספים האנשים, משוחחים ומנגנים בגמלאן. בסמוך, קבוצת זקנים מקריאה מתוך ה Lontar-. התפילות הן בקווי – שפה ג'אוונזית עתיקה, אותה מתרגמים לבאלינזית. נשים נכנסות לחצר הפנימית יותר דרך שער דמוי מפלצת, שנקרא 'ברומה' Broma)) והוראתו 'בן האדמה' ומגישות את מנחותיהן. המקדש כולו מעוטר בדגלים (Penjor) ושמשיות. המנחות מובאות לשולחן ליד המקדש העיקרי. כל אשה ממלאת שם בקבוק במים שקודשו על ידי הכהן, על מנת שתיקח עמה הביתה, למקדש הביתי. כל אשה מקבלת מהכהן מנחה אישית (Canang), אשר הובאה על ידי קודמתה וקודשה = מגש קטן מעלה של קוקוס, עם פרח, פרי, אגוז בטל (Betel) וכד'. האשה חוזרת עם המנחה המקודשת למקדש ביתה. שם, כל אחד מבני המשפחה, נוטל ביד ימין מים קדושים מתוך חצי אגוז קוקוס, מניח את המנחה עם מקל קטורת לפניו, ומתיישב על הרצפה. הוא נוטל מתוך המנחה, פרח מבין כפות ידיו הצמודות, מגביהן לגובה המצח, מתפלל חמש תפילות, תוך נדנוד הפרח לפנים. לאחר התפילה מזה הכהן מים קדושים על המתפלל באמצעות פרח מורטב. המתפלל מניח כף יד ימין על כף יד שמאל והכהן מטפטף עליהן מים, אותם הוא שותה שלש פעמים, ושופך על ראשו. בסיום התפילה נותן הכוהן אורז לח למתפלל, אותו הוא מדביק למצחו, לרקותיו ולחזהו. בזמן האודלן מוציאים זוגות של פסלים – פראטימה (Pratima), המייצגים את האלים. לאחר התפילה, יוצאים המתפללים על מנחותיהם אל החצר האמצעית או החיצונית, ושם מתקיים הצד החברתי של הגמלאן – מפגשים עם מכרים והחלפת מנחות. האלים זוכים גם בבידור – עורכים מחולי בארונג (בובה גרוטסקית של אריה המורכבת משני אנשים ומסכה מפלצתית. ראה בהרחבה: באלי – אומנויות הבמה). לעתים יופיעו עשרות להקות שונות. כמו כן, ריקודים וויינג קוליט (Wayang Kuleit), שהוא תאטרון צלליות..

אקה דאסה רודרה

Eka dasa Rudra הוא החג החשוב ביותר בבאלי.

בתיאוריה הוא נחגג אחת למאה שנה, באם כל המקדשים Besakih אשר בהר Agung. ב- 1963 ההר התפרץ בזמן הפסטיבל ומאתיים איש נהרגו. כתוצאה מכך ארגנו פסטיבל אחר שנחגג ב-Panca ב- 1979.

walikarma הוא פסטיבל הנחגג אחת לעשר שנים במקדש בסאקי. בפועל זה איננו קורה. כך, במאה העשרים נחגג ארבע פעמים; לאחרונה ב-1989.

העולם העל טבעי

העולם, על פי הבאלינזים, רדוף בשדים ורוחות – בוטאס וקאלאס  (Butas & Kalas), הלקוחות מהמיתולוגיה ההינדואית. אלו הן רוחות רעות שיש לרצות ולנטרל, כדי שלא תפגענה בבני האדם. אם מזניחים את השדים והרוחות, על ידי כך שמקפחים אותם במנחות – הם עלולים לגרום למחלה או מוות. גם אם לא ניתן לחישה, זה מורגש באופן עמוק ובסיסי בחיי היום יום של הבאלינזים ולו תפקיד חשוב בחייהם. בנוסף להם קיימים מכשפים/ות, העוסקים במאגיה שחורה, ונקראים בבאלינזית לייקאס (Leyax), אלה אנשים המקדישים את חייהם ללימוד הלונטראס (Lontras), שהם כתבי הקודש הבאלינזים, כדי לרכוש שליטה על שימוש בכוחות על במטרה להרע. הלייקאס יכולים לעשות טרנספורמציה של נשמתם לצורות אחרות והם מתגלים בלילות (בעיקר בבתי קברות ובצמתים), בצורת חיות מוזרות או מפלצות ומטרידים אנשים ואף פוגעים בהם. כמעט כל באלינזי יכול להעיד שנתקל בלייקאס. כל מקרה מוזר, כל אירוע מסתורי, מוסברים בפגיעתם. הפגיעים ביותר הם אנשים חולים וכן תינוקות. ללייקאס יש מקומות מועדפים כגון צמתים, בתי קברות וכל דבר בעל צורה אות גודל בלתי רגיל. אנשים לומדים להתגונן מפני המאגיה השחורה. הם נוקטים פעולות מתוך כתבים קדושים, עונדים קמעות ועוד. כשם שהמכשפים לומדים לשלוט בכוחות על טבעיים רעים, כך לומדים הכוהנים לשלוט בכוחות ההפוכים (מאגיה לבנה). בין הקצה של המכשפים לקצה של הכוהנים, נמצא הבליאן (Balian). זהו רופא שאמאן הלומד את שני הקצוות, למרות שעיקר תפקידו הוא מתן סיוע לאנשים. אנשים פונים לשאמאן כדי לבטל איום של מאגיה שחורה. הוא בדרך כלל מעניק להם קמעות, או כל חפץ מקודש אחר ומצרף תפילה, כדי להגן על הגוף מפני המאגיה השחורה. כמו כן נוקטים פעולות מתוך הכתבים קדושים, לדוגמא, בנו הקטן של חכם מקומי העונד טבור מיובש. ההבדל בין ה- Butas & Kalas שהוזכרו קודם לבין הלייקאס הם גדולים. הראשונים מהווים את צורתם האנושית של השפעות רעות שיש בעולם. הם יותר טורדניים מאשר מזיקים – גורמים לתינוק לבכות, לאדם לאבד חפץ כלשהו ועוד. הלייקאס הם אנשים שבאופן מכוון ומאומץ עוסקים במאגיה שחורה, כדי להשיג שליטה על העל טבעי, על כוחות הרשע, במטרה להשתמש בהם כדי להזיק לאחרים. את הראשונים אפשר לרצות במנחות. את האחרים לא.

ראו באתר זה: שמאניזם.

הערות

[1] ממלכת צ'אמפה (Chăm Pa) הייתה ממלכה שהושפעה מתרבויות הודיות, ושלטה באזור וייטנאם המרכזית והדרומית של היום החל מן המאה ה-7' ועד שנת 1832. לפני ממלכה זו (החל משנת 192 לספירה) שלטה באזור ממלכה בשם לין-יִי (Lin-yi) או לאם אפ (Lâm Ấp), אך לא ברור הקשר ההיסטורי בין שתי התרבויות. ממלכת צ'אמפה הגיעה לשיאה במאות ה-9' וה-10'. לאחר מאות אלה החלה ירידתה ההדרגתית, בלחץ שושלות צפוניות, הדאי ויאט (Đại Việt). בשנת 1832 סיפח הקיסר הוייטנאמי מין מאנג (Minh Mang) את השטחים האחרונים של ממלכת הצ'אמפה, ובכך נעלמה הממלכה, אך נותרו אנשי צ'אמפה בדרומה של וייטנאם.

[2] את המונח טבע האנתרופולוג א. ב. טיילור בשנת 1871. טיילור ראה באנימיזם את אחד המקורות הקדומים והפרימיטיביים לדת. האדם הפרימיטיבי עומד בפני תופעות כשינה, איבוד הכרה או מוות, בהן האדם נראה כחסר חיים זמנית או תמידית. הוא גם רואה תופעות כמו חלומות, זיכרונות ודמיונות שבהם נשמתו מפליגה למרחקים בעוד גופו נשאר במקום. עקב כך, מגיע אותו אדם קדמון למסקנה שבגוף האדם קיים דבר נוסף שהוא הנפש. זו מסוגלת לעזוב את גופו ולחזור אליו (בשינה), להתקיים גם אחרי המוות (לראות בזיכרון דמויות של אנשים שמתו). האמונה הזאת בהופעת דמויות של מתים, הביאה אותו לאמונה בהישארות הנפש ובגלגול הנשמות.

היות שנשמה יכולה "להתגלגל", היא יכולה לחדור לתוך קרוביו של המת הנזכרים בו, היא יכולה להתגלגל לתוך אדם חדש שנולד והיא יכולה להתגלגל גם לתוך גופים דוממים. האמונה הזאת היא האמונה באנימיזם. היות שהאנימיזם מאמין שבגופים דוממים יכולות להיות נשמות שהתגלגלו בו, אזי הוא מאמין שלצמחים ועצמים דוממים טבעיים, כגון אבנים, יש תודעה, תחושות ורצונות משלהם, ולעיתים אף יכולת תנועה. היות שכך, הוא מבקש את קרבתם של גופים דוממים אלו, רואה בחלקם את מקום גלגולם של נשמות אבותיו או של שליטים גדולים אמתיים או מיתולוגיים. כך נוצרת הירארכיה בתוך עולם הדומם וחלק ממנו הופך לאלים שיש לעבדם ולכבדם. בצורה כזאת נוצרו יסודות הדת.

[3] הדבר מזכיר את המצב בג'אווה, שם הדת היא אסלאם שמעורבים בו יסודות פאגניים, הינדואים, בודהיסטים, שמניסטים, אנמיסטים ועוד. אנשים מתפללים במשך היום למכה, אך בערב יקראו לבעל אוב, שישחרר אותם מן הרוחות והשדים,

[4] בג'אווה לעומת זאת, המצב היה שונה לחלוטין. שם הייתה חשיפה לתרבויות רבות מבחוץ, והמבנה החברתי שלה איבד הרבה מכושר השתמרותו. לכן התפתחו שם כמה מערכות אמונה ופולחן שהגיעו לדרגת רציונליזציה גבוהים יחסית.

[5] אשה בלידתה מנודה כמעט בכל אסיה, מיפן עד סרילנקה. (אצל היהודים ישנה במיטה נפרדת, אצל השומרונים בבית אחר).

[6] סארונג הוא מעין חצאית צרה