גאורגיה, רוסיה ומה שביניהם.

כתב: גילי חסקין , 2010. עריכה: 07-07-2024

תודה ליובל נעמן על הערותיו

ראו גם, באתר זה: הנחיות לטיול בארצות הקווקז – גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן

להרצאה על גאורגיה

לאלבום תמונות מטרק לאזור סוונטי

גאורגיה היא מדינה קטנה להפליא, אבל תופסת בתקשורת מרחב גדול פי כמה וכמה. כל יחידת מחקר של חברת נפט גדולה יודעת היכן גאורגיה. כך גם כול אנאליסט.

הסיבה העיקרית לכך נעוצה במיקומה הגיאוגרפי. הקווקז הוא אזור מעבר בין אירופה לאסיה. בין הים הכספי לים השחור. הטופוגרפיה עשירה. רכס הקווקז הגבוה בצפון והנמוך בדרום. הרכסים נמתחים בין הים השחור והכספי. באופן כזה שנתיבי המעבר בקווקז מוגבלים. אין כמעט מעברים בתוך הקווקז, אלא בעמק שטביליסי במרכזו. זו הסיבה שהמערב מעורב כל כך בסכסוך שבין גאורגיה לרוסיה, ששיאו מלחמת אוסטיה השנייה, בקיץ 2008.

רקע

כדי לעמוד על שורש הסכסוך יש לשוב כמה עשורים אחורה, לפרידתה של גאורגיה מברית המועצות ובעצם מרוסיה. בעצם, לראשית יחסי האהבה – שנאה בין גאורגיה הזעירה לדוב הרוסי.

יש לזכור כי המעורבות הרוסית באזור קיימת למעלה ממאתיים שנה ורוסיה רואה בגאורגיה את החצר האחורית שלה. לא רק בגלל מיקומה האסטרטגי שהוזכר לעייל, אלא גם הודות לתוצרת החקלאית המשובחת ואתרי הנופש שלה, שהיו מועדפים על האצולה הרוסית. כל אלה והשאיפה להרחיק אויבים פוטנציאליים מגבולם, הביאו את הרוסים לעשות הכול כדי להחזיק בקווקז והם עושים זאת החל מסוף המאה ה-18'.

ראו בהרחבה, באתר זה: גאורגיה בעידן הרוסי – סובייטי

באוקטובר 1990 נערכו לראשונה מאז שנות ה-20', בחירות מולטי-מפלגתיות. המפלגה הקומוניסטית נבעטה החוצה ונבחר ברוב גדול זווייד גמסחורדיה (בנו של הנובליסט קונסטנטין גמסחורדיה),[1] שהיה היה מתנגד משטר בברית המועצות,[2] מדען, סופר ונציג הזרם הלאומי-דמוקרטי, שקרא להשבת עצמאותה של גאורגיה בהקדם. גאורגיה הכריזה על עצמאותה ב-9' באפריל 1991, כאשר 98% מחברי הפרלמנט הצביעו בעד העצמאות (עוד לפני התפרקות ברה"מ) וסירבה להצטרף לחבר המדינות העצמאיות.[3]

עם כניסתו לתפקיד עמד גמסחורדיה בפני בעיות כלכליות ופוליטיות חמורות, במיוחד במישור יחסיה של גאורגיה עם ברית המועצות. הבעיה החשובה הייתה בעיית המיעוטים הלאומיים, המהווים 30% מאוכלוסייתה של גאורגיה. על אף שבני מיעוטים אלה נתנו ידם לתנועה הלאומית הגאורגית וסייעו בהשגת עצמאות המדינה, הם סבלו מתת ייצוג בפרלמנט הגאורגי. גם המחוז האוטונומי אדג'רה (Adjara), דרש להתנתק מגאורגיה ולהצטרף לרוסיה.

משטרו של גמסחורדיה יצר בעיות רבות בין דתות שונות וערים שונות. כמה לאומנים גאורגים פתחו במסע תעמולה בכותרת "גאורגיה לגאורגים", כנראה בעידוד של גמסחורדיה. התנועה הלאומית הגאורגית הביאה עמה לא רק את סוף מסע הרוסיפיקציה והקשר עם ברית המועצות, אלא גם את הסכנה לאובדן מעמדם המיוחד של המיעוטים הלאומיים, והאוטונומיה שניתנה להם.

ראו גם, באתר זה: תולדות גאורגיה העצמאית

מנהיגי המיעוטים האתניים בגאורגיה דרשו איחוד עם הרפובליקות בהן היו עמיהם רוב, בצדו הרוסי של הגבול, או פרישה ועצמאות. רפובליקות חדשות אחרות במרחב הפוסט-סובייטי עמדו בפני דרישות דומות, כדרישת המיעוט הרוסי במולדובה או המיעוט הארמני באזרבייג'ן, דרישות שהובילו למלחמת אזרחים. רבים האמינו כי מוסקבה עומדת מאחורי מנהיגי המיעוטים, על מנת לפגוע בעצמאות המדינות החדשות שנפרדו מברית המועצות.

כנראה שמוסקבה קיוותה שגאורגיה תחזור בה משאיפתה לעצמאות, משום שבדרך כלל גאורגיה חיה בשקט עם מיעוטיה היהודים, רוסים, אזרים, יוונים, יאזידים, אוקראינים וארמנים. התוכנית של מוסקבה הייתה שהמתיחות הזו תביא בסופו של דבר לשבירת שלטונו של גמסחורדיה.

כבר בתחילת נשיאותו של גמסחורדיה הוא צבר מתנגדים, שהצביעו על התנהגות דיקטטורית, ששורשיה עוד בתקופה בטרם נבחר לנשיא. מרכיב נוסף שנוי במחלוקת של התנהגותו של גמסחורדיה, הייתה הכרתו במשטר הבדלני בצ'צ'ניה (Chechnya). הייתה זו הממשלה היחידה בעולם שהכירה במה שכונה על ידי הבדלנים הצ'צ'נים "הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה", הכרזת המדינה החד-צדדית, שהייתה הרקע לפרוץ מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, מספר שנים לאחר מכן.

ראו באתר זה: צ'צניה; סכסוכים אתניים בקווקז

לאלבום תמונות מארצות המגדלים בקווקז

סכסוך אוסטיה

ברגע שנבקעו הסדקים בחומת ברית המועצות החלו מתחים באוטונומיה של דרום אוסטיה, שהיה אובלסט אוטונומי במסגרת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הגאורגית.

האוסטים, המשתייכים לקבוצות האתניות האיראניות שישבו על גדות נהר הדון, הגיעו לאזור הרי הקווקז הגדול אחרי שאולצו לעזוב את מולדתם עקב הפלישות המונגוליות במאה ה-13'. חלק מהאוסטים התיישבו באזורים שכיום מוכרים כצפון אוסטיה ודרום אוסטיה. הם היו מסוכסכים עם שכניהם האינגושטים.[4] האוסטים, למרות שרק מחצית מהם נוצרים, תמכו תמיד ברוסים והיו שנואים על שכניהם.

החלק הצפוני שייך היום לשטחה הריבוני של הפדרציה הרוסית, ובו חיים כחצי מיליון אוסטים, ואילו החלק הדרומי, דרום אוסטיה, היה שייך בעבר לגאורגיה. מתוך 70,000 תושבי דרום אוסטיה, כ-14,000 הם גאורגים, כלומר כחמישית מהאוכלוסייה. דרום אוסטיה אינה עשירה במשאבים ומעולם לא הייתה אזור קיט, אבל היא יושבת על עורק החיים הראשי היחיד הקושר את מערב גאורגיה עם מזרחה והשליטה בה חשובה מבחינה אסטרטגית. כל אלה והשאיפה להרחיק אויבים פוטנציאליים מגבולם, הביאו את הרוסים לנסות ולאחוז בקווקז בכל מחיר, והם עושים זאת בפועל מאז ראשית המאה ה-19'.

כבר בשנת 1922 החליט הקרמלין להעניק אוטונומיה לאזור, למרות שבשטח חיו רק כ-50,000 אוסטים, תחת שלטון גאורגי. הממשלה הגאורגית התנגדה להחלטה בטענה שהאוכלוסייה האוסטית היא במיעוט בחבל (גם אם לא נכון עובדתית), שאנשיה הם מהגרים חדשים יחסית שהגיעו לא מצפון אוסטיה זה מכבר, שהכפרים האוסטים מעורבים בכפרים גאורגים ועוד. מוסקבה לא התחשבה בהתנגדות זו והפכה את העיר הקטנה צחינוולי (Zskhinvali) למרכז המנהלי של האזור, למרות שמרבית תושביה היו גאורגים. גם כאן נבחרו משפחות אצולה אוסטיות לנהל את האינטרסים הרוסיים.

בשנת 1990 החליטה גאורגיה על ביטול המעמד האוטונומי של החבל, דבר שעורר פעולות אלימות של מליציות מקומיות שחומשו על ידי הרוסים. לאחר תקופה של רגיעה יחסית ביולי-אוגוסט של 1991, התחדשה באמצע ספטמבר האלימות בגזרה הדרום אוסטית, כאשר גמסחורדיה פקד על המשמר הלאומי של גאורגיה לתקוף שוב את צחינוולי. הוא רצה, כפי הנראה, להשיג ניצחון צבאי שישתיק את האופוזיציה הפוליטית בגאורגיה גופא וישמור על נשיאותו, אולם למשמר הלאומי של גאורגיה לא היה עניין רב לפתוח בלוחמה במחוז ללא משאבים ראויים. רק מספר מועט של פלוגות תקפו בצחינוולי ונהדפו על ידי המיליציות האוסטיות. טביליסי איבדה את אחיזתה באזור.

לאחר בחירתו לנשיא המועצה העליונה, גינה גמסחורדיה את פעולות האוסטים כחלק ממזימה רוסית לפגוע בעצמאות גאורגיה, וטען כי הבדלנים האוסטים הם סוכני הקרמלין. בפברואר 1991 שלח מכתב לגורבצ'וב ובו דרש את נסיגת כוחות הצבא הסובייטיים מדרום אוסטיה.

בנובמבר 1991, איים הפרלמנט הרוסי, כי יטיל סנקציות כלכליות על גאורגיה, אם תנקוט צעדים כנגד דרום אוסטיה וגמסחורדיה השיב לדרום אוסטיה את מעמד האוטונומיה. ב-1' בדצמבר, עזבו כוחות ביטחון הפנים של ברית המועצות את צחינוולי, ולפי מקורות גאורגיים הותירו את כלי נשקם לאוסטים. ב-21' בדצמבר, התפרקה ברית המועצות סופית וגמסחורדיה סירב לצרף את גאורגיה לחבר העמים.

אדוארד שוורדנדזה היה המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הגאורגית בשנים 1985-1972, ושר החוץ של ברה"מ בממשלתו של מיכאיל גורבצ'וב בשנים 1991-1985. הוא ששימש כאחד מאדריכלי הרפורמות במדיניות הפרסטרויקה של בריה"מ בימי גורבצ'וב. הוא נקרא לשוב לגאורגיה מולדתו במארס 1992 והועמד בראש מועצת העם הזמנית. בבחירות חופשיות שהתקיימו באוקטובר 1992, בהשתתפות כל המפלגות הפוליטיות, זכתה מפלגתו ברוב והוא עמד בראש המדינה. אז נוסדה גאורגיה הדמוקרטית. יוקרתו האישית אפשרה השכנת יציבות פוליטית במדינה, יסוד חוקה וביסוס מעמדה בזירה הבין לאומי.

במהלך 3-4 השנים שליוו את ההפיכה נגד גמסחורדיה, רבים החלו לחשוש כי גאורגיה תתפורר, כפי שהיה בימי הביניים, לנסיכויות קטנות שיישלטו על ידי השבטים החמושים. ברחבי המדינה שוטטו כנופיות מזויינות והיה מסוכן לצאת החוצה מטביליסי, כאשר מאפיות מתחרות בחנו את כוח האש שלהם. באותו זמן, פרצו קונפליקטים פנימיים: שני האזורים האוטונומיים שבמדינה, אבחזיה ואוסטיה הדרומית, דרשו להינתק ממנה. הממשל המרכזי דחה דרישות אלו. כתוצאה מכך החל מאבק מזויין בין הצבא הגרוזיני לבין כוחות הבדלנים.

מלחמת אבחזיה הראשונה

מלחמת אבחזיה ניטשה בין השנים 1992 ל-1994 ובה לחמו צבא גאורגיה מצד אחד כנגד בדלנים אבחזים מצד שני. זה היה אחד העימותים החריפים בקווקז בתקופה שלאחר התפרקות ברית המועצות. בעבר הרחוק הייתה אבחזיה נסיכות נפרדת, אבל כבר במאה ה-10' מסר מלכם מרצונו את השליטה בארצו, לידי המלך הגאורגי בגרט השלישי, מי שבישר את ראשית תור הזהב שלה.

הרוסים במסגרת מלחמתם בעות'מנים ורצונם לבסס את אחיזתם סביב הים השחור, כבשו את סוחומי, בירת אבחזיה ב-1810, הדיחו את הנסיך המוסלמי והמליכו תחתיו את קרובו שהיה נוצרי. הרוסים חתמו עם נסיכות אבחזיה חוזה, בו התחייבו לכלול אותה ברוסיה כמסגרת פוליטית עצמאית. בשנת 1864 ביטלו הרוסים את ההסכם ואיחדו את אבחזיה עם גאורגיה. אבחזיה שמשה אותם להפקת מגנזיום, מים מינרליים ובעיקר כנמל נפט שהגיע מבאקו באזרבייג'ן בצינור, עד בטומי. בסיוע מליציות גאורגיות הם גירשו את המוסלמים שחיו באזור החופים ויישבו בהם רוסים, אך מנעו את התיישבותם של גאורגים. הרוסים העניקו הטבות למיעוט האבחזי הנוצרי, מדיניות שהתחזקה לאחר סיפוחה של גאורגיה לגוש הסובייטי. בשנת 1921, עם השתלטות ברה"מ על הקווקז, הפכה אבחזיה למחוז אוטונומי בתוך הרפובליקה הגאורגית. האוטונומיה האבחזית יכלה לפנות בכול עניין בירוקרטי ישירות למוסקבה והשלטון בטביליסי לא יכול היה לעשות דבר. למרות נחיתותה המספרית, החזיקה העילית האבחזית כמעט בכול המשרות הציבוריות.

למרות זאת, עד עצמאות גאורגיה שררו יחסים טובים בין הגאורגים לאבחזים, שאף דיברו את אותה שפה ונוצרו לא מעט קשרי נישואים בין העמים, שהיו בעלי אותה דת ובעלי אותה שפה. אבחזיה דרשה עצמאות, למרות שבתחומה מצויים רק 18% אבחזים, ואילו הרוב בה הם גאורגים )אם כי הסכסוך נשא אופי אתני בין הגאורגים והאבחזים). כאשר הגאורגים והארמנים שחיו באבחזיה לחמו לטובת ממשלת גאורגיה שהתנגדה לפרישת החבל מגאורגיה. רוסיה מבחינתה ליבתה את האש מטעמים שיובהרו להלן. לטובת הבדלנים הצטרפו יחידות מתנדבים של קוזקים מצפון הקווקז, ואף כוחות הפדרציה הרוסית שהיו מוצבים בסמוך.

טנגיז קיטווואני (ראש המשמר) הוביל בהוראת שוורדנדזה, משמר חמוש אל אבחזיה. הייתה לו משימה כפולה: להגן על מסילות הרכבת שהותקפו תדיר על ידי אנשיו של גמסחורדיה ונאמניו ולשחרר בני ערובה ביניהם בכירים גאורגים שנלקחו בשבי. חיילות גאורגיה צעדו אל סוחומי. הפעולה הזו הביאה למלחמת אזרחים. מיליציות מקומיות המטירו אש על הכוחות הסדירים הגאורגים. המלחמה באבחזים, שהיוו רק 1.8% מאוכלוסיית גאורגיה, אך נעזרו בצ'צ'נים, לא צלחה. קשה להפריד את המלחמה מכלל מלחמת האזרחים של גאורגיה, שכללה עימות פוליטי פנימי בין הגאורגים ובין עצמם, בו לחמו תומכי הנשיא המודח זוויאד גמסחורדיה ותומכי הנשיא המכהן אדוארד שוורדנדזה, והעימותים שהוזכרו לעייל בין הממשל המרכזי בגאורגיה ובין הבדלנים באוסטיה. עימותים אלה התנהלו במקביל ללחימה באבחזיה, סיבכו את הלחימה, ותרמו לתוצאתה. הפרות זכויות האדם ומעשי זוועה דווחו באשר לפעולות שני הצדדים. בספטמבר 1993 נחל הצבא הגאורגי תבוסה כוללת ומחפירה באבחזיה. בתום המלחמה, הוחלט מתוקף הסכם הפסקת אש כי במחוזות המורדים יוצבו "משקיפים רוסים" שיסיירו לאורך הגבול.

קיים עדיין ערפל סביב מה שקרה שם, אבל זו הייתה טרגדיה בהיסטוריה המודרנית של גאורגיה. בספטמבר 1993 נחל הצבא הגאורגי תבוסה כוללת באבחזיה. אבחזיה עברה בפועל לשליטה רוסית. תוצאה חמורה של ההפסד באבחזיה הייתה זרימה של 250,000 פליטים גאורגים (כולל ארמנים, רוסים, יוונים ואחרים), שנאלצו לעזוב את בתיהם באבחזיה. הייתה לכך השפעה קטלנית על הכלכלה, כאשר מגיע זרם של רבע מיליון בני אדם למדינה בה הכלכלה ממילא עמדה להתמוטט.

התבוסה הובילה לשתי תוצאות:

• גמסחורדיה זיהה כאן הזדמנות לחזור לשלטון, ובזמן שהצבא הגאורגי היה מפוזר ונסתר, כוחותיו הבלתי סדירים יכלו להתקדם ללא מעצורים כמעט, לעבר קוטאיסי, העיר הגאורגית השנייה בחשיבותה. לשוורדנדזה לא הייתה שום אפשרות לעצור אותם, למעט קריאה לעזרה מהכוחות הרוסיים שישבו בגאורגיה, למרות שכוחות אלה הואשמו בעזרה לאבחזים במלחמה. בתמורה הוכרח שוורדנדזה לצרף את גאורגיה לחבר המדינות העצמאיות ולהסכים לכך שצבא רוסי יוכל להתמקם על אדמת גאורגיה. דבר שלווה בהתנגדות חזקה של גאורגים שחששו לשוב למעגל ההשפעה הרוסי. באוקטובר 1993 גאורגיה צורפה לחבר המדינות. הדבר גרם לגמסחורדיה להסס בהתקדמותו, מפחד התמודדות עם הכוחות הרוסיים. בדצמבר 1993 גמסחורדיה מת בנסיבות מסתוריות ומלחמת האזרחים שהוביל מתה יחד עמו.
• במקביל, גם אוסטיה הדרומית בקשה להסתפח אל הפדרציה הרוסית. בפגישת פסגה בין שוורדנדזה ונשיא רוסיה בוריס ילצין, נחתמה הפסקת אש. הוסכם על הצבת "חיל שלום" רוסי-גרוזיני לשמירה על השקט באזור, ב-24/6/1992. בניגוד לסכסוכים אתניים רבים בעולם, לא מדובר כאן בסכסוך על רקע דתי. האוסטים והגאורגים הם נוצרים אורתודוכסים. כמו האבחזים, שאפילו מדברים כמו הגאורגים, את אותה השפה. נחתם הסכם לחדול ממעשי האיבה בין האוסטים לגאורגים, שהתחוללו באזור מאז 1989, ואכן לקראת סוף 1992 הסתמנה רגיעה. פליטים רבים החלו לחזור בהדרגה לבתיהם.

בשנת 1995 ניצל שוורדנדזה מניסיון התנקשות בחייו ולאחר מכן נבחר שוב לנשיא על ידי 70% מהבוחרים. הוא ניסה לבנות את המדינה על ידי עידוד השקעות זרות, מלחמה בשחיתות וכמוכן, טיפוח דור חדש של דיפלומטים בעלי אוריינטציה מערבית. שוורדנדזה הבין שעליו להביא למודעות עולמית את מיקומה האסטרטגי של גאורגיה בין מזרח למערב – בין אירופה לאסיה. הוא גם חיפש הלוואות מהבנק העולמי וארגונים כספיים בינלאומיים אחרים. הוא ניסה להחיות את "דרך המשי" העתיקה, להחזיר נתיבי סחר אל ארצו. כיום במקום משי יש נפט המגיע מהים הכספי, 68 מיליארד חביות שמובלים בצינור נפט מבאקו לבאטומי. גאורגיה חברה באו"ם, חברה בקרן המטבע הבין לאומי והבנק העולמי. בתוך המדינה רמת הביטחון האישי עולה, אם כי היו כמה הוכחות לחוסר שלטון החוק (כמה דמויות ציבוריות נרצחו במהלך התקופה). שוורדנדזה הצליח בסופו של דבר לתפוס את שני האנשים שעמדו מאחורי כנופיות הפשע: קִיטובַנִי וג'וסלייני נעצרו. קיטובני ( (Kitobani נעצר בינואר 1995, לאחר ניסיון לצעוד לעבר אבחזיה בראש צבאו. התנאים בהם נעצר ג'וסלייני מתאימים יותר לאווירת המדינה: במאי 1995 חתם שוורדנדזה, כנראה עם ג'וסֶלְיָינִי (Goseliani), הסכם בו המֶחֶדְרִיונִי (Mkhedrioni), או "כוחות ההצלה", כפי שנקראו, ימסרו את נשקם למשרד הפנים.

חודשיים מאוחר יותר הוקצבו לגאורגיה הלוואות על תנאי מטעם הבנק העולמי. ב-24' באוגוסט, אישר הפרלמנט הגאורגי חוקה חדשה, שהתבססה על חוקת 1921. אף על פי כן, התפתחות חיובית זאת, עמדה בצל ניסיון התנקשות בשוורדנדזה, על ידי פיצוץ מכונית תופת בחצר הפרלמנט וראש המדינה בקושי ניצל. ראש שירותי הביטחון איגור גיורגדזה, והנהגת המחדריוני, הואשמו שעמדו מאחורי ניסיון ההתנקשות, יחד עם ארגוני פשע ואלמנטים פרו רוסיים. גיורגדזה נמלט לרוסיה במטוס צבאי רוסי וגאורגיה מבקשת מאז את הסגרתו, אך ג'וסלייני נעצר. היחסים עם רוסיה מאד מורכבים. הסכם שנחתם ב-1994 התיר לרוסיה לשמור את כוחותיה בגאורגיה, ובתמורה לעזור בבניין הצבא הגאורגי ובפתרון בעיית אבחזיה. אף צד טרם מילא את חלקו בהסכם. מצד שני, הקשרים עם המערב ועם הקהילה האירופאית המשיכו להיבנות. גאורגיה החלה לחתור ועדיין חותרת לשיתוף פעולה הדוק עם מדינות המערב. נפתחו שגרירויות. נפתחו קווי תעופה בין לאומיים. גאורגיה הייתה בין המדינות המייסדות של ארגון מדינות הים השחור לשיתוף פעולה כלכלי. באפריל 1999 התקבלה גאורגיה כחברה במועצה האירופית. בחזית הפנימית, ניסיון ההתנקשות לא עצר את ההתפתחויות החשובות: הכנסת מטבע חדש, הלארי, באוקטובר 1995, וקיום בחירות לפרלמנט ולנשיאות בנובמבר 1995, שתוצאתן הייתה בחירה מחדש של שוורדנדזה בפברואר 1998, והתלקחות מחדש של המלחמה באבחזיה במאי אותה שנה, שהביאה לגירוש 30,000 גאורגים, שחזרו לאזור אחרי המלחמה הקודמת.

אחרי המעורבות באפגניסטאן ובפיליפינים נכנסה ארה"ב לפעולה בגאורגיה. היא שלחה לגאורגיה סיוע בצורת מסוקים ואנשי צבא לאמן את חייליה במסגרת מלחמתה בטרור. רוסיה ביקרה את הסיוע, אך הגאורגים היו נחושים להשליט סדר בצפון המדינה, בו הסתתרו לטענתם מורדים צ'צ'נים ובדלנים מארגון "אל קאעידה". הגאורגים טוענים שהניסיונות לכונן יחסי שכנות עם רוסיה לא עלו יפה. המוטיבציה מצד ארה"ב הייתה הצהרת תמיכה בנשיא שוורדנדזה ומאמץ ליצור יציבות בקווקז.

המעורבות האמריקאית בקווקז

בתקופת השלטון הסובייטי הכול זרם דרך מוסקבה. ברית המועצות, נתפשה קודם כל כמשרתת האינטרסים של רוסיה. בבת אחת קמו 15 מדינות. קודם לכן היה קל לטוס ובזול בכול מקום במרחב הסובייטי ללא ביקורת גבולות. ביום אחד החלו לצוץ בקתות הגירה על הדרך, ביקורת גבולות. נוצר המפץ הגדול. המדינות השתחררו מהתלות במוסקבה. בבת אחת המסך עלה. במאה ה-19' הרוסים שלטו במרחב האירו-אסייתי והבריטים שלטו בים. המעצמות, היבשתית והימית, התחככו מי ישלוט בעולם. חמישים שנים אחרי מלחמת העולם, עם סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברית המועצות ולמעשה גם ברית ורשה, הממשל האמריקאי של ביל קלינטון זיהה חלון הזדמנויות לשנות את התמונה הגאו אסטרטגית של העולם. ברית המועצות התפרקה ובשנת 1991-1992 רוסיה הייתה חלשה ביותר. ב-1993 היה מרד של הצבא והקג"ב, בהנהגת סגן הנשיא גנאדי ינאייב. טנקים נראו במוסקבה. היה ניסיון פוטש – להדיח את גורבצ'וב. ילצין הציל את גורבצ'וב והפך לשליט האמיתי. האמריקאים החליטו לשנות את המאזן האסטרטגי בשני אופנים:

• פיתוח דרכי תחבורה שיובילו לאסיה התיכונה.
• השקעה בפיתוח משאבי האנרגיה.

הם התכוונות לעשות את שני המהלכים הללו בהשקעות ענק של מיליארדים. לשני צעדים אלו היה מכנה משותף אחד: הנתיבים לא יעברו ברוסיה. בעקבות גאורגיה, כך סברו, יבואו אוקראינה, מולדובה וקזחסטן. האמריקאים ראו בעיני רוחם את הכבישים הרעועים הופכים לאוטוסטרדה. יהיה זה מסדרון תחבורה אירופאי – קווקזי. כל יוכלו דרכי התחבורה להגיע מאירופה ישירות לסין.

הפרויקט הראשון היה פרויקט Traceca, Transport Corridor Europe-Caucasus-Asia)). זוהי תכנית תחבורתית בין לאומית המשלבת את מדינות האיחוד האירופאי, מדינות מזרח אירופה, הקווקז ובהמשך אסיה תיכונה. מערכת הכבישים נועדה לפתוח לאירופה שוק במרחב. נועדה לחבר יבשתית ולאפשר לעלות עם טריילר בהמבורג ולצאת בשנחאי. העניין היה אמור להיות דו סיטרי. לפתוח את האזור כשוק ולאפשר לאזורים אלו להתחבר כלכלית ופוליטית עם המערב.

פרויקט שני: הנחת צינורות ליצוא נפט, מאזרבייג'ן עד לאירופה. גאורגיה הייתה הציר המרכזי בבניין האסטרטגי הזה. מכאן חשיבותה.

שוורדנדזה היה אחד האנשים שדחפו את הרעיון שהקווקז יהיה מסדרון תחבורה לדרכים וצינורות נפט. האפשרויות הכלכליות עצומות. במלחמת נגורנו קרבאך[5] הארמנים לקחו 15% מאזרבייג'ן. הנשיא חיידר אלייב היה צריך לבחור בין החזרת שטחים או לפתח את המדינה ואת יצוא הנפט. הוא בחר במערב ובנפט. בשטח קיימים צינורות נפט עם אוריינטציה הפוכה: צינור טנגיז ((Tengiz המחבר את שדות הנפט של קזחסטן עם נובורוסיסק ((Novorossiysk שבחוף הרוסי של הים השחור (רוסיה). נתיב קצת בעייתי. הים השחור אינו נוח בגלל מיצרי הבוספורוס. הצינור הונח הוקם בסוף שנות ה-90' בטריטוריה רוסית.

לעומתו ובניצב לו הונח הצינור הדרומי, שהוא ספינת הדגל של האסטרטגיה המערבית. באקו – טיסליסי – ג'יהאן. Baku – Tbilisi – Ceyhan)). צינור נפט באורך של 1780 ק"מ. נראה כפאטה מורגאנה. נפט גולמי שיישאב בשדה האזרי Chirag-Guneshli, יצא מבאקו יחצה את העמק של המטקוארי, דרך גאורגיה, תורכיה ועד לג'יהאן, שליד אדנה. השקעה של 5 מיליארד דולר. הפרויקט התחיל בשנות ה-90' המקדמות כשגאורגיה ואזרבייג'ן עדיין לא היו יציבות. (היה חשש שהארמנים ישפיעו על בני המיעוט הארמני בדרום גאורגיה והם ייפגעו בצינור. החשש התבדה). אחרי 11 שנה, ב-2005 החל הנפט לזרום. חשוב מכול: הצינור אינו עובר ברוסיה.

יזמה נוספת: צינור גז נבוקו (Nabuccu) – יזמה של השנים האחרונות שנועדה להקים תשתית צינורות גז, שמגיעה מאזרבייג'ן באקו, דרך גאורגיה שאין בה משאבים, אל ארזרום שבתורכיה ומשם עד לאוסטריה. צינור נבוקו יוצר לאירופאים מקורות אספקה אלטרנטיביים לאלו הרוסיים. גאורגיה הייתה חוד החנית של המהלכים הללו. רוסיה התייצבה רק עם עליית פוטין בינואר 2000.

אנרגיה פירושה לא רק כלכלה אלא גם פוליטיקה. יש כאן מרכיב מאד משמעותי. חלק גדול מכול מה שקשור לתחומי האנרגיה הוא פוליטי ומשום כך הקווקז הוא כל הזמן בפוקוס.[6]

עליית סקשווילי

ב-2003 הודח שוורדנדזה אחרי שלטון של 18 שנה, באירוע שכונה "מהפכת הוורדים". זה היה בעיקרו מחאה עממית, שהיוותה דוגמה ל"מהפכה הכתומה" באוקראינה ואירועים דומים במרחב הפוסט סובייטי. המפגינים, שמחו על זיופים בבחירות לפרלמנט, העלו לשלטון באופן זמני את הנשיאה נינו בורג'נדזה, אך לאחר קיום בחירות דמוקרטיות נבחר לנשיא מיכאיל סאקשווילי.

הנשיא החדש פתח בשורת רפורמות שמטרתן לחזק את צבאה וכלכלתה של גאורגיה, ולהשליט את מרותה של גאורגיה בחבלים הבדלניים. בנוסף לכך משנת 2002, צבא ארצות הברית העביר כמויות גדולות של נשק והכשרה צבאית לצבא גאורגיה (בנוסף להם מדינות כמו טורקיה וישראל הן ספקיות נשק והכשרה צבאית לגאורגיה).

הצלחה ראשונה נחל סאקשווילי כאשר הצליח להטיל את מרותו על אזור סוונטי (Svaneti) הסורר שבצפון-מערב ולאחד עם גאורגיה את מחוז אג'ריה. אך הצלחה זו לוותה בהחרפת העימות בדרום אוסטיה, שהדרדר לחילופי אש בשנת 2004 שאיימו על יציבות הסדר הפסקת האש שהושג בחבל בשנת 1992.

עם עלייתו לשלטון הוא הניף שני דגלים:

• הצטרפות לנאט"ו ולאיחוד האירופאי.
• שלמות טריטוריאלית של גאורגיה.

סאקשווילי הציע לבדלנים האוסטים הסכם שלום, שלפיו דרום אוסטיה תזכה לקבל זכויות רבות במסגרת אוטונומיה בתוך המדינה הפדראלית. אולם הבדלנים לא קיבלו את הצעתו ודרשו עצמאות מלאה.

למצב הזה הטעון-ממילא, נוספה המתיחות הפוליטית בין רוסיה לגאורגיה – על רקע שאיפתו של סאקשווילי להתקרב למערב ולנתק את ארצו הקטנה, בעלת המיקום האסטרטגי, מהשפעתה של רוסיה ועל רקע היוזמות המערביות שהוזכרו לעייל. הוא היה צעיר וחסר ניסיון ופעל פעל בצורה לא אחראית. זה הלחיץ את הרוסים שחששו שהמהפכה תמשיך למוטט את הברית שסביבן כאפקט דומינו. לרוסים יש צורך לגיטימי לשמר את מעמדם. יש פה שינוי גאו-אסטרטגי באזור. הרוסים ציפו שהמדינות שסביבן יהיו במעגל השפעתן. היריבות הטבעית עם המערב המשיכה למרות "המהפכות הצבעוניות" – הורדים בגאורגיה, הכתומה באוקראינה.[7] ומהפכת הצבעונים בקירגיזסטן,[8]  אירועים אלה הביאו להחרפת היחסים עם רוסיה, שסייעה לבדלנים באוסטיה (כמו קודם לכן, באבחזיה), באופן גלוי כמעט.

מוסקבה, שרואה בגאורגיה חלק בלתי נפרד מתחום השפעתה, הבהירה לסקשווילי כי חתירתו לצרף את ארצו לנאט"ו ולאיחוד האירופי אינה מקובלת עליה. הרוסים החלו להיכנס לאוסטיה ולהטריד את הגאורגים שחיו בה ומנעו מעבר מהאזור ואליו. בשנת 2003 נחפרה מנהרה גדולה המאפשרת ניוד כוחות מתחת לרכס הקווקז, גם בחורף מושלג. מעת לעת נחסמו הדרכים שהובילו מגאורגיה לדרום אוסטיה, לעתים הם פלשו לאזורים גאורגים שמעבר למחוז ואף חסמו מספר פעמים את "הדרך הצבאית" שחיברה בעבר בין טביליסי לוולדיקווקז. כמו כן סגרו את צינור הגז העובר בין רוסיה לגאורגיה, שהוא חיוני מאד להסקת הבתים בחורף. בין שתי המדינות פרץ בספטמבר 2006, משבר חריף, כאשר גאורגיה עצרה ארבעה קציני צבא רוסים והאשימה אותם בריגול. מוסקבה של ולדימיר פוטין הגיבה בזעם, וניתקה את קשרי המסחר, התעופה והתקשורת עם גאורגיה. רק בתחילת 2008 חודשו הקשרים בין שתי המדינות, אך במקביל החלה מתיחות חדשה: רוסיה איימה להכיר בעצמאותם של המחוזות הבדלנים כתגובה להכרה המערבית בעצמאות קוסובו. הסיבה העיקרית הייתה כנראה התחזקות המגעים בין גאורגיה למדינות המערב, על קבלתה לברית נאט"ו ובהמשך גם לאיחוד האירופאי. האוסטים פתחו בפעולות אלימות נגד תושבי המחוז הגאורגים. סקשווילי האמין שביכולתו להציע להם פיתוח כלכלי תמורת שקט, אך לא לקח בחשבון את העצמה הרוסית. האיומים הרוסים נאמרו בשעה שסקשווילי הגיש למחוזות המורדים הצעה חדשה – אוטונומיה מורחבת תמורת חזרה לריבונות גאורגית. ההנהגה המקומית דחתה את ההצעה, ובינתיים רוסיה שצפתה מן הצד בהתפתחויות, לא נשארה חסרת-מעש. למרות שלא הכריזה על הכרה רשמית בעצמאותם של המחוזות, החליטה רוסיה רק "להדק" את הקשרים עם שני המחוזות. במקביל השמיעו גורמים רוסים איומים חוזרים ונשנים לכיוונה של טביליסי, וטענו כי היא זוממת להשתלט על המחוזות בכוח, וכי היא מפרה את תנאי הפסקת האש. במקביל טענה טביליסי כי מוסקבה מתגברת את נוכחותה הצבאית במחוזות הבדלנים, וכי היא מאיימת לפלוש לשטחה. לכך נוספו כמה תקריות שבהן יורטו מזל"טים גאורגים בשמי אבחזיה.

מלחמת גאורגיה-רוסיה

גאורגיה עדיין מלקקת את פצעיה מהמלחמה ברוסיה בקיץ 2008, שהייתה עליית מדרגה בסכסוכים ביניהן.

"המלחמה בדרום אוסטיה" או "המלחמה האוסטית השנייה" החלה בתחילת חודש אוגוסט 2008 עקב חילופי אש כבדים בין כוחות צבא גאורגיה לכוחות הבדלנים האוסטים בחבל דרום אוסטיה. ב-7' באוגוסט 2008 נכנסו כוחות גאורגיים לדרום אוסטיה, ופתחו במבצע, שמטרתו כיבוש צחינוואלי והשתלטות על החבל הבדלני.

לאחר שבוע, ב-8' באוגוסט, בנסיבות שנויות במחלוקת, שלחה רוסיה, מתוך התחייבות לבדלנים האוסטים, כוחות ארטילריה, שריון וחי"ר אל החבל. כמו כן, ביצעו שורה של תקיפות אוויריות נגד מטרות צבאיות ואחרות בגאורגיה.

העיר גורי (Gori), שהייתה במלחמה לזירת קרבות, היא באופן אירוני כמעט, עיר הולדתו של סטלין, מי שסימל את עוצמתה של ברית המועצות ואת הרעיון שכול מדינותיה כפופות לאינטרס הרוסי. ייתר על כן, בגורי כינס המלך המיתי דוד הבנאי, גדול המלכים הגאורגים, את וועידת אנשי המלוכה הגאורגים.

גם לאחר נכונותה של ממשלת גאורגיה לסגת מהחבלים הבדלניים במדינה ולחתום על הפסקת האש המוצעת של האיחוד האירופי, המשיכה המתקפה הרוסית, אשר כללה פלישה לשטחי גאורגיה עצמה, הן מכיוון דרום אוסטיה והן מכיוון אבחזיה, הפגזת נמל התעופה הבינלאומי של טביליסי, הטלת מצור על נמלי הים של גאורגיה (הופסקה לאחר לחץ אוקראיני), כיבוש העיר גורי ופגיעה בעורק התחבורה הראשי המחבר בין מזרח גאורגיה למערבה, מתוך כוונה לערער את משטרו הפרו-מערבי של מיכאל סאקשווילי. צעדים אלה גרמו לפי הערכות האו"ם לכ-115 אלף פליטים גיאורגיים‏‏.

החבל, שגודלו כ-3,900 קמ"ר, נפרד מגאורגיה עקב המלחמה הראשונה בדרום אוסטיה (1991-1992) וזאת עקב אי רצונם של האוסטים להשתייך לגאורגיה ולהתחבר אל אחיהם בצפון אוסטיה, ובכך ליצור רצף טריטוריאלי שיהווה את מדינתם. עצמאות החבל שהוכרזה חד צדדית על ידי הבדלנים בו, מוכרת על ידי מספר מועט של מדינות.

כוח לשמירת השלום בן 500 חיילים מרוסיה, גאורגיה, דרום וצפון אוסטיה הוצב כדי לפקח על הפסקת האש שנחתמה בשנת 1992. גאורגיה מאשימה את רוסיה שחייליה השייכים לכוח זה מצדדים בבדלנים האוסטים. טענות אלה הוכחשו על ידי הקרמלין. התכתשויות בין כוחות גאורגיה לבדלנים האוסטים גרמו לאבדות רבות בנפש בשנים האחרונות. סאקשווילי הציע לבדלנים האוסטים הסכם שלום, שלפיו דרום אוסטיה תזכה לקבל זכויות רבות במסגרת אוטונומיה בתוך המדינה הפדרלית. הבדלנים לא קיבלו את הצעתו ודרשו עצמאות מלאה.

כיום, רבים מתושבי דרום אוסטיה מחזיקים בתעודות זהות רוסיות. לפי ה-BBC יותר מחצי מהאוכלוסייה מחזיקה בתעודות זהות רוסיות, בעוד רוסיה בראשות דמיטרי מדבדב טענה כי כ-90% מהאוכלוסייה מחזיקה בתעודות זהות רוסיות וכניסת הכוחות הרוסים לדרום אוסטיה מוצדקת כי מטרתה להגן על האזרחים הרוסים שם. מצד שני טוענים הגאורגים כי תעודות הזהות הרוסיות ניתנו לאוסטים במטרה ליצור זיקה בינם לבין רוסיה שאלמלא כן לא הייתה קיימת. לעומת זאת, נשיא גאורגיה, מיכאיל סאקשווילי, אמר כי מדינתו הייתה במגננה כנגד התוקפנות הרוסית. הוא הוסיף ואמר כי הכוחות הרוסיים הפציצו בלי הבחנה מטרות אזרחיות בגאורגיה.

המלחמה ותוצאותיה הבינלאומיות

בעצרת הזדהות עם נשיא גאורגיה עמדו על במה אחת נשיאי אוקראינה, ליטא, ופולין וחיזקו את ידיו. ממשלות ארצות הברית, בריטניה וצרפת דרשו ממשלת רוסיה לסגת משטחיה של גאורגיה וגינו את מוסקבה על הפעלת הכוח המאסיבית נגד גאורגיה, וממשלת גאורגיה בקשה סיוע מממשלות המערב ומנאט"ו. לבסוף, לאחר חמישה ימי לחימה, הודיע נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב, כי הכוחות הרוסיים נסוגים משטחי גאורגיה, אך בפועל לא התבצעה נסיגה, דבר שהביא ב-19' באוגוסט 2008 להודעה חריפה מצד נאט"ו ולטיוטת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם נגד רוסיה.

בתגובה לתוקפנות הרוסית, ב-14' באוגוסט, חתמה פולין עם ארצות הברית על הסכם להצבת טילי יירוט מסוג פטריוט בשטחה, בתמורה למטריית הגנה‏‏ מצד ארצות הברית. בעקבות זאת, יומיים לאחר מכן, הודיעה גם אוקראינה כי הסכימה אף היא להצבת טילי יירוט בשטחה‏‏, על אף איומי הרוסים להחריף את המשבר ולכוון טילים גרעיניים לשטחי המדינות שיעמידו מערכות יירוט בשטחן. ב-17' באוגוסט הגיעה אנגלה מרקל קאנצלר גרמניה לטביליסי שבגאורגיה, שם הצהירה כי גאורגיה תצורף לברית נאט"ו‏‏.

התפתחויות לאחר שוך הקרבות

ב-25' באוגוסט, בעוד רוסיה עדיין לא נסוגה מהשטחים שכבשה ואף המשיכה לבדוק אוניות בנמל פוטי (Poti) הגאורגי שלחופי הים השחור, גברה המתיחות בין רוסיה למדינות המערב. היה זה לאחר שרוסיה הודיעה כי הפסיקה את שיתוף הפעולה עם נאט"ו, ואף עם ארגון הסחר העולמי, אליו היא ניסתה להתקבל כחברה מן המניין. במקביל הצהירה רוסיה, כי היא מכירה בעצמאותן של שני החבלים הבדלניים, דרום אוסטיה ואבחזיה, בניגוד לעמדת המערב. רוסיה גם שגרה אזהרה למולדובה, שגם בה יש מחוז בדלני ומשקיפים רוסיים, שלא תחזור על הטעות הגאורגית.‏‏ בעקבות הפלישה הצביע הפרלמנט הגאורגי פה אחד לא לחדש את חברות גאורגיה בחבר המדינות, וזו הסתיימה ב-17' באוגוסט 2009.

ב-8' באוקטובר 2008, דיווח נשיא רוסיה כי ארצו הסיגה את כל כוחותיה אשר נותרו בגאורגיה. אלו שהו בשבועות קודם לכן בעיקר ב"אזור ביטחון" אשר יצרו בגבולות המדינה. דוברים מטעם ממשלת גאורגיה אישרו, שאכן כל הכוחות הרוסיים נסוגו ועברו לשבת בשטחי דרום אוסטיה ואבחזיה. בכך תם באופן רשמי פרק הזמן בו שהו חיילים רוסים על אדמת גאורגיה במאבק הנוכחי, אולם המלחמה הותירה את אותותיה בחזית הדיפלומטית, ביחסיה של רוסיה עם המדינות הסובבות אותה ועם הקהילה הבינלאומית.

מלחמת 2008 הייתה הפעם הראשונה מאז נפילת ברית המועצות שבה נעשה שימוש בצבא הרוסי נגד מדינה עצמאית, מה שמוכיח את נכונותה של רוסיה להשתמש בכוח צבאי כדי להשיג את יעדיה הפוליטיים, אך גם מראה את חולשתה הצבאית והאופן המיושן בו מופעל הצבא הרוסי. במרחק זמן, לאור מלחמת אוקראינה, דבר לא השתנה בעקבות מלחמה זאת ב-15 השנים הבאות בהן מתגלה רוסיה הגדולה כנמר של נייר. מצד שני, המלחמה בגאורגיה הראתה את השאיפות הרוסיות ואת האסרטיביות של רוסיה בתיקון היחסים הבינלאומיים ובערעור ההגמוניה של ארצות הברית. זמן קצר לאחר המלחמה, נשיא רוסיה דאז, מדבדב, חשף מדיניות חוץ רוסית של חמש נקודות. דוקטרינת מדבדב (או שמא פוטין) קבעה כי "הגנה על חייהם וכבודם של אזרחינו, באשר הם, היא בראש סדר העדיפויות של ארצנו". נוכחותם של אזרחים רוסים במדינות זרות תהווה בסיס דוקטרינרי לפלישה. הצהרתו של מדבדב על קיומם של שטחים עם "אינטרסים מיוחסים" רוסיים הצמודים אליהם הדגישה את חלקה המיוחד של רוסיה במדינות הפוסט-סובייטיות ואת העובדה שרוסיה תרגיש בסכנה מחתרנות של ממשלים מקומיים ידידותיים לרוסיה – דבר שהוכח שש שנים לאחר מכן במשבר של רוסיה עם אוקראינה, וב-2022 בפלישה המזויינת לשם.

המלחמה הייתה הפעם הראשונה שבה הבהירה רוסיה חד-משמעית שהיא לא תאפשר התנגדות למה שהיא מגדירה האינטרסים הרוסים העליונים, במה שמכונה העולם הרוסי, רוסקי מיר. כלומר המדינות הגובלות ברוסיה, המוגדרות אינטרס אסטרטגי. ולמי שלא הבין זאת אז הגיע מועד ב', בכיבוש וסיפוח חצי האי קרים מידי אוקראינה ב-2014. שני האירועים דומים – אזורים אסטרטגיים מבחינת רוסיה, שתי מדינות שהיו חלק מברית המועצות, שני חבלים המיושבים ברוסים אתנים בדלנים, חילופי שלטון המביאים שלטון הרוצה קירבה למערב ואף כניסה לברית נאט"ו. דבר שמבחינת רוסיה חייב להיעצר בכל מחיר – וכך קרה[9].

בעקבות המלחמה בדרום אוסטיה, הזמינה רוסיה מישראל מטוסים ללא טייס למטרות ריגול. הכוונה היא למטוסים זעירים כגון אלה שנמכרו לצבא גאורגיה על ידי ישראל טרם אותה לחימה, ואשר שימשו אותו במהלכה כנגד הרוסים.

הערות

[1] גמסחורדיה – סופר ואיש ציבור גאורגי, אחד מהסופרים המשפיעים ביותר בגאורגיה במאה ה-20'. לא לערבב עם קונסטנטין גמסחורדיה, נכדו.

[2] בשנותיו פעילותו הציבורית הראשונות של גמסחורדיה נקטה ברית המועצות בצעדים לדיכוי הביטוי התרבותי בשפה הגאורגית. בשנת 1955 ייסד גמסחורדיה, ביחד עם מרב קוסטבה, קבוצת נוער לה קראו "גורגסליאני", על שם המלך וחטנג גורגסלי, שמטרתה להפיץ דו"חות על הפרות זכויות האדם בגאורגיה. בשנת 1956 נעצר בהפגנה כנגד מדיניות הרוסיפיקציה בגאורגיה, ושוב נעצר בשנת 1958 על כך שהפיץ ספרות אנטי-קומוניסטית. הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי (עונש מקובל בברית המועצות באשר למתנגדי המשטר) למשך חצי שנה. בשנת 1972 השיג גמסחורדיה תהודה רחבה למאבקו כנגד השחיתות הקשורה במינוי פטריארך (קתוליקוס) לכנסייה הגאורגית האורתודוקסית, בה היה חבר. הוא ייסד קבוצה להגנת זכויות האדם בשנת 1973, ובשנת 1974 היה לחבר הגאורגי הראשון בארגון 'אמנסטי אינטרנשיונל'. בשנת 1976 ייסד "משמרת הלסינקי", שתפקידה לשמור על הוראות אמנת הלסינקי בנוגע לניסויים בבני אדם. כן היה החבר הגאורגי הראשון של "החברה הבינלאומית לזכויות האדם" הוא היה פעיל מאוד בהפצת סאמיזדאט, ספרות מחתרתית, ותרם מכתיבתו למגוון של עיתוני מחתרת.

[3] חבר המדינות או בתרגום מדויק חבר המדינות העצמאיות (בראשי תיבות: חמ"ע; ברוסית: Содружество Независимых Государств,‏ СНГ; באנגלית: Commonwealth of Independent States,‏ CIS, בבלארוסית: Член Незалежных Дзяржаў; לעיתים משתמשים בשם "חבר העמים", אך זוהי טעות. זהו ארגון המאגד 9 מדינות דוברות-רוסית, מתוך 15 מדינות ברית המועצות לשעבר, שהיו כלולות בברית המועצות וזכו לעצמאות ושלטון חופשי לאחר התפרקות השלטון הסובייטי. בחבר המדינות חברות רוסיה, בלארוס, מולדובה, קירגיזסטן, קזחסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, ארמניה ואזרבייג'ן – כל החגורה הדרומית והמערבית של רוסיה, ללא אוקראינה וגאורגיה, שלימים מהוות קושי הגנתי אסטרטגי לרוסיה. הארגון אינו כולל את המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה, שהעדיפו להיות חברות באיחוד האירופי ולא רצו כל קשר עם רוסיה. גאורגיה הייתה חברה בחבר המדינות ופרשה פורמלית ב-17' באוגוסט 2009. טורקמניסטן היא "חברה נלווית" משנת 2005, ואוקראינה הייתה "חברה בפועל", עד לפרישתה מן הארגון אחרי הפלישה הרוסית למחוזות אוקראינה ב-2014, ומאז 2018 חדלה גם מלהיות חברה נלווית. מטה "חבר המדינות" ממוקם במינסק, בירת בלארוס. יושב-ראש חבר המדינות הנוכחי הוא סרגיי לבדב, לשעבר מנהל הסו"ר, שירות הביון הנגדי והחיצוני של רוסיה. המדינות החברות משתפות פעולה בנושאי סחר, ביטחון, לחימה בפשיעה, מדיניות חוץ ורישוי קניין רוחני.

[4] כמו הטטארים של קרים והצ'צ'נים, האינגושטים גורשו על ידי סטלין לקזחסטן בתחילת 1944, כביכול בשל תמיכתם בגרמנים במלחמתה עולם השנייה. אימהות הועלו על רכבות כשהאבות עבדו בשדות. האוסטים פלשו לבתיהם.

[5] מלחמת נגורנו-קרבאך הוא הכינוי למאבק אלים ומזוין שהתרחש מפברואר 1988 עד מאי 1994, בתוך המובלעת האתנית של נגורנו קרבאך, בדרום-מערבה של אזרבייג'ן, בין הלאום האתני הארמני של נגורנו-קרבאך הנתמך על ידי ארמניה לבין אזרבייג'ן. ככל שהמלחמה נמשכה, ארמניה ואזרבייג'ן, שהיו בתחילתה חלק מברית המועצות, שקעו במלחמה מתמשכת, בלתי מוכרזת, ברכס ההררי של נגורנו-קרבאך בעוד אזרבייג'ן מנסה לרסן ולדכא את הבדלנים הפורשים בנגורנו-קרבאך. הפרלמנט של המובלעת בנגורנו-קרבאך קיים הצבעה בעד התלכדות של החבל עם ארמניה, וההחלטה הייתה שעל החבל להתקיים תחת ריבונות עצמאית. הדרישה להתלכד עם ארמניה, ששגשגה בשנות ה-80' המאוחרות, החלה בדרך שקטה ושלווה, אך בחודשים הבאים של העשור, כשפירוקה המתקרב של ברית המועצות נראה באופק, הרעיון הפך במהרה למאבק אלים בלתי מרוסן בין שתי הקבוצות האתניות, דבר שהביא לתוצאות של שפיכות דמים וטיהורים אתניים על ידי שני הצדדים. הקרבות הפנים-אתניים החלו זמן קצר לאחר שהפרלמנט של נגורנו-קרבאך, החליט לקיים הצבעה בעניין האיחוד עם ארמניה ב-20' בפברואר 1988.

הודעת הפרישה של החבל מאזרבייג'ן הייתה התוצאה הסופית של "כעס נושן בתוך הקהילה הארמנית של נגורנו-קרבאך נגד ההגבלות החמורות שנגזרו עליה במישורי התרבות וחופש הדת, הן על ידי השלטון הסובייטי המרכזי והן על ידי הרשויות באזרבייג'ן". כמו כן, הסכסוך התפתח בגלל המאבק הטריטוריאלי על האזור בשל רגישותו גם לארמניה וגם לאזרבייג'ן. במהלך שנת 1991, לאחר הכרזת עצמאות על ידי ארמניה ואזרבייג'ן הסכסוך בחבל התרחב בהתמדה. כוחות משרד הפנים האזרי ניסו לשמור על הסדר, אך הרוב הארמני של החבל לא קיבל את מרותו והמשיך בפעילות בדלנית במטרה להסתפח לארמניה הסמוכה.

לחימה במישור הצבאי התפרצה במהלך ינואר 1992. תוך פרק זמן קצר יחסית הכוחות הארמנים הצליחו לייצר פרוזדור יבשתי בין החבל לשטח הארמני. הדבר הבטיח אפשרות להזרמת אספקה וכוחות צבא לחבל. ניסיונות תיווך בינלאומי על ידי קבוצות שונות כמו "הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה" כשלו ולא הניבו פירות ליישוב הסכסוך. באביב 1993, כוחות ארמניים כבשו אזורים מחוץ למובלעת עצמה, ובכך הביאו לאיום של התערבות צבאית של מדינות אחרות באזור. לאחר מלחמה נוספת ב-2023 בה נצחה אזרבייג'ן, ממשלת רפובליקת ארצאך הבדלנית חתמה רשמית על פירוקה, שייצא לפועל עד 1' בינואר 2024. צבא אזרבייג'ן כבש את כל הערים בחבל, ומרבית תושביו הארמנים נמלטו לארמניה, עקב חשש מטיהור אתני, אותו הכחישה אזרבייג'ן. משרד החוץ האזרבייג'ני קרא לאזרחים הארמנים שלא לעזוב את החבל, והציע להם להפוך להיות חלק מאזרבייג'ן.

[6] תודה לאבינועם עידן על הבהרותיו בהשתלמות מדריכים מטעם חברת יזהר – טיולי שטח (כיום טריפולוגי).

[7] המהפכה הכתומה הייתה סדרה של הפגנות, התנגדות בלתי אלימה ומאורעות פוליטיים שהתרחשו ברחבי מדינת אוקראינה בשנים 2004–2005. אירועים אלה נערכו בטענה לשחיתות מסיבית, הפחדת מצביעים וגנבת קולות ישירה בזמן הבחירות לנשיאות בשנת 2004. קייב, בירת אוקראינה, הייתה אזור המפגש של ההתארגנות עם אלפי מפגינים שמחו מדי יום בכיכר העצמאות "מאידאן נזאלז'נוסטי". ברמה הארצית המהפכה הדמוקרטית הודגשה בשורה של מעשים, ובהם מרי אזרחי, חסימת כבישים והשבתות נרחבות שאורגנו על ידי תנועת האופוזיציה. המפגינים הונעו על ידי דיווחים ממשגיחי בחירות (מקומיים וזרים), כמו גם מהתפישה הציבורית שהבחירות לנשיאות שנערכו ב-21' בנובמבר 2004 בין ויקטור יושצ'נקו, מועמד פרו-מערבי, לויקטור ינוקוביץ', מועמד פרו-רוסי, זויפו על ידי הרשויות לטובת האחרון. המהפכה הצליחה כאשר הבחירות שזויפו בוטלו על ידי בית המשפט העליון והוחלט על קיום בחירות חוזרות ב-26' בדצמבר 2004, תחת השגחה קפדנית, מקומית ובינלאומית. הבחירות החוזרות הוגדרו כ"הוגנות וחופשיות". בבחירות הסופיות ניצח ויקטור יושצ'נקו שקיבל כ-52% מהקולות לעומת 44% לינוקוביץ'. ויקטור יושצ'נקו הוכרז כנשיא אוקראינה רשמית ב-23' בינואר 2005 בקייב.

ניתן לראות במהפכה התפתחות של מספר תהליכים – התחזקות ההשפעה המערבית וכן הגלובליזציה באוקראינה והחלשות ההשפעה הרוסית, התעצמות הלאומית במדינה, וכן התעצמות הכוחות הדמוקרטים במדינה.

[8] מהפכת הצבעונים היא הפיכה בקירגיזסטן שפרצה במרץ 2005 והביאה לסילוקו של נשיא הרפובליקה, אסקר אקייב והחלפתו בראש האופוזיציה, קורמאנבק באקייב.

[9] אורן נהרי, " הדב חבט, הדב עשה שלום: 10 שנים למלחמת רוסיה-גיאורגיה" וואלה, 11-08-2018