תולדות אלבניה בעת החדשה

תולדות אלבניה החל מההתעוררות הלאומית בבלקן ועד לקבלת העצמאות

כתב: גילי חסקין

בטיול לאלבניה יש לעסוק במכלול האירועים שקרו בבלקן החל ממחצית המאה ה-19. קובץ זה שופך אור על התהליכים שעבר האזור מהתעורות הלאומיות, תוך כדי התפוררות האימפריה העות'מאנית, דרך מלחמות הבלקן, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה ועוד לא מעט נושאים שעולים לדיון בטיול לאלבניה.

ראו באתר זה: טיול לאלבניה – מסע בזמן

להרצאה על אלבניה

ראו גם : תולדות אלבניה בעת העתיקה  ;  תולדות אלבניה בתקופה העותומנית  ;

גיאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן

בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19 החלו לנשב בבלקן רוחות לאומיות. יש לזכור כי החל מראשית המאה ה-19 עולה באירופה אחת הבעיות הסבוכות בתולדותיה והיא כונתה "הבעיה המזרחית", או "השאלה הבלקנית". שורשיה היו נעוצים בתביעות הלאומיות של עמי הבלקן: במאות ה-15 וה-16 כבשה האימפריה העות'מאנית את ארצותיהם, אך במאה ה-19 הם ניצלו את שקיעת האימפריה וניסו להקים מדינות עצמאיות, וזאת בסיוע מעצמות אירופה הנוצריות. יוון היתה הראשונה בכך. כבר ב-1830, ואחריה רומניה, סרביה, מונטנגרו ובולגריה ב-1878. כל המדינות הללו שאפו להרחיב את שטחיהן אל חבלי-ארץ שבהם היו בני עמיהם נתונים לשלטון זר, והאימפריה העות'מאנית היתה חלשה מכדי לבלום תהליך זה.

מאז תחילת המאה ה-19 גילו מעצמות אירופה עניין רב בגורלם של השטחים שהעות'מאניים נאלצו לסגת מהם בהדרגה. ככל שהתמשכה המאה החריפה השאלה – במיוחד מבחינתן של שתי השחקניות הראשיות באזור – רוסיה ואוסטריה-הונגריה, שכנותיה הגדולות של האימפריה העות'מאנית. בשתיהן ישבו עמים רבים, שחלקם עמדו בזיקה הדוקה עם עמי הבלקן; וגם בלעדי זאת, הן ראו בדאגה את התפוררות האימפריה העות'מאנית, התפוררות שהן במדה רבה גרמו לה וחששו שמא העצמאות שישיגו עמי  ארצות אלו, יניע תהליך שיביא את המיעוטים החיים בשטחיהן לתבוע עצמאות אף הן. מדיניותן היתה אפוא הבטחת יציבות פנימית באמצעות התרחבות אל מחוץ לגבולותיהן, ודיכוי תנועות לאומיות בדלניות. מלבד זאת שאפו שתיהן להרחיב את אזורי השפעתן אל עבר הים התיכון, וכל אחת נתנה את חסותה למדינות בלקניות שונות. אולם מדינות החסות נהגו בתוקפנות כלפי שכנותיהן, דבר שאיים לגרור גם אותן למלחמה.  ייתר על כן, בגלל מערכת הבריתות הכללית שלהן (רוסיה עם צרפת, אוסטריה-הונגריה עם גרמניה), נשקפה סכנה לאירופה כולה.

אף על פי שהאימפריה העות'מנית כמעט ולא חשה בגל המהפכות של שנת  1848, הרי שטחיה שבשולים המערבים של האימפריה נקרעו בכול מקום שבו היתה לאומיות חזקה ביותר. בשנות ה-20 הצליחו היוונים להשיג את עצמאותם. בשנות ה-30 הלכה בעקבותיהם סרביה וזאת עשו גם הרומנים של מולדביה וולכיה. שלושה עמים נוצריים אלו – היוונים, הסרבים והרומנים – השיגו הישגים נוספים בשנים 1870-1850 ואלו ערערו את הכוח העות'מני בבלקנים.

אלבניה, היתה בשלב התפתחות שבטי למחצה ומבחינה תרבותית, העם הפחות מפותח  באירופה. השלטון העות'מני היה חלש באלבניה, לאו דווקא בגלל התקוממות לאומית, אלא מחוסר יכולת לאכוף מרות על השבטים ההררים שהיו ידועים בקשיחותם . כל ניסיון לגבות מיסים היה מעורר מרד חריף וראשי מנהל עות'מניים נהגו להניח מחוז זה לנפשו.

המרידות בבלקן הקיפו את כל העמים והתורכים נקטו, כמובן, בפעולות גומלין אכזריות, שהתרכזו במיוחד בבולגריה. באפריל 1877 הכריזה, רוסיה מלחמה על האימפריה העות'מאנית, שהסתיימה בניצחון רוסיה.

הבית בסן סטפאנו – ישלי קוי

לאחר המלחמה הרוסית-תורכית, נחתם חוזה סאן-סטפאנו במרץ 1878, שהמחיש את הניצחונות הצבאיים הרוסיים[1] וביתר את שטחי האימפריה העות'מנית בבלקן[2]. מבחינתה של האימפריה העות'מאנית, פירושו של דבר היה אובדן מרבית שטחי הבלקן ויצירת איום מתמיד על ידי בולגריה המורחבת בחסות רוסית. אולם הודות להתערבותה של בריטניה, שחששה לאובדן מיצרי הדרדנלים, ובתמיכת הקנצלר הגרמני בסמארק, נערכה רביזיה בחוזה סאן-סטפאנו, בקונגרס של המעצמות שהתכנס בברלין בקיץ 1878. קונגרס ברלין הפך את הקערה על פיה במעטו בערך הניצחונות הרוסיים שהושגו בשדה הקרב: קוצצו שטחיה של בולגריה, שחזרה והפכה לאוטונומית תחת חסותה של תורכיה. הקונגרס חזר ואישר את עצמאותן של סרביה, רומניה ומונטנגרו. בקונגרס הוחלט על סיפוחם של שטחים רבים, מאוכלסים על ידי אלבניים, לסרביה, מונטנגרו ויוון[3].

בתגובה, האלבנים הכריזו בפריזרן (Prizern), בקוסובו של ימינו, על הקמת "הוועד המרכזי להגנה על הזכויות של העם האלבני". התורכים קיוו להשתמש בכוח של העם האלבני העיקש כנגד המדינות הנוצריות החדשות: יוון, סרביה, מונטנגרו ובולגריה. אולם המעצמות הגדולות אילצו את הסולטן להסכים לגבולות שנקבעו בברלין. לכן ניסו האלבנים לקבל אוטונומיה מסוימת במסגרת האימפריה העות'מנית, ואכן זכו בה ב-1912. אולם אז פרצה מלחמת הבלקן הראשונה, בה נלחמו מונטנגרו, בולגריה, יוון וסרביה, בעידוד רוסיה, נגד האימפריה העות'מאנית. הטורקים הובסו בכמה קרבות גדולים (מידי הבולגרים בתרקיה, הסרבים במקדוניה ובאלבניה, המונטנגרים באלבניה והיוונים בסלוניקי), ואיבדו שטחים גדולים.

סרביה מונטנגרו ויוון כבשו כמעט את כול אלבניה וזממו לחלק ביניהן את שטחה. משום כך הכריזו מנהיגים אלבנים בנובמבר 1912, על הקמת מדינה אלבנית עצמאית. גורלה של אלבניה היה מעין פרודיה-זוטא על הפוליטיקה הבלקנית. מכיוון שאוסטריה – הונגריה ואיטליה התנגדו להשתלטות הסרבים על החוף האדריאטי, הם תמכו בעצמאות אלבניה. לאחר משא ומתן ממושך, נחתם במאי 1913 הסכם לונדון, שקבע גבולות בינלאומיים חדשים בבלקן. רוסיה ואוסטריה-הונגריה שיתפו פעולה בוועידת השלום בלונדון, שבה הוחלט להרחיק את גבול בולגריה מקושטא (אינטרס רוסי) ולהקטין את שטח סרביה (אינטרס אוסטרו-הונגרי). המעצמות גם עמדו על מתן עצמאות לאלבניה, בגבולותיה הנוכחיים (אך הסכימו לחלוקת מקדוניה בין מדינות הבלקן האחרות)[4]. מחציתה של האוכלוסייה האלבנית נותרה מחוץ לגבולות המדינה החדשה. היוונים קיבלו את יואנינה, הסרבים את קוסובו, המקדונים את ביטולה והמונטנגרים שטחים בצפון.

לאחר המלחמה מינו המעצמות הגדולות את הנסיך הגרמני וילהלם פון ויד (Wied), כשליט עליון על אלבניה. אולם הוא לא הצליח בשלטונו ועזב את אלבניה באותה שנה, כמה שבועות לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה. במהלך מלחמה זו, ב-1914, חולקה אלבניה בין יוון לבין איטליה, ב-1915 הוחזרה לשלטון כיבוש אוסטרי וב-1918 שוחררה בידי הסרבים, הצרפתים והאיטלקים. בינואר 1916 נכבש רוב אלבניה על ידי האוסטרים והדרום על ידי האיטלקים שעד סוף המלחמה השתלטו על אלבניה כולה. בפברואר 1920 הוקמה ממשלה אלבנית לאומית שהתנגדה לאיטלקים ובחוזה טיראנה שנחתם ב-1920 הכירו בה האיטלקים ועזבו את הארץ. בדצמבר 1920 התקבלה אלבניה לחבר הלאומים. מנהיגו של אחד השבטים המוסלמים החשובים באלבניה, אהמט ביי זוגו נהיה לראש ממשלת אלבניה. הוא הודח במרד שפרץ ב-1924, הוחזר בסיוע יוגוסלבי והקים רפובליקה. בינואר 1925 נהיה לנשיא אלבניה. מצבה הכלכלי של אלבניה – כמדינההפחות מפותחת באירופה – לא שופר במידה רבה עם גילוי שדה נפט בפטרוליה. כך גם מעמדה האסטרטגי, שלא שונה בהרבה, בשל הצורך להישען על הגנה וסיוע מצד איטליה.. הרגש הלאומי שפעם בה היה חזק, אך הדמוקרטיה לא יכלה להכות שורש בקרקע כה בלתי נוחה. אולם אלבניה נותרה בחבר הלאומים כמדינה ריבונית ועצמאית. אך בשנת 1928 הונעה אסיפה מכוננת לשנות את החוקה והכריזה על זוג הראשון, מלך אלבניה נשיא וב-1928 הכריז על עצמו למלך זוג הראשון. הוא העניק למדינה חוקה, פרלמנט ושוויון זכויות לכול האזרחים. כמו כן ניסה לצמצם את השפעתה ההולכת וגוברת של איטליה הפשיסטית.

ב-7 באפריל 1939 פלש הדוצ'ה האיטלקי בניטו מוסוליני לאלבניה וסיפח אותה. המלך נמלט מן המדינה לאנגליה והאספה הלאומית הציעה את הכתר לאיטליה. האיטלקים רצו להשתמש באלבניה כבסיס לתקיפת יוון. במלחמת העולם השנייה, לאחר כישלון הפלישה האיטלקית ליוון, כבשו היוונים מחצית מאלבניה אך ב-1941 גורשו ממנה על ידי הגרמנים, שמסרו את הפיקוח על אלבניה לאיטליה. החל מ-1942 הוטרד השלטון האיטלקי על ידי פרטיזנים אלבנים שבראשם עמד מורה שהפך לגנרל – אנוור חוג'ה (Enver Hoxha). הוא היה בן למשפחה מוסלמית, שהתחנך בבית ספר תיכון צרפתי בקורצ'ה ולמד באוניברסיטה של מונפלייה שבצרפת. הוא יצא לצרפת כדיפלומט אלבני מלכותי, אבל היה פעיל בסתר בתנועה הקומוניסטית והשתתף בעילום שם בעיתון המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית – "אימניטה". ב-1936 חזר לאבניה והיה מורה בקורצ'ה. מ-1939 עמד בראש המחתרת האנטי איטלקית.

לאחר כניעתה של איטליה לבעלות הברית בקיץ ,1943 נכבשה אלבניה על ידי הצבא הגרמני. המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, אשר נמלט ב-1941 לאיטליה ולגרמניה, שירת את הנאצים כתועמלן וגייס מתנדבים מבין המוסלמים באלבניה וביתר ארצות הבלקן לדיביזיית "אס אס" מוסלמית.

בקיץ 1944 ארגן חוג'ה את "הצבא לשחרור אלבניה" וגירש, בעזרת צבא בריטי, את הגרמנים. לצורך ביצור מעמדו, גייס אנוור חוג'ה את קהילות הטוסקים )TOSK בדרום, נגד ההתנגדות השבטית של הגגים Ghegs) בצפון. כמו ברומניה ובבולגריה, חתרנות ואלימות לא היו אפשרות אחת מני אחדות – הן היו הדרך היחידה אל השלטון. בבחירות של דצמבר 1945 קיבלה מפלגתו של חוג'ה 95% מהקולות. בינואר 1946 הכריז הפרלמנט האלבני על אלבניה כרפובליקה דמוקרטית ובחר בעומר נישאני כנשיא. אולם ההשפעה המכרעת היתה בידי חוג'ה, שהיה גם מזכיר המפלגה הקומוניסטית, גם ראש הממשלה וגם שר הביטחון. בסתיו 1946 פרץ רעב כבד בבלקן. עובדי סוכנויות סיוע תיארו מקרים קשים של קניבליזם והימצאות פעוטות בני שנה שמשקלם 3 ק"ג בלבד. עובדי סעד תיארו את המצב באלבניה כ"מצוקה נוראית".

בקיץ 1947, לאחר שהאמריקאים הודיעו על הפעלת תכנית מרשל, החליט סטלין להשליט סדר באימפריה המזרח אירופאית וכינס בבלגרד את הוועידה הראשונה של הקומינפורם בבלגרד, כדי להפגין קבל עולם שיוגוסלביה היא חלק מהמערך. מטרתו של סטלין היתה להחליף את המנהיגים הקומוניסטיים המקומיים, שהיו בעלי מעמד לאומי כלשהו, באנשים המחויבים לסטלין ולרוסיה. ההפיכה בצ'כוסלובקיה היתה חלק מהתהליך הזה. סטלין זמם לשבור כך גם את טיטו. הוא זימן את אדוארד קארדיי ומילובאן דז'ילאס מיוגוסלביה, במטרה למנות אחד מהם במקום טיטו. סטלין ניסה למזג את יוגוסלביה ובולגריה לפדרציה והציע ליוגוסלביה פיתיון – לבלוע את אלבניה. קשה לדעת מה היה קורה אילו טיטו, שהריח את הפוטש שסטלין זמם נגדו, לא היה מסכל את המהלך. באוגוסט 1949 נוסד בפריז "וועד להקמת אלבניה חופשית". אלבניה לא הוזמנה לאו"ם. תמכה במרד הקומוניסטי ביוון וסירבה לשתף פעולה עם משלחת האו"ם שתיווכה בסכסוך.

יחסיה של אלבניה עם יוגוסלביה היו תחילה ידידותיים. טיטו סיפק לה חומרי גלם ובעלי מקצוע, אולם לאחר שטיטו פרש מהקומינפורם, הפסיקה אלבניה את יחסיה עם יוגוסלביה וחסידי טיטו נרדפו קשות. הקרע בין יוגוסלביה לבין מדינות הגוש המזרחי ב-1948 ניתק את הרציפות הטריטוריאלית בין אלבניה למדינות הגוש, אך הקשרים המדיניים בינה לבין ברית המועצות הלכו והתהדקו ואלבניה שימשה כבסיס ימי בים האדריאטי, עבור ברית המועצות. ב-1955 הצטרפה אלבניה ל"ברית ורשה", שהיתה אז הארגון הצבאי של מדינות הגוש הסובייטי.

באותה שנה הצטרפה אלבניה לאו"ם. אולם ההתקרבות שחלה בין ברה"מ ליוגוסלביה לאחר מותו של סטלין, גרמה להרעה ביחסי אלבניה עם ברית המועצות. אלבניה חששה שההתקרבות הזאת תאיים על עצמאותה וביקשה לצמצם את מעורבות ברה"מ בענייניה הפנימיים. משום כך נטתה לכיוונה של סין שיחסיה עם ברה"מ הלכו והורעו. היתה זו המדינה הקומוניסטית היחידה באירופה שנהגה כך. ב-1959 ביקר חרושצ'וב באלבניה, אך לא הצליח לשפר את היחסים עמה. בסוף 1961 הקרע בין המדינות היה לעובדה קיימת וכמה חודשים אחר כך נותקו היחסים בין שתי המדינות. אלבניה היתה המדינה הקומוניסטית היחידה באירופה, שבמשטרה לא חל כל ליברליזציה והיא המשיכה לשמור על אופיו הסטליניסטי החמור. האלבנים ניסו לעצב גרסה חדשה של קומוניזם, תוך שהם מבודדים עצמם, משאר אומות העולם. אלבניה הייתה למעשה סגורה בפני כל קשר עם שאר מדינות העולם (למעֵט סין ואוסטריה). כול אמצעי הייצור רוכזו בידי המדינה ומתנגדי המשטר נרדפו קשות. חלק ברח לחו"ל. את משטרו ביסס חוג'ה על טרור ללא סייגים.

הוג'ה חשש כי תבוצע פלישה לאלבניה, ולכן בנה בשנים 1967 ועד מותו כ-700,000 בונקרים ברחבי אלבניה. כחלק מדוקטרינת "צבא העם", כל תושב עבר מגיל 12 אימון בירי בקלצ'ניקוב, וכל משפחה בכפר הייתה אחראית על ניקיון הבונקר שלה. ההוצאה על הבנייה הזו דלדלה את קופת המדינה, שהייתה ריקה בלאו הכי. כיום מרבית הבונקרים מוזנחים והרוסים, ומהווים אטרקציה תיירותית באלבניה.

המשטר הקומוניסטי אסר על כל ביטוי פומבי של אמונה דתית, וסגר את כל בתי-התפילה (מסגדים וכנסיות) – כחלק מהמאמץ להשליט בעם אידיאולוגיה אחת ויחידה. אלבניה בהנהגת חוג'ה היתה לשומרת הגחלת הסטליניסטית האחרונה באירופה. בשנים 1966-1969 התחוללה באלבניה "מהפכה תרבותית", בדומה לזו שהתחוללה בסין. אחרי המהפכה התרבותית, באה ליברליזציה מסוימת (1970-1972), הארץ נפתחה לתיירות, חוזקו קשרי התרבות והמסחר עם מדינות לא קומוניסטיות, הוקל הלחץ על סטודנטים ועל אנשי רוח ואפילו ניתן לבירוקרטיה חופש מסוים בניהול הכלכלה. לקראת סוף שנת 1972 החל אנוור חוג'ה לחשוש כי הליברליזציה עלולה לרופף את שליטת המפלגה בחיי היום יום והחליט לחזור לסטליניזם הנוקשה. הדבר גרר טיהורים בקרב קבוצות שחוג'ה ראה בהם איום על שלטונו, אמיתי או מדומה. בקיץ 1973 החל להכות באליטה התרבותית ובתנועות הנוער וכעבור שנה, גם בצמרת הצבא. שר ההגנה, הרמטכ"ל וראש המחלקה המדינית של הצבא, הודחו ממשמרותיהם. במשפטי טיהור שערך הוציא להורג את החשובים שבמנהיגי מפלגתו.

ביולי 1973 נפתחה בהלסינקי הוועדה לביטחון ושיתוף פעולה באירופה. 35 מדינות השתתפו בוועידה (לרבות ארה"ב וקנדה) ורק אלבניה סירבה להשתתף

הודות לקשרים עם סין, הוחש מאד תיעושה של אלבניה אך המטרות שהוצבו ב"תכניות החומש", לא תמיד הושגו. כך למשל, תכנית החומש של 1971-1975, שמה לה למטרה גידול שנתי של התעשיה בשיעור של 10%. אולם שיעור זה הושג רק בשנת 1971 ואילו בשנת 1973 ירד ל-7.3% ובשנת 1975, ירד ל-4.4% בלבד. הפיגור בביצוע לעומת התחזית יוחס לאדישות הפועלים ולתכנון וניהול גרועים. כישלון המדיניות גרר טיהורים במשרדי הכלכלה והתחבורה. שווי הסיוע שהעניקה סין בשנים 1970-1975 נאמד בחצי מיליארד דולר. כמו כן שלחה סין כ-6000 טכנאים ואלו סייעו בהקמתם של שלושים מפעלי תעשיה.

בשנות ה-70 נוצר קרע בין אלבניה לסין. חוג'ה רגז על צמצום הסיוע מסין ועל הזמנת טיטו לבקר בסין. הם התנגדו להתקרבות סין לארצות הברית וראו בה בגידה בעקרונות המהפכה. הם התנגדו לדנג שאופינג והזמינו את כל"המרכסיסטים-לניניסטים האמתיים", להצטרף למפלגה האלבנית.

ביולי 1978 יצאו אחרוני הטכנאים הסיניים,. גם קשרי הכלכלה נותקו לחלוטין. ברה"מ ניסתה להיבנות מהקרע עם סין וביקשה לחדש את קשרי הכלכלה וההגנה עם אלבניה, אך האלבנים דחו את ההצעה.

אלבניה שהתנגדה לכל קשר עם "ארה"ב, ישראל ומדינות פשיסטיות אחרות, הידקה בהדרגה את קשריה עם מדינות מערב אירופה. עם זאת, נמשכו החיכוכים עם היוגוסלביים שהאלבנים האשימו במדיניות של רצח עם כלפי המיעוט האלבני שבשטחם.

ב-1981 החלה ממשלת אלבניה לנקוט צעדים לפיתוח הכלכלה, ואלה הואצו ב-1985 אחרי מותו של הוג'ה, ששלט במדינה במשך למעלה מארבעים שנה. אולם אלבניה המבודדת נותרה הנחשלת במדינות אירופה.

את מקומו של הוג'ה ירש סגנו הראשון בתפקיד מזכיר המפלג הקומוניסטית, רמיז עליה, שהחל משנת 1982, לכהן בתפקיד הייצוגי של נשיא המדינה. תחילה, המשיך עליה בקוו הנוקשה של קודמו, אך כעבור זמן קצר החל בהיפתחות הדרגתית לעולם החיצוני, בהשפעת תהליכים שהתרחשו במדינות אחרות בגוש הקומוניסטי ולחצים פנימיים. כך חודשו ב-1987 היחסים הדיפלומטיים עם קנדה, שתי הגרמניות ואורוגואי. ב-1988 נחתמו הסכמי שיתוף פעולה בנושאי תרבות, מדע וחינוך, עם יוגוסלביה, היריבה הוותיקה. ב-1990 נחתמו יחסים דיפלומטיים עם ברה"מ.  באותה שנה פתחה אלבניה את שעריה למשקיעים זרים. בינתים גבר זרם של פליטים אלבניים שנהר אל השגרירויות הזרות החדשות שנפתחו בטיראנה וכ4800 פליטים קיבלו מקלט מדיני בגרמניה, צרפת ועוד.

ב-1990, בעקבות מדיניות הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוביל גורבצ'וב בברה"מ והתסיסה במדינות הקומוניסטיות, פקד את אלבניה גל של הפגנות אלימות ושביתות; מזכ"ל המפלגה, רמיז עליה, נאלץ להתיר בה ריבוי מפלגות – וגם הוחל בהתרת השתייכות דתית וגם פולחן דתי בפומבי. נחקק חוק המקנה את זכות השביתה, גם אם במגבלות מסוימות והוקם לראשונה איגוד מקצועי של כורים. הוסרו כל האנדרטאות לסטלין, נחקק חוק בדבר חופש העיתונות והותרה יציאתם של קומץ היהודים שחיו באלבניה. בראשית 1991 חולקו אשרות יציאה ל-22000 בני המיעוט היווני שחי באלבניה. מוסלמים קנאים ניצלו את התרופפות השלטון המרכזי ופרעו ביוונים. יש הטוענים שהיה זה אפילו בעידוד השלטון המרכזי. מכול מקום כ-5000 יוונים נרצחו.

התסיסה הייתה בשיאה בפברואר-מרס 1991: מפגינים הפילו את פסלו של הוג'ה בטירנה, ובה בעת השתלטו 20,000 אלבנים על ספינות והפליגו לאיטליה. באפריל אותה שנה נערכו בחירות וידם של הקומוניסטים הייתה על העליונה, אך הפגנות ושביתות בערים וגל הבריחות ההולך ונמשך אילצו את רמיז עליה להכריז על משטר נשיאותי, לנסח חוקת מעבר ליברלית, להתחיל בהפרטת חברות ממלכתיות ובהחזרת אדמות לאיכרים ולמנות ממשלה רב מפלגתית (יוני 1991). עם תחילת הרפורמות הפוליטיות ב-1990,הכריז שר החוץ האלבני על כוונת ארצו לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

כעבור שנה, התקיימו במדינה בחירות רב-מפלגתיות, לראשונה מאז 1923, אך בהן, להפתעת הכול, ניצחו הקומוניסטים (והועלו חשדות, לגבי זיופן). התמיכה בקומוניסטים היתה גדולה בעיקר בכפרים ואילו בטיראנה, ניתן רוב מוחלט של הקולות, למפלגת האופוזיציה הראשית, "המפלגה הדמוקרטית". הפרלמנט החדש אישר חוקה חדשה, שביין הייתר החליפה את שם המדינה מ"הרפובליקה העממית של אלבניה", ל"רפובליקת אלבניה". בעקבות הקמת הממשלה החדשה, הגיע שר החוץ האלבני לביקור רשמי בישראל שבמהלכו נחתם הפרוטוקול לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. בספטמבר הפגינו רבבות בטיראנה, בתביעה לביטול המשטר הקומוניסטי ולהתפטרותו של עליה. כמו כן גברה מצוקת המזון ובשורה של ערים פרצו מהומות ואירעו מעשי שוד וביזה.

ב-1992 התקיימו בחירות חדשות, בהן זכתה האופוזיציה הרפורמיסטית בהנהגת המפלגה הדמוקרטית, ברוב של 66%, בעוד שהמפלגה הקומוניסטית, ששמה שונה ל"מפלגת העבודה", קיבלה רק 26%.

הוקמה ממשלה רב-מפלגתית, והחל תהליך של הפרטת חברות ממלכתיות, והחזרת אדמות לאיכרים. כמו"כ חודשו היחסים הדיפלומטיים עם מדינות המערב, ואלבניה קיבלה מהן סיוע רב (תרופות ומזון). צעדים נמרצים שנקטה איטליה בלמו את זרם הפליטים שהציף אותה.

ב-1992 התמנה לנשיא סליח ברישה (Sali Berisha), קרדיולוג במקצוע, ולראש הממשלה נבחר אלכסנדר מסקי (Aleksander Meksi), שהחל ברפורמות מעמיקות, בדרך לכלכלת שוק. שנה לאחר מכן נכלאו מספר מנהיגים קומוניסטים באשמת שחיתות. ב-1997 נכשל ניסיונו של לקה, בנו של המלך זוגו, לחזור אל השלטון. באותה שנה פרץ במדינה משבר כלכלי חמור שנגרם בין היתר משורה של פרשיות שחיתות ו"משחק הפירמידה" שסחף את התושבים בהבטחות להתעשרות מהירה. המשחק התברר כתרמית רחבת היקף ובתחילת 1997, הביאה התמוטטות מזימת הפירמידה לחורבן כלכלי על המדינה, לאחר שאזרחים רבים הפסידו כל חסכונותיהם. באלבניה השתרר, עקב כך, מצב של כאוס – מרכזי הערים הפכו לאזור של ירי פראי באוויר, ואזרחים תמימים רבים קיפחו בשל כך את חייהם. בעקבות המשבר נערכו הפגנות המוניות נגד הממשלה שנאלצה להתפטר, והמפלגה הסוציאליסטית (לשעבר הקומוניסטית) עלתה לשלטון.

הירידה הדרסטית בייצור החקלאי והתעשייתי ואבטלה של 70% עוררו את הקהילה האירופאית וזו שיגרה לאלבניה משלוחי חיטה.

בינואר 2001, לאחר נפילתו של מילושביץ' הסרבי, חודשו היחסים עם סרביה, ובאותה שנה זכתה המפלגה הסוציאליסטית בבחירות פעם שנייה ברציפות. ב-2005 חזר ברישה מהמפלגה הדמוקרטית (מרכז-ימין) לשלטון, וב-2007 ביקר במדינה נשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש  – ביקור ראשון של נשיא אמריקני במדינה שסימל את היחסים ההדוקים בין המדינות. ב-2008 הוזמנה אלבניה להצטרף לברית נאט"ו.

הפזורה האלבנית:

אלבנים רבים התיישבו במהלך המאה ה-20 במקדוניה ובחבל קוסובו שביוגוסלביה. מעריכים כי בין 1960 ל-1990 היגרו 400,000 אלבנים לקוסובו והטו את המאזן הדמוגרפי בה לטובתם. החל משנת 1974, מאז שממשלת יוגוסלביה העניקה אוטונומיה למחוז קוסובו,  האיצו האלבנים את דחיקתם של הסרבים מן החבל.

היחסים בין האלבנים והסרבים הורעו עם הקמת "הצבא לשחרור קוסובו" (UCK) בידי בדלנים אלבנים (1992). החל מ-1996 פתחו האלבנים בפעולות גרילה וטרור משמעותיות כנגד הסרבים וכוחות הפדרציה היוגוסלבית. במהלך 1998 חלה הסלמה, ועם  התערבותן הצבאית של ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי במסגרת כוחות המשלוח של נאט"ו ב-1999, הפך הקונפליקט למלחמה.

ב-1999 התחוללה בחבל קוסובו מלחמה עקובה מדם שלוותה במעשי טבח המוניים של מיליציות סרביות בתושבי הרוב האלבני. כוחות ברית נאט"ו יצאו להגן על הרוב האלבני מפני הטיהור האתני שעמדו לבצע בו מיליציות של המיעוט הסרבי. אך רק לאחר 78 ימים של מעשי טבח המוניים אונס ביזה שריפות וגירוש, נכנע נשיא הרפובליקה הפדרלית יוגוסלביה, סלובודן מילושביץ' והורה לכוחותיו לצאת מן החבל.

 הערות

[1] : סעיפיו של חוזה זה הרחיבו את גבולותיה של בולגריה, תוך הענקת עצמאות, למן הרי אלבניה ועד לים השחור. כן הוכרה עצמאותן של סרביה, רומניה ומונטנגרו

[2] קונגרס ברלין (1878), כינוס שערכו מעצמות אירופה (רוסיה, בריטניה, אוסטרו-הונגריה, גרמניה, צרפת, איטליה והאימפריה העות'מנית), בניצוחו של הקאנצלר (ראש הממשלה ) הגרמני ביסמרק, כדי לדון בשטחי מזרח אירופה. בקונגרס נחתם חוזה חדש בין המעצמות ושונתה מפת מזרח אירופה: אוסטריה-הונגריה סיפחה לשלטונה את בוסניה והרצגובינה; מונטנגרו, רומניה וסרביה קיבלו עצמאות; קפריסין נמסרה לשלטון בריטניה. שינויי גבול נעשו גם בין בולגריה ויוון לבין האימפריה העות'מנית.

[3] חשיבותו של קונגרס ברלין הייתה משולשת: א) הוא שלל את הגבול המערבי המשותף בין רוסיה ותורכיה לאור הקמת המדינות העצמאיות בבלקן. השגת העצמאות של העמים הסלאביים בבלקן צמצמה, בהכרח, את פעילותה של רוסיה במרחב זה, והפנתה אותה לעבר הקווקז; ב) קונגרס ברלין האריך את חייה של האימפריה העות'מאנית ("האדם החולה על גדות הבוספורוס") לתקופה נוספת, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ראו בהרחבה באתר של עמיהוד ישראלי.

[4] התוצאה החשובה ביותר של המלחמה היתה אובדן כל שטחי האימפריה העות'מאנית באירופה, מלבד מחוז אדירנה המשתרע עד למרחק כ-250 ק"מ ממערב לקושטא, אותו איבדה במלחמת הבלקן הראשונה, ב-1912, אך זכתה בו במלחמת הבלקן השנייה, ב-1913