גילי חסקיןכתב: גילי חסקין, 23-11-23
תודה לגדעון ביגר על הערותיו
ראו קודם: היסטוריה של ברזיל מראשית הרפובליקה ועד האלף השלישי. ראו גם: המדינה החדשה של ז'טוליו ורגאס.
.הדיקטטורה הצבאית בברזיל שהתקיימה בין השנים 1964-1985, הייתה תקופת שלטון של כת צבאית. היא מכונה גם "הרפובליקה החמישית של ברזיל". במהלך התקופה שלטו בברזיל נשיאים מטעם המפלגה הצבאית 'הברית הלאומית להתחדשות'.
העידן החל עם הדחת הנשיא ז'ואו גולארט ((João Goulart בהפיכה צבאית. בשנת 1964 נראה היה לאנשי הכת הצבאית כי נטייתו של גולארט שמאלה היא חזקה מדי, בשל הרפורמות הכלכליות והחברתיות הליברליות שיזם, ובשל קרבתו "המסוכנת" לקומוניזם. ההפיכה הונעה בידי אזרחים אשר חששו כי הנשיא גולארט משמש כבובה של גיסו לאונל בריזולה (Leonel Brizola).,אשר נמנה עם השמאל הרדיקלי. כמו כן נטען, כי קשריו עם הפעיל הקומוניסטי קרלוס לואיס פרסטס (Prestas)[1], מסכנים את המדינה. הצבא האשים את גולארט באינפלציה הגבוהה שהחלה בתקופת קודמו בתפקיד, ובכך שתכניתו לחלק את העושר על מנת לשים קץ למשבר הכלכלי במדינה הייתה חלק מתוכנית קומוניסטית לבצר את מעמדו כדיקטטור. כמו כן, חברי קונגרס רבים התרעמו על אובדן כוחם ועל הלחץ שהופעל עליהם בידי הנשיא[2]. ב-30 במארס החלו טנקים לנוע לכיוון ריו דה ז'ניירו ותוך יומיים הוכרעה המערכה. ב-4 באפריל כבר נמצא הנשיא בגלות באורוגואי.
החל מראשית שנות ה-60 ניכרה נטייה בולטת של קציני צבא ברחבי אמריקה הדרומית, וברזיל בכלל זה, להתערב בשלטון. הדברים לא היו חדשים. כבר בשנות החמישים סיגלו לעצמם קצינים גבוהים, בצבאות פרו, ברזיל וארגנטינה, עמדות מוצהרות של התנגדות לאישים ולמפלגות מסוימות בארצותיהם, בדרך כלל מהסוג הפופוליסטי. עתה בעקבות ההקצנה הכללית שחלה באקלים הפוליטי, כל פנייה ישירה של נשיא נבחר להמונים, התסיסו את הקצינים. כך למשל, סולק מן השלטון באקוודור, הנשיא ולסקו איברה (José María Velasco Ibarra), בנובמבר 1961.
אף פוליטיקאי אזרחי לא היה מקובל על כל הפלגים הפוליטיים והצבאיים שהתאחדו לשם הדחתו של גולארט. לכן ב-31 במארס 64', מינו ראשי הצבא לנשיא את המרשל אוּמבּרְטוֹ דֶה אלנְקר קָסְטֶלוֹ בְּרָנְקוֹ (Humberto de Alencar Castelo Branco; 1897- 1967) – ראש המטה הכללי של הצבא. כמה שעות לאחר עלייתו לשלטון, זכה בברכות חמות של נשיא ארצות־הברית לינדון ג'ונסון, שמיהר לכונן עמו יחסים דיפלומטיים. הממשל האמריקאי כינה את הפיכה: "כוחות דמוקרטיים" שפעלו כנגד הקומוניזם הבינלאומי"[3].
שגריר ארצות הברית בברזיל תיאר את ההפיכה כ"מרד דמוקרטי" על אף האופי הרודני והאלים שלו. השגריר כינה את ברזיל "סין של שנות ה-60". מסמכים מסווגים ששוחררו לאחרונה של סוכנות הביון המרכזית האמריקאית (CIA) מגלים כי המהפכה נתמכה בידי ארצות הברית, אשר הציבה ספינות קרב אל מול חופי ברזיל, שהיו מוכנות לסייע לצבא לתפוס את השלטון במדינה, במידת הצורך[4]. הצורך לא עלה, מאחר שהצבא לא נתקל בקושי להדיח את הנשיא גולארט. המבצע האמריקאי נקרא "מבצע האח סם" (Operation Brother Sam)[5] . עוד עולה מהמסמכים כי שגריר ארצות הברית בברזיל, לינקולן גורדון, הודה שארה”ב מימנה את מתנגדי גולארט בבחירות המקומיות בשנת 1962 ואף עודדה את הקושרים נגדו מאוחר יותר.
גם מרבית אנשי המעמד הבינוני קיבלו בברכה את ההפיכה הצבאית. המשטר התכוון מלכתחילה לעקור את השמאל מן החיים הפוליטיים. המטרה הוגשמה על ידי שלילת זכויות פוליטיות ממנהיגים רבים, בתוכם גם כאילו שבקושי ניתן היה לזהותם עם השמאל.
בתחילה רצה אומברטו קסטלו ברנקו רק לפקח על רפורמה במבנה הפוליטי והכלכלי של ברזיל, ונראה כי לא היה בכוונתו ליצור שינוי בר קיימא במשטר. הוא סירב תחילה לשמש כנשיא מעבר לתקופה בה היה אמור גולארט לכהן, או למסד את אחיזתו של הצבא בכוח הפוליטי. ברנקו ניסה לשמור על מידה מסוימת של דמוקרטיה. הרפורמות הכלכליות שלו סללו את הדרך ל"נס הכלכלי" הברזילאי של שנות ה-70, והדרך בה עיצב מחדש את המערכת הפוליטית עיצבה את היחסים שבין הממשלה ובין האופוזיציה בשני העשורים הבאים. הוא שמר על עליונות הנשיא על הצבא, והעמיד במקומם מפקדים צבאיים בעלי נטייה להפיכה צבאית. ברנקו קיבל סמכויות נרחבות והצליח להוריד את האינפלציה. בבחירות 1965 זכו תומכי גולארט וקוביצ'ק, אך הצבא ביטל את הבחירות וקסטלו ברנקו קיבל סמכויות רודניות כמעט[6]. בינואר 1967 ניתנה למדינה חוקה חדשה, אך במאי התלכדה נגדה "החזית הרחבה" (Frente Ampla) הליברלית, שהשתתפו בה הנשיאים לשעבר קוביצ'ק, קוואדרוש, וגולאר. באביב 1968 נאסר על קיומה של החזית[7].
בראנקו גם שמר על חלק מהרפורמות הכלכליות שיזם גולארט , גונן על מעמדם של הקונגרס ושל בתי המשפט, ועשה כמיטב יכולתו לרסן את קציני הצבא מהימין הקיצוני. לכן נמתחה עליו ביקורת משני עברי המתרס הפוליטי: קציני הצבא הוקיעו אותו כ"שמאלן", והאופוזיציה קראה לו "דיקטטור". בראנקו היה צריך לבחור צד. על מנת לספק את דרישות הקיצונים מאנשי הכת הצבאית הוא קיצץ בסמכויות של הקונגרס, פיטר כמה ממושלי המדינות, והורה בצו על הרחבה משמעותית של סמכויות הנשיא על חשבון הרשות המחוקקת והרשות השופטת. והוא בחר להרחיב את סמכויותיו של הנשיא ולקצץ בכוחו של הקונגרס, מה שהקל בהמשך על יורשיו לפעול ביתר חופשיות, כשהם משוחררים מכבלי "הדמוקרטיה למראית עין", שהתקיימה בימיו[8].
בשנים הראשונות של הדיקטטורה, המצב עוד היה נסבל. אנשים נחקרו, נעצרו, חלקם אפילו יצאו לגלות, אבל לא היה דיכוי מסיבי ואלים, פעילי שמאל ומתנגדי משטר יכלו להסתובב ברחוב, ללכת לאוניברסיטה, לחיות את החיים. לא היתה אימה משתקת. הם הצליחו לארגן הפגנות גדולות והיתה להם תחושה שיכול לבוא שינוי, שהם יכולים להפיל את הדיקטטורה, לנצח את הפחד.
אבל השינוי לא בא, בטח שלא באותם ימים.
במארס 1967 נכנס לתפקידו הנשיא החדש מרשל את אַרְטוּר דֶּה קוֹסְטָה אה סילווה (Artur da Costa e Silva; 1899 –1969), שאת מועמדותו הכתיב הצבא. קבוצה גדולה של אישים פוליטיים, נתמכים בידי אינטלקטואלים, עיתונאים, סטודנטים ואנשי כנסיה, ניסתה ללחוץ על הצבא, להשיב את הארץ לשלטון דמוקרטי מלא. אך התוצאה שהשיגו היתה הפוכה. א-סילווה נכנע במהרה לקצינים חסידי הקו הנוקשה. למעשה, הדיקטטורה הברזילאית רק הלכה והתחזקה. התהליך הקצין אחרי ההפגנות הגדולות של 1968. ההפגנות הגדולות פרצו אחרי שכמה סטודנטים הפגינו נגד איכות האוכל שהוגש במסעדת סטודנטים בריו דה ז'ניירו. המשטרה פיזרה את ההפגנה באש חיה והרגה סטודנט , בן למשפחה מיוחסת ,בשם אדסון לואיס דה לימה (Edson Luís de Lima Souto). הסטודנטים חטפו את גופתו וערכו עצרת מול בניין עיריית ריו דה ז'ניירו[9]. התאספו שם עשרות אלפי בני אדם והשמועה התפשטה בכל ברזיל. ההרג הזה התסיס את כל המדינה ונערכו הרבה הפגנות, תחת הכותרת 'זה יכול היה להיות הבן שלך[10]. ההפגנות דוכאו בכוח רב, עם הרג של אזרחים נוספים. גם הכנסייה הקתולית הובילה מחאות סוערות סביב מותו של הסטודנט הצעיר, המחאות נמשכו חודש ימים אבל לא גרמו למשטר לשנות את דרכיו.
אלה היו החודשים שבהם נערכו גם הפגנות הסטודנטים בפאריס, והימין בברזיל החל לטעון שיש כאן קנוניה בינלאומית, ושכל ההפגנות מונהגות מרחוק, על ידי המפלגה הקומוניסטית. הממשל הצבאי הצליח להעביר חוק שהעניק לנשיא סמכויות כמעט בלתי מוגבלות. האיזון העדין בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת הופר. סילווה פיזר את הקונגרס הנבחר, המסכות הוסרו.
אנשי כת הצבאית נחלקו בין אלו שהאמינו שהם צריכים לתחום את פעילויותיהם לתחום הצבאי והקיצונים שהתייחסו לפוליטיקאים כאל ילדים סוררים המוכנים לבגוד בברזיל ולהסגירה לקומוניזם. ניצחון הקיצונים גרר את ברזיל למצב של שלטון אוטוריטארי. עם זאת, בשל העובדה שהם לא יכלו להתעלם ממשקלם של המתונים או מההתנגדות הכוללת בחברה למשטר הדיקטטורי, הם לא יכלו להביא למיסוד תחיקתי של דרישותיהם. הם לא ניסו לחסל את שרידי המשטר החוקתי הליברלי הישן, הן בשל הלחץ הפנימי והן בשל ביקורת מבחוץ, והברית עם ארצות הברית. ארצות הברית סיפקה את האידאולוגיה האנטי קומוניסטית של אנשי כת הקצינים, אך גם הטיפה לדמוקרטיה ליברלית, לה לא יכלו הקיצונים להסכים. בשל דאגתם למראית העין הם נמנעו משלטון אישי, ודרשו כי כל שינוי בשלטון ייערך בצורה חוקתית למחצה, בה יעביר הנשיא את סמכויותיו ליורשו.
עם כל זאת, ידם של הקיצונים הייתה על העליונה .הנשיא ביטל את החוקה והקים דיקטטורה צבאית בלתי מוגבלת. הוא סילק מהפרלמנט ומהממשל את מתנגדיו, אסר יריבים ושלל מהם את זכויות האזרח שלהם. בסוף שנת 1968 ביטל את סמכות הרשות המשפטית להתערב במעצרים פוליטיים והפסיק את פעילות הקונגרס. עשרות מרצים פוטרו מהאוניברסיטאות ביניהם אישים בולטים בקהילה האקדמית. שנת 1969 עמדה בסימן פעילותן של קבוצות גרילה עירוניות, שפעלו במחתרת. התרחשו בתכיפות אירועים אלימים כמו שוד בנקים, פריצות למחסני הצבא והמשטרה, כולל גניבות נשק והשתלטות על תחנות רדיו.
לאחר שהנשיא קוסטה אה סילווה לקה במפתיע בשבץ מוחי, בספטמבר 1969, הסיר המשטר את מסכותיו. באוגוסט 1969 החליפה את סילווה ה"חונטה" (טרימוויראט) הצבאית של מפקדי הצבא, חייל האוויר והצי, שהרחיבה את סמכויות הנשיא והנהיגה עונש מוות על כל פעילות חתרנית.
הם מינו את הנשיא גארשטוצ'ו מדיסי ( (Emílio Garrastazu Médici . ממשלתו החזיקה בשלטון ללא כל תמיכה עממית, מבלי שתהיה נתמכת על ידי מפלגה פוליטית, ומבלי שיהיה לה מצע ברור. היה זה עידן של פעולות טרור בערי ברזיל, חטיפות דיפלומטים, לרבות שגריר ארצות הברית, ומסע מקיף לדיכוי לוחמי גרילה בדרום מערב המדינה, ביער הגשם של האמזונס. סוכנויות שונות, כשירות המידע הלאומי ((Serviço Nacional de Informações))[11], הוקמו כדי לרגל אחר מתנגדים פוליטיים, לענותם, "להעלימם", ולסכל את פעולותיהם. מבצעים אלו גם יצרו הידרדרות ביחסים עם ארצות הברית שמנהיגיה ציפו לניצחון קו מתון, מסוג זה שהוביל קסטלו ברנקו. ידוע על עינויים, רציחות וההעלמות של מתנגדים פוליטיים[12]. ככל שכבדה ידו של המשטר הצבאי בברזיל על תושביה והשפעת הצבא חדרה לכל תחומי החיים, הצליח הצבא גם להשתלט על SNI, ולהפוך אותו לכלי חשוב בשליטתו בברזיל. למרות קיומה של משטרה חשאית בברזיל עוד מימי הרודן ג'טוליו ורגאס בשנות ה-30, השתלטות הצבא על ה-SNI הביאה נטיות אלו לשיאים חדשים.
המשטר הצבאי, שהגיב לעתים באלימות לא מרוסנת, אסר כמרים שנחשדו בסיוע לאנשי המחתרות וחקר אותם בעינויים שלעתים הסתיימו במוות. הגנרלים התייחסו לכמרים שצידדו בעניים, כאל "יסודות חתרניים". בתגובה, החלו ראשי הכנסייה להשמיע דברי ביקורת על המשטר הצבאי. באמצע שנות השבעים, הפכה הכנסייה לכוח היעיל ביותר, שהיה מסוגל לגבש התנגדות לדיכוי זכויות האזרח בברזיל. הקרדינל פאולו אווריסטו ארנס (Paulo Evaristo Arns), עירב את הכנסייה בפעולות של שתדלנות, מחאה והפעלת לחץ מצד גורמים בינלאומיים למען אסירים פוליטיים. בדרך זו, של פרסום של ביצוע מעצרים, נשברה הצנזורה, שהיא אמצעי הכרחי למשטר דיכוי השולט על אוכלוסייה מפוחדת. ועידת הבישופים הברזילאים העמיקה את פעילותה החברתית. נוסדו מטות פעולה שטיפלו בזכויות אדם, שכונות עוני עירוניות, עובדי תעשיה, ילדים נטושים, איכרים חסרי אדמה, אסירים, שחורים. במסגרת זו הועלתה על סדר היום הברזילאי, גם בעייתם של הילידים האמרינידים, שתרבותם, זכויותיהם ורכושם, הועמדו בסכנה בשל עבודות הפיתוח של האמזונס[13].
ראו באתר זה: האמזונס.
בצד צמצום זכויות האזרח בברזיל, נהנתה המדינה משגשוג כלכלי הולך וגדל. ממשלת ברזיל לוותה סכומים גדולים מהבנק העולמי, השקיעו אותם באופן נכון, כלכלת ברזיל גדלה באופן משמעותי, תופעה המוכרת כ"הנס הברזילאי" ("o milagre brasileiro") או "הנס הכלכלי" ("o milagre econômico"). מסוף שנת 1968 ועד 1973 גדל בממוצע התוצר המקומי הגולמי של המדינה ביותר מ-10% לשנה, האינפלציה השנתית ירדה מתחת ל-20%, והבנייה גדלה בכ-15%.הממשלה השקיעה באופן כבד בחברות ממשלתיות, ובעיקר באלו הקשורות לתעשיות הכרייה, הבנייה והאנרגיה, וכך נלחמה במיתון ובאבטלה על פי עקרונות הכלכלה הקיינסיאנית[14]. נבנו מגה פרויקטים לניצול המשאבים הטבעיים, כדי לפתח את המדינה וכדי להסיט את תשומת הלב מהיעדר רפורמות סוציאליות. בין עבודות הבנייה הגדולות בתקופה נמנים גשר ריו-ניטרוי (Niteroi), שחיבר בין ריו דה ז'ניירו, לעיר שמעברו השני של מפרץ גואנבארה (Guanabara) [15]. נסלל הכביש הטרנס-אמזוני (Rodovia Transamazônica), לאורך יערות הגשם הצפוניים באמזונס[16]. פרויקט שהזרים עושר לכיסי מעטים, אך סייע להסב את תשומת הלב מהלחצים החברתיים. כמו כן, הוקם על הנהר פראנה (Parana), סכר איטייפו (Itaipu), שהיה אז הסכר ההידרואלקטרי הגדול בעולם.
אף בחקלאות הושקעו משאבים רבים, במטרה להביאה למודרניזציה וליחסי עבודה יותר צודקים. ב- 1972 הונהגה רפורמה קרקעית בצפון־מזרח – להקלת מצוקת האיכרים. אולם זו לא היתה אפקטיבית דיה ומיליונים היגרו לערים ואכלסו את ה'פאבלות' הייתה התעבות של מעמד הביניים, עם גידול בצריכה וכן גידול בייצור מוצרי צריכה, כגון מכוניות, מקררים וטלוויזיות צבעוניות (מ-1972). נראה כאילו חלומות הברזילאים בדבר צמיחה כלכלית ומעמד של מעצמה הם אפשריים. בשנים אלו, "הנס הכלכלי" הושג באמצעים של דיכוי ארגוני העובדים, מעצרים של אנשי האופוזיציה, עינויים וצנזורה. עם כל זאת, השילוב הזה, בין שגשוג כלכלי לדיכוי פוליטי, גרם לכך שמספרם של מתנגדי המשטר הלך והצטמצם. כמו כן, השילוב של צמיחה כלכלית עם משטר צבאי עודד כתות קצינים בארגנטינה, צ'ילה, בוליביה ואורוגוואי לכבוש את השלטון מיד המשטרים האזרחיים במדינות אלה.
מצד שני, המדיניות הכלכלית הובילה לגידול באי-שוויון הכלכלי בין שכבות האוכלוסייה. הגידול בכלכלה הצריך עידוד של החיסכון הלאומי, ומשום שבאופן מסורתי המעמד הגבוה הוא פלח האוכלוסייה החסכני יותר, נתח ההון של העשירים הוגדל במכוון בעזרת פגיעה בערך שכר המינימום. כתוצאה מכך, גדל גם העוני במדינה, חרף הצמיחה הכלכלית. תופעת לוואי נוספת מהגידול הכלכלי הייתה נדידה המונית של כפריים למרכזי האוכלוסין – במיוחד לסאו פאולו ולריו דה ז'ניירו. נדידה זו נגרמה משילוב המודרניזציה בחקלאות עם הגידול בהזדמנויות העבודה בעיר (במיוחד בענף הבנייה). תופעה זו תרמה להרחבת שטחי הפאבלות (שכונות העוני) בערים הגדולות.
ראו באתר זה: הפאבלות
כלכלת ברזיל ספגה מכה קשה ממשבר האנרגיה העולמי בשנת 1973, אירוע אשר הביא לסיומו של ה"נס הכלכלי" הברזילאי. התלות הכמעט מוחלטת בייבוא נפט, יחד עם חובות גבוהים לבנקים זרים, הכניסו את ברזיל למשבר עמוק שממנו היא החלה להתאושש רק בשנות ה-90, לאחר חזרת הדמוקרטיה לברזיל.
מדיסי חיסל בכוח את תנועות ההתנגדות, אם כי לא היה ברוטאלי כמו המשטרים הצבאיים בצ'ילה ובארגנטינה. למרות זאת, משטרו של מדיסי נחשב על ידי רבים לאחד החשוכים והאלימים ביותר בברזיל מאז עצמאותה ב-1822. הוא הכריז מלחמה לכל דבר על לוחמי הגרילה, שהתרכזו בעיקר באזור האמזונס והורה לשירותי הביטחון החשאי לפעול בצורה נחרצת יותר נגד מתנגדי השלטון. מאות פעילים שמאלנים עונו, נרצחו ו/או הועלמו. ארגוני ההתנגדות למשטר הצבאי, אשר פעלו בשיטות גרילה (ולעיתים רחוקות אף בשיטות טרוריסטיות), דוכאו ומנהיגיהם נרצחו.
שביתות והפגנות עובדים היו אסורות וחל צנזורה כבדה על העיתונות ועל אמנות (בעיקר מחזות תיאטרון ושירים ברדיו ובתקליטים). אמנים רבים ראו כיצד פירות עבודתם נשללים על ידי מנגנון הצנזורה. ערוץ הטלוויזיה הגדול והפופולרי בברזיל, רשת גלובו (Globo), נמנע מלהציג כל ביקורת נגד הממשלה ואף תמך במדיניותה. רבים טוענים כיום כי התנהגות זאת היא תוצאת תמיכה מצד בעלי הרשת במטרות האנטי-קומוניסטיות של הדיכוי הצבאי. לעומתם אחרים טוענים כי היא נובעת מחשש של גלובו להסתכסך עם השלטונות.
הקשר הישראלי
בעת שלטון "המערך" (מפלגת העבודה ומפ”ם), מדינת ישראל קיימה קשרים קרובים עם המשטר הצבאי של ברזיל , בדומה לקשרים עם משטרים צבאיים האחרים באמריקה הלטינית.
מסמכים, שפורסמו לראשונה על ידי פעיל זכויות האדם עו”ד איתי מק ב-2018, מעידים על היחסים החמים בין הממשלה לבין הדיקטטורה, ששלטה ביד ברזל במדינה הדרום אמריקנית מ-1964 ל-1985.
“ההפיכה בוצעה במהירות ובתכנון להפליא והביאה, למעשה, במשך 24 שעות, לא רק לנפילתו של גולאר, אלא גם לדיכוי כל האלמנטים השמאליים”, נכתב במזכר השגרירות בברזיל לאחר ההפיכה, ב-1 באפריל 1964.
ב-16 ביוני 1965 כתב אריה אשל, מנהל אמריקה הלטינית במשרד החוץ, כי הוא מקווה ש”המשטר הנוכחי בברזיל יאריך ימים”. ממשלת ישראל חתמה עמו על הסכם לשיתוף פעולה בתחומי הביטחון והמחקר הגרעיני. ביולי 1966 ביקר בברזיליה הנשיא זלמן שזר.
במברק שנשלח למשרד החוץ ב-3 ביולי 1967, שבו תוארו הקשיים בקידום האינטרסים של ישראל במדינה: "אין אפשרות להפעיל ארגוני סטודנטים לטובתנו, שכן הארגונים הללו פורקו, למעשה בגלל שמאליותם, והוא הדין באיגודים מקצועיים, שלמעשה אינם קיימים”. גם קיבוץ ברור חיל בנגב, שבו מתגוררת אוכלוסייה גדולה של יהודים יוצאי ברזיל, גויס לטובת הרחבת הקשר. משרד החוץ פנה לחברי הקיבוץ וביקש ממנו לפנות למשרד החוץ של ברזיל ולתאר בפניו את החוויות בהיותם “עמדה קדמית של העולם החופשי מול גלי התוקפנות הנתמכת על ידי העולם הקומוניסטי”[17].
ביולי 1973 הציגה ישראל בסלון אווירי בסאו פאולו, שורה של כלי נשק כולל מטוסים, טילים וציוד אלקטרוני. במהלך הסלון נחתם הסכם עקרונות להקמת מפעל טילים בברזיל בשיתוף עם התעשייה האווירית של ישראל. באותה שנה ביקר בברזיל שר החוץ אבא אבן.
ההתנגדות
כבר נפילתו של ג'ילברט ב-1964 עוררה פחד רב בקרב אזרחים רבים. סטודנטים רבים, מרקסיסטים ופועלים, הקימו קבוצות שהתנגד לשלטון הדיקטטורי. היו כמה ניסיונות להתקוממויות צבאיות, שגרמו לשלטון להכביד את עולו על זכויות האזרח. ב-1968 חלה הפוגה במשטר הדיכוי. אמנים ומוסיקאים הקימו את תנועת ה"טרופיקנה" (Tropicália), בזמן הזה. יחד עם זאת, כמה מוזיקאים פופולריים כמו ג'ילברטו ג'יל (Gilberto Gil) וקטאנו וולוסו (Caetano Veloso) למשל, נעצרו, נכלאו והוגלו מהמדינה.
אך היו אמנים, כדוגמת המלחין והזמר, התסריטאי שיקו בוארקי (Chico Buarque) , שחיפשו דרכים להערים ולעקוף את הצנזורה, על ידי מסרים דו-משמעיים. כך גם שיריו של דוריבאל קאימי (Dorival Caymmi), המשורר הפופולרי מבהיה, שהיו שירי מחאה, מוסווים כשירי דייגים. כשהוא מתאר כיצד אם הדייג ממתינה לבנה שלא שב מהים, העם הבין זאת כפשוטו. אך מי שצריך היה להבין, הבין.
בוארקי גילה מעורבות פוליטית כבר מתחילת דרכו האמנותית, אך פעילותו כנגד השלטונות הפכה אינטנסיבית יותר ויותר, עד שבשנת 1968 – כמו חבריו היוצרים קייטנו ולוזו וז'ילברטו ז'יל – נעצר, וחודשים ספורים לאחר מכן הוגלה לאיטליה. בשנת 1970 חזר לברזיל וניצל את תהילתו וכישרונו כדי למחות נגד הדיקטטורה[18]. במהלך שנות ה-70 וה-80 המשיך בוארקי את מלחמתו המוזיקלית בדיקטטורה, לעיתים תוך שיתוף פעולה עם במאי קולנוע ועם מוזיקאים אחרים כאנטוניו קרלוס ז'ובים (Antônio Carlos Jobim), ויניסיוס דה מוראיס (Vinícius de Moraes) ואחרים. ברבים משיריו של בוארקי התייחסויות חברתיות, תרבותיות וכלכליות רחבות אף יותר מסוגיית חופש הביטוי[19].
ירח הדבש של הצבא לא ארך. הגנרלים, שלקחו הלוואות עצומות מן הבנקים הבינלאומיים, נהנו מהנס הכלכלי הברזילאי של צמיחה יציבה בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, אך כבר ב-1968 החלו הסטודנטים, ובעקבותיהם הכנסייה, למחות כנגד השלטון ולקרוא לצדק חברתי.
הליברליזציה הפוליטית והמשבר בכלכלה העולמית, הביאו למשבר חריף בברזיל. בין 1978 ל-1980 אירעו שביתות ענק במפעלי התעשייה. המפגינים התעקשו ששכרם אינו מאפשר חיים ראויים, וכי יש להקים מנגנון למנוע את שחיקתו האינפלציונית של השכר.
קרן המטבע הבינלאומית כפתה על ברזיל תכנית שיקום מכאיבה. לפי תכנית זו ברזיל נדרשה לשמור על שכר נמוך על מנת להילחם באינפלציה. בצפון, בצפון המערב, ואפילו באזור המשגשג יחסית של ריו גראנדה דו סול, פלשו כפריים לאדמה פרטית שלא הייתה בשימוש, והכריחו את הממשלה להקים משרד לרפורמה קרקעית. ב-1980 החלה המחאה להסלים. עובדים מיליטנטים התרכזו סביב הנהגת הפועלים של תעשיית הרכב בסאן פאולו, חוללו שביתות בהנהגת מנהיג פועלים לואיז אינסיו דָה סילווה (Luiz Inácio da Silva); המכונה "לוּלה" (Lula), שהיה מועמד מפלגת העובדים מעיין מהדורה ברזילאית של לֶךְ וַלֶנְסָה ((Lech Wałęsa הפולני[20]. מנהיגי השובתים, ובהם לולה, שיהיה בעתיד לנשיא ברזיל, נעצרו על הפרת חוקי הביטחון של המדינה. המתח עם הכנסייה הקתולית, שהייתה אחד המניעים העיקריים בשינוי החברתי, הגיע לשיא בתחילת שנות ה-80 עם גירושם של כמרים זרים שעסקו בפוליטיקה וברפורמה קרקעית. כאשר ראו ראשי הצבא כי הנס הכלכלי מתחיל לדעוך וההתנגדות העממית עולה, הכריזו על אברטורה (abertura), כלומר, פתיחה תהליך של חזרה זהירה לשלטון אזרחי. בעקבות זאת, הודק הקשר עם אירופה והחל שיפור איטי במצב זכויות האדם.
השנים, בין 74' ל-85', עמדו בסימן של משברים כלכליים ושל פתיחות הולכת וגוברת.
משך תקופת הנשיאות הוגבל לשש שנים בלבד ומלבד זאת יכול היה הצבא ליטול את הנשיאות מהנשיא, במידה והיה בכך צורך. כך קרה כאשר ב-1974 נבחר אֶרְנֵסטוֹ בֵּקמָן גַיזֶל (Ernesto Beckmann Geisel; ליורשו של מדיסי , על ידי פורום של מאות קצינים, למרות שהיה ברור שמדיסי איננו רוצה בגייזל כיורשו.
מינוי זה החל תהליך של פתיחות הדרגתית. גייזל התחיל להרפות מהלחץ של כוחות הביטחון על מתנגדי המשטר. למרות שהדבר לא התבטא באופן מידי , גייזל הקדיש את שלטונו לתהליך "הרפיה" (distensão) לקראת חזרתה של ברזיל לדמוקרטיה והתחיל להרפות מהלחץ של כוחות הביטחון על מתנגדי המשטר. במילותיו של גייזל הייתה זו "ההתפתחות המקסימלית האפשרית במינימום של ויתור על הביטחון".
התוכנית שהגה גייזל יחד עם מזכירו הצבאי גולברי דו קואוטו אה סילווה (Golbery do Couto e Silva), חזתה תהליך "איטי, מדורג ובטוח" שבסופו החזרת השלטון לעם. תכנית זו והצעדים שננקטו במסגרתה נתקלו בהתנגדות עזה מצד המחנה הניצי של צמרת הצבא. היא הובילה לפיטוריהם של מפקד כוחות הצבא בסאו פאולו ב-1976 ושר ההגנה סילביו פרוטה ב-12 באוקטובר 1977. מרבית הספרות המקצועית מדגישה את תהליכי ההפשרה אלו. אבל היו אנשים שעבורם התפתחות ההדרגתית היתה איטית מדי. לימים התברר שהמשיכה רדיפתם של מתנגדי משטר. ביניהם ולדימיר הרצוג (Vladimir Herzog), יהודי ממוצא קרואטי, בן 38 במותו, שהיה ראש מחלקת החדשות בתחנת טלוויזיה בעיר. הוא נחקר על קשריו עם המפלגה הקומוניסטית הלא חוקית דאז, תחת המשטר הצבאי בברזיל. סיבת מותו, על פי ״הזרוע הפוליטית של המודיעין״, הייתה התאבדות שאירעה כביכול במתקני הצבא ליד פארק איבירפוארה. הנתיחה שלאחר המוות לא הייתה חד משמעית, אך באותה תקופה היו הפתולוגים אנשי משטרה והם העלו באופן שיטתי דיווחים מסולפים על נתיחה שלאחר המוות במקרי מוות בעינויים[21].
הרב הצעיר של סאו פאולו, הנרי סובל (Henry Sobel,) קיבל תמונה מרושלת של הרצוג תולה עצמו, כביכול, באמצעות חגורתו. הצילומים המזויפים היו לא אמינים באופן קיצוני. למעשה, התא בו שהה הרצוג אפילו לא היה גבוה מספיק לתליה. ההוכחה הניצחת הראשונה לכך שהרצוג לא התאבד דווחה בכתבתו של פרננדו פאצ'קו ז'ורדאו: "תיק הרצוג – כלא, עינויים ומוות בברזיל" (Dossier Herzog – Prisão, Tortura e Morte no Brasil.). הכותב ציין כי התמונה שסופקה על ידי הצבא כהוכחה להתאבדותו של הרצוג הציגה את האסיר תלוי בחגורת הכלא שלו וקשור בסורגים של תאו כשרגליו נוגעות ברצפה וברכיו כפופות במיוחד.
בשנת 2005 עלה לאקרנים הסרט הדוקומנטרי: "הרצוג – 30 שנים" (Herzog – 30 anos) , של המפיק ז'ואה בטיסטה דה אנדראה (João Batista de Andrade), החושף את פרטי הרצח וניסיון ההסתרה.
על פי חוקי היהדות, סובל היה מחויב לקבור את הרצוג מחוץ לגדר בית הקברות. אבל מצפונו לא הניח לו. הוא זיהה את סימני העינויים בגופה וגם היה מודע לכך שהמקרה של הרצוג היה ה-38 שדווח כמתאבד במהלך חקירות המודיעין הפוליטי[22]. בצעד הפגנתי, סובל החליט לקבור את הרצוג במרכז בית הקברות. מבחינתו מדובר היה ביהודי שנרצח ולא כזה שהתאבד. בתוך הקהילה היהודית הוא נתקל בהתנגדות מצד מי שחשבו שעליה להימנע מהתערבות מסוכנת בפוליטיקה הברזילאית הדיקטטורית והמאיימת כל כך של אותה תקופה.
מספר ימים אחרי קבורתו של הרצוג, התבקש סובל על ידי הארכיבישופ אווריסטו ארנס להוביל תפילה בין-דתית בקתדרלה לעילוי נשמתו. באוניברסיטת סאו פאולו פרצה שביתת מחאה שסחפה 30,000 סטודנטים. 42 בישופים חתמו על דרישה לחקירה. יותר מאלף מאמרים בעיתונות ברחבי ברזיל דרשו את בדיקת המקרה.
מחאות והפגנות נגד רציחת מתנגדי משטר או היעלמותם מעל פני האדמה בפתאומיות התרחשו לא פעם בתחילת שנות ה-1970 אבל על פי הסופר פאולו מרקום (Paulo Marcum), שהיה בעצמו קרבן עינויים, כל זה לא היה לשווא. זו הייתה נקודת המפנה. על פי פאולו מרקום: הרצוג היה מקרה הרצח הפוליטי האחרון של מתנגדי המשטר הצבאי בברזיל.
קשה לדעת עד כמה העריך הרב סובל את עוצמת החלטתו ועד כמה תחלחל לציבור הרחב בברזיל. אחת הסיבות לעוצמת ההפגנות (גדולה הרבה יותר מרצח הסטודנט לימה, שלוש שנים קודם לכן), הייתה כנראה התזמון הפוליטי: רק כמה חודשים לפני רציחתו של הרצוג נקט הנשיא גייזל בכמה הקלות על האזרחים והקטין במידת מה את אימת השלטון עליהם ולנוכח הציפייה לאקלים בהיר יותר, הזעזוע והזעם היו עמוקים במיוחד. לא תרמה גם החובבנות בה ניסו לטייח כוחות הביטחון את המקרה[23].
הרצח בתואנת שווא כאילו מדובר היה בהתאבדות עוררה זעם לאומי עד כדי כך שאפילו נשיא הרפובליקה באותה תקופה, גנרל ארנסטו גייזל, טען כי בוצעה על ידי מי שהוא כינה "הפושעים" וכצעד ראשון פיטר את אדנארדו ד'אווילה – הגנרל הימני-קיצוני שעמד מאחורי האירועים הללו[24].
במישור הכלכלי קיווה גייזל כי שיעורי הצמיחה הגבוהים יישארו בעינם, אך היה עליו להתמודד עם משבר הנפט הבינלאומי. הוא המשיך בהשקעות המאסיביות של קודמו בתחום התשתית, בנה כבישים, אמצעי תקשורת, סכרים ומכרות. בפעם הראשונה מאז 1950 נפתחה ברזיל לחברות זרות בתחום הנפט. בתחילת שנות השבעים עמד הייצוא הברזילאי בצילו של פיחות הולך וגובר בערך המטבע הברזילאי. מאזן הסחר היה נתון בלחץ מתמיד, ומשבר הנפט הביא לחוסר איזון. הדבר הביא לצורך של ממשלת גייזל בהלוואות של מיליארדי דולרים מגורמי חוץ. אסטרטגיה זו הביאה להמשך שיעורי הצמיחה הגבוהים, אך הפרה בצורה ניכרת את מאזן התשלומים, והביאה לגרעון חמור. גייזל ציפה כי לאורך זמן תניב השקעתו בתשתית פירות שיצמצמו את התלות בייבוא, ויגדילו את הייצוא במידה שתאזן את החוב הלאומי.
ברזיל שינתה את מדיניות החוץ שלה כדי להמשיך ולמשוך משקיעים מבחוץ. "פרגמטיזם אחראי" החליף את הברית ההדוקה עם ארצות הברית, ואת הלך המחשבה של המלחמה הקרה. עמדתה הפרו ישראלית המסורתית של ברזיל, הוחלפה בקשרים הדוקים עם סעודיה ועיראק.
כמו כן אימץ גייזל מדיניות חוץ פרגמטית יותר מזו של קודמיו. גישתו הייתה להקים קשרים עם כל מדינה שתוכל לתרום לשיקומה הכלכלי של ברזיל. למרות היותו שמרן ואנטי-קומוניסט מושבע, חידש את היחסים הדיפלומטיים עם סין והפך את ברזיל למדינה הראשונה אשר הכירה בעצמאות אנגולה, בניגוד לקו הדיפלומטי של ארצות הברית.ממשלתו הכירה גם במוזמביק ופיתחה קשרים הדוקים יותר עם מדינות אמריקה הלטינית, אירופה ויפן.
ב-1975 חתמה ממשלת גייזל על הסכם עם מערב גרמניה, לבניית כורים גרעיניים בשטחה, דבר שהביא להתנגשות עם הממשל של ג'ימי קרטר בארצות הברית, אשר זה מכבר הביט על הפרות זכויות האדם בברזיל בעין לא אוהדת. באפריל 1977, הכריז גייזל על סיומה של הברית הצבאית עם ארצות הברית.
הנשיא הצבאי האחרון, ז'וֹאָאוּ בָּטִיסְטָה דֶּה אוֹלִיבִיֶּירָה פִיגֻיֶירֵדוֹ (João Batista de Oliveira Figueiredo; 1918- 1999) אמר שהוא השתלט על הנשיאות יותר מתוך תחושה של חובה מאשר מתוך אמביציה פוליטית. במישור הפוליטי, המשיך פיגיירדו את תהליך הדמוקרטיזציה האיטי שהתחיל קודמו. עם עלייתו לשלטון ב-1979, הבטיח פיגיירדו "להפוך את ברזיל לדמוקרטית". הוא חוקק את חוק החנינה הכללי, שאפשר לגולים פוליטיים לחזור לברזיל, אבל גם העניק מחילה וחנינה גורפת לאנשי הצבא שהיו מעורבים בפעולות לא-חוקיות וצומצמה הצנזורה.
הממסד הצבאי בברזיל, נחשב לאחד הגופים המסויגים ביותר מקבלת אחריות לפגיעה בזכויות אדם בתקופת הרודנויות באמריקה הלטינית. מדינות כארגנטינה, צ'ילה ואורוגואי הפגינו נחישות רבה יותר בהעמדה לדין ובכליאת סוכנים ומנהיגים צבאיים שפשעו בימים שבהם שלטו בהן חונטות. אישי צבא בברזיל המשיכו להתריס נגד פעילות הוועדה, שחקרה רשימה ארוכה של פגיעות בזכויות אדם, בהן עקירת אזרחים ילידים מאדמתם באזורי פיתוח באמזונס, עינויים, אונס והיעלמות בני אדם. קרלוש אלברטו אוגשטו, עובד לשעבר במשרד לסדר מדיני וחברתי, שמה של סוכנות המודיעין בעידן הרודנות, שהעיד בפני הוועדה ב–2013 אמר: "אנשינו מנעו את יישום הקומוניזם", בקובה אין היום חרויות כמו אלה שקיימות כאן היום. הודות לכוחות הצבא אנו נהנים מהחופש הזה היום"[25].,.
כהונתו של פיגיירדו (1979-1985) הפכה במוצהר לתקופת הכנה לחידוש מלא של החיים הפוליטיים, לרבות פעילות המפלגות . הוא הפך את ה"דיסטנסאו" של גייזל ל"אברטורה" (abertura), היינו, פתיחה הדרגתית של המערכת הפוליטית, באמרו כי מטרתו היא "להפוך את המדינה לדמוקרטיה, וכי הוא יכה ויכלא את המתנגדים לכך". הקיצוניים הגיבו בסדרה של פיגועי טרור. באפריל 1981 אירע פיגוע תופת שאישר כי אכן מעורבים גורמים בצבא הברזילאי בטרור, אך פיגיירדו היה חלש מכדי להעניש את האשמים. התקרית, וחוסר התגובה של פיגיירדו, חיזקו את הנחישות הציבורית להביא את המשטר הצבאי לכדי סיום.
במישור הכלכלי התאפיינה תקופת השלטון של פיגיירדו בהתמודדות עם המשבר הכלכלי העמוק שפקד את ברזיל (ומדינות אחרות בעולם, כולל ישראל) במחצית הראשונה של שנות ה-80. החוב הלאומי של ברזיל עבר את סף המאה מיליארד דולר והאינפלציה השנתית הגיעה ליותר מ-230%. על מנת לקבל סיוע מקרן המטבע הבינלאומית, נאלצה הממשלה לקצץ את הוצאותיה בצורה משמעותית, דבר שפגע פגיעה נוספת בשכבות החלשות של החברה.
כדי להילחם בחוב הלאומי הגואה, הדגיש משטרו של פיגיירדו את הייצוא. מזון, משאבים טבעיים, מכוניות, נשק, ביגוד, מוצרי חשמל, ואף נפט, שלהפקתו נדרש סיוע של חברות זרות. במישור הדיפלומטי, היחסים עם וושינגטון הופשרו, והדיאלוג עמה הודגש.
ב-1983 הכלכלה זינקה עם עליה של 5.4% בתוצר הלאומי הגולמי, אך עלייה זו הייתה חסרת משמעות לעומת שיעור האינפלציה ומשבר המנהיגות הפוליטית. פיגיירדו לקה בליבו, ועבר ניתוח מעקפים בארצות הברית, כך שאיבד את שליטתו הישירה במצב. בתצוגה מרשימה של כוחו של העם, מיליוני ברזילאים יצאו לרחובות בכל הערים הגדולות, בדרישה לקיום בחירות ישירות למשרת הנשיא, דרישה שהועלתה על ידי תנועה עממית חדשה שנקראה בשם "!Diretas Já". באפריל 1984 לא הצליח הקונגרס להעביר חקיקה שתביא לבחירות ישירות, ובחירת הנשיא הושארה לאלקטורים. פיגיירדו לא התערב באופן ישיר על מנת להביא להכרעה בעניין זה, אך המועמדים החלו בחיפוש אחר קולות האלקטורים. ב-15 בינואר 1985 הכריעו האלקטורים לטובת בחירתו של האזרח טנקרדו דה אלמיידה נווס ( Tancredo de Almeida Neves, ( 4 במרץ 1910, סאו ז'ואאו דל-ריי, מינאס ז'ראיס – 21 באפריל 1985) בעברו ראש הממשלה בזמן ז'ואאו גולארט ושר המשפטים בתקופת ז'טוליו ורגאס כנשיאה של ברזיל.
הערכה: המשטר הצבאי בברזיל לא היה בדיוק דיקטטורה אבסולוטית. הייתה זו מערכת בה השלטון בלם את עצמו. במקום שלוש הרשויות הנפרדות, המסורתיות, של המדינות הדמוקרטיות, התפתחה בברזיל מערכת של בלימה הדדית בתוך הצבא. ככר מרכזית בבירה ברזיליה קרויה "הכיכר של שלושת הכוחות" (Plaza de los tres podres). בשפה הפורטוגלית, כמו בספרדית, המילה "כוח" והמילה "רשות" הינו אחת – poder. במקרה של ברזיליה הכוונה אינה לרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת, אלא לחיל הים, לחיל האוויר ולחיל היבשה. אכן, במהלך עשרים שנות השלטון הצבאי בברזיל, היו מקרים רבים שמערכות הבלימה שבתוך הצבא, הן שבלמו את השליטים הצבאיים מלהיות שליטים אבסולוטיים.
אילן רחום טוען כי המשטר הצבאי בברזיל היה פחות רודני מאילו של ארגנטינה ואורוגוואי. כנראה משום שהאלימות שהפעיל המחתרות הברזילאיות בראשית שנות ה-70 הייתה מאופקת יחסית לזו של שתי המדינות האחרות[26]. עדיין, מדובר במשטר שהטיל טרור על מתנגדיו, שככול שחלף הזמן, כך נחשפו פשעיו.
חשיפת פשעי המשטר הצבאי
בספטמבר ,2007 מסר נשיא ברזיל לולה את הדו"ח עב הכרס שכותרתו "הזכות לזיכרון ולאמת" (Direito a Memoria e a Verdade), לקבוצה של אלמנות בגיל העמידה ובניהן, ששלושים שנה קודם לכן, היו יתומים צעירים. הקריאה בדו"ח לא קלה. אלה 503 עמודים עמוסים בזוועות. עשרות אלפי שורות שמגוללות מאות סיפורים אישיים של כאב ואימה, אבל גם של תקווה, שהתמהמהה, אבל הגיעה.
אחרי מבוא ארוך, שפורש את הרקע ההיסטורי של הדיקטטורה הברזילאית, ששימשה כחיל חלוץ לנפילתן של הדמוקרטיות השכנות בארגנטינה, אורוגוואי וצ'ילה, למשל, בא תיעוד ארוך של תאריכים, מקומות ובעיקר שמות של המתים והנעלמים הברזילאים. כרוניקות של ייסורים ושל מוות.
הוועדה חקרה 339 מקרי מוות והיעלמויות "חדשים", שהצטרפו ל-136 מקרים ידועים שנחקרו עוד לפני שהוקמה – נשים וגברים שנרצחו והועלמו על ידי שליחי הדיקטטורה הצבאית. כמו כן, הדו"ח חושף מקרים קשים של התעללות מינית בנחקרים ובנחקרות שלא נחשפו עד אז.
כך למשל, מריה בארסלוס, שנעצרה בשנת 1969, כשהייתה בת 24, על ידי משטרת ברזיל בעקבות פעילותה בארגון הגרילה השמאלי "Palmares-VAR", שפעל נגד השלטון הצבאי במדינה. אלה היו ימי סדום הבלתי נגמרים שלה. במשפט שנערך לה בריו דה ז'ניירו סיפרה כי השוטרים הצבאיים "הפשיטו את הבגדים מעלי לאט-לאט. שוטר נגע בכל גופי במספריים ואיים שיחתוך את שדי. באותו זמן, חברי היו בחדר חקירות אחר. שמעתי איך החוקרים הכו אותם וראיתי שהם גרמו להם חבלות בראש ובאיברי המין. 24 שעות אחר כך, אחד מהם, שייל צ'רלס שרייר, מת מפצעיו".
דו"ח מקיף, שפרסמה בשנת 2014, "ועדה לבירור האמת", המונה שורה ארוכה של שיטות עינוי בהן השתמש המשטר הצבאי ששלט בברזיל מ–1964 עד 1985. סוכני משטר הדיקטטורה הצבאית של ברזיל צלבו קורבנות עינויים, לאחר שחבטו בכפות ידיהם במקלות ותלו אותם על הקיר במתקני מעצר[27].
במקרים אחרים החדירו החוקרים חרקים לגופם של קורבנותיהם או עינו אותם במכות חשמל, כפי שקרה לדילמה רוסף (Dilma Vana Rousseff), לוחמת גרילה לשעבר ונשיאת ברזיל בשנים 2001-2016. היא נלקחה ברכב, קשורה באזיקים, אל מפקדת שירות הביטחון הידוע לשמצה בריו דה ז'ניירו, נמסרה לידיו של חוקר אכזרי, הקפטן בנוני אלברנז, ובמשך שלושה שבועות עברה עינויים – ספגה מכות, הצלפות, והגרוע מכל, מכות חשמל באיברים שונים של גופה. על פי הידוע היא מסרה רק מעט מידע, עובדה היא כי חבריה הקרובים בארגון לא נעצרו בעקבות חקירתה. בית משפט צבאי גזר עליה שש שנות מאסר ושלילת זכויותיה האזרחיות למשך 18 שנה. בסופו של דבר היא שוחררה ב-72', אחרי שנתיים וחודשיים בכלא, כשהיא סובלת מתשישות חולנית, רזון ותפקוד בלתי תקין של בלוטת התריס.[28].
נכתב בדו"ח: "תחת הדיקטטורה הצבאית, דיכוי וחיסול אופוזיציה פוליטית הפכו למדיניות רשמית, נהגו ויושמו בהתבסס על החלטות שקיבלו נשיא הרפובליקה והשרים בדיקטטורה"]….]דוחה לחלוטין את ההסבר שהוצע עד היום לפיו ההפרות החמורות של זכויות אדם בוצעו על ידי אנשים בודדים או היו פעולות חריגות מצד כמה חיילים נלהבים"[29].
הדו"ח גם נוקב בשמותיהם של 377 איש האחראים לפגיעה בזכויות אדם וקורא להעמידם לדין, חרף חוק החנינה שקיבלה ברזיל ב–1979, המעניק חסינות למבצעי פשעים אלה[30].
לעתים נדמה שהרבה אנשים מחוץ לברזיל, ולמרבה הצער גם בברזיל עצמה, כלל לא מודעים לדברים הנוראים שקרו פה רק לפני 20 ו-30 שנים. השלטון הצבאי אמנם פעל כאן בשיטות מעט שונות מאלה שהיו נהוגות בדיקטטורות אחרות באמריקה – לא היה כאן, למשל, רצח שיטתי כמו בארגנטינה, שבה חיסל הצבא זרם פוליטי שלם, כולל שליחת ילדיהם של המתנגדים הפוליטיים לאימוץ. גם אי אפשר להשוות בין מספר הנרצחים והנעלמים. בארגנטינה הרגו עשרות אלפים; בברזיל כמה מאות. אבל גם כאן הייתה מדיניות ברורה, של שימוש באלימות כדי להשיג מטרות פוליטיות[31].
הערות
[1] הסופר הבהייני ז'ורז' אמאדו, כתב ב-1942 ביוגרפיה בשם ,O cavaleiro da esperança , שתורגמה לעברית ב-1953 כ"לואיס קרלוס פרסטס אביר התקווה".
[2] למרות שרוב ההיסטוריונים סבורים כי ההפיכה שהפילה את שלטונו של הנשיא האזרחי ז'ואאו גולארט, הייתה תוצאה של התנהגותו של גולארט ושל חוסר היציבות של המשטר האזרחי בשנותיו האחרונות, אחרים טוענים כי התוכניות להפיכה צבאית בברזיל החלו עוד בשנת 1954.
[3] נוקשות נוסח ברזיל, "העולם הזה", גיליון 2251 מ-22 באוקטובר 1980, עמוד 17
[4] "5ª República (09.04.1964 – 05.10.1988)". Portal da Câmara dos Deputados (in Brazilian Portuguese). Retrieved 7 March 2023.,תודה לאדסון על התרגום.
[5] Spektor, Matias (2018). "The United States and the 1964 Brazilian Military Coup". Oxford Research Encyclopedia of Latin American History.
[6] "Brazil – Military intervention and dictatorship – history – geography". Retrieved 26 November 2016.
[7] אילן רחום, ברזיל בעבר ובהווה האליטה והעם , פפירוס , 1990
[8] רועי בית לוי, ארץ טרופית רעה, הארץ 18-09-2007
[9] "A morte de Edson Luís no Calabouço em 1968 Archived September 28, 2015, at the Wayback Machine"
[10] Petras, James (1987). "The Anatomy of State Terror: Chile, El Salvador and Brazil". Science & Society. 51 (3): 314–338
[11] ה-SNI התחיל את דרכו כשירות אזרחי בפיקודו של גנרל בדימוס בשם גולברי דו קוטו אה סילווה. הוא סיפק לנשיא אומברטו קסטלו ברנקו מקור מידע חיצוני, עצמאי משירותי הביון של הצבא
[12] ארץ טרופית רעה
[13] תת יבשת בטלטלה, עמ' 258
[14] כלכלה קיינסיאנית (Keynesian Economic Theory) או קיינסיאניזם היא תאוריה כלכלית שפותחה על ידי הכלכלן הבריטי ג'ון מיינארד קיינס. עיקריה נוסחו בספרו "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" (1935), שנכתב בהשפעת המשבר הכלכלי העולמי (השפל הגדול) שפרץ בשנת 1929, והיא אבן הפינה של תורת המקרו כלכלה. גישתו הבסיסית של קיינס הייתה כי לא ניתן לנתח את התרחשות השפל הגדול במסגרת המודל הקלאסי הרואה במנגנון המחירים של היצע וביקוש דרך להשגת שיווי משקל בכל השווקים. רבים רואים בתורתו של קיינס מהפכה במחשבה הכלכלית של הקפיטליזם. בניגוד לכלכלנים ליברליים כמו אדם סמית (מפתח עקרון "היד הנעלמה"), קיינס טען כי על מנת להבטיח צמיחה כלכלית יש צורך בהתערבות ממשלתית פעילה בשוק. ראו בהרחבה: ג'ון מיינארד קיינס, התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף, הוצאת מאגנס, מוסד ביאליק וידיעות אחרונות, 2006
[15] גשר ריו-ניטרוי (Ponte Rio-Niterói) הוא גשר הנמצא במפרץ גואנברה ומחבר בין הערים ריו דה ז'ניירו וניטרוי שבברזיל. ב-23 באוגוסט 1968 החל פרויקט הבנייה את דרכו במעמד אליזבת השנייה מלכת הממלכה המאוחדת והנסיך פיליפ דוכס אדינבורו לצד מריו אנדראזה, שר התחבורה של ברזיל. בניית הגשר מומנה בעזרת הלוואת מבנקים אנגליים וממשלת ברזיל. העבודות הבנייה החלו ב-1969 ונמשכו עד 1974. אורכו 13.29 קילומטר, מתוכם 8.836 קילומטר על פני המים. רוחבו של הגשר 26.60 מטר. הגובה המרבי של המקטע המרכזי הוא 72 מטר מעל פני הים. שני נתיבי נסיעה של 12.20 מטר כל אחד, ובכל אחד מהם שלושה מסלולים.
עם חנוכתו היה הגשר השני באורכו בעולם והארוך ביותר ללא שימוש במגדלים. תכנון באמצעות מגדלים לא התאפשר מאחר שהוא ממוקם בנתיב הטיסה של נמל תעופה סנטוש דומונט, ומגדלים על פני הגשר היו חוסמים את נתיבי הגישה אל שדה התעופה. באופן רשמי הוא נקרא גשר הנשיא קוסטה אה סילווה (Ponte Presidente Costa e Silva), על שמו של הנשיא ארטור דה קוסטה אה סילווה שאישר את בנייתו
[16] טרנס אמזוניקה (בפורטוגזית: Rodovia Transamazônica) היא דרך שנסללה על ידי ממשלת ברזיל במעבה יער האמזונאס, מן החוף האטלנטי עד לגבול הפרואני. אורכה של הדרך 4,380 ק"מ, והיא השלישית באורכה בברזיל. הדרך מסומנת כ-BR230. הדרך נחנכה ב־30 באוגוסט 1972, במטרה לחבר את מדינות פארה ואמזונאס, אותן היא חוצה, עם יתר ברזיל, וכן עם פרו ואקוודור. הקמת הדרך לוותה בקשיים לוגיסטיים, בשל מרחקם של חלקים רבים ממנה מנקודות יישוב. בתחילה תוכנן לסלול כביש לאורך 8,000 ק"מ, אך תוכנית זו ירדה מן הפרק. למעשה, בשל עלויות הסלילה, רק חלק קטן מן הדרך נסלל, ורובה דרך עפר. הדבר מקשה על הנסיעה בה, ובעונה הגשומה (בין אוקטובר למרץ) השימוש בה בלתי אפשרי. (https://www.britannica.com/topic/Transamazonian-highway)
[17] הדיקטטורה הצבאית הברזילאית, התמיכה האמריקאית והקשר הישראלי: 57 שנים להפיכה הצבאית הברזילאית https://zoha.org.il/101805/
[18] באותה תקופה הצליח אחד משיריו, Apesar de Você, לחמוק מעיני הצנזורה והפך להמנון התנועה הדמוקרטית. רק לאחר שנמכרו יותר מ-100,000 עותקים של התקליטון נאסרה הפצתו והוא הוסר מן המדפים
[19] שיריו של בוראקי אינם נעדרים צד אישי. המייחד אחדים מהם הוא ה"אני" הנשי, שבוארקי מאמץ לעיתים. אם שירתו של ז'ואאו ז'ילברטו הייתה חדשנית בעת שנשמעה לראשונה גם משום שהיו בה עדינות ורכות "בלתי גבריות", הרי שבוארקי, שנים אחר כך, לא היסס לשיר בקולו הרך שירים שכתב הנושאים אופי של נשיות בלתי מתפשרת. כך, למשל הקליט בוארקי ביצוע משלו לשיר "האהוב שלי" ("O meu amor") מ-1978:
[20] בשנת 1978 אף נבחר דה סילווה לנשיא של איגוד עובדי הפלדה של שתי ערים במדינת סאו פאולו דיאדמה (Diadema) וסאו ברנארדו דה קמפו (São Bernardo do Campo) לאיגוד, שהוא נבחר לעמוד בראשו, הייתה חשיבות מכרעת בתחומי תעשיית התחבורה בברזיל (הוא מכר חלקים וחומרים לחברות כגון פולקסווגן ופורד). גם לפני היבחרו מילא דה סילווה תפקידים שונים באיגוד עובדי הפלדה. באותן השנים, תקופת הרודנות הצבאית בברזיל, נסע לארצות הברית להשתלמויות עסקיות ושם עסק, בין השאר, גם בפעילויות אנטי-קומוניסטיות. עובדה זו הייתה דבר מביך במקצת בשביל דה סילווה, בהתחשב בכך, שלאחר מספר שנים דעותיו הפוליטיות השתנו מן הקצה אל הקצה והוא נעשה לשמאלני. גם כיום, מרבים מתנגדיו של לולה לצטט מקרה זה, בטוענם כי לעולם לא היה דה סילווה בעל דעות שמאלניות אמיתיות, אלא הציג את עצמו כך לצורך מטרותיו האישיות.
[21] The Search for Brazil's Disappeared – The Mass Grave at Dom Bosco Cemetery by The physicians for human rights on March 13, 1991
[22] Lamond, Ian R. "Remembrance of things present: Vladimir Herzog and democracy in contemporary Brazil". opendemocracy. DEMOCRACIAABIERTA. Retrieved November 23, 2018.
"Family receives new death certificate of journalist killed during Brazilian dictatorship". Folha de S.Paulo. 2013-03-16.
[24] אנו – המוזיאון היהודי העולמי, " רצח אחד יותר מדי: סיפורו של העיתונאי היהודי שהביא לסיום השלטון הצבאי בברזיל", 07-03-22
[25] ברזיל כבר לא יכולה להתעלם מזוועות הדיקטטורה, הארץ
[26] אילן רחום, תת יבשת בטלטלה, עמ' 353
[27] "הדיקטטורה הצבאית בברזיל (1964–1985) והקשר לנשיאת ברזיל כיום" רגעים היסטוריים, 1-10-2010
[28] שלמה פפירבלט, " סיפורה המדהים של דילמה רוסף, המועמדת המובילה לנשיאות ברזיל" הארץ, 01-10-2012
[29] " ברזיל: פשעי החונטה הוצגו, הנשיאה בכתה", 10-12-14
[30] סיימון רומרו, ניו יורק טיימס, "ברזיל כבר לא יכולה להתעלם מזוועות הדיקטטורה" הארץ, 12 בדצמבר 2014
[31] ארץ טרופית מכוערת