אולורו – ההר והחלום.

‏

כתב: גילי חסקין 24/02/2020

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם, באתר זה: טיול בטסמניה.

אוסטרליה, היא היבשת הקטנה בעולם. למרות זאת, היא מציעה מרחבים המשתרעים מאופק עד אופק ומגוון גדול של נופים רבי עצמה. כאשר עוזבים את החוף של האוקיינוס השקט – המרהיב לכשעצמו ונוסעים מערבה, דרך יערות הגשם הטרופיים של קווינסלנד, אל הגבול שבין המזרע לישימון, בנוף ההולך ומתייבש, מגיעים אל סלע אדיר ממדים, שמתרומם מלב המישורים השטוחים, רחבי הידיים של מרכז אוסטרליה. זהו אחד המקומות המיוחדים ביבשת ובעצם בעולם כולו. סלע מיתי, המקודש לילידים וממגנט אליו ואפילו מהפנט, תיירים מהעולם כולו. אוּלוּרוּ (Uluṟu), שהוראת שמו בפי הילידים היא, לפי אחת הסברות, "מקום מפגש", ידוע יותר כ"איירס רוק" (Ayers rock) ונקרא על שמו של הנרי איירס, ראש ממשלתה לשעבר של דרום אוסטרליה.

הסלע, שנמצא במרכזו של פארק, נמצא בחלקה הדרומי של הטריטוריה הצפונית (Northern Territory), אזור הספר האוסטרלי המהולל, הקרוי בחיבה ה"אאוטבק" (Outback); כ-335 ק"מ בקו אווירי מאליס ספרינגס ( Alice Springs) = העיר הקרובה ביותר.

עבור רבים, ביקור באולורו הוא התגשמות של פנטזיה אוסטרלית. סלע מסתורי, ששעות הזריחה והשקיעה יפות לו במיוחד. זהו סלע יחיד, "מונולית" בפי אנשי המקצוע, זהו קונגלומרט בו שקעו אבן חול, עם אבני בזלת וגרניט. כל אלו זרמו במשך עידנים, אל ים פנימי גדול, שנוצר כאן לפני חמש מאות מיליוני שנה.

גובהו של ההר מעל פני הים (863 מ'), פחות רלוונטי. מה שהופך אותו למרשים כל כך הוא גובהו היחסי, מעל פני השטח –  318 מטר. מתארו מעוגל, היקפו 9.4 ק"מ. מרשימה יותר העובדה שרובו נמצא מתחת לאדמה עד לעומק של כ-2.5 ק"מ אל תוך הקרקע.

טיול הוא בדרך כלל מסע בעקבות החלומות והכיסופים. אלו נולדים מסיפורים ומתמונות. לכול מטייל את החלום הפרטי שלו. לו הייתי אנוס לבחור באתר אחד באוסטרליה. באתר אחד בלבד, בחירה קשה ואפילו אכזרית, סביר להניח, שכמו רבים אחרים, הייתי בוחר במונומנטים האדירים, האלו, הבנויים אבן החול האדמדמה, ומהווים עדות ניצחת לעוצמתו של הטבע.

ראיתי את אולורו פעמים רבות, בספרים, בסרטים, בכתבות מודפסות ומקוונות. הוא ניבט אלי נוצץ, באור מושלם, מתוך הגלויות. דומה היה שאינו יכול לחדש לי דבר. והנה, בלי קשר להכנה האינטנסיבית שקיבלתי, ניצבתי מולו, משתאה. נסער. נרגש. זהו אחד החזיונות שמלווים אותי זמן רב אחרי שנפרדתי מהם ויצאתי לחפש מקומות אחרים. נסיעה במדבר.

יצאנו מבריסביין (Brisbane), שלחוף האוקיינוס השקט, מזרחה, אל לבה של אוסטרליה. עזבנו את יערות הגשם ואת האגמים אשר בדיונות החוליות וטסנו מעל אגני מלח גדולים ודיונות אדמדמות, לאיירס רוק. חסרונה של הטיסה הוא ביתרונה, המהירות. לא הספקנו לחוות איך הירוק התחלף לאטו בחום אדמדם ולא חשנו כיצד הבריזה הנעימה שנשבה מן הים, התחלפה לרוח מדברית יבשה. נכון יותר להגיע לכאן, בנסיעה ארוכה, מאליס ספרינגס, כדי לחוש את הריק, את העצמה של הבדידות. עם ארץ בראשית ועם בוראה.

איירס רוק. תחושה של אילת בקיץ. אזור זה, שבמאה ה-19 היה יעד לחלוצים, ששמו נפשם בכפם ויצאו לגלות את מסתורי היבשת. הפך בזכות האתר, לאבן שואבת למטיילים ונחשב ליעד תיירותי מספר אחד באוסטרליה. למרות שהגענו אחרי העונה, קשה היה למצוא אפילו חדר פנוי אחד ונאלצנו להשתכן במלון יפה, מטופח, מפנק, שמחירו בהתאם. מישור צחיח. רצועות ירוקות לאורך הערוצים. שום דבר מיוחד, עד שמרימים את הראש ומתוך הכלום, בולט סלע רב עצמה, שהפך להיות המותג של אוסטרליה.

לאחר התארגנות קצרה, יצאנו אל הר קאטה ג'וטה (Kata- Tjuṯa), שהוראת שמו היא כנראה "הראשים" ונמצא 40 ק"מ מערבית מאולורו והוא חלק מאותה שמורת טבע.

לנגד עינינו התגלו גבעות מעוגלות. התצפית הראשונה היתה חביבה. מישור עשבוני מצהיב וברקע התרוממות של גושים, שמכיוון זה נראו צהבהבים. במבט ראשון, נראה יפה, אבל לא משהו ששווה לטרוח עבורו כל כך. אולם ככל שהתקדמנו לעבר הצוקים, התחלף שוויון הנפש בהתפעלות. כל מחזה מילא את הלב בתדהמה. משהו שמעבר להבנה. טרם הלכנו כה וכה ומצאנו עצמנו מול גושים אדירים ומעוגלים, שהתרוממו בפתאומיות מעל למישורים ויצרו בעזותם הקירחת והאיומה, רושם עז. שממה שפראותה מרתקת. הדר שקשה להכיל. דרמה של ממש. סביר להניח, שהעצמה הזאת היא שגרמה לילידים, שהגיעו לכאן לפני אלפי שנים, לראות בהרים הללו, נוכחות של כוח עליון, אולי אלוהים. מעבר לעצמה של הסלעים, על נקיקיהם העזובים והשוממים, היה זה שילוב של צהוב העשב, אודם הסלעים, כחול השמים וכתמי הירק. יצאנו לטייל בין חמוקי הסלעים, שגם הם היו מקודשים לאובריג'נים, כפי שמכונים ילידי אוסטרליה.

מכול זווית, המראה נראה שונה. היה חם, יבש, אבל מראה כליל יופי. שייחרת בזיכרוננו לעד. יסלחו לי המורות לספרות, המקום נורא יפה. כל כך יפה, עד שהוא מטיל מורא. כפי שכתב ביאליק, הוד נורא.

במקום הזה שיכרון של מרחבים. יש תחושה של נצחיות. זהו שיעור מאלף על משמעותו של הזמן החולף ומעורר תחושה של קטנותו של האדם, בלוח הזמנים הבלתי נתפש של בריאת העולם. מחבר ספר קוהלת, כתב זאת לפנינו: "דור הולך ודור בא והארץ במקומה עומדת". לפתע נישבה רוח קלילה, שהגבירה את תחושת הדרמה. כפי שכתב ה"מ פילד (R. M. Filed), בספרו על המדבר: "לרוח שבמדבר יש צליל חלול, כי היא נושבת על פני עולם שקט וחסר תנועה, כמו על פני עולם המתים והיא נשמעת מתייפחת, כמו נשמה אבודה, על קברים אין ספור". עמוק, בתהומות הסלע, ניתן היה לשמוע את הדממה.

חם באוסטרליה בראשית נובמבר. הטמפרטורות מטפסות במהירות שיא. למרות שאנו רחוקים מהים, הזיעה נדבקת לבגדים. כוחה האיום של השמש, משתלט בעצמה על מרחב זה של עקרות ומוות. אנו נושמים אבק וחום, אבל המראה של הצוקים המעוגלים, שלל גווני החום והעורקים הירוקים, מושך אותנו פנימה, לתוך חמוקי הסלע. דממת המדבר, בדידותו הפראית, מושכים אותנו פנימה. מכאן הכול נראה כארץ בראשית. כפי שהיתה בראשית.

לקראת ערב, קרני האור האלכסוניות מבטיחות גוונים יפים במיוחד. אנו מתלבטים אם להישאר לראות את השקיעה כאן, בשקט, או לחזור לאולורו, ההמוני והעמוס יותר. אני מזכיר לעצמי שלא בכדי ההר זכה לפרסומו העולמי ואנחנו שועטים חזרה לאולורו.

אולורו נחשב קדוש לבני בני האננגו (Pitjantjatjara Anangu) האבוריג'נים. שראו בו מקום בו חשים את הדרמה של בריאת העולם ועם מעט ריכוז, ניתן לשמוע דרכו את זמרתם של האבות הקדומים. חלקי כלים וציורי סלע קדומים שהתגלו בקרבת ההר, מעידים כי באולורו שכנו ילידיה של אוסטרליה, כבר לפני כ-20,000 שנים, אולי יותר. אולי הרבה יותר. יש משהו בהרים, שמהפנט אליהם, אנשים שונים, בחלקי תבל שונים. אלי יוון שכנו על האולימפוס, בית המקדש נבנה על הר המוריה, הושע קונן על כך ש"על ראשי ההרים יזבחו", למרות שהיה זה אך טבעי, לשייך לפסגות הצוננות את משכן האלים., הטיבטים עולים לרגל אל הר קאילש במרכז הקוסמולוגיה ההינדית, נמצא הר מרו. אפשר להביא עוד עשרות דוגמאות לקדושה של האנדים עבור האינקה, או להימליה עבור תושביו. לא לחינם קרא נשיא קניה, ג'ומו קנייטה, לספרו "מול הר קניה". לאוברג'ינים יש את ההר המיתי הזה, המושך אליו אנרגיה של קדושה.

באולורו מתעמתות התפישות התרבותיות של האוברג'ינים שמתמצות במושג "חלום" עם אלו של הלבנים. בני המערב, הכובשים והמגלים, ראו בטבע אישוש ליכולתם, אתגר לכישוריהם. ילידי אוסטרליה לעומת זאת, מאמינים שהאדמה היא עדות פיזית ורוחנית לחוקי הטבע. לדרמה של בריאת העולם. מקווי המים, הבולדרים, הנקיקים הירוקים שנוצרו ב"זמן רב עוצמה", הם לא תוויים טופוגרפיים , אלא מאגרים של אנרגיה, המכונה בקרב ילידי מרכז אוסטרליה "קורנפה" (Kurunpa), היינו, רוח האבות הקדמונים. האנתרופולוגית דבי הירשמן, מצטטת בכתבתה ב"מסע אחר", את מוֹטה, אבוריג'יני מבני המורינברה (Murinbara) אשר כתב: "לאיש הלבן אין 'חלום'. הוא הולך בדרך אחרת… יש לו דרך השייכת לו".

האזור הזה מקודש לילידים המקומיים. עבורם זהו מרכז של חכמה ונתיב בדרכן של נשמות המתים. אכן, המקום מעביר תחושות של ממדים פיסיים וזמניים אחרים ושל עוצמת כוחות הטבע. מקור הכוח של אולורו, קשור למושג המיתולוגי "טג'וקורפה" (Tjukurpa), הקשור לבריאת העולם ובעיקר לישויות שהגיחו היישר מבטן האדמה ויצרו את עולמנו. זמן החלום קשור גם לחוק הטבע, שהוא ביטוי רוחני למערכת הגומלין הרגישה והמורכבת שבין האדם לטבע. במונח "חלום" או "חלימה" (Dreaming) אין דבר עם שינה או עם תת מודע. המונח הפיוטי "זמן החלום", הוא תרגום מאולץ לאנגלית (וממנה לעברית), שטבע בראשית המאה ה-20 החוקר בלדווין ספנסר (Baldwin Spencer), בכדי לתת שם לרעיון הילידי של ה"זמן שמחוץ לזמן". חלומו של האבורג'ין האוסטרלי כולל את סימני הבריאה שעל פי הארץ ואת פרטי הטקסים הנדרשים כדי להבטיח את את המשך קיומה של הבריאה. אברהם שקד, בספרו "האבוריגנים – מסע אל החלום", מבהיר כי חלומו של האבורג'ין האוסטרלי מורכב מכל מה שהכיר בימי חייו.החולם כולל את מאגר הידע הרב והמיומנויות שצברו הילידים ובעזרתם שרדו בארץ מושבם. החלום משול לחוט המקשר בין העבר לעתיד, דרך ההווה והחולם הוא חלק בלתי נפרד מהקשר הזה.

הכללים הקפדניים הנדרשים כדי לשמר את הקשר הזה. נכון יותר לתרגם את המושג הזה ל"חוק" (Law). אך היות והיה זה כה רומנטי הושרש המושג באמנות ובספרות, כמו מושגים נוספים באותה תקופה שניסו להגדיר תופעות תרבותיות או אנתרופולוגיות, בשמות קליטים. הכוונה אינה לחוק במובן המוכר לנו, אלא בחוק המסורתי של האבורג'ינים. יש לציין שקיים הבדל מהותי בין תפישת הזמן המערבית לבין תפישת הזמן של ילידי אוסטרליה. "לחלום" פירושו להיות כחלק בלתי נפרד מקשר זה. הכללים הקפדניים הנדרשים כדי לשמר את הקשר הזה. נכון יותר לתרגם את המושג הזה ל"חוק" (Law). אך היות והיה זה כה רומנטי הושרש המושג באמנות ובספרות, כמו מושגים נוספים באותה תקופה שניסו להגדיר תופעות תרבותיות או אנתרופולוגיות, בשמות קליטים. הכוונה אינה לחוק במובן המוכר לנו, אלא בחוק המסורתי של האוברג'ינים. יש לציין שקיים הבדל מהותי בין תפישת הזמן המערבית לבין תפישת הזמן של ילידי אוסטרליה.

בחלום האבוריג'ני, אין הפרדה ברורה בין עבר הווה ועתיד. לתפישתם של ילידי אוסטרליה, מעשי הבריאה אכן התרחשו בעידן קדום, אבל בו זמנית הם גם נוכחים ונמשכים כעת. הילידים יכולים, באמצעות הטקסים, להשתתף ישירות במעשי הבריאה ולהבטיח שיתקיימו לעולמי עד.

החוקר והסופר מונטפורד (Mountford C.P), מסביר בטקסטים המרתקים שלו, כי הכוונה היא לקודים של התנהגות והצטברות של ידע, שהועברו בעל פה ובציורים, מדור לדור . חלק מהחוק הזה הם מיתוסים, שמסבירים, את תולדותיו של השבט, את הארגון הכלכלי והחברתי שלו, את הטקסים הדתיים, את מרחב המחיה ומערכת היחסים עם הסובב. עבור הלבנים – ואני בתוכם – האולורו הוא סלע כליל יופי, שצבעיו משתנים בזריחה ובשקיעה. עבור המקומיים, המערות המסתוריות, ערוצי המפלים, תעלות הסחף ומקווי המים, הם "נתיבי השיר" (Song Lines) של האבות הקדמונים של בני השבט. ההרים, הנקיקים, המעיינות והכוכבים, שנוצרו באותו "זמן רב עוצמה". הם אינם רק עצמים גיאוגרפים, אלא מקור של כוח, המכונה בקרב האוברג'ינים של לב אוסטרליה, בשם "קורנפה" (Kurunpa), היינו, רוח האבות הקדמונים. האנתרופולוג הגרמני הנס דורר (Hans Peter Duerr) הגדיר את "זמן החלום" כקו הגבול בין הפראות לבין הציוויליזציה, אולי זה ביטוי לתפישה האירופאית שמה שלא שלהם, איננו תרבות. למרות שהיתה לאבורג'ינים תרבות עשירה, שלימדה אותם לחיות וליצור בארץ קשה. שודד הים הבריטי ויליאם דמפייר (William Dampier), שעגן בשנת 1688 בחוף נידח בצפונה של היבשת, כתב כי "תושבי הארץ הזאת הם היצורים העלובים ביותר בעולם". הבוז שגילה דמפייר כלפי האבוריג'נים היה פרק ראשון בשרשרת של מפגשים טרגיים, שכמעט הביאו כליה על תושביה הקדומים של אוסטרליה ועל תרבותם. גם המיסיונרים סירבו לתהות מה מסתתר מאחורי הפנים השחורות, מאחורי הצייד המהלך יחף בחולות במדבר, מעבר להמיית הדידג'רידו (didgeridoo), שנחשב לכלי הנשיפה העתיק בעולם. הם בזו ליליד אוכל הזחלים, לעובד האלילים העירום, שלא הכיר את הקדרות והטוויה.

בתקופת הגילויים של האירופאים, במאות ה-16 וה-17, חיפשו חוקרים ומגלי ארצות , את היבשת הדרומית הנעלמת, "טרה אוסטרליס אינקוגניטה" (הארץ הדרומית הבלתי נודעת), עליה כתב הגיאוגרף היווני קלאודיוס פטולמיאוס (תלמי). הוא טען והם השתכנעו, שחייבת להיות בנמצא יבשת דרומית שתאזן את אירואסיה. עבור הלבנים הראשונים שהגיעו לאוסטרליה, רבים מהם פליטים של עוני מנוול, שראו באוסטרליה הזדמנות לבנות חיים חדשים. הם הקפידו להתיישב לאורך החופים. פנים הארץ נחשב למתריס, מפחיד ומאיים. לא תמיד עיירות החוף היו חוף מבטחים, וודאי שלא בימי הבהלה לזהב, אבל לפחות היו מקום מוכר. תוכה של אוסטרליה היה מקום מוזר, מתריס, מאיים. המקרא, אותו הכירו, מונה במדבר פורענויות רבות, שיש בהן סכנה רבה לאדם – רעב, צמא, חיות רעות. מקום שיש בו חיות רעות ומזיקים: "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם". הם נאבקו עמו, השתלבו בו ויכלו לו.

הרהרתי בהם, בהרפתקנים של המאה ה-19, שיצאו לכאן, בחיפוש אחרי הרפתקאות, עושר או מזור לנשמתם המיוסרת. יתכן שביקשו לעצמם חירות. לא כזו של לאום או מדינה, אלא חרות לגלות ארץ לא נודעת ולבוא אל מרחביה. המשלחות המיתיות לחקר אוסטרליה, שמתוארות באופן דרמטי בספרו של אלן מורהד "נחל קופר". היה זה מסע מחקרי רב סבל של ראשוני המתיישבים שניסו לחצות את יבשת אוסטרליה מן הדרום אל הצפון, לפני יותר ממאה שנה. ספור של עקשנות, מאבק וגבורה. זוהי דרמה אנושית רבת עצמה של חלוצים כובשי מדבר. ארץ מוזרה היתה עבורם אוסטרליה. עם עונות שנה הפוכות לאלו שהכירו באירופה, עם בעלי חיים משונים, עם אבוריג'נים שנחשבו בעיניהם לאבק אדם ועם אדמה מבוקעת ומיוסרת. הם הביאו עמם טכנולוגיה וניסיון מהמערב, וניצלו אותם בעקשנות וללא מורא, כדי  להגיע אל חבלי ארץ נידחים וליישבם, ושרדו למרות התנאים הקשים.

ארנסט ג'יילס (Ernest Giles) האירופאי הראשון שהגיע למקום בשנת 1872, היה חלק מאותה תקופה. סביר להניח שאף הוא נותר קפוא במקומו, פעור פה. נדהם מעוצמת המראה. להבדיל מאתנו, שראו את הסלע הזה בתמונות אין ספור, עבורו זו היתה לבטח הפתעה גמורה. אני תוהה אם הדהדו בראשו מילותיו של הסופר הכרתי ניקוס קזנצאקיס, שכתב: "כאן הוא המקום, תשובתי, שבו מוצאת נשמתו של האדם הגאה, או הנואש, את אושרה המוחלט". ניסיתי לדמיין אותו יורד מעל הגמל עליו הוא רכב, משפשף את עיניו, מסיר את כובעו וממלמל: "אלוהים אדירים". כנראה שגם לנו,  יצירי החינוך המערבי, מעניקים מקומות נשגבים, תחושה כמעט דתית. דומה ועל פני כל הרקיע קורא קול קדוש. קול דממה דקה. קולו של המדבר. בדידות שעשויה מחול ואלוהים.

התפישה הארופוצנטרית מספרת שארנסט גילס, "גילה" את אולרו, הוא ובני דורו, האמינו שהם מגלים "ארץ בתולית" (terra nullius) ומשום כך, כינו בשמות משלהם את חבלי הארץ ותווי הנוף בהם חזו. שנה לאחר מכן, טיפס על הסלע הרפתקן בשם וויליאם גוס (William Christie Gosse), אשר העניק למקום את השם "איירס רוק", על שמו של סר הנרי איירס, מושל אוסטרליה הדרומית. גוס רכב על גמל שלושה חודשים, מאליס ספרינגס (Alice Springs) , לאחר תכנון קפדני של שנה והצליח להגיע למחוזות ה"חלום" של בני האננגו. אולם מה שהיה חדש עבור האירופאים, היה עולמם הישן של ילידיה המקוריים של היבשת .

כאן, במה שמכונה "הלב האדום" (Red Center) של אוסטרליה, ניצבת הנטייה של הלבנים לכבוש את איתני הטבע, מול ה"חלום" של האבוריג'ינים, הרואים בנופי מולדתם, לא רק בית ומולדת, אלא גם  ישות חיה ומקודשת. למרות שאמונתם גורסת כי הם נוצרו כאן, כמו ההרים והמדבר, שבטים אלו הגיעו ליבשת הדרומית, ככל הנראה לפני כ-40,000 שנים, ממקומות שונים בדרום-מזרח אסיה. במשך כל אותו הזמן, הם חיו בה מנותקים מייתר החברות האנושיות. הם לא חוו את המהפכה החקלאית, ששינתה במקומות רבים את סדרי בראשית, לא היו להם בעלי חיים מבויתים, למעט הדינגו, שהגיע בגל הגירה מאוחר יותר. הם לא הכירו את הכתב והגלגל. תרבותם עברה מאב לבן בעל-פה – בסיפורים, באגדות ובצלילים. הכובשים והמגלים, שבאו מאירופה, ראו במדבר הפראי של אוסטרליה, קריאת תיגר, מבחן ליכולתם. ילידי אוסטרליה, לעומת זאת, סבורים שהאדמה היא ביטוי פיזי ורוחני לחוקי הטבע. לכוח הבריאה. אוזנם של האירופאים לא היתה כרויה להקשיב לקולות אלו. הילידים ה"שחורים", היו עבורם, כמו המדבר, חלק מהארץ העוינת. המוח האנושי מתקשה לתפוש זאת, אבל עד ראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, ההתייחסות האוסטרלית אל בניה הראשונים של הייבשת, כאל "בעיה". "אבוריג'נים" היתה מלה שעוררה אסוציאציות של אנשים שתויים, לבושי סחבות ופרועי שיער, הפוסעים בצעדים כושלים וממלמלים מילים חסרות פשר. עד שנות השלושים עדיין יצאו לצוד אותם, כפי שבאנגליה יוצאים לצוד שועלים.

דרך העפר לאולרו נסללה רק בשנת 1930. היא היתה משובשת, התפתלה בין חוליות טובעניות, וקשה למעבר, במיוחד בעונת הגשמים. אולם התלאות רק הגבירו את קסמו של הסלע התלול, אשר הפך לסמל לאומי ולעלייה לרגל חילונית. דומה שהסלע המיתי הזה היה עבור האוסטרלים, מה שהיתה מצדה עבור הישראלים. הלבנים שראו במקום רק סלע, ניכסו לעצמם את האתר, עד שבטקס מרשים, בשנת 1985, הוחזר ההר לחזקת הילידים ואלה החכירו אותו לממשלת אוסטרליה. כיום, 25 אחוזים מההכנסות מדמי הכניסה לאתר, מועברים לקרנות, למען רווחת הקהילות האבוריג'יניות באזור.

במהלך השנים, טיפסו אלפי מטיילים לפסגת ההר, לאורך שביל שאורכו 1.6 ק"מ וזאת למרות הפצרות הילידים, שלא לטפס עליו, משום שהוא אתר קדוש להם. השלט בבסיס הסלע שקידם את פני הנוהרים אל ההר, קרא: "אנחנו, בעלי האננגו המסורתיים, ויש לנו מה לומר. הטיפוס אינו אסור, אך אנו מבקשים מכם לכבד את החוק ואת התרבות שלנו, ולא לטפס על האולורו". מעטים שמו לכך לב. כמות המבקרים שהלכה והאמירה, הותירה סימנים לא רק במונולית עצמו, אלא גם בסביבתו שהתמלאה בלכלוך ובאשפה, שהותירו אחריהם המבקרים. התמונות שהופצו באינסטיגרם, ביזו את האתר הקדוש והבעירו את חמתם של המקומיים. התמונות עם כוסות משקה, בימוי תנוחות משונות על הפסגה ואפילו תמונות בעירום. ואם לא די בכך, תיירים רבים השתינו באתר הקדוש, לתדהמת מנהליו.

כעת, בניסיון נוסף להכיר ברב תרבותיות האוסטרלית ולכפר על עוולות עבר, הטיפוס על אולורו נאסר על פי החוק, החל מ-26 באוקטובר 2019. בעיה נוספת היא בטיחותית: מאז שהחלו רישומים מסודרים, 35 מטפסים קיפחו את חייהם בטיפוס על אולורו. כך או אחרת, ההתלבטות הסתיימה והסלע שב לשקט שאפיין אותו לאורך אלפי שנים.

לא נותר לנו אלא לצפות בהר עוטה צבעים אדומים זוהרים עם שקיעה. במקום הותקן מגרש חניה מסודר, עשרות מכוניות ואולי מאות מטיילים שבאו כמותנו לחזות ביופי. מצאנו לעצמנו מקום שקט, עמדנו דומם, עם הגב אל המטיילים והמכוניות והמבט קדימה, אל ההר המיתי. קרני השמש שפכו על ההר גוון אחר בכול פעם. פה ושם נראו כתמי עננים שאור התערבב בהם. האוויר בעת שקיעה, לאחר קרינת חום כה עזה, הפך לסמיך. הכתמים הירוקים הקטנים שבנוף כמעט ואבדו. הכחול כאילו התאדה. הצבעים נעו בקשת עשירה של גווני כתום ואדום. אלו הצבעים המספרים את סיפורה של השקיעה במדבר. נותרנו כמעט לבדנו. הזוהר הרך של הערב, השרה עלינו שלווה. עשר דקות לאחר שהשמש נעלמה בפאתי מערב, ההר האדים כולו. מאבק אחרון של האור, לפני שהוכרע על ידי החושך. שממה שפראותה מרתקת, שהדרה בלתי ניתן לתיאור.

בטרם שחר קמנו שוב ועטנו אל ההר. נסענו דומם בעלטה, תחת כפת שמים זרועת כוכבים, מוקפים בצלליות של סלעים, נשפך מולנו הברק הכסוף של הירח. גלגלו הלבן נשקף בהדר מעל למרחב. וילאם ליסט היט מון (William Least Head Moon ), כתב בספרו "נתיבים כחולים": "הלילה שכיסה על צללים ופרטים, מחק את פני המדבר לאפילה פשוטה, בלתי מופרעת ובה רק שלושה דברים: אדמה, רוח וכוכבים. גם אני הייתי שם ובנוכחותי הרגשתי יותר מאשר ראיתי".

לפתע, על רקע הילת האור הדלה של הכוכבים, הזדקר לו הסלע הענק. מראה רב הוד. לאחר כמה דקות של דממה, המשכנו לנקודת התצפית, כדי לראותו עטור בשובל של זהב לקראת הזריחה, לגלות את שפע גווני החום והכתום שמפיקות קרני השמש הפוגעות בו. להבות הבקר מלאות בתחושה לוהטת. ג"מ ראנדל (Rendall), כתב ב-1911: "אלו הן השעות המקודשות של חיי המדבר". השמש טיפסה לרקיע חיש קל, זוהר הבקר נעלן ואת מקומו תפש זהר להבה של אור עז, שהוא אולי סוד קסמו של המדבר.

גם אם החוק האוסר לעלות אל ההר, לא היה נחקק, כמה שבועות טרם שהגענו, ספק אם היינו מטפסים לראשו, לאחר שהאבוריג'ינים הפצירו שנים במבקרים, לבל יחללו ברגליהם את המקום הקדוש להם. המטיילים שעלו על ההר בשנים קודמות, תיארו תחושה עזה. משהו שמימי. אבל לא מראות מגוונים. מראש ההר לא רואים הרבה. עדיף להקיף אותו ברגל, להיכנס לנקיקים, להתפעל מכל שיח ירוק שהצליח לינוק מעט מים. אנטואן דה אכזופרי, היטיב לתאר: "סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים". פה ושם, חצבו המים והרוח מערות באבן החול, אליהם התכנסו האבוריג'נים בימים קדומים. על הקירות ציורים עתיקים, המתארים את האבות המייסדים של השבט: לונגקטה (Lungkata) – איש הלטאה כחול הלשון; קונייה (Kuniya) – אשת הפיתון; לירו (Liru) – איש הנחש. כמו כן, נראות טביעות רגליהם של בני המאלה (Mala) של הוואלבי הדומה לקנגרו קטן ושל הדינגו. על הקירות משוחים ציורים של ציד. מין הסתם לא מדובר בדחף אמנותי, אלא בטקס שמניסטי כלשהו. נביא קדמון צייר את בעלי החיים הללו, כדי להתחבר לנשמותיהם. המפגש עם ציורי המערות באוסטרליה, כאן ובמקומות אחרים, מעורר התרגשות של מפגש עם עידן אחר.

הציור בצבעי האדמה המקודשים הוא חלק מה"קורובורי" (Corroboree) – טקסים הממחישים את ה"חוק" בקול ובנגינה. לשיטתם של הילידים, אירועים מקודשים אלו שומרים על חוקי הטבע, שאלמלא הם,  האדמה תיבש ולא תניב עוד חיים. למרבה הצער, חלק ניכר מכלי הפולחן שלהם, אינם ברשותם עוד וניתן לראותם רק במוזיאונים ובמוסדות מחקר.

פרופ' תיאודור סטרלו (Strehlow) שחקר את הדתות והאמונות של הילידים בלב אוסטרליה, ראה במלאכתו יעוד. שליחות לתעד עולם הולך ונעלם, תרבות נכחדת. הוא ריכז בידיו אוסף מרשים, שזכויות הבעלות עליו הפכו לסלע מחלוקת בין האבוריג'נים לאירופאים. האוסף נשמר במכון מחקר באליס ספרינגס. נציגי האבוריג'ינים מסבירים כי כלי הפולחן הם טאבו. לא לכול אדם, אפילו אבוריג'יני, מותר לראות את הצלמים המקודשים. זאת ועוד, ללא כלי פולחן אלו, נבצר מהם לקיים את הטקסים. עבורם אין אלו עצמים אנתרופולוגיים, אלא יסוד של תרבותם.

לא פשוט לחיות כאן במדבר. לאוברג'ינים היה קשה יותר. ג'ון ואן דייק (John Van Dyke), תהה בספרו "המדבר": "שממה של חול עז ושל קור, יובש ושברי ענן, רוחות וברקים, סערה ומוות. מה היה יכול לגרום לגזע כל שהוא של בני אדם, לדבוק בהם באהבה. מה משך אותם? מה הקסים אותם"?

לכול אורכו של הקיום האנושי, היו כאילו שפרשו אל המדבר כדי ללכת לאיבוד. ניקוס קזנצאקיס, שהוזכר לעייל, כתב ש"רק שני סוגים של אנשים יכולים לשאת את החיים בישימון כזה: מטורפים ונביאים". אולי גם כאילו שלא היתה להם ברירה אחרת. הוא הוסיף: "המוח קורס כאן, לא מפחד, כי אם מתדהמת הוד. לפעמים הוא מתמוטט ומאבד את היציבות האנושית ופעמים הוא נישא אל על, אל הרקיע, שם הוא חוזה באל פנים אל פנים. שם הוא נוגע בשולי בגדו הבוער ואינו נכווה. שומע את דבריו ובלקחו אותם הוא קולעם לתודעת בני האדם". לא לחינם נצרף הקשר המיוחד בין עם ישראל לאלוהיו, בעת נדודיו במדבר.

עזבנו את סלעי הענק של אולורו וקטה ג'וטה, בנסיעה ללב השממה והנוראה של המדבר. יצאנו מכאן בדרך שבה נכון היה יותר להגיע, כדי להתכונן כראוי למפגש עם אולורו. זוהי ה"אוטוסטרדה של סטיוארט" (Stuart Highway) העוברת בלב של אוסטרליה בנתיביהם של האירופאים חוקרי היבשת. בשנת 1860 יצא ג'ון סטיוארט, כדי להיות הראשון שיחצה את היבשת מצפון לדרום. ב-1863, בניסיונו השלישי, הצליח לצלוח את המדבר ולהגיע לחוף הצפוני. המסלול שעשה עובר בסמוך לאתרי טבע ונוף מרהיבים, של שמורת הטבע Watarrka בהם קניון המלכים (Kings Canyon), בו צולמו חלקים מהסרט המוסיקלי "הרפתקאותיה של פריסיליה מלכת המדבר" (The Adventures of Priscilla, Queen of the Desert). קו הטלגרף היבשתי, שהונח באזור הרבה מאוחר יותר וכך גם הכביש המהיר המודרני עוברים בנתיב המסע של סטיוארט.

התבוננו במרחבים הריקים, בגוונים הישים של חום, שחור, לבן צהוב ואדום, שנצצו מתחת כדור החמה שבער מעלינו כאש גיהינום. לא שמענו ולו קול אחד. לא ראינו סימן למים או לצמח ירוק. אלמלא הכביש, דומה היה שנאו נוסעים בעולם קדום, טרם שדרכה בו כף רגל אדם. לכמה שעות היינו חלק מעולם קדום ובלתי מיושב. אנחנו והמרחבים ללא גבול. לא ניתן לאמוד אותם. רק לחוש בגודלם, במסתורין שלהם וביופיים.