בולגריה – מבט אישי

בולגריה – רשמי סיור

לכתבה מקוצרת, המעודדת את הנסיעה לבולגריה – ראה: בולגריה – מדינה בהפתעה

לכתבה מקוצרת, הסוקרת את האתרים בבולגריה – ראה מגזין התיירות של YNET

 

עופר השתחל החוצה ממערת הנטיפים של יגודינה (Yagodina), לאחר שפילס את דרכו בתוך הר שדמה לגבינה שוויצרית.  הוא התבונן בסיפוק בקירות הקניון שמולו ובפתח המערה ממנה יצא.  במשך שעה ארוכה פילסנו את דרכנו במחילות הצרות והמפותלות שהמים גילפו באבן.  לאחר שנחבטנו קלות בכמה קירות, יצאנו מנקיק צר ולח לחדר גדול יותר וממנו, ודרך גרם מדרגות תלול טיפסנו החוצה, לצנירים ענקיים, מעיין קימורים לבנים גדולים, שהמים גילפו בסלע הגיר והצמיחו חורש סבוך. "איך לא שמענו קודם על המקום הזה"? שאל עופר, כמעט בתרעומת.  הזכרתי לו שכאשר הצעתי להם לצאת עמנו לטיול, שאלה דרור אשתו בגיחוך: "מה יש שם מלבד גבינה בולגרית"? הוא חייך, הודה שגם עבורו בולגריה לא אמרה יותר מאשר מכבי יפו, ובכל זאת הקשה: "מדוע לא שומעים על בולגריה"? שאלה זו חזרה ועלתה כמעט בכול יום, בשבילים שהתפתלו בין האגמים, ביערות העבותים, במנזרים האורתודוכסים ובכפרים התורכיים.

עופר צדק.  לבולגריה אין תדמית "סקסית".  כאשר הצעתי לחברים להצטרף, נתקלתי במשיכת כתפיים סתמית.  מטיילים שמגיבים בדרך כלל בהשתאות נוכח הצעותי להצטרף לטיולים שלי לקובה, ווייטנאם ואפילו תורכיה, הגיבו בשעמום או בתימהון, כשהזכרתי את המדינה הבלקנית הקטנה והמקסימה הזאת.  חלקם ציין בסיפוק שמן הסתם הייתי בכל העולם אם אני טורח לנסוע דווקא לבולגריה.  לא הועילו הסברי על שרשרות ההרים הגבוהים, על היערות העבותים ועל הכפרים הציוריים, התגובה הייתה אפופה שיממון.  בשנות העידן הקומוניסטי היו ארצות מזרח אירופה רחוקות ממסלול המטיילים הישראלים.  גם כאשר חציתי את הרי האנדים, ההימלאיה והרי הרוקי, נראו לי ארצות אלו כנמצאות מעבר להררי החושך.  בולגריה נחשבה באותם ימים לגרורה הנאמנה ביותר לברה"מ, ובניגוד לרומניה שכנתה, לא הראתה סימנים של סטייה מהקוו הרשמי, שלא לדבר על פתיחות כלשהי לכיוון מערב.  התיירות שהגיעה למזרח אירופה, עד לפני 1989, הייתה דלילה, בעיקר לצורך ביקור קרובים.  הרושם תמיד היה אפרפר, מלווה באכזבות אישיות ומסלידה מהמשטר הנוקשה, המנוון והמצמית.

הזמנים השתנו.  מסך הברזל קרס.  הפטיש והמגל נראים כחלום רע.  בודפשט ופראג כבר כמעט ולא מתוייגות כ"מזרח אירופה", מזרח גרמניה משולבת עם מערבה וגם לרומניה הייתה עדנה, בעיקר הודות לעסקים הישראלים הפורחים בה, ולעסקי ההימורים שמושכים מטוסים שלמים, עמוסים להתפקע, במהמרים ישראליים.  בולגריה, בשונה משכנותיה, עדיין לא עלתה ממש על מסלולם של התיירים, נדמה שהנעשה בארץ הזאת לא זכה כמעט לחשיפה בארצות המערב.  מישהו הגדיר את בולגריה בתור "העמק הנעלם" של אירופה.  גם המטיילים הישראלים כמעט ולא פוקדים את הארץ הבלקנית הקטנה, למעט אתרי הנופש סביב וארנָה שלחוף הים השחור.  זהו לדעתי פספוס, כי לבולגריה יש הרבה מה להציע.
מסתבר כי בולגריה מזמנת למבקרים בה הפתעה נעימה.  הנוף עשיר בגווני ירוק, הרבה יותר משל יוון השכנה.  הרי הרילָה, הפּירין והרוֹדוֹפּי הם מוקדי משיכה טבעיים מופלאים, במיוחד בסתיו, עת הם מתהדרים בצבעי שלכת חמים.  יש בה גם מסורת תרבותית ששורשיה מגיעים לתושבים הקדומים שלחוף הדנובה, דרך האתרים הביזנטיים, ועד לתקופה העות'מאנית.  מכיוון שארץ זו כמעט ואינה מתויירת, למעט כמה אתרי נופש, הרי שהמטיילים המעטים יחסית, המגיעים לכפרים, זוכים שם לקבלת פנים חמה.  זוהי ארץ בטוחה, המחירים בה זולים, היא נהנית מאקלים נוח וממזון משובח.  בולגריה היא ארץ אירופאית, אך לבה נוטה למזרח.  הכתב הקירילי, הכנסיות הביזנטיות והמסגדים הטורקיים הם תזכורת תמידית לקשר החזק של בולגריה עם המזרח.  כמו רומניה שכנתה, הייתה בולגריה תמיד בתווך, בין אירופה למזרח התיכון, בין רומא לביזנטיון, בין האוסטרים לבין העות'מאנים, בין המערב לבין רוסיה.  התיירות העצמאית בבולגריה הפכה קלה ופשוטה יותר כעת, משבוטל הצורך בוויזה עבור מרבית אזרחי העולם החופשי, ובכללם ישראל.  הולכים ונפתחים חדרי אירוח בבעלות פרטית, וכמותם מתפתחת תיירות אקלוגית. אמנם, מרבית התושבים אינם דוברי אנגלית והשלטים עדיין כתובים באותיות קירליות, אך דומה והתושבים יוצאים מגדרם כדי לסייע לתייר ולהנעים את שהותו בארצם.  זוהי ארץ אידיאלית למטיילים דלי תקציב, לגולשים המעוניינים בחופשת סקי שמחירה מחצית ממחירה של חופשה מקבילה בצרפת, לחובבי טיולים רגליים, ולסקרנים המחפשים מנזרים עתיקים, שבילים נסתרים, עיירות עתיקות ופינות חמד מעבר לנתיבם הכבוש של התיירים.

תעודת זהות

משטר: רפובליקה

בירה: סופיה

מטבע: לב = 100 סטונטיקי

שטח: 110,994 קמ"ר

שפה: בולגרית

מספר תושבים: 7.057 מיליון (ע'פ ספר העובדות העולמי של ה CIA -פורסם במרץ 2019 )

צפיפות אוכלוסין: כ-63 איש לקמ"ר (בישראל כ-405)(ע'פ ספר העובדות העולמי של ה CIA                                                                                              -פורסם במרץ 2019 )

שיעור יודעי קרוא וכתוב: 95.6%

תוחלת החיים: גברים – 68 שנים; נשים – 74.7 שנים

תוצר לאומי גולמי (תל"ג): 38 מיליארדי דולרים

תל"ג לנפש: כ-$4139

פני הארץ

 בולגריה שוכנת בצפונו של חצי האי הבלקני.  גבולה בצפון עם רומניה מתוח כמעט כולו לאורך הנהר דנובה.  במערב היא גובלת בסרביה ובמקדוניה.  בדרום – בתורכיה האירופאית ויוון.  במזרח לוחכים את חופיה גלי הים השחור.  בשטח קטן יחסית, נדחס מגוון גדול של נופים.
לרוחבה של בולגריה עוברים שני רכסי הרים עיקריים, שכיוונם מזרח-מערב: בצפון  – רכס הרי הבלקן, שעל שמו קרוי האזור כולו, סטארה פלאנינה (Stara Planina) בבולגרית.  זוהי שרשרת הרים החוצה ממזרח למערב את חלקה הצפוני של המדינה, מהים השחור ועד יוגוסלביה.  כאן עוברת פרשת המים בין הים השחור והים האגאי, ורק נהר איסקאר (Iskâr), הבא מדרום, חוצה אותה בדרכו לדנובה.  הרכס מתרומם מגדותיו של הדנובה, דרך מישורים חקלאיים סחופי רוחות ועד לפסגות המעוגלות המתנשאות לגובה של 2,376 מ'.  שלוחת סרדנה גורה (Sredna Gora) מופרדת מהרכס הראשי על ידי שבר גיאולוגי, שלאורכו עוברת מסילת הרכבת מ- Sliven לסופיה.  באזור זה, ליתר דיוק בבקעה המוגנת של קנזלק (Kanzalâk), מגדלים וורדים אדומים שעליהם גאוות בולגריה.  עלי הכותרת שלהם משמשים לתעשיית שמן יקר ערך, המשמש בייצור קוסמטיקה ובשמים.  כ-70% משמן הוורדים בעולם מגיע מאזור זה.  דרום בולגריה הררי עוד יותר.  הרכס הדרומי מכונה באופן גורף "גושי רודופה" (Rhodope), היינו, הרי הוורדים, ובהם כמה רכסי משנה: רודופה, פירין, רילה, ושיאם – פסגת מוּסאָלָה (Musala), לשעבר פסגת סטלין, המתנשאת לגובה של 2935 מ'.  זהו ההר הגבוה ביותר בין האלפים לבין הרכס הטרנס-קווקזי.  הרי רילה (Rila) החדים ומכוסי הקרח, הרי רודופי עם פסגותיהם הטרשיות החשופות, עמקי היערות והאגמים הקפואים לפרקים שבהרי פירין (Pirin), הם המאפיינים הנופיים העיקריים של הבלקן – אידיאלי לחובבי טיולים רגליים.  מתברר כי הבולגרים, כמו שכניהם הרומנים, הינם חובבי הליכה מושבעים.  הארץ מרושתת בשבילים כבושים ומסומנים להפליא (פס צבעוני בין שני פסים לבנים, בדיוק כמו בארץ), ולנוחותם של המטיילים הוקמו עשרות בקתות עץ בהם ניתן ללון בחדרים מחוממים ולקנות ארוחות פשוטות.

בין שני רכסים אלה, הסטרה פלנינה והסרדנה גורה (Saredna Gora) משתרע עמק רחב ידיים, הנמתח לאורך מרכז בולגריה ומזרחה.  בעמק זה זורם הנהר מריצה (Maritsa), שבהמשכו משמש גבול בין יוון לבין תורכיה (בתורכית מריץ'), עד שפכו לים האגאי.  הנהר משמש כנתיב מים, ממרכז חצי האי הבלקני לאיסטנבול מחד ולמרכז אירופה מאידך.  (לבד מהדנובה, המשמשת גבול טבעי בין בולגריה לרומניה, אין בבולגריה נהרות גדולים כדוגמת אלה החוצים את המדינות השכנות במרכז אירופה).  מישור זה, ההולך ומתרחב ככל שהוא פונה מזרחה, מכונה בפי הגיאוגרפים "המישור התרקי" ובפי המקומיים טרקיוסקה דולינה (Trakioska Dolina).  מישור זה נפתח אל הים השחור בשורה של מפרצים.  הים השחור נחשב ל"ים חם" בעיני האירופאים והם נוהרים לשם בהמוניהם.  לעניות דעתי, הכתרים שנקשרו לחופי הזהב של וארנה ובורגאס (Burgas) הם מוגזמים מעט. חופי הים השחור באזור זה אינם מתקרבים אפילו ליופיים של חופי הים התיכון, אך ניתן בהחלט לשלב טיול עם מעט נופש.

האקלים יבשתי ומתאפיין בקיץ לוהט וחורף מקפיא.  כבר נמדדו טמפרטורות קיצוניות של 45º בקיץ ו-38º (-) בחורף.  לפיכך עונות הטיול המומלצות הן האביב האירופאי (מאי-יוני. אפריל עדיין קר מדי) והסתיו (ספטמבר עד אמצע אוקטובר).  בהרי רודופי שלכת יפה במיוחד בראשית נובמבר, אם כי בתקופה זו עלול להיות קר וגשום.

תולדות הארץ

בימי קדם השתייכה בולגריה לממלכת מקדוניה.  זוהי ארצם של אוֹרְפֵאוּס (גדול נגני הנבל במיתולוגיה היוונית) ושל ספרטאקוס (מנהיג מרד העבדים ברומא).  אוכלוסיית בולגריה הקדומה נמנתה על הגזע התרקי-אילירי, ששרידיו האתניים בימינו הם האלבנים.  בתקופה הרומית דיברו התושבים בשפה לטינית המונית, עד שזו נדחקה על ידי הסלאבים, שהחלו לפלוש לאזור החל מהמאה ה-5 ועד למאה ה-7.  הסלאבים הם אבותיהם של מרבית עמי מרכז ומזרח אירופה (רוסים, פולנים, צ'כים, סלובקים, סלובנים, קרואטים, סרבים, ובמידה רבה גם הבולגרים של ימינו).  בשנת 559 החלה פלישתם של הבולגרים, שבט תורכי מיליטנטי שהגיע כנראה ממרכז אסיה, כמו האוורים וההונים, והתמקם על גדות הוולגה התיכונה.  ייתכן מאד כי השם 'בולגריה' בא מהשם 'וולגאר' שהוראתו "בן הוולגה".  הם חצו את הדנובה בשנת 679 ובהנהגת חאן אספרוך (Aspruch), כבשו את השטח שבין הדנובה להרי הבלקן.  הבולגרים שהגיעו לבלקן הכניעו את הסלאבים, אך בסופו של דבר נטמעו בהם ואימצו את לשונם.  המדינה שהקימו בבלקן הייתה המדינה הסלאבית הראשונה בהיסטוריה, ובשנת 1981 נחגג ברוב הדר יובל השנה ה- 1300 להקמת מדינה זאת.  הבולגרים שבחבלי הוולגה היו משועבדים באותם ימים לכוזרים, והם אף מוזכרים בכתביו של יוסף מלך הכוזרים, לחסדאי אבן שפרוט.  הבולגרים כוננו מדינה גדולה, שכללה את מרביתו של חצי האי הבלקני.  החאן קרום (Krum), שכונה "הנורא" (משל מ-803 ועד 815), השמיד את צבא ביזנטיון שפלש לארצו, ונהג לשתות יין מגלגלתו של הקיסר הביזנטי ההרוג.  הוא הוביל כמה מסעות מלחמה נגד ביזנטיון, לא הצליח אמנם לכבוש את העיר, אך גבה ממנה מס שנתי. במאה ה-9 קיבלו הבולגרים את הנצרות האורתודוכסית, אך התפללו בשפתם ולא ביוונית.  באותו זמן הפכה בולגריה למרכזה של התרבות הסלאבית באירופה.  תור הזהב של הספרות והאמנות, כמו גם כוחם הצבאי של הבולגרים, הגיעו לשיאם תחת שלטונו של הצאר שמעון (Simeon), אשר הביס את הצבא הביזנטי סיפח את תרקיה, מקדוניה והמישורים ההונגריים, וטען להיותו "הצאר של כול הבולגרים והביזנטים".

המדינה הבולגרית בהנהגת הצאר שמואל (Samuil), התפוררה על ידי הקיסר הביזנטי באסיליוס ה-II, שנודע אחר כך בכינויו "בולגרקטונוס" (Bulgarctonos), היינו, קוטל הבולגרים.  לאחר שהביס את הצבא הבולגרי בקרב סטרומיצה (Strumitsa) בשנת 1014, פקד לעוור את עיניהם של 14,000 שבויי מלחמה ולשלוח אותם חזרה, בהנהגת שבויים שעוורו למחצה, אל קיסרם, אשר מת משברון לב.  לאחר תקופות של שלטון ביזנטי ושלטון מקומי לפרקים, נכבשה הממלכה בידי התורכים העות'מאניים במאה ה-14.  במשך 500 שנה הייתה בולגריה נתונה לשלטון עות'מאני נוקשה.  ההיסטוריוגרפיה הבולגרית מתארת תקופה זו בצבעים קודרים, תוך הדגשת נושא המיסוי ושיטת הדֶוושירמֶה, היינו, גיוס כפוי של נערים לצבא ולפקידות העות'מאנית, דבר שגרר את איסלומם.  הערים הפכו למרכזים לאומנים וסוחרים תורכיים, אך לא נעשה כל ניסיון לכפות התאסלמות על האוכלוסייה.  במהלך המאות ה16- וה- 17 היה השלטון העות'מאני מתקדם ונאור יותר ממקבילו באירופה.  כמו כן הייתה בולגריה נתונה לשעבוד רוחני של הכנסייה האורתודוכסית היוונית.  לבולגרים לא התאפשר לקבל חינוך בלשונם, והכמורה הייתה יוונית.  היוונים, שהיו מקורבים לשלטונות באיסטנבול, השתלטו על חיי הרוח והכלכלה של בולגריה.  התחייה הלאומית של התרבות הבולגרית (ואזראז'דאנֶה) הובילה למאבק כנגד השליטה היוונית בכנסיה האורתודוכסית, ונגד שלטון התורכים בחיי היום יום.  באפריל 1876 פרץ בקופריבשטיצה מרד נגד העות'מאנים.  הם דיכאו את ההתקוממות באכזריות חסרת תקדים.

כ-15,000 בולגרים נטבחו בפלובדיב ו-58 כפרים נשרפו.  אירועים אלו הביאו את סרביה להכריז מלחמה על תורכיה, ובאפריל 1877 הצטרפו אליה רוסיה ורומניה.  בעקבות מלחמת רוסיה–תורכיה ב-1877 העבירו העות'מאנים חלק גדול משטחו של חצי האי הבלקני לידי בולגריה, במסגרת ברית סן סטפנו.  הבולגרים נוהגים למנות את ההיסטוריה המודרנית של ארצם החל מתאריך זה, אם כי עצמאות מלאה הושגה ב-1908.  הבולגרים ניצלו את חולשת תורכיה בזמן מהפיכת 'התורכים הצעירים' והכריזו על עצמאות.  בולגריה לא הסתפקה בגבולות הצרים שהעניקו לה מעצמות אירופה, וב-1912 היא כרתה ברית עם סרביה ויוון , ויחד תקפו את תורכיה, במה שכונה לימים "מלחמת הבלקן ה-I", הביסו אותה וכבשו את מקדוניה, תסליה, ואפירוס.  אולם כעבור שנה הסתכסכה בולגריה עם בעלות בריתה – סרביה, יוון ורומניה, בדבר חלוקת השטחים שנכבשו מתורכיה, וכך פרצה 'מלחמת הבלקן ה-II'.  במלחמה זו נוצחה בולגריה ואולצה למסור לבעלות בריתה לשעבר את רוב השטחים שכבשה מן התורכים, ואפילו מקצת שטחים שהיו שייכים לה קודם לכן.  אובדן שטחים אלו היה הסיבה העיקרית לכך שבולגריה הצטרפה במלחמת העולם ה-I ל'מדינות המרכז' – גרמניה, אוסטרו-הונגריה ותורכיה – ותקפה את סרביה ויוון, שנמנו עם 'מדינות ההסכמה'.  ברחבי בולגריה התעוררה התנגדות רחבה למדיניות זו, ובספטמבר 1918 הוכרז מרד בקרב החיילים, שהוביל לפרישתו של המלך פרדיננד ולשביתת נשק.  בולגריה הפסידה שטח אדמה נוסף ליוון ולסרביה.  גם במלחמת העולם ה-II לחמה בולגריה לצד גרמניה, בעיקר בשל שאיפתה להחזיר לעצמה את מקדוניה.  ב-1941 הצטרפה לגרמנים לפלישה ליוגוסלביה.  כמו כן אילצו הגרמנים את רומניה להשיב לבולגריה את השטחים שנטלה ממנה (דרום דוברודז'ה).  למרות זאת, הצאר בוריס דחה את תביעת גרמניה להצטרף אליה לפלישה לברית המועצות, ובולגריה הורשתה להחזיק בשטחים שקיבלה מרומניה גם במהלך המלחמה, אך כנגד זאת הוכרחה להחזיר ליוון וליוגוסלביה את השטחים שכבשה מידיהן.  באוגוסט 1943, בעיצומה של המלחמה, מת המלך בוריס ה-3 בנסיבות מסתוריות.  באוגוסט 1944, עם התקדמות הצבא האדום ברומניה, הכריזה בולגריה על עצמה כניטרלית, ופרקה את הכוחות הגרמנים שבשטחה מנשקם.  החיילים הסובייטים חדרו לבולגריה, ולאחר מכן נלחם הצבא הבולגרי לצד הצבא הסובייטי עד תום המלחמה.  ב-1946 הפכה בולגריה לרפובליקה.  זמן קצר אחר כך השתלטה על בולגריה המפלגה הקומוניסטית, בסיועה של ברית המועצות, וכלאה או הוציאה להורג את מנהיגי המפלגות האחרות.  ב-1947 הוכרזה בולגריה כ'רפובליקה עממית דמוקרטית', הנתונה להשפעתה המכרעת של ברה"מ.  עד סוף 1989 זעזעה הפרסטרויקה של גורבאצ'וב את מזרח אירופה.  למחרת נפילתה של חומת ברלין, ב10- בנובמבר 1990, שמה הפיכה פנימית של המפלגה הקומוניסטית קץ ל-35 שנות שלטונו של טודור ז'יבקוב (Todor Zhivkov) המזדקן.  הוא הושם במעצר בית ואף הועמד לדין. בשנת 1990 התגבשה בבולגריה תנועה אופוזיציונית למפלגה הקומוניסטית, אשר שינתה באותה שנה את שמה ל"מפלגה הסוציאליסטית" ויזמה רפורמות דמוקרטיות.  ביולי 1990 נבחר נשיא ליברלי,זֶ'ליוּ זֶ'לֶב (Zhelyu Zhelev).  הבחירות החופשיות הראשונות לפרלמנט נערכו ביוני 1991, נסתיימו בתוצאות של תיקו בין המפלגה הסוציאליסטית ל'מפלגת איחוד הכוחות הדמוקרטיים', דבר שהוליד חוסר יציבות פוליטית, אך לא פגע בתהליך הדמוקרטיזציה.

הממשלה הנוכחית החלה, עם עלייתה לשלטון, לבצע תפנית לכיוון המערב, בניסיון להצטרף לקהילה האירופית.  בעשור האחרון של המאה ה-20 נאלצה בולגריה להתמודד עם אינפלציה מהירה, אבטלה גבוהה, חוסר ביטחון סוציאלי והתעשרותן של רשתות פשע שקיבלו הכשר. כל אלו הביאו להתפכחות בכל רחבי המדינה, שבה שלטה התקווה עשר שנים קודם לכן.  כוח האדם הטוב החל לחפש את דרכו להגר החוצה, ובמדינה התפשטו האכזבה והייאוש.  ממשלות מושחתות עוררו חוסר אמון בדמוקרטיה השברירית.  יחד עם זאת, נראה כי הנשיא הנוכחי פטאר סטוֹיָאנוֹב (Petâr Stoyanov), נתפס בקרב רוב הציבור כהחלטי ויעיל, הוא מיישם את הרפורמות הפיסקאליות הנחוצות של קרן המטבע הבינלאומית, תוך שהוא עוצר את האינפלציה ונלחם בפשע.

יהודי בולגריה

ליהודי בולגריה תוקדש כתבה נפרדת, בעיקר לתולדות סיפור הצלתם בתקופת השואה.

הטיול

ספרי ההדרכה לתיירים מלאים התפעלות מסופיה.  הם מגזימים מעט לטעמי.  זוהי עיר נעימה, יותר מבלגראד, מסקופיה, וודאי יותר מאשר בוקרשט.  אך בניגוד לבירות כמו בודפשט או פראג, זו עיר שלא כדאי להקדיש לה נתח גדול מדי מן הטיול. האטרקציות האמיתיות הן ערי ימי-הביניים, כמו ווליקו טארנובו (Veliko Tarnovo) שבשפלה התרקית או נסבאר (Nesbar) שלחוף הים השחור.  ערים נעימות כמו פלובדיב (Plovdiv), השוכנת במישור התרקי העילי, או קופריבשטיצה (Koprivshtitsa) שברכס הסרדנה גורה, מייצגות את תקופת התחייה הלאומית במאה ה-19.  יש בבולגריה עיירות פרובינציאליות ציוריות, ש-מלניק (Melnik) בעלת החזות היוונית היא הידועה שבהן.  אך רוב רובו של הטיול איננו אורבאני באופיו.  האטרקציות האמיתיות הם ההרים, היערות, האגמים והכפרים הססגוניים.

שלושה צירי תנועה  עיקריים חוצים את בולגריה לכל אורכה ממזרח למערב:

הצפוני בהם יוצא מוורנה לאורך רכס דונבסקה רבנינה (Dunavaska Ravnina), בגבהים המגיעים לעתים ל-2,000 מטרים מעל פני הים ויותר.  הציר המרכזי יוצא מבורגס בכיוון קזנלק (Kazanlak), קרלובו (Krlovo) וסופיה.  הציר הדרומי, שיוצא גם הוא מבורגס, מתחבר לכביש המגיע מאיסטנבול וממשיך לסופיה דרך העיר פלובדיב (Plovdiv).

הנוסעים ממזרח המדינה למערבה מעדיפים בדרך כלל את הציר הדרומי, שחלקו כביש מהיר, ונמנעים מלהסתבך בנסיעה מייגעת בצירים הפתלתולים האחרים.  למטיילים נמליץ כמובן לנסוע בכיוון אחד דרך הציר הצפוני, ובכיוון האחר דרך הציר המרכזי.
בציר התנועה המרכזי, דרך העמק הפורה, חולף המטייל על פני ערים לא גדולות, המאופיינות בבתים גבוהי קומה ובשפע ירק. כמעט בכל כניסה לעיר מתנשאת אנדרטה ענקית, המסמלת בדרך כלל את המאבק בפולש הנאצי, בסגנון כוחני כמיטב המסורת הקומוניסטית,.  אנדרטות אלו ניצבות מנוכרות ואינן מזמינות זוגות לשבת למרגלותיהן או ילדים לטפס עליהן כפי שמוכר במערב. זו קונסטרוקציה של חלקי בטון ומתכת, המסמלים זעקה לשמים, דמויות שונות של לוחמים או אנשים במאבק לחופש.  הכיתוב לרגלי האנדרטאות הוא באותיות קיריליות ולמבקר שאינו מתושבי האזור, יש כמובן קושי רב בהבנת הנקרא.  מסתבר שגם התושבים עצמם יודעים רק במעורפל על שם מי ועל שם מה הוקמו האנדרטאות הללו.  בחלק מהערים ראינו שיכונים של ארבע וחמש קומות, שצורתם כרכבת ארוכה המכילה עשרות דירות אחידות למראה.  בחזית הבניינים נתלו חבלי כביסה לרוב, ועל כולם מתנוססים בגדים וכלי מיטה בשלל צורות וצבעים.

מכיוון שבולגריה ההררית מאירה את פניה יותר מאשר ערי התעשייה המשמימות שבעמק, כדאי לחרוג מהציר כמה שיותר ולהתפתל בדרכי היער אל המקומות שלא נדרסו על ידי הקומוניזם ולא עוצבו מחדש תחת המכבש הסובייטי.  טיול בג'יפ מומלץ במיוחד.  כלי הרכב מאפשר לא רק להגיע לאגמים מרוחקים או להתפתל בדרכי יער זנוחות, הוא נותן בעיקר חופש להגיע לכל מקום, מעבר לנתיבם הכבוש של התיירים.  מטיילים ציניקנים אמרו לי בחיוך כי הרכב בעל העבירות הגבוהה ביותר הוא פייסטה שכורה…

כך או כך, גם לנוהגים ברכב רגיל מומלץ מכל הלב לסטות מהציר הראשי, בכל הזדמנות נשים מכבסות שטיח ליד שוקת מים בלב הכפר, זקנים יושבים בשקט על ספסל תחת עץ אלון ענק ומסגד צבעוני או כנסיה בין הבתים הקטנים.  ראינו להקת אווזים רובצת על האספלט בשולי אחת החוות, כרמי יין פרוסים על פני המרחבים, איכרים מעבדים את שדות הטבק, ועוד מראות ססגוניים המאפיינים את הכפרים של בולגריה.  בדרכי העפר ובכבישים הצדדיים פגשנו חקלאים הנוסעים לאיטם בעגלות צבעוניות רתומות לסוסים, הילדים שבינינו התלהבו אמנם מביצועי הג'יפים אך קנאו ביושבים בעגלות.  פגשנו אותן בכל מקום, חוזרות מן השדה, או מובילות משפחות שלמות לאירוע, דוהרות בצד הכביש עמוסות צעירים צוהלים, נושאות מטען של עצים כרותים, או חונות בפאתי השדה כדי לאפשר מנוחה וסעודה לסוסים ולחמורים.  כל העגלות בנויות באותה צורה, עם קירות להחזקת המטען, ורק הצבעים והקישוטים מבדילים ביניהן.  מתברר כי העגלות אינן בחירה גרועה כל כך בהתחשב באלטרנטיבה.  המשאיות העמוסות לעייפה ומעלות פיח שחור, כמו גם כלי הרכב האחרים בבולגריה, מלמדות יותר מכול על ההתפתחות הכלכלית של המדינה.  רוב כלי הרכב ישנים ונושאים תוויות של מפעלי רכב סובייטיים מתקופת השלטון הקומוניסטי.  למתבונן מהצד נראות המכוניות המקרטעות בכבישים כעומדות להתפרק בכל רגע.  מראה של לאדה או מכוניות רוסיות מתוצרת אחרת תקועות כגרוטאות בצד הכביש, הוא מראה שבשגרה בכבישיה של בולגריה.

בכפרי בולגריה ניתן לראות כמעט בכל חצר כמה תרנגולות מנקרות באשפה, פרה או שתיים מלחכות עשב, ובעיקר דירי חזירים בהיקפים שונים.  גם בשדות המרעה הסמוכים לכפרים משוטטים חזירים בגדלים ובצבעים מגוונים למאותיהם.  ראינו שם חזירים קטנים ורודים לצד עדר שכולו חזירים שחורים, וחזירה אחת ענקית בגוון בהיר עם כתמים שחורים מיניקה את גוריה.  בשלב מסוים בדרכנו מערבה נעלמו החזירים לחלוטין.  ברגע הראשון ניסיתי לחפש סיבה אקלימית או כלכלית עד שהבחנתי שהגענו לכפרים המיושבים במוסלמים.  תופעה נוספת שמשכה את תשומת לבנו היא שקתות האבן הגדולות שהזרימו מים בצדי הדרכים. בכול כפר כמעט, נוצר הווי מקומי סמוך לשקתות, וניתן לראות כפריים יושבים יחדיו, או עוצרים בצד הדרך, כדי לשתות, לשטוף פירות שנקטפו בבוסתן סמוך, ולמלא את כליהם.  בעזרת נהג מקומי שהצטרף אלינו, למדנו כי במרבית הבתים אין עדיין מים זורמים.

צילמה ענבר קלייג'

מפגש עצוב ופחות מחמיא לארץ נעימה זו הוא המפגש עם הצוענים.  בחלק מהערים ראינו שכונות של פחונים מוזנחות, בסמוך לשיכונים הגבוהים.  די מהר התברר שלא מדובר בסתם שכונות מוזנחות, אלא במחנה פחונים של צוענים, בני מטה הקארדש (Kardesh).  מקומיים הזהירו אותנו בכל הזדמנות להימנע מקרבת יתר לנוודים הללו מחשש שישלחו ידיהם בחפצינו, אמרו שבלילות מסוכן להסתובב ברחובות הערים מחשש להיתקלות בקבוצה של צוענים, וציירו בפנינו תמונה עגומה של הנעשה בבולגריה, כתוצאה מחוסר יכולתם של השלטונות להשתלט על התופעה הזאת.  הבעיה היא איננה סכנה.  למעט ניסיון אגרסיבי של כיוס במרכזה של סופיה, לא נתקלנו בבעיות מיוחדות.  הבעיה היא, שבדומה לארצות מזרח אירופה האחרות, חי כאן ציבור גדול שהשלטונות הקומוניסטיים הצליחו ליישב בכפייה, אך לא הצליחו להטמיע בקרב האוכלוסייה.  האמת העגומה היא שבשום מקום לא הצליחו הצוענים להשתלב, בשל מראם החיצוני השונה, בשל אורח חייהם ובגלל השנאה האוניברסאלית לשונה ולזר. לסביבה יש תדמית שלילית על הצוענים, וגם תדמיתם בעיני עצמם רחוקה מלהיות מחמיאה.  הצוענים הם עם אסייתי שהגיע לאירופה, אך בניגוד לעמים האחרים שהגיעו לאירופה, הוא מעולם לא הפך לאירופאי.  הצוענים הוכנסו בכפייה לעבודה בבתי החרושת, אך עם ההפרטה הם היו הראשונים להיפלט החוצה.  ניתן לראות אותם בעוניים, באוהליהם הדלים, או בעגלותיהם העמוסות, כשהם פושטים יד, או כמעט מתנפלים על הזר בשאיפה לקבל מידו כסף או מזון.  המפגש עם הצוענים, ברחוב או בדרכים, הוא מפגש מעיק בשל ההזנחה, העוני והתוקפנות.  ישנם כמובן צוענים שנחלצו ממעגל העוני, אך בדומה לרומניה, שכנתה מצפון, הצוענים הם חרפת בולגריה.

האתרים העיקריים

סופיה
העיר יושבת על רמה בגובה של 545 מ', ממערב לנהר איסקאר (Iskar), והיא הבירה הגבוהה ביותר באירופה.  מדרומה מתנשא הר ויטושה (Vitosha), לרום 2,290 מטרים, ומצפון לה נראית פסגת הר מורג (Murg).  במרחק לא גדול (55 קילומטרים), מצוי הגבול עם יוגוסלביה, ולמעשה העיר משמשת אחד הצמתים החשובים של הבלקן.  מכאן יוצאים כבישים  לבוקרשט , לאיסטנבול, לסקופיה שבמקדוניה, ולסלוניקי ביוון.

עד שנות ה-80 של המאה ה-19, הייתה זו עיר בעלת חזות טורקית, שגולחה ונבנתה מחדש בצביון אירופאי, במצוות המלוכה החדשה.  כך שלמרות שקיים במקום רצף יישובי בן אלפי שנים, היא גם עיר צעירה מאד.  כמעט ולא מוצאים בה מבנים עתיקים.  כל יופייה הוא בן לא יותר ממאה ועשרים שנה.  יחד עם זאת, זו עיר נעימה ובה כמה אתרים מעניינים.
מרכז העיר כיום הוא אזור נאה, עם שטחים פתוחים בשפע ומרוצפים בלבנים, רחובות מרוצפי אבן, חשמליות המתנדנדות מצד אל צד, ומבני ציבור מתפוררים בחלקם.  העיר מצטיינת בשמונים כרי דשא ואיי ירק, ומשום כך מכונה "העיר הירוקה".  זוהי עיר שקטה, נקייה להפליא ומלאת חיים.  נמליץ כאן על כנסיית אלכסנדר נבסקי (Nevski), שנבנתה במשך 24 שנים, בסגנון נאו ביזנטי, ומהווה גם יד זיכרון ל-200,000 חיילים רוסיים שמתו למען עצמאותה של בולגריה במלחמת רוסיה-תורכיה.  מערבית לה נמצאת בזיליקה מן המאה ה-6, כנסיית סנט סופיה (מילולית: החכמה הקדושה), שהעניקה את שמה לעיר.  ליד קיר הכנסייה מצוי קברו של החייל האלמוני.  סמוך למלון שרתון נמצאת כניית סווטה גיאורגי, שלפני כן הייתה מסגד מוסלמי, לפני כן כנסיה ביזנטית, ולפניה מקדש רומאי – עדות ארכיטקטונית לנפתולי ההיסטוריה המקומית.  לא רחוק מגבו של המלון פועל "שוק פשפשים" שבדוכניו מציעים גם עבודות יד ורקמות תחרה.

כנסיית סווטה נדלה (Sveta Nadela) – "יום ראשון הקדוש", ממלאת בצבעיה הירוקים את כל רוחב הכיכר בה היא ניצבת. לרגליה נחשפו שכבות של קתדרלה עתיקה, והרחבה שבין החפירות משמשת כיום כבזאר של חפצי אמנות ומזכרות.  לא הרחק  ממנה נמצאים ארמון הנשיאות, הפרלמנט ובתי הממשל.  השטח סגור לתנועה והרחבה כולה היא מדרחוב אחד גדול.  הסימן היחיד המזכיר את מעמדו של המקום, הוא שומרי הסף בשער ארמון הנשיאות, ומכונית משטרה שמונעת כניסת כלי רכב לאזור. על פי החוקה של בולגריה שתוקנה ב-1992, המדינה היא רפובליקה, שבראשה עומד נשיא בעל סמכויות מוגבלות וטעונות אישור של הפרלמנט והממשלה.  בחזית בניין הנשיאות משתרעת רחבה ענקית מרוצפת אבנים מסותתות.  עד שנת 2000 עוד התנוסס לתפארת במקום הזה המוזוליאום שבו נקבר ראש ממשלת בולגריה המנוח גיאורגי דימיטרוב, ששלט במדינה בסוף שנות ה-40 ובראשית שנות ה-50, והמוזוליאום הנושא את שמו סימל יותר מכל את ימי הקומוניזם בבולגריה.  על פי עדות תושבי המקום, המוזוליאום נהרס במצוותו של סגן ראש הממשלה יבגני בקרג'ייב, ששימש גם כשר לפיתוח תשתיות.  הלשונות הרעים מלחשים כי האיש עשה זאת ללא אישור הפרלמנט, ובבקר שבת אחד, בחודש ספטמבר 1999, הפך את המקום לשטח חלק ונקי, בלי להשאיר כל זכר לעבר הסובייטי.

מול הרחבה מצוי מוזיאון הכתב על שם קירילוס ומתודיוס.  האחים קירילוס ומתודיוס, בני סלוניקי (שהייתה אז בשליטת בולגריה), המציאו את השפה הקירילית בשנת 855.  הם השתמשו במילים ובאותיות משפות כמו יוונית, תורכית, לטינית, ערבית, ואפילו עברית, והרכיבו מהם את השפה החדשה.  מהעברית נלקחה האות ש' וכך גם כותבים ומבטאים אותה בקירילית.  בשל העובדה שקירילוס היה הדומיננטי בין שני האחים, נקראה השפה על שמו.  בשנים שאחר כך החלו האחים ללמד את השפה החדשה ברחבי בולגריה, ואף שלחו שליחים לכל מזרח אירופה כדי להפיץ אותה ברבים.  בהמשך הרחוב מצויה הכנסייה הרוסית עם צריחיה המרהיבים.  הגענו לכאן בשעת צהריים סתווית.  השמש החמימה האירה את הצריחים המוזהבים באור יקרות, והפכה את כל המכלול למשחק מדהים של אור וצל.
מומלץ להציץ למוזיאון הארכיאולוגי, על המוצגים הארכיאולוגיים שבקומה הראשונה והמוצגים האתנוגרפיים בקומה השנייה.  דומני שהאתר היחידי שהביקור בו הוא "חובה" הוא בית הכנסת, שממערב לשוק.  זהו מבנה מרשים ולצדו המוזיאון היהודי.  במקום ניתנת הדרכה מקומית בעברית מעט משובשת, אך מאד מרגשת.  המוזיאון סוקר אתת תולדות היהודים במקום, החל מכתובת לטינית מהמאה ה-II המעידה על נוכחותם, דרך קבלת מגורשי הונגריה במאה ה-14, מגורשי באוואריה במאה ה-15 ומגורשי ספרד במאה ה-16.  רבי יוסף קארו, מחבר 'שולחן ערוך' ישב 13 שנה בעיר ניקופול שלגדות הדנובה.  גולת הכותרת של ההיסטוריה היהודית בבולגריה היא הצלת מרביתם מן הנאצים, הודות להתנגדות עיקשת של העם והמלך למאמצים הגרמניים להשמידם.

המוזיאון ההיסטורי – אינו נמצא בסופיה העיר, אלא נמצא להר ויטושה, במקום מגוריו ומשרדו לשעבר של טודור ג'יבקוב. המקום עבר שיפוצים לאחרונה. המוזיאון מציג את זהב התראקים שנמצא בוארנה אך לפני כשנתיים היתה כאן תערוכה נודדת של זהב התראקים. אגב, חברות תכשיטים מודרניות הואשמו בהעתקה של התכשיטים המרהיבים.

בשוליה הדרומיים של העיר מצוי אתר הסקי של הר ויטושה, וצריך רק להרחיק מרחק 20 דקות נסיעה מהמרכז כדי לטפס למרומי שלושת הקילומטרים שלו וליהנות ממסלולים אטרקטיביים וזולים במיוחד.  לאורכו של מסלול הרכבל מצויות שלוש תחנות עצירה, וניתן לצאת מהן למסלולי הליכה שונים ומגוונים ביערות המשתרעים לכל עבר.

קופריבישטיצה (Koprivishtitsa)

עיירה ציורית השוכנת במעלה בקעת טופולניצה (Topolnitsa) שבהרי סרדנה גורה, 113 ק"מ מזרחית לסופיה.  בתי העיירה, הבנויים עץ ואבן, נראים כקוביות משחק שמישהו פיזר על הגבעות המיוערות.  האקלים הקריר (בגובה של 1,030 מ'), הופך את העיירה למקום אידיאלי לנופש של קיץ.  למרות תנופת הפיתוח הקומוניסטית, שהייתה דורסנית בכול הנוגע לשימור טבע והיסטוריה, השכילו הבולגרים לשמר את המקום, והוא הפך למעין מוזיאון פתוח של תקופת התחייה הלאומית.  העיירה נוסדה במאה ה-14 על ידי פליטים שנסו מפני הכובש העות'מני, והייתה מרכז לתעשיית צמר ואריגת שטיחי קילים.  המקום נבזז מספר פעמים, עד שנבנה מחדש במאה ה-19,  ובאותם ימים הייתה זו עיר גדולה כמו סופיה.  כאן, ב-20 באפריל 1876, פרצה התקוממות כנגד התורכים, אשר הובילה בסופו של דבר למלחמת רוסיה – תורכיה בשנים 1877-1878.  עבור הבולגרים, סיור לקופריבישטיצה הינו כמעט עליה לרגל למקום בו גובשה מחדש זהותם הלאומית.  אך גם ללא העניין ההיסטורי, המקום שווה ביקור בזכות המונומנטים האדריכליים, הרחובות מרוצפי האבן, הבתים אדומי הרעפים וגשרי האבן הזעירים החוצים פלגים קטנים.  מדי חמש שנים מתקיים כאן בחודש אוגוסט, פסטיבל פולקלוריסטי ענק (בפעם הבאה ב-2005).

וליקו טארנובו (Veliko Tarnovo)

וליקו טארנובו (טארנובו הגדולה), שכונתה בעבר "עיר הצארים", מתהדרת בהיסטוריה מפוארת.  זוהי עיר ציורית שבתיה העתיקים נצמדים לצוק.  ערוצו המתפתל של נהר יאנטרה (Yantra) עובר במרכזה של העיר, ששימשה כבירת הממלכה הבולגרית השנייה (1393-1185).  במאות ה-16 וה-17 הייתה העיר זירה להתקוממות כנגד שלטון התורכים העות'מאנים. בשום מקום בבולגריה לא ניתן לחוות טוב יותר את עוצמתה של בולגריה בימי הביניים, כמו בעיר הציורית הזאת.  מיקומה האטרקטיבי של העיר ושרידיה ההיסטוריים הופכים אותה לאבן שואבת לתיירים.  מומלץ ללכת ברגל מגבעת הצארים, אל השכונה הססגונית וארושה (Varusha), משם לרדת לאורך רחוב ראקובסקי (Rakovski), עד למלון גרנד, שמגגו נשקפת תצפית עוצרת נשימה.

במרחק של 7 ק"מ מצפון לווליקו טארנובו נמצא מנזר פראוברז'נסקי (Prebrazhenski), ששרידיו מהמאה ה-14, אך מכיוון שנהרס על ידי העות'מאנים, הוא נבנה מחדש ב-1825.  המנזר נבנה על ידי אשתו היהודיה של השליט איוון אלכסנדר, וכדרכם של מומרים עשתה זאת מכול הלב.  האטרקציה העיקרית במנזר היא מיקומו על צלע גבעה מיוערת.  10 ק"מ מצפון מזרח לעיר נמצא הכפר ארבאנסי (Arbanasi), שנוסד על ידי אלבנים, התעשר במהלך השנים, והתוצאה היא בתי מידות גדולים, ובו גם כנסיית המולד, עם תמשיחי קיר יפהפיים. זהו אחד הכפרים הציוריים ביותר בבולגריה, ונראה כמיזוג מוזר בין כפרי הקסבה של דרום מרוקו, לבין הפואבלוס של המערבונים, שם רודף קלינט איסטווד בעקבות השודדים.

וארנה
לאחר כארבע שעות של נסיעה במישורים מעובדים, נגיע אל וארנה, עיר הנמל שלחוף הים השחור, שהפכה לבירת הנופש של בולגריה.  זו העיר השלישית בגודלה בבולגריה, ומכונה גם "בירת הקיץ".  בקרבת העיר נמצאו אתרים מתקופת הנחושת (האלף החמישי לפני הספירה), אך ההיסטוריה שלה מתחילה למעשה בשנת 585 לפנה"ס, כאשר מתיישבים יוונים ייסדו את אודסוס (Odyssos)  העתיקה.  העיר שגשגה תחת השלטון הרומאי, ובימי הביניים החליפה ידיים בין ביזנטיון לבין בולגריה.  בסוף המאה ה-14 נכבשה העיר על ידי התורכים והפכה למבצר צפוני של האימפריה העות'מאנית.  תקופת הזוהר של העיר החלה לאחר מלחמת קרים (1853-1856), כשתורכיה הותירה לבעלות בריתה – אנגליה וצרפת – לסחור ברחבי מה שנותר מהאימפריה העות'מאנית, ווארנה הפכה למרכז מסחרי חשוב.  אחרי מלחמת העולם ה-II עבר מרבית המסחר עם רוסיה דרך נמל זה.

בשנים האחרונות התפתחה וארנה לעיירת נופש חופית, השוכנת במפרץ עטור גבעות ונהנית מנוף יפהפה.  בעיר וסביבתה שפע של חופי רחצה, גנים רחבי ידיים, מוזיאונים, אתרים היסטוריים ומדרחובים הומי אדם.  אדמות הכפרים של המישור התרקי נושקות ממש לבתי העיר, והדבר מבליט את ההבדל העצום באורחות החיים וברמת החיים בין תושבי העיר לאנשי הכפר.  בצאתנו מהעיר ראינו איכר חורש במחרשת עץ רתומה לסוס, כשהוא מוביל את הבהמה בתלם כמעט עד בתיה של וארנה.

ראה בהרחבה: יהודי וארנה.

מרבית חופי הרחצה הזהובים נמצאים מצפון לוארנה, בעוד שמדרומה שוכנים כפרים ציוריים, המושכים אליהם תיירים החפצים לגוון את שגרת החוף.  למי שמגיע לוארנה בין אמצע יוני לאמצע יולי, מזומנת הפתעה נעימה.  זוהי תקופת פסטיבל הקיץ (Varna Summer Festival), הכולל אירועים מוזיקליים יוצאים מן הכלל.  בתקופה זו אפשר להינות ממופעי אופרה ובלט בתיאטרון פתוח, תחת כיפת השמים, או ממוסיקה קראמית בכנסיית אנאסטסיוס הקדוש, או מתיאטרון במרחצאות הרומיים העתיקים.

סבאר (Nesbar) הוא כפר מבוצר השוכן על חצי אי סלעי וקטן, המחובר לייבשת על ידי מיצר למלאכותי.  כאן ייסדו היוונים את  המושבה מסמבריה, כבר בשנת 510 לפנה"ס וזו שגשגה בזכות מסחרה עם התרקים שבלב הארץ.  תחת שלטון הביזנטים, החל מהמאה ה-5 ניבנו במקום כנסיות יפהפיות, ששרידיהן נראים עד היום.  בתי הכפר בנויים מאבן ועץ, ויש בו סמטאות ציוריות, כנסיות מאבן אדומה, בתי קפה, ומסעדות המתמחות בדגים ובמאכלי ים.  דרומה משם נמצאת עיר הנמל בורגאס (Burgas), שהדרך אליה עוברת רובה ככולה בלב יערות גדולים, צפופים ועצומים.  זהו שילוב של יערות אירופיים אופייניים לאזור הממוזג, עם חדירה של צומח ים תיכוני, שהפכו את היער לעשיר ומגוון במיוחד.  היו שם דולבים גבוהי צמרת, אלונים ממינים שונים, אשוחיות ואורנים.  את ענפי העצים כיסתה זלזלת קנוקנות במלוא פריחתה, ופטל השתרג למרגלות הגזעים.  ביום אביבי יפה במחצית חודש אפריל, כשהוורדניים למיניהם מתכסים בפריחה לבנה וורדרדה; או בשלהי חודש אוקטובר, כשהסתיו עומד בעיצומו, על שלל הצבעים המרהיבים של השלכת, הופכת הנסיעה מחווייה ירוקה של יער, לסימפוניה של צבעים.  תעשיית העץ מפותחת מאוד בהרי הבלקן ובמזרחו של המישור התרקי.  לאורך הכבישים המתפתלים ביערות חלפו על פנינו אין-ספור משאיות עמוסות גזעים כרותים.  בולגריה, כמו רומניה שכנתה, טרם הבינה שמשאבי טבע כאלו מתדלדלים, אוזלים, ולא מתמלאים מחדש.

דרומה לה נמצא כפר הדייגים סוזופול (Sozopol), שהוא לדעתי המקום היפה ביותר לחוף הים השחור, בחלקו הבולגרי כמובן. כאן שכנה אפולוניה היוונית, ששגשגה כעיר נמל עצמאית במשך מאות בשנים, עד שנבזזה על ידי הרומאים, ומאז לא התאוששה. העיר נותרה כפר דייגים קטן עד תחילת המאה ה-19, עד שנבנו בה 150 בתי מידות לבנים בסגנון הים השחור המסורתי. בעיירה הציורית הזו מצטופפים בתי עץ שנבנו על גבי בתי אבן, משני צדדיהם של רחובות מרוצפים באבנים בוהקות, שם ניצבות נשים המוכרת למבקרים עבודות תחרה.

פלובדיב (Plovdiv)

העיר השנייה בגודלה בבולגריה שוכנת במישור התרקי העילי, על גבי שלוש גבעות, בעמק הנהר מריצה (Maritsa), משני גדותיו של הנהר ולמרגלות הרי רודופה.  למרות היותה עיר תעשייתית, נשמרו בה לא מעט מבנים עתיקים.  העיר שוכנת בצומת חשוב של דרכים: מאסיה הקטנה אל אירופה, וממרכז אסיה דרך אוקראינה אל יוון.  מיקומה האסטרטגי הוא זה שהביא למעמדה המכובד בעבר.  כאן שכנו פיליפופוליס היוונית, טרימונטיום הרומאית ופיליבה העות'מאנית, בירת מחוז רוּמֶליָה.  לב הסיור הוא שלוש הגבעות של העיר העתיקה ובהם סמטאות מתפתלות, מסגד מהמאה ה-15 הפעיל עד היום, תיאטרון רומי עתיק, כנסיית קונסטנטין ואלנה (Church of Constantin & Elena), שנבנתה ב-1832 ושופצה לפני מספר שנים בצורה מופלאה.  כדאי לבקר במוזיאון התחייה הלאומית (National Revival Museom) שבנוי בסגנון הבארוק של פלובדיב, אשר פרח במאה ה-19.  במבנה ניכרים הדינאמיות והלהט של הבארוק, שפרח באירופה במאה ה-17, בתוספת אלמנטים בולגריים.  במעלה הגבעה ניצבים כמה בתים צבעונים ויפים מהמאה ה-19.  אחד מהם הוא בית גאורגיאדי (Georgiadi), הבנוי בסגנון בארוק מצועצע. בית מפורסם אחר הוא בית לאמארטן, שם החלים המשורר וכותב המשלים הצרפתי אלפונס דה למרטאן בשובו ממסעו אל המזרח (Voyage en Orient).  בבניין אחר, סביב גן פורח, שוכן המוזיאון האתנוגרפי המעניין.
10 ק"מ דרומה מפלובדיב נמצא מנזר באצ'קבו (Bachcovo), שהוא אחד המנזרים הגדולים והמעניינים בבולגריה.  מנזר זה בנוי בסגנון ביזנטי מסורתי, שכנסיותיו המרכזניות בנויות אבן, וגגיו המעוגלים מקורים ברעפי חרס אדמדמים.  בקומפלקס המרתק ישנם מספר מבנים, שניבנו במהלך 900 שנים של היסטוריה דתית, ומציגים את התמורות באמונה, בציור ובארכיטקטורה. במקום אוחדו מסורות יווניות, גאורגיות, וכמובן בולגריות.  פלובדיב היא אפוא מקום שכדאי להגיע אליו למספר ימים כדי לסייר בעיר, ובעיקר כדי לצאת ממנה אל המנזרים; אל הכפר ההררי טרויאן (Trojan), בו מייצרים סליבוביץ' מיוחד, שמיוצר משזיפי המקום ונקרא על שם הכפר (Troyanska Slivova); לעיירת האומנים קופריבשטיצה (Koprivistica); ולאתר הסקי פמפורובו (Pamporovo), המכונה "אבן החן של הרי רודופיה".
הרי רודופה שמדרום לפלובדיב מציעים נופים מרהיבים של יערות עבותים, קניונים מרשימים כמו טריגראד (Trhgrad) ויאגודינו (Yagodino), רכס פרליק (Perlik) ובו שמורות טבע המציעות מסלולי הליכה נהדרים.  המסורות של תושבי בולגריה בולטות במיוחד בהרי רודופי.  כאן עדיין לובשים בגדים מסורתיים וכאן מתקיימים לפרקים פסטיבלים פרועים שמסורתם הפגאנית ברורה. חלק גדול מהתושבים הם מוסלמים.  חלקם פוֹמָאקים, שאבותיהם המירו את דתם בתקופת השלטון העות'מאני, וחלקם תורכים אתניים.  באזור מגדלים טבק וענבים.  בחודש ספטמבר עבודת ייבוש עלי הטבק נמצאת בשיאה, והתושבים, על זקניהם וטפם, טרודים במלאכה, ובכל זאת מצאו את הפנאי לקטוף למעננו ענבים שצמחו עד למרפסת בקומה השלישית, וסרבו לקבל עבורם תשלום.

הכפר שירוקה לוקה (Shiroka Lâka) מושך אליו תיירים רבים, בעיקר כאלו היוצאים לגיחה מפמפורובו.  הכפר מיוחד בבתיו, המקורים ברעפי צפחה, ובגשרי הגיבנת העותמאניים, הפעורים מעל ערוץ הנחל.  הכפר דווין (Devin) נמצא 43 ק"מ מערבית לו ומציע שלווה, מוזיאון פולקלור ומרחצאות חמים.

הרי רילה

אחד האזורים היפים בבולגריה הוא רכס הרי רילה (Rila) שממערב לרודופי.  הרי הרילה מלאי ההוד, המגיעים עד סמוך לסופיה, הם אידיאלים לטיולים רגליים.  אחד הטיולים המפורסמים הוא מסלול הליכה מקומפלקס מליוביצה (Malyovitsa) – אתר נופש הררי בגובה 1750 מ' (שם שוכן בית הספר המרכזי לאלפיניזם), ועד למנזר רילה.  זהו טיול האורך יום שלם, אם כי ניתן להאריך אותו יותר על ידי שילוב שמורת "שבעת האגמים".  אפשרות קונוונציונלית יותר היא נסיעה לאתר הסקי בורובץ (Borovets), עלייה ברכבל אל Hizha Yastrebets, בגובה של 2363 מ', לערוך מסלול רגלי בכול אורך שהוא, לשוב לבורובץ', ולהמשיך ברכב למנזר רילה, שהוא לדעתי המנזר היפה ביותר בבולגריה, ונמצא ברשימת אתרי מורשת עולמיים של ארגון אונסק"ו.  זהו מנזר מפואר, המתנשא ממצוק מיוער.  המבנה רב רושם.  ארבע קומות של מרפסות המקיפות חצר גדולה, מטבח ענק, וכנסייה מרהיבה להפליא, על שלוש כיפותיה ובה תמשיחי קיר יפהפיים המתארים מלכים, שליחים, מלאכים ומרטירים (קדושים מעונים).  הכול בחיוּת, בתנועה ובצבעים עזים, כמיטב המסורת המזרחית הדקורטיבית.  הגענו למנזר ביום סתווי מעורפל, כאשר האדים הלבנבנים עלו מתוך היערות, ששיבה צהובה של שלכת כבר זרקה בצמרותיהם.  נכנסנו למנזר, שמזג האוויר הקודר העניק לו חזות מסתורית, והוסיף לאווירה המיסטית שבלוא הכי שוררת במקום.  יחד עמנו היו שם מעט מבקרים, צליינים ונזירים מזוקנים חמורי סבר.  הקדושה שעטפה את המקום, הציורים הצבעוניים, הנרות שבערו והפיצו אור חם לכל עבר, הולכי הרגל שהתבוננו מקרוב בציורים ומלמלו תפילה, ועצי האשוח שעטפו את ההרים, הפכו את הביקור לחוויה בלתי נשכחת.
במערב הרי הרודופי נמצא הכפר מלניק (Melnik), בו חי ריכוז הצוענים הגדול בבולגריה.  הכפר בנוי בקניון לבן מרשים, והתפרסם בתעשיית היין המקומית.  בעבר חיו בו יוונים, והמקום, שהיה מרכז מסחרי חשוב עם צפון יוון, שימר תרבות הלניסטית ייחודית.  במאה ה-18 החלו חקלאי האזור להתמחות בכרמים, וייצור היין החליף בהדרגה את המסחר כענף החקלאי העיקרי. היקבים סבלו תחת השלטון הקומוניסטי, בעיקר משום שהיוגבים לא זכו לשתות מיינם הם, אך בשנים האחרונות יש לייצור עדנה. זהו כפר אטרקטיבי.  כדאי לשוטט בסמטאות היפות ולהיכנס למרתפים המציעים טעימות יין, חינם אין כסף..  טיול רגלי יפה, עובר בנוף טרשי צחיח למדי אל מנזר רוז'ן (Rozhen), שהוא אולי המטופח מבין המנזרים של בולגריה.  במקום גן יפה ובו מטיילים בעלי כנף, אך אין בו יותר נזירים.  אמנם, הדת חוזרת לארצות מזרח אירופה, אך קשה מאד למלא את החוליה החסרה שנשמטה מכאן בשבעים שנות שלטון קומוניסטי.  עוד שלש שעות של נסיעה ואנו חזרה בסופיה, לטיפוס על הר ויטושה, לקניות, לשוטטות נעימה ברחובות, וכמובן לארוחה דשנה, כמיטב המסורת הבולגרית.

המסלול
נמליץ כאן על מסלול טבעתי המתחיל ומסיים בסופיה. אפשר כמובן להתחיל את אותו מסלול בוארנה ולסיים בה.

1. הגעה בטיסת אחה"צ לסופיה (Sofia), לינה.
2. נסיעה בת כ-4 שעות לווליקו טרנובו (Veliko Tarnovo), סיור בעיר.
3. מנזר פראובראז'נסקי והכפר ארבאנסי, אחה"צ נסיעה (חדגונית) לוארנה (Varna) שלחוף הים השחור.
4. וארנה וסביבתה (חוף השמש, או סיור לנסבאר).
5. נסיעה לסליבן (Sliven), קזנלאק (Kazanlak), עד לפלובדיב (Plovdiv).
6. סיור לבקעת הוורדים של קאזאנלאק, עיירת ההרים טרויאן (Trojan), המנזר של טרויאן, עיירת האומנים היפה קופריביצ'ה (Koprivistica), חזרה לסיור בפלובדיב.
7. נסיעה לאתר הסקי פמפורובו (Pamporovo), סיור, טיולים רגליים, חזרה לפלובדיב.
8. עיירת הנופש בורובץ' (Borovec) שבהרי רילה, מנזר רילה, נסיעה לכפר מלניק.
9. ביקור במלניק (Melnik), נסיעה לסופיה.
10. סיור בסופיה וטיסת ערב הביתה.

רומניה – בולגריה

ניתן כמובן לשלב את הטיול בבולגריה עם רומניה.  במקרה כזה מומלץ להגיע מקוסטנצה (Constantsa) שברומניה אל וארנה, ממנה, דרך סליבן אל ווליקו טרנובו, לפלובדיב, למנזר רילה, למלניק ומשם לסופיה.

 

לקריאה נוספת:

אתר הבית של חברת MIREX

גילי חסקין: מדריך טיולים בארץ ובעולם. גם בבולגריה.