סופו של שאול המלך

כתב: גילי חסקין

בטיול לגלבוע, כמו גם בטיול לנחל תבור, נעסוק בסופו המר של שאול

ראו גם: הפינה שלי: הגלבוע; סיור בעקבות שאול המלך.

שאול, המלך הראשון, מי שהוגדר גם על ידי יריבו ידוד, כלוחם נועז, אדם שבממלכתו לא נמצא דופי, סיים את חייו בצורה טראגית.

ראו קודם, באתר זה: דמותו וחייו של שאול המלך.

האירוע בעין דור

בפרק כ"ח מסופר על פרשת בעלת האוב.

בעל דברי הימים (להלן: דה"י)- ספר מאד קיצוני בגישתו הפרו דוידית-, מתאר את שאול כמלך חוטא, שראוי היה לכך שמלכותו תילקח ממנו: "ווַיָּ֣מׇת שָׁא֗וּל בְּמַֽעֲלוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר מָעַ֣ל בַּיהֹוָ֔ה עַל־דְּבַ֥ר יְהֹוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־שָׁמָ֑ר וְגַם־לִשְׁא֥וֹל בָּא֖וֹב לִדְרֽוֹשׁ יד וְלֹא-דָרַשׁ בַּיהוָה, וַיְמִיתֵהוּ; וַיַּסֵּב, אֶת-הַמְּלוּכָה, לְדָוִיד, בֶּן-יִשָׁי." (שם, יג-יד).

במילים אחרות, המלוכה הוסבה לדוד, לפי בעל דה"י, רק מפני ששאול חטא ונענש. כדי לתגבר את חטאיו של שאול הוא מביא נימוק מפורש: ("וגם לשאול באוב לדרוש…"), י

מן הראוי להדגיש כי בשמ"א כ"ח, שאילת האוב אינה מתפרשת כחטא, אלא כמוצא של חוסר ברירה. ואילו תיאורו של בעל דה"י מושפע מספרות החוק (דברים י"ח, יא; ויקרא י"ט, לא, כ', ו, כז) והספרות ההיסטוריוגראפית (מל"ב כ"א, ו, כ"ג, כד), שמטעימות כי השימוש באוב הוא תועבת ה' וחוטא אחר, הראוי לשמצה, הנו לא פחות ולא יותר מאשר מנשה מלך יהודה, האחראי לחורבן הבית הראשון (ו וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ, בָּאֵשׁ, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים: (מל"ב כ"א 6), תועבה שתקן יאשיהו (כד וְגַם אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל-הַשִּׁקֻּצִים, אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם–בִּעֵר, יֹאשִׁיָּהוּ: (כ"ג, כו), כ"ד, ג; ירמיהו ט"ו, ד). פסוקים יג-יד בדה"א י' מלמדים, כי המעבד היה מעוניין ליצור בקורא אנטגוניזם כלפי שאול, אפילו במחיר מתיחת אנאלוגיות למנשה.

סופו של שאול טרגי. הוא יוצא למלחמה כנגד פלשתים בהר הגלבוע, מתוך ידיעה שייהרג, על פי נבואת בעלת האוב. המלחמה מסתיימת בתבוסת ישראל. בניו של שאול, ביניהם יהונתן, נהרגים, וכשקשתי האויב שאיגפו אותו קרבים אליו, בוחר שאול ליפול על חרבו ד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ-בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד; וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב, וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. ה וַיַּרְא נֹשֵׂא-כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל; וַיִּפֹּל גַּם-הוּא עַל-חַרְבּוֹ, וַיָּמָת עִמּוֹ. (שמ"א, ל"א).

שאול מת על חניתו, ייתכן כי זהו הנער שליווהו בחיפוש האתונות. אך הפעם נושא הכלים אינו יכול לעזור. הוא שנבחר הודות לרצון העם והעלה זבחים בגלל העם, עושה מעשה בעצמו.

בעל ספר שמואל, מעצב תמונת עולם שהינה יותר דמוית מציאות ולכן גם יותר מורכבת. בעיצוב העולם שלו השחור והלבן, הטוב והרע, נוגעים זה בזה. בספר שמואל, לכל אורכו, מתקיימת המתיחות של דמויות מורכבות, שיש להן גם חולשות וגם תכונות נשגבות, ושל אירועים שאינם חד-משמעיים, אלא מהווים פסיפס של מכלול גורמים.

בספר שמואל, יש למותו של שאול בגלבוע, תפקיד של חתימה וסיכום לעיצוב הכולל של אישיותו ומאבקיה, כפי שהיא מופיעה לכל אורך הספר (שמ"א ט'-ל"א). שאול מופיע כדמות חיובית, רגישה, ישרה, שלא הצליחה להתמודד בעת ובעונה אחת עם הלחצים החיצוניים – האויבים ובראשם הפלישתים – ועם הלחצים הפנימיים, שבמרכזם שמואל ולצדו דוד. מספר זה, המעוניין להבליט את הטראגי בדמותו של שאול, המלך הראשון, טורח לפאר את סיפור מותו הן על-ידי הזכרת אנשיו המתים עמו ונושא כליו השם קץ לחייו לצדו, הן על-ידי תיאור קבורתו בידי אנשי חיל הנאמנים לו מיבש-גלעד, והן על-ידי הימנעות מכל התייחסות, בשלב זה, לנער העמלקי.

עם זאת, כיוון שהוא מעוניין להדגיש, כי ה' מאס בשאול והעדיף את דוד, הוא צירף לאחר מכן את סיפור הנער העמלקי. כדברי אהרליך: "מיתה זו מכל מיתות שבעולם היא שיש בה כדי ללמדנו כמה מאס ה' בשאול ובחר בדוד. שהרי בשעה שהיה דוד מנצח את עמלק שנואי נפש ה', המית עמלקי את שאול. אהרליך גם מדגיש כי תשובת הנער לדוד: "בן איש גר עמלקי" (שמ"ב א', יג) באה להזכיר את עוון שאול "שלא החרים את עמלק כדבר ה' ביד שמואל הנביא, ולא זאת בלבד כי הניח עמלקים לגור בארץ ישראל". נמצא אפוא כי באמצעות סיפור הנער, שהנו דווקא עמלקי, סגר בעל ספר שמואל את פרשת שאול והעמלקים שראשיתה בפרק ט"ו. מן הראוי שבהקשר זה, ניתן אף את הדעת לדרישות השונות שהוטלו על דוד ושאול. שאול, בניגוד לדוד, נדרש להחרים את העמלקים ורכושם. דוד היה רשאי לקחת את שלל העמלקים ולחלקו בין היוצאים לקרב ובין הנשארים בעורף ואף לשלוח ברכה לזקני יהודה (שמ"א ל', לא). מכאן שעיקר חטאו של שאול, לא היה קשור לסוגיית ההחרמה, אלא לאי-הציות לדבר הנביא שהוא דבר האל. כך נסגר המעגל העמלקי בחייו של שאול. שאול נענש בהסבת מלכותו, כיוון שחטא באי-ציות לדבר האל בפרשת העמלקים, ועתה עמלקי מביא את סמני מלכותו אל דוד, מי שעתיד לרשת המלכות.

השוואת הסיפור בספר שמואל א' ל"א לספר דברי הימם א',  י' יוצרת סיבוך.

לפחות בארבעה מקרים, בהם סוטה סיפורו של בעל דה"י מהמקור השמואלי, ניתן להבחין בקו מגמה ברור, הנועד להפחית מדמותו של שאול ולהציגה באור שלילי.

(א) שמ"א ל"א, ה/דה"א י', ה – בשמואל טורח המספר להדגיש כי נושא כליו של שאול מת עמו. בדה"י חסרה התיבה "עמו". בשמואל נקשרת תיבה זו, עם תיאור מות כל אנשיו של שאול "ביום ההוא יחדיו", תיאור שיוצר אוירה של הערצה והזדהות והוא מעצים את הממד הטראגי של היום, בו מת המלך ואנשיו סביבו. אוירה זו, המושגת בעזרת דקות סגנונית, נעדרת מתיאורו של בעל דה"י.

(ב) שמ"א ל"א, ו/דה"א י', ו – בדה"י אין תיאור של מות כל אנשי המלך, אך מצוין: "וימת שאול ושלושת בניו וכל ביתו יחדו מתו". בעל דה"י רומז לקורא על אבדן בית שאול כולו, משמע על היווצרות חלל של הנהגה ועל הצורך המיידי בהסבת המלוכה (יד וְלֹא-דָרַשׁ בַּיהוָה, וַיְמִיתֵהוּ; וַיַּסֵּב, אֶת-הַמְּלוּכָה, לְדָוִיד, בֶּן-יִשָׁי.).

(ג) שמ"א ל"א, ט-יב/דה"א י', ט-יב – על-פי המסופר בדה"י, תקעו הפלישתים את גלגלתו של שאול בבית דגון. מכאן ניתן להסיק, שאנשי יבש קברו את גוויות שאול, שהיתה בבית דגון. תאור זה מפחית, מצד אחד, מגבורתם של אנשי-יבש, שלא הורידו את גוויות שאול ובניו מחומת בית שאן, ומצד שני, יש בו זלזול בכבוד המת, שגלגלתו לא נקברה עם עצמותיו.

(ד) בעל דה"י אף טורח לנמק את השיטתיות של מעשה העיבוד שלו, בהוספת פסוק המתאר את שאול כמלך חוטא, שראוי היה לכך שמלכותו תילקח ממנו: "ויג וַיָּמָת שָׁאוּל, בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיהוָה, עַל-דְּבַר יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא-שָׁמָר; וְגַם-לִשְׁאוֹל בָּאוֹב, לִדְרוֹשׁ.  יד וְלֹא-דָרַשׁ בַּיהוָה, וַיְמִיתֵהוּ; וַיַּסֵּב, אֶת-הַמְּלוּכָה, לְדָוִיד, בֶּן-יִשָׁי. (שם, יג-יד).

במילים אחרות, המלוכה הוסבה לדוד, לפי בעל דה"י, רק מפני ששאול חטא ונענש. כדי לתגבר את חטאיו של שאול הוא מביא נימוק מפורש: ("וגם לשאול באוב לדרוש…"), שאליו נלווים שני רמזים: הרמז השני ניתן בכתוב: "דבר ה' אשר לא שמר". כתוב זה רומז להתנהגותו של שאול לפני קרב מכמש (שמ"א י"ג, יג-יד: "לא שמרת את מצות ה'… כי לא שמרת את אשר צווך ה'"). דה"א י', יג מעוניין, אפוא, להפליל את שאול לאורך כל דרכו כמלך: מקרב מכמש ועד השאילה באוב לפני קרב הגלבוע.

מן הראוי להדגיש , כי בשמ"א כ"ח, שאלת האוב אינה מתפרשת כחטא, אלא כמוצא של חוסר ברירה. ואילו תיאורו של בעל דה"י מושפע מספרות החוק (דברים י"ח, יא; ויקרא י"ט, לא, כ', ו, כז) והספרות ההיסטוריוגראפית (מל"ב כ"א, ו, כ"ג, כד), שמטעימות כי השימוש באוב הוא תועבת ה' וחוטא אחר, הראוי לשמצה, הנו לא פחות ולא יותר מאשר מנשה מלך יהודה, האחראי לחורבן הבית הראשון (ו וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ, בָּאֵשׁ, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים:  (מל"ב כ"א 6), תועבה שתקן יאשיהו (כד וְגַם אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל-הַשִּׁקֻּצִים, אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם–בִּעֵר, יֹאשִׁיָּהוּ: (כ"ג, כו), כ"ד, ג; ירמיהו ט"ו, ד). פסוקים יג-יד בדה"א י' מלמדים כי המעבד לא הסתפק בנטילת ההוד הטראגי ממותו ומקבורתו של שאול, אלא הוא היה מעוניין ליצור בקורא אנטגוניזם כלפי שאול, אפילו במחיר מתיחת אנאלוגיות למנשה.

נוכל, אפוא, לסכם כי אי-ההתאמות בין שני מספרים, מעידות על גישות עריכה בעלות קו מגמה שונה. במקרה שלפנינו בולטת העובדה כי המספר השמואלי לא היה מעוניין לפגוע בכבודו האחרון של שאול והוא מתאר את מותו כסיום למסכת חיים שיש בה מן המאבק, הגבורה והייסורים. ואילו המספר בדה"י ניצל את סיפור מותו, כדי לנמק ולהצדיק את הסבת המלוכה לדוד הן מבחינה טכנית (מות כל ביתו) והן מבחינה אידיאולוגית (לא דרש בה').

בפרק כ"ח מסופר על פרשת בעלת האוב. מאיר שלו רואה סמליות בעצם ההליכה אל בעלת האוב, משום שזו, מעצם טיבה ופעולתה היא שער אל מעמקי השאול ואל מעמקי התודעה והנפש. אולי אפשר לראות בכך את כניעתו הסופית של שאול והצטרפותו ליסודות האפלים בנפשו שלו. כאשר הוא עומד במבחן האומץ הגדול ביותר, בו גורלו נחרץ מראש (יוסף בן מתתיהו מתייחס לכך ב"מלחמת היהודים"). שאול הוכיח שבנפשו המיוסרת מסתתרת עצמה גדולה. הוא ידע שהוא הולך למות ולא ברח.

מותו של שאול מוצג בספר שמואל בצורה מאד הירואית. הוא סוגר מעגל. כמו טרם המלכתו, ניצב על הגבעה ורק נערו עמו.

שאול / אמיר גלבוע

"שאול שאול!

אינני יודע אם בושה זאת היתה

אם פחד מפני ראש נטול גוף

אך בעברי על פני חומת בית שאן

הסיבותי את ראשי.

עמדתי אלם נטול הדִּבֶּר

ודמי זב מלב.

אני באמת אינני יודע לאמֹר מה אני במקומו

אם נערך הייתי

ואתה המלך

ואתה כבוד המלך במצוותך

ואני באמת אינני יודע לאמור מה אני במקומו

שאול שאול בוא!

בבית שאן ישראל יושבים".

בעקבות התבוסה, שבה נפלו שאול ובניו, עלה בידי הפלשתים, בעזרת בן בריתם דוד, לפלג את ממלכת ישראל. בדרום הוקמה ממלכתו השבטית של דוד בהרי יהודה , בשפלה ובנגב ובצפון שלט אבנר בן נר, שר צבא ישראל, שארגן מחדש את הצבא והמליך את אשבעל על ישראל, תחת שאול אביו.

שריפת גופתו של שאול

מכול מלכי ישראל, דווקא לשאול נתן המקרא את המוות המלכותי ביותר. והרגע השלוו ביותר בחייו המיוסרים בא אחרי מותו, כשאני יבש גלעד מסירים את גופתו ועושים לה טקס שריפה חגיגי וקוברים את העצמות תחת אשל גדול, "ויצומו שבעה ימים". אין אף אדם כזה, בכול התנ"ך, שאחרי מותו הוכרז צום כזה. כל זאת לא משום שכך מצווה, אלא משום שאהבו אותו יותר מכול מלך שיהיה אחריו בישראל.

שמואל ב' ל"א, יב-יג: "ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית-שן ויבאו יבשה וישרפו אתם שם. ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעה ימים" . משהו לא ברור בכתוב זה, שכן בשעת שריפת גוף אדם גם העצמות נשרפות ומתפוררות. את ההסבר לשאלה זו אנו מוצאים בתרגום הארמי: "ושרפו עליהם כמו ששורפים על מלכים שם."

בתקופת המקרא היה קיים מנהג של שריפת בשמים, שבא לבטא את הכבוד שרחשו למלכים, כגון: על אסא המלך נאמר (דה"ב ט"ז, י"ד): "וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה וישרפו לו שרפה גדולה עד למאד". לעומת זאת, על יהורם מלך יהודה, שלא היטיב לעשות נאמר (שם כ"א, י"ט): "ולא עשו לו עמו שרפה כשרפת אבותיו". גם כאשר הנביא כאשר ירמיהו מעודד את המלך צדקיה כי יתן יד לשחרור העבדים, ככתוב בתורה, הוא מנבא לו (ל"ד, ה): "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשנים אשר היו לפניך כן ישרפו לך…".

יחסו של סופר דבה"י כלפי שאול שונה: – שם לא חולקים לו כבוד מלכים. לכן השמיט הסופר מבית דוד את הנאמר בפסוק י"ב ובמקום זאת כתב: "ויקומו כל איש חיל וישאו את גופת שאול ואת גופת בניו ויביאום יבישה ויקברו את עצמותיהם…".

בא המדרש ותיקן את אשר עיוות הסופר מבית דוד:

"כשנהרג שאול ובניו אמרו אנשי יבש גלעד: האיש שהצילנו מחרפת בני עמון, אין אנו חייבים לגמול לו חסד? עמדו כל הגיבורים שלהם והלכו כל הלילה לחומת בית-שן שנאמר ויקומו כל איש חיל ויקחו את גופת שאול". ואבלים מנחמים בלחם וביין, שנאמר: ויין למרי נפש, אנשי יבש גלעד היו גומלים חסד עם שאול ובניו בצום ובכי ומספד, שנאמר ויצומו שבעת ימים…

לאחר שנה שנהרג שאול בא רעב שלש שנים בימי דוד. עמד דוד לפני הקב"ה והתפלל. אמר לו: "על שאול", אתה בארץ והוא (קבור) בחוץ לארץ (כי עבה"י נחשב חו"ל). מיד עמד דוד ולקח את כל חכמי ישראל ואת גדוליהם, ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו, שלא שלטה בהם רמה, לקח עצמותם ונתנם בארון, וצווה להעביר את ארונו בכל גבול ישראל, בכל שבט ושבט, והיה הגבול אשר נכנס בו ארונו של שאול, היו יוצאים הם ובניהם ובנותיהם וגומלים לו חסד, עד שבא לארץ בנימין. ויקברו אותו בגבול נחלתו. כיוון שראה הקב"ה שגמלו לו חסד כל ישראל נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ…".

כך החזירה האגדה לשאול את כבודו, שנטלו ממנו סופרי בית דוד.

כוס התרעלה של משפחת שאול.

הטרגדיה לא תמה במות הגיבורים בגלבוע. בית שאול לא סיים עדיין לשתות את כוס התרעלה. דוד, שמוכח שוב ושוב כאדם חסר מוסר וחסר עכבות. פרק כ"א בספר שמואל ב' מספר על גורל האחרונים לבית שאול: בפרק מתואר רעב ששרר בארץ אחרי מרד אבשלום. הרעב הזה, כמו אונס תמר, רצח אמנון והמרד עצמו, הם סדרה של עונשים שבאו על דוד בגלל חטא בת שבע. אולם מסיבה לא ברורה, אמר לו ה' שהרעב בא משום ששאול הרג בגיבעונים, למרות שעשה זאת לשם שמים ("וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה"). אפשר לפקפק אם אלוהים, היה מורה להעניש את בני ונכדי שאול, בגלל מעשה שכזה. למרבה ההפתעה, דוד שאל את הגיבעונים למבוקשם ואלו טענו שברצונם להוציא להורג שבעה מצאצאי שאול. דוד מפר את שבועתו לשאול ומוסר לגיבעונים את חמשת בני מיכל ואת שני בניה של הפילגש רצפה בת איה. הגיבעונים פקדו על הבנים והנכדים את "עוון" אביהם וסבם סבם והוקיעו את גוויותיהם לראווה. מן הסתם, דוד שראה את כסאו מתנדנד במרד אבשלום, רצה להכרית כול זכר לבית המלוכה הקודם. ישנו תיאור נוגע ללב כיצד רצפה בת איה שומרת על גוויות ילדיה שכל חטאם היה היותם בני שאול: " י וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת-אַיָּה אֶת-הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל-הַצּוּר, מִתְּחִלַּת קָצִיר, עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם, מִן-הַשָּׁמָיִם; וְלֹא-נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, וְאֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה, לָיְלָה" (פסוק 10). נראה שאבלה של האם נגע אפילו לאדם כמו שאול ואולי חשש מתגובת העם. בצעד פוליטי מתוחכם הוא ציווה להביא את עצמות יונתן ושאול מיבש גלעד וקבר אותם, יחד עם הצאצאים המוקעים בנחלת קיש בשבט בנימין. רק אז פג הרעב ולא קודם, לאחר ההסגרה המרושעת. כפי שמצביע מאיר שלו: סיפור שאול מתחיל למעשה בסיפור הזוועה של פילגש בגבעה ונגמר במעשה זוועה של פילגש אחרת. נראה שהמלך החדש התאים לתפקידו, יותר מאשר המלך הקודם.

התנ"ך מציג את שאול כמלך שנכשל ומלכותו נקרעה ממנו על שום שלא מילא את צווי אלוהים ולא סר למרותו של שמואל, מוטיב השיגעון ומערכת היחסים המורכבת עם יונתן בנו ועם דוד מחזקים את הצד הבעייתי בדמותו, כמו גם חוסר הביטחון שלו. אולם מנקודת ראות אובייקטיבית, בניתוח מפעליו המדיניים והצבאיים, מתגלה מלך ראשון, גיבור חייל שחרבו לא שבה ריקם, שללא כל מסורת שלטונית מצליח לארגן צבע קבע יש מאין, קבע בסיס אדמיניסטרטיבי לממלכה והביס את אויביו: פלשתים, עמונים, אדומים ועמלקים. למרות זאת, בזיכרון הלאומי הוא מהווה דגם טרגי של מלך צדיק ומסור, שהודח מתפקידו מסיבה לא מוצדקת.

מבחינה היסטורית ניצח שאול. הוא, שהיה אמור להיות מלך הבובה של שמואל, שאחריו יובן שרק הנביאים יכולים לשלוט ושהסמכות החילונית שובה פחות, הוא שהיה אמור להיכשל והובא כדי שייכשל, הפסיד בקרב של חייו וניצח במערכה של ההיסטוריה. אחריו המלכות הפכה לעובדה.

בהר הגלבוע

מילים: לאה נאור

לחן: יוסף הדר

ביצוע: הפרברים

"יבש הקיץ בעתו,

בהר הגלבוע

נשען שאול על חניתו

בהר הגלבוע

רק נער גר עימו

רק נער מבני עמלק.

יבש וחם, יבש וחם

הקיץ בעמק.

האדמה צבעה פחם

בקיץ בעמק

אולי היה שרב

אולי זו היתה שעת שקיעה

אולי שקיעת זהב

כמו היום באותה השעה.

נפרש העמק לרגליו

בהר הגלבוע

היה הקיץ כמו עכשיו

בהר הגלבוע

מנגד הר תבור

והר החרמון במרחק

כאילו לא עברו שנים

בהר הגלבוע

אותם סלעים – סלעים שחונים

בהר הגלבוע

אולי היה שרב…

להשמעת השיר