גילי חסקיןתולדות מקדוניה מימי הביניים ועד ימינו.
כתב: גילי חסקין
ראו קודם, באתר זה: תולדות מקדוניה בעת העתיקה; אלכסנדר מוקדון, גיאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן
ראו גם באתר זה : האם הקדושה – תרזה שנולדה במקדוניה
תולדות אלבניה בתקופה העות'מנית– בימי הביניים ועד ימינו
למסלול טיול במקדוניה ואלבניה
להרצאה על יוגוסלביה לשעבר.
בשנת 406 שבטים ויזיגותים שדדו את מקדוניה וב-442 ההונים. הסלאווים[1] שפלשו ב- 548 נקראו על ידי היסטוריונים ביזנטיים יווניים "סקלאבינים". מקדוניה נהייתה ארץ סלאבית, למעט סאלוניקי, ששמרה על צביונה היווני. הסקלאבינים השתתפו במספר מתקפות כנגד האימפריה הביזנטית – לבד או בסיוע של הבולגרים או האווארים. בסביבות שנת 680 הקבוצה הבולגרית, בהובלתו של החאן קוּבר (שהשתייך לאותו שבט כמו אספארוך[2] מבולגריה), התיישבה באזור פאלגוניה, ויזמה מספר תקיפות כנגד האזור של סלוניקי.
בשלהי המאה ה-7, הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס השני ארגן מספר חילות משלוח גדולים כנגד הסקלאבינים מחצי האי היווני, שהצליחו לתפוס ולהגלות לקפדוקיה מעל 100,000 אנשים. בזמנו של קונסטינוס השני (שנלחם גם כן בסלאבים), רוב התושבים הסלאביים של מקדוניה נתפסו והועברו למרכז אסיה הקטנה ושם נכפה עליהם להכיר בשלטונו של הקיסר הביזנטי ולשרת בצבא שלו.
במאה ה-8 הגיעו למקדוניה עוד שבטים סלאוויים, מאבות הסרבים והקרואטים, אך מרביתם נטמעו בקרב הבולגרים והמקדונים. אין תיעודים ביזנטיים של "סקלאבינים" לאחר 836/837 כיוון שהסלאבים של מקדוניה הוטמעו לתוך האימפריה הבולגרית הראשונה[3]. ההשפעה הסלאבית באזור התחזקה עם עליית כוחה של מדינה זו, שסיפחה אליה את רוב האזור ב-837. הקדושים קירילוס ומתודיוס, שנולדו בסלוניקי ודברו סלאווית, היו שליחים נוצריים לאזור הסלאבי כולו. הם אלו שיצרו את השפה הסלאבית הכנסייתית העתיקה ואת האלפבית הגלגוליטי הסלאבי הראשון.
האלפבית הגלגוליטי או גְלָגוֹליצָה ידוע כאלפבית הסלאבי העתיק ביותר. הוא נוצר בידי קירילוס ומתודיוס בין השנים 862 ו-863 על מנת לתרגם את הביבליה לשפות הסלאביות.
שמו של האלפבית נגזר מהמילה "glagolə" שפירושה "מילה" בסלאבית כנסייתית עתיקה. פירוש המילה "glagolati" הוא "לדבר", ולכן יש שמכנים את הגלגוליצה בצורה פואטית "הסימנים שמדברים".
האלפבית הגלגוליטי המקורי הכיל 41 אותיות, אך הוא השתנה במקצת בגרסאות המאוחרות של הכתב. מקורן של 24 מתוך 41 האותיות הגלגוליטיות המקוריות הוא ככל הנראה באלפבית היווני, אך הן מעוצבות אחרת. ההיסטוריון והבלשן שלמה אברהם רוזאניס טען כי האחים שאלו אותיות מהכתב העברי כשפיתחו את הכתב הקירילי. שלוש אותיות, מקורן באותיות העבריות ש ו-צ. הפונמות האלה לא היו קיימות ביוונית, אך היו נפוצות מאוד בכל השפות הסלאביות. מקורן של שאר האותיות הגלגוליטיות אינו ידוע. משערים שחלקן הושאלו מהכתב העברי ומהכתב השומרוני, אותם למד קירילוס במסעותיו. האלפבית הגלגוליטי והאלפבית הקירילי כמעט זהים בהרכבם, אך שונים באופן ניכר בצורתן של האותיות.
המורשת התרבותית שלהם נרכשה והתפתחה בבולגריה של ימי הביניים, היכן שלאחר שנת 885 האזור של אוחריד הפך למרכז כנסייתי חשוב כאשר הקדוש קלמנט מאוחריד קיבל את התואר "הארכיבישוף הראשון בשפה הבולגרית" (ביחד עם הקדוש נָאוּם הוא יצר מרכז תרבותי בולגרי פורח באזור אוחריד, היכן שלמעלה מ-3,000 למדו באמצעות האלפבית הגלגוליטי והקירילי במה שידוע כיום בשם "בית הספר לספרות של אוחריד").
הקדוש קלמנט מאוחריד (בבולגרית: Свети Климент Охридски) (840 – 916), היה מלומד וסופר בולגרי שחי בימי הביניים וכן היה הארכיבישוף הבולגרי הראשון[4]. העדויות על חייו לפני שחזר ממורביה הגדולה לבולגריה הן קלושות, אולם לפי ההגיוגרפיה של תאופילוס מבולגריה, קלמנט נולד בחלק הדרום מערבי של האימפריה הבולגרית, באזור מקדוניה.
כיוון שהיה תלמידם של הקדושים קירילוס ומתודיוס, קלמנט השתתף במשלחת שלהם למורביה הגדולה. לאחר מותו של קירילוס, ליווה קלמנט את מתודיוס מרומא לפאנוניה ומורביה הגדולה. לאחר מותו של מתודיוס עצמו ב-885, קלמנט עמד בראש המאבק נגד הכמורה הגרמנית במורביה הגדולה לצידו של גוראזד. לאחר ששהה זמן מה בכלא, הוא גורש ממורביה הגדולה ובשנת 885 או 886 הגיע לגבולותיה של בולגריה ביחד עם נאום מפרסלב, אנגלריוס וייתכן שגם גוראזד (לפי מספר מקורות, גוראזד כבר היה מת באותה תקופה). לאחר מכן, ארבעתם נשלחו לעיר הבירה הבולגרית פליסקה, היכן שהם מונו על ידי בוריס הראשון מבולגריה ללמד ולהדריך את הכמרים בשפה הסלאבית הכנסייתית העתיקה.
בעוד שנאום מפרסלב נשאר בפליסקה ועבד על ייסודו של בית הספר לספרות של פליסקה, קלמנט נשלח על ידי בוריס לאוחריד שבקוטמיצ'ביצה ביחד עם משלחת, על מנת לארגן שם את לימודי הסלאבית הכנסייתית העתיקה. במשך תקופה של שבע שנים – מ-886 ועד 893 – קלמנט לימד 3,500 תלמידים את השפה ואת האלפבית הגלגוליטי. ב-893 הוא התמנה לתפקיד הארכיבישוף של דרמביקה (וליקה), שהייתה גם כן בקוטמיצ'ביצה. לאחר מותו בשנת 916 הוא נקבר במנזר שלו, סנט פנטלימון, באוחריד.
קלמנט היה אחד הסופרים הפורים והחשובים שכתבו בבולגרית עתיקה (הגרסה הבולגרית של סלאבית כנסייתית עתיקה). קלמנט נחשב לכותב ההגיוגרפיה של קירילוס הקדוש ושל מתודיוס הקדוש. כמו כן, קלמנט תירגם את טריודת הפרחים, המכילה מזמורים כנסייתיים המבוצעים בין חג הפסחא לפנטקוסט, והדעה הרווחת היא שהוא הסופר שכתב את הטקס הקדוש ואת הספר חייו של האפיפיור קלמנס הראשון, כמו גם את הטקסים העתיקים המוקדשים לקירילוס הקדוש ולמתודיוס הקדוש. המצאתו של האלפבית הקירילי מיוחסת אף היא לקלמנט, למרות שישנה דעה האומרת שהאלפבית התפתח תחת השפעה ביזנטית חזקה בבית הספר לספרות של פרסלב בתחילת המאה ה-10[5].
הסימביוזה עם הבולגרים הצילה קרוב לודאי את הסלאבים מאובדן זהותם האתנית, אחרת הם היו נטמעים בביזנטיון, תחת המכבש של ההשפעה ההלניסטית, כפי שקרה לסלאבים ביוון. במשך מאתיים השנים הבאות הם הפכו לשותף, פעיל, ואף דומיננטי עם הזמן בבולגריה של ימי הביניים[6].
בשלהי המאה ה-10 רוב האזור של רפובליקת מקדוניה של ימינו הפך למרכז הפוליטי והתרבותי של האימפריה הבולגרית הראשונה[7] תחת שלטונו של הצאר סאמואיל מבולגריה, בעוד שהקיסר הביזנטי בסיליוס השני "בולגרוקטונוס"[8] כבש את החלק המזרחי של המדינה, כולל את הבירה פרסלאב, ב-972. עיר בירה חדשה נוסדה באוחריד, והיא הפכה גם למקום המושב המרכזי של הפטריארכיה הבולגרית. החל מנקודת הזמן הזו, התרבות הבולגרית הפכה לחלק חשוב בתרבות הסלאבית הכוללת. בולגריה הייתה בקונפליקט מתמיד עם ביזנטיון, עד לקרב BELASTISA: בשנת 1014 היכה בסילאוס השני (976-1028) את צבאו של הקיסר הבולגרי סמואל[9]. הקיסר שכונה "קוטל הבולגרים" הורה לעוור 99 מכל מאה חיילים והותיר את החייל המאה, עם עין אחת בלבד, על מנת שיוליך את חבריו הביתה, אל הקיסר סמואל, אשר מת משברון לב יומיים אח"כ. המדינה הבולגרית לא יכלה לשרוד את השמדתו של צבאה. סאסילאוס השני השתמש במריבות שפרצו בין הבולגרים לאחר מות שמואל והרחיב את שלטונו ע"י סיפוחה של בולגריה לביזנטיון (1018). כל האזור המקדוני שולב בתוך האימפריה הביזנטית, כמו גם הפרובינציה של בולגריה, והפטריארכיה הבולגרית הורדה לדרגה של ארכיבישופות.
השושלת המקדונית בביזנטיון עודדה הגירה למקדוניה ושלחה לשם תורכים, פצ'נגים, ארמנים ואף יהודים, דבר שהגדיל את הגיוון האתני במקדוניה. מקדוניה סבלה במסע הצלב הראשון מגייסות הצלבנים שעברו בשטחה ומאוחר יותר, מפלישת הנורמאנים מדרום איטליה[10]. המקדונים סייעו בחידוש עצמאותה של בולגריה, אך למרות זאת, קונסטנטין אסן, אציל מסקופיה שלט כצאר הבולגרי מ-1257 עד 1277, דחק את רגליהם. בימיו שלטה בולגריה על וולאכיה הקטנה, מקדוניה, אלבניה ואפירוס, וכך חזרה והשיגה כמעט את אותם תחומים של הממלכה הראשונה. משום כך, הכירה מקדוניה בעליונותם של שרי ניקיאה הביזנטיים, אך ביזנטיון השתלטה עליה רק עם חיסול הקיסרות הלטינית בקונסטנטינופוליס ב-1261. ב-1345 כבשו הסרבים את מקדוניה וסקופיה הפכה לבירת האימפריה הסרבית, תחת שלטונו של סטפן דושאן ולאחר התפוררות האימפריה, האזור נשלט על ידי אצילים סרביים. ב-1371 השתלטו העות'מאנים על פנים הארץ וב-1423 השלימו את כיבוש שפלת החוף מידי ביזנטיון. העות'מאנים מסרו אדמות למוסלמים והערים קיבלו גוון תורכי. הכפרים הסלאוויים היו נטולי זכויות. הכוח העיקרי היה הכנסיה, שנהנתה מפריבילגיות רבות. אולם שלושה מרכזים כנסייתיים נאבקו על ההגמוניה: הארכיהגמון הסרבי, ההגמון הבולגרי-מקדוני של אוחריד והפטריארך האקומני היווני בקונסטנטינופול.
האזור היה בשליטתה של האימפריה העות'מאנית במשך 500 שנים בקירוב, שבמהלכן נוצר בו מיעוט של טורקים, וכן מוסלמים ממוצא מקדוני או בולגרי שהמירו את דתם. במהלך תקופת השלטון העות'מאני, סקופיה ומונאסטיר (ביטולה) היו ערי הבירה של פרובינציות עות'מאניות נפרדות.
ב-1766 ביטלו העות'מאנים, בהשפעת היוונים של קושטא (פאנאריוטים), את האוטונומיה הכנסייתית של הסרבים, הבולגרים והמקדונים והכנסי אוחדה בראשות הפטריארך היווני של קושטא. שקיעת האימפריה העות'מאנית, שגשוג כלכלי מקומי ומרידות של סרבים (1804) ויוונים (1821), הביאה להתעוררות של הבולגרים והמקדונים. התעוררות זו נשאה תחילה אופי תרבותי, כמו למשל, הקמת בית ספר ובית דפוס ב-1838 וגם דתי, שהתבטא בשאיפה להקים מנגנון כנסייתי שאינו תלוי ביוונים של קושטא. אך עד מהירה קיבל צביון לאומי. שלום שן סטפאנו (1878), שנחתם בעקבות מלחמת רוסיה-תורכיה, קבע שמקדוניה תימסר לבולגריה, אולם קונגרס ברלין השאיר אותה בידי תורכיה, תוך הערה בלתי מחייבת להנהגת תיקונים. בשנים שאחר כך פרצה סדרה של מרידות, מסעות עונשין, לוחמת גרילה והתערבויות של בולגריה וסרביה שלימים כונו "זוועות מקדוניה". כמו כן ניסתה סרביה לכבוש את מקדוניה ב-1885, אך הוכתבה על ידי בולגריה. בסוף המאה ה-19 התארגנו במקדוניה תנועות פרו בולגריות (קומיטאג'ים), פרו סרביות (צ'טניקים) ופרו יווניות (אנדרטאי), שהתחככו ביניהם והגבירו את המתיחות. ב-1903 פרץ במקדוניה מרד גלוי, שהביא ליצירת רפובליקת קרושבו קצרת הימים בחלק הדרום מערבי של מקדוניה של ימינו, אך דוכא באכזריות על ידי העות'מנים.
הרפובליקה הזו, הראשונה בתקופה המודרנית בבלקן, בראשה עמד הנשיא ניקולה קארב, שרדה במשך 10 ימים בלבד – בין ה-3 באוגוסט עד ה-13 באוגוסט).
מהפיכת "התורכים הצעירים" ששמה קץ לתקוות המקדוניות הגבירה את התסיסה והמצב במקדוניה היה אחד הגורמים למלחמות הבלקן, שבסופן נפל חלק קטן משטחה של מקדוניה בידי בולגריה סרביה, וחלקה, כולל נמל תסלוניקי, בידי יוון וחלקה בידי סרביה. לאזור המקדוני שסופח לסרביה לא הייתה אוטונומיה כלשהי והוא נקרא Juzna Srbija (דרום סרביה) או Stara Srbija (סרביה הישנה).
חלוקה זו היתה ההסיבה העיקרית להצטרפות בולגריה למדינו "המרכז" במלחמת העולם הראשונה, אך לאחר המפלה, נאלצה למסור גם את החלק הקטן שהיה בידיה לידי יוגוסלביה.
ראו באתר זה: גיאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן
צילם: גילי חסקין
לאחר מלחמת העולם הראשונה ממלכת סרביה הצטרפה לממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. ב-1929 הממלכה שינתה את שמה באופן רשמי ל"ממלכת יוגוסלביה" וחולקה לפרובינציות שנקראו באנובינות (banovinas). העיר סקופיה הפכה לבירתה של הטריטוריה של פרובינציית וארדאר[11], והטריטוריה כללה את מה שלימים יהפוך לרפובליקת מקדוניה. ביוגוסלביה ניסו הסרבים להטמיע את המקדונים ורבים מהם, אלו שראו את עצמם יוונים או בולגארים, נטשו את מקדוניה היוגוסלבית.
במהלך מלחמת העולם השנייה פרובינציית וארדאר הייתה כבושה בין 1941 ו-1944 על ידי אלבניה (שהייתה תחת שלטונה של איטליה הפשיסטית), שסיפחה את האזורים המערביים שעיקר אוכלוסייתם הייתה אלבנית, על ידי בולגריה הפרו-גרמנית, שכבשה את שאר האזור ועל ידי גרמניה ששלטה בסאלוניקי. כוחות הכיבוש רדפו את תושבי האזור שהתנגדו למשטר; רדיפות אלו דחפו חלק מהתושבים להצטרף למחתרת הקומוניסטית של יוסיפ ברוז טיטו. אולם, חלק מהחיילים בצבא הבולגרי גויסו מהאוכלוסייה המקומית, שהיוותה עד 40% בחלק מהגדודים. קומוניסטים בולגרים וייוונים הגיעו ב-1943 להסכם בדבר הקמת פדרציה בלקנית, אך הדבר לא יצא לפועל.
בעקבות מלחמת העולם השנייה יוגוסלביה הוקמה מחדש כמדינה פדראלית תחת הנהגתה של המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית של טיטו. כאשר פרובינציית וארדאר לשעבר נוסדה ב-1944, רוב השטח שלה עבר לרפובליקה נפרדת, אחת מהשש שהרכיבו את יוגוסלביה, בעוד שהחלקים הצפוניים ביותר נשארו בסרביה.
גם לבולגריה היו תביעות במקדוניה. הרעיון הפדרליסטי שהועלה ב-1947, בשיחות בין טיטו לדמיטרוב ירד מן הפק בעקבות הקרע של 1948, בין יוגוסלביה לבין שאר העולם הקומוניסטי.
ראו באתר זה: תולדות יוגוסלביה.
צילום: גיל חסקין
ב-1946 הרפובליקה החדשה קיבלה מעמד חדש כאוטונומיה שנקראת "הרפובליקה העממית של מקדוניה" במסגרת הרפובליקה הסוציאליסטית פדרלית של יוגוסלביה. בשנת 1963 נוסחה חוקה ליוגוסלביה ששינתה במקצת את שם המדינה, כך שהוא יתאים לרפובליקות היוגוסלביות האחרות, ומעתה היא נקרא "הרפובליקה הסוציאליסטית של מקדוניה".
יוון הייתה מודאגת מהיוזמות של הממשלה היוגוסלבית, כיוון שהן רמזו על האפשרות לתביעות טריטוריאליות עתידיות על הפרובינציה היוונית "יוון הצפונית" שהייתה עיקר השטח של מקדוניה ההיסטורית ונקראה גם כן 'מקדוניה' באופן רשמי. כמו כן, הרשויות היוגוסלביות עודדו את פיתוח הזהות האתנית המקדונית והשפה המקדונית. השפה המקדונית הוכנסה באופן רשמי לספר החוקים ב-1944. דבר זה הכעיס עוד יותר הן את יוון והן את בולגריה, בגלל התביעות הטריטוריאליות האפשריות של המדינות החדשות לחלקים שהן קיבלו ממקדוניה לאחר מלחמות הבלקן.
במהלך מלחמת האזרחים ביוון (1944-1949), מקדונים רבים (ללא קשר לאתניות) השתתפו במחתרת ELAS שהוקמה על ידי המפלגה הקומוניסטית היוונית. ELAS ויוגוסלביה היו בקשרים טובים עד 1949, בעקבות חוסר רצונו של טיטו לעמוד לצידו של סטלין. לאחר תום המלחמה לא כל הלוחמים של ELAS שמצאו מקלט בדרום יוגוסלביה ובבולגריה הורשו לחזור ליוון: רק אלו שהחשיבו את עצמם כיוונים הורשו לחזור, בעוד שנאסרה כניסתם של אלה שהחשיבו את עצמם כבולגרים או מקדונים. מאורעות אלו תרמו גם כן ליחסים הרעים בין יוון ויוגוסלביה במקדוניה.
צילם: גילי חסקין
שנות ה-90
ב-8 בספטמבר 1991 הרפובליקה הסוציאליסטית של מקדוניה ערכה משאל עם שתוצאתו תמכה בקבלת עצמאות מיוגוסלביה, תחת השם הרפובליקה של מקדוניה. השאלה במשאל העם הייתה: האם אתה תומך במקדוניה עצמאית, שיש לה את הזכות לחתום בעתיד על בריתות עם המדינות העצמאיות של יוגוסלביה?"
בולגריה הייתה המדינה הראשונה שהכירה במקדוניה כשם החוקתי של המדינה החדשה. אולם, ההכרה הבינלאומית במדינה החדשה התעכבה בעקבות ההתנגדות של יוון לשימוש במה שנראה כסמלים ושמות הלניים, כמו גם לסעיפים בעייתיים בחוקת הרפובליקה. סיבוך נוסף היה שהאו"ם הכיר במדינה תחת השם "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה".
יוון לא הייתה מרוצה גם מהחלטה זו של האו"ם והטילה מגבלות סחר בפברואר 1994. המגבלות בוטלו בספטמבר 1995, לאחר שמקדוניה שינתה את הדגל שלה והסעיפים בחוקה שהעניקו לה את הזכות להתערב בענייני פנים של מדינות אחרות. היחסים בין שתי המדינות התחממו במהירות, אולם שמה של המדינה נשאר מקור למחלוקת מקומית ובינלאומית. השימוש בכל אחד מהשמות נחשב למעורר מחלוקת בקרב הקבוצה התומכת בשם השני.
ראו גם: הסכסוך עם יוון.
לאחר שהמדינה התקבלה לאו"ם תחת השם הזמני "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה", ארגונים בינלאומיים אחרים אימצו גם כן את הנוהג הזה. רוב המדינות החברות באו"ם הכירו במדינה בתור "הרפובליקה של מקדוניה", כולל ארצות הברית, בעוד ששאר המדינות עשו שימוש בשם הזמני "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה", או שלא קיימו איתה יחסים דיפלומטיים כלל.
ב-1999, מלחמת קוסובו גרמה לבריחתם של 340,000 פליטים אלבניים מאזור קוסובו לתוך מקדוניה, דבר שגרם להפרעה בחיים הנורמאליים של האזור וערער את האיזון בין המקדונים והאלבנים. מחנות פליטים הוקמו במקדוניה. בינתיים, אתונה תמכה בסקופיה ואפשרה לכוחות נאט"ו לעשות שימוש במקדוניה היוונית כמסדרון מעבר במקרה של פלישה אפשרית לסרביה. סלוניקי הפכה לנקודת הקליטה המרכזית עבור סיוע הומניטארי שהיה מיועד לאזור. הרפובליקה עצמה לא הייתה מעורבת בסכסוך.
בסופו של דבר, הממשלה היוגוסלבית בראשותו של הנשיא סלובודן מילושביץ' נכנעה והפליטים הורשו לחזור לביתם תחת הגנה של האו"ם. אולם, המלחמה גרמה להגברת המתיחות והיחסים בין המקדונים האתניים לבין המקדונים יוונים נהיו מתוחים. הצד החיובי במקרה זה היה שאתונה ואנקרה שמרו על חזית מאוחדת של אי מעורבות. ביוון הייתה תגובת נגד חזקה נגד נאט"ו וארצות הברית אולם המפלגות הפוליטיות הקטנות שהתנגדו למלחמה איבדו תמיכה במקום להשיג אותה.
שנות האלפיים
באביב 2001 מורדים מקדוניים שקראו לעצמם "צבא השחרור הלאומי" (חלקם היו חברים לשעבר של צבא השחרור של קוסובו) השתלטו על מספר אזורים במערב הרפובליקה. הם דרשו שהחוקה תשוכתב כך שהיא תיתן מקום של כבוד למספר עניינים אתניים הנוגעים לאלבנים כגון זכויות שפה. לוחמי הגרילה נתמכו על ידי האלבנים שהיו בקוסובו ולוחמי גרילה אלבניים ששהו באזור המפורז שבין קוסובו ושאר סרביה. הלחימה התרכזה באזור טטובו, העיר השנייה בגודלה ברפובליקה, ובעיר עצמה.
לאחר שנאט"ו והסרבים נקטו במאמצים משותפים נגד לוחמי הגרילה האלבניים בקוסובו, פקידים רשמיים של האיחוד האירופי יכלו לפקח על משא ומתן להפסקת אש ביוני. הוסכם שהממשלה תיתן לאלבנים האתניים זכויות אזרח נוספות, ושקבוצות הגרילה ימסרו את נשקן לכוחות נאט"ו. הסכם זה הצליח, ובאוגוסט 2001 3,500 חיילי נאט"ו ניהלו את "מבצע קציר חיוני" להחזרת כלי הנשק. מיד לאחר סיום המבצע בספטמבר, צבא החופש הלאומי פירק את עצמו. היחסים האתניים השתפרו מאז באופן משמעותי, למרות שעדיין נותרו מספר מוקדי חיכוך קטנים בשני הצדדים שמהווים מקור לדאגה. כמו כן, עדיין יש רמה נמוכה של אלימות המכוונת בעיקר כלפי המשטרה.
ב-26 בפברואר 2004 הנשיא בוריס טראיקובסקי נהרג בהתרסקות מטוס בטריטוריה של בוסניה והרצגובינה. תוצאות החקירה הרשמית גילו שהסיבה להתרסקות המטוס הייתה טעויות אנוש של הטייסים בזמן שהמטוס התקרב לנחיתה בנמל התעופה מוסטאר. לכהונת הנשיאות נבחר במקומו ברנקו צרבנקובסקי[12].
במרץ 2004 רפובליקת מקדוניה הגישה בקשה להצטרף לאיחוד האירופי. ב-17 בדצמבר 2005, נשיאות האיחוד האירופי הכריזה על מקדוניה כמועמדת לצירוף לאיחוד. באוגוסט 2005 פולין הפכה למדינה ה-11, מתוך סך של 191 מדינות החברות באו"ם, שהכירה ברפובליקה של מקדוניה בשם החוקתי שלה. עדיין לא הושג הסכם קבע בין יוון למקדוניה על השם של המדינה. השם האחרון שהתפרסם היה 'רפובליקת מקדוניה-סקופיה' (Republika Makedonija-Skopje), אולם הוא נדחה על ידי הרפובליקה. המתווך מטעם האו"ם, מתיו נימץ, הציע הצעה אחרת מספר חודשים לאחר מכן, והצעתו הייתה שהשם "רפובליקת מקדוניה" (Republika Makedonija) ישמש את המדינות שהכירו במדינה בשם זה ושיוון תשתמש בנוסח "רפובליקת מקדוניה-סקופיה", בעוד שהמוסדות והארגונים הבינלאומיים ישתמשו בשם "רפובליקת מקדוניה" בתעתיק לטיני. אולם, הצעה זאת נדחתה על ידי יוון.
[1] . הסלאבים הופיעו לראשונה על במת ההיסטוריה באזור שמדרום לביצה הגדולה באירופה, ביצות פינסק (נקראות גם ביצות פריפייט), באזור שכיום נמצא בדרום מערב בלארוס וצפון מערב אוקראינה.
הרומאים והיוונים כינו אותם Venedi אך רוב מה שידוע כיום על הסלאבים מגיע ממקורות של שבטים גרמנים ששכנו בשכנות אליהם. קיימות השערות רבות על מקורם, אך משום שמדובר בקבוצות רבות ורבות גוונים לא ניתן להגדיר חד משמעית את ההיסטוריה של האומה.
מהשפה הסלאבית ניתן להבין שהסלאבים קראו לעצמם בשם זה משום שהם יכלו לדבר אחד עם השני (עד המאה ה-5 לספירה). באזכורים העתיקים ביותר מכנים הסלאבים את עצמם "סלובנים" (словѣне).
slovo בשפות הסלאביות המודרניות אומר "מילה" והמשמעות הקדומה היא "שפה". משמע סלאבים הם "דוברי שפה" בניגוד ל NEMTZI – אילמים -עמים שאינם דוברי סלאבית או אדם זר(ברוסית:не мой ) מונח שמשתמשים בו גם היום לתיאור הגרמנים (Němci בצ'כית, Немцы ברוסית), אז העם שחי איתם בצוותא במרכז אירופה. גרסה זאת נתמכת בעובדה כי השם העצמי "סלאבים" השתמר דווקא באותם המקומות בהם עמים אלה גובלים בעמים דוברי שפה שונה וההבדל הלשוני אכן מהותי (המדינות סלובקיה וסלובניה, סלאבוניה – פרובינציה בצפון-מזרח קרואטיה). בפנים האזורים הסלאביים, בהם אין להבדל הלשוני חשיבות כה מכרעת, פיתחו העמים שמות שונים.
הסלאבים, היו חקלאים יושבי קבע, בתחום הרוחני ניתן למצוא השפעה רבה מהאמונות האיראניות. בתחום הגשמי ובעיקר הצבאי ניתן למצוא השפעה רבה מהגותים. הסלאבים חיו בחברות שבטיות על בסיס טריטוריאלי ולא על קרבת דם. אסיפות כלליות (וצ'ה) היו אחראיות על העניינים הציבוריים. לא ידוע מה הייתה מידת השפעתם של ראשי השבטים על החלטות אלה, וייתכן ששבטים סלאביים רבים חיו בחברה כמו-דמוקרטית. הסלאבים היו שבטים שוחרי שלום לא מאורגנים והצליחו לשגשג אך ורק כאשר שכניהם האגרסיביים נחלשו.
[2] . אַסְפָּרוּךְ (בבולגרית: Аспарух) או אִיסְפֵּרִיךְ (Исперих) היה מנהיג השבטים הטורקים-בולגרים שפלשו לחבל הבלקן, בנו של קובראט ואח של בטבאיאן, קוטראג, קובר ואלצק. נחשב למייסד בולגריה הבלקנית, אשר כונתה בהמשך, האימפריה הבולגרית הראשונה. אספרוך יצא עם חלק משבטי הבולגרים מבולגריה של הוולגה, צלח את הדון, הדניפר והדניסטר והתיישב בבודג'אק ובדלתה של הדנובה. משערים שההתיישבות הייתה ברשות האימפריה הביזנטית בתמורה להגנת גבול האימפריה נגד פולשים אפשריים אחרים. לאחר מותו של קונסטנטינוס השני, בשנת 668, ניסה אספרוך להרחיב את שלטונו מזרחה ושדד את הארץ לאורך הדנובה. ב-679 ניסו הביזנטים לסלקו, אך הוא התיישב סופית בדוברוג'ה. בהדרגה התרחבה השליטה של אספרוך לכל הטריטוריה שבין הדנובה, הים השחור והרי הבלקן, כששבעת השבטים הסלאבים המקומיים קיבלו את מרותו. אספרוך מת בשנת 701 וירש אותו טרבל.
[3] . האימפריה הבולגרית הראשונה, בבולגרית, Първото българско царство , ( בגרסאות נוספות: בולגריה של הדנובה, או בולגריה הבלקנית), הייתה ישות שלטונית עצמאית במרבית שנות קיומה, אך לפרקים וסלית של האימפריה הביזאנטית. האימפריה נוסדה על ידי השבטים הפרוטו-בולגרים ומנהיגם אספרוך בשנת 681 לספירה והתקיימה עד שנת 1018, עת נפלה שוב לשליטה ביזאנטית מלאה. בשיאה השתרעה האימפריה מהים האדריאטי, דרך נהר הדנייפר, עד הים השחור, בואכה ממלכת הונגריה והוותה יריב עיקש לביזאנטים. (Christopher I. Beckwith, Empires of the Silk Road: a history of Central Eurasia from the Bronze Age, Princeton University Press, 2009).
[4] "This great father of ours and light of Bulgaria was by origin of the European Moesians which the people commonly know as Bulgarians…". "The Ohrid Legend" or the short biography of St Clement by 13th-century Greek Archbishop of Ohrid Demetrius Chomatianus.
[5] . האוניברסיטה הבולגרית המודרנית הראשונה, אוניברסיטת סופיה, שנוסדה ב-1888, נקראה על שמו של קלמנט. האוניברסיטה שבעיר ביטולה (רפובליקת מקדוניה), שנוסדה ב-1979, נקראת גם כן על שם קלמנט. בסיס המחקר המדעי הבולגרי סנט קלימנט אוחרידסקי הנמצא באי ליווינגסטון שבאיי שטלנד הדרומיים, אנטארקטיקה, נקרא גם כן על שם קלמנט.
[6] . במשך זמן מסוים, עדיין הפרידו היסטוריונים ביזנטיים בין הבולגרים לבין הסלאבים, אך ההצפה של האזור על ידי שבטים סלאביים עשתה את שלה, והחל מן המאה ה-9, הייתה בולגריה הלכה למעשה מדינה של שבטים סלאביים
[7] . המדינה הבולגרית נוסדה בשפך הדנובה ב632, בשיא כוחה היא הייתה אימפריה אדירה מהדנייפר ועד הים האדריאטי, בתחילה עזרו הבולגרים לביזנטים נגד הערבים ב717, צבא בולגרי של 50000 איש הרג 30000 ערבים בקרב המכריע על קונסטנטינופול. אחר כך הם ניצחו את האוורים במישורי בולגריה. הבולגרים עצרו את ההונגרים ואת השבטים הנודדים האחרים. הם שלטו על הסלבים ויצרו איתם תרבות משותפת ונצרות חדשה באזור העיר אוכריד. בשנת 917 ניצחו את הביזנטים והאימפריה הביזנטית הייתה על סף קריסה. בית ספר דתי נוסף היה בפרסלב, והבירה פליסקה הייתה מהגדולות באירופה. תקופת שמעון הראשון, בתחילת המאה ה10 הייתה תור הזהב של בולגריה. הבולגרים בנו באבנים גדולות בניגוד לביזנטים שבנו בלבנים, והם גם פיתחו שיטות לחימה חדשות. בבולגריה הסלבית הומצא האלף בית הקירילי. הבולגרים הם שבט נודד שלא ידוע בדיוק מוצאו, יש אומרים שהם קשורים להונים. הבולגרים חתמו הסכם של שיתוף פעולה בין החאן שלהם לבין מנהיגי השבטים הסלבים וגם חלוקת כוח.
בסופו של דבר, האימפריה הבולגרית נוצחה על ידי הביזנטים ב-1018 וסופחה על ידם.
[8] . בסיליוס השני בולגרוקטונוס ("קוטל הבולגרים"; יוונית: Βασίλειος Β' ο Βουλγαροκτόνος) היה קיסר ביזנטי מהשושלת המקדונית ששלט מ-976 עד 15 בדצמבר 1025.
ככל הידוע הוא לא העמיד צאצאים, וכנראה לא התחתן.
בין השנים 963 ו 976 משלו בביזנטיון עוצרים, בתחילה ניקופורוס השני (Νικηφόρος Β΄ Φωκάς), שהתחתן עם תיאופנון, הקיסרית, ולאחר הירצחו (969), בהסכמתה, עלה לשלטון רוצחו, יוחנן הראשון צימיסקס (Ιωάννης Α΄ Τζιμισκής), שהיה שר הצבא. לאחר מותו של זה, קיבלו האחים את הממלכה. אך בסיליוס היה מוכשר ותקיף יותר מקונסטנטינוס אחיו, והוא תפס את רסן השלטון בהסכמת אחיו, שקיבל מעמד של מלך, אך לא משל בפועל.
בסיליוס נחשב בצדק לאחד מהקיסרים הגדולים של ביזנטיון. כבר בראשית דרכו ביטל חלק גדול מזכויות האצילים והוציא כמה מהם להורג, תוך כדי סיכון כיסאו, דאג למערכת משפט וגביית מיסים צודקת, והפך את קונסטנטינופול לאחת הערים המפוארות באירופה.
לאחר מכן (996) נדרש בסיליוס למלחמה בבולגרים, שהתחילו לתקוף את האימפריה כבר כמאה שנה קודם, ונחל כמה ניצחונות (1004, 1010), עד שהנחיל לבולגרים את תבוסתם המוחצת בקרב בלאסיצה, שהוביל למיגורם ב-1018 ובעקבות כך קיבל את התואר "בולגרוקטונוס". לאחר מותו עלה על כיסאו אחיו, ולאחר מכן בנות אחיו, זואי ותאודורה, בתחילה היו בעליה ומאהביה של זואי הקיסרים, ולאחר מכן היו הן קיסריות.
[9] עם נפילת האימפריה הבולגרית וירידת האימפריה הביזנטית, סמואל, מנהיג צבאי ואזרחי מוכשר יצר את המדינה המקדונית הראשונה שכלל את מקדוניה, תסלי, אפירוס, אלבניה ודוקליאה וגם את סרביה וחלקים גדולים מבולגריה, במדינה זו האוכלוסייה החשובה ביותר היו הסלאבים המקדונים. הצאר סמואל שהיה במאבק עם האימפריה הביזנטית הוכתר על ידי האפיפיור הרומי 976-1018
האימפריה של סמואל נקראה האימפריה הבולגרית, אך למעשה היא הייתה מקדונית. הוא הוכתר בכנסייה באגם פרספה. אוכריד נהייתה הבירה והמרכז הדתי של האימפריה. סמואל היה שליט נאור ובזמנו נוסדה הארכיבישופות של אוכריד
[10] . ראו באתר זה: תולדות סיציליה בימי הביניים.
[11] וארדאר ( מקדונית Вардар, יוונית Αξιός), הוא הנהר הארוך ביותר במקדוניה הזורם גם בשטח יוון, אורכו 388 ק"מ ושטח אגן הניקוז שלו 24,438 קמ"ר. מקורו של הנהר ברכס הרי שר פלנינה, ליד העיר גוסטיבר ונתיבו עובר דרך העיר סקופיה עד למוצאו בים האגאי, מזרחית לסלוניקי שבחבל מרכז מקדוניה ביוון. מקור המילה וארדאר מהשם וורדו-וורי, מהשפה הפרוטו-הודו-אירופאית אשר קדמה לקבוצת השפות ההודו-אירופאיות ומשמעה "מים שחורים". ביוונית מכונה הנהר אקסיוס ומשמעות השם "מים כהים" בניב התראקי העתיק. הנהר מוזכר גם בכתביו של הומרוס
[12] . Keith Brown (2003). The Past in Question: Modern Macedonia and the Uncertainties of Nation. Princeton University Press
גילי, יופי של מאמר. כרגיל.