כריסטופר קולומבוס בראי ההיסטוריה

דמותו של קולומבוס – עיצובה והתפתחותה מאז ועד ימינו

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו המלומדות.

ראו קודם: קולומבוס וגילוי אמריקה; מסעותיו הנוספים של קולומבוס.

קולומבוס מת בווידוליד, ללא תהילה.

לא די שמלכי ספרד ביטלו את המונופול שאותו הבטיחו, הם גם שללו ממנו את התואר שנתנו לו אחרי המסע הראשון – "אדמירל האוקיאנוסים ומשנה למלך" בכל האיים והיבשות שהתגלו. בסופו של דבר הותירו בסופו של דבר בידי משפחתו רק אחוזות מסוימות באותו חלק של היבשת שייקרא על שמו "קולומביה" וכנראה שגם באי הספניולה[1].

אולם העולם החדש כפי שהחלו לכנות את תגליותיו בתחילתה מאה ה-16, לא ייקרא על ידי קולומבוס, אלא על שמו של האיש הראשון שהבין שתגליתו של קולומבוס איננה קצה אסיה, אלא יבשת חדשה. האיש הוא אמריגו וספוצ'י  (Amerigo Vespucci; 1454-1512) , מגלה ארצות, קרטוגרף וסוחר איטלקי, שיצא בשליחות משפחת מדיצ'י (Madici)  האיטלקית, לחצר הספרדית.

במסעותיו גילה וספוצ'י כי השטח הייבשתי אותו גילה קולומבוס, שנפרש בכיוון דרום, ארוך  בהרבה משהיה ידוע לאירופאים עד אז. תגלית זו שכנעה אותו כי מדובר ביבשת חדשה ולא מזוהה, טענה חדשנית ונועזת במיוחד נוכח העובדה כי עד אותה עת כל מגלי הארצות שיצאו מאירופה וחצו את האוקיינוס האטלנטי החזיקו בדעה, כי הגיעו לאיי הודו שביבשת אסיה.

וספוצ'י הוא זה שקצר את מה שקולומבוס זרע וב-1501 כתב: "הגענו לארץ חדשה, הצריכה להיות מוגדרת מבחינה גיאוגרפית כיבשת". וספוצ'י הגיע למסקנתו לאחר שירד 4600 ק"מ דרומה, לאורך החוף המזרחי של דרום אמריקה. דבר זה שכנע אותו בוודאות כי מה שקולומבוס גילה לא היו איי הודו אלא יבשת רביעית, חדשה ועצומה, החוצצת בין מערב אירופה למזרח אסיה. הוא חולל מהפכה בידע האנושי – המעבר מעולם בין שלוש יבשות לעולם בן ארבע יבשות. הוא פרסם את מסקנותיו מבלי להזכיר כלל את קולומבוס ונראה כי הוא המגלה האמתי של קיום יבשת אמריקה. לכן לא ייפלא כי כאשר, באפריל 1507 יצא לאור ספרו של הגרמני מרטין וולדסמילר (Martin Waldseemüller),  “קוסמוגרפיה עולמית"(Universalis Cosmographia), הוא שהציע לקרוא ליבשת החדשה "היבשת של אמריגו", ומכאן "אמריקה". הוא כתב: "החלקים הללו של העולם, אסיה, אפריקה ואמריקה נחקרו בצורה מקיפה, ועתה החלק הרביעי נתגלה על ידי אמריגו ווספוצ'י. הואיל והן אירופה והן אסיה קיבלו את שמם מאישה, אינני רואה כל סיבה להתנגד לכך שנקרא לחלק זה אמריגה, משמע, "הארץ של אמריגו", או אמריקה, על שם אמריגו, המגלה שלה, שהוא אדם מוכשר"[2].

ובכול זאת, נפלאות דרכי ההיסטוריה. לעומת שמו ואישיותו של כריסטופר קולומבוס, העתידים להתפרסם בכול רחבי העולם  ושיום הולדתו ייעשה חג לאומי, אמריגו ווספוצ'י כמעט ואינו מוכר[3].

ראו באתר זה: אמריגו וספוצ'י – בהכנה

היו מגלים כווסקו דה גאמה, פרדיננד מגלן וג'יימס קוק, שהפליגו למרחקים גדולים יותר מקולומבוס בדרכם אל הלא נודע ואפשר שהיו נועזים ממנו. אולם אף אחד מהם אינו יכול להתחרות בקולומבוס מבחינת חשיבות תגליותיו.

ראו באתר זה:

עידן התגליות הפורטוגלי; אנריקה הספן והתגליות. מסעות הגילוי וצמיחת האימפריה הפורטוגלית

לאירועים ספורים בהיסטוריה האנושית היתה עוצמה כבירה, כמו הגעתו של כריסטופר קולומבוס לאמריקה. באותה עת חיו בכדור הארץ המערבי למעלה מעשרים מיליון ילידים. אבל אלו, שכונו בטעות "אינדיאנים"  לא ידעו דבר על קיומו של חצי הכדור המזרחי, בדיוק כשם שהאירופים לא ידעו על קיום הילידים שם. ההפתעה היתה כה גדולה, בעיקר משום שאמריקה ותושביה אינם מוזכרים בתנ"ך, שהיה מקורו של חלק גדול מהיידע באירופה בעת ההיא. הדבר הוביל לדיון דתי – האם ילידי הייבשת החדשה הם בכלל בני אדם – שיש לנצרם? האם יש להם נשמה?

שני חצאי כדור הארץ היו נפרדים זה מזה ועצמאיים לחלוטין, כשם שהאנשים שחיו בהם היו נפרדים לגמרי במנהגים, צורת החיים והאמונות. קולומבוס חיבר בין שני חלקי כדור הארץ.

כיום, על שמו של קולומבוס נקראות המדינה הדרום אמריקאית קולומביה, המחוז הקנדי  קולומביה הבריטית (המחוז בקנדה), נמל התעופה הבינלאומי של ג'נואה, עיר מולדתו, ככר ידועה בניו יורק ועוד ערים ואתרים גאוגרפיים נוספים. למעלה משישים מקומות בארצות הברית, קרויים על שמו של קולומבוס[4].

דמותו של קולומבוס, פשטה ולבשה צורות במהלך השנים, בעיקר בידי אנשים שניצלו את דמותו לצרכיהם. אחד הכרוניקנים המוקדמים באמריקה תיאר את קולומבוס כבן דמותו של יוחנן הקדוש מפאטמוס[5]. אולם מרבית הבריטים והאמריקאים אחריהם ניסו להמעיט בחשיבותו של קולומבוס. הסיבה לכך היתה הרגש האנטי קתולי והאנטי ספרדי של האמריקאים[6]. גם מעריציו של קולומבוס התקשו לעכל את העובדה שגילוי אמריקה היה מפעל ספרדי ושקולומבוס הפליג לדרכו בשירות מה שראו "כוחות האופל", אלה שייצגו בעיניהם את סד העינויים של האינקוויזיציה ואת "זונת בבל האפיפיורית".

שנית, ההתעלמות מקולומבוס במשך רוב שנות ההיסטוריה האמריקאית נובעת גם מכך שנחיתתו באמריקה, לא אירעה בחלקה הצפוני של הייבשת כשהגיעו לשם האנגלים, כבר היתה תגליתו של קולומבוס בבחינת סחורה ישנה וההתייחסות אליה ואל מחולליה היתה פושרת בהתאם. משום כך רצו לטפח במקומו את שמו של  האיטלקי ג'ובני קבוטו (ג'ון קבוט בפי האנגלים), שבשליחות הנרי השביעי מלך אנגליה היה אחד האירופאים הראשונים שהגיעו לאמריקה. היו אף שהציעו לקרוא ליבשת בשם "קבוטיה". אולם זמן קצר לאחר המהפכה האמריקאית, החלו בארצות הברית לראות בקולומבוס את הדמות המייסדת של העולם החדש.

ראו באתר זה: טיול בפרוביציה קוויבק, טיול בנובה סקושה.

ההיסטוריון הסקוטי ויליאם רוברטסון (Wiliam Robertson) קבע מחדש את הקווים הכלליים של סיפור קולומבוס, לרבות האגדה על נכונותה של המלכה איזבלה לממן את ההפלגה, בתכשיטיה הפרטיים. רוברטסון עיצב את דמותו של קולומבוס כצעיר עניו וצנוע, בן למשפחה מכובדת אך עניה, שהצליח להתגבר על הבלתי אפשרי, בזכות אומץ לבו,  שאפתנותו ודבקותו במטרה. קולומבוס של רוברטסון הפך למבטא רוח הרנסנס המבטאת סקרנות בכול מה שקשור לטבע, כוח רצון, שליטה עצמית ורציונליות. רוברטסון צייר את קולומבוס כאידיאל של תנועת ההשכלה: מנתץ פסילים, שובר מוסכמות מיושנות וגיאוגרף מדעי. הספן האגדי גילם באישיותו את ניצחון האנושות על כול חולשותיה ועל ההיסטוריה שלה. הוא נאבק בדעות קדומות ויכל להן. הוא התמודד בהצלחה עם ידע כוזב, על אינטלקטואלים מתנשאים, על סופיסטים בלתי מעשיים ועל אנשי כמורה ישנים.

אחד התורמים המשמעותיים לגלוריפיקציה של קולומבוס, היה הסופר וההיסטוריון האמריקאי וושינגטון אירווינג (Washington Irving;‏ 1783 –1859)[7]. ב-30 בינואר 1826, בעקבות מכתב שקיבל מאלכסנדר היל אברט (A. H. Evverett), שהיה השגריר החדש של ארצות הברית בספרד, שעודד את אירווינג להגיע למדריד, ולבחון את כתבי נוורט (Navarette), שהיו שלל תעודות, שרוכזו, אודות קולומבוס ולתרגם אותם[8].. כל זאת, לאחר שהתפרסמו באירופה מספר ספרים שעסקו בכיבושי ספרד ביבשת אמריקה. אירווינג הגיע למדריד מלא התלהבות והחל נובר בארכיונים ספרדיים אחר חומר מעניין לכתיבה. הוא קיבל גישה חופשית לספריה הענקית הספרדית בבית הקונסול האמריקאי, אולם במקום לתרגם מסמכים יבשים למדי, כפי שהציע אוורט, עבד חיבר אירווינג ביוגרפיה של ממש, שיצאה לאור בינואר 1828: "חייו ומסעותיו של כריסטופר קולומבוס"[9].

הספר זכה להצלחה בארצות הברית ובאירופה ובטרם הסתיימה המאה ה-19 התפרסם ב-175 מהדורות[10]. כתבי אירווינג על קולומבוס הם עירוב של היסטוריה ודמיון, כתיבה שהיום מכנים בשם היסטוריה רומנטית, או סיפורת היסטורית. הסיפורים מבוססים על מחקר נרחב שביצע אירווינג בארכיונים ספרדיים ועל עבודה צמודה לאלכסנדר הומבולט (Alexander von Humboldt), הגיאוגרף הגרמני, שזה אך שב מדרום אמריקה. אולם הוא הוסיף להם מרכיבים דמיוניים שנועדו לחזק את הסיפור[11].

פטריוטים אמריקאים רבים התאהבו בדימוי זה של קולומבוס והחלו לתאר את מאורעות 1492 באור חדש. הם פסקו שההבטחה שהיתה גלומה בשנת 1492 מתממשת בשנת 1776. יחסם המתנשא של המלכים האירופים לספן הפשוט, הפך להיות סיפור בעל מוסר השכל. מעין אלגוריה לגורלה של אמריקה תחת שלטונם המתנשא של הבריטים. מכיוון שאחד ממאפייני האידיאולוגיה המהפכנית האמריקאית היתה השנאה שרחשו הוגיה לעולם הישן, הוצג קולומבוס כקורבן של הרשעות וחוסר המעוף האירופאי. משום כך הפך קולומבוס לנערץ בקרב בני דור המהפכה של אמריקה[12].

עדות ראשונה למיתוס שנצרב בארצות הברית סביב דמותו אפשר למצוא כבר ב–1792, כשארגון "החברה ההיסטורית של מסצ'וסטס" התכנס לציין 300 שנה להפלגה המפורסמת. יחד עם זאת, במלאת 300 שנה לתאריך ההיסטורי, בו נחת קולומבוס באמריקה, ב- 12 באוקטובר 1792, כמעט ולא נערכו חגיגות לציון האירוע, למעט בקרב כמה קבוצות בודדות[13].

הדור הבא כבר העדיף לראות את קולומבוס כאיש חדור ביטחון, נחוש החלטה, אמיץ  ובעל כוח רצון עז. דומה לאכילס. מיסטיקה וספקנות עצמית, שייחסו לו האמריקאים, חיבבו אותו עליהם במהלך המאה ה-19. הנשיא בנג'מין הריסון הורה ב–1892 על חגיגות "יום הגילוי" לציון 400 שנים לאירוע.

את החותם הסופי למעמדו של קולומבוס העניק הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט, שהכריז ב–1934 על 12 באוקטובר "כיום חגיגות שנתי של טקסים בבתי ספר ובכנסיות ברחבי ארצות הברית" לזכרו.

אם כי היו רבים שהעדיפו למקש את היום המוקדש לזכרו, ליום חגה של הקהילה האיטלקית ושל הכנסייה הקתולית. לא פעם ניצלה הכנסייה את "יום קולומבוס" לשורה של אירועי מחאה נגד מה שתואר בידי ראשיה, כאפליה דתית נגד חבריה בארצות הברית. לשיאה הגיעה המתיחות לאחר עלייתו של בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה, ועל רקע התחזקות התנועה הפשיסטית בשנות ה–30. ב–1938, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפך "יום קולומבוס" ליום הזדהות של אמריקאים־איטלקים עם דמותו של מוסוליני, כשהם מתכנסים סביב פסלו של קולומבוס בניו יורק, וקוראים בקול "יחי מוסוליני".

יותר מ–70 שנה חלפו, ובארצות הברית המשיכו לחגוג את האיש ומורשתו, גם אם היום כבר ברור שחלק מהמיתוסים הקשורים בשמו רחוקים מלהיות נכונים. כך, נקראו בירת מדינת אוהיו בשם קולומבוס ובירת קרוליינה הדרומית בשם קולומביה. זמן קצר אחר כך נקראה המחוז הפדרלי בו שוכנת וושינגטון בירת ארצות הברית מחוז קולומביה.

שמו של קולומבוס זכה לבכורה מחודשת עם חגיגות 400 שנים לגילוי אמריקה בארצות הברית, עת קהילת המהגרים האיטלקיים העלו את זכרו על נס כמקור סולידריות והזדהות. בראשית המאה ה-20 הוחלט בארצות הברית לרומם את שמו בחג לאומי, יום קולומבוס, הנחגג ביום שני השני של חודש אוקטובר, בקירוב לתאריך המקורי, ה-12 באוקטובר, בו דרכה לראשונה כף רגלו על אדמת אמריקה.

אולם בתהליך איטי שהחל מסוף המאה ה-19 טבעו בו קלון של מטורף, רוצח עם שאחראי על הזוועות שהתרחשו אחרי הגיעו לגוואנהאני. מעשים חמורים אלו הפכו אותו מטרה נוחה לקהל של מתנגדים. ב-1992 ציין העולם 500 שנה, ל"גילוי" או ל"כיבוש"  אמריקה, איש איש והשקפתו. קולומבוס של 1992 מסמל עבור רבים קולוניאליזם, אימפריאליזם, אליטיזם ועוד.  במקומות רבים באמריקה הלטינית הכריזו אינטלקטואלים שקולומבוס לא גילה את אמריקה. אבות אבותיהם עשו זאת, כשבאו לאמריקה מאסיה, דרך מיצרי ברינג הקפואים, 14,000 שנה לפניו. ביום שציין 500 שנה למסע ההיסטורי, לכלכו סטודנטים קולומביאנים את פסלו שמוצב בגרנדה, בצבע אדום. הם הסבירו זאת שהצבע נועד להזכיר לכול את דם האינדיאנים שנשפך כתוצאה ממסעו ההיסטורי.

הגדיל לעשות קירקפטריק סיל  (Kirkpatrick Sale), שהפך אותו לאב טיפוס לאשמים בשליטה פטריארכלית, הרס אקולוגי. קולומבוס צויר כאנס אכזר שהכחיד תרבות נדידה, שחיה בהרמוניה עם סביבתה ושוחרת שלום. כמעט נאצי[14].

יותר מ-500 שנה אחרי שהגיע לאמריקה, בארצות הברית מעזים כעת לדון מחדש בהנצחתו של מגלה הארצות הנודע. כולם מסכימים שמסעותיו יצרו שרשרת של אירועים איומים ונוראים, אבל יש מי שסבורים שכל זה היה בעצם בלתי נמנע. הספן, שבמשך מאות שנים נחשב בארצות הברית מקור לגאווה לאומית, ואחד האנשים הבודדים,  שזכו לחג מיוחד על שמו, הפך למקור למתיחות חברתית ולמאבק יצרי בין־גזעי, ונחשב כעת בעיני רבים לשם נרדף לשעבוד נוקשה ולדיכוי אלים. לפתע, המשחרר הגדול מוצא את עצמו על תקן של כובש אכזר.

"אנחנו מאמינים שאנחנו צריכים לשמר את ההיסטוריה שלנו, לא למחוק אותה", אמר הנשיא דונלד טראמפ באוקטובר 2017, בהתייחסו לדיון המחודש בדמותו של קולומבוס. "עכשיו הם מנסים להרוס את הפסל של כריסטופר קולומבוס. מה הלאה? זה חייב להיפסק. זו המסורת שלנו". דבריו של טראמפ, שזכו לכותרות הראשיות בכל האתרים, היו תגובה רשמית ראשונה למאבק הציבורי שמנהלים בחודשים האחרונים יותר ויותר ארגונים, הקוראים לבחון מחדש את מורשתו של הספן האיטלקי המפורסם, שהפליג לאמריקה בשליחות הצי הספרדי לפני למעלה מ–500 שנה.

המחאה גם התפשטה מחוץ לניו יורק. על רקע חגיגות יום קולומבוס, שצוין באמצע אוקטובר, התרחשו שורה של מעשי ונדליזם במקומות שונים ברחבי ארצות הברית. בדטרויט התכנסה קבוצת מפגינים מסביב לאחד מפסליו של קולומבוס, עטפה אותו בסדין לבן וקראה להסירו. בבולטימור הושחת פסלו של קולומבוס, העתיק ביותר במדינה, ובעיר לונג בראנץ' בניו ג'רזי חתמו תושבים על עצומה הקוראת להסרת אחד מפסליו של קולומבוס בעיר. בלוס אנג'לס הצביעו חברי מועצת העיר על ביטול "יום קולומבוס", והחלפתו באירועי "יום הילידים", לזכרם של תושבי היבשת שמצאו את מותם עם הגעתו של קולומבוס לאמריקה.

לעומת זאת, ארגונים של הקהילה האיטלקית-אמריקאית, כמו למשל, Unico National, ארגון הגג של יוצאי צבא אמריקאים ממוצא איטלקי, מוחים בכעס, נגד מה שרואים כמחאה שנועדה לפגוע בהם. הם מודים כי לא מעט עוולות נעשו בשמו של הספן האיטלקי. אבל זו לא היתה תופעה ייחודית לקולומבוס.  לדברי טום ווהאן, נשיא הארגון: "הוא היה איש של זמנו, וזה מה שהיה מקובל באותה תקופה: השלל ניתן למנצחים. זה מה שעשו כובשים ומצביאים בכל מקום, לא רק הוא. למעשה, ממה שידוע לי הילידים עצמם החזיקו בעבדים וסחרו בהם". גם כשהסופרת והאנתרופולוגית קרול דלאניי שומעת את הביקורת על פועלו של קולומבוס, היא מתקשה לשמור על פנים שלווים. "אתה יודע, הלוואי שאנשים היו קוראים את היומנים שלו לפני שהם מטיחים בו אשמה. הוא היה פתוח מאוד וידידותי מאוד ביחסו כלפי הילידים", היא פוסקת. "אם אתה קורא את היומנים שלו, הוא אומר שם בבירור — 'הם האנשים הנפלאים ביותר שפגשתי שאוהבים את שכניהם כפי שהם אוהבים את עצמם (ואהבת לרעך כמוך)'. הוא ראה בהם נוצרים טבעיים, ובשום שלב לא היתה לו כוונה לשעבד אותם. איך אפשר לצפות ממנו לשעבד את הילידים, אם הוא חשב שהוא נמצא אז על אדמתו של החאן הגדול? אתה לא הולך ומשעבד את תושביה של מי שאתה חושב שהיא האימפריה הגדולה בעולם. הוא אהב את התושבים המקומיים שהוא פגש, ואלה היו המתיישבים שבאו בעקבותיו ששעבדו אותם. לא הוא"[15].

ההתנגדות למורשתו של קולומבוס היא חלק מגל חדש שעובר על ארצות הברית בשנים האחרונות, של שפיטה של דמויות היסטוריות, על פי הסטנדרטים הנהוגים כיום

לאחרונה הכריז ראש העיר ניו יורק, ביל דה בלאזיו, על הקמת ועדה שתבחן מחדש את מורשתן של כמה מהדמויות שפסליהן מעטרים את פני העיר. הוועדה הוקמה ברקע הקולות הגוברים הדורשים להסיר את פסליהם של מפקדי הקונפדרציה ממלחמת האזרחים. לשיאה הגיעה המתיחות סביב אותן דמויות שנויות במחלוקת, בהפגנה אלימה בחודש אוגוסט בשרלוטסוויל, סמוך לפסלו של מפקד כוחות הדרום, הגנרל רוברט אדוארד לי. ההפגנה הסתיימה במותה של צעירה ובפציעתם של עשרות נוספים, לאחר שפעיל ימין קיצוני רמס אותם במכוניתו[16]. גם כאן טראמפ הגיב בכעס והשווה בטוויטר בין מנהיגי הקונפדרציה לג'ורג' וושינגטון[17].

לעתים נדמה כי הבחינה מחדש של דמותו של קולומבוס, בעיקר בקרב גורמים קיצוניים,  אינה מתוך התעניינות אינטלקטואלית חדשה בהיסטוריה, אלא מתוך רצון לעצב אותה מחדש, באופן שיתאים לאידיאולוגיה שלהם. יש לזכור כי קולומבוס לא פעל במאה ה-21, אלא בסוף המאה ה-15, על הסטנדרטים המוסריים שרווחו בה. הוא לא היה שונה ממגלי ארצות אחרים, גם מאלו שבאו מקרב אומות יותר "מתורבתות" מספרד, כמו אנגליה או הולנד. הסיפור הקולוניאלי הינו פרשה אומללה שאף מדינה אירופאית כמעט אינה יוצאת ממנה "נקיה". אפשר בהחלט לדון לחומרה את מעשי קולומבוס כשליט היספניולה ולדון בטרגדיה שהביא העולם המערבי לתושבי ייבשת אמריקה. אולם מדובר באירוע היסטורי, שהשפיע בין הייתר, על התפתחות הקסטיליזציה של ספרד, על התפתחות הקפיטליזם באירופה ועל הקמתה של ארצות הברית שהביאה לעולם את המהפכה הראשונה שהציבה את האדם במקום חשוב מזה של הכנסייה או המדינה ויצרה סדר עולמי חדש.

הערות

[1] . אילן שיינפלד , אשת הפיראט היהודי, 2017, , עמ' 275 ואילך.

[2] . קרנר, אלכס, על סף העת החדשה: אירופה 1350- 1600. כרך ב', האוניברסיטה הפתוחה  רעננה:, 2014).

[3] דניאל בורסטין, המגלים, הגילויים החשובים של העולם והאדם, מאז ימי קדם ועד ימינו, הוצאת כתר, ירושלים, 1990עמ' 181-195

[4]  ליליאן הנדלין" דמותו של קולומבוס בהיסטוריה האמריקאית 1892-1600 (תרגמה מאאנגלית עדה פלור), בתוך: מירי אליאב פלדון (עורכת), בעקבות קולומבוס: אמריקה 1992-1492, ירושלים (להלן: דמותו של קולומבוס), עמ' 57.

[5] יוחנן כותב הבשורה, או יוחנן האוונגליסט (נפטר בערך 110), הוא על-פי ההשערה כותב הבשורה על-פי יוחנן, ספר הבשורה האחרון וככל הנראה המאוחר בספרי הבשורה.

[6] C. Strout, The American Image of the Old World, New York, 1963, –. 82-83

[7] . חיבוריו ההיסטוריים כוללים ביוגרפיות של ג'ורג' וושינגטון, אוליבר גולדסמית', מוחמד וכמה חיבורים על היבטים בהיסטוריה של המאה ה-15 בספרד כולל כריסטופר קולומבוס, המורים, ואלהמברה. אירווינג שירת אף כשגריר ארצות הברית בספרד בין השנים 1842-1846. לצד ג'יימס פנימור קופר, אירווינג היה אחד הסופרים האמריקאים הראשונים שזכו להכרה באירופה, והוא עודד וליווה סופרים אמריקאים אחרים, ביניהם, נתניאל הות'ורן, הרמן מלוויל, הנרי וודסוורת' לונגפלו ואדגר אלן פו.

[8] W. r. Hedges, Washington Irving, an American Studies 1802-1832, Baltimore, 1965.

[9] Washington Irving, A History of the Life and Voyages of Christopher Columbus, 1828

[10] היה זה הספר הראשון שאירווינג פרסם בשמו האמתי ולא בשם עט. שנה אחר פרסם את הספר "תולדות כיבוש גרנדה" ובשנת 1831 את "מסעותיו ותגליותיו של חבריו של קולומבוס".

[11] הראשון שבחיבורים אלה עוקב אחר המקור למיתוס ולפיו אירופאים עד קולומבוס  האמינו כי כדור הארץ שטוח ; זאת בניגוד לעובדה שרוב המלומדים כבר האמינו כי צורת כדור הארץ כדורית.

[12] W. Robertson, History of America, London 1834, pp. 20, 23, 38, 55.

[13] J. M. Dickey, christopher Columbus and his Monument Columbia, Chicago 1892, pp. 78-73

[14] Kirkpatrick Sale, “The conquest of Paradise: Cristopher Colombus and the Collumbian Legacy”, New York Times, May 21, 1992

[15]  ח יוקד, גיבור האומה או כובש ומשעבד? בארה"ב מגלים מחדש את דמותו של כריסטופר קולומבוס, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2017

[16] כריסטופר מל, תחת אבטחה כבדה: ניו אורלינס החלה להסיר סמלי קונפדרציה, 25.04.2017

 https://www.haaretz.co.il/MAGAZINE-1.4563886 

[17] ניו יורק טיימס והארץ, 17.08.2017