גילי חסקין
אטלנטיס היבשת האבודה – בין הפיצוץ של סנטוריני לסיפורי המבול.
כתב: גילי חסקין
תודה לגדעון ביגר, על הערותיו המלומדות.
מאמר זה נחלק לשנים מסיבות טכניות
קראו קודם: המיתוס של אטלנטיס – חלק א.
העיסוק ביבשת האבודה אטלנטיס רלוונטי מאד לטיול באיים האזוריים, בסנטוריני ובכרתים שביוון; לטיול סביב הים השחור ובמקומות רבים אחרים.
בעת החדשה ניסו להסביר את המיתוס של אטלנטיס כאגדה שהתפתחה מסיפוריהם של ספנים כנעניים, שהגיעו במסעותיהם לאיים האזוריים, לאיי ברמודה ואפשר גם ליבשת אמריקה[1]. לפי סברה זו, בימים קדומים הפכו הפניקים את האיים הקנריים לקולוניות שלהם. אבל תיאוריה זו בעייתית, משום שהפניקים היו גזע של יורדי ים, ואילו הגואנצ'ים, תושבי הקנריים, נמנעו מהים ככל יכולתם. מצד שני, פחד קולקטיבי זה יכול לחזק את התיאוריה של אטלנטיס. אולי הוא קשור למבול או לשקיעה שהותירו צלקת טראומטית בנפשם של הניצולים[2].
יתכן מאד שסיפור אטלטיס ששקעה במצולות, קשור לסיפורי המבול.
החוקרים הגרמנים זיגפריד וכריסטיאן שופה (Siegfried and Christian Schoppe) ממקמים את אטלנטיס בים השחור. לטענתם, לפני שנת 5500 לפנה"ס, היה קיים מישור גדול מצפון מערב לאגם גדול של מים מתוקים. בשנת 5100 לפנה"ס, פני הים השחור עלו וכיסו את המקום. הם זיהו את עמודי הרקלס, לא במצרי גיברלטר של ימינו, אלא דווקא במצרי הבוספורוס. הם הסבירו, שכאשר כשמי הים היו נמוכים ביותר ממאה מ', אניות סוחרים מרחבי תבל, היו מפליגות אל נמל אטלנטיס, סוחרים אלו החליפו את אבן האובסידיאן בקונכיית הארגמן[3].
הארכאולוג הימי רוברט בלארד דיווח בספטמבר 2000, על תגלית של ישוב אנושי בעומק של עשרות מטרים מתחת לפני הים השחור. קרני עץ וענפים התגלו במקום שהוצף בידי מי הים לפני 7,500 שנה. מדענים רבים סבורים היום כי הצפה זו שחיסלה תרבויות שלמות, היא המקור לסיפור התנ"כי על נוח והמבול. בלארד, עמד בראש משלחת שגילתה מבנה משומר היטב בן כמה אלפי שנים, כ-20 ק"מ מחופי טורקיה, בסמוך לסינופ (Sinop). האתר הוא אחד מני רבים, שהוסיפו מידע רב על סגנון החיים של תרבויות עתיקות, שנאלצו להעתיק את מקום מושבן בשל השיטפונות[4]. הארכיאולוג פרידריק הייברט מאוניברסיטת פנסילבניה, אמר: "זו תגלית בעלת חשיבות עולמית". לדבריו, נמצא את האתר הראשון המהווה עדות לנוכחותם של בני אדם לאורך קו החוף הישן. עתה אפשר לקבוע כי בני אדם חיו סביב הים השחור כאשר היה אגם של מים מתוקים, לפני שהוצף[5].
ויליאם רייאן (William Ryan) וולטר פיטמן (Walter Pitman) , גיאולוגים מאוניברסיטת קולומביה, העלו ב-1997, בספרם "המבול של נוח", את הסברה, שקרחונים אירופיים שנמסו בסוף עידן הקרח, גרמו לשיטפונות שהפכו את אגם המים המתוקים הקטן לים השחור והמלוח. על פי הספר, הקרחונים שנמסו העלו את מפלס הים התיכון והזרימו את מימיו דרך מיצרי הבוספורוס לאגם. לדברי החוקרים, המים, שזרמו במהירות רבה, גרמו להגדלת שטחו של האגם בקילומטר וחצי מרובעים ביום, הציפו את קו החוף והניסו את התושבים מהאזור[6].
אם מצרפים את האגדות על שקיעת אטלנטיס למיתוס הקדום על המבול, המצוי בלא מעט תרבויות שבמשך מאות שנים לא היה ביניהן כל מגע, מקבלים תוצאות מרחיקות לכת[7]. כך, למשל, ברור כי עמי הים התיכון שימרו מסורת משותפת של מבול בקנה מידה אדיר, ולכן קל להסביר את הדמיון בין תיבת נוח לבין המיתוס השומרי על גילגמש. אבל מסורת זו קיימת גם בקרב העמים האמרינידים, ילידי אמריקה. כך למשל, המיתוסים שצמחו בפרו, מזכירים מבול גדול. לאצטקים, למשל היה "נוח" משל עצמם, שהציל את עצמו ואת אשתו בעזרת סירה או רפסודה מעץ ברוש. גם בתרבויות אחרות במקסיקו, כמו המאיה, ההויצ'ולים (Huichol) , הטוטנקים (Totanacs) ועמים מזואמריקאים אחרים, רווחו מיתוסים אודות המבול[8]. אצל ה-Purépecha שבפרובינציית מיצ'ואקן (Michoacan), התגלתה מסורת המספרת כיצד הפליג אדם בשם צטפי (Tezpi) בכלי שיט רחב ידיים עם אשתו, עם ילדיו, עם חיות רבות ועם גרגרי תבואה, ששימורם היה הכרחי להמשכיות קיומו של הגזע האנושי[9]. אגדות דומות ניתן למצוא גם בקרב שבטי האמרינידים בארצות הברית, בקולומביה, באקוודור ובמקומות נוספים. בכל האגדות האלה נועד המבול להעניש את המין האנושי על חטאיו המוסריים, כשהאל מחליט להשאיר בחיים זוג או משפחה בעלי מוסר גבוה יותר במטרה להתחיל הכול מחדש. סביר להניח שמדובר בפחד קולקטיבי, שמקורה בפחדים אוניברסליים. אולם יש המגיעים למסקנה שמקורו של הדמיון במיתוסים אינו דווקא במבנה נפשי דומה ובמורא דומה, בחלקים שונים של העולם, אלא מזיכרון קדום משותף.
לפי גישה זו, מדובר בזיכרונות על אסון טבע רחב היקף, שהתחולל בעולם וגרם להצפת שטחים גדולים והשמיד מרכזי תרבות. מי יודע, אולי עדויות של ניצולים, סיפורים שהופצו על ידי אורחות סוחרים ויורדי ים, התפשטו למרחקים והפכו את הזיכרונות הללו לחלק מהמורשת התרבותית של עמים רבים?
מאחר שבמיתולוגיה האנושית, היעלמותה של אטלנטיס מייצגת קטסטרופה המזכירה את המבול, רבים מקשרים בין שני האסונות ומעלים את ההשערה כי הארץ הקדומה שקעה במבול הגדול, והעדים לכך או הפליטים שהצליחו להגיע לארץ מקלט, שימרו את הזיכרון הזה בחלקי תבל שונים.
יש רבים הקושרים את סיפור אטלנטיס והיעלמותה המסתורית, התמוטטותה המסתורית של האימפריה המינואית של כרתים ואת ההרס האדיר שפקד את עיר הבירה שלה, קנוסוס, בהתפרצות געשית שקרעה לגזרים את האי ת'רה (סנטוריני של ימינו) שבאיים הקיקלדיים, בראשית מאה ה-15 לפנה"ס. בעקבות ההתפוצצות הוולקנית, נוצרו בים גלי גאות (צונאמי), בגובה כ-90 מטר ובמהירות של 750 קילומטרים בשעה, עלטה כיסתה את השמיים במשך ימים רבים, ורוחות עזות נשאו את האבק הוולקני בכל רחבי אגן הים התיכון. תעודות מצריות מתארות את האירוע, האימה והנזקים שנגרמו לכל ארצות השכנות כתוצאה מהשיטפונות ו"החורף הגרעיני". במקום בו היה קודם לכן חלק מהאי נוצרה לאחר ההתפוצצות תהום תת־מימית ענקית.
זמן קצר לאחר שארתור אוונס (Arthur Evans) חקר את התרבות המינואית בכרתים, מיהרו חוקרים ומיסטיקנים למצוא את אטלנטיס בסנטוריני. או לפחות להציע שאגדת אטלנטיס היא הד לחורבן התרבות המינואית העתיקה.
ראו באתר זה: סיור באיים הקיקלדיים.
ראו באתר זה: התרבות המינואית.
באקרוטירי (Akrotiri), אתר העתיקות החשוב ביותר בסנטוריני, ניתן להתרשם משרידיה של עיר מינואית עתיקה, שנקברה בהתפרצות הגדולה". הסברה היא שתושבי אקרוטירי הקדומה צפו את ההתפרצות וברחו, וזאת משום שלא נמצאו במקום שלדים וחפצי ערך. האתר שמור היטב ונמצאו בו בניינים, חלקם דו קומתיים, ציורי קיר מרשימים, גרמי מדרגות ועוד. אחד מציורי הפרסקו המרשימים באתר, מראה העיר. שאולי שכנה פעם בתוך הקלדרה המוצפת.
תומכי התאוריה הזו רואים באקרוטירי את העיר האבודה אטלנטיס. ההשתמרות המופלאה שלה והחשיפה שלה לעינינו מאפשרים להתרשם מהפאר שלה ולפחות להתחיל להאמין בכך.
הארכיאולוג היווני ספירידון מארינאטוס (Spyridon Nikolaou Marinatos) , שבשנות ה-30 של המאה ה-20, חשף את אקרוטירי וזכה לתהילת עולם על התגלית הזו, הסביר ב-1950, כי גלי הגאות, שהיו תוצר לוואי של אותה התפוצצות, התנפצו אל חופים בכל רחבי אגן הים התיכון, והביאו להולדתן של אחדות מאגדות המבול הנפוצות בכל העולם. המסחר המצרי עם כרתים נקטע מיד אחר כך, ולכן אפשר שמקור הסיפור על אטלנטיס האבודה, קשור לאירוע זה ולכן מקור הדיווח הוא במצרים.
עשר שנים מאוחר יותר הסייסמולוג אנגלוס גאלאנופולוס (Angelos Galanopoulos), פיתח את התיאוריה בספר "מסע לאטלנטיס"[10]. הוא העלה את ההשערה כי נעשתה טעות בסיסית בתרגום ההירוגליפים המצריים ליוונית. לדבריו, אם מחלקים בעשר את כל הנתונים המספריים שהביא אפלטון, מקבלים תוצאות המתאימות למידותיהן של תרה או כרתים[11]. בתיאוריה זו תמך אנדריוס (P. B. S. Andrews), בספר שכתב ב-1967 וטען שמדובר ביבשת ענקית[12].
עד שהתגלה האתר באקרוטירי הייתה אטלנטיס בבחינת אגדה מוחלטת. מאז התגלית, קיבלה האגדה פנים ומקום. גם אם אקרוטירי איננה אטלנטיס האגדית, היא כבר זכתה למעמד-על בעולם הארכיאולוגיה, לצד האתרים החשובים בעולם. הדיון על קיומה של אטלנטיס והקשר שלה לאקרוטירי ימשיך ודאי עוד זמן רב, אבל יש חן בכך שהארכיאולוגיה יכולה להתכתב עם סיפורי אגדות שנכתבו בימי יוון הקדומה ולעמת אותן עם ממצאים אמתיים ומוחשיים.
אפלטון שמע בוודאי על התרבות המינואית שנעלמה בפתאומיות, ועל האי העשיר שחרב ברעש ושקע בים. ההיסטוריה הגיאולוגית של סנטוריני והממצאים שלימים נחשפו באתר, הם כנראה מקורות ההשראה לסיפור המעשה".
סופר המדע הבדיוני ארתור קלארק (Arthur Charles Clarke; 1917 – 2008) , החזיק בדעה כי את אסון ת'רה זוכרים עמי הים התיכון ביתר דיוק, משום שהוא התרחש בתקופה מאוחרת יותר מזו שלה מיוחס אסון אטלנטיס. הוא הביא כדוגמא את רעש האדמה שפקד את סן פרנסיסקו ב-1836, אך נשכח מהזיכרון הקולקטיבי, רק משום שתושביה זוכרים בעיקר את האסון המאוחר יותר, זה של 1906, אף שהיה פחות חמור מקודמו[13]. אורי קציר מסביר כי האנלוגיה של קלארק היא דרמטית: לו הושלכה פצצה גרעינית על שיקאגו, היו הניצולים זוכרים אותה בלבד ולא, למשל, את שריפת העיר, שאירעה בשנת 1871 [14].
רעיונו של קלארק נוגע לתחום של זיכרון קולקטיבי עמום. לעומת זאת, העדות הממשית התומכת בתיאוריה של מארינטוס וגאלאנופולוס היא השרידים הוולקניים של סנטוריני. אולם אי זה, כמו כרתים, נמצאים בים התיכון, בתוך התחום של עמודי הרקולס, ואילו אפלטון והאגדה ממקמים את אטלנטיס במרחבי האוקיאנוס האטלנטי.
אפלטון הכיר את התרבויות העתיקות והמפותחות של סנטוריני וכרתים, וידע כי התרחשו בהן אסונות טבע בקנה מידה עצום. מדוע אם כך, טען שאטלנטיס נמצאת באוקיינוס האטלנטי? האם קבלת ההנחה שמדובר בסנטוריני או בכרתים משמעה שצריך לזנוח את דברי אפלטון ואת החיפוש אחר אטלנטיס באוקיאנוס האטלנטי?
האם זה חשוב?
מדי פעם, כשמתגלה מונומנט מוזר תחת המים,, יש הממהרים לייחס אותו לתעלומת אטלנטיס. כך לדוגמה, בשנת 1968, גילו ד"ר מנסון ולנטיין (Joseph Manson Valentine ושני חבריו, שני טורי אבנים גדולות ומסותתות היטב, השקועות בעומק של 6 פאתום ימיים (11 מטרים), במרחק של 5.5 מ' ,מצפון מערב לאי בימיני (Bimini) הצפוני ומובילות אל האי, (הנמצא בצד הדרומי מערבי של איי בהאמה).
האבנים הללו מסותתות היטב ומזכירות במתארן לבנים. הן מונחות בשני נתיבים ישרים ומקבילים ויוצרות קיר הפונה בזווית של תשעים מעלות ומקוטע בהפרשים קבועים בין חלקיו. במבט מלמעלה, זה נראה כדרך, חומה או אולי רציף עתיקים.
ולנטיין, הוליד טען שהממצאים באזור קשורים ליבשת האבודה אטלנטיס. לדעתו, כל המבנים והקירות הטבועים של "דרך בימיני", כמו גם עמודי המנשא של המבנים הארכיטקטוניים, הדרכים והרציפים, כולם עשויים ידי אדם. לכן הן מוכרות בעולם בתור "דרך בימיני" (Bimini Road) או "קיר בימיני" (Bimini Wall) . מכאן ואילך מתפתחות הפרשנויות השונות. היו שטענו שרק תרבות עשירה וחזקה מסוגלת ליצור מבני אבן שכאלו. אחרים רואים בהם רק מבנים טבעיים מופלאים, שהם פרי של צירוף מקרים ודמיון מפותח של ארכיאולוגים והיסטוריונים, כמו גם שרלטנים וכותבי אגדות בעיתונים.
דיויד זינק ( David Zink) , שהוביל משלחת לחקירת "דרך בימיני" ב-1974, הגיע למסקנה הביזארית שמדובר בעמודים שנפלו ממקדש שבנה גזע בעל תרבות אדירה שנעלם זה מכבר מהעולם – האטלנטידים – ולטענתו הם העבידו חייזרים לשם בניית המבנים המגליתים שלהם[15]. צ'ארלס ברליץ ציין בספרו "אטלנטיס", שנזכר לעייל, כי על גבי האבנים נמצאו שורשים מאובנים של מנגרובים, שגילם בין 10,000 ל-12,000 שנה, כלומר, סמוך מאד לעידן בו התרחשה שקיעת אטלנטיס. ולפיכך, לא מן הנמנע לדעתו, ש"דרך בימיני" השקועה במים היא שריד של היבשת הנעלמת. למרות אמונה יוקדת זאת, המשולבת בהתלהבות ובכושר שכנוע, מרבית הגיאולוגים והארכיאולוגים משוכנעים שמדובר בתופעה טבעית. אם כי בשנת 20016, הארכיאולוג ויליאם דונטו וקבוצת חוקרים אשרו את קיומם של עקבות של נמל במים רדודים באי בימיני. הצוות בדק תצורה שידוע עליה מעט מאוד, גל של אבנים תת ימיים שקועות מתחת למים במרחק של 1.6 ק"מ מהאתר הידוע והשנוי במחלוקות "דרך בימיני". אורך הקו 1.6 ק"מ. מחקרי המשך חשפו מעגלים עשויים אבני גיר גדולות בתחתית האוקיינוס. המעגלים הם אחד מתוך השני ובמרחקים קבועים זה מזה. להפתעתם של החוקרים נמצאו עוגנים עשויים מאבנים הדומים בצורתם לעוגנים פיניקיים יווניים ורומיים. צבירי אבן דבוקים זה לזה, הביא את החוקרים למסקנה שדרך בימיני אכן היתה מזח עתיק[16].
island. באדיבות wikipedia
המחקר המודרני הראה שלא היה בעבר אי גדול במרכז האוקיינוס האטלנטי, וכן שזמני ודרכי יצירת התרבויות השונות שונים מאלו הנדרשים מהתאוריה. ובכל זאת, למיתוס ולמסתורין יש את כוח המשיכה שלו. העולם מלא באתרים תת מימיים, החל מהאי הקטן Yonaguni , דרומית מערבית לאוקינוואה (יפן) [17], דרך ה"טירה" שבאיי הפסקדורים (Pescadores) ו"חומת הטיגריס (Tiger Wall), באי הו צ'ינג (Hu Ching) שבטאיוון, שלדעת ארכיאולוגים מקומיים נבנו לפני 7000-12000 שנה[18]. מרתק במיוחד הוא האתר נאן מאדול (Nan Madol), הסמוך לאי המיקרונזי פונהופיי ) (Ponhopei, שהתגלה במאה ה-18 על ידי מלחים אירופאים. זוהי עיר אבודה, ששטחה 18 קמ"ר, המשתרעת על עשרות איונים ושוניות אלמוגים, המחוברים על ידי מספר רב של תעלות (חלקן שקועות) ושטחה 18 קמ"ר. המבנים בעיר עשויים מאבני בזלת גדולות חלקן במשקל 50 טון כל אחת. ישנם במקום גם ערמות של גושי בזלת המסודרים בצורת שתי וערב אלה על אלה. השאלות שמתבקשות הן מהיכן הם הובאו, איך זה נעשה ולשם מה? האתר המרהיב מכונה "ונציה של הפסיפיק" והיו שמצאו בו את מיקומה של אטלנטיס[19].
ראו באתר זה: טיול לפונהופיי.
כמעט חמישית מההצעות שעלו במהלך הדורות, למיקומה האפשרי של אטלנטיס, קובעות כי יבשת זו לא הייתה קיימת מעולם, אלא בראשיהם של הכותבים עליה.
כבר אריסטו (384-322 לפני הספירה), תלמידו המעריץ של אפלטון נחשב לאחד מהראשונים שהטילו ספק בקיומה של אטלנטיס. הוא אמר כבר באותם ימים: "האיש שיצרה הוא גם זה שהשמידה"[20]. יתכן מאד שסיפור אטלנטיס היה רק משל שסיפר אפלטון, בדומה ל"משל המערה " שלו [21]. סיפורה של אטלנטיס משמש את אפלטון גם למטרות פדגוגיות והוא משובץ בדיאלוגים העוסקים במדינה האידיאלית, בחוקים ובחשיבותם, אך לא ברור אם הוא היה מבוסס (לפחות בחלקו) על סיפורים שאפלטון הכיר. חוקרים הכופרים בקיומה של אטלנטיס טוענים כי היא ממלאת צורך פסיכולוגי – הצורך של האנושות למצוא מפלט ברעיון שפעם, בתור זהב כלשהו, הכול היה טוב יותר; עד שכוחות גדולים מכפי שאנו יכולים להעלות בדעתנו השמידו את הציוויליזציה המושלמת הראשונה של בני האדם[22].
חשוב יותר: אפלטון יצר את אחד המיתוסים הפוריים ביותר בגיאוגרפיה של הרוח. מיתוס ששלהב את הדמיון האנושי במשך מאות בשנים והוא ממחיש עד כמה תולדות הגיאוגרפיה תלויות בכוח פעולת הדמיון האנושי, או עד כמה מותנה חקר העולם בהיסטוריה של רעיונות. האוקיינוס האטלנטי לא חדל מלסקרן את התודעה האנושית במשך מאות שנים, בשל ממדיו העצומים והבלתי נודעים. אך דווקא חוסר ידיעה זה סיפק לאפלטון מרחב אידיאלי למקם בו אוטופיה חדשה – אטלנטיס – עיר מעצמה אשר שקעה במצולות האוקיינוס ומני אז אבדו עקבותיה בתולדות דברי הימים. בדיאלוג "טימאוס" (Timaeus) כותב אפלטון, "באי האטלנטי הזה, קמה מעצמה של מלכים, גדולה ונערצת, אשר יצאה להילחם נגד התרבויות המפותחות שפרחו באגן המזרחי של הים התיכון". עבור אפלטון, אטלנטיס היא תשליל, אוטופיה שלילית הממלאת את המקום שבתקופה הקלאסית מלאו הקנטאורים, הטרויאנים והאמזונות – אויביהם של בני התרבות. העובדה שייבשת כה גדולה נעלמה במצולות, מלמדת על הדימוי הגיאוגרפי שהיה לאוקיינוס האטלנטי בעיני אפלטון. מבלי דעת, נתן אפלטון משמעות למרחב מסתורי זה, באמצעות הדמיון. המיתוס של שייצר אפלטון הפרה את דמיונם של מגלי עולם ודחק בהם לחפש במרחבי הים אחר יבשת נעלמת זאת.
במדת מה, עם יצירת המיתוס של אטלנטיס, הניח אפלטון את הנדבך הראשון, ברעיון שנקרא "אמריקה". כך למשל טען הספן האנגלי סיר המפרי גילברט (Joseph Henry Gilbert), ש"אטלנטיס, הקרויה עכשיו אמריקה, היתה ידועה מאז ומתמיד כאי. היו היסטוריונים ספרדים שכתבו במאה ה-16 אודות מסעו של כריסטופר קולומבוס לאמריקה, שם טענו שקולומבוס גילה את העולם החדש מפני שקרא בכתבי אפלטון, ולמד על קיומה של יבשת באוקיינוס, והאמין שאף על פי ששקעה ואבדה, נותרו אדמות שיוכל לגלות. רבים מההיסטוריונים האלה טענו שהספרדים הם בעלי זכויות קניין על אדמות אמריקה בגלל קשרי המשפחה המיתולוגיים בין שליטי אטלנטיס ומלכי ספרד הקדומים[23]. גם הגיאוגרף האנגלי ג'ון דיי (1608-1527), העדיף לקרוא לאמריקה ולאיי הודו המערבית, בשם "אטלנטיס". כך, כוחו של המיתוס הזה קיבל משנה תוקף .
כמו כן, השפיע הסיפור על היצירה המופתית "אוטופיה", של תומס מור (Thomas More)[24]. כך פרנס המיתוס של אטלנטיס במשך אלפי שנים, את הדמיון הגיאוגרפי והכשיר את הרוח האנושית לחפש אחר ייבשת אבודה. הואיל ואפלטון תיאר את אטלנטיס כמדינה אידיאלית, נעשתה אטלנטיס כשם נרדף לאוטופיה. בהתאם לכך קרא ביקון למדינתו האוטופיסטית בשם "אטלנטיס החדשה" New Atlantis)). בימינו, מיסטיקנים רבים, ברוח ה"ניו אייג'", מעלים על נס את אטלטיס, כדוגמא לאנושות טובה ומוסרית יותר (טרם שהתדרדרה לפחות).
יש לציין כי אטלנטיס" הוא גם מונח גיאולוגי שניתן בשנות ה-40 של המאה ה-20, על ידי אנשי המקצוע של אז, ליבשת קדומה, שתפשה לפי השערתם את צפון האוקיינוס האטלנטי ושרידיה הם גרינלנד שבצפון ואיי האזורים והקנרים בדרום.
אטלנטיס הוא מיתוס עתיק שעדיין מעורר עניין. כך למשל, היא מוזכרת בספרו של ז'ול וורן, "20000 מיל מתחת למים", שם קפיטן נמו, מגיע לייבשת האבודה, עם הצוללת שלו, נאוטילוס[25]. בסרטים בדיוניים רבים מתוארת אטלנטיס כעיר תת-ימית בה חיים יצורים ימיים.
אחרים סבורים שזהו לקח שימושי, משום שלדעתם הושמדה אטלנטיס בגלל ההידרדרות המוסרית של תושביה. מי שמחפש יכול למצוא בכך דמיון מסוים לחלק מההנמקות המצויות בסיפורי התנ"ך לנפילתה של ממלכת ישראל. אלה גם מקווים שכדאי שהאנושות תאמץ את הלקח של סיפור אטלנטיס ולא תביא על עצמה הרס עצמי בממדים דומים.
הערות
[1] Cyrus H. Gordon , Before Columbus: Links Between the Old World and Ancient America, 1971
[2] Menendez, I., P.G. Silva, M. Martín-Betancor, F.J. Perez-Torrado, H. Guillou, and S. Scaillet, 2009, Fluvial dissection, isostatic uplift, and geomorphological evolution of volcanic islands (Gran Canaria, Canary Islands, Spain) Geomorphology. v. 102, no.1, pp. 189-202.
[3] Siegfried Schoppe and Christian Schoppe (2004-08-12). "Atlantis in the Black Sea". Retrieved 2006-08-11.
[4] וארן לירי, (ניו יורק טיימס) "מצאו שרידי מבנים בתוך הים השחור, באזור קו החוף הקדום, ההשראה לסיפור המבול: בית טבוע בלב ים, הארץ, 15.9.2000
[5] בלארד מספר כי חקירת הצדפים שנמצאו באזור סייעה לקבוע את גילו של קו החוף התת ימי. צדפי יצורים שנכחדו ושהתקיימו במים מתוקים הם בני יותר מ-7,000 שנה. צדפי מים מלוחים הם בני 6,500 שנה. "ידוע לנו כי לפני כ-7,000 שנה חל שינוי דרמטי ופתאומי ואגם המים המתוקים הפך לים של מים מלוחים", אמר. "כתוצאה משיטפונות אלה חלק גדול של הקרקע שקע בים"
[6] William Ryan and Walter Pitman, The flood of Noa, Simon & Schuster 2000
[7] https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2467090
[8] http://genesis.uag.mx/posgrado/revista/numero5/trad005.htm
[9] Gaster, Theodor H. Myth, Legend, and Custom in the Old Testament. New York: Harper and Row, 1969.
[10] Voyage to Atlantis: The Discovery of a Legendary Land
[11] Galanopoulos, Angelos G. (1960): On the Location and Size of Atlantis, in: Praktika Akademia Athenai 35 (1960) 401-418.
[12] Andrews, P. B. S. (1967): "Larger than Africa and Asia?", in: Greece and Rome 14 (1967) 76-79, Charles Pellegrino (1991): Unearthing Atlantis: An Archaeological Odyssey.
[13] Arthur C. Clarke’s A–Z of Mysteries: From Atlantis to Zombies
[15] David Zink, , 1978, The Stones of Atlantis. Prentice Hall Trade
[16] חיים מזר, הידען, https://www.hayadan.org.il/sinked-cities-150306
[17] Ryall, Julian. "Japan's Ancient Underwater "Pyramid" Mystifies Scholars." National Geographic. National Geographic Society, 19 Sept. 2009. Web. 24 June 2015.
[18] Graham Hancock, Taiwan underwater walls — natural or not?
Published 30th November 2002 – https://grahamhancock.com/archive-taiwanwall1/
[19] Ballinger, Bill Sanborn (1978). Lost City of Stone: The Story of Nan Madol, the "Atlantis" of the Pacific. Simon and Schuster. pp. 45–8.
[20] דבי הירשמן, מסע אחר.
[21] . משל המערה של אפלטון הוא אחד התיאורים המוכרים ביותר בכתבי אפלטון, אשר נועד לדמות מציאות של בערות, בה אנשים נותרים חשוכים אם אינם זוכים לגילוי זיו אורה של החוכמה. גם כאשר הפילוסוף – האדם שיצא מבורות לחוכמה – בא לגאול אותם מבערותם, הוא נמצא בסכנה מתמדת, מפני שהאנשים אינם רוצים להשתחרר מהבורות, הם נמשכים אליה ושמים בה את מבטחם. כמו כן, מוצג תהליך ההחכמה כתהליך קשה, כואב ורצוף מכשולים. (ז'וזה סאראמאגו, המערה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000 – ספר המתבסס על משל המערה של אפלטון).
[22] אורי קציר
[23] דבי הירשמן, שם.
[24] אוּטוֹפְּיָה (מלטינית: Utopia, ניתן להבנה כ"המקום הטוב") הוא מונח שנטבע על ידי תומאס מור באנגליה ב-1516. בספרו (שנכתב בלטינית): De Optimo Reipublicae Statu deque Nova Insula Utopia ("על-אודות הרפובליקה הטובה הנמצאת באי החדש אוטופיה") או, בקיצור "אוטופיה"אוטופיה" הוא בעצם שמו של אי מבודד שעליו הוקמה רפובליקה אידאלית. בכותרת הספר מהדהד חיבור "הפוליטאה" של אפלטון. מור עצמו ביאר את השם אוטופיה בשני אופנים: Eutopia – "מקום טוב", או "Outopia" – "שום-מקום" ("מקום שאינו קיים"). הספר כולו מתאר את החברה האידאלית על האי הדמיוני באופן ספק-רציני ספק-סאטירי, והוא כולל רמזים והתייחסויות סמויות לכתבים קלאסיים (יווניים ולטיניים) שעסקו בתיאור החברה האידאלית, ואשר נעשו פופולריים בין המשכילים במערב אירופה בימיו של מור.
) 20,000 מיל מתחת למים (בצרפתית Vingt Mille Lieues sous les mers) הוא ספר מדע בדיוני קלאסי שנכתב על ידי הסופר הצרפתי ז'ול ורן ויצא לאור בשנת 1870. שילוב מרתק של רומן הרפתקאות, יומן מסע, עלילת מדע בדיוני ואגדה רומנטית המפליאה לשמר את ההתרגשות הראשונית של מסע אל הלא נודע.
הספר מספר על עלילותיו של קפטן נמו והצוללת שלו, נאוטילוס, שנקראה על שם הצוללת הראשונה של רוברט פולטון., מנקודת מבטו של אחד הנוסעים, פרופסור פייר אַרוֹנַקְס, מדען צרפתי מפורסם. הפרופסור נמצא בצוללת יחד עם קוֹנְסֵיי, משרתו הנאמן ונֶד לֶנְד, צייד לווייתנים מהולל (שתמיד מנסה לברוח מהצוללת) השלושה ושאר הצוות מוחזקים אסירים בנאוטילוס.